ויקרא - פרק א - המשך רמז תכז ויקרא אל משה. רבי תנחום בר חנילאי פתח ברכו ה' מלאכיו אלו הנביאים שנאמר וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים וכן הוא אומר ויהיו מלעיבים במלאכי האלהים וגו'. ודכוותה ויעל מלאך ה' מן הגלגל אל הבוכים וכי מלאך היה והלא פנחס היה ולמה קרא אותו מלאך אלא בשעה שהיתה רוח הקודש שורה עליו היו פניו בוערות כלפידים, ורבנן אמרין אשתו של מנוח מה היתה אומרת לו (הנה נא) איש אלהים בא אלי ומראהו כמראה מלאך האלהים נורא מאד כסבורה בו שהוא נביא ואינו אלא מלאך. אמר ר' יוחנן מבית אב שלהן נקראו הנביאים מלאכים הדא הוא דכתיב (ויען [ויאמר] חגי מלאך ה' במלאכות ה' אתה למד שהנביאים נקראו מלאכים שנאמר ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו בנוהג שבעולם משאוי שקשה לחד נוח לשנים ולשנים נוח לארבעה או שמא משאוי שקשה לששים רבוא נוח לאחד, כל ישראל עומדין לפני הר סיני ואומרים אם יוספים אנחנו לשמוע את קול ה' אלהינו עוד ומתנו ומשה שמע קול הדבור לעצמו וחיה. תדע לך שהוא כן שמכולן לא קרא הדבור אלא למשה לכך נאמר ויקרא אל משה. ללמדך שגדולים צדיקים יותר ממלאכי השרת שמלאכי השרת השרת אינן יכולין לשמוע קולו אלא עומדין ונרתעין ונבהלין והצדיקים יכולין לשמוע קולו שנאמר וה' נתן קולו לפני חילו כי רב מאד מחנהו אלו המלאכים שנאמר מחנה אלהים זה. ומי קשה מהם הצדיקים שנאמר כי עצום עשה דברו. עשה דברו זה משה שאמר לו עשה משכן ונזדרז ועשאו והיה עומד מבחוץ שהיה מתירא לבוא שנאמר ולא יכול משה לבוא אל אהל מועד וגו'. וכתיב כי ענן ה' על המשכן וגו', אמר הקב"ה אינו דרך שיהא משה שנצטער במשכן עומד בחוץ ואני מבפנים אלא הריני קורא אותו שיכנס לכך נאמר ויקרא אל משה הוי גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו, אם תאמר כשהיה מדבר עם משה בקול נמוך היה מדבר לפיכך היה יכול לשמוע, לא היה מדבר אלא בקול מתן תורה ששמעו ישראל קולו ומתו בדבור ראשון דכתיב אם יוספים אנחנו וגו' וכן הוא אומר נפשי יצאה בדברו. מנין שבקול מתן תורה היה מדבר שנאמר וישמע את הקול קול המתפרש בכתובים קול ה' בכח קול ה' בהדר קול ה' שובר ארזים שמא תאמר ישראל היו שומעין את הקול מבחוץ תלמוד לומר וישמע הוא היה שומא. וכי מאחר שבקול גבוה היה מדבר למה לא היו שומעין, לפי שגזר הקב"ה על הדבור שיצא וילך אצל משה עשה לו הקב"ה שביל עד שמגיע למשה ולא נשמע לכאן ולכאן שנאמר לעשות לרוח משקל לכך נאמר ויקרא אל משה, זה שאמר הכתוב כי טוב אמר לך עלה הנה מהשפילך לפני נדיב, רבי תנחום אמר רחק ממקומך שנים ושלשה מושבות שיאמרו לך עלה ואל תעלה ויאמרו לך רד. זה שאמר הכתוב גאות אדם תשפילנו ושפל רוח יתמוך כבוד כל מי שבורח מן השררה השררה רודפת אחריו. שאול ברח מן השררה בשעה שבא למלוך שנאמר וישאלו עוד בה' הבא איש הלום אמר להם אין אני ראוי למלכות אלא שאלו באורים ותומים שנאמר ויאמר ה' הנה הוא נחבא אל הכלים אלו אורים ותומים וכתיב כב הראיתם אשר בחר בו ה' כי אין כמוהו בכל העם. ואבימלך בן ירובעל רדך אחר השררה וברחה ממנו שנאמר וישלח אלהים רוח רעה בין אבימלך ובין בעלי שכם, משה ברח מן השררה בשעה שאמר לו הקב"ה ועתה לכה ואשלחך אל פרעה וגו' ויאמר בי ה' שלח נא ביד תשלח לא איש דברים אנכי וגו' אמר לו הקב"ה חייך סופך לילך כיון שהלך ואמר כה אמר ה' אלהי העברים וגו' אמר אותו רשע מי ה' אשר אשמע בקולו אמר משה כבר עשיתי שליחותי הלך וישב לו אמר לו הקב"ה ישבת לך בוא דבר אל פרעה וכן על כל דבר ודבר לך אל פרעה השכם בבקר. לסוף הוציאם ממצרים וקרע להם את הים הוריד להם את המן העלה להם את הבאר הגיז להם את השלו והקיפן ענני כבוד ועשה את המשכן, אמר מכאן ואילך מה יש לי לעשות עמד וישב לו. אמר לו הקב"ה חייך יש לך מלאכה גדולה מכל מה שעשית ללמד לבני טומאה וטהרה ולהזהירן היאך יהו מקריבין קרבן לפני הוי ושפל רוח יתמוך כבוד זה משה שנאמר ותחסרהו מעט מאלהים וכבוד והדר תעטרהו לכך נאמר ויקרא אל משה. זה שאמר הכתוב אז דברת בחזון לחסידיך אף על פי שדבר הקב"ה עם אדם הראשון ועם נח ואברהם ויצחק ייעקב הן היו יחידים בעולם, אבל משה כמה צדיקים היו שבעים זקנים בצלאל ואהרן ובניו והנשיאים ולא קרא מכולם אלא למשה הוי אומר הרימותי בחור מעם ה' משה שנאמר לולי משה בחירו. דבר אחר מדבר במשה שנדבר עמו דבור ובחזון שנאמר פה אל פה אדבר בו. לחסידיך שהיה משבטו של לוי שנאמר וללוי אמר תמיך ואוריך לאיש חסידך. ותאמר שויתי עזר על גבור משאוי שקשה לששים רבוא נוח למשה הרימותי בחור מעם לולי משה בחירו: ויקרא - פרק א - רמז תכח רבי תנחומא פתח יש זהב ורב פנינים וכלי יקר שפתי דעת בנוהג שבעולם אדם יש לו כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות וכל חמדה טובה שבעולם ודעת אין בו מה הגאה יש לו. מתלא אמר דעה קנית מה חסרת דעה חסרת מה קנית. יש זהב בנדבת המשכן דכתיב וזאת התרומה אשר תקנהו מאתם זהב. ורב פנינים זה נדבתם של נשיאים והנשיאים הביאו את אבני השהם. וכלי יקר שפתי דעת לפי שהיתה נפשו של משה עגומה עליו אמר הכל הביאו נדבתן למשכן ואני לא הבאתי אמר לו הקב"ה חייך שדבורך חביב עלימכל אלו תדע לך שמכולן לא קרא הדבור אלא למשה שנאמר ויקרא אל משה. מה כתיב למעלה מן הענין פרשת המשכן כאשר צוה ה' את משה משל למלך שצוה את עבדו ואומר לו בנה לי פלטין על כל דבר ודבר שהוא בונה היה כותב עליו שמו של מלך, היה בונה כתלים וכותב עליהם שמו של מלך, היה מעמיד עמודים וכותב עליהן שמו של מלך, היה מקרה בקורות וכותב עליהן שמו של מלך, לימים נכנס המלך בתוך הפלטין ועל כל דבר ודבר שהיה מביט היה מוצא שמו אמר המלך כל הכבוד הזה עשה לי עבדי ואני מבפנים והוא מבחוץ קראו לו שיכנס לפנים, כך בשעה שאמר הקב"ה למשה עשה לי משכן על כל דבר ודבר שהיה עושה היה כותב עליו כאשר צוה ה' את משה אמר הקב"ה כל הכבוד הזה עשה לי משה ואני מבפנים והוא מבחוץ קרא שיכנס לפנים לכך נאמר ויקרא אל משה, מלה"ד למלך שנכנס למדינה ועמו דוכסין ואפרכסין ואסטרטליטין ואין העם יודעין איזה מהם חביב מכולן אלא למי שהמלך הופך פניו ומדבר כך משה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים זקנים אין אנו יודעין איזה מהן חביב אלא מי שהקב"ה קורא קרא למשה ומדבר עמו אנו יודעין שהוא החביב יותר מכולן לכך נאמר ויקרא אל משה. משל למלך שנכנס למדינה עם מי מדבר תחלה לא עם אגרטמון של מדינה למה שהוא עוסק במחיה של מדינה כך משה עסוק בטהרתן של ישראל אמר זה תאכלו וזה לא תאכלו את זה תאכלו מכל אשר במים ואת אלה תשקצו מן העוף וזה לכם הטמא לכך נאמר ויקרא אל משה: ויקרא אל משה ולאדם לא קרא ויקרא ה' אלהים אל האדם אלא אין גנאי למלך לדבר עם אריסו. וידבר ה' אליו ועם נח לא דבח וידבר אלהים אל נח. אלא אין גנאי למלך לדבר אם נקדודו. ויקרא אל משה ולאברהם לא קרא ויקרא מלאך ה' אל אברהם אלא אין גנאי למלך לדבר עם פודנקי שלו. ויקרא אל משה ולא כאברהם כתיב ויקרא מלאך ה' אל אברהם המלאך קורא והדבור מדבר ברם הכא אמר הקב"ה אני הקורא ואני המדבר שנאמר אני דברתי אף קראתיו הביאותיו והצליח דרכו. ויקרא אל משה עשרה שמות היו לו למשה שנאמר ואשתו היהודיה זו יוכבד על שם שהעמידה (הודייה) [יהודים] בעולם, ילד את ירד זה משה שהוריד את התורה מלמעלה למטה. דבר אחר שהוריד את השכינה מלמעלה למטה. דבר אחר אין לשון ירד אלא לשון מלכות כמה דאת אמר וירד מים עד ים וכתיב כי הוא רודה בכל עבר הנהר. אבי גדור הרבה גודרין עמדו לישראל וזה היה אביהם של כולן, חבר שחבר הבנים לאביהן שבשמים. דבר אחר שהעביר הפורענות מלבוא לעולם, אבי סוכו שהיה אביהם של נביאים שסוכין ברוח הקודש בערביא צווחין לנביא סוכיא. יקותיאל שעשה את הבנים מקוין לאביהם שבשמים, אבי זנוח בא והזניחן מאותה עבירה הדא הוא דכתיב ויזר על פני המים. ואלה בני בתיה אמר לו הקב"ה לא היה בנך וקראותו בנך אף את לא בתי ואני קורא אותך בתי. אשר לקח מרד זה כלב זה מרד בעצת מרגלים וזו מרדה בעצת אביה יבוא מורד ויקח את המורדת. זה הציל את הצאן וזו הצילה את הרועה. רבי יהודה ברבי אילעאי אומר אף טוביה היה שמו הדא הוא דכתיב ותרא ותו כי טוב הוא, רבי ישמעאל ברבי אמי אמר שמעיה שמו דכתיב ויכתב שמעיה בן נתנאל הסופר, שמעיה ששמע אל תפלתו. בן נתנאל בן שנתנה לו תורה מיד אל. הסופר שהיה סופרן של ישראל. הלוי שהיה משבטו של לוי. לפני המלך והשרים לפני ממההב"ה ובית דינו. וצדוק זה אהרן הכהן. ואחימלך שהיה אחיו של מלך. בן אביתר בן שויתר הקב"ה על ידו מעשה העגל. רבי יהושע בן קרחה אומר אף לוי היה שמו על עיקר משפחתו ומשה הרי עשרה. אצר לו הקב"ה למשה חייך מכל שמות שיש לך איני קוראך אלא בשם שקראתך בתיה בת פרעה ותקרא שמו משה הוי ויקרא אל משה: אמר רבי אלעזר ויקרא אל משה וכל ישראל שומעין ולא בא הכתוב אלא לחלוק כבוד למשה. מיתיבי קול לו קול אליו משה שמע וכל ישראל לא שמעו. לא קשיא הא בסיני הא באהל מועד. ואיבעית אימא לא קשיא הא בקריאה הא בדבור. רבי אלעזר רמי כתיב ולא יכול משה לבוא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן וכתיב ויבוא משה בתוך הענן מלמד שתפסו הקב"ה למשה והביאו בענן: ויקרא - פרק א - רמז תכט ויקרא אל משה הקדים קריאה לדבור למדה תורה דרך ארץ שלא יאמר אדם לחברו דבר אלא אם כן קראהו. אמר ר' מנסיא מנין לאומר דבר לחברו שהוא בבל יאמר עד שיאמר לו אמור שנאמר מאהל מועד לאמר. זה שאמר הכתוב הביאני המלך חדריו זה משה שנאמר ויקרא אל משה, מכאן אמרו כל תלמיד חכם שאין בו דעה נבלה טובה ממנו תדע לך שכן הוא צא ולמד ממשה אבי החכמה אבי הנביאים שהוציא את ישראל ממצרים ונעשו נסים על ידו נפלאות בארץ חם ונוראות על ים סוף ועלה לשמי מרום והוריד התורה ונתעסק במלאכת המשכן אף על פי כן לא נכנס עד שקרא לו שנאמר ויקרא אל משה ולהלן הוא אומר ויקרא אליו אלהים מתוך הסנה בסנה הפסיק בין קריאה לדבור אבל באהל מועד אין בו הפסק. [ דבר אחר ויקרא אל משה] בסנה למה הדבר דומה למלך ב"ו שכעס על עבדו וצוה לחבשו בבית האסורין וכשהוא מצוה את השליח אינו מצוה אותו אלא מבחוץ אבל בו אהל מועד כשהוא שמח עם בניו ובניו שמחין עמו כשהוא מצוה את השליח אינו מצוה אותו אלא מבפנים כמו שהוא מושיבו בין ברכיו וכיד אדם על בנו לכך נאמר ויקרא אל משה. ויקרא וידבר הקדים קריאה לדבור והלא דין הוא נאמר כאן דבור כאן דבור ונאמר דבור בסנה, מה דבור האמור בסנה הקדם בו קריאה לדבור אף וכו'. לא אם אמרת בדבור הסנה שהוא תחלה לדברות תאמר בדבור אהל מועד שאינו תחלה לדברות. דברו הר סיני יוכיח שאינו תחלה לדברות והקדים בו קריאה לדבור. לא אם אמרת בדבור הר סיני שהוא לכל ישראל תאמר אהל מועד שאינו לכל ישראל. הרי אתה דן מבנין אב לא הרי דברו הסנה שהוא תחלה לדברות כהרי דברו הר סיני שאינו תחלה לדברות ולא דברו הר סיני שהוא לכל ישראל כהרי דבור הסנה שאינו לכל ישראל. הצד השוה שבהן שהן דבור ומפי קדוש למשה הקדים בו קריאה לדבור אף כל שהוא דברו מפי קדוש למשה הקדישם בו קריאה לדבור. מה להצד השוה שבהן שהן דבור ובאש ומפי קדוש למשה לפיכך נקדים בו קריאה לדבור יצא דבור אהל מועד שאינו באש לפיכך לא נקדים קריאה לדבור תלמוד לומר ויקרא וידבר הקדשים קריאה לדבור יכול לא היתה קריאה אלא לדבור זה בלבד מנין לכל הדברות שבתורה תלמוד לומר מאהל מועד כל שהוא מאהל מועד הקדים בו קריאה לדבור. יכול לא היתה קריאה אלא לדברות בלבד מנין אף לאמירות ולצווים, אמר ר"ש תלמוד לומר דבר וידבר לרבות אף לאמירות ולצווים. יכול אף להפסקות תלמוד לומר וידבר לדבור היתה קריאה ולא היתה קריאה להפסקות. וכי מה היו הפסקות משמשות ליתן ריוח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה ובין ענין לענין. והרי דברים ק"ו ומה אם מי ששמע מפי קדוש ומדבר ברוח הקודש צריך להבין בין פרשה לפרשה ובין ענין לענין הדיוט מהדיוט על אחת כמה וכמה. ומנין שכל הקריאות היו משה משה תלמוד לומר ויקרא אליו אלהים מתוך הסנה ויאמר משה משה שאין תלמוד לומר ויאמר אלא מלמד שכל הקריאות היו משה משה. ומנין שעל כל קריאה היה אומר הנני תלמוד לומר ויאמר הנני שאין תלמוד לומר ויאמר אלא מלמד שעל כל קריאה היה אומר הנני. משה משה, אברהם אברהם, יעקב יעקב, שמואל שמואל לשון חיבה לשון זירוז. דבר אחר משה משה הוא משה עד שלא נדבר עמו הוא משה משנדבר עמו. אליו למעט את אהרן. אמר ר' יהודה בן בתירא י"ג דברות נאמרו בתורה למשה ולאהרן. וכנגדן נאמרו י"ג מיעוטין ללמדך שלא לאהרן נאמר אלא למשה שיאמר לאהרן ואלו הן ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו וישמע את הקול מדבר אליו וגו' וידבר אליו, ונועדתי לך שם ודברתי אתך וגו' אשר אועד לכם שמה לדבר אליך שם ביום צותו את אשר יצוה את כל אשר אצוה אותך ויהי ביום דבר ה' אל משה ואלה תולדות אהרן ומשה ביום דבר ה' את משה, ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מיעט את אהרן מכולם: ויקרא - פרק א - רמז תל רבי יוסי הגלילי אומר בשלשה מקומות נאמרה (תורה) [בתורה דבור למשה] בארץ מצרים ובהר סיני ובאהל מועד. בארץ מצרים מהו אומר ביום דבר ה' אל משה מיעט את אהרן מדברות ארץ מצרים. בהר סיני מהו אומר ואלה תולדות אהרן ומשה ביום דבר ה' את משה בהר סיני מיעט את אהרן מדברות הר סיני. באהל מועד מהו אומר ויקרא אל משה מיעט את אהרן מדברות אהל מועד. ר' אליעזר אומר הרי הוא אומר ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי עתיד אני להתועד בהן ולהתקדש בהן אימתי היה זה ביום השמיני שנאמר וירא כל העם וירונו ויפלו על פניהם. או אינו אומר אלא ליתן יעידה לדברות תלמוד לומר ונועדתי לך לך היתה יעידה ולא היתה יעידה לכל ישראל. אוציא את ישראל שלא כשרו ולעלות בהר ולא אוציא הזקנים שכשרו לעלות בהר, אוציא את הזקנים שלא נראו בדבור עם משה ולא אוציא את בני אהרן שלא נתועדו בדבור עם משה ולא אוציא את אהרן שנתועד בדבור עם משה. תלמוד לומר אשר אועד לך שמה לך היתה יעידה ולא היתה יעידה לכולם, או אוציאם מן היעידה ולא אוציאם מן הדברות תלמוד לומר ודברתי אתך. אוציא את ישראל ולא אוציא את הזקנים אוציא את הזקנים ולא אוציא את בני אהרן אוציא את בני אהרן ולא אוציא אהרן עצמו. תלמוד לומר לדבר אליך עמך היה הדברו ולא היה הדבור עם כולם, יכול לא היו שומעין הדבור אבל היו שומעין את הקול תלמוד לומר קול לו. אוציא את ישראל ולא אוציא את הזקנים אוציא את הזקנים ולא אוציא בני אהרן אוציא ב"א ולא אוציא אהרן עצמו תלמוד לומר קול לו. אוציא את כולם ולא אוציא את מלאכי השרת שאין אחד מהם יכול ליכנס למקומו עד שיקרא תלמוד לומר קול לו קול אליו משה שומע את הקול ואין כולן שומעין את הקול. מאהל מועד מלמד שהיה הקול נפסק ולא היה יוצא לאהל, יכול מפני שהקול נמוך תלמוד לומר וישמע את הקול שאין תלמוד לומר הקול אלא הקול שמתפרש בכתובים שנאמר קול ה' בכח קול ה' בהדר קול ה' שובר ארזים וישבר ה' את ארזי הלבנון קול ה' חוצב להבות אש. אם כן למה נאמר מאהל מועד אלא מלמד שהיה הקול נפסק ולא היה יוצא חוץ לאהל מועד. כיוצא בו אתה אומר קול כנפי הכרובים נשמע עד החצר החיצונה יכול מפני שהקול נמוך תלמוד לומר כקול שדי בדברו א"כ למה נאמר עד החצר החיצונה היה נפסק מאהל מועד. יכול מכל הבית כלו תלמוד לומר מעל הכפרת. יכול מעל הכפורת כולה תלמוד לומר מבין שני הכרובים דברי רבי עקיבא. אמר ר"ש בן עזאי איני כמשיב על דברי רבי אלא כמוסיף על דבריו והכבוד שנאמר בו הלוא את השמים ואת הארץ אני מלא ראה חיבתן של ישראל להיכן גרמה לכבוד המרובה כביכול נדחק (לראות) [להיות] מדבר מעל הכפורת מבין שני הכרובים: ויקרא - פרק א - רמז תלא רבי דוסא אומר הרי הוא אומר כי לא יראני האדם וחי. בחייהן אינן רואין אבל רואין הן בשעת מיתתן. וכן הוא אומר לפניו יכרעו כל יורדי עפר ונפשו לא חיה. רבי עקיבא אומר כי לא יראני האדם וחי אף חיות הנושאות את הכסא אינן רואות את הכבוד. אמר רבי שמעון בן עזאי איני כמשיב על רבי אלא כמוסיף על דבריו כי לא יראני האדם וחי אף מלאכי השרת שחייהן חיי עולם אינן רואין את הכבוד. לאמר צא ואמור להם דברטי כבושים בשבילכם מדבר עמי. וכן מצינו כל שלשים ושמונה שנה שהיו ישראל במדבר והיו כמנודין לשמים לא היה דבור עם משה שנאמר ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות מקרב העם וידבר ה' אלי לאמר. אלעזר בן דהבאי אומר יכול היה מדבר עמו לצורך עצמו תלמוד לומר לאמר לצורך ישראל היה מדבר עמו ולא היה מדבר עמו לצורך עצמו. דבר אחר יכול לא היה מדבר עמו אלא לצורך הקהל תלמוד לומר לאמר מדבר היה עמו לצורך עצמו. דבר אחרלאמר צא ואמור להם והשיבני ומנין שהיה משה יוצא ומדבר עמהן שנאמר ויצא ודבר אל בני ישראל את אשר יצוה. ומנין שהיה משה משיב דברים לפני הגבורה שנאמר וישב משה את דברי העם אל ה'. לפי שהוא אומר וידבר ה' אליו שומע אני מאהל מועד ממש תלמוד לומר ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפרת אי אפשר לומר מאהל מועד שכבר נאמר מעל הכפורת ואי אפשר לומר מעל הכפרת שכבר נאמר מאה"מ. כיצד יתקיימו שני כתובים הללו זו מדה בתורה ב' כתובים זה כנגד זה והרי הן סותרין זה על ידי זה יתקיימו במקומן עד שיבוא כתוב אחר ומכריע ביניהם ומה תלמוד לומר ובבא משה אל אהל מועד מגיד הכתוב שהיה משה נכנס ועומד באהל וקול יורד משמי שמים לבין שני הכרובים והוא שומע את הקול מדבר בפנים: ויקרא - פרק א - רמז תלב ויקרא מאהל מועד אמר רבי אלעזר אף על פי שנתנה תורה סייג לישראל בסיני לא נענשו עליה עד שנשנית להן באהל מועד. דיטגמא כתובה ומחותמת ונכנסת למדינה אין בני המדינה נענשין עליה עד שתפרש להן בדימוסיא של מדינה. כך אף על פי שנתנה תורה לישראל בסיני לא נעשנו עליה עד שנשנית להן באהל מועד. הדא הוא דכתיב עד שהביאתיו אל בית אמי זה סיני. ואל חדר הורתי זה אהל מועד שמשם נצטוו ישראל בהוראה. אמר רבי יהושע בן לוי אילו היו האומות יודעין מה אהל מועד יפה להן אהליות וקסטריאות היו מקיפין אותו אתה מוצא שעד לא הוקם המשכן היו אומות העולם שומעין קול הדבור ונתרזין מתוך פניקטיהן הדא הוא דכתיב כי מי כל בשר אשר שמע קול אלהים חיים מדבר מתוך האש כאשר שמעת אתה ויחי. אמר רבי סימון דו פרצופין היה הדבור יוצא אחד סם חיים לישראל וחאד סם המות לאומות העולם הדא הוא דכתיב כאשר שמעת אתה ויחי, אתה שומע וחיה ואומות העולם שומעין ומתין. אמר רבי יצחק עד שלא הוקם המשכן היתה נבואה מצויה באומות העולם משהוקם המשכן נסתלקה מהן שנאמר אחזתיו ולא ארפנו, אמרו ליה הרי בלעם נתנבא א"ל לטובתן של ישראל נתנבא שנאמר מי מנה עפר יעקב, לא הביט און ביעקב, כי לא נחש ביעקב, מה טבו אהליך יעקב, דרך כוכב מיעקב, וירד מיעקב, מה בין נביאי ישראל לנביאי אומות העולם, ר' חמא בר חנינא אמר אין הקב"ה נגלה על אומות העולם אלא בחצי דבור, מה בין משה לכל הנביאים, ר"י בר ר' אילעאי אמר כל הנביאים ראו מתוך שבע אספקלריות הדא הוא דכתיב וכמראה המראה אשר ראיתי וגו' ומשה ראה מתוך אספקלריא אחת שנאמר במראה ולא בחידות. ורבנן אמרין כל הנביאים ראו מתוך אספקלריא מלוכלכת הדא הוא דכתיב ואנכי חזון הרביתי וביד הנביאים אדמה ומשה ראה מתוך אספקלריא מצוחצחת הדא הוא דכתיב ותמונת ה' יביט. רבי פנחס בשם ר' הושעיא אמר למלך שנגלה לבן ביתו באופנין שלו לפי שבעולם הזה שכינה נגלית על היחידים אבל לעתיד לבוא ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדו כי פי ה' דבר: ויקרא - פרק א - רמז תלג דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם זה שאמר הכתוב הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשועים אי זהו ילד שעשועים בן שתים בן שלש שנים. רבי אחא בשם רבי לוי בר סיסי בן ארבע בן חמש שנים. כי מדי דברי בו די דבורי בו אף בשעה שאני מדבר עמו איני יכול לסבול בו. כי מדי דברי בו כי בודאי דבורי בו. משל למלך שהיה לו פקרס והיה מצוה את עבדו ואומר לו קפלו נערו תן דעתך עליו א"ל עבדו אדוני המלך מכל פקרסיס שיש לך אי אתה מצוה אותי אלא על זה אמר ליה שאני מדביקו לגופי. כך אמר משה לפני הקב"ה רבונו של עולם משבעים אומות שיש לך בעולמך אי אתה מצוה אותי אלא על ישראל. רבי יהושע דסיכנין בשם רבי לוי אף הכתובים חלקו כבוד לישראל הכא את אמר אדם כי יקריב מכם כשהוא בא ל דבר אחר אדם כי יהיה מכם בעור בשרו אין כתיב כאן אלא אדם כי יהיה בעור בשרו: ויקרא - פרק א - רמז תלד רבי שמואל בר נחמן אמר בה תרתין שיטין אפס כי לא יהיה בך אביון כשהוא בא ל דבר אחר כי לא יחדל אביון מקרבכם אין כתיב כאן אלא מקרב הארץ. רבי שמואל בר נחמן אמר בה שיטה אוחרי אלה יעמדו לברך את העם וכשהוא בא ל דבר אחר אלה יעמדו לקלל את העם אין כתיב כאן אלה ואלה יעמדו על הקללה. ולא עוד אלא כשפורענות באה לעולם צדיקים כובשים אותה שנאמר ואלה יעמדו על הקללה. אמר ר' ברכיה אמר הקב"ה יהא קרבנך דומה לקרבנו של אדם הראשון מה אדם הראשון שהיה הכל ברשותו ולא הקריב מן הגזלות ומן החמסים ואף אתה לא תקריב מן הגזלות ומן החמסים ואם עשית כן והיטב לה' משור פר מקרן מפריס. דבר אל בני ישראל וסמך בני ישראל סומכין ואין הגוים סומכין. וכי איזו מדה מרובה מדת תנופה או מדת כמיכה מרובה מדת תנופה ממדת סמיכה שתנופה נוהגת בדבר שיש בו רוח חיים ובדבר שאין בו רוח חיים וסמיכה אינה נוהגת אלא בדבר שיש בו רוח חיים. אם מעטתם מתנופה מרובה לא תמעטם מסמיכה מעוטה. אתה אומר בצד זה נתרבתה סמיכה ונתמעטה תנופה שהסמיכה נוהגת בכל החוברין ואין תנופה נוהגת בכל החוברין. ואם מעטתם מתנופה מועטת אמעטם מסמיכה מרובה הא מפני שיש בסמיכה מה שאין בתנופה ובתנופה מה שאין בסמיכה צריך לומר דבר אל בני ישראל וסמך בני ישראל סומכין ואין הגוים סומכין. בני ישראל סומכין ואין בנות ישראל סומכות. רבי יוסי ורבי שמעון אומרים נשים סומכות רשות. אמר רבי יוסי אמר לי אבל אלעזר פעם אחת היה לנו עגל של זבחי שלמים והוצאנוהו לעזרת נשים וסמכו עליו הנשים וכי יש סמיכה בנשים אלא מפני נחת רוח של נשים. יכול לא יסמכו על העולות שאין העולות טעונות תנופה אבל יסמכו על השלמים שהשלמים טעונין תנופה תלמוד לומר ואמרת אליהם לרבות כל האמור בענין כשם שאין סומכות על העולות כך אין סומכות על השלמים: צד הכל סומכין חוץ מחדש שוטה וקטן דלאו בני דעה נינהו. נכרי מני בני ישראל סומכין ואין הגוים סומכין. אלא סומא מ"ט לא רב חסדא ורב יצחק בר אבדימי חד אמר אתיא סמיכה מזקני העדה וחד אמר אתיא סמיכה מעולה ראיה, ולמ"ד מעולת ראיה מ"ט לא יליף מזקני העדה, דנין יחיד מיחיד ואין דנין יחיד מצבור. ולמאן דיליף מזקני עדה מ"ט לא יליף מעולת ראיה, דנין מידי דכתיב ביה סמיכה בגופיה ממידי דכתיב ביה סמיכה בגופיה לאפוקי עולת ראיה דהיא גופה מעולת נדבה גמיר. תני תנא קמיה דרב יצחק בר אבדימי ויקרב את העולה ויעשה כמשפט, כמשפט עולת נדבה למד על עולת חובה שטעונה סמיכה. אדם לרבות את הגרים. מכם להוציא את המומרים. ומה ראית אימא מכם לרבות מומרים אדם להוציא גרים אחר שריבה הכתוב ומיעט תלמוד לומר בני ישראל מה בני ישראל מקבלי ברית אף גרים מקבלי ברית יצאו מומרים שאינן מקבלי ברית. אי מה בני ישראל מקבלי ברית אף מומרים בני מקבלי ברית יצאו גרים שאינן בני מקבלי ברית תלמוד לומר מכם ועכשיו אל תאמר אלא מה ישראל מקבלי ברית אף הגרים מקבלי ברית יצאו מומרים שאינן מקבלי ברית: תניא מכם ולא כלכם להוציא את המומרים. מכם בכם חלקתי ולא באומות. מן הבהמה להביא בני אדם הדומין לבהמה, מכאן אמרו מקבלין קרבנות מפושעי ישראל כדי שיחזרו בהן בתשובה חוץ מן המומר ומנסך את היין ומחלל את השבת בפרהסיא. הא גופא קשיא אמרת מכם ולא כלכם להוציא את המומר והדר תני מקבלין לרבות מפושעי ישראל, הא לא קשיא רישא מומר לכל התורה כולה, מציעתא מומר לדבר אחד. אימא סיפא חוץ מן המומר ומנסך את היין ומחלל את השבת בפרהסיא, האי מומר היכי דמי אי מומר לכל התורה כולה היינו רישא, אי מומר לדבר אחד קשיא מציעתא. אלא לאו הכי קאמר חוץ מן המומר לנסך את היין ולחלל את השבת בפרהסיא, ומומר לאלילים הוי מומר לכל התורה כולה: ויקרא - פרק א - רמז תלה והא מהכא נפקא מהתם נפקא מעם הארץ פרט למומר ר' שמעון בן יהודה אומר משום רבי שמעון אשר לא תעשינה בשגגה ואשם או הודע אליו השב מידיעתו מביא קרבן אל שגגתו לא שב מידיעתו אינו מביא על קרבן על שגגתו ואמרי' מאי בינייהו אמר רב המנונא מומר לאכול חלב והביא קרבן כל הדם איכא בינייהו, חדא בחטאת וחדא בעולה. וצריכי דאי אשמעינן חטאת משום דלכפרה היא אבל עולה דלדורון היא אימא ליקבל מניה. ואי אשמעינן עולה משום דלאו חיובא הוא אבל חטאת דחיובא הוא אימא ליקבל מניה קמ"ל. וכל היכא דכתיב בהמה גרעותא היא והכתיב אדם ובהמה תושיע ה' ואמר רב יהודה אלו בני אדם שערומים בדעת ומשימים עצמם כבהמה. התם כתיב אדם ובהמה הכא בהמה לחודה. וכל היכא דכתיב אדם ובהמה מעליותא הוא והכתיב וזרעתי את בית ישראל זרע אדם וזרע בהמה התם הא חלקיה קרא זרע אדם לחוד וזרע בהמה לחוד. אדם כי יקריב יכול גזרה תלמוד לומר כי יקריב הא אינו אלא רשות. קרבן לה' שיקדים הקדשו להקריב דברי רבי יהודה. רבי שמעון אומר מנין שלא יאמר אדם לה' עולה, לה' חטאת, לה' מנחה, לה' שלמים, תלמוד לומר קרבן לה'. והלא דברים ק"ו אם מי שעתיד להקדיש אמרה תורה לא יהא מזכיר שם שמים אלא על הקרבן עאכ"ו שאין מזכירין שם שמים לבטלה: תנן התם האומר קונם קונח קונס הרי אלו כנוין לקרבן. כנוין ר' יוחנן אמר לשון גוים הן. רבי שמעון בן לקיש אמר לשון שבדו חכמים להיות נודר בו וכן הוא אומר בחדש אשר בדא מלבו. וטעמא מאי תקינו רבנן כגויין דלא לימא קרבן. ולימא קרבן דלמא יאמר קרבן לה' ולימא קרבן לה' דלמא יאמר לה' ולא יאמר קרבן וקא מפיק שם שמים לבטלה ותניא רבי שמעון אומר וכו': רבי יוסי אומר כל מקום שנאמר קרבן אמר ביו"ד ה"א שלא ליתן פתחון פה למינים לרדות. קרבן לה' מן הבהמה יכול אף חיה שקרויה בהמה כענין שנאמר זאת הבהמה אשר תאכלו שור שה כשבים ושה עזים איל וצבי ויחמור תלמוד לומר בקר וצאן. יכול לא יביא ואם הביא יהא כשר. משל למי שאמר לו רוב הבא לי חטים והביא לו חטים ושעורים הוסיף על דבריו, תלמוד לומר בקר וצאן תקריבו אין לך בבההמה אלא בקר וצאן, הא למה זה דומה למי שאמר ליה רבו אל תביא אלא חטים ואם הוסיף על החטים עובר על דבריו. המעלה אברי חיה על המזבח רבי יוחנן אמר עובר בעשה, בהמה אין חיה לא ולאו הבא מכלל עשה עשה. ריש לקיש אמר אינו עובר בעשה ההוא למצוה. מתיב רבא אילו נאמר קרבן לה' בהמה הייתי אומר חיה בכלל בהמה וכו' תיובתא דריש לקיש תיובתא: מן הבהמה להוציא את הרובע ואת הנרבע. והלא דין הוא ומה אם בעל מום שלא נעבדה בו עבירה פסול מעל גבי המזבח. רובע ונרבע שנעבדה בהן עבירה אינו דין שיהו פסולין לגבי מזבח. הרי מי שחרש בשור וחמור יוכיח שנעבדת בהן עבירה וכשר לגבי מזבח. לא אם אמרת בחורש בשור וחמור שאינן במיתה תאמר ברובע ונרבע שהן במיתה טול לך מה שהבאת. אין לי אלא שנעבדה בו עבירה ע"פ שנים נעבדה בו עבירה על פי עד אחד או על פי בעלים מנין, אמר רבי ישמעאל הריני דן ומה אם בעל מום (שהיא) [שאין] יעידת שנים פוסלתו מן אכילה יעידת אחד פוסלתו מהקרבה, רובע ונרבע שיעידת שנים פוסלתו מאכילה אינו דין שתהא יעידת עד אחד פוסלתו להקרבה. א"ל רבי עקיבא לא אם אמרת בבעל מום משמומו בגלוי תאמר ברובע ונרבע שאין מומן בגלוי הואיל ואין מומן בגלוי לא יהו פסולין לגבי מזבח תלמוד לומר מן הבהמה להוציא את הרובע והנרבע. הא למה לי קרא הא אתיא מדינא. אמר רב אשי משום דאיכא למימר מעיקרא דדינא פירכא מה לבעל מום שמומו ניכר תאמר ברובע ונרבע שאין מומן ניכר, הואיל ואין מומן ניכר יהיו כשרים לגבי מזבח תלמוד לומר מן הבהמה להוציא רובע. רבי ישמעאל אומר בשלש עשרה מדות התורה נדרשת מקל וחומר מכלל ופרט. כיצד מן הבהמה כלל, מן הבקר ומן הצאן פרט, כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט: מן הבקר להוציא את הנעבד והלא דין הוא ומה אם אתנן ומחיר שצפוייהן מותרין אסורין לגבי מזבח, נעבד שצפויו אסור אינו דין שיהא אסור לגבי מזבח. או חלוף ומה אם אתנן ומחיר שהן אסורין לגבי מזבח צפוייהן מותרין, נעבד שמותר לגבי מזבח אינו דין שצפוי מותר. אם כן בטלת לא תחמוד כסף וזהב עליהם, אני אקיימנו לא תחמוד כסף וזהב עליהם בדבר שאין בו רוח חיים אבל דבר שיש בו רוח חיים הואיל והן מותרין יהיו צפוייהן מותרין תלמוד לומר מן הבקר להוציא את הנעבד. וכשהוא אומר מן הבקר למטה שאין תלמוד לומר אלא להוציא את הטרפה. והלא דין הוא ומהאם בעל מום שמותר בחולין אסור לגבי מזבח טרפה שהיא אסורה בחולין אינו דין שתהא פסולה לגבי מזבח. דם וחלב יוכיחו שהן אסורין בחולין וכשרין לגבי המזבח. לאם אם אמרת בחלב ודם שהם מדבר מותר תאמר בטרפה שכולה אסורה. מליקת העוף תוכיח שכולה אסורה להדיוט וכשרה לגבי מזבח. לא אם אמרת במליקת העוף שקדושתה אוסרתה זו הואיל ואין קדושתה אוסרתה לא תהא פסולה לגבי מזבח אם השבת כשהוא אומר מן הבקר למטה שאין תלמוד לומר להוציא את הטרפה וכו': ויקרא - פרק א - רמז תלו אמר רב אשי משום דאיכא למימר מעיקרא דדינא פירכא מהיכא קא מייתי לה מבעל מום מה לבעל מום שעשה בו מקריבין כקרבין. א"ל רב אחא בריה דרבא יוצא דופן יוכיח שלא עשה מקריבין כקרבין ומותר להדיוט ואסור לגבוה מה ליוצא דופן שכן אינו קדוש בבכורה בעל מום יוכיח. מה לבעל מום שכן עשה בו מקריבין כקרבין יוצא דופן יוכיח. וחזר הדין לא ראי זה כראי זה הצד השוה שבהן שמותרין להדיוט ואסורין לגבוה כל שכן טרפה שאסורה להדיוט תהא אסורה לגבוה. מה להצד השוה שבהן שכן מומן ניכר תאמר בטרפה שאין מומה ניכר משום הכי אצטריך קרא. וטרפה מהכא נפקא מהתם נפקא ממשקה ישראל מן המותר לישראל. צריכא דאי ממשקה ישראל הוה אמינא למעוטי היכא דלא היתה לה שעת הכושר דומיא דערלה וכלאי הכרם אבל היתה לה שעת הכושר אימא מתכשר אמר רחמנא כל אר יעבור. ואי כתב רחמנא כל אר יעבור ה"א למעוטי היכא דנטרפה ולבסוף הקדישה אבל הקדישה ואחר כך נטרפה דבעידנא דקא קדשה הוה חזייה אימא תתכשר צריכא: רבי יהודה אומר זאת היא העולה הרי אלו מעוטין פרט לשנשחטה בלילה ושנשפך דמה ושיצא דמה חוץ לקלעים שאם עלתה תרד. רבי שמעון אומר עולה אין לי אלא עולה כשרה מנין לשנשחטה בלילה ושנשפך דמה ושיצא דמה חוץ לקלעים והלן והיוצא והטמא והנותר ושנשחט חוץ לזמנו וחוץ למקומו ושקבלו פסולין וזרקו את דמו והניתנים למעלה שנתן למטה והנתנין למטה שנתן למעלה והנתנין בפנים שנתן בחוץ והנתנין בחוץ שנתנן בפנים והפסח והחטאת ששחטן שלא לשמן מנין תלמוד לומר תורת העולה ריבה תורה אחת לכל העולים שאם עלו לא ירדו. יכול שאני מרבה את הרובע והנרבע המוקצה והנעבד והאתנן והמחיר והכלאים והטרפה ויוצא דופן תלמוד לומר זאת, ומה ראית לרבות את אלו ולהוציא את אלו אחר שריבה הכתוב ומיעט מרבה אני את אלו שהיה פסולן בקודש ומוציא אני את אלו שלא היה פסולן בקודש. והא מהכא נפקא מהתם נפקא מן הבהמה להוציא רובע ונרבע מן הבקר להוציא הנעבד וכו' ותו כלאים מהכא נפקא מהתם נפקא שור או כשב פרט לכלאים או עז פרט לנדמה, תרי קראי צריכי חד לבהמה דחולין וחד לבהמה דקדשים: מן הצאן להוציא את המוקצה ומן הצאן להוציא את הנוגח. אמר ר' שמעון מפני שיש ברובע שאין בנוגח ובנוגח שאין ברובע, רובע עשה בו אונס כרצון נוגח לא עשה בו אונס כרצון, נוגח משלם את הכופר לאחר מיתה רובע אין משלם את הכופר לאחר מיתה. יש ברובע שאין בנעבד ובנעבד שאין ברובע. רובע בין שלו ובין של אחר אסור. נעבד שלו אסור של אחרים מותר. רובע צפוייו מותרין נעבד צפוייו אסורין לפיכך הוצרך הכתוב לומר את כולן ואיפוך אנא מן הבהמה להוציא את הנעבד בן הבקר להוציא רובע ונרבע. התם מענינא דקרא גבי בהמה כתיב ואשה לא תעמוד לפני בהמה לרבעה וגבי בקר כתיב וימירו את כבודם בתבנית שור. והדין תנא מייתי לה מהכא, דתנו רבנן הרובע והנרבע והמוקצה והנעבד והמחיר והכלאים והטרפה הרי הן כקדשים שקדם מום עובר להקדשן וצריכין מום קבוע לפדות עליהן שנאמר כי משחתם בהם מום בם. מאי תלמודא חסורי מחסרא והכי קתני ומנין שאסורין שנאמר כי משחתם בהם מום בהם ואמר מר כל שהמום פוסל בו השחתה פוסלת בו ושאין המום פוסל בו אין השחתה פוסלת בו שנאמר כי משחתם בהם מום בם. ותנא דברי רבי ישמעאל כל מקום שנאמר השחתה אינו אלא דבר ערוה ועבודת פסל, דבר ערוה דכתיב כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ. פסל פן תשחיתון ועשיתם לבם פסל. ומאן דאמר דנפקא ליה ממן הבהמה תיפוק ליה מכי משחתם בהם לא משמע ליה ומאן דנפקא ליה מכי משחתם בהם תיפוק ליה ממן הבהמה קסבר מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן פרט לזקן ולחולה ומזוהם. וההוא דנפקא ליה לרובע ונרבע ממן הבהמה זקן וחולה ומזוהם מנא ליה נפקא ליה מדתניא מן הכבשים ומן העזים תקחו הרי אלו מעוטין פרט לזקן ולחולה ולמזוהם. וההוא תנא דבי רבי ישמעאל סבר מן הכבשים ומן העזים תקחו אורחיה דקרא הוא לאשתעויי הכי: תקריבו מלמד שהיא באה נדבת שנים והלא דין הוא עולת העוף באה בנדר ונדבה ועולת בהמה באה בנדר ונדבה מה עולת העוף שהיא באה בנדר ובנדבה הרי היא באה בנדבת שנים אף עולת בהמה שהיא באה בנדר ובנדבה תבוא בנדבת שנים. או כלך לדרך זו מנחה באה בנדר ובנדבה ועולת בהמה באה בנדר ובנדבה מה מנחה שהיא באה בנדר ובנדבה אינה באה נדבת שנים. נראה למי דומה דנין דבר שכולו עולה לאישים מדבר שכולו עולה לאישים ואל תוכיח מנחה שאין כולה עולה לאישים. או כלך לדרך זו דבר שבא בחובת צבור מדבר שהוא בא חובת צבור ואל תוכיח עולת העוף שאינה באה חובת צבור תלמוד לומר תקריבו מלמד שהיא באה נדבת שנים. קרבנכם מלמד שהיא באה נדבת צבור, והלא דין הוא מנחה באה בנדר ובנדבה ועולת בהמה בנדר ובנדבה מה מנחה שהיא באה בנדר ובנדבה אינה באה בנדבת צבור אף עולת בהמה שהיא באה בנדר ובנדבה לא תבוא בנדבת צבור. לא אם אמרת במנחה שאינה באה נדבת שנים תאמר בעולת בהמה שהיא בעה נדבת שנים. עולת העוף תוכיח שהיא באה נדבת שנים ואינה באה נדבת צבור. לא אם אמרת בעולת העוף שאינה באה חובת צבור תאמר בעולת בהמה שהיא באה חובת צבור. שלמים יוכיחו שהן באין חובת צבור ואין באין נדבת צבור, אף אתה אל תתמה על עולת בהמה שאף על פי שהיא באה חובת צבור לא תבוא נדבת צבור תלמוד לומר קרבנכם מלמד שהיא באה נדבת צבור. דין אחר ומה אם היחיד שאינו מביא עולת חובה בכל יום מביא אולת בהמה נדבה. צבור שמביא עולת חובה בכל יום אינו דין שיביא אולת בהמה נדבה. לא אם אמרת ביחיד שמביא מנחה נדבה תאמר בצבור שאין מביא מנחה נדבה, השותפין יוכיחו שאין מביאין מנחה ומביאין עולת בהמה נדבה. מה לשותפין אם מביאין עולת בהמה נדבה שכן מביאין עולת העוף נדבה, תאמר שיביא צבור עולת בהמה נדבה שכן אינו מביא עולת העוף נדבה. מה לצבור שאינו מביא עולת העוף נדבה שכן אינה מביאה חובה תאמר שלא יביא צבור עולת בהמה נדבה שכן מביאה חובה הואיל ומביאה חובה יביאנה נדבה. מנחה תוכיח שהצבור מביאה חובה ואינו מביאה נדבה אף אתה אל תתמה על עולת בהמה שאף על פי שהצבור מביאה חובה לא יביאנה נדבה תלמוד לומר קרבנכם מלמד שהיא באה נדבת צבור. דבר אחר את קרבנכם ממקום שהיחיד מביא משם צבור מביא עולה מה תלמוד לומר שיכול לא יהו כל הפוסלין האלו נוהגין אלא בעולת נדבה עולת חובה מנין. ודין הוא נאמר הכא עולת נדבה ונאמר הכא עולת חובה מה עולת נדבה כל הפסולין האלו נוהגין בה אף עולת חובה יהו כל הפסולין האלו נוהגין בה. לא אם אמרת בעולת נדבה שאין לה חליפין תאמר בעולת חובה שיש לה חליפין הואיל ויש להחליפין לא יהו כל הפסולין האלו נוהגין בה תלמוד לומר עולה אחד עולת נדבה ואחד עולת חובה כל הפסולין האלו נוהגין בה. מנין שינהגו בתמורה. ודין הוא נאמר הכא עולה ונאמר הכא תמורה מה עולה כל הפסולין האלו נוהגין בה אף תמורה יהו כל הפסולין האלו נוהגין בה. לא אם אמרת בעולה שאין הקדושה חלה עליה בבעלת מום קבוע תאמר בתמורה שהקדושה חלה עליה בבעלת מום קבוע לא יהו כל הפסולין האלו נוהגין בה תלמוד לומר אם עולה לרבות את התמורה. מנין שינהגו בשלמים. ודין הוא נאמר הכא עולה ונאמר הכא שלמים מה עולה כל הפסולין האלו נוהגים בה אף שלמים יהו כל הפסולין האלו נהוגין בה. וק"ו הוא ומה עולה שכשרה להביא מן העוף כל הפסולין האלו נוהגין בה שלמים שלא כשרו להביא מן העוף אינו דין שיהו כל הפסולין האלו נוהגין בהן. לא אם אמרת בעולה שלא כשרה להביא נקבות כזכרים תאמר בשלמים שכשרו להביא נקבות כזכרים לא יהו כל הפסולין האלו נהוגין בהן תלמוד לומר קרבנו לרבות השלמים. מן הבקר זהו שאמרנו להוציא את הטרפה. זכר ולא נקבה. כשהוא אומר למטה זכר שאין תלמוד לומר אלא להוציא טומטום ואנדרוגינוס. והאל דין הוא ומה אם שלמים שכשרו להביא נקבות כזכרים לא כשרו להביא טומטום ואנדרוגינוס. עולה שלא כשרה להביא נקבות כזכרים אינו דין שלא תכשר להביא טומטום ואנדרוגינוס. לא אם אמרת בשלמים שלא כשרו להביא מן העוף תאמר בעולה שכשרה להביא מן העוף ולא כשרה להביא טומטום ואנדרוגינוס. חטאת תוכיח שכשרה להביא מן העוף ולא כשרה להביא טומטום ואנדרוגינוס. לא אם אמרת בחטאת שלא כשר להביא כל מיני זכרים תאמר בעולה שכשרה להביא כל מין זכרים. בכור יוכיח שכשר להביא כל מיני זכרים ולא כר להביא טומטום ואנדרוגינוס. לא אם אמרת בבכור שקדושתו מרחם תאמר בעולה שאין קדושתה מרחם. מעשר יוכיח שאין קדושתו מרחם ולא כשר להביא טומטום ואנדרוגינוס. לא אם אמרת במעשר שהוא אחד מעשרה תאמר בעולה שהוא אחד מאחד הואיל והוא אחד מאחד תכשר להביא טומטום ואנדרוגינוס תלמוד לומר זכר ולא נקבה. כשהאו אומר למטה זכר שאין תלמוד לומר אלא להוציא טומטום ואנדרוגינוס, תמים כשם שאם אינו תמים אינו לרצון כך אם אינו כענין הזה אינו לרצון. תמים יקריבנו תמים יקדישנו. רבי יוסי אומר תמים יקריבנו יבקרנו ויקריבנו. אמר ר' יוסי שמעתי שהמביא ושוחט תמיד של שבת שאינו מבוקר שהוא חייב חטאת ויביא תמיד אחר. אל לפתח אהל מועד מטפל בו ומביאו אל פתח אהל מועד. מהו אומר יקריב יקריב מנין אתה אומר נתערב עולה בעולה עולה בחולין עולה בתמורה יקריבו. תלמוד לומר יקריב יקריב. יכול אפילו נתערב בפסולין שאין כשרין ליקרב תלמוד לומר יקריבו אותו. אוציא את שנתערב בפסולין שאין כשר ליקרב מנין אפילו נתערב בחטאות הפנימיות שאלו בפנים ואלו בחוץ מנין אפילו נתערב בחטאות החיצוניות אוציא את שנתערב בחטאות החיצוניות שאלו למעלה ואלו למטה. מנין אפילו נתערב בשלמים ותודה אוציא את שנתערב בשלמים ותודה שאלו קדשי קדשים ואלו קדשים קלים ומנין שאפילו נתערב בבכור ומעשר ובפסח. אוציא את שנתערב בבכור מעשר ופסח שאלו במתן ארבע ואלו במתן אחת. יכול אפילו נתערב באשם תלמוד לומר יקריבנו לבדו הוא קרב ולא שנתערב באחרים, ומה ראית לומר עולה בעולה שהוא שם אחד, עולה בתמורה שהתמורה קרבה בעולה, עולה בחולין שיכול להקדיש את החולין ולעשותן עולה. יקריב אותו מלמד שכופין אותו יכול על כרחו תלמוד לומר לרצונו הא כיצד כופין אותו עד שיאמר רוצה אני. וכן אתה מוצא בגיטי נשים כופין אותו עד שיאמר רוצה אני. חייבי ערכין ממשכנין אותן. חייבי חטאות ואשמות אין ממשכנין אותן. חייבי עולה ושלמים ממשכנין אותן, אף על פי שאין מתכפר לו עד שיתרצה שנאמר לרצונו כופין אותו עד שיאמר רוצה אני וכו'. ועשית אזהרה לבית דין שיעשוך. למה לי מאותו נפקא דתניא יקריב אותו מלמד שכופין אותו וכו' ותרתי זימני ל"ל חד דאמר ולא אפריש וחד דאפריש ולא אקריב. דאי אשמעינן אמר ולא אפריש משום דלא קיימיה לדבוריה אבל אפריש ולא אקריב כל היכא דאתיתי' בי גזא דרחמנא איתיה. ואי אשמעינן אפריש ולא אקריב משום דקא משהה ליה גביה אבל אמר ולא אפריש אימא דבור בעלמא הוא ולאו כלום הוא צריכא. ומי מצית אמרת דאמר ולא אפרשי הא נדבה כתיבוא ותניא אי זהו נדר ואי זהו נדבה נדר הרי עלי עולה נדבה הרי זו עולה ומה בין נדר לנדבה נדר מת או נגנב חייב באחריותו נדבה מת או נגנב אינו חייב באחריותו. אמר רבא משכחת לה באומר הרי עלי עולה על מנת שלא אתחייב באחריותו: האומר לא תכפר חטאתו עליו אביי אמר אינה מכפרת ורבא אמר מכפרת. היכא דאמר לא תקרב דכולי עלמא לא פליגי דלא מכפרא מאי טעמא יקריב אותו לרצונו כתיב. אלא כי פליגי דאמר תקריב ולא תכפר. אביי אמר אין מכפרת דהא אמר לא תכפר. רבא אמר מכפרת כיון דאמר תקרב כפרה ממילא קא אתי והדר ביה רבא: אמר עולא מנין ליאוש שאינו קונה שנאמר והבאתם גזול ואת הפסח ואת החולה. גזול דומיא דפסח מה פסח דלית ליה תקנה כלל אף גזול דלית ליה תקנה כלל. רבא אמר מהכא קרבנו ואל הגזול. אימת אילימא לפני יאוש למה לי קרא אלא לאו לאחר יאוש ש"מ: לפני ה' וסמך אין סמיכה בבמה. צפונה לפני ה' אין מצפון בבמה. וכי אי זו מדה מרובה מדת צפון או מדת סמיכה, מדת סמיכה מועטת ממדת צפון שצפון נוהג בקרבנות יחיד ובקרבנות צבור וסמיכה אינה נוהגת אלא בקרבנות היחיד אם מעטתים מצפון מרובה לא אמעטם מסמיכה מועטת. אתה אומר בצד זה נתרבה צפון ונתמעט סמיכה. או בצד זה נתרבה סמיכה ונתמעט צפון. סמיכה נוהג בקדשי קדשים ובקדשים קלים וצפון אינו נוהג אלא בקדשי קדשים אם מעטתים מצפון מועט אמעטם מסמיכה מרובה. לפי שיש בסמיכה מה שאין בצפון ובצפון מה שאין בסמיכה צריך לומר לפני ה' וסמך אין סמיכה בבמה צפון לפני ה' אין צפון בבמה, לפני ה' וסמך אף על פי שסמך בחוץ יחזור ויסמוך בפנים: תנו רבנן כיצד סומך הזבח עומד בצפון ופניו למערב הסומך עומד במזרח ופניו למערב ומניח שתי ידיו בין שתי קרניו של זבח ובלבד שלא יהא דבר חוצץ בינו לבין הזבח ומתודה על חטאת עון חטאת ועל אשם עון אשם עון אשם ועל עולה עון (עולה) לקט שכחה ופאה ומעשר עני דברי רבי יוסי הגלילי. ר' עקיבא אומר אין עולה באה אלא על עשה ועל לא תעשה שניתק לעשה. במאי קמיפלגי אמר ר' ירמיה בלאו דנבלה קמיפלגי מר סבר לאו מעליא הוא ומר סבר לא לאו מעליא הוא. אביי אמר דכולי עלמא לאו דנבלה מעליא הוא והכא בתעזוב קמיפלגי. מר סבר תעזוב מעיקרא משמע ומר סבר השתא משמע. מה בין במת יחיד לבמת צבור סמיכה ושחיטת צפון ומתנות סביב ותנופה והגשה. רבי יהודה אומראין מנחה בבמה וכהון ובגדי שרת וכלי שרת וריח ניחוח ומחיצה בדמים ורחוץ ידים ורגלים אבל הזמן והנותר והטמא שוין בזה ובזה. סמיכה דכתיב לפני ה' וסמך. שחיטה בצפון דכתיב על ירך המזבח צפונה. מתנות סביב דכתיב וזרקו בני אהרן הכהנים וגו'. תנופה דכתיב והניף. הגשה דכתיב והגישה אל המזבח. אמר רב ששת לדברי האומר יש מנחה בבמה יש עופות בבמה אין מנחה בבמה אין עופות בבמה. מאי טעמא וזבחו זבחי שלמים זבחים ולא עופות זבחים ולא מנחות. כהון דכתיב וזרק הכהן. בגדישרת דכתיב שבעת ימים ילבשם הכהן. כלי שרת דכתיב ולקחו את כל כלי השרת. ריח הניחוח דכתיב ריח ניחוח ריח ניחוח לה'. מחיצה לדמים. דכתיב והיתה הרשת עד חצי המזבח. ושלא רחוץ ידים דכתיב בבואם אל אהל מועד ירחצו מים. וסמך ידו ידו ולא יד עבדו, ידו ולא יד שלוחו, ידו ולא יד אשתו. כל הני למה לי צריכי. דאי כתב רחמנא חד הוה אמינא למעוטי עבד דלאו בר מצות הוא אבל שליח דבר מצות הוא ואשתו של אדם כמותו אימא לסמוך. ואי אשמועינן הני תרתי דלאו כגופיה דמו אבל אשתו דכגופיה דמיא אימא תסמוך צריכא: ידו ולא יד בנו ולא יד עבדו ולא יד שלוחו. ידו על ראש ולא ידו על הצואר, על ראש ולא על הגבים. אוציא את כולן ולא אוציא את החזה ודין הוא ומה אם הראש שאין טעון תנופה טעון סמיכה חזה שטעון תנופה אינו דין שטעון סמיכה תלמוד לומר על ראש ולא על החזה. יכול אין טעון סמיכה אלא אולת נדבה עולת חובה מנין. ודין הוא נאמר הכא עולת חובה ונאמר הכא עולת נדבה מה עולת נדבה טעונה סמיכה אף עולת חובה טעונה סמיכה. לא אם אמרת בעולת נדבה שאין לה חליפין עוף לפטרה מן הסמיכה, תאמר בעולת חובה שיש לה חליפין עוף לפטרה מן הסמיכה והואיל ויש לה חליפין עוף לפטרה מן הסמיכה לא תטעון סמיכה תלמוד לומר עולה אחד עולת נדבה ואחד עולת חובה זו וזו טעונה סמיכה. יכול אין טעונה סמיכה אלא עולת הבקר עולת הצאן מנין. ודין הוא נאמר הכא עולה מן הבקר ונאמר הכא עולה מן הצאן מה עולה מן הבקר טעונה סמיכה אף עולת הצאן טעונה סמיכה. לא אם אמרת בבן בקר שנתרבה בנסכים תאמר בבן הצאן שנתמעט בנסכים הואיל ונתמעט בנסכים לא יטעון סמיכה תלמוד לומר עולה אחדאולת הבקר ואחד עולת הצאן טעונה סמיכה. יכול אף עולת העוף תטעון סמיכה תלמוד לומר העולה פרט לעולת העוף: ונתרצה לו מלמד שהמקום רוצה לו, על מה המקום רוצה לו אם תאמר דברים שחייבין עליהן מיתת בית דין מיתה בידי שמים כרת בידי שמים מלקות ארבעים חטאות ואשמות הרי עונשן אמור. אלא על מה המקום רוצה לו, על מצות עשה ועל מצות לא תעשה שיש בה קום עשה. ר' שמעון אומר ונרצה לו ולזבחו אף על פי שלא סמך נרצה הזבח. נרצה לו לכפר עליו במכפר אי זהו מכפרו זה הדם שנאמר כי הדם הוא בנפש יכפר. אין לי אלא דם הטהור דם הטמא מנין כשהוא אומר ונשא אהרן את עון הקדשים אי זה עון הוא נושא אם עון פגול הירכבר נאמר פגול הוא לא ירצה, אם עון נותר הרי כבר נאמר לא ירצה, הא אי זה עון הוא נושא עון טומאה שהותרה מכללה בצבור. אין לי אלא עון הדם הקומץ והלבונה והקטורת מנחת כהנים ומנחת כהן משיח ומנחת נסכים מנין תלמוד לומר לכל מתנות קדשיהם. אין לי אלא של אנשים של נשים מנין אין לי אלא של ישראל של גרים ושל עבדים מנין תלמוד לומר עון הקדשים ריבה. הואיל ומצינו שאין כפרה אלא בדם מה תלמוד לומר וסמך ונרצה. לומר שאם עשה את הסמיכה שירי מצוה כאילו לא כפר עליו. רבי שמעון אומר את שעליו חייב באחריותו ואת שאין עליו אינו חייב באחריותו. מאי משמע אמר ר' יצחק בר (אבוה) [אבדימי] כיון דאמר עלי כמאן דטעין ליה אכתפיה. אמר רמי בר חמא סמיכה בכל כחו בעינן דאי סלקא דעתך לא בעינן בלכ כחו מאי קא עביד לסמוך. מיתיבי דבר אל בני ישראל בני ישראל סומכין ואין בנות ישראל סומכות וכו' עד נחת רוח לנשים ואס"ד סמיכה בכל כחו בעינן משום נחת רוח דנשים עבדינן עבודה בקדשים. לא לעולם בכחו בעינן דאמר להו אקפו ידייכו. אי הכי הא דקתני התם לא מפני שסמיכה בנשים תיפוק לי' דליתה לסמיכה כלל. הכי קאמר לא מפני שסמיכה חשובה בנשים דליתה לסמיכה כלל אלא כולה לעשות נחת רוח לנשים: ויקרא - פרק א - רמז תלט וסמך ושחט במקום שהן סומכין שוחטין תכף לסמיכה שחיטה. אמר רב הונא אמר ר' שלש תכיפות הן תכף לגאולה תפילה תכף לסמיכה שחיטה תכף לנטילתידים ברכה. אמר אביי אף תכף לת"ח ברכה במעשה ידיהם שנאמר נחשתי ויברכני וגו'. איבעית אימא מהכא ויברך ה' את בית המצרי וגו': תכף לגאולה תפלה יהיו לרצון אמרי פי וגו' מה כתיב בתריה יענך ה' ביום צרה. תכף לסמיכה שחיטה וסמך ושחט. תכף לנטילת ידים ברכה שאו ידיכם קדש וגו'. אמר רבי יוסי בר בון כל מי שתוכף לסמיכה שחיטה אין הפגול נוגע באותו קרבן, וכל מי שתוכף לנטילת ידים ברכה אין השטן מקטרג באותה סעודה, וכל מי שתוכף לגאולה תפלה אין השטן מקטרג באותו היום: תניא ר' יסוי אומר לא נחלקו ב"ש וב"ה על הסמיכה שצריך כל מה נחלקו על תכף לסמיכה שחיטה שב"ש אומרים אין צריך וב"ה אומרים צריך. הפסולין ששחטו שחיטתן כשרה וכולן ששחטו דיעבד אין לכתחילה לא ורמינהו ושחט שחיטה בזר כשרה שהשחיטה כשרה בזרים בנשים בעבידם בטמאים ואפילו בקדשי קדשים. או אינו אלא בכהנים אמרת וכי מאין באת מכלל שנאמר ואתה ובניך אתך תשמרו את כהונתכם לכל דבר המזבח, יכול אף לשחיטה תלמוד לומר ושחט את בן הבקר לפני ה' והקריבו מקבלה ואילך מצות כהונה למד על השחיטה שהיא כשרה בזר. הוא הדין דאפילו לכתחלה נמי ומשום דקא בעי למיתני טמאים דלכתחלה לא גזרה שמא יגעו בבשר תנא ששחטו. וטמאין דיעבד שפיר דמי ורמינהו וסמך ושחט מה סמיכה בטהורין אף שחיטה בטהורין, מדרבנן, מ"ש סמיכה דכתיב לפני ה' שחיטה נמי הכתיב לפני ה'. אפשר דעביד סכין איכא ושחיט. סמיכה נמי אפשר מעייל ידיה וסמיך, ססבר ביאה במקצת לא שמה ביאה. רב חסדא מתני איפכא וסמך ושחט מה שחיטה בטהורין אף דמיכה בטהורין, מאי שנאמר שחיטה דכתיב לפני ה' סמיכה נמי הכתיב לפני ה', אפשר דמעייל ידיה וסמיך, שחיטה נמי אפשר דעביד סכין אריכא ושחיט. הא מני שמעון התימני היא דתניא ושחט את בן הבקר לפני ה', בן הבקר לפני ה' ואין שוחט לפני ה'. שמעון התימני אומר מנין שיהו ידיו של שוחט לפנים מן הנשחט שנאמר ושחט את בן הבקר לפני ה', בן הבקר לפני ה' שוחט את בן הבקר לפני ה', סמיכה ושחיטה ביום דכתיב וסמך ושחט וכתיב בשחיטה ביום זבחכם: ויקרא - פרק א - רמז תמ בעא מניה שמואל מרב הונא מנין למתעסק בקדשים שהוא פסול שנאמר ושחט את בן הבקר עד שתהא שחיטה לשם בן בקר. אמר ליה זו בידינו הורא. לעכב מנין אמר ליה לרצונכם תזבחו לדעתכם זבחו. אמר רב הונא מנין לשחיטה שהיא מן הצואר שנאמר ושחט את בן הבקר ממקום ששח חטאהו. דבי רבי ישמעאל תנא אל תקרי ושחט אלא וסחט ממקום שסח חטהו. ומאי משמע דחטהו לישנא דדכויי הוא, דכתיב וחטא את הבית, ואי תימא מהכא תחטאני באזוב ואטהר: והקריבו זה קבלת הדם. יכול זו זריקה כשהוא אומר וזרקו הרי זריקה אמורה הא מה אני מקיים כאן והקריבו אלא זו קבלת הדם שלא תהא אלא בכהן כשר ובכלי שרת. אמר ר' עקיבא מנין לקבלת הדם שלא תהא אלא בכהן כשר ובכלי שרת נאמר כאן כהון ונאמר להלן כהון מה כהון האמור להלן בכהן כשר ובכלי שרת אף כהון שנאמר כאן בכהן כשר ובכלי שרת. אמר לו רבי טרפון עקיבא עד מתי אתה מגבב ומביא עלינו אקפח את בני אם לא שמעתי שיש הפרש בין קבלה לזריקה ואין לי לפרש א"ל תרשני לומר לפניך את מה שלמדתני א"ל אמורא"ל קבלה לא עשה בה מחשבה כמעשה זריקה עשה בה מחשבה כמעשה. קבל בחוץ. פטור זרק בחוץ חייב. קבלוהו טמאין אין חייבין עליו זרקוהו טמאין חייבין עליו. א"ל רבי טרפון אקפח את בני שלא הטית ימין ושמאל אני שמעתי ולא היה לי לפרש אתה דורש ומסכים להלכה הא כל הפורש ממך כפורש מחי עולמים. הזבח נפסל בד' דברים בשחיטה בקבול ובהלוך ובזריקה. ובקבלה מי מיפסלא והתניא והקריבו וגו' אמר רבא לא קשיא כאן במחשבת לפגול כאן במחשבת שלא לשמו. דיקא נמי דקתני שהזבח נפסל ולא קתני שהזבח נפגל. ומחשבת פגול לא פסלה בקבלה והתניא יכול לא תהא מחשבה מועלת אלא בזריקה בלבד מנין לרבות שחיטה וקבלה תלמוד לומר ואם האכל יאכל בדברים המבאים לידי אכילה הכתוב מדבר. יכול שאני מרבה אף שפיכת שירים והקטר אימורין תלמוד לומר לא ירצה זריקה בכלל היתה ולמה יצתה להקיש אליה לומר מה זריקה מיוחדת שהיא עבודה ומעכבת כפרה יצא שפיכת שירים והקטרת אימורין שאין מעכבת את הכפרה. לא קשיא הא דאמר הריני שוחט ע"מ לקבל דמו למחר הא דאמר הריני מקבל ע"מ לשפוך שירים למחר. א"ל ההוא מדרבנן לרבא ושפיכת שירים והקטרת אימורין לא פסלי. יהתניא אל תהא מחשבה מועלת אלא באכילת בשר מנין לרבות שפיכת שירים והקטרת אימורין תלמוד לומר ואם האכל יאכל בשתי אכילות הכתוב מדבר אחתאכילת אדם ואחת אכילת מזבח, לא קשיא הא דאמר הריני זורק על מנת לשפוך שירים למחר הא דאמר הריני שופך שירים על מנת להכשיר אימורין למחר: והקריבו בני אהרן ולא בנות אהרן ואמר מר והקריבו זה קבלת הדם. בני אהרן יכול אפילו חללים תלמוד לומר הכהנים יצאו חללים, אוציא חללים ולא אוציא בעלי מומין תלמוד לומר בני אהרן מה אהרן כשר אף בניו כשרים יצאו חללים ובעלי מומין. וזרקו את הדם מה תלמוד לומר דם דם מנין אתה אומר נתערב דם עולה בדם עולה דם תמורה בדם תמורה דם עולה בדם חולין יקרבו תלמוד לומר דם דם. יכול אם נתערבו אלו ואלו שכן אם נתערבו חיים יקרבו ומנין אפילו נתערבו באשם. אביא את שנתערב באשם שאלו ואלו קדשי קדשים. ומנין אפילו נתערב בשלמים ובתודה. אביא את שנתערב באלו שאלו ואלו מתן ד'. ומנין אפילו נתערב בבכור ובמעשר ובפסח. אביא את שנתערב בבכור ומעשר ופסח תלמוד לומר דם דם. יכול אפילו נתערב בפסולין תלמוד לומר והקריבו אוציא את שנתערב בפסולין שאין כשרים ליקרב מנין אפילו נתערב בחטאות הפנימיות אוציא את שנתערב וכו' שאלו בפנים ואלו בחוץ. מנין אפילו נתערב בחטאות החצוניות אביא את שנתערב בחטאות החיצונות תלמוד לומר דם דם. וזרקו יכול זריקה אחת תלמוד לומר סביב. יכול יקיפנו כחוט תלמוד לומר וזרקו הא כיצד הפסק ארבע מתנות. רבי ישמעאל אומר נאמר כאן סביב ונאמר להלן סביב מה סביב האמור להלן פסוק ארבע מתנות אף סביב האמור כאן פסוק ארבע מתנות: ויקרא - פרק א - רמז תמא שתי מתנות שהן ארבע היכי עביד רב ושמואל חד אמר נותן וחוזר ונותן וחד אמר מתנה אחת כמין גאם. כתנאי וזרקו יכול זריקה אחת וכו' עד אף כאן פסוק ארבע מתנות. אי מה להלן ארבע מתנות על ארבע קרנות אף כאן ארבע מתנות על ארבע קרנות. אמרת עולה טעונה יסוד וקרן דרומית מזרחית לא היה לו יסו מ"ט אמר ר' אלעזר שלא היתה בחלקו של טורף. אמר רבי ישמעאל ברבי יצחק מזבח היה אוכל בחלקו של יהודה אמה. אמר ר' לוי בר חמא אמר רבי חמא בר חנינא רצועה היתה יוצאה מחלקו של יהודה ונכנסת בחלקו של בנימין ובה מזבח בנוי והיה בנימין הצדיק מצטער עליה כל היום שנאמר חופף עליו כל היום לפיכךזכה בנימין הצדיק ונעשה אושפיזנן לגבורה שנאמר ובין כתפיו שכן. מיתיבי עולת העוף כיצד היתה נעשית היה עולה בכבש ופנה לסובב בא לו לקרן דרומית מזרחית והיה חולק את ראשה ממול ערפה ומבדיל וממצה את דמה על קיר המזבח ואם עשאה למטה מרגליו אפילו אמה אחת כשרה ואי אמרת לא היה לו יסוד באוירא בעלמא הוא דקא יהיב. אמר רב נחמן בר יצחק כך התקינו קרקע דיהודה ואוירא דבנימין. מאי לא היה יסוד רב אמר בבנין ולוי אמר בדמים רב מתרגם באחסנתיה יתבני מדבחא ולוי מתרגם באחסנתיה יתבני מקדשא מקום מקודש לדמים: והקריבו בני אהרן את הדם וזרקו בני אהרן את הדם מה תלמוד לומר שוב את הדם מנים אתה אומר נשפך מן הכלי על הרצפה ואספו כשר תלמוד לומר דם. יכול אפילו נשפך מן צואר בהמה על הרצפה ואספו יהא כשר תלמוד לומר הדם דם מתקבל בכלי יזרוק על גבי המזבח ואין זורק אחר על המזבח. דבר אחר הדם על המזבח אף על פי שיאן הבשר הא מה אני מקיים ועשית עולותיך הבשר והדם מקיש בשר לדם מה הדם בזריקה אף הבשר בזריקה. יכול יהא זורק (ועורך) [ורובג] תלמוד לומר וערך הכהן. הא כיצד זורק והולך על המזבח. סביב בזמן שהוא סביב ולא בזמן שנטלה קרנו של מזבח הא אם נטלה קרנו של מזבח ועבד עליו עבודתו פסולה: ויקרא - פרק א - רמז תמב קרנו של מזבח הא אם נטלהת קרנו של מזבח ועבד עליו עבודתו פסולה: אשר פתח אהל מועד ולא בזמן פרוקו ולא בזמן שגללה הרוח את היריעה. רבייוסי הגלילי אומר מה תלמוד לומר אשר פתח אהל מועד לפי שנאמר ונתת את הכיור בין אהל מועד ובין המזבח, יכול בין אהל מועד ובין המזבח היה הכיור תלמוד לומר המזבח, המזבח פתח אהל מועד ואין הכיור פתח אהל מועד, והיכן היה הכיור נתון בין האולם ולמזבח ומשום כלפי דרום. והפשיט ונתח יכול יהא מפשיט אבר אבר ומנתח תלמוד לומר והפשיט העור מפשיט את כולה ואחר כך מנתחה. יכול אין טעונה הפשט אלא עולת נדבה עולת חובה מנין. ודין הוא נאמר הכא עולת נדבה ונאמר הכא עולת חובה מה עולת נדבה טעונה הפשט אף עולת חובה טעונה הפשט. אין לי אלא עולת בקר עולת הצאן מנין. ודין הוא נאמר הכא עולה מן הבקר ונאמר הכא עולה מן הצאן מה עולת הבקר טעונה הפשט אף עולת הצאן טעונה הפשט. אין לי אלא של אנשים של נשים מנין אין לי אלא של ישראל של גרים ושל עבדים מנין, עד שאתה מרבה להביא את של גוים מנין, תלמוד לומר העולה כל עולה טעונה הפשט. ומה ראית להביאם להפשט ונתוח ולהוציאם מן הסמיכה אחר שריבה הכתוב ומיעט מפני מה אני מביאן להפשט ונתוח שהפשט ונתוח כשרים בכל אדם ואיני מביאין לסמיכה שיאן הסמיכה אלא בבעלים. ר' חייא אמר צא וראה מה מיעט הכתוב למעלה את הקרבים או את המקריבים הוי אומר את המקריבים. אף אני אמעטם מן הסמיכה מפני שאני ממעט את הקרבים. ולא אמעטם מהפשט ונתוח מפני שאינו אלא מעשה עולה עצמה. אין לי אלא נשחטה לשמה שלא לשמה מנין תלמוד לומר העולה כל העולה טעונה הפשט ונתוח. ונתח אותה לנתחיה יכול ינתח נתחיה לנתחים תלמוד לומר אותה אותה לנתחיה ואין נתחיה לנתחים, יכול אף הפסולה תהא טעונה הפשט ונתוח תלמוד לומר אותה כשרה ולא פסולה ופסולה שעלתה לגבי המזבח קרבה כמו שהיא: ויקרא - פרק א - רמז תמג מנא הא מילתא דאמור רבנן זיל בתר רובא מנלן דכתיב אחרי רבים להטות רובא דאיתא קמן כגון תשע חניות וכו' וסנהדרי לא קא מיבעיא לן כי קא מבעיא לן רובא דליתא קמן כגון קטן וקטנה מנלן. אמר ר' אלעזר אתיא מראשה של עולה דאמר קרא ונתח אותה לנתחיה ולא נתחיה לנתחים וניחוש שמא ניקב קרום שלמוח אלא לאו משום דאמרינן זיל בתר רובא. ממאי דילמא מפלי ליה ובדיק ליה ואי משום אותה לנתחיה ולא נתחיה לנתחים, הני מילי היכא דחתיךליה לגמרי אבל היכא דלא חתיך ליה לגמרי לית לן בה. מר בר רב אשי אמר אתיא משבירת עצם בפסח דאמר רחמנא ועצם לא תשברו בו וליחוש שמא ניקב קרום של מוח אלא לאו משום דאמרינן זיל בתר רובא, ממאי דילמא דמנח גומרתא עליה וקלי ובדיק ליה דתניא אבל המחתך בגידים והשורף בעצמות אין בו משום שבירת עצם, רב נחמן אמר אתיא מאליה דרחמנא אמר חלבו האליה תמימה וניחוש שמא נפסק חוט השדרה אלא לאו משום דאמרינן זיל בתר רובא. וכי תימא דתתא פסיק לה לעומת העצה אמר רחמנא מקום שהכליות יועצות. ממאי דילמא דפתח לה ובדיק לה ואי משום אליה תמימה הני מילי היכא דחתכה לגמרי אבל היכא דלייף לית לן בה. רב ששת בריה דרב אירי אמר אתיא מעגלה ערופה דאמר רחמנא ערופה כשהיא שלמה תהוי וליחוש דילמא טרפה היא אלא לאו משום דאמרינן זיל בתר רובא. וכי תימא מאי נפקא מינה דבי רבי ינאי כפרה כתיבוא בה כקדשים. רבה בר רב שילא אמר אתיא מפרה אדומה דאמר רחמנא ושחט ושרף מה שחיטתה כשהיא שלמה אף שרפתה כשהיא שלמה וליחוש דילמא טרפה היא אלא לאו משום דאמר רחמנא זיל בתר רובא, וכי תימא מאי נפקא מינה חטאת קרייה רחמנא. רב אחא בר יעקב אמר אתיא משעיר המשתלח דאמר רחמנא ולקח את שני השעירים שיהו שניהן שוין וליחוש דילמא חד מנייהו טרפה אלא לאו משום דאמרינן זיל בתר רובא וכי תימא מאי נפקא מינה הא אין גורל קובע אלא בדבר הראוי לשם. וכי תימא דבדקינן ליה התנן לא היה מגיע לחצי ההר עד שנעשה אברים אברים. רב דימי אמר אתיא ממכה אביו ואמו דאמר רחמנא קטליה וליחוש דילמא לאו אביו הוא אלא משום דאמר רחמנא זיל בתר רובא ורוב בעילות אחר הבעל, ממאי דילמא כגון שהיה אביו ואמו חבושין בבית האסורין, קסבר אין אפוטרופוס לעריות. רב כהנא אמר אתיא מהורג נפש דאמר רחמנא קטליה וליחוש דילמא טרפה הוה אלא לאו משום דאמרינן זיל בתר רובא, וכי תימא דבדקינן ליה, הא קא מינוול, וכי תימא משום אבוד נשמה דהאי נינוולי' ניחוש דילמא במקום סייף נקב הוה. רבינא אמר אתיא מעדים זוממין דרחמנא אמר ועשיתם לו כאשר זמם ודילמא הם דאסהידו ביה טרפה הואי אלא לאו משום דאמרינןו זיל בתר רובא. וכי תימא בדקינן ליה והא תניא ר' אלעזר הקפר אומר לא הרגו נהרגין הרגו אין נהרגין. רב אשי אמר אתיא משחיטה עצמה דאמר רחמנא שחוט ואכול וניחוש שמא במקום נקב שחט, אלא לאו משום דאמר רחמנא זיל בתר רובא. אמר רב אשי אמריתא לשמעתא קמיה דרב כהנא ודילמא היכא דאפשר אפשר היכא דלא אפשר לא אפשר דאי לא תימא הכי לרבי מאיר דחייש למעוטא הכי נמי דלא אכיל בשרא. וכי תימא הכי נמי, פסח וקדשים מאי איכא למימר, אלא היכא דאפשר אפשר היכא דלא אפשר לא אפשר: ויקרא - פרק א - רמז תמד רבי חייא אומר מנין לשחיטה מן הצואר דכתיב וערכו בני אהרן הכהנים את הנתחים שאין תלמוד לומר את הראש ואת הפדר והלא ראש ופדר בכלל כל הנתחים היו ולמה נאמר לפי שנאמר והפשיט את העולה ונתח אותה לנתחיה אין לי אלא נתחים שישנן בכלל הפשטה מנין לרבות את הראש שכבר הותז תלמוד לומר את ראשו ואת פדרו וערך מדקאמר את הראש שכבר הותז מכלל דשחיטה מן הצואר, תנא פתח בראש ופדר ומסיים בראשו ופדרו, הכי קאמר מנין לרבות את הראש שכבר הותז תלמוד לומר את הראש ואת הפדר. וראשו ופדרו למה לי מיבעי' לי לכדתניא מנין לראש ופדר שקודמין לכל הנתחים תלמוד לומר ראשו ופדרו וערך. ופדר קמא דכתב רחמנא למה לי לכדתניא כיצד הוא עושה חופה הפדר על בית השחיטה ומעלהו וזהו דרך כבוד של מעלה: ונתנו בני אהרן אש על המזבח. אמר ר' יהודה מנין להצתת האליתה שלא תהא אלא בכהן כשר ובכלי שרת תלמוד לומר ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח. אמר ר' שמעון וכי עלה על לב שיהא הזר קרב לגבי מזבח אם כן למה נאמר ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח לימד על הצתת האליתה שלא תהא אלא בראשו של מזבח. ונתנו בני אהרן מה תלמוד לומר הכהן ממשמע שנאמר אהרן איני יודע שהוא כהן מה תלמוד לומר הכהן בכהונו למד על כהן גדול שעבד בבגדי כהן הדיוט עבודתו פסולה, מנין לכהן הדיוט שעבד בבגדי כהן גדול שתהא עבודתו פסולה תלמוד לומר הכהנים בכהונם הא למדת כהן גדול שעבד בבגדי כהן הדיוט עבודתו פסולה וכהן הדיוט שעבד בבגדי כהן גדול עבודתו פסולה. ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח אף על פי שהאש יורדת מן השמים מצוה ליתן אש מן ההדיוט. אש שירדה בימי משה לא נסתלקה ממזבח הנחשת עד שבאו לבית עולמים. אש שירדה בימי שלמה לא נסתלק ממזבח העולה עד שנסתלקה בימי מנשה. וערכו עצים על האש ולא האש על גבי העצים. אמר ר' שמעון מנין לרבות שני גזרי עצים במערכה עם תמיד של בין הערבים תלמוד לומר וערכו עצים על האש. רבי אליעזר אורמ לא מתו בניו של אהרן עד שהורו הלכה בפני משה רבן, מאי דרוש ונתנו בני אהרן (הכהנים) [הכהן] אש על המזבח אף על פי שהאש יורדת מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט. החלו מעלין בגזרין לסדר את המערכה וכי כל העצים כשרין למערכה, אין, כל העצים כשרין חוץ משל זית ושל גפן אבל באלו רגילין במורביות של תאנה ושל אגוז ושל עץ שמן. הני מאי טעמא לא אמר רב פפא משום דקטמי. רב אחא בר יעקב אמר משום ישוב ארץ ישראל. מיתיבי על העצים אשר על האש עצים הנתונין להיות אש מאי ניהו דוקרי דלא קטמי ואזלי מיקטם. של תאנה ושל אגוז ר' אלעזר מוסיף אף של מייש ושל אלון ושל דקל ושל חרוב ושל שקמה. בשלמא למאן דאמר משום דקטמי בהא פליגי מר סבר אף על גב דלא קטמי מגואי כיון דקטמי מבראי לא מייתינן. ומר סבר כיון דלא קטמי מגואי אף על גב דקטמי מבראי מייתינן. אלא למאן דאמר משום ישוב ארץ ישראל דקל מי לית ביה משום ישוב ארץ ישראל. וליטעמיך תאנה מי לית בה משום ישוב ארץ ישראל אלא מאי אית לך למימר בתאנה דלא עבד פירי דקל נמי בדקל דלא עבד פירי: וערכו בני אהרן יכול אפילו מאה תלמוד לומר וערך הכהן יכול יהא כהן אחד עורך כל האברים תלמוד לומר וערכו הא כיצד כהן אחר עורך שני אברים וכמה הן אברים עשרה ואחד בקרבים נמצא [שהטלה] עולה בששה דברי רבי ישמעאל. רבי עקיבא אומר וערכו שנים בני אהרן שנים הכהנים שנים מכאן (שהעולה) [שהטלה] עולה בששה: תניא רבי שמעון בן יוחאי אומר מנין לתמיד של בין הערבים שטעון שני גזרי עצים בשני כהנים שנאמר וערכו עצים על האש אם אינו ענין לתמיד של שחר דכתיב ובער עליה הכהן עצים תנהו ענין למיד של בין הערבים. ואימא אידי ואידי בתמיד של שחר דקאמר רחמנא עבדי והדר עביד. אם כן נימא קרא ובער ובערו א"נ וערך וערכו מאי ובער וערכו כדאמרינן. מנין להפשט ונוח שכשר בזר שנאמר וערכו למה לי למעוטי הפשט ונתוח. וערכו שנים בני אהרן שנים הכהנים שנים למדנו לטלה שטעון ששה. קשיא ליה לרבי אליעזר האי בבן הבקר כתיב ובן הבקר עשרים וארבעה בעי וניחא ליה, על העצים אשר על האש אשר על המזבח איזהו דבר שכתוב בו עצים אש ומזבח הוי אומר זה טלה: בעי חזקיה אברים שסדרן וסדר עליהן המערכה מהו על העצים אמר רחמנא דוקא על העצים או דלמא כיון דכתב קרא אחרינא אשר תאכל האש את העולה על המזבח אי בעי עביד הכי תיקו. בעי רבי יצחק נפחא אברים שסדרם בצדי המערכה מהו אליבוא דמאן דאמר על ממש לא תיבעי לך דעל העצים כתיב, כי תיבעי לך אליבוא דמ"ד על בסמוך מאי ה"נ על בסמוך או דילמא על העצים דומיא דעל המזבח מה התם על ממש אף הכא על ממש תיקו. אמר ר' חמא בר גוריא גזירין שעשה משה אמה ארכן ואמה רחבן ועביין כמחק גודש של סאה אמר ר' ירמיה באמה גדומה. אמר ר' יוסף ולאו היינו דתניא על העצים אשר על האש אשר על המזבח שלא יהו עצים יוצאין מן המזבח כלום: הכהנים לרבות את הקרחים דברי רבי יהודה. וערכו את הנתחים מה תלמוד לומר את הראש ואת הפדר וכו' כדלעיל. יכול המתנדב עולה יהא מביא עצים ואש עמה תלמוד לומר על העצים אשר על המזבח מה מזבח משל צבור אף עצים ואש משל צבור דברי רבי אלעזר ברבי שמעון. רבי אומר מה מזבח שלא נתשמש בו הדיוט אף עצים ואש שלא נשתמש בהן הדיוט: תניא אידך יכול האומר הרי עלי עולה יביא עצים מתוך ביתו כדרך שמביא נסכים מתוך ביתו תלמוד לומר על העצים וגו' מה מזבח וכו'. מאי בינייהו חדתי ועתיקי. ועתיקי לא והכתיב ויאמר ארונה אל דוד יקח (ויעש) [ויעל] אדוני המלך הטוב בעיניו ראה הבקר לעולה והמוריגים וכלי הבקר לעצים ה"נ בחדתי. וקרבו וכרעיו ירחץ יכול אפילו נתערבו בפסולין תלמוד לומר וקרבו, אוציא את שנתערב בפסולין ולא אוציא את שנתערב בקדשי קדשים ובקדשים קלים תלמוד לומר וקרבו וכרעיו. בשור הוא אומר וקרבו וכרעיו ובאיל הוא אומר והקרב והכרעים מה בין שור לאיל שור חסר שתי וערב איל אינו חסר שתי וערב. אמרו חכמים למדנו הקרבה לשור מן האיל אמרתי להם רבותי עפר אני תחת כפות רגליכם אומר לפניכם דבר אחד שנים עשר נשיאים לחנוכת המזבח ושם נאמר הקרבה באיל ולא נאמר הקרבה בשור הרי שלא יאמר אדם אלך ואעשה דברים מכוערים דברים שאינם ראוים ומביא שור שיש בו בשר הרבה מה אם ישא לי הקדוש ברוך הוא פנים אלא יעשה אדם מעשים טובים ותלמוד תורה ויביא איל שיש לו לאישים והרי אני עמו ברחמים ומקבלו בתשובה: ירחץ יכול מה רחיצה האמורה להלן במ' סאה אף רחיצה האמורה כאן בארבעים סאה תלמוד לומר במים כל שהן. במים ולא ביין. במים ולא במזוג. במים להכשיר את כל המים קל וחומר למימי כיור. והקטיר אף על פי שפסול ואף על פי יוצא ואף על פי פגול ואף על פי נותר ואף על פי טמא. יכול אפילו הן למטה תלמוד לומר המזבחה כהן בראש המזבח אמרתי ואל כשהן למטה: ויקרא - פרק א - רמז תמה והקטיר הכהן את הכל המזבחה לרבות העצמות והגידים והקרנים והטלפים. יכול אפילו פרשו תלמוד לומר ועשית עולותיך הבשר והדם. אי בשר ודם יכול יחלוץ גידין ועצמות ויעלה בשר לגבי מזבח, תלמוד לומר והקטיר את הכל הא כיצד מחוברין יעלו פרשו אפילו הן בראשו של מזבח ירדו דברי רבי אליעזר וחכמים אומרים והקטיר הכהן את הכל לרבות העצמות והגידים והקרנים והטלפים ואפילו פרשו הא מה אני מקיים ועשית עולותיחך הבשר והדם לומר לך עיכולי בשר אתה מחזיר עיכולי עצמות וגידים אי אתה מחזיר. אמר רבה לא שנו אלא שפרשו אחר זריקה אבל פרשו קודם זריקה אתאי זריקה ושריתינהו אפילו למעבד מנייהו קתא דסכינא: תניא אידך רבי אומר כתוב אחד אומר והקריב הכהן את הכל ריבה וכתיב ועשית עולותיך הבשר והדם מיעט הא כיצד מחוברין יעלו וכו'. ורבנן מחוברין לא אצטריך לרבויי מידי דהוה אראשה של עולה כי אצטריך קרא לפרשו. מחוברין דהתירא לא אצטריך קרא לרבויי כי אצטריך קרא לגיד הנשה במחובר. ורבנן ההוא לא מצית אמרת ממשקה ישראל מן המותר לישראל. ורבי מידי דהוה אחלב ודם. ורבנן מצותן בכך שאני. אמר רב הונא גיד הנשה של עולה חולצו לתפוח אמר ליה רב חסדא מידי כתיב על כן לא יאכל המזבח על כן לא יאכלו בני ישראל כתיב. ורב הונא ממשקה ישראל מן המותר לישראל. וכי מאחר שחולצו למה מעלהו משום שנאמר הקריבהו נא לפחתך. תניא כוותיה דרב הונמא גיד הנשה של שלמים מכבדו לאמה ושל עולה חולצו לתפוח: עולה (הוא) אשה ריח ניחוח [לה'] לשם ו' דברים הזבח נזבח. אמר רב יהודה עולה לשם עולה לאפוקי לשם שלמים דלא, אשה לשם אישים לאפוקי כבתה דלא. ריח לשם ריח לפוקי אברים שצלאן והעלן דאמר רב יהודה אברים שצלאן והעלן אין בהם משום ריח, ניחוח לשם נחת רוח, לה' לשם מי שאמר והיה העולם. אר"ש בן עזאי בוא וראה מה כתיב בפרשת קרבנות שלא נאמר בה לא אל ולא אלהים אלא לה' שלא ליתן פתחון פה לבעל הדין לחלוק. נאמר בשור הגס אשה ריח ניחוח ובעוף הדק אשה ריח ניחוח ובמנחה אשה ריח ניחוחלומר לך שאחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון את לבו לשמים. ושמא תאמר לאכילה הוא צריך תלמוד לומר אם ארעה לא אומר לך כי לי תבל ומלואה ואומר כי לי כל חיתו יער בהמות בהררי אלף ירעתי כל עוף הרים וזיז שדי עמדי האוכל בשר אבירים ודם עתודים אשתה, לא אמרתי לכם זבחו כדי שתאמר אעשה רצונו ויעש רצוני לא לרצוני אתם זובחים אלא לרצונכם תזבחו: ואם מן הצאן הרי זה מוסיף על ענין ראשון ולמה נפסק ליתן ריוח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה ובין ענין לענין והלא דברים קל וחומר ומה אם משה שהיה מבין ברוח הקודש ושומע ברוח הקודש תמיד צריך להתבונן בין פרשה לפרשה ובין ענין לענין על אחת כמה וכמה הדיוט מהדיוט. איזהו מקומן של זבחים קדשי קדשים שחיטתן בצפון. בעולה כתיב ושחט אותו על ירך המזבח צפונה אשכחן בבן צאן בן בקר מנא לן אמר קרא ואם מן הצאן וי"ו מוסיף על ענין ראשון וילמד עליון מתחתון: מן הצאן מן הכשבים או מן העזים פרט לזקן לחולה ומזוהם. וצריכי דאי כתב רחמנא חד ה"א למעוטי זקן דלא הדר בריא אבל חולה דהדר בריא אימא לא אי נמי למעוטי חולה דלאו היינו אורחיה אבל זקן דהיינו אורחיה אימא לא. ואי כתב רחמנא תרי ה"א למעוטי הני דכחישי אבל מזוהם דלא כחיש אימא לא אי נמי למעוטי מזוהם דמאים אבל הני דלא מאיסי אימא לא צריכי: קרבנו להציא את הגזול, מן הכשבים או מן העזים להוצאי את הכלאים. אתה אומר לכך נאמרו מעוטין הללו או לא נאמרו אלא להוציא את שנעבדה בו עבירה ושחרש בשור וחמור והן מקודשין וכלאים בכרם ושביעית ויום טוב ויום הכפורים ושבת, תלמוד לומר כשבים לעולה ועזים לעולה לרבות את כולן דברי ר"י. ר"ש אומר מה תלמוד לומר כשבים לעולה ועזים לעולה לרבות את כלם. והלא דין הוא ומה אם שלמים שלא כשרו להביא מן העוף כשרה תמורתן, עולה שכשרה להביא מן העוף אינו דין שנכשיר תמורתן. לא אם אמרת בשלמים שכשרו להביא נקבות כזכרים תאמר בעולה שלא כשרה להביא נקבות כזכרים הואיל ולא כשרה להביא נקבות כזכרים לא תכשר תמורתה, תלמוד לומר כשבים לעולה ועזים לעולה לרבות את התמורה. ר' אליעזר אומר מה תלמוד לומר כשבים לעולה ועזים לעולה שיכול אין לי שיקרב עולה אלא מותר עולה מנין מותר חטאת ומותר אשמות ומותר עשירית האיפה ומותר קיני זבין וקיני זבות וקיני יולדות ומותר קרבנות נזיר ומצורע והמקדיש נכסיו והיו בהן דברים ראויין לגבי מזבח יינות שמנים ועופות מנין שימכרו לצרכי אותו המין ויביא בדמיהן עולות, תלמוד לומר כשבים לעולה ועזים לעולה לרבות את כולן. וחכמים אומרים יפלו דמיהן לנדבה. והלא אף הנדבה עולה היא מה בין ר' אליעזר לדברי חכמים אלא בזמן שבאה חובה סומך עליה ומביא עליה נסכים ונסכיה משלו ואם היה כהן עבודתה ועורה שלו. ובזמן שבאה נדבה אינו סומך עליה ואינו מביא עליה נסכים ונסכיה משל צבור אף על פי שהוא כהן עבודתה ועורה לאנשי משמר: ושחט ולא העוף בצפון. והלא דין הוא ומה בין הצאן שלא קבע לו כהן קבע לו צפון. העוף שקבע לו כהן אינו דין שיקבע לו צפון תלמוד לומר ושחט אותו אותו בצפון ואין העוף בצפון. ר' אליעזר בן יעקב אומר אותו בצפון ולא הפסח בצפון. והלא דין הוא ומה עולה שלא קבע לה זמן שחיטה קבע לה מקום שחיטה פסח שקבע לו זמן שחיטה אינו דין שיקבע לו מקום שחיטה תלמוד לומר אותו אותו בצפון ואין הפסח בצפון. ר' חייא אומר אותו בצפון ואין השוחט בצפון לפי שלמדנו שהמקבל צריך להיות עומד בצפון ומקבל בצפון אם עמד בדרום וקבל בצפון פסול. יעול אם עמד בדרום ושחט בצפון יהא פסול תלמוד לומר אותו אותו בצפון ואין השוחט צריך להיות עומד בצפון: ויקרא - פרק א - רמז תמו בעא מניה אבוה דשמואל משמואל היא בפנים ורגלה בחוץ מהו א"ל והביאום לה' עד שתהא כולה בפנים. תלה ושחט מהו א"ל כשרה א"ל אשתבשת בעינא שחיטה על ירך וליכא. נתלה ושחט מהו א"ל פסולה א"ל אשתבשת שחיטה על ירך ולא שוחט על ירך. נתלה וקבל מהו א"ל כשרה א"ל אשתבשת אין דרך שירות בכך. תלה וקבל מהו א"ל פסולה א"ל אשתבשת שחיטה על ירך ולא קבלה על ירך. אמר רבא בין בקדשי קדשים בין בקדשים קלים כשרות בר מתלה ושחט בקדשי קדשים, נתלה וקבל בין בקדשי קדשים בין בקדשים קלים. בעא מניה ר' ירמיה מר' זירא הוא בפנים וציציתו מבחוץ מהו א"ל לאו אמרת והביאום לה' עד שתהא כולה בפנים ה"נ בבואם אל אהל מועד אמר רחמנא עד שיבוא כולו אל אהל מועד: על ירך המזבח צפונה שיהא ירך בצפון היכן הן פניו בדרום הא למדת שהכבש בדרום. ר' יהודה אומר ומעלותהו פנות קדים שיהא עולה לו ופונה לימינו למזרח הא למדנו שהכבש בדרום: תנן התם כבש היה לדרומו של מזבח אורך ל"ב על רוחב ט"ז. מנא ה"מ אמר ר' הונא א"ק על ירך המזבח צפונה אמרה תורה תן ירך בצפון ופנים בדרום. אימא ירך ופנים בצפון אמר רבא רמי גברא אאפיה. א"ל אביי תריץ גברא ומותיב א"ל רבוע כתיב והא מיבעי ליה דמרבע רבועי, מי כתיב מרובע, וליטעמיך מי כתיב רבוץ א"ל כתיב רבוע דמשמע הכי ומשמע הכי. ותנא מייתי לה מהכא דתניא ר"י אומר ומעלותהו פנות קדים כל פניות שאתה פונה לא יהו אלא דרך ימין למזרח. אימא דרך שמאל למזרח. לא ס"ד דתני רמי בר (חזקיה) [יחזקאל] ים שעשה שלמה עומד על י"ב בקר ג' פונים צפונה ושלשה פונים ימה ושלשה פונים נגבה וג' פונים מזרחה והים עליהם מלמעלה, כל פניות שאתה פונה לא יהו אלא דרך ימין למזרח, האי מיבעי ליה לגופיה אם כן פונים פונים למה לי: (צפונה כתוב בעקדה בגליון) המזבח צפונה שיהא מזבח כולו ראוי לצפון שאם ישחטו בראשו קדשי קדשים כשרים. דברי רבי ר' יוסי בר ר"י אומר מחצי המזבח ולצפון כצפון מחצי המזבח ולדרום כדרום. צפונה לפני ה' שיהא צפון כלו פנוי [דברי] ר' אליעזר בן יעקב (אומר). המזבח מכוון כנגד חצי פתחו של היכל וכנגד אחד מן הדלתות משוך כלפי דרום. ר' יהודה אומר המזבח היה ממוצע באמצע עזרה ל"ב אמה עשר אמה כנגד פתחו של היכל יש אומרים אמות לפצון ויש אומרים אמה לדרום נמצא המזבח מכוון כנגד היכל וכתליו. איזהו צפון מקרן מזבח צפוני עד כותל עזרה צפוני ואף כנגד המזבח דברי רבי יוסי בר רבי יהודה. ר' אלעזר בר ר' שמעון מוסיף מכנגד בין האולם ולמזבח ועד כותל העזרה הצפוני ור' מוסיף אף מכנגד מקום דריסת רגלי ישראל ומקום דריסת רגלי הכהנים מקיר המזבח צפונה עד כותל והעזרה צפונה אבל מכנגד בית החליפות ולפנים הכל מודים שהוא פסול. צפונה לפני ה' ואין צפון בבמה: ונתח אותו כשר ולא פסול, אותו לנתחיו ולא נתחיו לנתחים. אתראשו ואת פדרו וערך הכהן ללמד שהראש והפדר קודמין לכל אברים. וערך הכהן אותם כסדרן. על העצים אשר על האש אשר על המזבח שלא ישנה להם את המערכה. והקרב ירחץ והכרעים ירחץ אפילו נתערבו קרבי עולה בקרבי עולה וקרבי עולה בקרבי תמורה. יכול אפילו נתערב בפסולין תלמוד לומר והקרב. אוציא את שנתערב בקדשי קדשים ובקדשים קלים תלמוד לומר וקרבו. ירחץ יכול מה רחיצה האמורה להלן בארבעים סאה אף כאן בארבעים סאה תלמוד לומר במים במים כל שהן במים ולא ביין במים. ולא במזוג. במים להכשיר את כל המים וקל וחומר למימי כיור. והקריב הכהן את הכל לכבש. והקטיר אף על פי פסול אף על פי יוצא אף על פי פגול אף על פי נותר אף על פי טמא, יכול אפילו הן למטה תלמוד לומר המזבח כשהן בראש המזבח אמרתי ולא כשהן למטה. עולה אף על פי שלא הפשיט אף על פי שלא נתח יכול אף על פי שלא שחטו בצפון תלמוד לומר הוא. ומה ראית להכשיר להפשט ונתוח ולפסול צפון אחר שריבה הכתוב ומיעט מפני מה אני מכשיר בהפשט ונתוח שהוא לאחר הרצאה ופוסל בצפון שהוא לפני הרצאה. עולה אף על פי שלא סמך. והלא סמיכה קודמת להרצאה אף על פי שלא סמך כשר. ומה ראית להכשיר בסמיכה ולפסול הצפון אחר שריבה הכתוב ומיעט מפני מה אני מכשיר בסמיכה שאין הסמיכה נוהגת בכל העולות ופוסל בצפון שצפון נוהג בכל העולות. עולה לשם עולה, אשה לשם אישים, ריח לשם ריח, ניחוח לשם נחת רוח, לה' לשם מי שאמר והיה העולם: ואם מן העוף עולה קרבנו. אמר ר' אבהו לעולם יהא אדם מן הנרדפים ולא מן הרודיפין שאין לך נרדף בעוף יותר מתורים ובני יונה והכשירם הכתוב לגבי המזבח. עוף עולה ואין עוף זבחי שלמים. והלא דין הוא ומה אם עולה שלא כשרה להביא נקבות כזכרים כשרה להביא עוף. שלמים שכשרות להבאי נקבות כזכרים אינו דין שיכשרו להביא עוף תלמוד לומר העוף עולה ואין העוף זבחי שלמים דברי רבי שמעון. רבי יהודה אומר מה נקבות שבבהמה שלא כשרו להביא עולות כשרו להביא שלמים נקבות שבעופות שכשרו להביא עולות אינו דין שיכשרו להביא שלמים תלמוד לומר העוף עולה ואין העוף זבחי שלמים. מן העוף ולא כל העוף מכלל שנאמר תמים זכר בבקר בכשבים ובעזים תמות וזכרות בבהמה ואין תמות וזכרות בעופות יכול אף שיבשה גפה ושנחטטה עינה או שנקטעה רגלה תלמוד לומר מן העוף ולא כל העוף. רבי שמעון אומר ומה אם קדשים שהמום פוסל בהם אין אתנן ומחיר חל עליהם אוף שיאן המום פוסל בו אינו דין שלא יהא אתנן ומחיר חל עליו תלמוד לומר לכל נדר להביא את העוף. ר' אליעזר אומר כל מקום שנאמר זכר נקבה טומטום ואנדרוגינוס פוסל בו, עוף שלא נאמר בן זכר ונקבה אין טומטום ואנדרוגינוס פוסל בו: אמר רב ששת הרישהיתה עינו סמויה וחטטה עבד יוצא בה לחירות מ"ט מחוסר אבר הוא ותנא תונא תמות וזכרות בבהמה ואין תמות וזכרות בעוף יכול אפילו יבשה גפה וכו'. קרבנו היחיד מביא עוף ואין הצבור מביא עוף. והלא דין הוא עולת בהמה באה בנדר ובנדבה ועולת העוף באה בנדר ובנדבה מה עולת בהמה שבאה בנדר ובנדבה באה נדבת צבור אף עולת העוף שבאה בנדר ובנדבה באה בנדבת צבור. מנחה תוכיח שבאה בנדר ובנדבה ואינה באה בנדבת צבור. לא אם אמרת במנחה שאינה באה בנדבת שנים תאמר בעולת העוף שבאה נדבת שנים. שלמים יוכיחו שהן באין נדבת שנים ואין באין נדבת צבור. מה לשלמים שאין באין נדבת צבור שהרי נתמעטו בתמות וזכרות תאמר בעולת העוף שתבוא נדבת צבור שהרי נתרבה בתמות וזכרות תבוא נדבת צבור, תלמוד לומר קרבנו היחיד מביא עוף ואין הצבור מביא עוף. מדין אחר ומה עולת בהמה שמעט הכתוב הבאתה ואינה באה נקבות מזכרים ובעלי מומין כתמימין הרי היא באה נדבת צבור. עולת העוף שריבה הכתוב הבאתה ובאה נקבות כזכרים ובעלי מומין כתמימין אינו דין שתבוא נדבת צבור תלמוד לומר קרבנו היחיד מביא עוף ואין הצבור מביא עוף. יכול כשם שאינה באה נדבת צבור כך לא תבוא מנחת שנים תלמוד לומר והקריבו מלמד שבאה נדבת שנים. ר' אומר הרי הוא אומר אשר יקריב קרבנו לכל נדריהם ולכל נדבותם אר יקריבו לה' למד על הקדשים שהן באין שותפות אלא שסלק הכתוב את המנחה. יכול כל העוף כולו יהא כשר תלמוד לומר והקריב מן התורים או מן בני היונה את קרבנו, אין לך בעוף אלא תורים ובני יונה, תורים גדולים ולא קטנים, והלא דין הוא ומה בני יונה שלא הוכשרו להביא גדולים הוכשרו להביא קטנים תורים שהוכשרו להביא גדולים אינו דין שהוכשרו להביא קטנים. תלמוד לומר תורים גדולים ולא קטנים, בני יונה קטנים ולא גדולים, והלא דין הוא ומה אם תורים שלא הוכשרו להביא קטנים הוכשרו להביא גדולים בני יונה שהוכשרו להביא קטנים אינו דין שהוכשרו להביא גדולים תלמוד לומר בני יונה קטנים ולא גדולים. יכול כל התורים יהו כשרים וכל בני היונה יהו כשרים תלמוד לומר מן התורים ולא כל התורים. מן בני היונה ולא כל בני יונה פרט לתחלת הצהוב שבזה ושבזה. הא מאימתי התורים כשרין משיזהיבו ומאימתי בני יונה פסולים משיצהיבו. בני יונה קטנים ולא גדולים. מאי תלמודא אמר רבא לא לישתמיט קרא ולכתוב מן בני התורים או מן היונים בני יונה דכתב רחמנא קטנים אין גדולים לא. ואימא תורים אי בעי גדולים לייתי אי בעיקטניםלייתי, דומיא דבני יונה מה בני יונה קטנים אין גדולים לא אף תורים גדולים אין קטנים לא. תני רבי יעקב קרחה מאימתי בני יונה כשרים משיעלעו והוא תני לה והוא אמר לה ואפרוחיו יעלעו דם אמר אביי מכי שמיט גדפא מניה ואתי דמא: קרבנו תורים ובני יונה ואין הכשרו תורים ובני יונה. והאל דין הוא ומה אם צפרים שלא כשרו לכפר בפנים כשרו לכפר בחוץ תורים ובני יונה שכשרו לכפר בפנים אינו דין שיכשרו לכפר בחוץ תלמוד לומר קרבנו תורים ובני יונה ואין הכשרו תורים ובני יונה. וקל וחומר לצפרים שכשרו לכפר בפנים, ומהאם תורים ובני יונה שלא כשרו לכפר בחוץ כשרו לכפר בפנים, צפרים שכשרו לכפר בחוץ אינו דין שיכשרו לכפר בפנים תלמוד לומר והקריב מן התורים או מן בני היונה את קרבנו אין לך בעוף אלא תורים ובני יונה. ר' יהודה אומר ומה אם במקום ששוה מכשיר שבפנים למכפר שבפנים חלק את המכשיר שבחוץ מהם. מקום שלא שוה מכשיר שבפנים למכפר שבפנים אינו דין שנחלק את המכשיר שבחוץ מהם, הוא הדין לעני, לעשיר מנין תלמוד לומר קרבנו תורים ובני יונה ואין הכשרו תורים ובני יונה. והקריבו מה תלמוד לומר לפי שנאמר והקריב מן התורים או מן בני היונה יכול המתנדב עוף לא יפחות משתי פרדות תלמוד לומר והקריבו אפילו פרדה אחת. אל המזבח מה תלמוד לומר הכהן לקבוע לו כהן. ומלק מלמד שלא תהא מליקה אלא בכהן, והלא דין הוא ומה בן צאן שקבע לו צפון לא קבע לו כהן מליקה שלא קבע לו צפון אינו דין שלא קבע לו כהן תלמוד לומר הכהן לקבוע לו כהן. יכול ימלקנו בסכין ודין הוא ומה בן צאן שלא קבע לו כהן קבע לו כלי עוף שקבע לו כהן אינו דין שקבע לו כלי, תלמוד לומר הכהן ומלק. אמר ר' עקיבא וכי תעלה על דעתך שזר קרב לגבי המזבח אלא מה תלמוד לומר כהן שתהא מליקה בעצמו של כהן. יכול ימלקנו בין למעלה בין למטה תלמוד לומר ומלק והקטיר מה הקטרה בראש המזבח למעלה אף מליקה בראש המזבח למעלה. ומלק שתהא מליקה ממול עורף. או אינו אלא מן הצואר נאמר באן ומלק ונאמר להלן ומלק מה להלן ממול עורף אף כאן ממול עורף. אי מה להלן מולק ואין מבדיל ףא כאן מולק ואינו מבדיל תלמוד לומר ומלק והקטיר. מה הקטרה הראש בעצמו והגוף בעצמו אף וכו', ומנין שהקטרת האאש בעצמו והגוף בעצמו כשהוא אומר והקטיר הכהן את הכל המזבחה הרי הקטרת הגוף אמור הא מה אני מקיים ומלק והקטיר בהקטרת הראש הכתוב מדבר. ונמצה דמו דם כולו. אוחז בראש ובגוף ונמצה משניהם. על קיר המזבח ולא על קיר הכבש ולא על קיר היסוד ולא על קיר ההיכל על קיר העליון. יכול על קיר התחתון ודין הוא בהמה שחטאתה למעלה עולתה למטה עוף שחטאתו למטה אינו דין שיהא עולתו למטה, תלמוד לומר והקטיר המזבחה ונמצה דמו על קיר המזבח האמור לענין הקטרת הוא האמרו לענין המצאה מה הקטרה למעלה אף המצאה למעלה. כיצד הוא עושה עומד על הסובב על קרן דרומית מזרחית והוא מולק את הראש ממול ערפו ומבדיל וממצה דמה על קיר המזבח אם עשאה למטה מרגליו אפילו אמה אחת כשרה. ר' נחמיה ור' אליעזר בן יעקב אומרים כל עצמה לא היתה נעשית אלא בראשו של מזבח, מאיבינייהו אביי ורבא דאמרי תרוייהו עושים מערכה על גבי סובב איכא בינייהו. רבי אליעזר אומר לפי שנאמר זאת תורת הבהמה והעוף באיזו תורה שותה בהמה לעוף מה עוף הכשרו מן הצואר אף בהמה הכשרה מן הצוואר, אי מה להלן ממול עורף אף כאן ממול עורף תלמוד לומר ומלק את ראשו ממול ערפו ראשו של זה ממול עורף ואין ראשו של אחר ממול עורף. כיצד מולקין בחטאת העוף חותך שדרה ומפרקת בלא רוב בשר עד שמגיע לושט או לקנה חותך סימן אחד או רובו ורוב בשר עמו ובעולה שנים או רוב שנים. הזאת בן עוף בכהנים ולא בכהנות מקל וחומר מבן צאן, ומה בן צאן שלא קבע לו כהן לשחיטתו קבע לו כהן להזאתו בן עוף שקבע לו כהן למליקתו אינו דין שיקבע לו כהן להזאתו: והסיר את מראתו זה הזפק, יכול יקדור בסכין ויטלנו תלמוד לומר בנצתה יטלנו עם הנוצה, אבא יוסי בן חנן אומר נוטל את הקרקבן עמה. דבי רבי ישמעאל תנא בנוצתה בנוצה שלה קודרה בסכין כמין ארובה. והשליך אותה כשרה ולא פסולה. אותה ולא חטאת העוף, אותה בהשלכה ואין עולת בהמה בהשלכה, והלא דין הוא ומה אם במקום שהכשרי את העור פסל את בית הרעי מקום שפסל את העור אינו דין שיפסול את בית הרעי תלמוד לומר אותה בהשלכה ואין עולת בהמה בהשלכה. אצל המזבח סמוך למזבח. קדמה למזרחו של כבש. אל מקום הדשן ששם יהיו נותנין את הדשן. רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר שני בית הדשנים היו שם אחד למזרחו של כבש ואחד למזרחו של מזבח זה שבמזרחו של כבש שם היו נותנין מוראת העוף ודשון מזבח הפנימי והמנורה וזה שבמזרחו של מזבח שם היו שורפין פסולי קדשים ואימורי קדשים קלים: דשון מזבח הפנימי והמנורה לא נהנין ולא מועלין, בשלמא מזבח החיצון דכתיב ושמו אצל המזבח. מזבח הפנימי מנלן אמר ר' אלעזר אמר קרא והסיר את מראת אם אינו ענין למזבח החיצון תנהו ענין למזבח הפנימי, אימא אידי ואידי במזבח החיצון אם כן לימא קרא אצל המזבח מאי הדשן אפילו מזבח הפנימי. מנורה מנלן דשן הדשן: והסיר את מראתו אמר ר' תנחום בר חנילאי העוף הזה פורח וטס בכל העולם ואוכל מכל צד ואוכל מן הגזלות ומן החמסים אמר הקדוש ברוך הוא הואיל והזפק הזה מלא גזלות וחמסים אל יקריב לגבי המזבח אבל בהמה גדלה על אבוס בעלה ואינה אוכלת מכל צד לא מן הגזלות ולא מן החמסים לפיכך הוא מקריבה כולה לכך נאמר והקריב הכהן את הכל המזבחה. לפי שהנפש הזו גוזלת וחומסת בוא וראה כמה צער וכמה יגיעות עד שיצא מאכלה ממנה מפומא לוושטא, מוושטא לאסטומכא, מאסטומכא להמססא, מהמססא לבי כסיא, מבי כסיא לכרסא, מכרסא לבי מעיא, מבי מעיא לכרוכא קטינא, מכרוכא קטינא לכרוכא עוביא, מכרוכא עוביא לסניא דיבי, מסניא דיבי לפטטרכא, מפטטרכא לברא, בוא וראה כמה צער וכמה יגיעה עד שיצא מאכלה ממנה: ושסע אותו בכנפיו לא יבדיל. אמר ר' יוחנן הדיוט הזה אם מריח הוא ריח כנפים נפשו קצה עליו ואת אמרת יקרב לגבי המזבח וכל כך למה כדי שיהא המזבח מהודר בקרבנו של עני. אגריפס המלך בקש להקריב אלף עולות ביום אחד שלח ואמר לכהן גדול אל יקריבו אדם היום חוץ ממני בא עני אחד וביוד שתי תורים אמר לכהן הקרב לי את אלו אמר לו המך צוני אל יקריב אדם היום חוץ ממני א"ל אדוני כהן ארבעה אני צד בכל יום אני מקריב שנים ומתפרנס משנים אם אין אתה מקריבן אתה חותך פרנסתי נטלן והקריבן, נראה לו לאגריפס בחלום קרבן עני קדמך, שלח ואמר לכהן לא כן צויתיך אל יקריב אדם חוץ ממני היום אמר ליה אדוני המלך בא עני אחד ובידו שתי תורים אמר לי הקרב לי את אלו אמרתי לו המלך צוני ואמר לי אל יקריב אדם חוץ ממני היום אמר לי ארבעה אני צד בכל יום אני מקריב שנים ומתפרנס משנים אם אין אתה מקריבם אתה חותך פרנסתי לא היה לי להקריבן אמר לו יפה עשית כל מה שעשית. מעשה בשור אחד שהיומושכין אותו לקרבן ולא היה נמשך בא עני ובידו אגודה אחת של טרוקסימא והושיט לו ואכלהוכו' הוציא מחט ונמשך לקרבן, נראה לבעל השור בחלום קרבנו של עני קדמך. מעשה באשה אחת שהביאה קוץ. של סולת והיה כהן מבזה עליה ואמר ראה מה הן מקריבות מה בזה לאכול מה בזה להקריב נראה לכהן בחלום אל תבזה עליה כאלו נפשה הקריבה, והרי דברים קל וחומר ומה אם מי שאינו מקריב נפש כתיב בו נפש מי שהוא מביא נפש על אחת כמה וכמה. הרי שהביא מנחתו מגליא ואספמיא ומחברותיה וראה את הכהן שהקמציץ ואכל את השאר ואמר אוי לי כל הצער הזה שנצטער בשביל זה הכל מפייסין אותו ואומרים לו ומה אם זה שלא נצטער אלא שתי פסיעות בין האולם ולמזבח זכה לאכול אתה שנצטערת כל הצער הזה עאכ"ו: ויקרא - פרק א - רמז תמז ושסע אותו כשר ולא פסול, אותו בשסוע ואין עולת בהמה בשסוע, והלא דין הוא ומה עם עולת העוף שאין טעונה נתוח טעונה שסוע עולת בהמה שטעונה נתוח אינו דין שתטעון שסוע תלמוד לומר אותו אותו בשסוע ואין עולת בהמה בשסוע, בכנפיו להכשיר את העור, והלא דין הוא ומה אם במקום שהכשיר את בית הרעי פסל את העור מקום שפסל את בית הרעי אינו דין שיפסול את העור תלמוד לומר בכנפיו להכשיר את העור. לא יבדיל יכול אם הבדיל פסול תלמוד לומר והקטיר. יכול אף על פי שמלק בסכין תלמוד לומר אותו, ומה ראית להכשיר בהבדלה ולפסול במליקה אחר שריבה הכתוב ומיעט מפני מה מכשיר אני בהבדלה שהוא לאחר הרצאה ופוסל במליקה שהוא לפני הרצאה עולה אף על פי שמצה דם הגוף ולא מצה דם הראש. יכול פף על פי שמצה דם הראש ולא מצה דם הגוף תלמוד לומר היא. מאי תלמודא אמר רבא רוב דמים בגופא שכיחי. עולה לשם עולה, אשה לשם אשה, ריחלשם ריח, ניחוח לשם נחת רוח, לה' לשם מי שעשה את העולם. נאמר בעולת בהמה אשה ריח ניחוח ובעולת העוף אשה ריח ניחוח ובמנחה אשה ריח ניחוח ללמד שאחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים. ושסע אין שסוע אלא ביד וכן הוא אומר וישסעהו כשסע הגדי ומאומה אין בידו. אמר רב הונא כותבין תפילין על גבי עור של עוף טהור. אמר רב יוסף מאי קמ"ל דאית ליה עור תנינא החובל בהן חייב מכלל דאית ליה עור. א"ל אביי טובא קמ"ל דאי ממתניתין הוה אמינא כיון דאית ביה נקבי נקבי לא קמ"ל כדאמרי במערבא כל נקב שהדיו עובר עליו אינו נקב. מיתיבי ר' זירא בכנפיו לרבות את העור ואי ס"ד עור הוא היכי מרבה ליה קרא. א"ל אביי עור הוא וקרא רבייה. איכא דאמרי אמר ר' זירא אף אנן נמי תנינא בכנפיו לרבות העור אי אמרת בשלמא עור הוא היינו דאצטריך קרא לרבויי אלא אי אמרת לאו עור הוא היכי מרבי ליה קרא. א"ל אביי לעולם אימא לך לאו עור הוא ואצטריך סד"א כיון דאית ביה פרצי פרצי מאיס קמ"ל: ויקרא - פרק ב - המשך רמז תמז ונפש כי תקריב. אמר ר' יצחק מה נשתנה מנחה שנאמר בה נפש אמר הקדוש ברוך הוא מי דרכו להביא מנחה עני מעלה אני עליו כאלו הקריב נפשו לפני. ואמר ר' יצחק מה נשתנה מנחה שנאמר בה חמשה מיני טגון הללו. למלך בשר ודם שעשה לו אוהבו סעודה ויודע בו שהוא אוהבו ואמר לו עשה לי ה' מיני טגון כדי שאהנה ממך. ונפש לרובת כהן משיח שיביא מנחה מן הנדבה. והלא דין הוא ומה אם היחיד שאינו מביא מן החובה בכל יום מביא מן הנדבה משיח שמביא מן החובה בכל יום אינו דין שמביא מן הנדבה. לא אם אמרת ביחיד שהוא מביא מנחה על טומאת מקדש וקדשיו. תאמר במשיח שאינו מביא מנחה על טומאת מקדש וקדשיו הואיל ואינו מביא מנחה על טומאת מקדש וקדשיו לא יביא מנחת נדבה תלמוד לומר ונפש לרובת כהן משיח שיביא מנחת נדבה. הוא הדין לצבור והלא דין הוא ומה אם היחיד שאינו מביא מנחת חובה בכל יום מביא מן הנדבה צבור שמביא מן החובה בכל יום אינו דין שיביא מן הנדבה. לא אם אמרת ביחיד שמביא מנחה על טומאת מקדש וקדשיו תאמר בצבור שאינו מביא מנחה על טומאת מקדש וקדשיו. משיח יוכיח שאין מביא מנחה על טומאת מקדש וקדשיו ומביא מנחת נדבה. ואף אתה אל תתמה על הצבור שאף על פי שאין מביאין מנחה על טומאת מקדש וקדשיו שיביא מנחת נדבה תלמוד לומר ונפש היחיד מביא מנחת נדבה ואין הצבור מביאין מנחת נדבה. נפש יכול גזרה תלמוד לומר וכי תקריב אינו אלא רשות. קרבן מנחה מנין שהיחיד מתנדב לבונה נאמר הבא בהמה (ונאמר) והבא מנחה חובה לה [ונאמר] הבא מנחה והבא לבונה חובה לה, מה מנחה שהיא באה חובה עם בהמה [באה] נדבה בפני עצמה אף לבונה שהיא באה חובה עם המנחה תבוא נדבה בפני עצמה. מה למנחה באה נדבה בפני עצמה שכן היא באה חובה בפני עצמה תבוא לבונה נדבה בפני עצמה שכן (היא) אינה באה חובה בפני עצמה הואיל ואינה באה חובה בפני עצמה לא תבוא נדבה בפני עצמה תלמוד לומר קרבן מלמד שהיחיד מתנדב לבונה. מכמה לא יפחות, מן הקומץ. מנין שהיחיד מתנדב יין נאמר הבא בהמה והבא מנחה חובה לה הבא מנחה והבא יין חובה לה מה מנחה שהיא באה חובה לה עם הבהמה באה נדבה בפני עצמה אף היין שהוא בא חובה עם המנחה יבוא נדבה בפני עצמו. מה למנחה באה נדבה בפני עצמה שכן היא באה חובה בפני עצמה יבוא יין נדבה בפני עצמו שכן אינו בא חובה בפני עצמו והואיל ואינו בא חובה בפני עצמו לא יבוא נדבה בפני עצמו, תלמוד לומר קרבן מלמד שיחיד מתנדב יין. מכמה לא יפחות, משלשה לוגין. מנין שיחיד מתנדב שמן הוא הדין והוא התשובה תלמוד לומר קרבן דברי רבי טרפון. אמר ר' טרפון מה מצינו ביין שהוא בא חובה בא נדבה אף שמן שהוא בא חובה בא נדבה. א"ל רבי עקיבא מה ליין בא נדבה בפני עצמו שכן הוא קרב חובתו בפני עצמו יבוא שמן נדבה בפני עצמו שכן אינו קרב חובתו בפני עצמו הואיל ואינו קרב חובתו בפני עצמו לא יביא נדבה בפני עצמו תלמוד לומר קרבן. מנין שהיחיד מתנדב קרבן עצים תלמוד לומר קרבן מלמד שהיחיד מתנדב קרבן עצים. מכמה לא יפחות, מב' גזירין. אמר רבי יוסי אי קורא אני קרבן יכול יחיד מתנדב קטרת וקורא אני עליו מוצא שפתיך תשמור ועשית ומה אני מקיים לא תעלו עליו קטרת זרה ועולה יכול יתנדב ויביא על מזבח החיצון תלמוד לומר ואת שמן המשחה ואת קטרת הסמים לקדש ככל אשר צויתיך יעשו הא אין שמן המשחה ואין קטרת הסמים אלא בפנים. מנחה ליתן את האמור כאן בכל המנחות ואת האמור בכל המנחות כאן. נאמר כאן סלת ונאמר להלן סלת מה סלת האמור להלן מן החטים אף סלת האמור כאן מן החטים. סלת יהיה קרבנו סלת יהיה של יביא אלא מן החטים. והלא דין הוא צבור מביא מנחה מן החטים חובה ויחיד מביא מנחה מן החטים נדבה מה צבור שהוא מביא מנחה מן החטים חובה מביא מנחה מן השעורים חובה אף יחיד שמביא מן החטים נדבה יביא מנחה מן השעורים נדבה תלמוד לומר סלת יהיה קרבנו שלא יביא אלא מן החטים. הרי אם אמר הרי עלי מנחה מן השעורים יביא מנחה מן החטים קמח יביא סלת [בלא] שמן ולבונה יביא שמן ולבונה חצי עשרון יביא עשרון שלם עשרון ומחצה יביא שנים. רבי שמעון פוטר שלא התנדב כדרך המתנדבים. קרבנו היחיד מביא מנחת נדבה ואין השותפין מביאין נדבה. והלא דין הוא עולת בהמה באה בנדר ונדבה מנחה באה בנדר ונדבה מה עולת בהמה שהיא באה בנדר ונדבה הרי היא באה נדבת שנים אף מנחה הבאה בנדר ונדבה תבוא נדבת שנים. לא אם אמרת בעולת בהמה שהיא באה נדבת צבור תאמר במנחה שאינה באה נדבת צבור. עולת העוף תוכיח שאינה באה נדבת צבור ובאת נדבת שנים. אף אתה אל תתמה על המנחה שאף על פי שאינה באה נדבת צבור תבא נדבת שנים תלמוד לומר קרבנו היחיד מביא מנחת נדבה ואין השותפין מביאין מנחת נדבה. כשם שאין ב' מבייאן מנחת נדבה כך אין מביאין לא יין ולא שמן ולא לבונה ולא עצים אבל מתנדבים עולה ושלמים ובעוף אפילו פרדה אחת. ויצק עליה שמן על כולה. ונתן עליה לבונה על מקצתה. ומה ראית לומר כן ויצק עליה שמן על כולה ונתן לבונה על מקצתה שיאן רבוי אחר רבוי בתורה אלא למעט. דבר אחרויצק עליה שמן על כולה מפני שנבלל עמה ונקמץ עמה ונתן עליה לבונה על מקצתה שאינה נבללת עמה ולא נקמצת עמה. ויצק עליה שמן ונתן עליה לבונה איני יודע כמה והרי אני דן טעונה קמיצה טעונה לבונה מה קמיצה מלא הקומץ אף לבונה מלא הקומץ. רבי יהודה אומר אם מעט לבונתה כשרה. ויצק עליה שמן ונתן עליה לבונה [והביאה וגו'] מלמד שיציקה ובלילה כשרים בכל אדם: ויקרא - פרק ב - רמז תמח סדר מנחות כיצד אדם מביא מנחת ומתוך ביתו בקלתות של כסף ושל זהב ונותנה בתוך כלי שרת ונותן עליה שמנה ולבונתה דכתיב ויצק עליה שמן ונתן עליה לבונה והביאה אל בני אהרן. ומוליכה אצל כהן וכהן מוליכה אצל המזבח דכתיב והקריבה אל הכהן והגישה אל המזבח והגישה בקרן דרומית מערבית כנגד חודה של קרן ודיו. מנלן דכתיב וזאת תורת המנחה הקרב אותה בני אהרן לפני ה' אל פני המזבח ותניא לפני ה' יכול במערב תלמוד לומר אל פני המזבח. אי אל פני המזבח יכול בדרום תלמוד לומר לפני ה' הא כיצד מגישה בקרן דרומית מערבית כנגד חודה של קרן ודיו. רבי אליעזר אומר יכול יגישנה במערבה של קרן ובדרומה של קרן אמרת כל מקום שאתה מוצא שני מקראות אחד מקיים עצמו ומקיים חברו ואחד מקיים עצמו ומבטל חברו מניחין את שמקיים עצמו ומבטל חברו ותופסין את שמקיים עצמו ומקיים דברי חברו. כשאתה אומר לפני ה' במערב בטלת אל פני המזבח בדרום. וכשאתה אומר אל פני המזבח בדרום קיימת לפני ה' במערב. והיכן קיימת קסבר האי תנא כולי מזבח בצפון הוה קאי. מאי ודיו אמר רב אשי אצטריך סד"א מנחה גופה תיבעי הגשה ותנופה קמ"ל. ואימא הכי נמי אמר קרא והקריבה אל הכהן והגישה אל המזבח מה הקרבה אצל הכהן בכלי אף הגשה אצל המזבח בכלי. ומסלק את לבונתה לצד אחד כי היכי דלא תקומץ בהדי מנחה כדתנן קמץ ועלה בידו צרור או גרגיר מלח או קורט של לבונה פסול. וקומץ ממקום שנתרבה שמנה מנלן דכתיב מגרשה ומשמנה. ונותנה לתוך כלי שרת למה לי הא קדשיה חדא זימנא. מידי דהוה אדם דם אף על גב דקדישתיה סכין בצואר בהמה חדא זמנא עוד מקדש ליה בכלי שרת הכא נמי לא שנא. ומלקט את לבונתה ונותנה על גביו דכתיב ואת כל הלבונה. ומעלהו ומקטירו בכלי שרת בכלי שרת מקטיר ליה, אימא מעלהו בכלי שרת להקריבו. מולחו ונותנו על גבי האישים דכתיב וכל קרבן מנחתך במלח תמלח וגו'. קרב הקומץ שיריה נאכילין דכתיב והקטיר הכהן את אזכרתה המזבחה וכתיב והנותרת מן המנחה לאהרן ובניו קרב הקומץ למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. דאיתמר הקומץ מאימתי מתיר שירים לאכילה רבי חנינא אמר משתשלוט בו האור. רבי יוחנן אמר משתוצת האור ברובו. ורשאי ליתן לתוכם יין שמן ודבש דאמר קרא למשחה לגדולה כדרך שהמלכים אוכלין. ואין אסורין אלא מלחמץ דכתיב לא תאפה חמץ חלקם ואמר ר"ל אפילו חלקם לא תאפה חמץ. כל המנחות טעונות שמן ולבונה וכו' והא איכא מנחת סוטה דאינה טעונה שמן ולבונה, הכי קאמרינן כל המנחות באות מן החטין וטעונות שמן ולבונה ובאות סלת. מנחת חוטא אף על פי שאין טעונה שמן ולבונה באה מן החטין ובאה סלת. מנחת העומר אף על פי שבאה מן השעורים טעונה שמן ולבונה ובאה גרש. מנחת סוטה אינה טעונה לא שמן ולא לבונה ובאה מן השעורין ובאה קמח: אמר ר' אלעזר מנחה שקמצה בהיכל כשרה שכן מצינו בסלוק בזיכין. מתיב ר' ירמיה וקמץ משם ממקום שרגלי הזר עומדות בן בתירא אומר מנין שאם קמץ בשמאל שיחזור ויקמוץ בימין תלמוד לומר וקמץ משם ממקום שקמץ כבר לא נצרכה אלא להכשיר כל העזרה כולה וכו' אלא אצטריך ס"ד אמינא הואיל וכתיב והקריבה אל הכהן והגישה אל המזבח והרים מה הגשה בקרן מערבית דרומית אף קמיצה נמי בקרן מערבית דרומית קא משמע לן: ויקרא - פרק ב - רמז תמט לא יצק ואל בלל ולא פתח ולא מלח לא הניף ולאהגיש או שפתתן פתים מרובות ולא משחן כשרה. מתניתין דלא כרבי שמעון דתניא רבי שמעון אומר כל כהן שאינו מודה בעבודה אין לו חלק בכהונה שנאמר המקריב את דם השלמים ווג' לו תהיה שוק הימין למנה מודה בעבודה יש לו חלק בכהונה אינו מודה בעבודה אין לו חלק בכהונה. ואין לי אלא זו בלבד מנין לרבות את היציקות והבלילות והפתיתות והמליחות והתנופות וההגשות והקמיצות וההקטרות והמליקות והקבלות וההזאות והשקאת סוטה ועריפה העגלה וטהרת המצורע ונשיאת כפים בין בפנים בין בחוץ (מנין) תלמוד לומר מבני אהרן עבודה המסורה לבני אהרן כל כהן שאינה מודה בה אין לו חלק בכהונה. מ"ט דרבנן אמר קרא ויצק עליה שמן ונתן עליה לבונה והביאה אל הכהן וקמץ מקמיצה ואילך מצות כהונה למד על יציקה ובלילה שכשרה בזר, ור"ש והביאה וי"ו מוסף על ענין ראשון. אלא מעתה הא דכתיב ושחט את בן הבקר והקריבו בניאהרן הכהנים וזרקו מקבלה ואילך מצות כהונה למד על השחיטה שכשרה בזר הכי נמי לר"ש וי"ו מוסיף על ענין ראשון שחיטה נמי בזר תהא פסולה, שאני התם דאמר קרא וסמך ושחט מה סמיכה בזרים אף שחיטה בזרים. אי מה סמוכה בבעלים אף שחיטה בבעלים, ההוא לא מצית אמרת קל וחומר ומה זריקה דעיקר כפרה לא בעינן בעלים שחיטה דלאו עיקר כפרה לא כל שכן. וכי תימא אין דנין אפשר משאי אפשר גלי רחמנא ביום הכפורים ושחט את פר החטאת אשר לו מכלל דשחיטה בעלמא לא בעינן בעלים: והביאה אל בני אהרן וקמץ בני אהרן ולא בנות אהרן. ויצק עליה שמן ונתן עליה לבונה והביאה למד שיציקה ובלילה כשרה בכל אדם. והביא והביאה שלא יביאה הצאין הא אם אמר הרי עלי מנחה של שני עשרונות לא יביאם בשני כלים אלא ככלי אחד. אל בני אהרן אפילו הן רבואות וכן הוא אומר ברוב עם הדרת מלך, הכהנים וקמץ מלמד שתהא קמיצה מצות כהנים, והלא דין הוא ומה אם שחיטה שקבע לה צפון לא קבע לה כהן קמיצה שלא קבע לה צפון אינו דין שלא יקבע לה כהן, מליקה תוכיח שלא קבע לה צפון וקבע לה כהן. לא אם אמרת במליקה שקבע לה מזבח תאמר בקמיצה שלא קבע לה מזבח הואיל ולא קבע לה מזבח לא יקבע לה כהן תלמוד לומר הכהנים וקמץ מלמד שהקמיצה מצות כהונה. יכול מצוה שיקמץ הכהן ואם קמץ זר תהא כשרה תלמוד לומר שוב והרים הכהן קבעה שאם קמצה הזר פסולה. וקמץ קומץ אחד לעשרון אחד קומץ אחד לששים עשרון. ודין הוא טעון קומץ וטעון לבונה מה לבונה קומץ אחד לעשרון אחד וקומץ אחד לס' עשרונים אף קמיצה קומץ אחד לעשרון אחד וקומץ אחד לס' עשרונים. או כלך לדרך זו טעונה קמיצה וטעונה שמן מה שמן לוג אחד לעשרון אחדס' לוגין לס' עשרונים אף וכו' נראה למידומה דנין דבר שכולו לאישים מדבר שכולו לאישים ואל יוכיח שמן שאין כולו לאישים או כלך לדרך זו דנין דבר שמעוטו מעכב את רובו מדבר שמעוטו מעכב את רובו ואל תוכיח לבונה שיאן מעוטה מעכב את רובה תלמוד לומר וקמץ קומץ אחד לעשרון אחד קומץ אחד לס' עשרונים: מלא קמצו יכול מבורץ תלמוד לומר בקמצו, אי בקמצו יכול בראשי אצבעותיו תלמוד לומר מלא קמצו כדקמצי אינשי הא כיצד חופה שלש אצבעותיו על פס ידו וקומץ. במחבת ובמרחשת (בלישנא אחרינא ובפתיתין) מוחק בגודלו מלמעלה ובאצבע קטנה מלמטה וזו היא עבודה קשה שבמקדש. בין הבינים של קומץ מהו דגואי לא תיבעי לך דודאי קומץ הוא דבראי נמי לא תיבעי לך דודאי שירים הוא כי תיבעי דביני וביני, הדר פשיט בין הבינים ספק היכי עבדי מקטיר קומץ לחודיה תחלה והדר מקטיר בין הבינים דאי אמרת בין הבינים ברישא דילמא שירים נינהו והוו להו שירים שחסרו ואמר מר שירים שחסרו בין קמיצה להקטרה אין מקטירין עליהן הקומץ. השתא נמי איקרי כאן כל שממנו לאישים הרי הוא בבל תקטירו. דמקטיר להו לשם עצים כרבי אליעזר דאמר לריח ניחוח איאתה מעלה אבל אתה מעלה לשם עצים לרבנן מאי איכא למימר דקמצי שמני, השתא דאתית להכי לרבי אליעזר נמי דקמצי שמני. אמר רב פפא פשיטא לי מלא קמצו כדקמצי אינשי. בעי רב פפא קמץ בראשי אצבעותיו מהו, מן הצדדין מהו, מלמטה למעלה מהו, תיקו: במחבת ומרחשת מוחק בגודל מלמעלה ובאצבע קטנה מלמטה ואף זו עבודה קשה שבמקדש. הקומץ מעוטו מעכב את רובו מאי טעמא אמר קרא מלא קמצו תרי זימני: מסלתה שאם חסרה כל שהוא פסולה. משמנה שאם חסרה כל שהאו פסולה ותניא אידך והנותרת מן המנחה פרט למנחה שחסרה היא ושחסר קומצה ושלא הקטיר מלבונתה כלום. הני תרי קראי בחסרון למה לי, חד למנחה שחסרה קודם קמיצה דאי מביא מביתו וימלאה אין ואי לא לא. וחד לשירים שחסרו בין קמיצה להקטרה דאף על גב דמקטיר קומץ עליהן אותן שירים אסורין באכילה דזעירי אמר הנותרת ולא הנותרת מן הנותרת. ור' ינאי אמר מן המנחה מנחה שהיתה כבר. עשרון מעוטו מעכב את רובו מ"ט אמר קרא מסלתה שאם חסרה כל שהוא פסולה, השמן והסלת מעכבין זה את זה מסלתה ומשמנה ומגרשה ומשמנה משמע שיהו שניהם והכא כתיב נמי סלת מגרשה ומשמנה שיהו שניהם שנה הכתוב עליהן לעכב, הקומץ והלבונה מעכבין זה את זה שנאמר על כל לבונתה אשר על המנחה: מלא קמצו סלת יכול מלא הקמיצה יהא סלת והשאר יהא קמח תלמוד לומר מסלתה, אי מסלת יכול מלא הקמיצה והצדדים יהיה סלת והשאר יהא קמח תלמוד לומרמסלתה שתהא כולה סלת. ומשמנה שתהא כולה שמן. מסלתה ומשמנה שתהא הסלת בלולה בשמן. מסלתה ולא מסלת חברתה, משמן ולא משמן חברתה שלא יביא שתי מנחות בכלי אחד, מכאן אמרו שתי מנחות שנתערבו עד שלא נקמצו אם יכול לקמוץ מזו בפני עצמה ומזו בפני עצמה כשרות ואם לאו פסולות. מלא קמצו מסלתה ומשמנה על כל לבונתה שאם קמץ ועלה בידו צרור או גרגיר מלח או קורט של לבונה פסול, מסלתה ומשמנה על כל לבונתה שתהא שם לבונה בשעת קמיצה. על כל לבונתה והקטיר שילקט את הלבונה ויעלה לאישים, והקטיר הקומץ אף על פי שיאן שירים, נטמא הקומץ או אבד יכול יאכלו הכהנים. ודין הוא ומה במקום שהורע כח מזבח בשתי הלחם ובלחם הפנים יפה כח כהנים. מקום שיפה כח מזבח בקומץ אינו דין שיפה כח כהנים בשירים תלמוד לומר והנותרת מן המנחה לאהרן ולבניו קדש קדשים מאשי ה' אין להם אלא לאחר מתן אישים, את אזכרתה נזכרים בה נזכרים בקמיצה נזכרים בלבונתה. ר"ש אומר נאמר כאן אזכרתה ונאמר להלן אזכרתה מה אזכרתה האמור להלן מלא הקומץ אף אזכרתה שנאמר כאן מלא הקומץ והנותרת מן המנחה (כתוב ברמז תמ"ח) והנותרת אף על פי שלא הומלחה אף על פי שלא הוגשה אף על פי של אהקטיר כל לבונתה, מן המנחה פרט לשחסרה היא ולשחסר קומצה ושלא הקטיר מלבונתה כלום. לאהרן ולבניו לאהרן תחלה ואחר כך לבניו. לאהרן שלא במחלוקת ולבניו במחלוקת ומה אהרן כהן גדול אוכל שלא במחלוקת אף בניו כהנים גדולים אוכילן שלא במחלוקת. לאהרן ולבניו קדש קדשים להתיר את מנחת ישראל. וכימנין יצאו מכלל שנאמר כל האזרח יעשה ככה שאם רצה לרבות ירבה. או אינו אלא שתהא מנחת ישראל נתנת לאשים ומה אני מקיים והנותרתמן המנחה של גרים ושל נשים ושל עבדים תלמוד לומר לאהרן ולבניו קדש קדשים להתיר מנחת ישראל. אין לי אלא מנחותיהן מליקותיהן מנין אמר ר' שמעון קורא אני נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה תלמוד לומר לאהרן ולבניו קדש קדשים להתיר מליקת ישראל. אין לי אלא מליקת ישראל מליקת כהנים מנין אר"ש ודין הוא ומה אם במקום שהתיר סלת רשות אסר סלת מצוה מקום שאסר מליקת רשות והתיר בהן מליקת מצוה. מה התיר מליקת מצוה של ישראל שהרי התיר סלת מצוה שלהם נתיר מליקת מצוה של כהנים שהרי אסר סלת מצוה שלהם תלמוד לומר לאהרן ולבניו קדש קדשים להתיר מליקת כהנים. מאשי ה' אין להם אלא לאחר מתנת האישים: וכי תקריב כשתקריב לעשות, הדבר רשות. אמר ר' יהודה מנין לאומר הרי עלי מנחת מאפה תנור שלא יביא מחצה חלות ומחצה רקיקין תלמוד לומר קרבן מנחה קרבן אחד הוא מביא ואינו מביא חלות ורקיקין. אמר ר' שמעון וכי נאמר קרבן קרבן שני פעמים והלא לא נאמר אלא קרבן אחד ונאמרו בו חלות ורקיקין אמור מעתה רצה להביא חלות יביא רקיקין יביא מחצה חלות ומחצה רקיקין יביא ובוללן וקומץ משניהם הא אם קמץ ולא עלה בידו אלא אחת משניהם דיו. ר' יוסי בר' יהודה אומר מנין לאומר הרי עלי מנחת מאפה שלא יביא מחצה חלות ומחצה רקיקים תלמוד לומר כל המנחה אשר תאפה בתנור וגו' מה כל האמור למטה שני מינין אף כל האמרו למעלה שני מינין. ורבי יהודה שפיר קאמר ר' שמעון אמר לך כיון דכתיב בשמן בשמן כמאן דכתיב קרבן קרבן דמי. ורבי שמעון אי לא כתיב בשמן הוה אמינא דוקא מחצה חלות ומחצה רקיקים אבל חלות לחודייהו ורקיקין לחודייהו אימא לא קמ"ל. רבי יוסי בר' יהודה היינו אבוה. איכא בינייהו דיעבד. מאפהתנור ולא מאפה כופח ולא מאפה רעפים ולא מאפה יורות ערביים, רבי יהודה אומר תנור תנור שני פעמיםלהכשיר מאפה כופח. ר"ש אומר תנור תנור שני פעמים שיהא הקדשו לשם תנור: אמר רב הונא מאפה תנור שאפאה חלה אחת יצא. מאי טעמא מצת כתיב. מתקיף לה רב פפא טעמא דכתיב מצת הא כתיב מצות לא והא גבי לחמי תודה דכתיב מצות ואמר רב טובי' בר קיסמא אמר שמואל לחמי תודה שאפאן ארבע חלות יצא, ההוא פליגא. סלת בלולה מלמד שנבללת סלת. ר' אוצר חלות בלולות א"ל והלא לחמי תודה נאמר בהן חלות ואי אפשר לבללן אלא סלת כיצד הוא עושה נותן שמן בכלי קודם לעשיתן ונותנה ונותן עליה שמן ובוללה ולשה ואופה ופותחה ונותן עליה שמן וקומץ. רבי אומר חלות בלולות שנאמר חלות בלולות כיצד הוא עושה נותן מתן שמן בכלי קודם לעשיתן ונותנה ולשה ואופה ופותחה ונותן עליה שמן ובוללה וחוזר ונותן עליה שמן וקומץ, אי אפשר דקא אמרי ליה רבנן מאי היא. אמר ר' שמואל בר נחמן רביעית שמן היא היאך מתחלקת לכמה חלות. סלת בלולות ולא רקיקין בלולות, שיכול והלא דין הוא ומה חלות שאין טעונים משיחה טעונים בלילה רקיקין שטעונים משיחה אינו דין שטעונין בלילה. תלמוד לומר חלות בלולות ולא רקיקין בלולות, רקיקין משוחין ולא חלות משוחות. שיכול והלא דין הוא ומה רקיקי שאינן טעונין בלילה טעונין משיחה חלות שטעונין בלילה אינו דין שטעונין משיחה תלמוד לומר רקיקין משוחין ולא חלות משוחות. מאי תלמודא אמר רבא לא לשתמיט ולכתוב חלות משוחות ורקיקי בלולין. תנו רבנן מנחה הבאה מחצה חלות ומחצה רקיקין מביא לוג שמן וחוצה חציו לחלות וחציו לרקיקין חלות בוללן רקיקין מושחן ומושח את הרקיק על פני כולו ושאר השמן מחזירו לחלות. רבי שמעון בן יהודה אומר בשם ר"ש מושחו כמין כ"י והשאר נאכל לכהנים. תניא אידך רקיקין הבאים בפני עצמן מביא לוג שמן מושחן וחוזר ומושחן עד שיכלה כל השמן שבלוג. רבי שמעון בן יהודה אומר משום רבי שמעון משוחן כמין כ"י ושאר השמן נאכל לכהנים: ויקרא - פרק ב - רמז תנ סלת חלות מצות בלולות בשמן ורקיקי מצות משוחים בשמן מה תלמוד לומר בשמן בשמן שתי פעמים להכשיר שמן השני ושמן השלישי. רבי אליעזר בן יעקב אומר מושח את הרקיקין כמין כ"י שאין רבוי אחר רבוי אלא למעט. רבי יהודה אומר מצות מצות למצות שוו ולא שוו לבלילה. כיוצא בו אמר ר' יהודה ועשית כיור נחשת וכנו נחשת לרחצה יכול כשם שמרחיצין מן הכיור כך מרחיצין מן הכן תלמוד לומר נחשת לנחשת שוה ולא שוה לרחיצה. כיוצא בו אמר ר' יהודה ועשית חשן משפט מעשה חושב כמעשה אפוד תעשנו יכול כשם שזה כפול כך זה כפול תלמוד לומר זהב לזהב שוה ולא לכפלו. ואם מנחה על המחבת (כתוב ברמז תפ"ז). מרחשת עמוקה ומעשיה רוחשים, כיצד יש בו באדם דברי תורה יהא זהיר בעצמו שלא יבוא לידי עבירה ולידי (דבר) מכוער ויעלה על דעתו ויאמר אלך ואביא מנחה שמא בא על ידי עון וחטא א"ל הקדוש ברוך הוא בני למה לא בללת מעשיך בשמן ואין שמן אלא תורה ומעשים טובים שנאמר לריח שמניך טובים. מחבת צפה ומעשיה קשים, כיצד יש בו באדם דברי תורה יהא זהיר בעצמו שלא יבוא לידי עבירה ולידי דבר מכוער ויעלה (דבר) על דעתו ויאמר אלך ואביא מנחה על אהבתי שאהבתי את המקום א"ל הקדוש ברוך הוא בני ברוך אתה תהא לך קורת רוח בעולם ויטמנו דברי תורה בפיך לעולם, עליו הוא אומר מים עמוקים עצה בלב איש ואומר ממעמקים קראתיך ה': ואם מנחה על המחבת מלמד שטעונה כלי. קרבנך קרבנך לגזרה שוה מה קרבן האמור להלן טעון יציקה ובלילה אף קרבן האמור למטה טעון יציקה ובלילה. ומה קרבנך האמרו למטה טעון מתן שמן בכלי קודם לעשיתן אף קרבנך האמור כאן טעון מתן שמן בכלי קודם לעשיתן. סלת בלולה מלמד שבוללה סלת. רבי אומר חלות בוללן א"ל והלא בתורה נאמר חלות בלולות ואי אפשר לבוללן אלא לבוללן אלא סלת כיצד הוא עושה נותן שמן בסלת ובוללן שמן בכלי ועושה אותה ובוללה בשמן וחוזר ויוצק עליה. אמר רבי אמי מנין לכל המנחות שנלושות בפושרין ומשמרן שלא יחמיצו נלמדנה מפסח דכתיב ושמרתם את המצות. א"ל בגופיה כתיב מצה מצה תהיה החיה. והא אפיקתיה לעכב אם כן ליכתוב רחמנא מהצ היא מאי תהיה שמע מינה תרתי. בעא מניה ר' פרידא מרבי אמי מנין לכל המנחות שהן באות מצה דכתיבוא כתיבוא דלא כתיבוא כתיב והנותרת מן המנחה יאכלו אהרן ובניו מצות וגו'. א"ל מצוה לא קמיבעיא לי כי קמיבעיא לי לעכב. אי מלא תאפה חמץ אימא למיקם גברא בלאו בעלמא פסולי לא מיפסל אלא כדתני מצה יכול מצוה תלמוד לומר תהיה קבעה חובה: פתות אותה פתים מנחה לרובת כל המנחה לפתיתה. יכול שאני מרבה אף שתי הלחם ולחם הפנים לפתיחה תלמוד לומר אותה. ומה ראית לרובת שאר מנחות ולהוציא שתי הלחם ולחם הפנים. אחר שריבה הכתוב ומיעט מה אלו מיוחדות שיש מהם לאישים יצאו שתי הלחם ולחם הפנים שאין מהן לאישים. ויצקת שמן מנחה לרבות כל המנחות ליציקה, יכול שאני מרבה אף מנחת מאפה תלמוד לומר עליה שמן. אוציא את החלות ולא אוציא את הרקיקים תלמוד לומר היא. מאי תלמודא אימא להוציא מנחת כהנים אתא. אמר רבא איזהו דבר שצריך שני מעוטים הוי אומר מאפה. פתות יכול לשנים תלמוד לומר פתים. אי פתים יכול יעשה פרורין תלמוד לומר אותה אותה לפתים ואין פתים לפתים. הא כיצד מנחת ישראל קופל אחד לשנים ושנים לד' ואינו מבדיל. מנחת כהן משיח היה מקפלה. והא אנן תנן לא היה מקפלה. אמר רבא אינו מקפלה לארבעה אבל מקפלה לשנים. כל המנחות באות עשר חוץ מלחם הפנים וחביתי כהן גדול שבאות שתים עשרה דברי רבי יהודה. ר' מאיר אומר כולן באות שתים עשרה חוץ מחלות תודה ונזירות שהם באותעשר עשר. לחם הפנים בהדיא כתיב ביה. חביתי כהן גדול אתיא חוקה חוקה מלחם הפנים. שאר מנחות דבאות עשר עשר מנלן. גמר מלחמי תודה מה להלן עשר אף כאן עשר. ולילף מלחם הפנים מה להלן שתים עשרה אף כאן שתים עשרה. מסתברא מלחמי תודה הוה ליה למילף שכן יחיד שמתנדב שמן נפסל שלא בשבת ולא בטומאה. אדרבה מלחם הפנים הוה ליה למילף שכן הקדש ולבונה מצה ועצם, הנך נפישן. ואי סבירא לן דבר הלמד בגזרה שוה חוזר ומלמד בבנין אב יליף מחביתי כהן גדול דהנך נפישן. ואי סבירא לן דדבר הלמד בגזרה שוה אינו חוזר ומלמד בבנין אב יליף מלחם חפנים דהקדש מהקדש עדיף ליה. חוץ מלחמי תודה ונזירות. לחמי תודה בהדיא כתיב בהן, נזירות דאמר מר שלמיו לרבות שלמי נזיר. מנחת כהנים קופל אחד לשנים ושנים לארבעה ואינו מבדיל. מנחת כהן משיח לא היה מקפלה. ר"ש אומרמנחת כהנים ומנחת כהן משיח אין בהן פתיתה מפני שאין בהן קמיצה וכל שאין בהן קמיצה אין בהן פתיתה. וכולן פותתן בכזיתים. פתות אותה פתים מנחה לרבות כל המנחות לפתיחה. יכול אף שתי הלחם ולחם הפנים, אחר שרבה הכתוב ומיעט מה אלו מיוחדות שיש מהן לאישים אף כל שיש מהן לאישים יצאו שתי הלחם ולחם הפנים שיאן מהם לאישים: ויקרא - פרק ב - רמז תנא ואם מנחת מרחשת קרבנך מה בין מחבת למרחשת מרחשת יש לה כסוי מחבת אי לה כסוי דברי רבי יוסי הגלילי. ר' חנינא בן גמליאל אורמ מרחשת עמוקה ומעשיה רוחשים ומחבת צפה ומעשיה קשים. סלת בשמן תעשה (מרבכת תביאנה) מלמד שטעונה שמן קודם לעשיתה. קרבנך קרבנך לגזרה שוה וגו'. אילו נאמר והבאת את המנחה אשר יעשה מאלה הייתי אומר אין טעון הגשה אלא קומץ בלבד מנחה מנין, תלמוד לומר המנחה, מנחת חוטא מנין תלמוד לומר את המנחה. ודין הוא נאמר הכא מנחת חוטא ונאמר הכא מנחת נדבה מה מנחת נדבה טעונה הגשה אף מנחת חוטא טעונה הגשה. מה למנחת נדבה שכן טעונה שמן ולבונה, מנחת סוטה תוכיח. מה למנחת סוטה שכן טעונה תנופה, מנחת נדבה תוכיח. וחזר הדין לא ראי זה כראי זה הצד השוה שבהם ששוו לקמיצה ושוו להגשה אף אני אביא מנחת חוטא ששוה להם לקמיצה תשוה להגשה. מה להצד השוה שבהן שהן הוכשרו לבוא בעשיר כבעני תאמר במנחת חוטא שלא הוכשרה לבוא בעשיר כבעני תלמוד לומר את המנחה, ר"ש אומר והבאת לרבות מנחת העומר להגשה וכן הוא אומר והבאתם את עומר. והקריבה לרבות מנחת סוטה להגשה וכן הוא אומר והקריב אותה אל המזבח. ודין הוא ומה מנחת חוטא שאינה טעונה תנופה טעונה הגשה, מנחת סוטה שטעונה תנופה אינו דין שטעונה הגשה, מה למנחת חוטא שכן באה חטין, מנחת עומר תוכיח, מה למנחת העומר שכן טעונה שמן ולבונה, מנחת חוטא תוכיח. וחזר הדין לא ראי זה כראי זה הצד השוה שבהם ששוו לקמיצה ושוו להגשה אף אני אביא מנחת סוטה ששוות להם לקמיצה תשוה להם להגשה. מה להצד השוה שבהם שכן לא הוכשרו לבוא קמח, תאמר במנחת סוטה שהוכשרה לבוא קמח תלמוד לומר (והבאתה) [והקריבה]. ר"י אומר לרבות מנחת סוטה להגשה. וכן הוא אומר והביא את קרבנה עליה אבל מנחת העומר לא צריכה קרא. מ"ט מדינא אתיא ומה מנחת חוטא שאינה טעונה תנופה טעונה הגשה, מנחת העומר שטעונה תנופה אינו דין שטעונה הגשה. מה למנחת חוטא שכן באה מן החטין, מנחת סוטה תוכיח. וחזר הדין לא ראי זה כאאי זה הצד השוה שבהן ששוו לקמיצה ושוין להגשה אף אני אביא מנחת העומר ששותה להם לקמיצה תשוה להם להגשה. מאי פרכת, ר"ש פריך הכי מה להצד השוה שבהן שכן מצויין. ורבי יהודה אדרבה הא מצויין טפי הנך זמנין דלא משכחתלהו כלל. או אינו אומר והבאת אלא שיחיד מתנדב ומביא מנחה אחרת חוץ מאלה שבענין. ודין הוא צבור מביא מנחה מן החטין חובה ויחיד מביא מנחה מן החטין נדבה. מה צבור שסביא מנחה מן החטין חובה מביא מנחה מן השעורין חובה. אף יחיד שמביא מן החטין נדבה יביא מנחה מן השעורים נדבה. תלמוד לומר אלה אין לך אלא אלה. או אינו אומר אלה אלא לאומר הרי עלי מנחה שמביא חמשתן. תלמוד לומר מאלה רצה אחת מביא רצה חמשתן מביא. ר"ש אומר את המנחה לרבות שאר מנחות להגשה. יכול שאני מרבה אף שתי הלחם ולחם הפנים תלמוד לומר מאלה. ומה ראית לרבות שאר מנחות ולהוציא שתי הלחם ולחם הפנים. מרבה אני שאר מנחות שיש מהם לאישים ומוציא אני שתי הלחם ולחם הפנים שאין מהם לאישים. והלא מנחת נסכים כולה לאישים יכול תהא טעונה הגשה תלמוד לומר והקריבה. והא אפיקתיה מן והקריב והקריבה ומה ראית לרבות שאר מנחות ולהוציא מנחת נסכים מרבה אני שאר מנחות שבאות בגלל עצמן ומוציא אני מנחת נסכים שאינה באה בגלל עצמה. והלא מנחת כהנים ומנחת כהן משיח שבאות בגלל עצמן יכול יהו טעונות הגשה תלמוד לומר והגישה. והא אפיקתיה, והגיש והגישה. ומה ראית לרבות שאר מנחות ולהוציא מנחת כהנים ומנחת הן משיח, מרבה אני שאר מנחות שיש מהם לאישים ובאות בגלל עצמן ויש מהם לכהנים ומוציא אני שתי הלחם ולחם הפנים שאין מהן לאישים ומנחת נסכים שאינה באה בגלל עצמה ומנחת כהן משיח שאין מהן לכהנים. והגישה אל המזבח (כתוב ברמז תמ"ה). והרים יכול בכלי תלמוד לומר להלן בקמצו מה הרמה האמורה להלן בקמצו אף הרמה האמורה כאן בקמצו. איתמר שירים שהסרו בין קמיצה להקטרה רבי יוחנן אמר מקטיר קומץ עליהם. ור"ש בן לקיש אמר אין מקטיר קומץ עליהם. מאן דפסל סבר א"ק מן המנחה עד דאיכא כולה מנחה ואידך מן המנחה מנחה שהותר כבר. אילו נאמר אשר תקריבו לא תעשה חמץ הייתי אומר אין לי אלא קומץ בלבד מנחה מנין תלמוד לומר כל המנחה, שאר מנחות מנין תלמוד לומר כל המנחה לה' כשרה ולא פסולה, מכאן אמרו המחמץ את הכשרה חייב את הפסולה פטור. והשתא דנפקא ליה מכל המנחה אשר תקריבו לה' למה לי מיבעי' ליה לכדתניא אשר תקריבו לרבות מנחת נסכים לחמוץ דברי רבי יוסי הגלילי. רבי עקיבא אומר לרבות לחם הפנים לחמוץ, מנחת נסכים מי פירות הם ואין מחמיצין, אמר ר"ל אומר היה רבי יוסי הגלילי מנחת נסכים מגבלה במים וכשרה, לחם הפנים מדת יבש היא ושמעינן לרבי עקיבא דאמר מדת יבש לא נתקדשה, אמר ר' יוחנן איפוך: מנין לרבות שאר מנחות תלמוד לומר כל המנחה. יכול אין לי שלא תעשה חמץ אלא מנחות ששיריהם נאכלים מנחות שאין שיריהן נאכלים מנין, תלמוד לומר כל המנחה אשר תקריבו לה'. רבי יוסי הגלילי אומר להיא לחם הפנים. ר' עקיבא אומר להביא מנחת נסכים. לא תעשה חמץ יכול לאו אחד על כולן תלמוד לומר לא תאפה חמץ. אפיה בכלל היתה ולמה יצתה להקיש אליה ולומר לך מה אפיה מיוחדת שהיא מעשה יחידי וחייבין עליה בפני עצמה אף אני מרבה את לישתה ואת עריכתה וכל מעשה שיש בה מביא עליו בפני עצמו: ויקרא - פרק ב - רמז תנב תנו רבנן בכור שאחזו דם מקיזין לו את הדם במקום שאין עושין בו מום ואן מקיזין לו את הדם במקום שעושין בו מום דברי רבי מאיר וחכמים אומרים אף על פי שעושה בו מום ובלבד שלא ישחוט עליו. ר"ש אומר אף נשחט על אותו מום. ר"י אומר אפילו מת אין מקיזין לו את הדם. אמר ר' חייא בר אבא אמר רבי יוחנן הכל מודים במחמץ אחר מחמץ שהוא חייב שנאמר לא תאפה ולא תעשה חמץ. במסרס אחר מסרס שהוא חייב דכתיב ומעוך וכתות ונתוק וכרות אם על כרות חייב על נתוק לא כל שכן. אלא להביא נותק אחר כורת שהוא חייב. לא נחלקו אלא במטיל מום בבעל מום דר"מ סבר כל מום לא יהיה בו ורבנן סברי תמים יהיה לרצון. ורבי מאיר נמי הכתיב תמים יהיה לרצון, ההוא למעוטי בעל מום מעיקרו. בעל מום מעיקרו דיקלא בעלמא הוא. אלא למעוטי פסולי המקודשין לאחר פדיונם סד"א הואיל ואסירי בגיזה ועבודה במומא נמי ליתסרו קמשמע לן. ורבנן נמי הכתיב כל מום לא יהיה, ההוא מיבעיא ליה לכדתניא כל מום לא יהיה בו אין לי אלא שלא יהיה בו מום מנין של איגרום לו על ידי אחרים שלא יניח בצק או דבלה על האזן כדי שיהיה הכלב נוטלו תלמוד לומר כל מום, אמר מום ואמר כל מום. שאור לא תקטירו אין לי אלא כזית כחצי זית מנין תלמוד לומרכי כל. רבא אמר הכי קאמר שאור לא תקטירו אין לי אלא קומץ חצי קומץ מנין תלמוד לומר כל, במאי קא מיפלגי אביי אמר יש קומץ פחות משני זיתים ויש הקטרה פחותה מכזית. ורבא סבר אין קומץ פחות משני זיתים ואין הקטרה פחותה מכזית. מנין למעלוי מבשר חטאת ומבשר אשם ובמשר קדשי קדשים ומבשר קדשים קלים וממותר העומר ומלחם הפנים ושירי מנחות שהוא בלא תעשה. תלמוד לומר כי כל שאר וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה' כל שממנו לאישים הרי הוא בבל תקטירו ושתי הלחם ולחם הפנים יש מהם לאישים, והתניא יצאו שתי הלחם ולחם הפנים שאין מהם לאישים, אמר ר' ששת אין מגופן לאישים. איתמר המעלה מכולם על גבי הכבש ר' יוחנן אמר חייב. ר' אלעזר אמר פטור. ר' יוחנן אמר חייב דתניא מזבח אין לי אלא מזבח כבש מנין תלמוד לומר ואל המזבח. ור' אליעזר אמר פטור מ"ט דאמר קרא אותם אותם הוא דרבאי לך ממזבח אבל מידי אחרינא לא. ור' יוחנן האי אותם מאי עבדי ליה לכדתניא יכול יהא יחיד מתנדב ומביא כיוצא בה נדבה וקורא אני בה מוצא שפתיך תשמור ועשית תלמוד לומר קרבן ראשית תקריבו צבור אמרתי לך ולא יחיד. יכול לא יהא יחיד מביא שאינו מביא חובתו כיוצא בה אבל יהו צבור מביאים שמביאין חובתן כיוצא בה תלמוד לומר אותם ומה יש לך להביא שתי הלחם מן השאור ובכורים מן הדבש. ושתי הלחם לא קרבה נדבה והא תניא אם נאמר כל שאור למה נאמר כל דבש ואם נאמר כל דבש למה נאמר כל שאור מפני שיש בשאור מה שאין בדבש ויש בדבש מה שאין בשאור, שאור הותר מכללו במקדש דבש לא הותר מכללו במקדש, דבש הותר בשיירי מנחות שאור לא הותר בשירי מנחות, הא מפני שיש בשאור מהשאין בדבש ובדבש מה שאין בשאור הצורך לומר כל שאור והוצרך לומר כל דבש שאור דהותר מאי נינהו לאו שתי הלחם דקרבה נדבה. אמר ר' עמרם לא ליקרב עמהם. אי הכי בכורים נמי דתנן הגוזלות שעל גבי הסלין היו עולות ומהשבידם נותנין לכהנים, הנהו לעטר בכורים היא דאתא. לא תקטירו ממנו ר' אליעזר אומר כל שממנו לאישים. ר' עקיבא אומר כל ששמו קרבן, מאי בינייהו אמר רב חסדא בשר חטאת העוף איכא ביניהו. רבא אמר לוג שמן של מצורע איכא בינייהו: יכול כל המנחות שהוא במצד, יהא בבל תקטירו חמץ ושאין במצה לא יהא בבל תקטירו חמץ, תלמוד לומרכי כל שאור וכל דבש לא תקטירו. אין לי אלא מרובה מנין אפילו מועט תלמוד לומר כל דבש. אין לי אלא הוא ערובו מנין תלמוד לומר וכל דבש. אין לי אלא דברים שדבש קשה להם דברים שהדבש יפה להם כגון שהפטם אומר שהדבש יפה לקטרת מנין תלמוד לומר וכל דבש: ויקרא - פרק ב - רמז תנג תנן התם אין מבייאן בכורים חוץ משבעת המינים ולא מתמרים שבהרים ולא מפירות שבעמקים. אמר עולא ואם הביא לא קידש, מיתיבי רבאחא בר אבא קרבן ראשית שתהא ראשית לכל המנחה וכן הוא אומר בהקריבכם מנחה חדשה, ואין לי אלא חדשה של חטין חדשה של שעורין מנין תלמוד לומר חדשה חדשה אם אינו ענין לחדשה של חטין תנהו לענין חדשה של שעורין. ומנין שתהא קודמת לבכורים תלמוד לומר וחג שבועותתעשה לך בכורי קציר חטים. אין לי אלא קציר חטים קציר שעורים מנין תלמוד לומר וחג הקציר בכורי מעשיך אשר תזרע. אין לי אלא שתזרע עלו מאליהם מנין תלמוד לומר בשדה, אין לי אלא שבשדה מנין לרבות שבגג ושבחורבה ושבעציץ ושבספינה תלמוד לומר בכורי כל אשר בארצם, מנין שתהא קודמת לנסכים ופירות האילן נאמר כאן בכורי מעשיך ונאמר להלן באספך את מעשיך מה להלן נסכים ופירות האילן אף כאן נסכים ופירות האילן. קתני מיהא שבגג שבחורבה ושבעציץ ושבספינה, סיפא אתאן למחות. מתקיף לה רב אחא בר אבא אם כן היינו דכתיב כל טהור בביתך יאכל ואי מנחות לזכרי כהונה הוא דמתאכלן. אמר רב משרשיא תרי קראי כתיבי כתיב לך יהיה וכתיב כל טהור בביתך הא כיצד כאן בבכוים כאן במנחות. רב אשי אמר כולן במנחות וסיפא אתאן ללחמי תודה. בפלוגתא ר' יוחנן אמר אם הביא לא קידש. רבי שמעון בן לקיש אמר אם הביא קידש נעשה כבחוש שבקדשים. בשלמא לריש לקיש כדקאמר טעמא. אלא רבי יוחנן מ"ט. אמר ר' אלעזר רבי יוחנן חזאי בחלמא ומילתא מעלייתא אמינא אמר קרא מראשית ולא כל ראשית מארצך ולא כל ארצך. וריש לקיש מיבעי' ליה לכדתניא רבן גמליאל ברבי אומר נאמר כאן ארץ ונאמר להלן ארץ מה להלן שבח הארץ אף כאן שבח ארץ. ואידך ארץ מארץ. ואידך ארץ מארץ לא משמע ליה: ויקרא - פרק ב - רמז תנד אברי חטאת שנתערבו באברי עולה רבי אליעזר אומר יתן למעלה ורואה אני את בשר חטאת למעלה כאלו הן עצים. וחכמים אומרים תעובר צורתן ויצאו לבית השרפה. מ"ט דרבי אליעזר אמר קרא ואל המזבח לא יעלו לריח ניחוח, לריח ניחוח אי אתה מעה אבל אתה מעלה לשם עצים. ורבנן מיעט רחמנא אותם אותם הוא דאי אתה מעלה לריח ניחוח אבל אתה מעלה לשם עצים אבל מידי אחרינא לא. ורבי אליעזר אותם הוא דרבי כבש במזבח אבל מידי אחרינא לא. ורבנן תרתי שמעת מינה. מתני' דלא כי האי תנא דתניא אמר רבי יהודה לא נחלקו ר' אליעזר וחכמים על אברי חטאת שנתערבו באברי עולה שיקרבו, ברובע ונרבע שלא יקרבו, על מה נחלקו על אברי עולה תמימה שנתערבו באברי עולת בעלת מום שר' אליעזר אומר יתן למעלה ורואה אני אברי חטאת בעלת מום כאלו הם עצים. וחכמים אומרים לא יקרבו. ורבי אליעזר מאי שנא רובע ונרבע דלא חזי בעל מום הא לא חזי. טעמא דרבי אליעזר מיעט רחמנא מום בם (מום) בם הואדלא ירצו הא על ידי תערובות ירצו. ורבנן מום בם הוא דלא ירצו הא עבר מומם ירצו. ורבי אליעזר מום בם בהם. ורבנן בם בהם לא דרשי. אי הכי רואה אני רחמנא אכשריה. לדבריהם קאמר להו לדידי רחמנא אכשריה לדידכו אודו לי מיהת דבשר בעל מום כעצים דמי מידי דהוה אבשר חטאת. ורבנן התם מאיסי הכא לא מאיסי. מזבח אין לי אלא מזבח מנין לרבות את הכבש תלמוד לומר ואל המזבח לא יעלו, יכול לעבודה ושלא לעבודה תלמוד לומר לריח ניחוח המעלה לעבודה חייב שלא לעבודה פטור. אילו נאמר כל קרבן במלח שומע אני אפילו עצים ודם שנקראו קרבן תלמוד לומר מנחה מה מנחה מיוחדת שאחרים באים חובה לה, אי מה מנחה מיוחדת שמתרת אף כל שמתיר אביא דם שמתיר תלמוד לומר מעל מנחת ולא מעל דמיך. יכול תהא מנחה כולה טעונה מלח תלמוד לומר קרבן קרבן טעון מלח ואין מנחה כולה טעונה מלח. ואין לי אלא קומץ מנין לרובת את הלבונה מרבה אני את הלבונה שכן באה עמה בכלי אחד. טנין לרבות לבונה הבאה בפני עצמה ולבונה הבאה בבזיכין ומנחת כהנים ומנחת כהן משיח ומנחת נסכים אימורי חטאת ואימורי אשם ואימורי קדשי קדשים ואימורי קדשים קלים ואברי עולה ועולת העוף מנין תלמוד לומר על כל קרבנך תקריב מלח. אמר מר יאן לי אלא קומץ מנחה מנין לרובת את הלבונה, מרבה אני את הלבונה שכן באה עמה בכלי א', והאמרת מה מנחה מיוחדת שאחרים באין חובה לה. הכי קאמר אימא קרבן כלל, מנחה פרט, כלל ופרט אין בכלל אאל מה שבפרט מנחה אין מידי אחרינא לא. הדר אמר על כל קרבנך חזר וכלל, כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט, מה הפרט מפורש שאחרים באין חובה לה אף כל שאחרים באין חובה להן ומאי ניהו עצים. אמר מר מעל מנחתך ולא מעל דמיך ואימא מעל מנחתך ולא מעל אבריך. מסתברא אברים הוה ליה לרבויי שכן אחרים באים חובה כמותה, אישים כמותה, בחוץ כמותה, נותר כמותה, טומאה כמותה, מעילה כמותה. אדרבה דם הוה ליה לרבויי שכן מתיר כמותה נפסל בשקיעת החמה כמותה, הנך נפישן. אמר מר שומע אני אפילו עצים ודם שנקראו קרבן [מאן שמעת לי'] האי תנא הוא דתניא רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקא אומר מה הפרט מפורש דבר שמקבל טומאה ועולה לאישים וישנו על מזבח החיצון אף כל וכו'. יצאו עצים שאין מקבלין טומאה. יצאו דם ויין שאין עולים לאישים. יצא קטרת שאינו על מזבח החיצון. אלא טעמא דמעטיה קרא לדם הא לאו הכי הוה אמינא דם ליבעי מלח כיון דמלחיה נפיק ליה מתורת דם דאמר זעירי אמר רבי חנינא דם שבשלו אינו עובר עליו ורב יהודה דידיה אמר אברים שצלאן והעלן אין בהן משום ריח ניחוח מהו דתימא מישדא בה משהו למצוה בעלמא קמ"ל. ודלא כרבי דתניא קרבן מלמד שמתנדבין עצים וכמה שני גזירין וכן הוא אומר והגורלות הפלנו על קרבן העצים. רבי אומר עצים קרבן הן וטעונין מלח וטעונין הגשה. ואמר רבא לדברי רבי עצים טעונין קמיצה. ואמר רב פפא לדברי רבי עצים טעונין עצים. ברית מלח עולם היא שתהא ברית אמורה במלח דבר רבי יהודה. רבי שמעון אומר נאמר כאן ברית מלח ונאמר להלן ברית מלח כשם שאי אפשר לקרבנות בלא כהונה כך אי אפשר לקרבנות בלא מלח. במלח יכול תבונהו תלמוד לומר תמלח. אי תמלח יכול במי מלח תלמוד לומר במלח ולא תשבית מלח הבא מלח שאינה שובתת ואיזו זו מלח סדומית ומנין שאם לא מצא מלח סדומית שמביא מלח איסתרוקנית תלמוד לומר תקריב תקריב כל שהוא תקריב מכל מקום תקריב ואפילו בשבת תקריב ואפילו בטומאה. מאי תבונהו אמר רבה בר עולא הכי קאמר יכול יתבוננו כתבן בטיט א"ל אביי א"ה יתבוננו מיבעי ליה. אלא אמר אביי יכול יעשנו כבנין. א"ל רבא אי הכי יבננו מיבעי ליה. אלא אמר רבא יכול תבוניהו מאי תבוניהו אמר רב אשי יכול יתן בו טעם כבינה תלמוד לומר תמלח כיצד עושה מביא את האבר ונותן עליו מלח וחוזר והופכו ונותן עליו מלח ומעלהו. אמר אביי וכן לקדרה. יכול האומר הרי עלי מנחה יביא מלח מתוך ביתו כדרך שמביא לבונה מתוך ביתו. ודין הוא נאמר הבא מנחה הבא מלח ונאמר הבא מנחה הבא לבונה מה לבונה מתוך ביתו אף מלח כן. או כלך לדרך זו נאמר הבא מנחה הבא עצים הבא מנחה הבא מלח מה עצים משל צבור אף מלח כן. נראה למי דומה דנין דבר הנוהג בכל הזבחים מדבר הנוהג בכל הזבחים ואי תוכיח לבונה שאינה נוהגת בכל הזבחים. או כלך לדרך זו דנין דבר הבא עמה בכלי אחד מדבר הבא עמה בכלי אחד ואל יוכיחו עצים שאין באין עמה בכלי אחד תלמוד לומר ברית מלח עולם ונאמר להלן מאת בני ישראל ברית עולם מה להלן משל צבור אף כאן משל צבור: ויקרא - פרק ב - רמז תנה ואם תקריב מנחת בכורים. כתיב וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה ואומר מזבח אדמה תעשה לי אדם ממקום כרפתו נברא כל זמן שבית המקדש קיים מזבח שבו כפרה לישראל, בחוצה לארץ חכמים ותלמידיהם כפרה לישראל שנאמר ואם תקריב מנחת בכורים ואומר ואיש בא מבעל שלישה ויבוא לאיש וגו' והלא אין שם לא ירושלים ולא בית המקדש אלא וכו' ואלישע הנביא ותלמידיו וכו' הא למדת שכל הנזקק לחכמים ותלמידים מעלה לעיו כאלו עושה רצון אביו שבשמים. אמר לו רבי מה נשתנו אומות העולם שאיכלין בזמן הזה אמרתי לו בשכר שהפריש הקדוש ברוך הוא ישראל מתוכן משל למה הדבר דומה למלך שמצא אדם אחד ממשפחה נמוכה והיה אותו אדם עושה רצונו שגר להם המלך מתנות רבות לבני אותה משפחה בשבילו. אפילו אין בידו של אדם לא מקרא ולא משנה אלא יושב וקורא כל היום כולו ואחות לוטן תמנע שכר תורה בידו. ואם תקריב חובה רבי ישמעאל אומר ואם תקריב מנחת בכירים במנחת העומר הכתוב מדבר מהיכן באה מן השעורים. או אינו אלא מן החטים ר' אליעזר אומר נאמר אביב לדורות מה אביב האמור במצרים שעורין אף אביב האמור לדורות שעורין. רבי עקיבא אומר מצינו יחיד שמביא חובתו מן החטין וחובתו מן השעורין וצבור שמביאין חובתן מן החטין וחובתן מן השעורים אם אתה אומר עומר בא מן החטין לא מצינו צבור שמביאין חובתן מן השעורין. דבר אחר אם אתה אומר עומר מן החטין אין שתי הלחם בכורים. ואם תקריב מה תלמוד לומר לפי שמצות העומר להביא מן הקמה מנין שאם לא מצא מן הקמה יביא מן העומדין תלמוד לומר תקריב, דבר אחר לפי שמצותו להביא מן הלח מנין שאם לא מצא מן הלח יביא מן היבש תלמוד לומר תקריב, דבר אחר תקריב למה נאמר לפי שמצותו לקצור בלילה מנין שאם נקצר ביום כשר ודוחה את השבת תלמוד לומר תקריב תקריב כל מה שהוא תקרבי ממ תקריב ואפילו בשבת תקריב ואפילו בטומאה, והתנן כל הלילה כשר לקצירתהעומר וכו' מה דיום בלילה לא אף לילה ביום נמי לא, אמר רבא לא קשיא הא ר' אלעזר בר"ש היא דתניא היה עומד ומקריבמנחת העומר ונטמא אם יש אחרת אומרלו הבא אחרת תחתיה ואם לאו אומר לו הוי פקח ושתוק דברי ר'. ר' אלעזר בר"ש אומר בין כך ובין כך אומרלו הוי פקח ושתוק שכל העומר הנקצר שלא כמצותו פסול: ויקרא - פרק ב - רמז תנו ואם תקריב מנחת בכורים. אמר ר' יהודה עתידה מנחת בכורים לפסוק ולחזור, וכן הוא אומר ואם יהיה היובל עתיד היובל לפסוק ולחזור. ר' שמעון אומר ואם תקריב זו מנחה הבאה חובה. או יכול נדבה כשהוא אומר והבאתם את עומר ראשית קצירכם לומר שאינה באה אלא חובה אם כן למה נאמר אם לומר אם אתם מביאים אותה לרוצון מעלה אני עליכם כאילו נדבה הבאתם אותה ואם אי אתם מעלים אותה לרצון מעלה אני עליכם כאלו לא הקרבתם אותה אלא לצורך עצמכם. וכן הוא אומר ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו וגו' ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר יכול יביא מן הכוסמין ושבולת שועל ושיפון. ודין הוא ומה אם חטים שכשרות לשאר מנחות אינו דין שלא יכשרו למנחת העומר. שעורים יוכיחו שלא כשרו לשאר מנחות וכשרו למנחת העומר. לא אם אמרת בשעורים שמנחת סוטה באה מהם תאמר בכוסמין ושבולת שועל ושיפון שאין מנחת סוטה באה מהן יצאו חטין מן הכתבו כוסמין ושבולת שועל ושיפון מקל וחומר. [תנו רבנן] (ר' ישמעאל אומר) אביב קלוי באש אביב זה אביב, קלוי באש מלמד שיהו מהבהבין אותו באש כדי לקיים בו מצות קלי דברי ר"מ. וחכמים אומרים אין [אור] לשון קלי אלא דבר אחר. ל"א אין לשון קלי אלא דבר קליל, הא כיצד אבוב של קלאי היה שם והיה מנוקב כבברה כדי שתהא האור שולט בכולו. אביב קלוי באש גרש איני יודע אם אביב קלוי אם גרש קלוי כשהוא אומר באש הפסיק הענין. כרמל רך ומל וכן הוא אומר ואיש בא מבעל שלשה וגו'. כל קרבנות הצבור והיחיד באין מן הארץ ומחוצה לארץ מן החדש ומן הישן חוץ מן העומר ושתי הלחם שאין באין אלא מן החדש ומן הישן חוץ מן העומר ושתי הלחם שאין באין אלא מן החדש ומן הארץ ואין באין אלא מן המובחר, מתניתיו דלא כי האי תנא דתניא עומר הבא מן הישן כשר, שתי הלחם הבאין מן הישן כשרות אלא שחסר מצוה. עומר דכתיב תקריב את מנחת בכוריך דאפילו מן העליה. שתי הלחם דכתיב ממושבותיכם תביאו ולא מחוצה לארץ ממושבותיכם דאפילו מן העליה הא אפיקתיה, אמר קרא תביאו דאפילו מן העליה, הא מב"ל שכל מה שאתה מביא ממקום אחר יהיה כזה. אם כן ליכתוב קרא תביא מאי תביאו שמע מינה תרתי. והכתיב ראשית, למצוה. והא כתיב חדשה, האי מיבעי ליה לכדתניא רבי נתן ורבי עקיבא אומרים שתי הלחם הבאות מן הישן כשרות. ומה אני מקיים חדשה שתהא חדשה לכל המנחות. עד כאן לא פליגי אלא בחרש אבל בארץ לא פליגי דעומר ושתי הלחם מארץ אין מחוצה לארץ לא. כמאן דלא כי האי תנא דתניא ר' יסוי בר' יהודה אומר עומר בא מחוצהלארץ ומה אני מקיים כי תבואו אל הארץ שלא נתחייבו קודם שנכנסו לארץ וקסבר חדש בחוצה לארץ דאורייתא היא דכתיב ממושבותיכם כל מקום שאתם יושבים משמע וכי תבואו זמן ביאה היא וכיון דאורייתא הוא אקרובי נמי מקרבינן. רמי ליה רמי בר חמא לרב חסדא תנן שומרי ספיחים נוטלין שכרן מתרומת הלשכה. ורמינהו לאכלה ולא לשרפה א"ל רחמנא אמר לדורתיכם ואת אמרת תבטל. א"ל ומי קאמינא תבטל וליתי מדאשתקד, אמר קרא כרמל וליכא. וליתי מכרמל דאשתקד, אמר קרא כרמל תקריב בעינן כרמל בשעת הקרבה וליכא. רבי יוחנן אמר כרמל תקריב ר' אלעזר אומר ראשית קצירך ולא סוף קצירך. מתיב רבה ואם תקריב במנחת העומר וכו' אלמא משום בכורים הוא, תיובתא: ויקרא - פרק ב - רמז תנז בכוריך בכורי כל יחיד ויחיד לומר שאינה באה [אלא] משל צבור דברי רבי עקביא. ר"ש אומר נאמר כאן בכורים לה' ונאמר להלן בכורים לה' מה בכורים האמור להלן ליחיד משל צבור אף בכורים האמור כאן ליחיד משל צבור, ואם תאמר זו משל יחיד ולהלן משל צבור, אמרת לאו אם זו בכורים לה' אין העומר הלזו ראשית קציר ואם הלזו ראשית קציר אין זו בכורים לה' דברים המחוסרין כאן אמרן הכתוב להלן. ונתת עליה שמן עליה שמן ולא על לחם הפנים שמן, שיכול והלא דין הוא ומה מנחת נסכים שאינה טעונה לבונה טעונה שמן לחם הפנים שטעון לבונה אינו דין שיטעון שמן תלמוד לומר עליה עליה שמן ולא על לחם הפנים שמן. עליה לבונה ולא על מנחת נסכים לבנוה, שיכול והלא דין הוא ומה לחם הפנים שאינו טעון שמן טעון לבונה מנחת נסכים שטעונה שמן אינו דין שטעונה לבונה תלמוד לומר עליה עליה לבונה ולא על מנחת נסכים לבונה. מנחה לרבות מנחת שמיני ללבונה. היא להוציא שתי הלחם שלא יטענו לא שמן ולא לבונה. אמר מר עליה שמן ולא על לחם הפנים שמן ואימא עליה שמן ולא על מנחת כהנים שמן מסתברא מנחת כהנים הוה ליה לרבויי שכן עשרון כלי חוץ וצורה הגשה ואישים. אדרבה לחם הפנים הוה ליה לרבויי שכן צבורא חובה טמא דאכיל פגולא בשבתא, מסתברא נפש. אמר מר עליה לבונה ולא על מנחת נסכים לבונה, ואימא עליה לבונה ולא על מנחת כהנים לבונה. מסתברא מנחת כהן הוה ליה לרבויי שכן עשרון בלול בלוג מוגש בגלל עצם. אדרבה מנחת נסכים הוה ליה לרבויי שכן צבורא חובה דאיטמי בשבתא. מסתברא נפש. מנחה לרבות מנחת שמיני ללבונה. ואימא להוציא. האי מאי אי אמרת בשלמא לרבות שפיר. אלא אי אמרת להוציא למה לי. שעה מדורות לא ילפינן. היא להוציא שתיהלחם שלא יטענו לא שמן ולא לבונה. ואימא להוציא מנחת כהנים. מסתברא מנחת כהנים הוה ליה לרבויי שכן עשרון כלי מצה ועצם והגשה ואישים. אדרבה שתי הלחם הוה ליה לרבויי שכן צבורא חובה טמא דאכיל פגולא בשבתא מתיר תנופה בארץ בזמן חדש דהני נפישין, מסתברא נפש. היא פרט לשתי הלחם. והלא דין הוא אם מעטתים מן השמן שהוא נוהג במנחת נסכים לא אמעטם מן הלבונה שאינה נוהגת במנחת נסכים. אם מעטתים מן הלבונה שהיא נוהגת בלחם הפנים לא אמעטם מן השמן שאינו נוהג בלחם הפנים. הוא הדין אם מעטתים מן השמן שיאנו נוהג בלחם הפנים אמעטם מן הלבונה שהיא נוהגת בלחם הפנים. ואם מעטתים מן הלבונה שאינה נוהגת במנחת נסכים אמעטם מן השמן שהיא נוהגת במנחת נסכים תלמוד לומר היא פרט לשתי הלחם שאינן טעונין לא שמן ולא לבונה: ויקרא - פרק ג - רמז תנח ואם זבח שלמים קרבנו אמר ר' יהודה כל המביא שלמים מביא שלום לעולם. אין לי אלא שלמים מנין לרבות את התודה. ארבה את התורה שהיא באה שלמים מנין לרבות העולה ארבה את העולה שהיא באה בנדר ובנדבה מנין לרבות את הבכור ואת המעשר ואת הפסח. ארבה את הבכור ואת המעשר ואת הפסח שאין באין על חטא מנין לרבות את החטאת והאשם תלמוד לומר זבח. מנין לרבות העופות והמנחות והיין והלבונה והעצים תלמוד לומר קרבנו שלמים. הא כל המביא שלמים מביא שלום לעולם. דבר אחר שלמים שהכל משולמים בהם הדם והאימורים למזבח ושוק לכהנים העור והבשר לבעלים: רבי שמעון אומר מי שהוא שלום מביא שלמים ואין האונן מביא שלמים. אין לי אלא שלמים שהוא מין שמחה מנין לרובת את התודה. ארבה את התורה שהיא באה שלמים מנין לרובת את העולה. ארבה את העולה שהיא בנדר ובנדבה מנין לרות הבכור והמעשר והפסח. ארבה את הבכור ואת המעשר ואת הפסח שאינן באים על חטא מנין לרובת חטאת ואשם תלמוד לומר זבח. מנין לרבות העופות והמנחות היין והלבונה והעצים תלמוד לומר שלמים קרבנו הא כל קרבן שמביא מביא כשהוא שלם כשהוא אונן אינו מביא: מנלן דבעינן זביחה לשמה דאמר קרא ואם זבח שלמים קרבנו שתהא זביחה לשם שלמים. ודילמא היינו שמייהו, מדכתיב המקריב את דם השלמים הזורק אתדם השלמים ולא כתב זבח והכא כתיב זבח שמע מינה שתהא זביחה לשם שלמים. אשכחן זביחה שאר עבודות מנלן. וכי תימא לילף מזביחה מה לזביחה שכן נפסלת שלא לשם אוכלין בפסח. אלא אמר קרא המקריב את דם השלמים שתהא קבלה לשם שלמים. וליכתוב רחמנא בקבלה ולילף זביחה מכולהו, משום דאיכא למיפרך מה לקבלה שכן פסולה בזר. אשכחן שחיטה וקבלה זריקה מנלן. וכיתימא לילף מהני מה להני שכן טעונין צפון וישנו בחטאת הפנימית. אלא אמר קרא הזורק את דם השלמים שתהא זריקה לשם שלמים. וליכתוב רחמנא זריקה ולילף שחיטה וקבלה מניה, משום דאיכא למיפרך מה לזריקה שכן זר חייב עליה מיתה. אשכחן כולהו הולכה מנלן. וכי תימא לילף מכולהו מה לכולהו שכן עבודה שאי אפשר לבטלה תאמר בהולכה שאפשר לבטלה. אלא אמר קרא והקריב הכהן את הכל ואמר מר זו הולכת אברים לכבש ותניא והקריבו בני אהרן את הדם זו קבלת הדם הולכה היא ואפקה רחמנא בלשון קבלה למימרא דהולכה לא תפקה מכלל קבלה. אשכחן שנוי קדש שנוי בעלים מנא לן אמר קרא ובשר זבח תודת שלמיו שתהא זביחה לשם תודה שתהא זביחה לשם שלמים אם אינו ענין לשנוי קודש דנפקא לי' מהתם תנהו ענין לשנוי בעלים. והאי להכי הוא דאתא הא מיבעי ליה לכדתניא ובשר זבח תודת שלמיו אבא חנן משום רבי אליעזר אמר בא ללמד על תורה ששחטה לשם שלמים כשרה שלמים ששחטן לשם תודה פסולין ומה הפרש בין זה לזה תודה קרויה שלמים ואין שלמים קרוין תודה. אלא אמר רבא אתיא מאיל נזיר דכתיב ואת האיל יעשה זבח שלמים לה' שתהא זביחה לשם שלמים אם אינו ענין לשנוי קודש תנהו ענין לשנוי בעלים. אשכחן איל נזיר שאר שלמים מנלן וכ"ת נילף מנזיר מה לאיל נזיר שכן יש עמו דמים אחרים. אם כן לכתוב שלמיו מאי שלמים לרבות כל שלמים. אשכחן שלמים שאר כל הקדשים מנא לן. וכ"ת נילף משלמים מה לשלמים שכן טעונין סמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק. אלא א"ק זאת התורה לעולה למנחה וגו' הוקשו לשלמים מה שלמים בין בשנוי קודש בין בשנוי בעלים בעינן לשמו אף כל בין בשנוי בעלים בין בשנוי קודש בעינן לשמו. אימא היכא דשחיט להו שלא לשמו ליפסלו אמר קרא מוצא שפתיך תשמור וגו'. נדבה נדר הוא אלא אם כמו שנדרת עשית יהאנדר ואם לאו יהא נדבה. וצריך למיכתב מוצא שפתיך וצריך למיכתב זאת התורה דאי כתב רחמנא מוצא שפתיך הוה אמינא לא ידענא במאי, כתב רחמנא זאת התורה. ואי כתב רחמנא זאת התורה הוה אמינא ליפסלו כתב רחמנא מוצא שפתיך. הבקר לרבות אחד עשר לשלמים, יכול שאני מרבה את התשיעי אמרת וכי הקדש לפניו מקדש או לאחריו מקדש הוי אומר לאחריו מקדש. הבקר לרבות אחד עשר. מן הבקר להוציא את התשיעי. ומה ראית לרבות אחד עשר ולהוציא את התישיעי אחר שריבה הכתוב ומיעט שתמצא אומר הקדש עושה תמורה לפניו או לאחריו הוי אומר לאחריו מרבה אני את אחד עשר שהוא לאחר הקדושה ומוציא אני את התשיעי שלפני הקדושה הוא. היחיד מביא שלמים נדבה ואין הצבור מביאים שלמים נדבה, והלא דין הוא עולת בהמה באה בנדר ונדבה ושלמים באים בנדר ובנדבה מה עולת בהמה הרי היא באה נדבת צבור אף שלמים שהן באים בנדר ונדבה יביאו נדבת צבור. מנחה תוכיח שהיא באה בנדר ונדבה ואינה באה בנדבת צבור. לא אם אמרת במנחה שאינה באה נדבת שנים תאמר בשלמים שהם באים נדבת שנים, עולת העוף תוכיח שהיא באה נדבת שנים ואינה באה נדבת צבור. לא אם אמרת בעולת העוף שאינה באה חובת צבור תאמר בשלמים שבאים חובת צבור הואיל ובאים חובת צבור יבואו נדבת צבור תלמוד לומר הוא היחיד מביא שלמים נדבה ואין הצבור מביא שלמים נדבה: ויקרא - פרק ג - רמז תנט זכר לרבות את הולד. נקבה לרבות את התמורה. והלא דין הוא ומה תמורה שאין גדולי הקדש קרבה ולד שהוא גדולי הקדש אינו דין שיקרב. מה לתמורה שכן נוהגת בכל הקדשים תאמר בולד שאינו נוהג בכל הקדשים הואיל ואינו נוהג בכל הקדשים אינו קרב, תלמוד לומר זכר לרובת את הולד. נקבה לרבות את התמירה, והלא דין הוא ומה אם ולד שאינו נוהג בכל הקדשים קרב תמורה שנוהגת בכל הקדשים אינו דין שתקרב, מה לולד שכן גדולי הקדש תאמר בתמורה שאינה גדולי הקדש תלמוד לומר נקבה לרבות את התמורה. אין לי אלא ולד תמימים ותמורת תמימים ולד בעלי מומים ותמורת בעלי מומין מנין, כשהוא אומר ואם זכר לרובת ולד בעלי מומין ואם נקבה לרבות תמורת בעלי מומין. למאי הילכתא אמר שמואל ליקרב ואליבוא דרבי אליעזר מהו דתימא כי אמר ר' אליעזר בעולה דאיכא שם עולה על אמו אבל הני ולדות לא קרבי קא משמע לן. רב פפא אמר לרעיה ודברי הכל. א"ל רב פפא לאביי אימא זכר לרבות את התמורה ואם לרבות תמורת בעלי מומין א"ל מסתברא ולד לשון זכר משמע תמורה לשון נקבה משמע. והדין תנא מייתי לה מהכא דתניא רק קדשיך אלו תמורות, אשר יהיו לך אלו הולדות, ונדריך זה נדר. תשא ובאת שומע אני יכניסם לבית הבחירה וימנע מהם מים ומזון בשביל שימותו תלמוד לומר ועשית עולותיך הבשר והדם וגו' כדרך שאתה נוהג בעולה כך אתה נוהג בתמורה וכדרך שאתה נוהג בשלמים כך אתה נוהג בולד שלמים ובתמורת שלמים, יכול אף ולד כל הקדשים כן תלמוד לומר רק דברי רבי ישמעאל ר' עקיבא אומר אינו צריך הרי הוא אומר אשם הוא הוא קרב ואין תמורתו קרבה. אמר מר יכניסם לבית הבחירה וימנע מהם מים ומזון בשביל שימותו תלמוד לומר ועשית הא מהכא שתיתי והא גמרא גמירי דחמש חטאת מתות בכל מקום והני ימותו בבית הבחירה. סלקא דעתך אמינא חמש חטאות מיתין להון בידים והני גרמא אין בידים לא תלמוד לומר ועשית. אמר מר יכול אף ולד כל הקדשים כן תלמוד לומר רק קדשיך ולד דמאן אי דעולה זכר הוא ולאו בר אולודי הוא ואי דחטאת גמירי לה דלמיתה אזיל ואי דאשם הלכתא גמירי לה דלרעיא אזלא שכל שבחטאת מתה באשם רועה. אלא אי אצטריך קרא דאי עבר ומקריב ליה קאים ליה בעשה. ר' עקיבא אומר אינו צריך הרי הוא אומר אשם הוא, קרא לכדרב הונא אמר רב אשם שניתק לרעיה ושחטו סתם כשר לשם עולה, ניתק אין לא ניתק לא מ"ט אמר קרא הוא בהוייתו יהא. והדין תנא דנפקא ליה מן רק קדשיך תיפוק ליה מזכר אם נקבה, מפיק לולד בעלי מומין ולתמורת בעלי מומין. ותיפוק ליה כולהו מהאי קרא, אם לא משמע ליה. ותנא דנפקא ליה מאם זכר תיפוק ליה מתשא ובאת, תשא ובאת אפילו ממרגייהו. ואלו הן בעלי מומין כל שהקדשו קדם את מומו הא אם קדם מומו את הקדשו הרי הם כהקדיש את נכסיו רבי יהודה אומר הרי הוא אומר גם את הארי (את) הדוב הכה עבדך, אין לי אלא ארי ודוב מנין לרבות אריה עם הדוב ודוב עם האריה תלמוד לומר גם את הארי גם (את) הדוב הכה עבדך. וסמך ידו ולא יד בנו ולא יד עבדו (כתוב ברמז תל"ח). קרבנו ולא הבכור, שיכול והלא דין הוא ומה שלמים שאין קדושתן מרחם טעונין סמיכה, בכור שקדושתו מרחם אינו דין שיטעון סמיכה. איכא למיפרך מה לשלמים שכן טעונין סמיכה ונסכים וחזה ושוק. קרא אסמכתא בעלמא אלא קראי למה לי, קרבנו ולא קרבן חברו, קרבנו ולא קרבן גוי, קרבנו לרבות כל בעלי קרבן לסמיכה. תניא יורש סומך יורש ממיר ר"י אומר יורש אינו סומך יורש אינו ממיר מ"ט דר' יהודה דכתיב קרבנו ולא קרבן אביו. ויליף תחלת הקדש מסוף הקדש מה סוף הקדש יורש אינו סומך אף תחלת הקדש יורש אינו ממיר. ורבנן המר יימיר לרבות את היורש, ויליף ויליף הקדש מתחלת הקדש מה תחלת הקדש יורש ממיר אף סוף הקדש יורש סומך. ורבנן האי קרבנו מיא עבדי ליה קרבנו ולא קרבן גוי, קרבנו ולא קרבן חברו, קרבנו לרבותכל בעלי קרבן לסמיכה. ור"יהאי המר ימיר מאי עביד ליה, מיבעי ליה לרבות את האשה [דתניא לפי שכל הענין כולו אינו מדבר אלא בלשון זכר מה סופנו לרבות את האשה] תלמוד לומר המר ימיר. ורבנן דרשי מואם. ורבי יהודה ואם לא דריש. קרבנו קרבנו [קרבנו] לרבות כל בעלי קרבן: והלא דין הוא ומה אם התנופה שהיא נוהגת בחיים ובשחוטין מתמעטת בחוברים סמיכה שאינה נוהגת אלא בחיים אינו דין שתתמעט בחוברים, תלמוד לומר קרבנו קרבנו [קרבנו] לרבות כל בעלי קרבן. קרבנו ולא הבכור והלא דין הוא ומה אם שלמים שאין קדושתן מרחם טעונין סמיכה בכור שקדושתו מרחם אינו דין שתטעון סמיכה תלמוד לומר קרבנו ולא הבכור, קרבנו ולא המעשר והלא דין הוא ומה שלמים שאינן בעמוד והבא טעונין סמיכה מעשר שהוא בעמוד והבא אינו דין שיטעון סמיכה תלמוד לומר קרבנו ולא המעשר, קרבנו ולא הפסח והלא דין הוא ומה שלמים שלא רבה בהן הכתוב מצות יתרות טעונין סמיכה פסח שרבה בו הכתוב מצות יתרות אינו דין שיטעון סמיכה תלמוד לומר קרבנו ולא הפסח: ויקרא - פרק ג - רמז תס ושחט ושחטו מה תלמוד לומר לפי שנאמר כי ירחק ממך המקום וזבחת ברחוק מקום אתה זובח ואין אתה זובח במקום קרוב פרט לחולין שלא ישחטו בעזרה, אין לי אלא תמימים כשרים ליקרב מנין לרבות בעלי מומין. ארבה את בעלי מומין שהן ממין הכשר ליקרב מנין לרבות את החיה. מרבה אני את החיה שהיא בשחיטה כבהמה מנין לרבות את העופות תלמוד לומר ושחטו ושחט אותו, יכול לא יאכלנו אבל יאכילנו לכלב תלמוד לומר אותו, אותו אתה משליך לכלב ואי אתה משליך לכלב חולין שנשחטו בעזרה. ושחטו פתח אהל מועד להכשיר כל הרוחות בקדשים קלים וקל וחומר בצפון, ומה קדשי קדשים שלא הוכשרו בכל הרוחות הוכשרו בצפון קדשים קלים שהוכשרו בכל הרוחות אינו דין שהוכשרו בצפון ר' אלעזר אומר לא בא הכתוב אלא להכשיר את הצפון מקל וחומר ומה קדשים קלים שהוכשרו בכל הרוחות לא הוכשרו מקומן אצל קדשי קדשים, קדשי קדשים שלא הוכשרו אלא בצפון אינו דין שלא יוכשרו מקומן אצל קדשים קלים תלמוד לומר ושחטו פתח אהל מועד. במאי קא מיפלגי רבנן סברי תלתא קראי כתיבי חד לגופיה דאהל דלעביד פתח אהל מועד וחד להכשיר צפונה וחד להכשיר צדדין, צדי צדדין לא צריך קרא. מאי שנא הכא דכתיב בהו פתח אהל מועד ומאי שנא הכא דכתיב ושחטו לפני אהל מועד, כדרב יוהודה אמר שמואל שלמים ששחטן קודם שנפתחו דלתות ההיכל פסולין שנאמר ושחטו פתח אהל מועד בזמן שהוא פתוח ולא בזמן שהוא נעול. וכן במשכן עד שלא העמידו הלוים את המשכן ואחר שפרקו לוים את המשכן פסולין. אמר רבי יוחנן שלמים ששחטן בהיכל כשרין שנאמר ושחטו פתח אהל מועד ולא יהא טפל חמור מן העיקר. מיתיבי רבי יהודה בן בתירא אומר מנין שאם הקיפו גוים כל העזרה כולה שהכהנים נכנסין להיכל ואוכלין שם קדשי קדשים ושירי מנחות תלמוד לומר בקדש הקדשים (יאכלוה) [תאכלנו] ואמאי הכא נמי בחצר אהל מועד יאכלוה ולא יהא טפל חמור מן העיקר. הכי השתא התם עבודה ועבודה עובד במקום רבו אמרינן לא יהא טפל חמור מן העיקר אכילה דאין אדם אוכל במקום רבו טעמא דאמר קרא הא לאו הכי לא יהא טפל חמור מן העיקר לא אמרינן: תמן תנינן מבוי שהוא גבוה מעשרים אמה ימעט רבי יהודה אומר אינו צריך, ושניהם מקרא אחד דרשו ושחטו פתח אהל מועד רבנן סברי קדושת היכל לחוד וקדושת אולם לחוד ורבי יהודה סבר היכל ואולם חדא קדושה היא וכי כתיב פתח אהל מועד אתרוייהו כתיב, והא כי כתיב האי במשכן כתיב, אשכחן משכן דאיקרי מקדש מוקדש דאיקרי משכן, דאי לא תימא הכי הא דאמר רב יהודה אמר שמואל שלמים ששחטן קודם פתיחת דלתות ההיכל פסולין שנאמר ושחטו פתח בזמן שהוא פתוח ולא בזמן שהוא נעול והא ההוא במשכן כתיב אלא מקדש איקרי משכן: והקריב מזבח אף על פי ששחטן שלא לשמן, השלמים אף על פי שלא סמך עליהן, אשה לשם אישים, לה' לשם מי שאמר והיה העולם. מכאן אמרו לשם ששה דברים הזבח נזבח לשם זבח, לשם זובח, לשם שם, לשם אשה, לשם ריח, לשם ניחוח, חטאת ואשם לשם חטאת. אמר רבי יוסי מי שלא היה בלבו לשם אחד מכל אלו כשר שהוא תנאי בית דין שאין מחשבה הולכת אלא אחר העובד: ויקרא - פרק ג - רמז תסא את החלב המכסה את הקרב מה תלמוד לומר לפי שנאמר כל חלב לה' כל חלב וכל דם לא תאכלו כי כל אוכל חלב ונכרתה יכול אף חלב הדפנות בכלל תלמוד לומר את החלב המכסה את הקרב, יכול לא יהיה בכלל עונש אבל יהא בכלל אזהרה תלמוד לומר את החלב המכסה את הקרב. אוציא את חלב המוקדשין ולא אוציא את חלב חולין תלמוד לומר את החלב המכסה את הקרב. יכול לא יהא בכלל עונש אבל יהא בכלל אזהרה תלמוד לומר את החלב המכסה את הקרב. אוציא את כולם ולא אוציא את חלב שליל המכסה את הקרב. תלמוד לומר חלב ושתי כליות. (יכול לא יהא בכלל עונש אבל יהיה בכלל אזהרה תלמוד לומר חלב ושתי כליות). יכול לא יהא בכלל אזהרה אבל יהיה בעמוד והקרב תלמוד לומר חלב ושתי הכליות באשם שאין תלמוד לומר שהרי קל וחומר הוא ומה שלמים שאין כל מינן טעון אליה טעון חלב ושתי הכליות אשם שכל מינו טעון אליה אינו דין שיטעון חלב ושתי הכליות, אם כן למה נאמר חלב ושתי הכליות באשם ללמד הימנו לומר לך מה חלב ושתי הכליות האמורים באשם מוציא מכלל שליל אף חלב ושתי הכליות האמורים כאן מוציא מכלל שליל: אמר רבי יצחק בר נחמן אמר ר' הושעיא חלב שעל גבי הקיבה כהנים נוהגים בו היתר, כרבי ישמעאל שאכר משום אבותיו וסימנך כהנא מסייע כהני. מאי מסייע כהני דתניא כה תברכו את בני ישראל וכו'. שאמר משום אבותיו מאי היא דתניא ואת החלב אשר על הקרב להביא חלב שעל גבי הדקין דברי רבי ישמעאל. רבי עקיבא אומר להביא חלב שעל גבי הקיבה. ורמינהו את כל החלב ר' ישמעאל אומר מה חלב המכסה את הקרב קרום ונקלף אף כל קרום ונקלף. ר' עקיבא אומר מה חלב המכסה את הקרב תותב קרום ונקלף אף כל תותב קרום ונקלף. שלח רבא משמיה דרבי יוחנן כך היא הצעה של משנה ואיפוך קמייתא ומאי חזית דאפכת קמייתא אפיך בתרייתא. שאני הכא כיון דקתני מה דוקא קתני לה, אי הכי כרבי ישמעאל כר' עקיבא הוא, אמר ר' נחמן בר יצחק שאמר משום אבותיו וליה לא סבירא ליה: ויקרא - פרק ג - רמז תסב בעי רב אחדבוי בר אמי יש מחוסר אבר בפנים או אין מחוסר אבר בפנים לאשחוטי ולאפרוקי לא קמיבעיא לן כי קמיבעיא לן לאפסולי מאי, תמים יהיה לרצון אמר רחמנא תמים אין חסרון לא, או דילמא תמים יהיה לרצון כל מום לא יהיה בו מה מומא מאבראי אף חסרון מאבראי, ת"ש ואת שתי הכליות ולא בעל כוליא אחת ולא בעל שלש כוליות. ותניא אידך יסירנה לרובת בעל כוליא אחת, סברוה דכ"ע אין בריה באחת דהא מיחסר אבר מאי לאו [בהא קמיפלגי דמ"ס חסרון מבפנים שמיה חסרון ומ"ס ל"ש חסרון, לא] דכ"ע יש בריה באחת וחסרון בפנים שמיה חסרון ול"ק כאן שנבראת בב' וחסרו כאן שנבראת באחת מעיקרא. והא דומיא דג' קתני מה ג' מעיקרא אף א' מעיקרא אלא בשישבריה באחת קמיפלגי מ"ס יש בריה באחת ומ"ס אין בריה באחת. ורי"א דכ"ע אין בריה בא' וחסרון בפנים שמיה חסרון אלא כאן שחסרו קודם קבלה כאן שחסרו לאחר קבלה. ולאחר קבלה קודם זריקה שרי והתניא שה תמים זכר בן שנה שיהא תמים ובן שנה בשעת שחיטה ומנין בקבלה והולכה והזיה תלמוד לומר יהיה שיהו כל הויותיו תמים ובן שנע, תרגמא אבן שנה. הכי נמי מסתברא דתניא ר' יהושע אומר כל הזבחים שבתורה שנשתיירו מהן כזית בשר או כזית חלב זורק את הדם ש"מ. ומי איכא מידי דבשעת שחיטה הוי בן שנה ובקבלה והולכה וזריקה הוי בן ב' שנים, אמר רבא זאת אומרת שעות פוסלות בקדשים: ואת החלב אשר עליהן ולא בשר שעליהן. אשר על הכסלים זה חלב אשר על הפקוקלת דברי רבי יוסי הגלילי. ר' עקיבא אומר להביא חלב שעל העוקץ. ואת היותרת על הכבד הדבר שקול יטול מן היותרת על הכבד או מן הכבד על היותרת, כשהוא אומר ואת היותרת מן הכבד מן החטאת הקטיר המזבחה שיטול מן היותרת על הכבד ולא מן הכבד על היותרת. יסיר יותרת אף על פי שאין כליות יסיר כליות אף על פי שאין יותרת. יסירנה אפילו כוליא אחת. והקטירו אותו והקטירו והקטירם מה תלמוד לומר והקטירו אותו כשר ולא פסול והקטירו שלא יערב חלבים בחלבים, והקטירם כולם כאחת. נאמר כאן אשה ולא נאמר לחם ונאמר למטה לחם ולא נאמר ריח ניחוח ונאמר למטה ריח ניחוח ולא נאמר לה' מנין ליתן את האמור בכולן בכל אחד ואחד תלמוד לומר אשה אשה לגזרה שוה. מה תלמוד לומר שלמים בבן בקר שלמים בבן צאן מפני שיש בבן בקר מה שאין בבן צאן וכו', בן הצאן נתמעט בנסכים בן הצאן נתרבה בצבור וכן הבקר נתמעט בצבור הא מפני שיש בבן בקר מה שאין בבן הצאן ובבן הצאן מה שאין בבן הבקר צריך לומר שלמים בבן הבקר וצריך לומר שלמים בן הצאן. תנו רבנן פסה בזמנו לשמו כשר שלא לשמו פסול. בשאר ימותה השנה לשמו פסול שלא לשמו כשר. מנא הני מילי אמר אבוה דשמואל א"ק ואם מן הצאן קרבנו לזבח שלמים דבר הבא מן הצאן יהא לזבח שלמים. וממאי דבמותר פסח כתיב דילמא במותר אשם כתיב. אמר רבא א"ק ואם מן הצאן דבר השוה בכל צאן, בכל אחר את אומר מן להוציא וכאן מן לרבות, אמר ר' מני ה"נ מן להוציא דליתיה בן ב' שנים וליתיה בנקבה. ומי מצית אמרת הכי דכי כתב האי במותר פסח כתיב הא כיו