ב"ה
ילקוט שמעוני
מדרש על תורה נביאים וכתובים

מלוקט מתוך ספרי תורה שבעל פה

ספר שמואל

א - פרק א - רמז עו
א - פרק ב - המשך רמז פ
א - פרק ג - המשך רמז צו
א - פרק ד - המשך רמז ק
א - פרק ה - המשך רמז קג
א - פרק ו - המשך רמז קג
א - פרק ח - רמז קה
א - פרק ט - רמז קח
א - פרק י - המשך רמז קח
א - פרק יא - המשך רמז קיא
א - פרק יב - המשך רמז קיא
א - פרק יג - המשך רמז קיז
א - פרק יד - המשך רמז קיז
א - פרק טו - המשך רמז קיח
א - פרק טז - רמז קכד
א - פרק יז - המשך רמז קכה
א - פרק יח - המשך רמז קכח
א - פרק יט - המשך רמז קכט
א - פרק כ - המשך רמז קכט
א - פרק כא - רמז קל
א - פרק כב - המשך רמז קלא
א - פרק כג - המשך רמז קלא
א - פרק כד - המשך רמז קלג
א - פרק כה - המשך רמז קלד
א - פרק כו - המשך רמז קלו
א - פרק כח - המשך רמז קלט
א - פרק ל - המשך רמז קמא
א - פרק לא - המשך רמז קמא
ב - פרק א - המשך רמז קמא
ב - פרק ב - המשך רמז קמא
ב - פרק ג - המשך רמז קמא
ב - פרק ד - המשך רמז קמב
ב - פרק ה - המשך רמז קמב
ב - פרק ז - המשך רמז קמג
ב - פרק ח - המשך רמז קמו
ב - פרק י - המשך רמז קמז
ב - פרק יא - רמז קמח
ב - פרק יב - המשך רמז קמח
ב - פרק יג - המשך רמז קמט
ב - פרק יד - המשך רמז קמט
ב - פרק טו - המשך רמז קמט
ב - פרק טז - המשך רמז קנא
ב - פרק יז - המשך רמז קנא
ב - פרק יח - המשך רמז קנא
ב - פרק יט - המשך רמז קנא
ב - פרק כ - המשך רמז קנא
ב - פרק כא - רמז קנג
ב - פרק כב - רמז קנז
ב - פרק כג - רמז קסה
ב - פרק כד - המשך רמז קסה

שמואל א - פרק א - רמז עו

ויהי איש אחד מן הרמתים. שנו רבותינו ארבעים ושמונה נביאים וז' נביאות נתנבאו להם לישרלא ולא פיחתו ולא הותירו על מה שכתוב בתורה אפילו אות אחד מוץ ממקרא מגלה. ותו ליכא והא כתיב ויהי איש אחד מן הרמתים וא"ר אבהו אחד ממאתים צופים שנתנבאו להם לישראל, מיהוי הוו טובא כדתנניא [הרבה] נביאים נתנבאו לישראל כיוצאי מצרים ואמרי לה כפלים כיוצאי מצרים. נבואה שנצרכה לודרות נכתבה. נבואה שלא נצרככה לדורות לא נכתבה. ר' שמואל בר נחמני אורמ אדם הבא משתי רומות שצופות ורואות זו את זו. ר' חנן אמר אדם הבא מבני אדם שעומרים ברמו של עולם ומאן נינהו בני קרח שנאמר ובני קרח לא מתו. ותאנה משם רבינו אמרו מקום נתבצר להם בגיהנם ועמדו עליו ואמרו שירה:

מדברין ומניחין דכתבי ויהי איש אחד מן הרמתים (כתוב ברמז י"ט):

שמואל א - פרק א - רמז עז

ושמו אלקנה. הרשעים קודמין לשמם נבל שמו שבע בן בכרי שמו. אבל הצדיקים שמם קודמים להם, ושמו אלקנה ושמו בועז ושמו מרדכי, דומין לבוראם ושמי ה'. מתיבין והא כתיב ולרבקה אח ושמו לבן. ר' יצחק אומר אח של פרדיכוס. ר' ברכיה אומר מלובן ברשע. מיתיבין והא כתיב ובני שמואל הבכור יואל ואביה, רבנין אמרין מה זה רשע אף זה רשע. ר' יודא בר' סימון כשנשתנו למעשים טובים זכו לרוח הקדש דבר ה' אשר היה אל יואל וגו':

בן ירוחם בן אליהו בן תחו. ב"א יוחנן לשון (א) גימטריקון הוא תחו הוא אסף א"ת ח"ס ו"ף. אפרתי ר' יהושע אמר פלטיאני. ר' יהודה בר' פנחס אמר מוכתר בנימוס. ר' פנחס אמר עטרה נתעטר אפרים מאבינו יעקב בשעת פטירתו מן העולםאמר עטרה נתעטר אפרים מאבינו יעקב בשעת פטירתו מן העולם אמר לו בני אפרים ראש ישיבה ראש שבט מעולה ומשובח שבבני יהיו נקראים על שמך. בן תחו בן צוף אפרתי ודוד בן איש אפרתי, ירבעם בן נבט אפרתי, מחלון וכליון אפרתים:

ולו שתי נשים. ר' אמי בש"ר יצחק הכתוב פותח בשבחו וחותם בשבחו. ר' לוי בש"ר חמא בר חנינא הכתוב פותח בשבחו ומזכיר גנותו. א"ר יונה בש"ר חמא כיון שראתה חנה שלא ילדה אמרה אומר לו שיכניס צרתי בתוך ביתי ומתוך כך יראה הקב"ה ויפקוד אותוי. אמר לה הקב"ה חנה הפקדת אצלי נפשות חייך אני משלם לך כי פקד ה' את חנה ותהר ולתלד שלשה בנים ושתי בנות:

ויהי לפנינה ילדים ולחנה אין ילדים. א"ר לוי בכל מקום שנאמר אין לה והה לה. ותהי שרי עקרה אין לה ולד והיה לה וה' פקד את שרה. ודכותה אין לה מנחם והוה לה אנכי אנכי הוא מנחמכם, ויהי לפנינה ילדים ולחנה אין ילדים והוה לה ותהר ותלד שלשה בנים ושתי בנות. ציון היא דורש אין לה והוה לה ובא לציון גואל. רני עקרה לא ילדה והוה לה ואמרת בלבבבך מי ילד לי את אלה:

ועלה האיש ההוא. נתעלה בביתו נתעלה בחחצרו נתעלה בעירו נתעלה בכל ישראל וכל עלויו לא היה אלא (ב) משל עצמו. להשתחות ולזבוח ר' אבא בר יוסף בש"ר יצחק התפלה גדולה מן הקרבנות דכתיב להשתחות ואחר כך לזבוח. ורבנין אמרי תפלה שקולה כנגד כל הקרבנות דכתיב להשתחות ולזבוח. אלקנה ואשתו בניו ואחיותיו וכל קרוביו היה מעלה עמו לרגל ובאים ולנים ברחובה של עיר והיתה המדינה מרגשת והיו שואלין אותן להיכן תלכו ואומרים לבית ה' שבשילה שמשם תצא תורה ומצות ואתם למה לא תבואו עמנו ונלך יחד, מיד עיניהם משגרות דמעות אומרים להם נלך עמכם ואומרים להם הן עד לשנה הבאה חמשה בתים לשנה אחרת עשרה בתים עד שהיו כלם עולים ובדרך שהיה עולה שנה זו לא היה עולה שנה אחרת עד שהיו כלם עולם, אמר לו הקב"ה אלקנה אתה הכרעת את ישראל לכף זכות וחנכתם במצות וזכו רבים על ידך, אני אוציא בן ממך שיכריע את ישראל לכף זכות ויחנך אותם במצות. הא למדת שבשכר אלקנה שמואל:

ושם שני בני עלי חפני ופנחס. א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן כל האומר בני עלי חטאו אינו אלא טועה, סבר לה כרב דאמר פנחס לא חטא, מקיש חפני לפנחס מה פנחס לא חטא אף חפני לא חטא. אלא מה אני מקיים אשר ישכבון את הנשים מתוך ששיהו את קניהם ולא הלכו אצל בעליהם מעלה עליהם הכתוב כאלו שכבון. אמר רב פנחס לא חטא שנאמר ואחיה בן אחיטוב אחי אי כבוד בן פנחס בן עלי כהן לה' בשילה אפשר חטא בא לידו והכתוב מיחסו והכתיב יכרת ה' לאיש אשר יעשנה עד ועוננה, אם ישראל הוא לא יהיה לו ער בחכמים ועונה בתלמידים ואם כהן הוא לא יהיה לו מגיש מנחה לה' צבאות אלא ש"מ פנחס לא חטא ואלא הא כתיב ישכבון א"ר נחמן בר יצחק ישכבן כתיב. והא כתיב אל בני כי לא טובה השמועה א"ר נחמן א"ר יצחק בני כתיב. והא כתיב מעבירים עם ה' א"ר הונא בריה דרב יהושע מעבירם כתיב. והא כתיב ובני עלי בני בליעל, מתוך שהיה לו לפנחס למחות בחפני ולא מיחה מעלה עליו הכתוב כאלו חטא:

ויהי היום. ר' יהושע בן לוי אומר (ג) זה יומו של עצרת:

ולחנה יתן מנה אחת אפים בכפלים. אפים בסבר פנים יפות כנגד פנינה וילדיה כנגד כל הבנים.

דבר אחר היפה שבהם:

וכעסתה צרתה גם כעס. מכעסת וחוזרת ומכעסת, מה הוות א"ל זבנת לברך רבא סודר וכתונת וחלוק. א"ר נחמן בר אבא היתה פנינה משכמת ואומרת לחנה אין את עומדת ומרחצת פניהם של בניך כדי שילכו לבית הספר.. ובשש שעות היתה אומרת לה חנה אין את עומדת ומקבלת בניך שבאו מבית הספר. ר' תנחום בר אבא אמר היו יושבים לאכול והיה אלקנה נותן לכל אחד ואחד מבניו חלקו היתה פנינה מתכונת להכעיס את חנה והיתה אומרת לאלקנה תן לזה בני חלקו ולזה בני חלקו ולזה לא נתת חלקו, למה בעבור הרעימה (ד) על אלקים, אמר לה הקב"ה את מרעמת אותה עלי חייך אין אעמים שאין אחריהם מטר ומיד אני פוקדה שנאמר כי פקד ה' את חנה:

אמר ר' לוי שטן ופנינה לשם שמים נתכוונו. שטן כי היכי דלא ליהוי איניש עשיף כאברהם. פנינה דכתיב וכעסתה צרתה גם כעס בעבור הרעימה, דרשה רב אחא בפפוניא קם שטן נשקיה לכרעיה:

ויאמר לה אלקנה אישה חנה למה תבכי. אמר לה, שרה שהיתה עקרה כך היתה יושבת ובוכה אלא רבקה שהיתה עקרה כך היתה עושה, ולמה ירע לבבך אלא רחל שהיתה עקרה כך היתה יושבת בינה לבין עצמה. הלא אנכי טוב לך מעשה בנים אלו בניה של פנינה. ד"א אלו עשרה דורות (ד) אלה תולדות פרץ וגו'. הלא אני טוב לך אין כתיב כאן אלא אנכי אמר לה ברייך יהא בחלקך כמד"א אנכי ה' אלקיך:

כתבי היתה לי דמעתי לחם יומם מכאן אתה למד שהצרה משבעת לאדם ואינו מבקש לאכול, וכן אלקנה אומר חנה למה תבכי ולמה לא תאכלי מכאן שהבכיה מאכילה:

ותקם חנה אחרי אכלה בשילה, דרש ר' יהודה איש כפר גבורייא מנין שאין פוסקין יינות לאשה שנאמר ותקם חנה אחרי אכלה בשילה ואחרי שתה שתה ולא שתת. אלא מעתה אכלה ולא אכל הכי נמי. אנן מדשני קרא בדבוריה קאמרינן מכדי בגוה קא עסיק מ"ט שני ש"מ שתה ולא שתת. תאנה כוס אחד יפה לאשה. שנים נוול הוא לה. שלשה תועבת בפה. ארבעה אפי' חמד תובעה אינה מקפדת. אמר רבא לא אמרן אלא שאין בעלה עמה אבל בעלה עמה לית לן בה. והא חנה דבעלה עמה, אכסנאי שאני דאמר רב יהודה מנין לאכסנאי שאסור בתשמיש המטה שנאמר וישכימו בבקר וישתחוו לפני ה' וישובו ויבואו אל ביתם הרמתה וידע אלקנה את חנה אשתו, נשתא אין מעיקרא לא:

שמואל א - פרק א - רמז עח

ועלי הכהן ישב. אמר רבי אמי אף למלכי בית דוד אין ישיבה בעזרה ולמי היתה ישיבה לכהן גדול שנאמר ועלי הכהן ישב על הכסא. אם כן מהו ויבא המלך דוד וישב לפני ה' שישב עצמו בתפלה. ועלי הכהן יושב מלמד שבאותו יום מינוהו כהן גדול:

והיא מרת נפש. שנו רבותינו אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש. מנא ה"מ אמר ר' אלעזר דאמר קרא והיא מרת נפש ותתפלל, וממאי דילמא שאני חנה דהוה לבה מרירא טובא. אלא אמר רבי יוסי בר חנינא מהכא ואני ברוב חסדך אבוא ביתך אשתחוה אל היכל קדשך ביראתך. ממאי דילמא דוד שאני דהוה מצער נפשיה ברחמי טובא. אלא אריב"ל מהכא השתחוו לה' בהדרת קדש א"ת בהדרת קדש אלא בחרדת קדש. ממאי דלמא לעולם אימא לך הדרת ממש כי הא דרב יהודה היא מציין נפשיה והדר מצלי, אללא אמר רב נחמן בר יצחק מהכא עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה מאי וגילו ברעדה א"ר אדא בר אהבה אמר רב במקום גילה שם תהא רעדה:

וחנה היא מדברת על לבה. למה נשתתפו (ה) הנשים עם הקטנים והעבדים לענין המצות, לפי שאין להם אלא לב אחד, שנאמר וחנה היא מדברת על לבה. ומוצא אני מר ממות את האשה אשר היא מצודים וחרמים לבה. ויקם אישה וילך אחריה לדבר על לבה. וכן הקטן אולת קשורה בלב נער, וכן העבד לבו אל אדונו בלבד. הרשעים הם ברשות לבם אמר נבל בלבו, ויאמר עשו בלבו, ויאמר ירבעם בלבו, ויאמר המן בלבו. אבל הצדיקים לבם ברשותם שנאמר וחנה היא מדברת על לבה, ויאמר דוד אל לבו, וישם דניאל אל לבו, דומים לבוראם ויאמר ה' אל לבו:

אמר רבי אלעזר בשם ר' יוסי בן זמרא וחנה היא מדברת (ו) על לבה על עסקי לבה אמרה לפני הקב"ה רבונו של עולם כלום בראת דבר אחד לבטלה, בראת עינים לראות, אזנים לשמוע, פה לדבר, חוטם להריח, ידים לעשות מלאכה, דדים הללו שבראת על לבי לא להניק בהם, תן לי בן להניק בהם. אמר רבי אלעזר חנה הטיחה דברים כלפי מעלה שנאמר ותתפלל על ה':

ותדר נדר ותאמר. א"ר יצחק הבבללי מאן דנדר [בעת צרה] מצוה דכתיב וידר יעקב נדר לאמר, לאמר לדורות שיהיו נודרים בשעת צרתן, וכה"א אשר פצו שפתי ודבר פי בצר לי. אמר רב ארבעה הם שנדרו, שנים נדרו ונשתכרו וכו' (כתוב ברמז ס"ח). ותדר נדר כל מעשיה בכפלים. כעסה בכפלים וכעסתה צרתה גם כעס. מנתה בכפלים מנה אחת אפים. בכייתה בכפלים ובכה תבכה. ראייתה בכפלים אם ראה תראה. נדרה בכפלים ותדר נדר:

ה' צבאות אם ראה תראה. אמר רבי אלעזר מים שברא הקב"ה את עולמו לא היה אדם שקרא להקב"ה צבאות עד שבאת חנה ואמרה לפניו רבש"ע מכל חיילות שבראת בעולמך קשה לפניך שתתן לי בן אחד. משל למה"ד למלך ב"ו שעשה משתה לעבדיו, בא עני אחד ועמד על הפתח אמר להם תנו לי פרוסה אחת ולא השגיחו עליו דחק ונכנס לפני המלך אמר מכל סעודה שעשית קשה לך ליתן לי פרוסה אחת:

אמר רבי יהודה ברבי סימון אמרה חנה לפני הקב"ה רבש"ע יש צבא למעלה יש צבא למטה, הצבא של מעלה לא אוכלים ולא שותים ולא פרים ורבים ולא מתים אלא חיים לעוה"ב, והצבא של מטה אוכלים ושותים ופרים ורבים ומתים ואינם חיים, ואיני יודעת מאי זו צבא אני אם מצבא של מעלה אני לא אהא לא אוכלת ולא שותה ולא מולידה ולא מתה אלא חיה לעולם, ואם מצבא של מטה אנכי אהא מולידה ואוכלת ושותה.

דבר אחר חנה היתה עולה לרגל וראתה כל ישראל, אמרה לפניו רבש"ע כל הצבאות הללו יש לך ואין לי אחד בהם. אריב"ל א"ל הקב"ה חנה את הרבית בחייילותי אף אני ארבה חיילותיך דכתיב כל אלה בנים להימן חוזה המלך בדבר אלקים להרים קרן, וכתיב ויתן האלקים להימן ארבעה עשר בנים ושלש בנות:

אם ראה תראה בעני אמתך וגו'. אמר ר' אלעזר אמרה חנה לפני הקב"ה אם ראה מוטב ואם לאו תראה, אלך ואסתתר בפני אלקנה בעלי ומשקה לי מי סוטנ ח"ו שאתה עושה תורתך פלסתר שנאמר ונקתה ונזרעה זרא. הניחא לר' שמעון דאמר שאם היתה עקרה נפקדת אלא לרבי דאמר אם היתה יולדת בצער יולדת בריוח קצרים יולדת ארוכים שהורים יולדת לבנים אחד יולדת שנים מאי אם ראה תראה דברה תורה כלשון בני אדם. ד"א אם ראה בצערי תראה בעיבורי תראה בלידתי:

אם ראה תראה בעני אמתך וזכרתני ולא תשכח את אמתך ונתת לאמתך. א"ר יוסי בר חנינא שלש אמתות הללו למה, אמרה לפני הקב"ה רבש"ע שלשה דבקי מיתה בראת באשה, ואמרי לה שלשה בדקי מיתה בראת באשה, ואלו הם חלה נדה והדלקת הנר כלום עברתי על אחת מהן:

ונתת לאמתך זרע אנשים. מאי זרע אנשים אמר רב גבר בגוברין, ושמואל אמר זרע שמשח שני אנשים מאן אינון שאול ודוד. ר' יוחנן אמר זרע ששקול כשני אנשים ומאן אינון משה ואהרן שנאמר משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו. ורבנן אמרין זרע שהוא מובלע בין אנשים לא ארוך ולא גוץ לא אלם ולא חגר לא אוכם ולא גיחור לא חכים ולא טפש. ד"א אנשים חכמים כד"א אנשים חכמים ונבונים, אנשים נביאים וישארו שני אנשים במחנה. אנשים גדולים והאיש בימי שאול זקן בא באנשים. אמרו לחנה (ז) למה את שואלת אנשים חכמים ונבונים גדולים וצדיקים אמרה להם שהם לשמו של הקב"ה:

ונתתיו לה' כל ימי חייו ומורה לא יעלה על ראשו. תמן תנינן נזיר היה שמואל כדברי ר' נהוראי והלא כבר נאמר איך אלך ושמע שאול והרגני כבר היה עליו מורא של בשר ודם. א"ר לוי לא תבא שמה יראת שמיר ושית מה הדין (שערא) [סירא] לא מפחדא אלא מפרזלא אף הדין שערא לא פחדא אלא מפרזלא:

והיה כי הרבתה להתפלל ר' חייא בשם ר' יוחנן ור' שמעון בן חלפתא בשם ר' מאיר מכאן כשכל המרבה בתפלה נענה. מיחלפא שיטתיה דר' לוי דכתיב בכל עצב יהיה מותר ודבר שפתים אך למחסור. ר' אבא בריה דרב פפי ור' יהושע דסכנין בשם ר' לוי חנה על ידי שרבתה בתפללה קצרה ימיו של שמואל שנאמר וישב שם עד עולם עד עולמו של לוים, דכתיב ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה. והא אינון חמשין ותרתין א"ר יוסי בר אבין שתים שגמלתו:

אמר רב המנונא כמה הלכתא גברוותא איכא למשמע מהני קראי דחנה. וחנה היא מדברת על לבה מכאן שהתפלה צריכה כוונה. רק שפתיה נעות מכאן למתפללל שצריך שיחתוך בשפתיו. וקולה לא ישמע מכאן למתפלל שאסור להגביה קולו בתפלתו. ויחשבה עלי לשכורה מכאן שאסור לשכור להתפלל. ויאמר אליה עלי עד מתי תשתכרין, אמר רבי אלעזר מכאן לרואה בחברו שדבר שאינו הגון לו שצריך להוכיחו:

ותען חנה ותאמר לא אדוני. אמר עולא ואיתימא ר' יוסי בר חנינא אמרה לו לא אתה אדון בדבר זה ולא רוח הקדש שורה עליך שדנתני לכף חובה ולא דנתני לכף זכות, מי לא ידעת האשה קשת רוח אנכי. וייין ושכר לא שתיתי. א"ר אלעזר מכאן לחושדין אותו בדבר ואין בו צריך להודיעו:

אל תתן את אמתך לפני בת בליעל. מכאן לשכור המתפלל כאלו עובד ע"א, דכתיב הכא לפני בת בליעל וכתיב התם יצאו אנשים בני בליעל מקרבך מה להלן ע"א אף כאן ע"א:

ויען עלי ויאמר לכי לשלום. אר"א מכאן לחושד דבר בחברו ואין בו צריך לפייסו, ולא עוד אלא שצריך לברכו שנאמר ואלקי ישראל יתן את שלתך אשר שאלת מעמו. אשה קשת רוח אנכי כי צרתי מתקשה בי:

רבי חגי בש"ר יצוחק מאותם שקשים לקבל מתנותיהם אני כגון שרה וחברותיה. יין ושכר לא חדש ולא ישן:

אל תתן את אמתך לפני בת בליעל (ח) אל תרפיסני קדמה. ויען עלי ויאמר לכי לשלוום שלמא מן דידי שלמא מן ברייך. ואלקי ישראל יתן את שלתך כתיב, א"ל הבן הזה שאת עתידה להעמיד הרבה שלל עתיד הוא לשלול בתורה. ותלך האשה לדרכה מהו לדרכה שפרתה נדה. ופניה לא היו לה עוד מלמד שהיו פניה דומית לקוף ונתרפא:

ויהי לתקופת הימים ותהר חנה ותלד בן. אמר מר זוטרא אפילו למאן דאמר יולדת לתשעה אינה יולדת למקוטעים יולדת לשבעה יולדת למקוטעים שנאמר ויהי לתקופת הימים מיעוט תקופות שתים מיעוט ימים שנים:

בראש הנשה נפקדה שרה, רחל וחנה מגלן א"ר אלעזר אתיא זכירא זכירה זכרירה פקידה פקידה, כתיב בה ברחל ויזכור אלקים את רחל וכתיב בה בחנה ויזכרה אלקים. ואתיא זכירה זכירה מראש השנה דכתיב שבתון זכרון תרועה, ואתיא פקידה פקידה מחנה.. כתיב בחנה כי פקד ה' את חנה וכתיב בה בשרה וה' פקד את שרה:

פעם אחת הייתי עובר ממקום למקום מצאני זקן אחד אמר לו רבי מפני מה בעלי בתים שבישראל נעצרים על הבנים מהיות להם, אמרתתי לו בני מפני שנהקב"ה אוהבן אהבה גמורה ושמח בהם ומצרפן כדי שירבו רחמים לפניו. צא ולמד מאברהם ושרה שהיו עקרים מיצחק חמשה ושבעים שנה והרבו רחמים עד שבא יצחק ושמחו בו. צא ולמד מרבקה שהיתתה עקרה עשרים שנה והרבתה רחמים עד שבא יעקב ושמחו בו. צא ולמד מרחל שהיתה עקרה ארבע עשרה שנים משני ילדיה והרבתה רחמים עד שבאו שנינם ושמחה בהם. צא ולמד מחנה שהיתה עקרה תשע עשרה שנה וששה חדשים עד שבא שמואל ושמחה בו:

אך יקם ה' את דברו. ר' ירמיה בשם ר' שמאול בר רב יצחק בכל יום ויום היתה בת קול יוצאת ומפוצצת בכל העולם כולו ואומרת עתיד צדיק אחד לעמוד ומשו שמאול וכל אשה שהיתה יולדת בן היתה מויאה שמו שמואל ויכן שהיו רואים את מעשיו היו אומרים אין זה שמואל וכיון שנולד זה ורואים את מעשיו אמרו כמדומין אני שזה הוא:

שמואל א - פרק א - רמז עט

ותביאהו בית ה' שילה. שנו רבותינו עד שלא הוקם המשכן היו הבמות מותרות ועבודה בבכורות משהוקם המשכן נאסרו הבמות ועבודה בכהנים. קדשי קדשים נאכלים לפנים מן הקלעים וקדשים קלים בכל מקום. באו לשילה נאסרו הבמות ולא היה שם תקרה אלא בית של אבנים מלמטה ויריעות מלמעלה והיא היתה מנוחה, קדשי קדשים נאכלים לפנים מן הקלעים קדשים קלים ומעשר שני בכל הרואה. באו לירושלים נאסרו הבמות ולא היה להם עוד היתר והיא היתה נחלה. באו לשילה נאסרו הבמות ולא היה שם תקרה. מנא הני מילי א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן כתוב אחד אומר ותביאהו בית ה' שילה אלמא בית הוא. וכתוב אחד אומר ויטוש משכן שילה אהל שכן באדם אלמא רהל הוא הא כיצד מלמד שלא היה שם תקרה אלא בית של אבנים מלמטה ויריעות מלמעלה:

שמואל א - פרק א - רמז פ

וישתחו שם לה'. הגליות אינם מתכנסות אלא בזכות ההשתחואה שנאמר והשתחויתם מרחוק. חנה לא נפקדה אלא בזכות ההשתחואה שנאמר ויששתחו שם לה'. בית המקדש לא נבנה אלא בזכות ההשתחואה שנאמר רוממו ה' אלהינו והשתחוו. המתים אינם חיים אלא בזכות ההשתחואה שנאמר בואו נשתחוה ונכרעה נברככה לפני ה' עושנו:

אני האשה הנצבת עמכה בזה. א"ר יהושע בן לוי מכאן שאסור לישב בתוך ארבע אמות של תפלה. אל הנער הזה התפללתי. א"ר אלעזר מכאן ששמואל היה מורה הלכה בפני רבו שנאמר וישחטו את הפר ויביאו את הנער אל עלי משום דוישחטו את הפר הביאו אתה הנער אל עלי, אלא אייתו תורא לקורבנא א"ל עלי קרו כהן דליתי ולשחוט. חזינהו שמואל דהווה מהדרי בתר כהנא למשחט א"ל מה לכו למהדר בתר כהנא שחיטה כשרה בזר, אתיוה לקמיה דעלי א"ל מנא לך הא, א"ל מי כתיב ושחט הכהן ושחט את בן הבקר כתיב והדר והקריבו אבני אהרן הכהנים מקבלה ואילך מצות כהונה מכאן על השחיטה שכשרה בזר. אמר ליה מימר שפיר קאמרת אלא מי שהוא מורה הלכה בפני רבו חייב מיתה, אתיא חנה וקר צווחת קמיה אני האשה הנצבת עמכה בזה, אמר לה שבוק לי דאענישיה ובעינא רחמי ויהבי לך ברא טבא מניה. א"ל אל הנער הזה התפללתי. וגם אנכי השאלתיו לה' באותה שעה נצנצה בה רוח הקדש כל הימים ששמואל קיים שאול קיים:

(ט) רבי שמואל בר רבי יצחק אמר בת ק"ל שנים היתה ונפקדה כשם שנפקדה יוכבד:

שמואל א - פרק ב - המשך רמז פ

ותתפלל חנה. ומכאן אנו למדים שנשים חייבות בתפלה שכן חנה היתה מתפללת י"ח ברכות. רמה קרני בה' מגן אברהם. ה' ממית ומחיה מחיה המתים. אין קדוש כה' האל הקדוש. כי אל דעות ה' אתה חונן. ונכשלים (בעונם) אזרו חיל הרוצה בתשובה. מוריד שאול ויעל המרבה לסלוח. שמחתי בישועתך גואל ישראל מקימי מעפר דל רופא חולים. שבעים בלחם מברך השנים. רגלי חסידיו ישמור מקבץ נדחי עמו ישראל. ה' ידין אפסי ארץ אוהב צדקה ומשפט. ורשעים בחשך ידמו מכניע זדים. ויתן עוז למלכו בונה ירושלים. וירם קרן משיחו את צמח דוד. ואין צור כאלהינו שומע תפלה. אל תרבו תדברו גבוהה שאותך לבדך ביראה [נעבוד]. יצא עתק מפיכם הטוב שמך ולך נאה להודות. ויתן עוז למלכו עושה השלום. הרי שמונה עשרה ברכות שהתפללה:

עלץ לבי בה'. ע' שבעים ל' שלשים צ' תשעים הרי ק"צ. אמרה לאברהם נתת בן למאה שנה ולשרה לשעים שנה לכך עלץ לבי. א"ר ירמיה בן אלעזר גדול כחן של צדיקים שאין כל העולם ומלואו מקלסין להקב"ה בשם שלם שנאמר רננו צדיקים בה', עלץ לבי בה':

שמואל א - פרק ב - רמז פא

רמה קרני בה'. עשר קרנות הם, קרנו של אברהם כרם היה לידידי בקרן בן שמן, קרן של יצחק אחר נאחז בסבך בקרניו. קרנו של משה כי קרן עור פניו. קרנה של תורה קרנים מידו לו. קרנו של יוסף וקרני ראם קרניו. קרנה של כהונה פזר נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד קרנו תרום בכבוד. קרנה של לויה כל אלה בנים להימן חוזה המלך בדבר האלהים להרים קרן. וקרנה של נבואה רמה קרני באלהי. וקרנו של בית המקדש ותרם כראים קרני. וקרנו של משיח וירם קרן משיחו. וכלם היו נתונות בראשן של ישראל וכיון שחטאו ניטלו מהם ונתנו לעובדי אליליםף, דכתיב ועל קרניא עשר די ברישיה, הה"ד גדע בהרי אף כל קרן ישראל, למחר כשעושין ישראל תשובה קרנו של חי העולמים גודע את כלן הה"ד וכל קרני רשעים אגדע תרוממנה קרנות צדיק, אותם עשר קרנות שגדען צדיקו של עולם. ואימתי הקב"ה מחזירן לכשיתן עוז למלכו כשירומם קרנו של משיח שנאמר וירם קרן משיחו:

רמה קררני. ולא רמה פכי דוד ושלמה שנמשחו בקרן נמשכה מלכותם שאול ויהוא שנמשחו בפך לא נמשכה מלכותם:

שמואל א - פרק ב - רמז פב

רחב פי על אויבי א"ר אבדימי זה אחד מן המקראות שישועתן של ישראל ישועתו של הקב"ה, וכן הוא אומר לפני אפרים ובנימן ומנשה עוררה את גבורתך ולכה לישועתה לנו, ושם דרך אראנו בישע אלהים. גילי מאד בת ציון הנה מלכך יבא לך צדיק ונושע הוא. אמר רבי כתיב ויושע ה'. א"ר ברכיה הכהן צדיק ומושיע אין כתיב כאן אלא צדיק ונושע, וכה"א אמרו לבת ציון הנה ישעך בא הנה מושיעך אין כתיב כאן אלא ישעך. א"ר אמי משה מקלס את ישראל אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בה'. צרה לישראל כאלו צרה לפניו יקראני ואענהו עמו אנכי בצרה, וכל זמן שישראל בנס כביכול הנס לפניו ויקרא שמו ה' נסי. אמר משה הנס הזה שעשה המקום בגינו עשאו, שמחה לישראל שמחה לפניו שנאמר כי שמחתי בישועתך:

שמואל א - פרק ב - רמז פג

אין קדוש כה' כי אין בלתך. א"ר יהודה בר מנסיא אל תקרי בלתך אלא בלותך, שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם, מדת בשר ודם מעשיו מבלין אותו אבל הקב"ה מבלה את מעשיו. ואין צור כאלהינו א"ר יהודה בן מנסיא אין צייר כאלהינו, שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם, בשר ודם צר צורה על גבי הכותל ואינו יכול להטיל בה רוח ונשמה קרבים ובני מעים, אבל הקדוש ברוך הוא צר צורה בתוך צורה ומטיל לתוכה רוח ונשמה קרבים ובני מעים. מדת בשר ודם אינו יכול לצור צורה במים אבל מי שאמר והיה העולם צר צורה במים שנאמר ישוצו המים. מדת בשר ודם אינו יכול לצור צורה בעפר אבל מי שאמר והיה העולם אינו כן אלא צר צורה בעפר שנאמר אשר עושיתי בסתר רוקמתי בתחתיות ארץ. מדת ב"ו כשהוא צר צורה מתחיל בראש או באחד מאיבריה ואח"כ גומרה אבל מי שאמר והיה העולם אינו כן אלא צר צורה כלה כאחד, שנאמר כי יוצר הכל הוא. מדת ב"ו הולך אצל עושה צלמים ואומר לו עשה לי צורתו של אבא והוא אומר לו יבא אביך ויעמוד לפני או הבא לי איקונין שלו ואני עושה לך צורתו אבל מי שאמר והיה העולם אינו כן אלא נותן לאדם בן מטפה של מים ודומה לצורתו של אביו. מדת ב"ו כשהוא בונה בונה את התחתון ואח"כ בונה את העליון אבל מי שאמר והיה העולם אינו כן בונה את העליון ואח"כ בונה את התחתון, שנאמר בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ. מדת ב"ו כשהוא מקרה מקרה בעצים ובאבנים ובעפר אבל מי שאמר והיה העולם אינו כן אלא קירה את עולמו במים שנאמר המקרה במים עליותיו. מדת ב"ו צר צורה הוא מדבר וצורתו אינה מדברת אבל הקב"ה צר את האדם ועומד ומדבר ומשבח לשמו. ב"ו צר צורה כמה סמנים הוא נותן אבל הקב"ה צר את האדם מטפה סרוחה אחת, בא וראה הטווס הזה שס"ה מיני צבעים יש בו. ב"ו צר צורה אבל צורתו אינה עושה צורה אבל הקב"ה צר צורה וצואתו עושה צורה וצר את האשה והיא יולדת:

אל תרבו תדברו גבוהה גבוהה יצא עתק מפיכם. ר' יהושע אומר הפה שאמר וגם את ישראל לא אשלח הוא הפה שאמר אנכי אשלח אתכם. הפה שאמר מי ה' אשר אשמע בקולו הוא הפה שאמר ה' הצדיק. ר' יהושע בש"ר לוי דבריכם סותרים זה את זה כד"א ויעתק משם ההרה:

שמואל א - פרק ב - רמז פד

כי אל דעות ה'. א"ר אמי גדולה דעה שנתנה בין שתי שמות שנאמר כי אל דעות ה'. א"ר גדול מקדש שנתן בין שני שמות שנאמר פעלת ה' מקדש ה'. מתקיף לה רב אדא קרטיגנאה אלא מעתה גדולה נקמה שנתנה בין שתי שמות שנאמר אל נקמות ה', א"ל אין למילתיה מיהת גדולה היא. והיינו דאמר עולא אל נקמות ה' אל נקמות הופיע שתי נקמות הללו למה אחת לטובה ואחת לרעה. לטובה דכתיב הופיע מהר פארן, לרעה דכתיב אל נקמות הופיע. וא"ר אלעזר כל אדם שיש בו דעה כאלו נבנה בית המקדש בימיו שזה התן בין שתי שמות וזה נתן בין שתי שמות. ואמר ר' אלעזר כל אדם שיש בו דעה לסוף מתעשר שנאמר ובדעת חדרים ימלאו. וא"ר אלעזר כל אדם שאין בו דעה אסור לרחם עליו שנאמר כי לא עם בינות הוא על כן לא ירחמנו עושהו. וא"ר אלעזר כל הנותן פתו למי שאין בו דעת יסורין באין עליו שנאמר לחמך ישימו מזור תחתיך אין תבונה בו, ואין מזור אלא יסורין שנאמר וירא אפרים את חליו ויהודה את מזורו. וא"ר אלעזר כל אדם שאין בו דעת לסוף גולה שנאמר לכן גלה עמי מבלי דעת:

שבעים בלחם נשכרו. זו לאה שהיתה שבעה בבנים נשתכרה, ורעבים חדלו זו רחל שהיתה רעבה בבנים. עד עקרה ילדה שבעה זו לאה. ורבת בנים אומללה זו רחל שהיתה ראויה להעמיד ממנה רובן של בנים אומללה, ומי עשה כן ה' ממית ומחיה. ד"א פנינה שהיתה שבעה בבנים נשתכרה, ורעבים חדלו חנה שהיתה רעבה בבנים חדלה:

ה' ממית ומחיה. שנו רבותינו עדת קרח אין להם חלק לעולם הבא שנאמר ותכס עליהם הארץ בעולם הזה ויאבדו מתוך הקהל לעולם הבא. ר' אליעזר אומר עליהם הכתוב אומר ה' ממית ומחיה. ריב"ל בש"ר אומר כך היתה עדתו של קרח משוקעת ויורדת עד שעמדה חנה והתפללה עליהם שנאמר ה' ממית ומחיה:

שמואל א - פרק ב - רמז פה

ה' מוריש ומעשיר משפיל אף מרומם. באף שהוא מביא על זה הוא מרומם את זה, תדע לך כשבקש שיתעשרו בני ראובן ובני גד הפיל את המדינים בידם, מה כתיב וישבו בני ישראל את נשי מדין, ואחר כך ומקנה רב היה לבני ראובן, וכן הוא אומר כי לא ממוצא וממערב ולא ממדבר הרים, לא ממה שאדם עמל ויוצא לסחורה והולך ממזרח למערב וחוזר על המדברות ועל ההרים נעשה עשיר כי אלהים שופט זה ישפיל וזה ירים. א"ר אבין כל הרים שבמקרא הרים חוץ מזה שהוא רוממות, לומר שאין אדם מתרומם מן הדברים הללו, ומה הקב"ה עושה נוטל מזה ונותן לזה. למה נקרא שמם נכסים שהם נכסין מזה ונגלין לזה. שאלה מטרונה וכו' עד כך השיבה הקב"ה עושה סולמות מוריד לזה ומעלה לזה:

שמואל א - פרק ב - רמז פו

מקים מעפר דל זה יוסף. מאשפות ירים אביון וישלח פרעה ויקרא אל יוסף. להושיב עם נדיבים ויוסף הוא השליט.

דבר אחר מקים מעפר דל זה דניאל. מאשפות ירים אביון והוסק דניאל מן גובא, להושיב עם נדיבים ואכריזו עלוהי דליהוי שליט תלתא במלכותא. שלא כמדת הקב"ה מדת ב"ו, מדת ב"ו רואה אדם עומד יפה ועשיר הוא מעמידו ומסייעו וכשהוא רואה לאדם שהוא נופל שוב הוא מפילו, אבל הקב"ה אינו כן אם הוא רואה אדם שמתגאה הוא מפילו שנאמר כי יום לה' צבאות על כל גאה ורם, ואומר גאות אדם תשפילנו, ואם רואה אדם שנפל עד שאול תחתית הוא מעמידו שנאמר מקים מעפר דל, וכן הוא אומר כי שחה לעפר נפשנו, מה כתיב אחריו קומה עזרתה לנו, ואומר אם אמרתי מטה רגלי חסדך ה' יסעדני:

כי לה' מצוקי ארץ. אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן ראה הקב"ה שהצדיקים מועטין עמד ושתלן בכל דור ודור שנאמר כי לה' מצוקי ארץ וישבת עליהם תבל. אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן אפילו בשביל צדיק אחד מתקיים העולם שנאמר וצדיק יסוד עולם. רבי חייא בר אב דידיה אמר מהכא רגלי חסידיו ישמור. חסידיו תרי משמע. אמר ר' יוחנן חסידו כתיב. ואמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן כיון שיצאו רוב שנותיו של אדם ולא חטא שוב אינו חוטא שנאמר רגלי חסידיו ישמור. דבי ר' שילא אמרי כיון שבא לידו דבר עבירה פעם ראשונה ושניה ולא חטא שוב אינו חוטא שנאמר רגלי חסידיו ישמור. רגלי חסידיו ישמור זה אברהם כשרדף אחרי המלכים, ורשעים בחשך ידמו אלו המלכים שהרג בחשך שנאמר ויחלק עליהם לילה (כתוב ברמז תשל"ב).

דבר אחר רגלי חסידיו ישמור זה יעקב שנאמר לו הנה אנכי עמך ושמרתיך. ושעים בחשך ידמו זה עשו ואלופיו שרדפו אחר יעקב בעשר שעות והשקיע הקב"ה היום והיה עשו עומד בחושך.

דבר אחר רגלי חסידיו ישמור זה יוסף, ורשעים בחשך ידמו זו אשתו של פוטיפר. כי לא בכח יגבר איש דתנינן איזהו גבור הכובש את יצרו:

ה' יחתו מריביו. מריבו כתיב, אמר רבי אבא בר כהנא אם חד הוא יפול ואם תרין אינון יפלון. עליו בשמים ירעם עלו כתיב, אמר רבי אבא בר כהנא אם עולים הם לשמים משם אני מרעים בקולי ומורידם:

ה' ידין אפסי ארץ. אמר רבי אבא בר כהנא אלין עובדי אלילים דסובריהון מסיק מן ברייהון. עליו בשמים ירעם וכה"א ירעם מן שמים ה':

וירם קרן. אותם עשר קרנות שגדען צדיקו של עולם שנאמר וכל קרני רשעים אגדע תרוממנה קרנות צדיק אימתי הקב"ה מחזירן כשירומם קרנו של משיח שנאמר וירם קרן משיחו:

גם בטרם יקטירון את החלב ובא נער הכהן. מה נאמר שם ותהי חטאת הנערים גדולה מאד לפי שאין אהרן ובניו זכאין בחזה ושוק אלא אחר הקטר חלבים, שנאמר והקטיר הכהן את החלב ואחר כך והיה החזה לאהרן ולבניו. נטמאו אימורים או אבדו יכול לא יהיו אהרן ובניו זכאין בחזה ושוק, ת"ל והיה. תני רבי שמעון בן יוחאי אמר להם הקב"ה מפני מה אתם אוכלים שיירי מנחה ומניחין את הקומץ לזבובים, ומפני מה אתם אוכלים את הבשר ומניחים את החלבים שטוחים בחמה. מה ישראל אומר לו יבא ויזרוק את הדם ויקטיר את החלבים ואחר כך יקח הבשר, ומה הכהן אומר להם הדם איני זורק והחלבים איני מקטיר תנה בשר לצלות לכהן ואם לא לקחתי בחזקה, ומה נאמר בסוף הענין ובני עלי בני בליעל בנים שפרקו עול שמים מעליהם, לא ידעו את ה' אמרו אין מלכות בשמים:

שמואל א - פרק ב - רמז פז

ואם לא לקחתי בחזקה. אמר רבי חנינא המגביה ידו על חברו אף על פי שלא הכהו נקרא חוטא שנאמר ואם לא לקחתי בחזקה וכתיב ותהי חטאת הנערים. ריש לקיש אמר נקרא רשע שנאמר ויאמר לרשע למה תכה רעך הכית לא נאמר אלא תכה ואע"פ שלא הכהו. רב הונא אמר תקצץ ידו שנאמר וזרוע רמה תשבר, רב הונא קץ ידא, רבי אליעזר אומר אין לו תקנה אלא קבורה שנאמר ואיש זרוע לו הארץ:

וברך עלי את אלקנה ואת אשתו. אמר לו כל בנים שעתיד הקב"ה ליתן לך יהיו מן הצדקת הזו. ודכוותה ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו, אמר לפניו רבש"ע כל בנים שאתה עתיד ליתן לי יהיו מן הצדקת הזו, ודכוותה ויהי ביתך כבית פרץ, א"ל כל בנים שעתיד הקב"ה ליתן לך יהיו מן הצדקת הזו:

שמואל א - פרק ב - רמז פח

כי פקד ה' את חנה. יש פקידה לבכורות שנאמר פקוד כל בכור זכר. יש פקידה לבנים שנאמר כי פקד ה' את חנה. יש פקידה של שמירה שנאמר ופקודתך שמרה רוחי. יש פקידה של שלום שנאמר ושמתי פקודתך שלום. יש פקידה שהיא בשמים שנאמר יפקוד ה' על צבא המרום. ויש פקיידה לחרב שנאמר יפקוד הה' בחרבו הקשה. ויש פקידה לארץ שנאמר פקדת הארץ ותשוקקה וגו'. ויש פקידה לכהונה שנאמר ופקדת אלעזר בן אהרן הכהן. יש פקידה למות שנאמר אם כמות כל האדם ימותון אלה וגו'. יש פקידה לפורענות שנאמר פקדתי את אשר עשה לך עמלק. יש פקידה לעונות שנאמר וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם. יש פקידה לתורה שנאמר פקודי ה' ישרים:

שמואל א - פרק ב - רמז פט

זה שאמר הכתוב מצרף לכסף וכור לזהב ואיש לפי מהללו, כשם שהמצרף הזה מכניס את הכסף לאש ואת הזהב לכור, כך הקב"ה צורף את הצדיקים כל אחד ואחד לפי כחו, וכן אתה מוצא שרה צרפה הקב"ה עשרים וחמש שנה משבאת לארץ ישראל, ורבקה אף היא צרפה הקב"ה לפי כחה עשרים שנה, ואף חנה צרפה הקב"ה לפי כחה תשע עשרה שנה שהתה עמו עשרה שנים ולא ילדה ונטל פנינה וילדה לו עשרה בנים, וכה"א הלא אנכי טוב לך מעשרה בנים אלו בניה של פנינה ואתה נותן (י) ח' שנים לעיבורה ושנה אחד לעיבורו של שמואל הרי תשע עשרה שנה ואח"כ פקדה שנאמר כי פקד ה' את חנה. ותהר ותלד שלשה בנים ושתי בנות הרי חמשה ואנו מוצאים שאמרה בשירתה עד עקרה ילדה שבעה. רבי יהודה ורבי נחמיה ורבנן, רבי יהודה אומר חמשה ילדה אלא שמואל שקול כנגד משה ואהרן שנאמר משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו, רבי נחמיה אומר חמשה ילד אלא שראתה שני בניו של שמואל ובני בנים הרי הם כבנים. ורבנן אמרין חמשה ילדה אלא כשנפקדה חנה היתה חנה יולדת בן אחד פנינה קוברת שני בנים ילדה חנה ארבע פנינה קוברת שמונה כיון שנתעברה חנה בן חמישי נתיראה שמא תקבור בניה שנשתיירו לה הלכה ובקשה מן חנה, אמרה לה בבקשה ממך נעניתי לך יודעת אני שחטאתי לך אלא וותר לי שיחיו שני בני, באותה שעה נתפללה חנה לפני הקב"ה עליהן וחיו, אמר לה הקב"ה חייך שהיו ראוים למות אלא הואיל שנתפללת עליהם, לשמך אני קורא אותן לפיכך הוא אומר עד עקרה ילדה שבעה זו חנה:

ועלי זקן מאד ושמע את אשר יעשון בניו לכל ישראל. א"ר יוחנן בן תורתא מפני מה חרבה שילה מפני שהיו בה שני דברים גלוי עריות ובזוי קדשים. גלוי עריות דכתיב ועלי זקן מאד ושמע את אשר יעשו בניו לכל ישראל ואת אשר ישכבון את הנשים, ואע"ג דא"ר שמואל בר נחמני כל האומר בני עלי חטאו אינו אלא טועה בזיון קדשים מיהא הוא דכתיב גם בטרם יקטירון וגו' ותהי חטאת הנערים גדולה מאד את פני ה':

אל בני כי לא טובה השמועה. ר' שמואל בר נחמני אומר זקן שנמצא בו דבר דופי אין מורידין אותו מגדולתו אלא אומרים לו שב הכבד בביתך. נשיא מאי ר' יוחנן אמר מעבירים אותו. ר' שמואל בר רב יצחק מייתי לה מהכא כי לא טובה השמועה אשר אנכי שומע מעבירים עם ה' מעבירם כתיב. מעבירין אותו ומחזיקין ליה. א"ר חגי אין מחזירין ליה דקטיל להון. רידש לקיש אמר אף מלקין אותו, שמע ר' יהודה נשיאה וכעס, ערק ריש לקיש ונפק ליה למגדל צבעיא, קם ליה רבי יוחנן ולא נחת (יא) לתנייה קם עמיה ר' יהודה נשיאה א"ל אמאי לא נחית מר לתנייה אמר ליה דמפתח יהיב במגדל צבעים, א"ל ואילו לא הוה בר לקיש לא, טפח בחדא ידא ולא אזל [קליה] טפח (תניין) [בתרתיהון] אזיל קליהון, יכון דשמע ר"ל אתא לקדמותיה, כיון דשמע ר' יוחנן נפק לאפיה וקרא עליו הפסוק הזה אשר הלכו אלהים לפדות לו לעם, א"ל דייך דומה לבוראך:

אם יחטא איש לאיש ופללו אלהים. רמי ליה יוסף בר חבו לרבי אבהו תנן עבירות שבין אדם לחברו אין יוה"כ מכפר עד שירצה חברו, והא כתיב אם יחטא איש לאיש ופללו אלהים, מאן אלהים דיינא. אי הכי אימא סיפא ואם לה' יחטא איש מי יתפלל לו תשובה ומעשים טובים:

שמואל א - פרק ב - רמז צ

כי חפץ ה' להמיתם. כתוב אחד אומר דרשו ה' בהמצאו, וכתוב אחד אומר חי אני אם אדרש לכם, כאן קודם גזר דין כאן לאחר גזר דין. כתוב אחד אומר ישא ה' פניו אליך וכתוב אחד אומר אשר לא ישא פנים, כאן קודם גזר דין כאן לאחר גזר דין. כתוב אחד אומר שומע תפלה וגו' וכתוב אחד אומר סכות בענן לך, כאן קודם גזר דין כאן לאחר גזר דין. כתוב אחד אומר קרוב ה' לכל קוראיו. וכתוב אחד אומר למה ה' תעמוד ברחוק, כאן קודם גזר דין כאן לאחר גזר דין. כתוב אחד אומר מפי עליון לא תצא וגו', וכתוב אחד אומר וישקוד ה' על הרעה, כאן קודם גזר דין כאן לאחר גזר דין. כתוב אחד אומר כבסי מרעה לבך. וכתוב אחד אומר כי אם תכבסי בנתר, כאן קודם גזר דין כאן לאחר גזר דין. כתוב אחד אומר שובו בנים שובבים. וכתוב אחד אומר אם לא ישוב, כאן קודם גזר דין כאן לאחר גזר דין. כתוב אחד אומר כי לא אחפוץ במות המת וכתוב אחד אומר כי חפץ ה' להמיתם, כאן קודם גזר דין כאן לאחר גזר דין:

שמואל א - פרק ב - רמז צא

ויבא איש האלהים אל עלי. זה אחד מעשרה שנקראו איש האלהים, משה נקרא איש האלהים שנאמר וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלהים, תפלה למשה איש האלהים, אלקנה נקרא איש האלהים שנאמר ויבא איש האלהים אל עלי. שמואל נקרא איש האלהים שנאמר הנה נא איש האלהים בעיר הזאת. דוד נקרא איש האלהים שנאמר מצות דויד איש האלהים. שמעיה נקרא איש האלהים שנאמר ויהי דבר ה' אל שמעיה איש האלהים. עדו נקרא איש האלהים שנאמר איש האלהים בא מיהודה. אליהו נקרא איש הבאלהים שנאמר איש אלהים תיקר נא נפשי. אלישע נקרא איש האלהים שנאמר כי איש אלהים קדוש הוא. מיכה נקרא איש האלהים שנאמר ויבא איש האלהים אל מלך ישראל. אמוץ נקרא איש האלהים שנאמר ואיש האלהים בא אליו לאמר המלך אל יבא עמך. (והמסורת מנה י"א גברי דנק או איש האלהים, ומוסיף חנן בן יגדליהו בירמיה ל"ה):

שמואל א - פרק ב - רמז צב

הנגלה נגליתי וגו' בהיותם במצרים. תניא ר' שמעון בן יוחאי אומר בא וראה כמה חבייבן ישראל על הקב"ה שבכל מקום שגלו גלתה שכינה עמהם שנאמר הנגלה נגליתי וגו' בהיותם במצרים. גלו לבבל שכינה עמהם שנאמר למענכם שולחתי בבלה, גלו לעילם שכינה עמהם שנאמר ושמתי כסאי בעילם. גלו לאדום שכינה עמהם שנאמר מי זה בא מאדום. ואף כשהן עתידים להגאל שכינה עמהם שנאמר ושב ה' אלהיך את שבותך ישוב לא נאמר אלא ושב, מלמד שהקב"ה שב עמהם מן הגליות. אין לי אלא צרת צבור, צרת יחיד מנין תלמוד לומר יקראני ואענהו:

ויהי ה' את יוסף. תניר' שמעון בן יוחאי אדם כשהוא גולה מיהודה לגליל אין זה קרוי גולה אימתי הוא קרוי גולה בשעה שוהא גולה מארץ לחוצה לארץ. ר' שמואל בר ננחמני א"ר יונתן שתי גליות נגליתי הנגלה נגליתי אחד להוציא את בניך ממצרים ואחד ליתן כהונא לבניך ואתם מורדים בי. רב ור' תנחומא ור' יהודה וריש לקיש ור' אבון ור' חייא בשם רבי יהונתן מצינו שטימא טהור עצמו מפני כבודן של צדיקים. ובמצרים היכן נגלה עליו רבי ברכיה בשם רבי חלבו מתוך פלטרין של פרעה. במדין היכן נגלה עליו ר' הונא בשם ר' אבין מתוך חללו של עמוד. (יב) אמר לה אם תעלה מלגיא אחת בכל אבריך אין כל אבריך מרגישין כך הלא את השמים ואת הארץ אני מלא:

שמואל א - פרק ב - רמז צג

ובחור אותו מכל שבטי ישראל. זה שאמר הכתוב אשרי תבחר ותקרב אשרי מי שבחרו הקב"ה אע"פ שלא קרבו ואשרי מי שקרבו אע"פ שלא בחרו. אברהם בחרו שנאמר אתה הוא ה' האלהים אשר בחרת באברם אבל הוא לא קרבו וקרב את עצמו, יעקב בחרו הקב"ה וישראל בחרתי בו, ואומר כי יעקב בחר לו יה ולא קרבו וקרב את עצמו. משה בחרו שנאמר לולי מחירו וקרב את עצמו. דוד בחרו שנאמר ויבחר בדוד עבדו וקרב את עצמו חבר אני לכל אשר יראוך, אשריהם אלו שבחרן הקב"ה אע"פ שלא קרבן. ויש שקרבן ולא בחרן, יתרו קרבו הקב"ה ולא בחרו. רחב הזונה קרבה ולא בחרה. אשרי אהרן בכפלים שבחרו וקרבו שנאמר ובחור אותו מכל שבטי ישראל, וכתיב ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך, לכך נאמר אשרי תבחר ותקרב:

שמואל א - פרק ב - רמז צד

ובחור אותו מכל שבטי ישראל. א"ר לוי ברא לו הקב"ה ימים ובחר לו אחד מהם זה יום השבת שנאמר ימים יוצרו ולו אחד בהם. ברא שנים ובחר לו אחד מהם זה שביעית שנאמר ושבתה הארץ שבת לה'. ברא שביעיות וברר לו אחת מהם זה היובל וקדשתם את שנת החמשים שנה. ברא ארצות וברר לו אחת מהם זה ארץ ישראל שנאמר תמיד עיני ה' אלהיך בה. ברא רקיעים וברר לו אחד מהם סולו לרוכב בערבות. ברא מדברות ורבא לו אחד מהם מדבר סיני שנאמר ההר חמד אלהים לשבתו. ברא בהמות וברר לו אחד מהם זה בהמות כי לי כל חיתו יער בהמות בהררי אלף. ברא עופות וברר לו אחד מהם זה זיז וזיז שדי עמדי. ברא דגים וברר לו אחד מהם לויתן זה יצרת לשחק בו. ברא אומות וברר לו אחד מהם שנאמר בך בחר ה' אלהיך. ברא שבטים וברר לו אחד מהם שנאמר ובחור אותו מכל שבטי ישראל. ברא נביאים וברר לו אחד מהם שנאמר ובחור אותו מכל שבטי ישראל. ברא נביאים וברר לו אחד מהם שנאמר לולי משה בחירו. ברא מלכים וברר לו אחד מהם שנאמר ויבחר בדוד עברו:

שמואל א - פרק ב - רמז צה

רבי מנחמא בשם רבי שמואל בר נחמני בר ר' יצחק, יש נבחר ונדחה ונתקרב, ויש נבחח ונדחה ולא נתקרב. אהרן נבחר שנאמר ובחור אותו, ונדחה ובאהרן התאנף ה', ונתקרב ואתה הקרב אליך. שאול נבחר הראיתם כי בו בחר ה', ונדחה נחמתי כי המלכתי את שאול, ולא נתקרב אני מאסתיו מהיות מלך. דוד נבחר ויבחר בדוד עבדו, ונדחה ויצא המלך ברגליו וכל ביתו ויעמדו בית המרחק, רבי יהושע בן לוי אומר שנדוהו וקבל עליו את הנדוי הה"ר ודוד עולה במעלה הזיתים (יג) עולה ובוכה. ונתקרב א"ר יודן עירא היאירי היה רבו וקרבו, הוא שדוד אמר ישובו לי יראיך וגו':

כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו. א"ר ירמיה בן אלעזר החמיר הקב"ה על כבודו של צדיק יותר מכבודו, בכבודו כתיב כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו על ידי אחרים, בכבודו של צדיק כתיב ואברכה מברכיך ומקללך אאור אנא:

שמואל א - פרק ב - רמז צו

בן זומא אומר איזהו חכם הלמד מכל אדם שנאמר מכל מלמדי השכלתי, איזהו גבור הכובש את יצרו שנאמר טוב ארך אפים מגבור. איזהו עשיר השמח בחלקו שנאמר יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך אשריך בעוה"ז וטוב לך לעוה"ב. איזהו מכובד המכבד את הבריות שנאמר כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו:

לא יהיה זקן בביתך. ר' חנניא ור' הושעיא הוה קא משתקיד ר' יוחנן למסמכינהו ולא הוה מסתייעא מילתא הוה קא מצטער טובא אמרו ליה לא יצטער מר דאנן מדבית עלי קא אתינן, דא"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן מנין שאין נסמכין לבית עלי שנאמר ולא יהיה זקן בביתך מאי זקן אילימא זקן ממש והא כתיב וכל מרבית ביתך ימותו אנשים אלא סמיכה:

רבי מאיר אזל לממלא ראה אותם שחורי ראש אמר להם מבני עלי אתם שכתוב וכל מרבית ביתך ימותו אנשים, אמרו ליה רבי התפלל עלינו אמר להם הטפלו בצדקה ואתם מאריכים ימים שנאמר עטרת תפארת שיבה בדרך צדקה תמצא:

שמואל א - פרק ג - המשך רמז צו

והנער שמואל משרת את ה'. וכי לפני שכינה היה עומד אלא כל זמן שהיה עומד לפני עלי כאלו עומד לפני השכינה, וכן הוא אומר חי ה' אשר עמדתי לפניו וכי לפני השכינה היה עומד אלא כל זמן שהיה עומד לפני אחיה השילוני כאלו עומד לפני השכינה. וכן הוא אומר ויבא אהרן וכל זקני ישראל לאכל לחם עם חותן משה לפני האלהים, לומר לך כל המקביל פני זקן כאלו מקביל פני השכינה:

שמואל א - פרק ג - רמז צז

ודבר ה' היה יקר. עשרה דברים נקראו יקרים. אלו הן, התורה והנבואה והתבונה והדעת והסכתות והעושר והצדיקים ומיתתן של צדיקים והחסד וישראל. תורה מנין שנאמר יקרה היא מפנינים. הנבואה מנין שנאמר ודבר ה' היה יקר בימים ההם. התבונה מנין שנאמר יקר רוח איש תבונה. הדעה מנין שנאמר וכלי יקר שפתי דעת. הסכלות מנין שנאמר יקר מחכמה ומכבוד סכלות מעט. העושר מנין שנאמר והון אדם יקר חרוץ. צדיקים מנין שנאמר ולי מה יקרו רעיך אל. מיתתן של צדיקים מנין דכתיב יקר בעיני ה' המותה לחסידיו. החסד מנין דכתיב מה יקר חסדך אלהים. ישראל מנין דכתיב הבן יקיר לי אפרים:

ונר אלהים טרם יכבה ושמואל שוכב בהכיל ה', וכי שמואל שוכב בהיכל ה' והלא אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד, אלא נר אלהים טרם יכבה בהיכל ה' ושמואל שוכב במקומו. תמן תנינן נעל הכהן מבפנים ובן לוי ישן מבחוץ (יד) קפץ הדבור על עלי ודבר עם שמואל. ושמואל שוכב א"ר יוחנן כהדא עגלתא תמימתא. עד שלא השקיע הקב"ה שמשו של עלי הזריח שמשו של שמואל:

ויבא ה' ויתיצב. אין יציבה בכל מקום אלא רוח הקדש שנאמר ראיתי את ה' נצב על המזבח, ואומר ויבא ה' ויתיבצ, ואומר קרא את יהושע והתיצבו, התיצבו וראו את ישועת ה', ותתצב אחותו:

ויקרא כפעם בפעם. שמואל שמואל, אברהם אברהם יעקב יעקב משה משה לשון חבה לשון זרוז הן הן עד שלא נדבר עמם והן הן משדבר עמם, הן הן עד שלא נכנסו לגדולה והן הן משנכנסו לגדולה. ר' אליעזר אומר אחד לו ואחד לור אין לך דור שאין בו כאברהם ואין לך דור שאין בו כיצחק ואין לך דור שאין בו כיעקב ואין לך דור שאין בו כמשה ואין לך דור שאין בו כשמואל:

שמואל א - פרק ג - רמז צח

ויאמר שמואל דבר כי שומע עבדך. זה שאמר הכתוב תן לחכם ויחכם עוד. א"ר אלעזר זו רות המואביה ושמואל הרמתי. רות דאלו נעמי קאמרה לה ורחצת וסכת אמרה לאו אורח ארעא למיזל בשוקא הכי, ואלו בדידה כתיב ותרד הגורן ותעש כאשר צותה חמותה. שמואל דאלו עלי קאמר ליה לך שכב והיה כי יקרא אליך ואמרת דבר ה' כי שומע עבדך, אמר איהו ואפילו מלאך נמי אמר דבר כי שומע עבדך:

שמואל א - פרק ג - רמז צט

בעון אשר ידע כי מקללים להם בניו כביכול כו' אלא שכינה הכתוב. כיוצא בו כי הנוגע בכם נוגע בבבת עינו כביכול כלפי מעלה דבר הכתוב אלא שכינה הכתוב, כיוצא בו ואמרתם הנה מתלאה והפחתם אותו אלא שכינה הכתוב, כיוצא בו למה שמתני למפגע לך ואהיה עלי למשא אלא שכינה הכתוב. כיוצא בו הלא אתה מקדם ה' אלהי קדושי לא נמות אלא שכינה הכתוב. כיוצא בו הלא אתה מקדם ה' אלהי קדושי לא נמות אלא שכינה הכתוב. כיוצא בו אשר בצאתו מרחם אמו מרחם אמנו היה לו לומר אלא שכינה הכתוב. כיוצא בו ההמיר גוי אלהים גו' ועמי המיר כבודו אלא שכינה הכתוב. כיוצא בו וימירו את כבודם אלא שכינה הכתוב. כיוצא בו והנם שולחים את הזמורה אל אפם אלא שכינה הכתוב. כיוצא בו ואם ככה את עושה לי אלא שכינה הכתוב:

ולכן נשבעתי לבית עלי. א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן מנין לגזר דין שיש עמו שבועה שאינו מתקרע שנאמר ולכן נשבעתי לבית עלי אם יתכפר עון בית עלי בזבח ובמנחה עד עולם. אמר רבא בזבח ובמנחה אינו מתכפר אבל מתכפר ההוא בתורה. אמר אביי בזבח ובמנחה אינו מתכפר אבל מתכפר הוא בגמילות חסדים. רבא ואביי מדבית עלי קא אתו, רבא דעסיק בתורה חייא ארבעין שנין, אביי דעסיק בתורה ובגמילות חסדים חייא שתין שנין:

ת"ר משפחה אחת היתה בירושלים שהיו מתיה מתים בני שמונה עשרה שנה באו והודעו את רבן יוחנן בן זכאי. א"ל שמא ממשפחת עלי אתם, דכתיב וכל מרבית ביתך ימותו אנשים לכו עסקו בתורה וחיו, הלכו עסקו בתורה וחיו והיו קורין אותם משפחת יוחנן על שמו. רב כהנא הוה דאי ומצלי והוה ר' חייא בר אבא מצלי קדמוי כיון דחסל ר' חייא בר אבא כעם דלא בעי נפסוק קומי רב כהנא, א"ל ר' חייא בר אבא נהיגון בבבל מצעקרין רביהון, א"ל לית רבי ידע שאני ממשפחת בית עלי שכתוב בהם אם יתכפר עון בית עלי בזבח ובמנחה, בזבח ובמנחה אינו מתכפר אבל מתכפר הוא בתפלה, וצלי עלוהי והאריך ימים עד דאתעבידא (טו) טופרוי סומקא כהדין רקיקא:

שמואל א - פרק ג - רמז ק

כה יעשה לך אלהים וכה יוסיף. א"ר אבהו קללת חכם אפילו על תנאי היא באה מנא לן מעלי דקאמר ליה לשמואל כה יעשה לך אלהים וכה יוסיף אם תכחד ממני דבר, ואע"ג דכתיב ויגד לו שמואל את הדברים האלה ולא כחד ממנו כתיב ולא הלכו בניו בדרכיו. אמר רב יהודה קללת חכם אפילו בחנם היא באה מנא לן מאחיתופל שבשעה שכרה דוד שתין קפא תחומא בעא למשטפיה לעלמא אמר דוד מהו למיכתב שם אחספא למשרייה לתהומא דליקום אדוכתיה, ליכא דאמר ליה מידי, אמר כל היודע בדבר זה ואינו אומרו יחנק בגרונו נשא אחיתופל קל וחומר בעצמו ומה לעשות שלום בין איש לאשתו אמרה תורה שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים לעשות שלום על כל העולם עאכ"ו, אמר ליה שרי, כתב שם אחספא ושדא בתהומא נחת וקם אדוכתיה ואפילו הכי ואחיתופל ראה כי לא נעשתה עצתו ויצו אל ביתו ויחנק:

ויאמר ה' אל שמואל הנה אנכי עושה דבר בישראל. ר' שמואל בר נחמני אמר רב זה שביית הארון:

ולא הפיל מכל דבריו ארצה. ר"ר יודן בר' סימון אף משנפל ארצה לא הפיל מכל דבריו שכן הוא אומר לשאול מחר אתה ובניך עמי במחיצתי:

וידע כל ישראל כי נאמן שמואל (טז) אבא אבוי דשמואל הוה מתעסק במטכסא ועאל גבי ר' יהודה בן בתירא לנציבין בתר זמן קם עמיה אמר ליה לית רבי בעי ההיא מילתא אמר ליה (יז) ולאו מלין הויין, אמר ליה לית מילתך הימנא סגי מן ממונאא. א"ל את הימנתא במילתי עליך תזכה למוקמה בר כשמואל נביאה דכתיב ביה וידע כל ישראל וגו' וזכה למוקמה שמואל בר אבא:

שמואל א - פרק ד - המשך רמז ק

מיד האלהים אדירים (כתוב ברמז כ"ח):

שמואל א - פרק ד - רמז קא

ותני ר' יהודה בר אלעאי שני ארונות היו עם ישראל במדבר אחת שהיתה תורה נתונה בתוכו ואחת שהיו שברי לוחות נתונים בתוכו. זה שהיתה תוררה נתונה בתוכו היה באהל מועד שנאמר וארון ברית ה' ומשה לא משו מקרב המחנה. וזה שהיו בו שברי לוחות היה נכנס ויוצא עמהם. ורבינין אמרין ארון אחד היה פעם אחת יצוא בימי עלי ונשבה. וקרא מסייע לרבנין אוי לנוו מי יצילנו מיד האלהים האדירים מילא דלא חמון מימיהון. וקרא מסייע לרבנין אוי לנו מי יצילנו מדי האלהים האדירים מילא דלא חמון מימיהון. וקרא מסייע לרק' יהודה ויאמר שאול לאחיה הגישה אדון האלהים והלא ארון בקרית יערים היה, אלא מאי עבדי ליה רבנן הגישה אלי ציץ.. וקרא מסייע לר' יהודה הארון וישראל יושבין בסכות והלא הארון בציון. אלא מאי עבדי ליה רבנן סכך שהוא בקרוי שעדין לא נבנה בית הבחירה:

שמואל א - פרק ד - רמז קב

וירץ איש בנימין מן המערכה. זה שאול. ר' לוי בר' סימון ורבנין, ר' לוי אמר שמונים מיל הלך שאול באותו היום במערכה היה ושמע שנשבו הלוחות והלך וחטפן מיד גלית ובא, ורבנין אמרין (יח) ק"פ מיל במערכה היה וברח לשילה ושמע שנשבו הלוחות וחטפן מיד גלית ובא:

שמואל א - פרק ד - רמז קג

וארון האלהים נלקחה תששה מדת הדין כנקבה. ויהי בהזכירו את ארון האלהים ויפול מעל הכסא. תאנא כשמת עלי הכהן חרבה שילה וכו' (כתוב ברמז כ"ג):

וכלתו אשת פנחס הרה ללת. שלש הן שנתקשו בלדתן ומתו, רחל ואשת פנחס, ומיכל בת שאול. רחל דכתיב ותלד רחל ותקש בלדתה. ואשת פנחס דכתיב וכלתו אשת פנחס הרה לללת.. מיכל דכתיב ולמיכל בת שאול לא היה לה ולד עד יום מותה, עד יום מותה לא היה לה ולד ביום מותה היה לה ולד. הה"ד והששי יתרעם לעגלה שפעת כעגלה ומתה:

שמואל א - פרק ה - המשך רמז קג

ופלשתים לקחו את ארון. ר' יוחנן וריש לקיש ר' יוחנן אמר כבדוהו אמרו זה אלוה וזה אלוה יבא אלוה וישרה אצל אלוה. ריש לקיש אמר כך היה שכרן אלא אמרו זה נצוח וזה נוצח יבא נצוח ויעבוד לנוצח, א"ל הקב"ה אי אתם נכוין בפושרין אלא ברותחין הדא הוא דכתיב וישכימו בבקר והנה דגון נופל לפניו ארצה וראש דגון ושתי כפות ידיו כרותות על המפתן:

איתמר עבודת אלילים שנשברה מאליה ר' יוחנן אומר אסורה דהא לא בטלה, ר' שמעון בן לקיש אומר מותרת מסתמא בטולי מבטל לה, מימר אמר איהי נפשא לא מצלא לאחריני מי מצלא. איתיביה רבי יוחנן לר' שמעון בן לקיש על כן לא ידרכו כהני דגון וגו', אמר ליה משם ראיה שמניחין דגון ועובדים את המפתן דאמרי הכי שבקיה איסריה לדגון ואזיל איתיב ליה על המפתן:

רבי ירמיה בש"ר שמואל רב רב יצחק ישראל המרו את אלהים יותר מאומות העולם דכתיב על כן לא ידרכו כהני דגון אבל בישראל כתיב ופקדתי על כל (יט) הדולג על המפתן:

ותכבד יד ה' אל האשדודים. לפי שאמרו הרשעים אלה הם האלהים המכים את מצרים וגו' עשרה מכות היו לו ושלמו. אמר להם הקב"ה אין לי מכה עתה אני מביא עליכם מכה שלא נהיתה מעולם אלו עכברים שהיו שומטים בני מעיהם. חזרו לעשות להם ספלים, היה העכבר אומר לספל אנו שלוחים של מי שאמר והיה העולם ואתה בריותיו, תן כבוד למי שברא והיה הספל נבקע ועכבר עולה מן התהום ושומט את בני מעיו. וזה אחד מהדברים שהשליט הקב"ה את הרך בקש. כיוצא בו ואיש משך בקשת לתומו חץ נעמן שהכה את אחאב ונכנס לתוך השריון שנאמר ויך את מלך ישראל בין הדבקים ובין השריון. כיוצא בו צפרדעים לפרעה בתי השיש והפספסים היו הצפרדעים עולות ואומירם להם אנו שלוחים של מי שאמר והיה העולם והיה השיש מתבקע משפניהם. וכן הצרעה היו האמוריים נטמנים במערה ונותנים אבן על פי המערה והיו שתי צרעות קורעות את האבן. והאבן שמת בה גלית נכנס האבן בברזל שנאמר ותטבע האבן במצחו, ר' יהודה ב"ר אמר כבבצק. ודכותה וכל גרמיהון הדיקו. ר' יהודה אומר כהדין פסטילווסושרשי תאנה שהם רבים ובוקעים בצור ובאבן. א"ר ברכיה א"ר חנינא בר איקם בש"ר יהודה שרשי חטה בוקעים בארץ חמשים אמה ושרשי תאנה בוקעים בצור חמשים אמה, והשמיר כמין שעורה היה והיה נתון לתוך כלי של עופרת מלא סובין ואם היה נותנו אפילו על ההר הזה בוקעו:

וישתרו להם עפולים. ריש לקיש אמר בני מעיהם החיצונה נסתרה. רשב"ן אמר בני מעיהם חפנימי נסתרה:

שמואל א - פרק ו - המשך רמז קג

יהי ארון ה' בשדה פלשתים שבעה חדשים. אמר לו הקב"ה לאברהם אתה נתת לו שבע כבשות חייך שאני משהה בשמחת בניך שבעה דורות. אתה נתת לו שבע כבשות כנגד כן בניו הורגים מבניך שבעה צדיקים אלו הן שמשון חפני ופנחס שאול ושלשת בניו. אתה נתת לו שבע כבשות כנגד כן בניו מחריבין מבניך שבע משכנות, ואלו הן אהל מועד וגלגל ונוב וגבעון ושילה ובית עולמים שנים. אתה נתת לו שבע כבשות כנגד כן ארוני חוזר בשדה פלשתים שבעה חדשים ואין אתם משגיחין עליו ואני משגיח עליו שנאמר הושיעה לו ימינו וזרוע קדשו:

ולמה תכבדו את לבבכם. הה"ד לץ תכה ופתי יערים, לץ תכה אלו פלשתים, ופתי יערים אלו (גתיים) שאמרו להם למה תכבדו את לבבכם כאשר כבדו מצרים:

וישרנה הפרות בדרך. שהיו מהלכין בישרות הפכו פניהם כלפי הארון ואמרו שירה. אי זו שירה אמרו, רד מאיר אומר שירת הים אמרו נאמר כאן הלוך וגעו ונאמר להלן שירו לה' כי גאה גאה. ר' יוחנן אמר שירו לה' שיר חדש. ר' אלעזר אמר הודו לה' קראו בשמו. רבנין אמרין ה' מלך תגל הארץ. ר' ירמיה בש"ר שמואל בר רב יצחק אמר תלת שירו לה' שיר חדש, שירו לה' כל הארץ., ה' מלך ירגזו עמים. תאנא דבי אליהו רני השיטוה התנופפי ברוב הדרך המחושקה ברקמי זהב המהוללה בדביר וארמון המעולפת מבין שני הכרובים. א"ר שמואל בר נחמני כמה יגע בן עמרם עד שלמד שירה ללוים ואתן אומרות שירה מאליכן יישר חיליכון:

ואת הפרות העלו עולה לה'. תנן התם פרת חטאת ר' אליעזר אומר אינה נקחת מן הנכרים וכן היה ר' אליעזר פוסל בכל הקרבנות כלם.. הא שמע ואת הפרות העלו עולה לה' הוראת שעה היתה. הכי נמי מסתברא דאי לא תימא הכי עולה נקבה מי איכא. מאי קושיא דילמא בבמת יחיד וכדרב חסדא בר אהבה וכו' (כדלקמן):

ויך באנשי בית שמש כי ראו בארון. משום דראו ויך (אלקים), ר' אבהו ור"א, חד אמר קוצרים ומשתחוים היו, וחד אמר מילי נמי אמור מאן אמריך דאימריית ומאן אתי עליך דאתפייסת:

ויך בעם שבעים איש חמשים אלף איש. ר' אבהו ור' אלעזר חד אמר חמשים אלף הוו וכל אחד שקול כשבעים איש של סנהדרין. וחד אמר שבעים היו וכל אחד שקול כחמשים אלף:

על הכל הקב"ה פורע מדה במדה, לפי שהיו בני עלי מקולקלים במעשיהם יצאו למלחמה ונהרגו מישראל ארבעת אלפים, אמרו ישראל למה נגפנו ה', אמר הקב"ה כשהיו מכעיסים לפני בעזרת ישראל ובעזרת אנשים לא אמרתם כך, שלחו והביאו ארון הברית והריעו תרועה גדולה שאין בה ממש על אותה שעה אמר נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה, מיד נהרגו שלשים אלף ונשבה ארון הברית, ואף בפלשתים היתה מכה רבה שנאמר ויקראו פלשתים לכהנים ולקוסמים, ואע"פ שהיו הכהנים עובדי ע"א היתה בהם דרך ארץ שאמרו אל תשלחו אותו ריקם וכשחזר בא על דרך בית שמש והיו רחוקים מבית שמש כאלפים אמה במדה אמרו נטול הבגדים ונניחם במקום מוצנע ונראה מה הם עושים לאלקיהם שכך כבדנוהו וכן וכן עשו ולקחו בגדיהם ונתנום במקום מוצנע שהיה להם לאנשי בית שמש, וכיון שראו את הארון (כ) היה להם ליטול בגדיהם וליפול לפניו כשעה או שתים או שלש עד שיתכסה הארון של מלך מלכי המלכים הקב"ה, והם לא עשו כן אלא כשראו את הארון שוחקים וזוקפין ועומדים ומרקדים ומדברים דברים יתרים שנאמר ובית שמש קוצרים וגו' ונטלו את הארון והלכו להםם. לפיכך נפלו מישראל חמשים אלף וסנהדרי גדולה עמהם שנאמר ויך באנשי בית שמש, ומי הרג את כל אלו אנשי בית שמש הרגו אותם שלא היתה בהם דרך ארץ, מכאן אמרו במדה שאדם מודד וכו', בודאי רבון העולמים צדקקתך כהררי אל משפטיך תהום רבה:

ויהי מיום שבת הארון בקרית יערים וגו' ויהיו כ' שנה. י"א של שמואל ושתים שנמשח דוד ושבעה שמלך בחברון:

ויקבצו המצפתה. א"ר סימון לא שילה היא המצפתה ולא המצפתה היא שילה אלא (איסקופא) [רצועה] יוצאת מתוך תחומו של יהודה לתוך תחומו של בנימין ועליה בית המקדש בנוי [ה"נ רצועה יוצאת מתוך חלקו של יוסף לתוך חלקו של בנימין ועליו הבית בנוי]:

וישאבו מים וכי מים שאבו, אלא מלמד ששאבו דברי תורה:

וישפכו לפני ה'. וכי לפני ה' שפכו אלא מלמד ששפכו לבם בתשובה כמים ואמרו שם חטאנו לה'. ר' הונא ור' ירמיה בש"ר יצחק בר רב שמואל נתעטף שמואל בחלוקן של ישראל אמר לפניו רבון כל העולמים כלום אתה תובע מן האדם אלא שיאמר לפניך חטאתי וישראל אומרים לפניך חטאנו אי אתה מוחל להם:

ויקח שמואל טלה חלב אחד. א"ר יוסי בר חנינא לעולם אין הבמה ניתרת אלא ע"י נביא. ר' יהודה הוה מייתי לה מן הדא אז יבנה יהושע מזבח. אין לי אלא בגלגל בגבעון מנין שנאמר ויהי בלילה ההוא ויאמר ה' (אל גדעון) [אליו], אין לי אלא בגבעון בשילה מנין, שנאמר ויקח שמואל טלה חלב אחד. א"ר אבא בר כהנא שלש עבירות נעשה בו הוא ועורו ומחוסר זמן (ולילה) [ולוי] היה. א"א יוסי אי מהכא לית את שמע כלום והדא דאמרת כהא דא"ר שמואל בר נחמני ותשובתו הרמתה כי שם ביתו:

אמר ר' אדא בר אהבה מנין לעולת נקבה שהיא כשרה בבמת יחיד שנאמר ויקח שמואל טלה חלב אחד ויעלהו עולה. ויעלהו לשון זכר משמע א"ר נחמן בר יצחק ויעלה כתיב:

שמואל א - פרק ו - רמז קד

ויהי שמואל מעלה העולה. א"ר אבא בר כהנא שלש מלחמות של מהומה הבטיח הקב"ה שהוא עושה ושלשתם עשה להם. הראשונה בימי יהושע ויהומם ה' לפני ישראל. והשניה בימי סיסרא ויהם ה' את סיסרא. והשלישית בימי שמואל ויהי שמואל מעלה העולה וגו'. ר' סימון מוסיף תרתי ויהם ה' את מחנה מצרים. והיה ביום ההוא תהיה מהומת (גדולה) [ה' גו']. ולא פליגי הא דמר דר' סימון לשעבר והא דמר ר' אבא באר כהנא (כא) לכשתבא בהם:

ותשובתו הרמתה כי שם ביתו. אמר רבא א"ר יצחקק כל הרוצה ליהנות יהנה כאלישע דכתיב ונשים לו שם מטה ושלחן, וכל שאינו רוצה ליהנות אל ינהנ כשמואל שנאמר ותשובת הרמתם כי שם ביתו. מאי כי שם ביתו א"ר יוחנן כל מקום שהלך שם ביתו ועמו:

שמואל א - פרק ח - רמז קה

ויהי כי זקן שמואל. אמר ליה ר' נחמן לרב יצחק ומי סיב כולי האי הא בר חמשין ותרתין שנין הוה דאמר מר מת בחמשים ושתתים שנה זו היא מיתתו של שמואל הרמתי, אמר ליה הכי א"ר יוחנן זקנה קפצה עליו דכתיב נחמתי כי המלכתי את שאול, אמר לפניו רבש"ע שקלתני כמשה ואהרן דכתיב משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו מה משה ואהרן לא בטלו מעשה ידיהם בחייהם אף אני לא יבטלו מעשה ידי בחיי, אמר הקב"ה היכי נעביד לימות שאול לא שביק שמואל, לימות שמואל אדווטר קא מרנני כולי עלמא אבתריה, לא לימות לא שאול ולא שמואל כבר הגיע מלכות בית דוד ואין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלא נימא, מיד קפצה עליו זקנה והיינו דכתיב ושאול יושב בגבעה תחת האשל ברמה וכי ממהה ענין גבעה אצל רמה אלא לומר לך מי גרם לשאול שיעמוד בגבעה שתי שנים ומחצה תפלתו של שמואל הרמתי, ומי מדחי גברא מקמי גברא, אין דאמר שמואל בר נחמני מאי דכתיב על כן חצבתי בנביאים הרגתים באמרי פי במעשה ידיהם לא נאמר אלא באמרי פי אלמא מדחי גברא מקמי גברא:

ולא הלכו בניו בדרכיו. אר"ש בר נחמני א"ר יונתן כל האומר בני שמואל חטאו אינו אלא טועה שנאמר ויהי כאשר זקן שמואל וישם את בניו שופטים, וכתיב ולא הלכו בניו בדרכיו בדרכיו הוא דלא הלכו מיחטא נמי לא חטאו, אלא מה אני מקיים ויטו אחרי הבצע ויקחו שוחד ויטו משפט שלא עשו כמעשה אביהם שהיה שמואל הצדיק מחזר בכל מקומות ישראל ודן אותם בעריהם שנאמר והלך מדי שנה בשנה וסבב בית אל, והם לא עשו כן אלא ישבו במקומם כדי להרבות שכר לחזניהם ולסופריהם. כתבאי ויטו אחרי הבצע, ר' מאיר אומר חלקם שאלו בפיהם, ר' יהודה אומר מלאי הטילו על בעלי בתים, ר' עקיבא אומר חלקם שאלו בפיהם, ר' יהודה אומר מלאי הטילו על בעלי בתים, ר' עקיבא אומר קופה יתירה של מעשר נטלו, ר' יוסי אומר מתנות נטלו בזרוע:

עתה שימה לנו מלך לשפטנו. ר' אלעזר ברבי יוסי אומר זקנים שבאותו הדור כהוגן שאלו שנאמר עלה שימה לנו מלך לשפטנו, ועמי הארץ שבהם קלקלו שנאמר והיינו גם אנחנו ככל הגוים ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו:

כל האמור בפרשת המלך מלך מותר בו, ר' יהודה אומר לא נאמר פרשה זו אלא כדי ליראם ולבהלם. ר' נחמיה אומר לא נאמר פרשה זו אלא כדי לאיים עליהם, שנאמר שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך. ר' נהוראי אומר לא נאמרה פרשה זו אלא כנגד תרעומתם, שנאמר אשימה עלי מלך ככל הגוים וגו':

שמואל א - פרק ח - רמז קו

ויאמר ה' אל שמואל שמע בקול העם (הזה). תני ר' שמעוןבן יוחאי אומר לא אותך מאסו כי אותי מאסו וכו' בשלשה דברים עתידים למאוס, במלכות שמים, ובמלכות בית דוד, ובבנין בית המקדש, אימתי מאסו שלשתם בימי ירבעם, הדא הוא דכתיב ויען איש ישראל ויאמרו אין לנו חלק בדוד זו מלכות שמים, ולא נחלה בבן ישי זו מלגכות בית דוד, איש לאהליו ישראל ולא לבית המקדש אל תקרי לאהליו אלא לאלהיו. א"ר סימון בבר מנסיא אין ישראל רואין סימן גאולה לעולם עד שיחזרו ויבקשו שלשתם, הדא הוא דכתיב אחר ישובו בני ישראל ובקשו את ה' אלהיהים זו מלכות שמוים, ואת דוד מלכם זו מלכות בית דוד, ופחדו אל ה' ואל טובו זה בית המקדש:

וימאנו העם לשמוע. ר' הונא ור' ירמיה בש"א שמואל בר ר' יצחק לפי שכתוב עד אנה מאנתם לכך כתיב וימאנו העם. חד קצר מת ושבק ליה חד ברא והוה אמיה מובלא ליה לאומנות והוא עריק מובלא ליה לכנישתא והוא עריק אמרה כל סמא דמלתא אנא מובלא ליה לאומנותיה דאבוהי. אזלא ויהבתיה גבי חבריה דאבוי אמר ליה הילך אלפיה אומנותיה דאבוי, הוה מעיל ליה והיידא אמר ליה חליש רישיה דנומתיא והוא מחליש רישיה ורגליה, אזל טעין ליה גבי אמיה אמר לה הילך תהא קברא ליה, לפיכך עד אנה מאנתם וימאנו העם:

שמואל א - פרק ח - רמז קז

ויאמר שמואל אל אנשי ישראל לכו איש לעירו. ומי היה הגון לדבר ויהי איש מבנימין, ורכוותה והנערה אשר תיטב, ומי היה הגון לדבר איש יהודי, ודכוותה וירא אלהים את בני ישראל, מי היה הגון לדבר ומשה היה רועה. ר' יהושע בריה דרבי בירי מוסיף תרתי והוא לחחץ את ישראל בחזקה בחרופין, ומי היה הגון לדבר ודבורה אשת נביאה. ודכוותה ויאמרו כל אנשי יבש גלעד, ומי היה הגון לדבר ויפתח הגלעדי:

שמואל א - פרק ט - רמז קח

ולו היה בן ושמו שאול בחור וטוב. (כב) יכול לכל, ת"ל משכמו ומעלה גבוה מכל העם, ודכוותה וכאבשלום לא היה איש וגו', יכול לכל, תלמוד לומר ושקל שער ראשו, ונתלה בשערו. ר' חנינא אמר כחרובית גדולה ואין את אמר ככידון והלא בדים בדים היה עשוי. ואין תימר כחרובית קטנה, א"ר חנינא כשעליתי מן הגולה התרי אזורי ושל בהמתי ושל אבא להקיף קורתו של חרוב אחד ולא יכולתי, א"ר חנינא כשעליתי מן הגולה אשכחית חרוב ופצעתיו ומשך מלא ידי דבש ואמר ראה בימינו אשתני עלמא:

פן יחדל אבי מן האתונות ודאג לנו. מפני מה זכה שאול למלכות מפני הענוה דכתיב ודאג לנו שקל עבדו כיוצא בו, אבל שמואל לא אמר כן אלא והנה נטש אביך את דברי האתונות ודאג לכם לאמר מה אעשה לבני, וכשהוא בורח מהו אומר וישאלו עוד (לאמר) הבא עוד הלום איש ויאמר ה' הנה הוא נחבא אל הכלים (כתוב ברמז תחנ"ג). כבואכם העיר כן תמצאון אותו וגו' כי הוא יברך (את) הזבח. א"ר נתן מכאן לברכת המזון [לפניו]. ר' ישמעאל אומר ק"ו אם כשאכל ושתה טעון ברכה דכתיב ואכלת ושבעת וברכת ק"ו כשהוא תאב לאכול. ר' יצחק אומר הרי הוא אומר ועבדתם את ה' אלהיכם וברך את לחמך ואת מימיך, אין לי אלא מזון, תורה מנין שטעון ברכה ק"ו מזון שהוא צורך חיי העולם הזה טעון ברכה, תורה שהיא חיי העולם הבא לא כל שכן:

כבואכם העיר כן תמצאון אותו בטרם יעלה הבמתה. כל כך למה, רב אמר שהנשים דברניות הן. ושמואל אמר כדי להסתכל ביופיו של שאול דכתיב משכמו ומעלה גבוה מכל העם, רבי אומר לפי שאין מלכות נוגעת בחבררתה אפילו כמלא נימא. ואית דאמרי בהאי לישנא כל האורך הזה למה, מביטות בנויו של שאול היו ולא היו שבעות ממנו דברי ר' יהודה, אמר ליה ר' יוסי אם כן עשית בנות ישראל כזונות והלא כשם שאי אפשר לאיש לזון את עיניו מאשה שאינה אראויה לו כך אי אפשר לאשה לזון את עיניה מאיש שאינו שלה, אלא שלא הגיע עדין השעה שאמר הקב"ה לשמואל כעת מחר אשלח אליך:

אנכי הרואה. רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי אמר לו הקב"ה לשמואל אתה קורא עצמך רואה, אני מראך דבר שאין אתה רואה, אימתי הראהו בשעה שאמר לו מלא קרנך שמן, ויאמר ה' אל שמואל אל תבט אל מראהו. ודכוותה והדבר אשר יקשה מכם אמר לו הקב"ה למשה אני מראה לך דבר שתלמידך יודע לשמעו ואין אתה יכול לשמעו הה"ד ויקרב משה את משפטן:

וירם הטבח את השוק והעליה וישם לפני שאול. מאי והעליה ר' יוחנן אומר שוק ואליה, מאי והעליה דמסמכא לאילה, ר' אליעזר אומר שוק וחזה מאי והעליה דמנחית ליה לחזה עלויה דשוק:

שמואל א - פרק י - המשך רמז קח

ויקח שמואל את פך השמן ויצוק על ראשו וישקהו. כל נשיקה לתפלות בר מן תלת. נשיקה של גדולה. נשיקה של פרקים. נשיקה של פרישות. נשיקה של גדולה דכתיב ויקח שמואל את פך השמן וגו', נשיקה של פרקים ויפגשהו בהר האלהים וישק לו. נשיקה של פרישות דכתיב ותשק ערפה לחמותה. ר' תנחום אומר אף נשיקה של קריבות דכתיב וישק יעקב לרחל:

שמואל א - פרק י - רמז קט

בלכתך היום מעמדי ומצאת שני אנשים עם קבורת רחל בגבול בנימן בצלצח. וכי היכן מצינו שנקברה רחל בצלצח (כג) והלא בגבול יהודה נקברה שנאמר ותמת רחל ותקבר בדרך אפרת היא בית לחם, א"ל עכשיו שאני עמך המה על קבורת רחל אתה הולך והם באים אתה מוצא אותם בגבול בנימן בצלצח, ר' יוסי הגלילי אומר צח צל יום. ר' עקיבא אומר צח צל של זקן ומלכים מחלציך יצאו:

שמואל א - פרק י - רמז קי

ואת דבר המלוכה לא הגיד לו. זה שאמר הכתוב לא יגרע מצדיק עינו ואת מלכים לכסא ויושיבם לנצח ויגבהו. א"ר חנינא בשכר צניעות שהיה בה ברחל זכתה ויצא ממנה שאול, ובשכר צניעות שהיב בו בשאול זכה ויצאה ממנו אסתר, ומה צניעות היתה בה ברחל דכתיב ויגד יעקב לרחל כי אחי אביה הוא והלא בן אחות אביה הוא, אלא מכיון דאמר לה בן רבקה אני, א"ל מנסבת לי, אמרה לה אין מנסיבנא לך אלא אבא רמאי ולא מצית למיקם ביה, אמר לה אי רמאי הוא אחוה אנא ברמאות. ומי שרי להו לצדיקי למעבד רמאות, אמר לה אין דכתיב ועם עקש תתפתל, ומאי רמאותיה מיהא דאית לי אחתא דקשישא השתא מיכספא אחתאי מסרה לה להנהו סימנין היינודכתיב ויהי בבקר והנה היא לאה מכלל דעד האידנא לא הוה ירע. ומתוך שמסרה סימנין לאחותה זכתה ויצא ממנה שאול, ובשכר צנייאות שהיה בו בשאול דכתיב ועל דבר המלוכה לא הגיד לו זכה ויצאת ממנו אסתר דכתיב אין אסתר מגדת מולדתה וגו':

שמואל א - פרק י - רמז קיא

וישאלו עוד בה'. זה שאמר הכתוב גאות אדם תשפילנו ושפל רוח יתמוך כבוד. כל מי שבורח מן השררה השררה רודפת אחריו, שאול ברח מן השררה בשעה שבא למלוך שנאמר וישאלו עוד בה' הבא עוד הלום איש ויאמר ה' הנה הוא נחבא אל הכלים, כשבאו ואמרו לו דבר המלוכה א"ל אין אני ראוי למלכות אלא שאלו באורים ותומים אם ראוי אני ואם לאו הניחו אותי, מיד וישאלו עוד, מיד החביא עצמו עד ששאלו באורים ותומים ויאמר ה' הנה הוא נחבא אל הכלים אלו אורים ותומים. ברח מן השרררה ורדפה אחריו שנאמר הראיתם אשר בחר בו ה' כי אין כמוהו בכל העם. ואבימלך בן ירובעל רודף אחר השררה וברחה ממנו:

ד"א גאות אדם תשפילנו זה אדם הרשון שהשפיל אותו ונתגרש מגן עדן. ושפל רוח יתמוך כבוד (כד) האדם הגדול בענקים שהשפיל עצמו ואמר ואנכי עפר ואפר לפיכך קורהו האדם הגדול שהיה גדול מאדם הראשון בהשפלתו:

דבר אחר גאות אדם תשפילנו זה פרעה שאמר מי ה' אשר אשמע בקולו, ושפל רוח זה משה שאמר למתי אעתיר לך. ד"א גאות אדם תשפילנו זה עמלק בחרופין וגדופין ושפל רוח יתמוך כבוד זה יהושע.

דבר אחר גאות אדם תשפילנו זה תבור ושפל רוח יתמוך כבוד זה סיני:

שמואל א - פרק יא - המשך רמז קיא

ויאמר להם נחש העמוני בנקור לכם כל עין ימין. רבי לוי ור' סימון ורבנן, ר' לוי אמר אלו (כה) הקלעים והקשתים שבישראל שהם מחמד עיניהם של ישראל. רבי סימון אמר אלו סנהדראות של ישראל שהם גלגל עיניהם של ישראל כמד"א אם מעיני העדה. רבנן אמרי זה ספר תורה. א"ל נחש העמוני הביאו לי ספר תורה ואעקור מתוכו לא יבא עמוני בזאת אכרות לכם ברית:

שמואל א - פרק יב - המשך רמז קיא

ואני זקנתי ושבתי זה אחד מחמשה דברים שהם מכופלין, זקנתי ושבתי, משפטי ודיני, שהדי ועדי, פרא וערוד. עצמיו גרמיו:

הנני ענו בי, א"ר אבא בר כהנא קשה הוא הגזל ששני גדולי עולם נצרכו להתוכח עליו משה ושמואל. משה אמר לא חמור אחד מהם נשאתי. ר' חנינא בר שילא ור' יהושע דסכנין בשם רבי לוי וכי מה הניח משה לקפחנים ולגנבים. אלא אמר משה בשעה שישראל מתנודדין ממסע למסע לא אמרתי לאחד מהם טול כלי זה בידך טול כלי זה על חמורך אלא נשאתי אני בעצמי ונטלתי וטענתי, כמה דאת אמר ויקח משה את אשתו ואת בניו. א"ר יוחנן גדול הדור בשעה שהולך לעשות צרכי צבור ממי הוא צריך ליטול החמור לא משל צבור ברם הכא ויקח משה את אשתו ואת בניו וגו'. שמואל אמר הנני עני בי וגו' ואשיב לכם. א"ר יסי עשיר גדול היה שמואל שאילו תבעו מידו ספוק בידו להחזיר. את שור מי לקחתי שור שהייתי מקריב לקרבנותיהם ומבקש רחמים עליהם וכל למשוח עליהם [מלך] משלי היה שנאמר עגלת בקר תקח בידך. וכן הוא אומר כי זבח היום לעם בבמה, לא נטלתי משלהם. ובשעה שהייתי חוזר ועושה דיניהם והולך וסובב עיירות ישראל שנאמר והלך מדי שנה בשנה דרך העולם בעלי דינין הולכים רצת הדיין, משה אמר כי יהיה להם דבר בא אלי, ואני לא עשיתי כן אלא אני טורח והולך אצלם:

שמואל א - פרק יב - רמז קיב

אמר רבי אלעזר בשלשה מקומות הופיע רוח הקדש, בבית דינו של שם, ובבית דינו של שמואלל, ובבית דינו של שלמה, בבית דינו של שם דכתיב ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני, מנא ידע דילמא כי היכי נמי דאזדקיקא ליה הכי אזדקיקא לאחריני יצתה בת קול ואמרה ממני יצאו כבושים. בבית דינו של שמואל דכתיב הנני ענו בי נגד ה' ונגד משיחו וגו' ויאמר אליהם עד ה' בכם ועד משיחו, ויאמרו מבעי ליה אלא יצאה בת קול ואמרה אני עד בדבר הזה. בבית דינו של שלמה דכתיב ויען המלך ויאמר תנו לה את הילוד וגו' היא אמו, יצאה ב"ק ואמרה היא אמו:

שמואל א - פרק יב - רמז קיג

אמר ר' יוחנן כל הנביאים עשירים היו מנא ליה ממשה ומשמואל ומעמוס ומיונה. משה אמר ולא חמור אחד מהם נשאתי, אי בלא אגרא לאפוקי מאן שקיל בלא אגרא אלא אפילו באגרא. ודילמא משום דעני הוה אלא משום פסל לך פסולת שלך. שמואל דכתיב הנני ענו בי נגד ה' ונגד משיחוו את שור מי לקחתי, אי בחנם לאפוקי ממאן אלא אפילו בשכר, ודילמא משום דעני הוה, אלא מהכא דכתיב ותשובתו הרמתה וגו', ואמר רבא גדול הנאמר בשמואל ממה שנאמר במשה, במשה כתיב לא חמור אחד מהם נשאתי אפילו בשכר, ואלו גבי שמואל אפילו ברצון לא שכרה שנאמר לא עשקתנו ולא רצותנו. עמוס דכתיב ויען עמוס ויאמר אל אמציה לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי כי בוקר אנכי ובולס שקמים ומתרגם רב יוסף אבי מרי גיתי אנא ושקמים לי בשפלתא. יונה דכתיב ויתן שכרה וירד בה א"ר יוחנן שנתן שכר של ספינה כלה, א"ר רומני שכרה של ספינה הויא ארבע אלפפים דינר זהב:

אין מוכיחין את האדם אלא סמוך למיתה (כתוב ברמז ל"ד):

ויאמר אליהם עד עדים אין כתיב כאן אלא עד, אמר להם הקב"ה אתם מעידים עליו על מה שבגלוי ואני מעיד עליו על מה שבסתר:

שמואל א - פרק יב - רמז קיד

ויאמר שמואל אל העם ה' אשר עשה את משה ואת אהרן. תאני למה לא נתפרשו שמות של זקנים, שלא יאמר אדם וכי פלוני כמשה ואהרן כאלדד ומידד כנדב ואביהוא, ואמר ויאמר שמואלל אל העם וגו' וישלח ה' את ירובעל ואת בדן ואת יפתח אואת שמואל. ירובעל זה גדעון, ולמה נקרא שמו ירובעל על שעשה מריבה עם הבעל. בדן זה שמשון, ולמה נקרא שמו בדן דאתי מדן. יפתח כמשמעו. ואומר משה ואהרן בכהניו ושמואל בקורי שמו, שקל הכתוב שלשה קלי עולם כשלשה חמורי עולם לומר לך ירובעל בדורו כמשה בדורו, בדן בדורו כאהרן בדורו, יפתח בדורו כשמואל בדורו, וללמדך שאפילו קל שבקלים ונתמנה פרנס על הצבור הרי הוא כאביר שבאבירים, שנאמר ובאת אל הכהנים הלוים או אל השופט אשר יהיה בימים ההם, וכי תעלה על דעתך שאדם הולך אצל שופט שלא היה בימיו, הא אין לך לילך אלא אצל שופט שבימיך. ואומר אל תאמר מה היה שהימים הראשונים היו טובים מאלה וגו':

רבי ברכיה מייתי לה מהכא. ויהוידע הנגיד לאהרן, וכי יהוידע נגיד לאהרן היה, אלא מלמד שאילו אהרן קיים יהוידע היה גדול ממנו בדורו. ר' סימון מייתי לה מהכא ואהרן ובניו מקטרים על מזבח העולה, וכי אהרן ובניו היו והלא צדיק ובניו היו, אלא מלמד שאם אהרן קיים צדוק גדול ממנו בדורו, ר' הלל בשם ר' שמואל בר נחמני מייתי לה מהכא בן פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן הראש הוא עזרע, וכי אהרן היה קיים אלא אילו היה אהרן קיים היה גדול ממנו בדורו:

שמואל א - פרק יב - רמז קטו

ועתה התיצבו ואשפטה אתכם. ר' ירמיה בשם ר' שמואל בר רב יצחק מגלת בית המקדש מסר הקב"ה בעמידה, הדא הוא דכתיב (כה) ואתה פה עמוד עמדי וגו', עמד משה ומסרה לישהושע, הדא הוא דכתיב קרא את יהושע והתיצבו, עמד יהושע ומסרה לזקנים בעמידה, הדא הוא דכתיב ויאסוף יהושע את כל שבטי ישראל ויתיצבו לפני האלהים. עמדו זקנים ומסרוה לנביאים בעמידה. עמדו נביאים ומסרוה לדוד בעמידה. עמד דוד ומסרה לשלמה בעמידה ואתה ה' חנני והקימני, ואומר הכל בכתב מיד ה'. מלמד שנתן (כו)במסורת. עלי השכיל מלמד שנתנה ברוח ההקודש. ואשפטה אתכם לפני ה' את כל צדקות ה' אשר עשה אתכם ואת אבותיכם. תניא רבי אליעזר הגדול אומר אלמלי בא הקב"ה עם אברהם יצחק ויעקב בדין אינם יכולים לעמוד מפניי התוכחה, שנאמר ועתה התיצבו ואשפטה אתכם וגו' ואת אבותיכם:

והיתה יד ה' בכם ובאבותיכם. אמר רבא בר שמואל חטוטי שכבי דאמר מר בעון חיים מתים נחטטין:

הלאקציר חטים היום אקרא אל ה' ויתן קולות ומטר ודעו כי רעתכם רבה, תני יצא ניסן וירדו גשמים סימן קללה שנאמר הלא קציר חטים היום וכו' (כתוב ברמז כ"א):

שמואל א - פרק יב - רמז קטז

גם אנכי חלילה לי. אמר ר' אבא בר חנינא סבא משמיה דרב כל שאפשר לו לבקש רחמים על חברו ואינו מבקש נקרא חוטא שנאמר גם אנכי חלילה מחטוא לה' מחדול להתפלל בעדכם. אמר רבא אם תלמיד חחכם הוא צריך הוא שיחלה עצמו עליו (חברו), מאי טעמא אילימא משום דכתיב כי קשרתם בלכם עלי ואין חולה מכם עלי, דילמא שאני מלך, אלא מהכא ואני בחלותם לבושי שק עניתי בצום נפשי:

שמואל א - פרק יב - רמז קיז

כתוב אחד אומר כי לא יטוש ה' את עמו בעבור שמו הגדול, וכתוב אחד אומר כי לא יטוש ה' עמו ונחלתו לא יעזוב. אמר רבי שמואל בר נחמני פעמים שהוא עושה בעבור שמו הגדול ופעמים שהוא עושה בעבור שמו ונחלתו. בחוצה לארץ בעבור שמו ונחלתו, בארץ בעבור שמו הגדול. אמר רבי ראובן לעולם הוא עושה בעבור שמו הגדול, הדא הוא דכתיב למעני למעני אעשה לכם בית ישראל:

כי הואיל ה' לעשות אתכם לו לעם. ר' יהודה ור' נחמיה ורבנן, רבי יהודה אומר אין הואלה אלא תחלה כמה דאת אמר ועלה הואל וברך את עבדך. ר' נחמיה אומר אין הואלה (כז) אלא לינה, כמה דאת אמר הואל נא ולין וייטב לבך. ורבנן אמרין אין הואלה אלא שבועה, כמה דאת אמר ויואל שאול את העם:

שמואל א - פרק יג - המשך רמז קיז

בן שנה שאול במלכו. רבי זעירא בעו מימניתיה ולא קביל עילויה כיון דשמע הדא מתניתא חכם וחתן ונשיא מכפרין קביל עילויה. חכם מפני שיבה תקום וכתיב כי יגור אתך גר מה גר נמחלו לו עונותיו אף זה נמחלו לו ונותיו. חתן דכתיב וילך עשו אל ישמעאל וגו' וכי מחלת שמה והלא בשמת שמה, אלא מלמד שנמחלו לו עונותיו. נשיא דכתיב בן שנה שאול במלכו וכי בן שנה היה שאול כשמלך, אלא מלמד שנמחלו לו כל עונותיו כבן שנה שלא טעם טעם חטא. רב הונא אמר כבן שנה שלא חטא ממימיו, מתקיף לה רב נחמן אימא כבן שנה שמלוכלך בטיט ובצואה. חזה רב נחמן סיטא בחלמיה אמר נעניתי לכם עצמות שאול, הדר חזא סיוטא בחלמיה אמר נעניתי לך שאול בן קיש מלך ישראל. אמר ר' יהודה אמר שמואל מפני מה לא נמשכה מלכות שאול מפני שלא היה בה שום דופי, דאמר ר' יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק אין מעמידין פרנס על הצבור אא"כ היתה קופה של שרצים תלויה בצוארו שאם תזוח דעתו עליו אומרין לו חזור לאחוריך. אמר רבי יהודה אמר רב מפני מה נענש שאול מפני שמחל על כבודו שנאמר ובני בליעל אמרו מה יושיענו זה ויהי כמחריש:

שמואל א - פרק יד - המשך רמז קיז

אם כה יאמרו אלינו דומו. אמר רב כל נחש שאינו כאליעזר עבד אברהם וכיהונתן בן שאול אינו נחש. רב בדיק במעברא כי הא דרב הוה אזיל לבי רב חנן בר רבא חתניה, חזי מעברא אתיא לאפיה, אמר יומא טובא לגיו. שמואל בדיק בספרא, ר' יוחנן בדיק בינוקא. תניא רבי שמעון בן אלעזר אורמ בית תינוק ואשה אע"פ שאין נחש יש סימן. אמר רבי אלעזר והוא דאיתחזק עד תלת זימנין שנאמר יוסף איננו ושמעון איננו ואת בנימן תקחו עלי היו כולנה:

ויואל שאול את העם (כתוב ברמז ט"ז):

תדע לך כה החרם והשבועה בוא וראה משאול בן קיש שהחרים שיצומו כל העם מגדול ועד קטן שנאמר ארור האיש אשר יאכל לחם, וינהונתן בנו לא הייה שם ולא שמע וטבל את קצה המשענת אשר בידו בדבש ונתן בפיו ואכל והאירו עיניו. וראה שאול את פלשתים שהיו מחזקים בישראל מיד הבין שמעלו בני ישראל בחרם וראה בי"ב אבנים שעל כהן גדול וראה שהיתה אבנו של בנימן מכהה אורה וידע ששבט בנימן מעל בחרם והפיל גורלות ונלכד שאול ויהונתן בנו, מיד לקח שאול את חרבו ורצה להרוג את בנו, אמרו לו כל העם אדוננו המלך היא שגגה (כח) והקריבו קרבן עולה על שגגתו ונעתר לו ופדו אותו ממות שנאמר וירדו העם את יונתן ולא מת:

ויטבול אותה ביערת הדבש. תי המכבד והמרבץ והרודה את הדבש בשוגג בשבת חייב חטאת. הזיד ביום טוב לוקה את הארבעים דברי רבי אליעזר וחכמים אומרים אחד זה ואחד זה אינו אלא משום שבות. אמר רבי אלעזר מ"ט דר"א דכתיב ויטבול אותה ביערת הדבש, וכי מה ענין יער אצל דבש אלא לומר לך כיער מה יער התולש ממנו בשבת חייב חטאת אף חלת הדבש הרודה ממנה בשבת חייב חטאת:

ועוד אמר ר"א כוורת דבורים הרי היא כקרקע וכותבין עליה פרוזבול ואינה מקבלת טומאה במקומה, וחכמים אומרים אינו כקרקע וכו':

ראו נא כי אורו עיני כי טעמתי מעט דבש הזה. שנו רבותינו מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו דבש וכל מיני מתיקה מפני שהדבש וכל מיני מתיקה מאירים את העינים. אמר אביי לא שנו אלא לאחר אכילה אבל קודם אכילה גריר שנאמר וימצאו איש מצרי בשדה ויקחו אותו אל דוד ויתנו לו לחם ויאכל וישקוהו מים ויתנו לו פלח דבלה ושני צמוקים ויאכל ותשב רוחו אליו. מעשה בר' יהודה ור' יוסי שהיו מהלכין בדרך וכו':

ויאמר בגדתם. איתמר שחיטת לילה בבמת יחיד רב ושמואל חד אמר כשרה וחד אמר פסולה. קא מפלגי בדר' אליעזר דר' אליעזר רמי כתיב ויאמר בגדתם גולו אלי היום אבן גדולה ויאמר שאול פוצו בעם ואמרתם להם הגישו אלי איש שורו ואיש שיהו ושחטתם בזה ואכלתם, וכתיב ויגישו כל העם איש שורו בידו הלילה וישחטו. מר משני כאן בחולין כאן בקדשי קשדשים, ומר משני כאן בקדשי במה גדולה כאן בקדשי במה קטנה:

ושחטתם בזה ואכלתם. א"ר חסדאי מנין לבדיקת סכין לחכם מן התורה שנאמר ושחטתם בזה ואכלתם. והיכן פרע לו הקב"ה ביום מלחמת שנאמר והיה ביום מלחמת ולא נמצא חרב וחנית ביד כל העם אשר את שאוןל ואת יונתן ותמצא לשאול וליונתן בנו. מי המציאה לו. רבי חני בש"ר יצחק המלאך המציאה לו:

ויבן שאול מזבח לה' אותו החל להיות ראש למלכים. א"ר יודן מאח שנתן נפשו על הדבר מעלה עליו הכתוב כאלו אותו החל:

שמואל א - פרק יד - רמז קיח

יאמרו העם אל שאול היונתן ימות. א"ר הונא א"ר פדת הרואה חלום ונפשו עגומה עליו ילך ויפתרנו בפני ג'. יפתרנו והא אמר רב חסדא חלמא דלא מפשר כאגרתא דלא מקריא. אלא אימא ייטיבנו בפני שלשה, לייתי תלתא ולימא להו חלמא טבא חזאי כו' ולימרו ליה הנך טבאא הוא וטבא להוי רחמנא לשוויי' לטב עד שבעה זמנין לגזרו עליה דלהוי טבא. ולימא שלש הפוכות ושלש פדויות ושלש שלומות. שלש הפוכות הפכת מספדי למחול לי פתחת שקי ותאזרני שמחה. אז תשמח בתולה במחול ובחורים וזקנים יחדו והפכתי אבלם לששון ונחמתים ושמחתים מיגונם. ולא אבה ה' אלהיך לשמוע אל בלעם ויהפוך ה' אלהיך לך את הקללה לברכה כי אהבך ה' אלהיך. [שלש פדויות] פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי. ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברנה ושמחת עולם על ראשם ששון ושמחה ישיגו ונסו יגון ואנחה. ויאמר העם אל שאול היונתן ימות אשר עשה (את) הישועה הגדולה הזאת בישראל חלילה חי ה' אם יפול משערת ראשו ארצה כי עם אלהים עשה היום הזה ויפדו העם את יונתן ולא מת. [שלש שלומות] בורא ניב שפתים שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה' ורפאתיו. ורוח לבשה את עמשי ראש השלישים לך דויד ועמך בן ישי שלום שלום לך ושלום לעזרך כי עזרך אלהיך ויקלבלם דויד ויתנם בראשי הגדוד. ואמרתם כה לחי ואתה שלום וביתך שלום וכל אשר לך שלום:

ויפדו העם. ר' אלעזר אומר אומר נתנו ישראל משקלו זהב ופדאוהו, אר"י (כט) וכי לחם אכל והלא לא אכל לחם אלא דבש. ריש לקיש אמר וכי אכל והלא מיטעם טעם לא כן אמר רב חסדא בן אעוירא המטעמת אין בה לא משום אכילה ולא משום שתיה ולא משום הפסקת תענית ואינה טעונה ברכה אמרו טעמא ויפדו העם את יונתן ולא מת:

שמואל א - פרק טו - המשך רמז קיח

פקדתי את אשר עשה עמלק לישראל. א"ר אחא הקב"ה בעל פקדונות, עמלק הפקיד אצל הקב"ה חבילה של קוצים והחזיר לו הקב"ה חבילה של קוצים שנאמר פקדתי את אשר עשה עמלק לישראל. שרה הפקידה אצל הקב"ה מצות ומע"ט לפיכך וה' פקד את שרה. מדברין ושוחקין (כתוב בפסוק עכן בן כרמי למעלה ברמז י"ט וברמז פ"ח):

שמואל א - פרק טו - רמז קיט

תניא ר' יהודה אומר שלש מצות נצטוו ישראל בכניתסן לארץ, להעמיד להם מלך, ולהכרית זרעו של עמלק ולבנות להם בית הבחירה ואיני יודע איזה מהם תחלה כשהוא אומר כי יד על כס יה הוי אומר להעמיד להם מלך תחלה, ואין כס אלא מלך שנאמר וישב שלמה על כסא ה' למלך. ועדין איני יודע אם להכרית זרעו של עמלק תחלה או לבנות בית הבחירה תחלה, כשהוא אומר והניח לכם מכל אויביכם מסביב וישבתם בטח והיה המקום אשר יבחר ה' אלהיכם הוי להכרית זרעו של עמלק תחלה, וכן בדוד הוא אומר ויהי כי ישב המלך בביתו וה' הניח לו מסביב מכל אויביו, כתיב ויאמר המלך אל נתן הנביא ראה נא אנכי יושב בבית ארזים וארון האלהים בתוך היריעה:

וישמע שאול את העם ויפקדם בטלאים. אמר רב יצחק אסור למנות את ישראל אפי' לדבר מצוה שנאמר ויפקדם בבזק. מתקיף לה רב אשי ממאי דבזק מידי דמיבזק הוא דילמא שמא דאתרא הוא דכתיב וימצאו את אדוני בזק בבזק, אלא מהכא וישמע שאול את העם ויפקדם בטלאים. א"ר נהילי בר אידי אמר שמואל כיון שנתמנה אדם פרנס על הצבור מיד מתעשר מעיקרא כתיב בבזק ולבסוף כתיב בטלאים, ודילמא מדידהו אם כן מאי רבותא דמילתא:

שמואל א - פרק טו - רמז קכ

אתה מוצא עשרה פעמים נמנו ישראל, אחד בירידתן למצרים בשבעים נפש, ואד בעלייתן ויסעו בני ישראל מרעמסס סכתה כשש מאות אלף רגלי וגו'. ואחד בהפרשתן כי תשא וגו', ושנים בספר וידבר אחד בדגלים ואחד בחילוק הארץ. וב' בימי שאול ויפקדם בבזק, ויפקדם בטלאים. ואחד בימי דוד ויתן יואב את מספר מפקד העם. אחד בעלייתן מן הגולה כל הקהל כאחד (עשרה) [ארבע] רבוא. ואחד לעתיד לבא עוד תעבורנה הצאן על ידי מונה:

ויבא שאול עד עיר עמלק וירב בנחל. א"ר מני על עסקי נחל בשעה שאמר הקב"ה לשאול לך והכית את עמלק אמר השתא ומה על נפש אחד מישראל אמרה תורה הבא עגלה ערופפה בנחל, כל הנפשות האלו כלן עאכ"ו. אם אדם חטא בהמה מה חטאה אם גדולים חטאו קטנים מה חטאו יצתה בת קול ואמרה לו אל תהי צדיק הרבה. ובשעה שאמר לדואג סוב פגע בכהנים יצתה בת קול ואמרה לו אל תרשע הרבה:

שמואל א - פרק טו - רמז קכא

אמר רב הונא כמה לא חלי ולא מרגיש גברא דמריה סייעיה, שאול באחת ועלתה לו, דוד בשתים ולא עלתה לו. שאול באחת ועלתה לו מאי היא מעשה דאגג. והא איכא מעשה דנוב עיר הכהנים, במעשה אגג הוא דכתיב נחמתי כי המלכתי את שאול. ודוד בשתים מאי היא מעשה דאוריה ודהסתה. והא איכא נמי מעשה דבת שבע איפרע איפרעו מיניה שנאמר ואת הכבשה ישלם ארבעתים ילד אמנון אדדוניה ואבשלום, הכא נמי איפרעו מיניה ויתן ה' דבר בישראל. התם לא איפרעו מגופיה הכא איפרעו מגופיה, דא"ר יהודה אמר רב ששה חדשים נצטרע דוד ופירשו ממנו סנהדרין ונסתלקה ממנו שכינה דכתיב ישובו לי יראיך ויודעי שעדותיך. וכתיב השיבה לי ששון ישעך:

ויאמר שאול אל הקיני לכו סורו רדו מתוך העמלקי. פתח רבי יוסי בכבוד אכסניא ודרש קל וחומר ומה יתרו שלא קרב את משה אלא לכבודו כך, המארח תלמיד חכם בביתו ומאכילו ומשקהו ומהנהו מנכסיו עאכ"ו, חכם כאלו עשה חסד עם כל ישראל:

ויחמול שאול והעם על אגג. אמר בר קפרא זה דואג שהיה שקול כנגד כל ישראל. א"ר יהושע בן לוי כל שהוא רחמן על אכזרים לסוף נעשה אכזר על רחמנים להלן כתיב ואת נוב עיר הכהנים הכה לפי חרב:

וישכם שמואל לקראת שאול בבקר (כתוב ברמז י"ג):

שמואל א - פרק טו - רמז קכב

ואימר שאול מעמלקי הביאום. שנו רבותינו פרת חטאת ר' אליעזר אאומר אינה נקחת מן הנכרים וחכמים מכשיירן. יתיב ר' אמי ור' אסי אקיללעא דר' יצחק נפחא פתח חד מנייהו ואמר וכן היה ר' אליעזר פוסל בכל הקרבנות כולן. פתח אידך ואמר מאי אותיבו ליה חברייא לר' אליעזר כל צאן קדר יקבצו לך וגו' יעלו על רצון מזבחי. אמר ליה ר' אליעזר משם ראיה כלם גרים גרורים הם לעתיד לבא. א"ר יוסף מאי קראה כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרא כלם בשם ה'. אמר ליה אביי דילמא מע"ז הוא דהדרי בהו, אמר ליה לעבדו שכם אחד כתיב, ת"ש ויאמר שאול מעמלקי הביאום אשר חמל העם על מיטב הצאן מאי מיטב דמי מיטב, ומאי שנא מיטב כי היכי דניקפוץ עליה זבינא. ת"ש ויאמר ארונה אל המלך יקח ויעל אדוני המלך הטוב בעיניו ראה הבקר לעולה והמורגים וכלי הבקר לעצים, א"ר יוסף ארונה גר תושב היה, מאי מורגים אמר עולא מטה של טובל כו' א"ר יהודה עיזא דקורקסא דריישא. א"ר יוסףף מאי קראה הנה שמתיך למורג חרוץ חדש. רבי אושעיא בעי משיבין דבר שהוא (ל) להבא על דבר לשעבר. רבי בון בעי משיבין דבר שיצר הרע בטל על דבר שיצר הרע קיים. כי חטאת קסם מרי דא"ר שמואל בר נחמני כל מי שהוא הולך אצל הקוסם ממרה על דבריו של הקב"ה וגורם אף וצרה לעצמו:

שמואל א - פרק טו - רמז קכג

ויסב שמואל ללכת ויחזק בכנף מעילו ויקרע. מעילו של מי, רב ולוי, חד אמר כנף מעילו של שאול, וחד אמר כנף מעילו של שמואל. א"ר שמואל בר נחמני נראין הדברים כנף מעילו של שמואל שכן דרך הצדיקים להיות מצטערין בשעב שאין נטיעתן משבחת. כיוצא בדבר אתה אומר ויתפוש אחיה השמלה החדשה אשר עליו ויקרעה שנים עשר קרעים, שמלתו של מי רב ולוי, חד אמר שמלתו של אחיה שכן דרך הצדיקים להיות מצטערים בשעה שיש מחלוקת במלכות בית דרד. כיוצא בדבר אתה אומר ויאמר הגואל לבעז קנה לך וישלוף נעלו, נעלו של מי רב ולוי, חד אמר נעלו של בעז, וחד אמר נעלו של גואל, ונראין הדברים נעלו של בעז שכן דרך הלוה להיות מניח עררבון, ודכוותה ולא עצר כח ירבעם (לא) ויגפהו ה' כו'. ודכוותה וארחתו ארוחת תמיד כל ימי חייו של מי, רב ולוי, חד אמר כל ימי חייו של יכניה, וחד אמר כל ימי חייו של אויל מרודך, ונראין הדברים כל ימי חייו של יהויכין, שבשעה שהקב"ה נותן שלוה לצדיקים אינו נוטלה עוד מהם עד שהוא מכניסן עמהם לגן עדן:

וישסף שמואל את אגג. זה שאמר הכתוב והשב לשכנינו שבעתים אל חיקם, זכור מה שעשו לנו במילה שהיא נתונה בחיקו של אדם. ואתיא כי הא דא"ר לוי בשם ר' יוחנן מה היו עושין בני ביתו של עמלק לישראל היו מחתכין מילותיהן והיו זורקין כלפיי מעלה והיו אומרין בזו בחרת הילך מה שבחרת, בא שמואל ופרע להם שנאמר וישסף שמואל את אגג. מה עשה לו, ר' אבא בר כהנא אמרר היה מחתך מבשרו זיתים זיתים ומאכיל לנעמיות, הדא הוא דכתיב יאכל בדי עורו ברר לו מיתה מרה. ורבנן אמרין העמיד ארבע קונדיסין ומתחו עליהן, והוא אומר אכן סר מר המות, וכי כך ממיתין את השרים מיתות חמורות. ר' שמואל בר נחמני אומר בדיני עו"א דנו לא בעדים ולא בהתראה:

שמואל א - פרק טז - רמז קכד

ולך אשלחך אל ישי בית הלחמי. בית (ארנקפאן) [ארתוקופיון] של ישי שהוא בא מבית לחם יהודה. ר' נחמיה בשם ר"ל שהיה בן תורה דכתיב לכו לחמו בלחמי. כי ראיתי בביו לי מלך. שיהא מלך לשמי, שבכל מקום שנאמר לי הרי זה קיים לעולם ולעולמי עולמים. בזקנים אספה לי שבעים איש בכהנים וכהנו לי. בלויים והיו לי הלוים. בישראל כי לי בני ישראל עבדים. בארץ כי לי כל הארץ, בבכורות כי לי כל בכו, במקדש ועשו לי מקדש, בתרומה ויקחו לי תרוומה, בירושלים העיר אשר בחרתי לי, במזבח מזבח אדמה תעשה לי, בשמן המשחה שמן משחת קדש יהיה זה לי, לקרבנות להקריב לי במועדו, בכסף וזהב לי הכסף ולי הזהב, הא כל מקום שנאמר לי הרי קיים לעולם ולעולמי עולמים:

ויאמר שמואל איך אלך ושמע שאול והרגני. תניא חור שבין יהודי לארמאי בודק עד מקום שידו מגעת והשאר מבטלו, פלימו אומר כל עצמו אינו בודק מפני סכנת כשפים. והא א"ר אלעזר שלוחי מצוה אינם נזוקין, היכא דשכיחא היזקא שאני שנאמר ויאמר שמואל איך אלך ושמע שאול והרגני. ועוד תני מזוזת יחיד נבדקת פעמים בשבוע, ושל רבים פעמים ביובל. א"ר יהודה מעשה בארטבון אחד שהיה בודק מזוזות בשוק העליון של צפורי מצאו קוסדור אחד ונטל המינו אלף זוז. והא א"ר אלעזר שלוחי מצוה אינם ניזוקים, היכא דשכיח היזקא שאני שנאמר ויאמר שמואל איך אלך וגו'. עגלת בקר תקח בידך. א"ר נתן מצוה לשנות בדבר שלום שנאמר ואמרת לזבוח לה' באתי:

ויעש שמואל את אשר דבר א' ויבא בית לחם ויחרדו זקני (המקום) [העיר] לקראתו ויאמר שלום בואך, תלמיד שאיל בשלמיה דרביה. דילמא ר' יוחנן הוה מסתמיך על ר' יעקב בר אידי והוה ר"א אזל ומיטמר מן קדמוי, אמר חמי מה הדין בבליא עביד לי. תרתי הוא עביד לי חדא דלא שאיל בשלמי וחדא דלא אמר שמעתתא מפומי, אמר ליה לא נהיגין בבלאי זעירא קאים קומי רבה דאינון הך קריא אמרין ראוני נערים ונחבאו וישיישים קמו עמדו, א"ל ולמה לא אמר שמעתתא מן שמי (לב) אתון מעבר קומי צלמא הורודוס, אמר ליה מהו מעבר קומי צלמא הורודוס א"ל ומה את פליג ליה יקרא אלא עביר קדמוי וסמי עינוי, א"ל יאות עביד ר' אלעזר דלא עבר קדמך. אתון עברין קמי מדרשא, אמר ליה הכא הוה ר' מאיר יתיב ודרש והוה אמר מן שמיה דר' ישמעאל ולא הוה אמר שמעתתא משמיה דר' עקיבא. א"ל כלא עמא ידעין דרבי מאיר תלמידיה דר' עקיבא. א"ל כל עמא ידעין דרבי אלעזר תלמידיה דה' יוחנן:

ויהי בבואם וירא את אליאב ויאמר אך נגד ה' משיחו. אמר זה ראוי למלכות. אפשר שמואל שנכתב עליו כי נאמן שמואל לנביא לה' היה טועה, א"ר יצחק שמואל לא טעה אלא שראה ולא כיון אם מבתו אם ממנו המלכות שנאמר ויקח לו רחבעם את אביחיל בת אליאב בן ישי, לכך אמר אך נגד ה' משיחו. נטל קרן השמן ובא לצוק על ראשו וברח השמן לאחריו כשראה כך אמר גם בזה לא בחר ה'. וכך היה השמן עושה לכולן, כיון שבא דוד ראה השמן רץ מעצמו וניצק בראש דוד אמר ותרם כראים קרני בלותי בשמן רענן. וכל כך למה, שראה הקב"ה מעשיו של דוד שהיה ראוי לימשח למלכות שנאמר אהבת צדק ותשנא רשע על כן משחך אלקים וגו':

כי האדם יראה וגו' ללבב. אמר רבא בשניה דרב יהודה כולהו למודיהו בנזיקין הוה, וכי הוה מטי רב יהודה לאשה שכובשת ירק בקדרה ואמרי לה זיתים שכבשן בטרפיהם טהורים אמר הויות דרב ושמואל קא חזינא הכא ואנן מתנינן בעוקצין תליסר מתיבתא, ורב יהודה כד הוה שליף מסאניה אתא מטרא ואנן מצווח צווחינן וליכא מאן דמשגח בן, אלא קודשא בריך הוא לבא בעי, דכתיב כי האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב:

ויאמר שמואל אל ישי התמו הנערים. א"ר לוי הפסוק הזה כולו ברוח הקדש נאמר, התמו על שם תם עונך בת ציון. הנערים ונער קטן נוהג בם. ויאמר עוד שאר הקטן עוד ישבו זקנים וזקנות. שאר שאר ישוב שאר יעקב. הקטן הקטן יהיה לאלף. והנה הנה על ההרים רגלי מבשר. רועה רעה עמך בשבטך. בצאן ואתנה צאני צאן מרעיתי:

כי לא נסוב עד בואו פה. א"ר שמואל בר נחמני לפי שבעולם הזה לא הסבו שני גדולים ישי ושמואל עד שישב דוד ביניהם, (אבל) [כך] לע"ל אין לך כל מחיצה ומחיצה של צדיקים שאין דוד עומד על גבם:

עוד שאר הקטן. וכתיב ודוד הוא הקטן, וכי אין אנו יודעים שדוד הוא הקטן, אלא להודיעך צדקו של דוד, דוד היה רועה ואע"פ שנעשה מלך על ישראל הוא דוד בקטנו. כיוצא בו ויוסף היה במצרים וכו', אלא להודיעךצדקתו של יוסף, יוסף היה רועה את צאן אביו ואע"פ שנעשה מלך במצרים היה עומד בצדקו. כיוצא בו הוא והושע בן נון, והלא כבר נאמר ויקרא משה להושע בן נון יהושע אלא ללמדך צדקו של יהושע, שומע אני שזחה דעתו עליו משנתמנה ברשות, תלמוד לומר הוא הושע בן נון אע"פ שנתמנה פרנס על הצבור הוא עומד בצדקו:

וישלח ויביאהו והוא אדמוני. כיון שראה שמואל את דוד אדמוני נתיירא אמר זה שופך דמים כעשו אמר לו הקב"ה עם יפה עינים, עשו מדעת עצמו הוא הורג אבל זה מדעת סנהדרין הוא הורג:

קום משחהו כי זה הוא. ר' שמואל בר נחמני אמר זה הוא בעולם הזה וזה הוא לעולם הבא, לפיכך הוא מקלס להקב"ה (לג) בעשרה מאמרות ה' סלעי ומצודתי וגו'. רבי סימון אומר אף בסופו של ספר הוא מקלס בעשרה מאמרות הללו אל בקדשו וגו':

תניא ר' יהודה אומר שמן המשחה שעשה משה במדבר כמה נסים נעשו בו, מתחלתו ועד סופו לא היה אלא שנים עשר לוגין ראה כמה יורה בולעת והמה עיקרין בולעין וכמה האור שורף ובו נמשח המשכן וכל כליו ואהרן ובניו כל שבעת ימי המלואים ובו נמשחו כהנים גדולים ואפילו כהן גדול בן כהן גדול טעון משיחה דכתיב והכהן המשיח תחתיו, ואין מושחין אלא מלכי בית דוד דכתיב קום משחהו כי זה הוא, זה טעון משיחה ואין אחר טעון משיחה, ואין מושחין מלך בן מלך דכתיב למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו ירושה היא להם. ואם תאמר מפני מה משחו את שלמה מפני מחלוקתו של אדוניה, ואת יואש מפני עתליה, ואת ואת יהואחז מפני יהויקים אחיו שהיה גדול ממנו שתי שנים, ואותו שמן קיים לעתיד לבא שנאמר שמן משחת קודש יהיה זה לי לדורותיכם ז"ה בגימטריא שנים עשר לוגין. מנא לן דאי איכא מחלוקת בעי משיחא ולאו כל דבעי מורית מלכותיה לבינה. א"ר פפא אמר קרא הוא ובניו בקרב ישראל קרינא ביה הוא ובניו אפילו בלא משיחה בזמן ששלום בידשראל. תאנא אף יהוא בן נמשי לא נמשח אלא מפני מחלוקתו של יורם בן אחאב, ומפני מחלוקתו נמעול בשמן המשחה, א"ר פפא באפרסמא דכיא. תניא כיצד מושחין אלת המלכים כמין נזר, והכהנים כמין כי, מאי כמין כי, אמר רב מנשיא בר אדא כמין כ"ף יוני. תני חדא בתחלה מוצקין לו על ראשו ואחר כך נותנין לי בין ריסי עיניו. ותניא אחריתי בתחלה נותנין לו בין ריסי עיניו ואח"כ מוצקין לו על ראשו, תנאי היא, מר סבר יציקה עדיפא, ומר סבר משיחה עדיפא:

שמואל א - פרק טז - רמז קכה

יודע נגן וגבור חיל. א"ר תנחום דרש בר קפרא מאי דכתיב שש השעורים האלה נתן לי, אילימא שש שעורים ממש וכי דרכו של בעז ליתן שש שעורים מתנה, אלא שש סאין וכי דרכה של רות ליטול שש סאין, אלא רמז לה שעתידין לצאת ממנה ששה בנים שמתבריכין בשש ברכות, ואלו הן, דוד ומשיח דניאל, (חניאל) [חנניה], מישאל, ועזריה. דוד דכתיב ויען אחד מהנערים ויאמר הנה ראיתי בן לישי בית הלחמי יודע נגן וגו'. א"ר יהודה אמר רב כל הפסוק הזה לא אמרו דואג אלא בלשון הרע. יודע נגק שיודע לשאול. וגבור חיל שיודע להשיב. ואיש מלחמה שיודע לישא וליתן במלחמתה של תורה. ונבוון דבר שמבין דבר מתוך דבר. ואיש (מלחמה) [תאר] שמאיר פנים בהלכה. וה' עמו שהלכה כמותו בכל מקום. בכלהו אמר ליה יהונתן בני כמוהו וכיון דאמר ליה מילתא דבדייה נמי לא הוה ביה חליש דעתיה ואיקני ביה, דבשאול כתיב ובכל אשר יפפנה ירשיע, ובדוד כתיב (כל אשר יפנה יצלי) [לכל דרכיו משכיל] . ומנא לן דדואג הוה כתיב הכא אחד מן הנערים וכתיב התם ושם איש אחד מעבדי שאול ביום ההוא נעצר לפני ה' ושמו דואג האדומי. משיח דכתיב ביה ויצא חוטר מגזע ישי וכתיב ונחה עליו רוח ה' רוח חכמה ובינה וגו'. והריחו ביראת ה', א"ר אלכסנדרי מלמד שהטעינו יסורים כריחים, רבא אמר שמריח ודאין דינא וקטיל שנאמר לא למראה עיניו ישפוט. כי הא דבר כוזיבא מלך תרתין שנין ופלגא אמר להו לרבנן אנא משיחא אמרו לו במשיח כתיב והריחו דמריח ודאין. דניאל חנניה מישאל ועזריה כתיב בההם ילדים אשר אין בהם כל מום, ואית דאמרי חזקיה דכתייב ויקרא שמו פלא יועץ וגו':

שמואל א - פרק יז - המשך רמז קכה

ויצא איש הבנים. אמר רב שמבונה מכל מום. ושמואל אמר בינוני שבאחיו. דבי רבי שילא אמרי שעשוי כבנין. רבי יוחנן אמר בר מאה פפי וחד גנאי. גלית שמו שבא בגלוי פנים לפני המקום שנאמר ברו לכם איש אחד וירד אלי, ואין איש אלא הקב"ה שנאמר ה' איש מלחמה, אמר הקב"ה הרי אני מפילו ביד איש שנאמר ודוד בן איש אפרתי. גלית שמו מגת תני רב יוסף שהן דשין באמו כגת, כתיב מערות וכתיב מערכות, תני רב יוסף שהכל הערו באמו. כתיב הרפה וכתיב ערפה. רב ושמואל חד אמר הרפה שמה ולמה נקרא שמה ערפה שהכל עורפין אותה מאחוריה. וחד אמר ערפה שמה ולמה נקרא שמה הרפה שהכל דשין אותה כהריפות. וכן הוא אומר ותקח האשה ותפרוש את המסך על פי הבאר ותשטח עליו הריפות, ואי בעית אימא מהכא אם תכתוש את האויל במכתש בתוך הריפות:

שמואל א - פרק יז - רמז קכו

רבי ברכיה בש"ר יצחק ארבעים פסיעות הלכה ערפה עם חמותה ונתלו לבנה ארבעים יום שנאמר ויגש הפלשתי השכם והערב ויתיצב ארבעים יום. א"ר יצחק ארבעה מילין הלכה ערפה עם חמותה ועמדו ממנה ארבעה גבורים את ארבעת אלה יולדו להרפה בגת. א"ר יצחק אותה הלילה שפירשה ערפה מחמותהנערבו בה גוויות של כמה בני אדם. ר' תנחום אומר אף כלב שנאמר ויאמר הפלשתי אל דוד הכלב אנכי:

וכובע נחשת על ראשו. א"ר חנינא ששים קנטרין היה לבוש גלית, ר' אבא בר כהנא אמר מאה ועשרים, ולא פליגי ילמוד סתומים מן המפורשים מה (לד) המפורשים ששים אף הסתומין ששים, כתיב חץ חניתו וקרינן עץ חניתו. א"ר אלעזר עדין לא הגענו לחצי שבחו של אותו רשע מכאן שאסור לספר בשבחו של רשע, ולא ליפתח ביה לאודועיה שבחיה דדוד:

ברו לכם איש (אחד). א"ר יוחנן משום ר"מ בשלשה מקומות לכדו פיו של אותו רשע. אחד ברו לכם איש (אחד) וירד אלי. ואידך אם יוכל להלחם אתי והכני. ואידך דקאמר ליה לדוד הכלב אנכי כי אתה בא אלי במקלות. דוד נמי הא קאמר אתה בא אלי בחרב ובחנית, דוד הדר ואמר ליה ואנכי בא אליך בשם ה' צבאות:

והאיש בימי שאול זקן בא באנשים. אמר רבא ואי תימא ר' אבא זה ישי אבי דוד יוצא באוכלוסא ונכנס באוכלוסא ודורש באוכלוסא. אמר עולא נקטינן אין אוכלוסא פחותה מששים רבוא:

ויגש הפלשתי השכם והערב. א"ר יוחנן כדי לבטלן מקריאת שמע שחרית וערבית:

ויתיצב ארבעים יום. א"ר יוחנן כנגד ארבעים יום שנתנה בהם תורה:

רבי שמואל בר נחמני פתר קריא בפלשתים בקרוב עלי מרעים זה גלית שנאמר ויגש הפלשתי השכם והערב הולך וקרב אל דוד. לאכול את בשרי ויאמר הפלשתי אל דוד לכה אלי ואתנה את בשרך. ר' אבא בר כהנא אמר הארץ אחזתו, א"רתנחום אנא אמינא טעמא ואבוא אליך אין כתיב כאן אלא לכה אלי ואתנה את בשרך. ר' ינאי בש"ר שמעון בן יוחאי רמ"ח קלפיות נתן הקב"ה על רמ"ח אבריו. באותה שעה אמר דוד אל תתן ה' מאויי רשע אל תתן לידיה תחמודתיה. זממו אל תפק אל תרפי ליה. ירומו סלה (חזק כתפוי) [רומם כפפתוי]. ר' יודן אמר נתאוה לדוד שהיה יפה עינים, אמר דוד אל תתן ה' מאויי רשע, מכאן ואילך אמר דוד אם תחנה עלי מחנה פלשתים לא אירא, אם תקום עלי מלמתן של פלשתים. בזאת אני בוטח כמו שכתבת בתורה וזאת ליהודה:

ואת עשרת חריצי החלב (לה) גדיין מניען מאמיהון:

ואת אחיך תפקוד לשלום דוגמא דידהון. ואת ערובתן תקח ערובהון:

אמר רבי יודא בר ר' סימון למוד אותו שבט להיות ערב אלו לאולו שנאמר אנכי אערבנו אמר ישי לדוד בנו הרי השעה שתלך ותקיים אותו הערבות של יהודה זקנך שערב את בנימן ימיד אביו שנאמר אנכי אערבנו לך והוצא אותו מן ערבתו, מה עשה דוד הלך וקיים את הערבות והרג את גלית. אמר לו הקב"ה חייך כשם שנתת נפשך תחת שאול שהוא משבטו של בנימן כשם שעשה יהודה זקנך שנאמר ישב נא עבדך תחת הנער, כך אני נותן בית המקדש בחלק יהודה ובנימן, ולא עוד אלא שכל השבטים גולים ושבט יהודה ובנימן אין גולים עמהן למה ששני שבטים אלו האמינו בי וקדשו שמי בים שנאמר שם בנימן צעיר רודם שרי יהודה רגמתם:

א"ר שמואל בר נחמני כל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות כותב לאשתו שנאמר ואת ערובתם תקח דברים המעורבבים בינו לבינה:

והיה האיש (ההוא) אשר יכנו. (כתוב ברמז כ"ה):

ויחר אף אליאב בדוד. א"ר מני בר פטיש כל אדם שכועס אפילו פוסקין לו גדולה מן השמים מורידין אותו, מנא לן מאליאב דכתיב ויחר אף אליאב בדוד ויאמר למה זה ירדת ועל מי נטשת (את) מעט הצאן. וכי אזל שמואל לממשחינהו בכולהו כתיב גם בזה לא בחר ה' ובאליאב כתיב אל תבט אל מראהו ואל גובה קומתו כי מאסתיו מכלל דמעיקרא הוה חזי:

שמואל א - פרק יז - רמז קכז

גם את הארי גם הדוב הכה עבדך. זה אחד מארבעה צדיקים שנתן להם רמז שנים חשו ושנים לא חשו. משה נתן לו רמז ולא חש. יעקב נתן לו רמז ולא חש. דוד ומרדכי נתן להם רמז וחשו. משה מנין שנאמר ושים באזני יהושע אמרו יהושע מנחיל לישראל את הארץ ובסוף היה משה עומד ואומר ונתחנן אל ה'. יעקב מנין והנה אנכי עמך ושמרתיך, ולבסוף ירא ומתפחד שנאמר ויירא יעקב מאד אלא אמר שמא יגרום החטא. דוד נתן לו רמז וחש שנאמר גם את הארי גם הדוב אמר דוד וכי מה אני ספון שהכיתי חיות רעות הללו אלא שמא דבר עתיד ליארע לישראל והם עתידין להנצל על ידי. מרדכי נתן לו רמז וחש שנאמר ובכל יום ויום מרדכי מתהלך וגו'. אמר מרדכי וכי אפשר לחסידה זו שתנשא לרשע הערל הזה אלא שמא דבר עתיד ליארע לישראל והם עתידין להנצל על ידה. תני בש"ר נתן ארבע אריות ושלשה דובים הכה דוד באותו היום הה"ד גם את הארי ארי הארי ואת הארי דוב והדוב וגם הדוב:

וילבש שאול את דוד מדיו. וכתיב בשאול משכמו ומעלה גבוה מכל העם כיון שהלבישו בגדיו והיה ראוי למלכות מיד היו עשויים לו, יכון שראה שאול שהיו עשויין לו מיד הכניס בו עין הרע, כיון שראה דוד שהכניס בו עין הרע אמר דוד לא אוכל ללכת באלה כי לא נסיתיי, ללמדך שהמלך כיון שהוא מתמנה מלך והוא קצר מיד הוא נעשה ארוך בשביל שמן המשחה שנמשח וכן אתה מוצא בכחן גדול למה נקרא שמו כהן גדול שהוא גדול בה' דברים בנוי בכח בעושר בחכמה בשנים. ואם אין לו אחיו הכהנים מגדלין אותו:

ויבחר לו חמשה חלקי אבנים, אחד לשמו של הקב"ה, ואחד לשמו (לו) של אהרן, ושלשה לשלשה אבות העולם. אמר אהרן לא אני גואל הדם עלי לפרוע ממנו אמר הקב"נ ולא לפני חרף וגדף עלי לפרוע ממנו:

ובילקוט, ר'דסכנין בש"ר לוי האבנים היו מתלקטות מאליהן. כתיב ומקלות הנגיד על שם שהיה רודה במקל. א"ר ברכיה ע"ש (לז) אתה בא אלי במקלות. זהו שאמר הכתוב נאם פשע לרשע בקרב לבי אין פחד אלהים לנגד עיניו. היה דודד מסתכל בגלית הפלשתי ורואה אותו גבור ומזויין בכל כלי זיין אמר מי יוכל לזה, כשראה אותו מחרף ומגדף אמר אני יכול לו מאחר שאינו נפחד מהקב"ה:

אתה בא אלי בחרב (כתוב ברמז תנ"ו). היום הזה יסגרך ה' בידי (כתוב ברמז תקע"ב):

וידעו כל הקהל הזה (כתוב ברמז תשנ"ה:

ותטבע האבן במצחו (כתוב ברמז ק"כ):

ויפל על פניו. לא היה צריך (לומר) [ליפול] אלא לאחריו והמלאך דחפו ונפל על פניו אמר הקב"ה הפה שחרף וגדף יסכר בעפר שנאמר טמנם בעפר יחד פניהם חבוש בטמון. ד"א למה נפל על פניו כדי שלא יצטער דודד לילך ולחתוך את ראשו. אלא נשתכר שנים עשר אמות וזרתים, כיצד מלא קומתו לפניו ומלא קומתו לאחריו וקומתו ו' אמות וזרת, ונפל על פניו בין רגליו של דוד שנאמר עד אשית אוביך הדום לרגליך. ד"א למה נפל על פניו שהיה דגון מצוייר על לבו, לקיים מה שנאמר ונתתי את פגריכם על פגרי גלוליכם. ד"א לקיים ואויבי תתה לי עורף:

וכראות שאול את דוד יוצא לקראת הפלשתי אמר וגו' בן מי זה הנער. ואל ידע ליה והא כתיב ויאהבהו מאד ויהי לו נושא כלים. אאבוה קא משאיל ליה. ולא ידע ליה והא כתיב והאיש בימי שאול בא באנשים ואמר רב ואי תימא ר' אבהו זה ישי אבי דוד שיצא באוכלוסא ונכנס באוכלסא. הכי אמר שאול אי מפרץ קאתי אי מזרח קאתי, אי מפרץ קאתי מלכא להוי שהמלך פורץ לעשות לו דרך. אי מזרח קאתי חשיבא בעלמא הוי. ומאי טעמא קא משאיל עליה דכתיב וילבש שאול את דוד מדיו כמדתו ובשאול כתיב משכמו ומעלה גבוה מכל העם. אמר ליה דואג עד שאתה משאיל עליו אם הגון למלכות אם לאו שאל עליו אם ראוי לבא בקהל. מאי טעמא דקאתי מרות המואביה. אמר לו אבנר תנינא עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית אלא מעתה ממזר ולא ממזרת, ממזר כתיב [מום זר]. מצרי ולא מצרית שאני הכא דדריש טעמא דקרא על דבר אשר לא קדמו דרכו של איש לקדם ואין דרכה של אשה לקדם היה להם לקדם אנשים לקראת אנשים ונשים לקראת נשים אישתיק. מיד ויאמר המלך שאל אתה בן מי זה העלם, דתם קרי ליה נער והכא קרי ליה עלם הכי קאמר ליה הלכה נתעלמה ממך צא ושאל עליה בבית המדררש. שאל אמרו לו עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית מקשי להו הני קשיותא אשתיקו בעי לאברוזי עליה מיד ועמשא בן איש ושמו יתרא הישראל וכתיב הישמעלי, אמר רבא מלמד שחגר חרבו כישמעלי ואמר כל מי שאינו שומע הלכה זו ידקר בחרב כך מקובלני מבית דינו של שמואל הרמתי עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית. והיינו דאמר דוד רבות עשית אתה ה' אלהי נפלאותיך ומחשבותיך אלינו. אמר רבא אלי לא נאמר אלא אלינו מלמד שהיה רחבעם יושב בחיקו של דוד ואמר עלי ועליך נאמרו שני מקראות הללו, וכתיב פתחת למוסרי שני מוסרות שהיו עלי עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית:

רבי שמואל אמר יתרא ישמעאלי הוה ואת אמרת ישראלי אלא ישמעאלי היה ונכנס לבית המדרש ומצא את ישי שהיה יושב ודורש פנו אלי והושעו כל אפסי ארץ כי אני אל ואין עוד מיד נתגייר ונתן לו בתו:

שמואל א - פרק יז - רמז קכח

כיון שבא אבנר אצל שמואל אמר לו הדא מנא לך לא משל דואג היא מין הוא ואינו יוצא בשלום מן העולם, להוציאך חלק אי אפשר אלא כל כבודה בת מלך פנימה לאיש יש לו ליתן שכר ולא לאשה שנאמר ואשר שכר עליך את בלעם בן בעור:

שמואל א - פרק יח - המשך רמז קכח

ויתן לו שאול את מיכל בתו לאשה. שאלו תלמידיו את ר' יוסי וכי היאך נשא דוד שתי אחיות אמר להם מיכל לאחר מיתת מרב נשאה. רבי יהושע בן קרחה אומר קדושי טעות היו לו במרב שנאמר תנה את אשתי את מיכל אשר ארסתי לי במאה ערלות פלשתים. מאי לימודא, א"ר פפא מיכל אשתי ולא מרב אשתי. מאי קדושי טעות דכתיב והיה האיש אשר יכנו יעשרנו המלך עושר גדול ואת בתו יתן לו, אזל קטליה, אמר ליה מלוה אית לך גבאי והמקדש במלוה אינה מקודשת. אזל יהבה לעדריאל בן ברזילי המחולתי שנאמר ויהי בעת תת את מרב בת שאול לדוד והיא נתנה לעדריאל המחולתי לאשה. א"ל אי בעית דאתן לך מיכל זיל אייתי לי מאה ערלות פלשתים אזל ואייתי ליה, אמר ליה מליה ופרוטה אית לך גבאי. שאולסבר מלוה ופרוטה דעתיה אמלוה ודוד סבר מלוה ופרוטה דעתיה אפרוטה. ואיי תימא דכולי עלמא מלוה ופרוטה דעתיה אפרוטה, שאול סבר לא חזי ולא מידי ודוד סבבר הוי לכלבי ולשנרי, ור' ייוסי האי תנה את אשתיאת מיכל מאי דרש ביה. רבי יוסי לטעמיה דתניא רבי יוסי היה דורש מקראות מעורבבות כתיב ויקח המלך את שני בני רצפה בת איה אשר ילדה לו לשאול את אדמוני ואת מפיבושת ואת חמשת בני מיכל בת שאול אשר ילדה לעדריאל המחולתי וכי לעדריאל נתנה והלא לפלטיאל נתנה דכתיב ושאול נתן את מיכל לפלטי בין ליש אשר מגלים, אלא מקיש קדושי מרב לעדריאל לקדושי מיכל לפלטי מה קדושי מיכל לפלטי בעבירה אף קדושי מרב לעדריאל בעבירה. ורבי יהושע בן קרחה נמי הא כתיב את חמש בני מיכל, ההוא מיבעי ליה לכדרבי ינאי דאמר רבי ינאי כל המגדל יתום בתוך ביתו מעלה עליו הכתוב כאלו ילדו שנאמר ואת חמשת בני מיכל אשר ילדה וכי מיכל ילדה והלא מרב ילדה אלא מרב ילדה ומיכל גדלה לפיכך נקראו על שמה:

שמואל א - פרק יח - רמז קכט

רבי חנינא אומר מהכא ותקראנה לו השכנות שם לאמר יולד בן לנעמי, וכי ננעמי ילדה והלא רות ילדה, אלא רות ילדה ונעמי גדלה לפיכך נקראת על שמה. ורבי יוחנן אמר מהכא ואשתו היהודיה ילדה את ירד אבי גדור ואת חבר אבי סוכו ואת יקותיאל אבי זנוח ואלה בני בתיה ילדה והלא יוכבד ילדה אלא יוכבד ילדה ובתיה גדלה לפיכך נקרא על שמה. רבי אליעזר אומר מהכא גאלת בזרוע עמך בני יעקב ויוסף סלה וכי יוסף ילד והלא יעקב ילד, אלא יעקב ילד ויוסף כלכל לפיכך נקראו על שמו:

ויצאו שרי פלשתים ויהי מדי צאתם וגו'. רבי יודן בר סימון אמר נתייקר שמו מאד בהלכה. כיצד כיון ששמעו פלשתים שנשא דוד אשה אמרו כתיב בתורתכם כי יקח איש אשה חדשה לא יצא בצבא הרי שעה שנקפוץ על דוד ונאבדנו מן העולם והם אינם יודעים שדוד חכם ודורש בד"א במלחמת הרשות אבל במלחמת חובה הכל יוצאין אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה:

שמואל א - פרק יט - המשך רמז קכט

ותורד מיכל את דוד בעד החלון. היאך ברח דוד. ר' איבו ורבנן. רבי איבו אמר שני שערים היו לביתו של דוד אחד גדול ואחד קטן והאחד היה נעול ושמרו אותו מן השער הזה ויצא בשער האחר. ורבנן אמרין שער אחד היה לו ושמרו אותו מה עשתה מיכל שלשלה את דוד בחלון וברח, כיון שנכנסו שלוחים של שאול מבקשים את דוד אמרה להם מיכל שהוא חולה הלכו ואמרו לשאול, אמר להם הביאו את המטה בכאן הלכו והביאו את המטה אצלו והוא מוצא את התרפים בתוכה ואת העביט של עזים, התחיל כועס אמר לה כך רמית אותי והברחת את שואני, אמרה לו השיאתני ללסטים אחד שכך אמר לי אם אין את מברחת אותי אני עומד עכשיו והורג אותך ונתיראתי והרברחתי אותו:

וישלח שאול מלאכים וגו'. זה שאמר הכתוב לכן כה אמר ה' יען המנכם מן הגוים אשר סביבותיכם, רבנן ור' יודן בר סימון, רבנן אמרי כרעים שבהם עשיתם כטובים שבהם לא עשיתם. אמר רבי יודן ברבי סימון אפילו כרעים שבהם לא עשיתם. איזבל בת כומרים היתה משלחת ואומרת לאליהו כי כעת מחר אשים את נפשך כנפש אחד מהם. ופותחת לו פתח שיברה, ברם הכא וישלח שאול מלאכים (אל בית [ולקחת את] דוד וגו':

את התרפים ניקורים של ברוקלי:

ודוד ברח וימלט ויבא אל שמואל. ר' הונא ברבי יוסי אמר אותה הלילה שברח דוד מלפני שאול למד משמואל הנביא מה שאין תלמיד ותיק לומד במאה שנה:

וילך הוא ושמואל וישבו בניות (ברמה) (כתוב ברמז כ"ד):

שמואל א - פרק כ - המשך רמז קכט

ויברח דוד מניות ברמה ויבא ויאמר לפני יהונתן וגו' מה עוני וגו' לפני אביך כי מבקש את נפשי. אמר רבי יוחנן בר יצחק קפדנותן של אבות ולא ענותנותן של בנים. קפדנותן של אבות מיעקב ויחר ליעקב וירב בלבן את סבור הכאות או פצעים היו שם ואינם אלא פיוסים יעקב מפייס את חמיו, ברם הכא כי מבקש את נפשי מזכיר שפיכות דמים בפיוסו:

ויחר אף שאול ביהונתן. כתיב הוכח תוכיח את עמיתך עד היכן תוכחה, רב אמר עד כדי הכאה. ושמואל אמר עד קללה. ורבי יוחנן אמר עד נזיפה. אמר רב נחמן בר יצחק ושלשתן מקרא אחד דרשו כתיב ויחר אף שאול ביהונתן ויאמר לו בן נעות המרדות וכתיב ויטל שאול את החנית עליו להכותו, למאן דאמר עד הכאה דכתיב להכותו. ולמאן דאמר עד קללה דכתיב לבשתך ולבשת ערות אמך, ולמאן דאמר עד נזיפה דכתיב ויחר. למאן דאמר נזיפה והא גכתיב הכאה וקללה, שאני התם דאגב חביבותא יתירתא דהוה ליה ליהונתן בדוד מסר נפשיה טפי:

שמואל א - פרק כא - רמז קל

ועתה מה יש תחת ידך. אמר רבי יוחנן גדולה לגימה שהיא מרחקת את הקרובים ומקרבת את הרחוקים ומעלמת עינים מן הרשעים ומשרה שכינה על נביאי הבעל ושגגתה עולה זדון. מרחקת את הקרובין מעמון ומואב דכתיב על דבר אשר קדמו אתכם בלחם ובמים. מקרבת רחוקים מיתרו, דאמר ר' חנן בשכר קראן לו ויאכל לחם זכו בני בניו וישבו בלשכת הגזית שנאמר ומשפחת סופרים יושבי יעבץ וגו' המה הקינים וגו', וכתיב ובני קיני חותן משה. ומעלמת עין מן הרשעים ממיכה, ר' נתן אומר מגרב לשילה שלשת מילין והיה עשן של מערכה ועשן של פסלו של מיכה מעורבין זה בזה, בקשו מלאכי השרת לדחפו אמר להם הקב"ה הניחו לו כי פתו מצויה לעוברים ושבים. ומשרה שכינה על נביאי הבעל מחברו של עדו הנביא שנאמרויאמר אליו גם אני נביא כמוך, וכתיב ויהי הם יושבים על השלחן ויהי דבר ה' אל הנביא וגו' ושגגתה עולה זדון דאמר רב יהודה אמר רב אלמלי הלוהו יהונתן לדוד שני ככרות לחם לא נהרגה נוב עיר הכהנים ולא נטרד דואג האדונמי ולא נהרגו שאול ושלשת בניו. אין לחם חול אל תחת ידי כי אם לחם קדש יש אם נשמרו הנערים אך מאשה. אמר לו אי אתה יודע (לז) שהנוגע באשה שהוא אסור לאכול בקדשים, אמר לו דוד יש לנו שלשה ימים שאין אנו מכירין אשה שנאמר כי אם אשה עצורה לנו כתמול שלשום ויהיו כלי הנערים קדש. והיה שבת וראה אותם דוד שהיו אופין לחם הפנים בשבת שהורה להם דואג, אמר להם מה אתם עושין אפייתו אין דוחה שבת כי אם עריכתו שנאמר ביום השבת יערכנו. כיון שלא מצא שם כי אם לחם הפנים, אמר לו דוד תן לי שלא נמות ברעב שספק נפשות (לח) דוחה שבת וכמה אכל דוד באותה שעה, א"ר הונא קרוב לשבע סאין אכל דוד לרעבונו שאחזו בולמוס:

לשום לחם חם ביום הלקחו. אמר רבי יהושע בן לוי נס גדול נעשה בלחם הפנים סלוקו כסדורו שנאמר לשום לחם חם ביום הללקחו. וכשהיו ישראל עולין לרגל היו מוציאין אותו ומראין אותו לעולי רגלים ואומרים להם ראו חבתכם לפני המקום:

שמואל א - פרק כא - רמז קלא

ויקם דוד ויברח ביום ההוא מפני שאול. זה שאמר הכתוב את הכל עשה יפה בעתו כל מה שעשה הקב"ה בעולמו יפה, אמר לפני הקב"ה רבש"ע כל מה שעשית בעולמך יפה, חכמה יפה מן הכל חוך מן השטות, מה הנאה בשוטה הזה אדם מהלך בשוק וקורע בגדיו והתינוקות משחקין בו ורצין אחריו והעם משחקין עליו, זה נאה לפניך, אמר לו הקב"ה לדוד דוד על שטות אתה קורא תגר חיייך שתצטרך לו, וכן שלמה אומר בז לדבר יחבל לו ממושכן עליו כמד"א אם חבול תחבול שלמת רעך. אמר לו הקב"ה תצטער ותתפלל עליה עד שאתן לך ממנה, לא עשה דוד אלא הלך אצל פלשתים ויקם דוד ויברח ביום ההוא מפני שאול ויבא אל אכיש, אמר לו הקב"ה דוד אצל אכיש אתה הולך אתמול הרגת את גלית והלכת ביום אצל אחיו וחרבו בידך ואחיו שומרי ראשו של אכיש הרי עדין לא נסתפגה דמו של גלית, כיון שבא אליו באו אצל אכיש וא"ל נהרוג למי שהרג את אחינו, א"ל אכיש לא מלחמה היתה ואילו הרג אחיכם אותו לא במלחמה היה הורגו ועכשיו שהרג זה כך התנה לו אחיכם אם יוכל להלחם אתי והכני, א"ל אם כן עמוד מכסאך שהמלכות לדוד. וכה"א הלא זה דוד מלך הארץ ואנחנו עבדים לו, באותה שעה נתירא דוד התחיל אומר יום אירא אני אליך אבטח, התחיל דוד להתפלל ואומר רבון העולמים ענני בזו השעה, אמר לו הקב"ה דוד מה אתה מבקש אמר לו (לט) תן לי מעט מאותו דבר, אמר לו ולא אמרתי לך בז לדבר יחבל לו והשטות אתה מבקש, עשה עצמו כשוטה הזה כותב על הדלתות אכיש מלך גת מחוייב לי מאה רבוא ואשתו חמשים ובתו של אכיש היתה שוטה והיתה צועקת ומשתטה בפנים ודוד צועק ומשתטה מבחוץ, אמר להם אכיש יודעים אתם שחסר שוטים אני שנאמר חסר משוגעים אני, באותה שעה שמח דוד שמחה גדולה כשיצא לו השטות מתו השמחה, הדא הוא דכתיב אברכה את ה' בכל עת:

ושמו דואג. כתיב דואג וכתיב דויג א"ר יוחנן בתחלה היה הקב"ה יושב ודואג שמא יצא לתרבות רעה, לאחר שיצא זה אמר ווי כבר יצא זה ולמה נקרא שמו אדומי. רב יהושע בן לוי אמר על שם עירו, ר' שמואל אמר שקנא בדוד שנקרא (אדומי) [אדמוני] . ר' אבא בר כהנא אמר שהתיר דם נוב עיר הכהנים. ר' נחמיה בנו של רבי שמואל בר נחמני אמר שהתיר דמו של דוד (מ) ואשתו מותרת לאחר. בר קפרא אמו שאסר דמו של אגג לשאול ואמר לו ושור או שה אותו ואת בנו וגו'. ר' יצחק אמר שהיה מאדים פני הכל בהלכה. ר' חנינא אמר מה אדום מבלע זכיותיו של ישראל כך דואג מבלע זכיותיו של דוד. רבותינו אמרו מה אדום נוקם ונוטר ושונא אף דואג כך לדוד. מהו (ויגד) [כי הגד יגיד] לשאול אמר ליה ואגיד ליה, אמר לו עשית דוד מלך בחייך אין הנשאלים באורים ותומים אלא למלך ודוד הוא נשאל באורים ותומים, כיון שאמר לו דואג הדבר הזה הכניס בו רוח קנאה, מנין שכן שאול אמר לאחימלך בתתך לו לחם וחרב ולא דייך אלא ושאול לו באלהים לפיכך מות תמות אחימלך. כיון שראה שפניו של שאול זועפות מיד ויען אחימלך (אל) [את] המלך ויאמר ומי בכל עבדיך כדוד נאמן וחתן המלך וגו' היום החלותי לשאול לו באלהים חלילה לי אין יום זה תחלה למוד הייתי אני להיות שואל לו, אמר לו כל כך היית שואל לו ואין אתה חייבמיתה. כיון שהוציא עליו אפופסיו של מות מיד ויאמר המלך לרצים ולא שמעו לו זה אבנר ועמשא ולא הניחו לפגוע בהם. כיון שראה שלא שמעו לו אמר לו לדואג מה אתה עומד הככיתם בלשון הכם בחרב עמד והכה אותם שנאמר וימת ביום ההוא שמונים וחמשה איש אראה גבירה שהיה בו שלא סייעו אדם בעולם אלא הוא עצמו הרגן, ולא אלו בלבד אלא ואת נוב עיר הכהנים הכה לפי חרב, ודוד צווח מה תתההלל ברעה הגבור וכו':

שמואל א - פרק כב - המשך רמז קלא

וימת ביום ההוא שמונים וחמשה איש נשא אפוד בד. ולא כן תני ר' חייא (מא) אין ממנין שני כהנים גדולים כאחד אלא מלמד שהיו כולם ראויין להיות כהנים גדולים:

א"ר לוי דואג לא נטרד אלא שהיה ממרה ב"ד, אמר לשאול אין נשאלין אלא למלך בלבד, א"ל אבנר ועמשא אמרו רבותינו נשאלין למלך ולב"ד ולמי שצורך הצבור בו ודוד צורך הצבור היה בו, והיה ממרה ואומר אין נשאלין אלא למלך בלבד אמרו לו חזור על כל הסנהדראות וחזר ואמרו לו כשם שאמרו אבנר ועמשא ולא שמע אליהם. ויסב דואג האדומי ויפגע הוא מה הוא אלא שהם לא פגעו. אמרר לו הקב"ה מתורתי אתה מורד עלי אני מוציאה מתוך מעיך שהאמר חיל בלע ויקיאנו שהיה משנה לתלמידיו והיו סופגין והיה שוכח ראשון ראשון, כיון שראו תחלמידיו שהוא מטמא את הטהור ומטהר את הטמא נתנו חבלים ברגליו וגררוהו שנאמר גם אל יתצך לנצח יחתך ויסחך מאהל הרי העולם הזה, ושרשך מארץ חיים סלה הרי העולם הבא:

וימלט בן אחד לאחימלך בן אחיטוב ושמו אביתר. א"ר יהודה אמר רב אלמלי לא נשתיייר אביתר לאחימלך לא נשתייר מזרעו של דוד שריד ופליט דכתיב ועתליה אם אחזיה ראתה כי מת בנה ותקם ותאבד את כל זרע הממלכה, והתם אשתייר יואש והכא אשתיר אביתר:

שמואל א - פרק כג - המשך רמז קלא

ויגידו לדושד לאמר הנה פלשתים נלחמים בקעילה. דרש רבי דוסתאי דמן בירי קעילה עיר הסמוכה לספר היתה והם לא באו אלא על עסקי תבן וקש כדכתיב והמה שוסים את הגרנות וכתיב וישאל דוד בה' לאמר האלך והכיתי הפלשתים האלה ויאמר ה' אל דוד לך והכית בפלשתים והושעת את קעילה, מאי קא מבעיא ליה אי שרי אי אסיר הרי בית דינו של שמואל קיים אלא אי מצלח אי לא מצלח, דייקא נמי דכתיב והכית בפלשתים והושעת את קעילה שמע מינה:

שמואל א - פרק כג - רמז קלב

הנה אנחנו פה ביהודה יראים (ואיך) [ואף כי] נלך קעילה. זה אחד מעשרה ק"ו שבתורה. הן כסף אשר מצאנו בפי אמתחותינו השיבונו אליך וגו' ואיך נגנוב מבית אדוניך וגו'. הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתים. הן בעודני חי עמכם ממרים הייתם אף כי אחרי מותי. ואביה ירווק ירק בפניה הלא תכלם שבעת ימים ק"ו שכינה ארבעה עשר יום כי את רגלים רצתה וילאוך ק"ו ואיך תתחרה את הסוסים וכו'. הנה אנחנו פה ביהודה יראים קל וחומר ואף כי נלך קעיילה. ובארץ שלום אתה בוטח קל וחומר ואיך תעשה בגאון הירדן. הן צדיק בארץ ישולם ק"ו אף כי רשע וחוטא. בשושן הבירה הרגו היהודים ואבד ק"ו בשאר מדינות המלך מה עשו:

היסגירוני בעלי קעילה (כתוב ברמז ע"ז):

שמואל א - פרק כג - רמז קלג

בבא הזיפים ויאמרו לשאול. מאי זיפים ר' אלעזר אמר ע"ש מקומן דכתיב זיף וטלם ובעלות. וי"א אלו בני אדם שמזיפין דבריהם:

ויהי דוד נחפז ללכת מפני שאול. רבי אבא אמר הקיפו עליו כעטרה דכתיב עוטרים (את) [אל] דוד, ומהו נחפז ללכת, אלא כיון שראה דוד עצמו מצומצם ביד שאול ואנשיו התחיל אומר על חנם משח אותי שמואל ואמרר משחך ה' למלך שנאמר אני אמרתי בחפזי וגו', א"ל הקב"ה שמואל כוזב אני מעיד עליו שהוא נאמרן דכתיב וידע כל ישראל וגו' כי נאמן שמואל. מיד בא מלאך אל שאול לאמר מהרה ולכה, מלאך מן השמים היה שנאמר ישלח משמים ויושיעני. רבי יודן אמר שליח היה. אמר ליה רבי פנחס וכי השליח יועץ הוא שא"ל מהרה אלא מלאך היה. על כן קראו למקום ההוא סלע המחלקות, ארשב"נ ששם חלקו הגבורים של שאול על דוד מהם היו אומרים עד שבן ישי בידינו לא נפנה ממנו, ומהם היו אומרים מלחמת ישראל קודמת אבל בן ישי מצוי אצלנו בכל שעה שנבקשנו. ר"א אומר נחלק הסגע מכאן ומכאן ונמצאו שאול ואנשיו עומדים מצד אחד ודוד ואנשיו עומדים מצד אחד, הוא שדוד אומר הנותן תשועה למלכים (מב) שני מלכים אלו דוד ושאול. ד"א מהו סלע המחלקות, שבשעה שהיו דוד וחילו עוברים על אותו מקום היה מתחלק מחיילותיו הוא ושש מאות הראשונים שהיו עמו, באותה שעה יורדים מעל סוסיהם ומשתטיחים ונופלים על פניהם ומברכים ברוך שעשה לנו נסים במקום הזה, ומקצתן עומדים ואין מברכין שלא היו עמו באותה שעה:

שמואל א - פרק כד - המשך רמז קלג

ואמר להרגך ותחס עליך. ואמר ואמרתי מיבעי ליה ותחס אתם מיבעי ליה, א"ר אלעזר אמר דוד לשאול מן השמים מותר ללהרגך מאי טעמא משום דרודף אתה והתורה אמרה אם בא להרגך השכם להרגו, אלא צניעות שהיתה בך היא חסה עליך, ומאי היא דכתיב ויבא אל גדרות צאן אל הדרך ושם מערה ויבא שאול להסף את רגליו. תאנא גדר לפנים מגדר ומערה לפנים ממערה. מאי להסך א"ר אלעזר מלמד שסכך עצמו כסוכה. ויקם דוד ויכרות את כנף המעיל אשר לשאול בלט, א"ר יוסי בר חנינא כל המבזה בבגדים סוף אינו נהנה מהם שנאמר והמלך דוד זקן בא בימים ויכסוהו וגו':

ויכרות את כנף המעיל וגו' ויך לב דוד אותו. ר' יהודה אומר אמר דוד מה בין קטאע ציציתא לקטע רישא, ר' נחמיה אמר שבטלו ממצות ציצית שעה אחת, אמר ליה דוד ואבי ראה גם ראה מכאן שחייב אדם בכבוד חמיו ככבוד אביו. א"ר יהודה ואבי ראה אמר לשאול, וגם ראה אמר לאבנר. ורבנין אמרין ואבי ראה אמר לאבנר דהוא אביו בארייתא, גם ראה אמר לשאול. מפני מה נענש אבנר רבנן אמרין מפני שלא הניח לשאול להתפייס לדוד שנאמר ואבי ראה גם ראה, א"ל אבנר מה את בעי מן גולגליו דדין בסירה הועדה. וכיון דאתו לגבי מעגל אמר ליה הלא תעהנה אבנר, בכנף המעיל אמרת בסירה הועדה חנית וצפחת בסירה הועדו. ויש אומרים על ידי שהיה בידו למחות בנוב עיר הכהנים ולא מיחה. ר' יהושע בן לוי אמר על ידי שהקדים שמו לשמו של דוד הה"ד וישלח אבנר מלאכים אל דוד תחתיו לאמר למי ארץ כתיב מן אבנר לדוד. רשב"ל אמר על ידי שעשה דמן של נערים שחוק שננאמר ויאמר אבנר אל יואב יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו. ויש אומרים על ידי ששיהה מלכות בית דוד שתי שנים ומחצה:

כאשר ייאמר משל הקדמוני מרשעים יצא רשע מאי היא, דכתיב ואשר לא צדה והאלהים אנה לידו אמר ריש לקיש במה הכתוב מדבר בשני בני אדם שהרגו את הנפש אחד הרג בשוגג ואחד הרג במזיד לזה אין עדים ולזה אין עדים הקב"ה מזמנן לפונדק אחד, זה שהרג במזיד יושב תחת הסולם וזה שהרג בשוגג יורד בסולם ונופל עליו והרגו נמצא זה שהרג במזיד נהרג וזה שהרג בשוגג גולה:

שמואל א - פרק כד - רמז קלד

מרשעים יצא רשע ואתה מוצא צדיק מוגיד צדיק יש לו משל ויש לו מקרא. יש לו משל (ברכה)[סדנא דאוקים] תאינתא. ויש לו מקרא תחת אבותיך יהיו בניך. רשע מוליד רשע יש לו משל ויש לו מקרא, יש לו משל מה ילדה חפושיתא קרוצי בישא מינה. ויש לו מקרא מרשעים יצא רשע. צדיק מוגיד רשע ייש לו משל ויש לו מקרא. יש לו משל מולדין ולא דכותהון מרביאן ולא דמיאן להון. ויש לו מקרא תחת חטה יצא חוח. רשע מוליד צדיק יש לו משל ויש לו מקרא. יש לו משל סניא דאפיק ורדא. ויש לו מקרא תחת הנעצוץ יעלה ברוש תחת הסרפד יעלה הדס:

(ישמע נא אדוני אל דברי עבדו) [היום הזה וגו'] אשר (נתן) [נחנך] ה' היום בידי במערה. משה אמר (מג) אם במחתרת ימצא הגנב וגו' ואתה נמצאת עמי במערה מותר אתה ומותר דמך, וכן הוא אומר לא תעמוד על דם רעך. א"ר יודן אם בא אדם עליך ויכולת לו לא תעמוד על דם, לא תאמר אתחייב אני בדמו לא תמלך הרגהו מיד. המשל אומר קדם קטליה דלא יקטלך. ואומר ואבי ראה גם ראה מה אתה לי ומה אני לך. א"ל שאול ידעתי כי מלוך תמלוך, מנא ידע לפי שא"ל שמואל קרע ה' את ממלכות ישראל, א"ל שאול מי הוא זה א"ל איני אומר לך אלא רמז אני רומז לך מי שהוא קורע את מעילך עתיד ליטול מלכותך, וכיון שקרע את כנף מעילו ידע שאול מה שאמר לו שמואל התחיל לומר ועתה הנה ידעתי כי מלוך תמלוך. ד"א מלוך בעולם הזה תמלוך לעולם הבא. (וישבע) [וילך] שאול וגו'. כיון שהלך לו שאול אמרו לו גבוריו וכי בשביל שלא הרגך במערה היה צדיק, יודע היה שאילו עשה לך מאומה היינו נכנסים ואוכלין אותו צלי ושמע להם שאול:

שמואל א - פרק כה - המשך רמז קלד

וימת שמואל ויקבצו כל ישראל ויספדו לו. א"ר יהושע בן לוי מתלא אמר דנכיתא מן חויא חבלה מדחיל ליה, לפי שכתוב ביהושע ויקברו אותו בגבול נחלתו שגעש עליהןההר להרגם לכך וימת שמואל וגו' ויספדו לו. ר' שמואל בר נחמני אמר משלו נתנו לו לפי שכתוב בו והלך מדי שנה בשנה וכתיב ותשובתו הרמתה. כל זמן שהיה שמואל קיים היו פלשתים נופלין ביד ישראל שנאמר ותהי יד ה' בפלשתים כל ימי שמואל, משמת שמואל מהו אומר (וימת שמואל ויאספו) [ושמואל מת וגו' ויקבצו] פלשתים. כתיב וימת שמואל וכתיב ושמואל מת כיצד, ושמואל מת מיתה ודאי וימת שמואל מענינו של שאול, וכתיב ויקברו ברמה ובעירו וכי אין אנו יודעין שהרמה עירו אלא מלמד שספדו כל ישראל בעירו כדרך שספדו לו ברמה, וכתיב (ושמואל מת) [וימת שמוא] וסמיך ליה ואיש במעון ומעשהו בכרמל אמר הקב"ה הכל צווחין וטופחים על מיתתו של צדיק והרשע הזה יושב ועשה מרזיחין, ללמדך שכל הכופר בגמילות חסדים כאלו כפר בעיקר, א"ר איבו כל מקום שנאמר גזיזיה עושה רושם:

והוא כלבי. ממשפחת כלב. ואמרתם כה לחי לקיימא. מה הוא וינוחו שעשו מחנה. רבי יהודה בר' אלעאי אומר י"ב אלף כמחנה מדין. ר' חנינא אומר מאה איש כמחנה גדעון:

ויען נבל את עבדי דוד וגו'. אמר כלום הוא בטוח אלא על שני טפין שמשחו שמואל היכן הוא שמואל והיכן טפיו:

ולקחתי את לחמי ואת מימי. א"ר כל מקום שנאמר מים יין אלא ששינו הכתובים שלא להזכיר יין:

ויאמר דוד לאנשיו חגרו איש את חרבו וגו'. שנו רבותינו דיני ממונות הטהרות והטומאות מתחילין מן הגדול, דיני נפשות מתחילין מן הצד, מנה"מ, א"ר אחא בר פפא אמר קרא לא תענה על ריב לא תענה על רב, רבה בר חנה אמר מהכא ויאמר דוד לאנשיו חגרו איש את חרבו וגו' ויחגור גם דוד את חרבו. ויעט בהם, אפרחן במילין. חומה היו עלינו, ר' יוחנן ור' יונתן תרוויהון אומרים מצינו שהצדיקים קרוייים חומה:

והיה היא רוכבת על החמור ויורדת בסתר ההר. מן ההר מיבעי ליה, אמר רבא בר שמואל על עסקי הדם הבא מן הסתרים, נטלה דם מחיקה והראתה לו, אמר לה וכי רואין דם בלילה אמרה לו וכי דנין דיני נפשות בלילה. א"ל מורד במלכות הוא וולא צריך למדניינניה, אףל עדין שאול קיים ולא יצא טבעך בעולם, א"ל ברוך טעמך וברוכה את אשר כליתני היום הזה מבוא בדמים דמים תרתי משמע מלמד שגלתה את שוקה והלך לאורה שלש פרסאות, אמר לה השמעי לי א"ל לא תהא זאת לך לפוקה זאת לא תהיה מכלל דאיכא אחריתי, ומאי ניהו מעשה דבת שבע (והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים):

וזכרת את אמתך. אמר רב נחמן היינו דאמרי אינשי שפיל ואזיל בר אווזא ועינוהי מטייפין. רוכבת רכבת כתיב:

אל נא ישים אדוני את לבו אל איש הבליעל. מהו בליעל עין רעה כמד"א (מד) השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל, אמרה לו אדוני דוד לא היה לך ללמוד משמו נבל שמו. א"ר סימון הוא נבל הוא לבן מה לבן היה רמאי אף נבל היה רמאי. ולא תהיה זאת לך לפוקה. אם תמית נבל אם בא הדין אצלך מה אתה עושה אם ילך עני יויאמר לבעל הבית עשה עמי צדקה תן לי מצוה אחת והוא אינו נותן לו והעני נופל עליו והורגו והם באים אצלך מה אתה עושה ואתה מפקפק בדבר ואין אתה יכול להוציאו והם אומרים והוא לא עשה כן לנבל, הוי ולא תהיה זאת לך לפוקה וגו', וזכרת את אמתך אם בא הדין הזה לפניך הוי אומר זכורה תהיה לטובא אותה שעשתה לי שלא באתי בדמים. א"ל אין ממך הקב"ה שלחך אצלי שנאמר ויאמר דוד לאביגלי ברוך ה' וגו' אשר שלחך, ואף את צריכה להתברך שנאמר וברוך טעמך וברוכה את (לה'):

והיתה נפש אדוני צרורה. תניא רבי אליעזר אומר נשמתן של צדיקים גנוזות תחת כסא הכבוד שנאמר והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלקיך, נשמתן של רשעים מלאך אחד עומד בסוף העולם ואחד בסוף ההעולם ומקלעין נשמתן זה לזה שנאמר ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע. אמר לו רבא לרב נחמן בינוניים מאי, אמר ליה אי שכיבי לא אמרי לכו הדא מילתא, הכי אמר שמואל אלו ואלו לדומה נמסרות הללו אין להם מנוחה והללו יש להם מנוחה:

רבי אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי אומר סימן זה יהא מסור בידך כל זמן שאדם נתון בחיים נפשו פקודה ביד קונו שנאמר אשר בידו נפשכל חי, מת נתונה ברוצר שנאמר והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים. רבי הונא אמר כל ישראל המתים בחוצה לארץ נפשותן נאספות לארץ שנאמר והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים, וכל הרשעים המתים בארץ ישראל נפשותם נשלכות בחוצה לארץ שנאמר ואת נפש אוביך יקלענה בתוך כף הקלע, לעתיד לבא הקב"ה אוחז בכנפות הארץ ומנער אותה מכל טומאה ומשליכן לח"ל שנאמר לאחוז בכנפות הארץ וינערו רשעים ממנה. וזכרת את אמתך. א"ר יצחק פסוק זה הזכיר פגם של אביגיל אביגל חסר יו"ד מפני שנתנה בו עיניה כשהיא אשת איש:

ויהי כעשרת הימים ויגוף ה' את נבל, עשרה הימים מאי עבידתייהו אמר רב יהודה אמר רב כנגד י' לגימות שנתן נבל לעבדי דוד. רב נחמן אמר רבה בר אבוה כנגד עשרת ימי התשובה. א"ר חנינא מת ליום אחד מיתה של זעף, לשנים מיתה של בהלה, לשלשה מיתה של מגפה, לארבעה מת בהכרת, לחמשה מיתה חטופה, לששה מיתה האמורה בתורה, לשבעה מיתה של חבה. מכאן ואילך מיתה ביסורין, תלה לו הקב"ה ז' ימי אבלו של ששמואל הצדיק שלא יתערב אבלו באבלו של צדיק ועשה שלשה ימים ומת (בהכרת) [במגפה]:

שמואל א - פרק כה - רמז קלה

זש"ה מצא אשה מצא טוב. אין סוף לאשה טובה ואין סוף לאשה רעה שנאמר ומוצא אני מר ממות את האשה. טובה היתה אביליל לדוד מכל הקרבנות שבעולם, אילו עשה אותו מעשה שחשב לעשות לנבל אילו הקריב כל הקרבנות שבעולם לא היה מכפר לו והיא באת אליו ומיד מלטתהו לכך אמר למנצח על מחלת שמחלה לו כשם שהקרבנות מוחילן. וכן הוא אומר והאשה טובת (מראה) [שכל] ודוד היה יפה עינים וטוב רואי. אמר הקב"ה תבא טובה ותהיה לטוב וילך הרע ברעתו, שנאמר ויהי כעשרת הימים ויגוף ה' את נבל, מי גרם לו על ידי שהיתה נפשו קצרה במות, וכן הוא אומר איש הבליעל כד"א השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל. ד"א בליעל מגלה עריות, וכה"א בני עלי בני בליעל וכתיב אשר ישכבון את הנשים וכתיב בדור המבול כי השחית כל בשר. וכתיב אמר נבל וגו' השחיתו התעיבו:

שמואל א - פרק כה - רמז קלו

פלטי בן ליש. כתיב פלטי וכתיב פלטיאל א"ר יוחנן פלטי שמו ולמה נקרא שמו פלטיאל שפלטו אל מעבירה. מלמד שנעץ חרב בינו לבינה ואמר כל העוסק בדבר זה ידקר בחרב. והא כתיב וילך אתה אישה, שנעשה לה כאישה. הלך ובכה אחריה, על מצוה דאזל מינה. עד בחורים שנעשו שניהם כבחורים שלא טעמו טעם חטא. א"ר יוחנן תקפו של יוסף ענותנותו של בועז, תקפו של בועז ענותנותו של פלטי בן ליש. תקפו של יוסף ענותנותו של בועז דכתיב ויהי בחצי הלילה ויחרד האיש וילפת אמר רב מלמד שנעשה בשרו כראשי לפתות, תקפו של בועז ענותנותו של פלטי הא דאמרן. וא"ר יוחנן מאי דכתיב רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כלנה, רבות בנות עשו חיל זה יוסף ובועז. ואת עלית על כלנה זה פלטי בן ליש. וא"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן מאי דכתיב שקר החן והבל היופי, שקר החן זה יוסף. והבל היופי זה בועז. אשה יראת ה' היא תתהלל זה פלטי בן ליש. ד"א שקר החן זה דורו של משה. והבל היופי זה דורו של יהושע. אשה יראת ה' היא תתהלל זה דורו של חזקיה. איכא דאמרי שקר החן זה דורו של משה ויהושע. והבל היופי זה דורו של חזקיה. אשה יראת ה' היא תתהלל זה דורו של ר' יהודה בר' אלעי שהיו ששה ת"ח מתכסים בטלית אחד ועוסקין בתורה:

שמואל א - פרק כו - המשך רמז קלו

ויקם שאול וירד את מדבר זיף וגו' ויבא דוד ואבישי אל העם לילה (והוא) [והנה שאול] שוכב ישן במעגל וגו' אל תשחיתהו כי (משיח ה' הוא) [מי שלח ידו במשיח ה' ונקה], לכך נאמר למנצח אל תשחת האמנם אלם צדק תדברון. אמר הלא תענה אבנר מה יש לך לענות הרי אמרת לשאול על דבר המערה אילו עשה לך מאומה היינו אוכלים אותו צלי עכשו הרי חנית והצפחת בידי מה יש לך לענות, הרי אמרת לשאול שלוק אנו אוכלים אותו מה תענה, לא היה לו מה לענות נעשית אלם, לכך נאמר האמנם אלם צדק תדברון:

שמואל א - פרק כו - רמז קלח

רבי יהודה בש"ר לוי אמר שלשה דברים הוציא דוד מפיו על שאול וכולם נגעו בו, כי אם ה' יגפנו או יומו יבוא ומת או במלחמה ירד ונספה וכן הות ליה. למה נשבע חי ה', א"ר אלעזר ליצר הרע נשבע חי ה' איני עושה דבר זה. ר' שמואל בר נחמני אמר לאבישי בן צרויה נשבע אם תגע בדמו של אותו צדיק שאני מערב דמך בדמו. אמר לו הקב"ה גם במדעך מלך אל תקלל אתה מדמה עצמך לשאול כתיב ולשאול פלגש ואתה ויקח דוד עוד פלגשים ונשים. שאול מפקיד נכסיו למלחמה שנאמר ויקח צמד בקר וינתחהו. שאול מנשרים קלו. ר' לוי אמר ס' מילין היה הולך שאול. ור' סימון אמר ק"כ. ורבנין אמרין ק"פ. אימתי כשנשבה הארון. אדם הולך לבית המשתה אינו מוליך בניו עמו מפני מראית העין ושאול הולך במלחמה ומוליך בניו עמו וידע שמדת הדין פוגעת בו. (מו) ואתה לא תצא אתנו במלחמה. שאול אווכל חולין בטהרה שנאמר וירם הטבח, ואתה מדמה עצמך לשאול, לכך נאמר שגיון לדוד אשר שר לה' על דברי כוש בן ימיני:

שמואל א - פרק כו - רמז קלט

ואין רואה ואין יודע ואין מקיץ וגו' כי תרדמת ה' נפלה עליהם. אמר רב שלש תרדמות הם, תרדמת שינה, תרדמת נבואה, תרדמת מרמיטא. תרדמת שינה דכתיב ויפל ה' אלהים תרדמה על האדם, תרדמת נבואה דכתיב ויפל ה' אלהים תרדמה על האדם, תרדמת נבואה דכתיב ויהי השמש לבא ותרדמה נפלה על אברם. תרדמת מרמיטא דכתיב ואין רואה ואין יודע וגו'. רבנן אמרין אף תרדמה של שטות שנאמר כי נסך ה' עליכם רוח תרדמה ויעצם את עיניכם. ר' חנינא בר יצחק אמר שלש נובלות הם, נובלות מיתה שינה. נוהבלות נבואה חלום. נובלות העולם הבא שבת. רבי אבין מוסיף אף תרתין, נובלות אורה של מעלה גלגל חמה, נובלות חכמה של מעלה תורה:

למה זה אדוני רודף אחרי עבדו. דרך ארץ באדם שהוא מוכיח נותן פניו בקטן, וכשהוא מפייס נותן עיניו בגדול, כן עשה דוד כשדבר דברים טובים ונחומים הפך פניו לשאול ואמר ללמה זה אדוני רודף אחרי עבדו, וכשאמר דברים קשים הפך פניו לאבנר לא טוב הדבר וגו' כי בני מות אתם. ואף משה עשה כן ויקצוף (משה) על אלעזר ועל איתמר ולא על אהרן, אבל ישראל לא עשו כן אלא וירב העם עם משה:

אם ה' הסיתך בי ירח מנחה. א"ר ישמעאל סבא התניא דר' חנניה אמר ליה הקב"ה לדוד מסית קרית לי אני מכשילך בדבר שאפילו תינוקות של בית רבן יודעים שנאמר כי תשא את אראש בני ישראל וגו' וכיון דמננה לא שקל מנהון כפר. כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלהים אחרים. וכי מי אמר לדוד לעבו'ד ע"א, אלא לומר לך כל היוצא מארץ ישראל לחוצה לארץ כאלו עובד ע"א שנאמר לתת לכם את ארץ כנען וגו' כי אני ה' אלהיכם, וכי הדר הארץ ישראל יש לו אלוה וכל שאינו דר בארץ ישראל אין לו אלוה, אלא לומר לך כל שאינו דר בארץ ישראל מעלה עליו הכתוב כאלו עובד ע"א. ד"א וכי תעלה על דעתך שדוד המלך עבד ע"א אלא על ידי שפוסק מדברי תורה הולך ומדבק בע"ז וכה"א וסרתם ועבדתם אלהים אחרים, וסרתם מדרך החיים לדרך המות ועבדתם אלהים אחרים:

שמואל א - פרק כח - המשך רמז קלט

ושמאול מת. כל ימיו של שמואל אינו אלא נ"ב שנה. ועלי הכהן ישב על הכסא, באותה שעה נתמנה להיות שופט נאמר והוא שפט את ישראל ארבעים שנה, וכתיב והיא מרת נשפ וגו', נשתיירו י"ג שנה דכתיב ויהי (מקץ) [מיום] שבת הארון בקרית יערים וירבו הימים ויהי עשרים שנה צא מהם שבע שנים שהיה דוד מלך בחברון על יהודה, נשתיירו (מו) י"ג שנים י"א לשמואל בעצמו ושתים לשאול שנאמר בן שנה שאול במלכו (וז') [ושתי] שנים מלך, בתחלת עשרים שנה הביא שמואל הרואה את אהל מועד לנוב ואע"פ שהיה ארון ה' בקרית יערים בנוב היו מקריבין, בסוף כ' שנה העלה דוד המלך את ארון ה' מקרית יערים אל בית עובד אדום וישב ארון ה' בית עובד אדום הגתי שלשה חדשים ויברך ה' את בית עובד אדום, למדנו שלא נתברך אלא בשביל הארון, בן שנה שאול במלכו ושתי שנים מלך, ירד בראשונה והכה לנחש העמוני ומשחוהו ישראל ירד שניה ולא שמר הבטחתו ואח"כ ויקח שמואל את קרן השמן והוא בן כ"ח שנה, בו בפרק הכה נוב והביא שמואל את אהל מועד לגבעון, נמצא עושה בנוב י"ג שנה ב' של שאול וי"א של שמואל, צא מהן שנה אחת לעבורו נמבא נ"ב שנה. שמואל מת לפני מיתתו של שאול ארבע חדשים שנאמר ויהי מספר הימים אשר ישב דוד בשדה פלשתים ימים וארבעה חדשים:

ויאמר שאול לעבדיו בקשו לי את בעלת אוב. אר"ש בן לוי ללמה שאול דומה למלך שנכנס במדינה ואמר כל התרנגולין שבמדינה זו שחטו, בלילה בקש לצאת לדרכו אמר אין כאן תרנגול שיקרא א"ל לא צוית אתה לשוחטן. אף כאן שאול הסיר את האובות ואת הידעונים וחזר ואמר בקשו לי אשה בעללת אוב. מהו ויתחפש שאול שנעשה חפשי מן המלכות. וילך הוא ושני אנשים עמו, מי היו אבנר ועמשא, למדך תורה דרך ארץ שלא יצא אדם (בלילה) [בדרך] לבדו. וכן עשה אברהם אבינו ויקח את שני נעריו (עמו) [אתו]:

ויבאו אל האשה לילה (מז) וכי לילה היה אלא אותה שעה היה להם אפלה בלילה:

וישבע לה שאול בה' לאמר חי ה' אם יקרך עון בדבר הזה. א"ר שמעון בן לוי למה שאול דומה לאשה שהיתה נתונה אצל אהובה ונשבעת בחיי בעלה:

ותאמר האשה את מי אעלה לך, מאומרי מי ה' או מאומרי מי כמוכה, א"ל את שמואל העלה לי, עשתה מה שעשתה והעלתהו. ותרא האשה את שמואל ותזעק למה רמיתני וגו', מהיכן ידעה, אמרו רבותינו לא כשם שעולה למלך עולה להדיוט, למלך פניו למעלה ורגליו למטה כדרך העולים ולהדיוט רגליו למעלה ופניו למטה. שלשה דברים אמרו במעלה את האוב. המעלה אותו רואהו ואינו שומע את קולו. והשואלו שומע את קולו ואינו רואהו. העומדים שם אינם רואים אותו ואינם שומעים את קולו:

איש זקן עולה והוא עוטה מעיל. ולהלן הוא אומר ומעיל קטן תעשה לו אמו תאנא המעיל, בו גדל, בו נקבר, בו עלה. תני בש"ר נתן כסות שיורד עם אדם לקבורה בו עתיד לעמוד לתחיית המתים שנאמר תתהפך כחומר חותם ויתיצבו כמו לבוש" ויאמר שמואל אל שאול למה הרגזתני להעלות אותי. אמר לו לא היה לך להרגיז את בוראך אלא כי עשית אותי ע"א לא כך שנינו כשם שנפרעים מן העובד כך נפרעים מן הנעבד:

ויאמר שאול (אל שמואל) צר לי מאד וגו', למה לא אמר לו באורים ותומים, א"ר יצחק לב יודע מרת נפשו על שהרג נוב עיר הכהנים, וכה"א ואיש או אשה כי יהיה בהם אוב וסמיך ליה אמור אל הכהנים שצפה הקב"ה שעתיד שאול להרוג את נוב עיר הכהנים ולדרוש באוב:

ויקרע ה' את הממלכה מידך ויתנה לרעך לדוד, אמר לו כד הוית גבן אמרת לרעך הטוב ממך וכען אמרת לרעך לדוד. א"ל כד וינא גביכון הוינא בעלמא דשקר ואמרנא לך מילין דשקר דדחילנא מינך דלמא תקטלינני, ברם אנא כען בעלמא דקשוט לא תשמע מיני אלא מילי דקשוט:

וימהר שאול ויפול מלא קומתו ארצה, אמרו לו אבנר ועמשא מה אמר לך שמואל, אמר להם אמר לי למחר את נחית לקרבא ונצח ובניך מתמניין רברבין. א"ר שמעון בן לקיש באותה שעה (אמר) [קרא] הקב"ה למלאכי השרת ואמר להם בואו וראו בריה שבראתי בעולמי, בנוהג שבעולם אדם שהולך לבית המשתה אינו מוליך בניו עמו מפני מראית העין וזה יורד למלחמה ויודע שהוא נהרג נוטל בניו עמו ושמח על מדת הדין שפוגעת בו. א"ר יהושע דסכנין בש"ר לוי הראה לו הקב"ה למשה דור דור ודורשיו דור דור ושופטיו דור דור ומלכיו והראהו לו שאול ובניו נופלים בחרב, אמר לפניו רבש"ע מלך ראשון שיעמוד על בניך ידקר בחרב אמר לו משה ולי אתה אומר אמור אל הכהנים שהרג שמקטרגין אותו. תני על חמש חטאות מת אותו צדיק שנאמר וימת שאול במעלו, ושהרג נוב עיר הכהנים, ועל שחמל על אגג, ועל שלא שמע לשמואל שא"ל שבעת ימים תוחיל, וגם שדרש באוב וידעוני:

ותאמר האשה אל שאול אלהים ראיתי. שנו רבותינו בעל אוב זה המדבר בין הפרקים ובין אצילי ידיו. ידעוני זה המניח עצם ידוע בפיו והוא מדבר. בעל אוב אחד הנשאל בגולגולת ואחד המעלה בזכור. מה בין מעלה בזכור לנשאל בגולגולת, מעלה בזכור אינו עולה כדרכו ואינו עולה בשבת, נשאל בגולגולת עולה כדרכו ועולה בשבת:

שמואל א - פרק כח - רמז קמ

והוא עוטה מעיל. בוא וראה כל מה שהכה הקב"ה בעולם הזה מרפא לעולם הבא. העורים מתרפאים שנאמר אז תפקחנה עיני עורים. הפסחים מתרפאים שנאמר אז ידלג כאיל פסח. האלמים מתרפאים שנאמר ותרון לשון אלם, וכשם שאדם הולך כך הוא בא. עור הולך עור בא, חרש הולך חרש בא, אלם הולך אלם בא, פסח הולך פסח בא, כשם שהוא הולך לבוש כך בא לבוש שנאמר תתהפך כחומר חותם ויתיצבו כמו לבוש. וממי את למד משמואל הנביא דכתיב והוא עוטה מעיל, וכתיב ומעיל קטן תעשה לו אמו. ולמה כשם שאדם הולך כך הוא בא, כדי שלא יאמרו רשעי עולם משמתו רפא אותם הקב"ה דומה שאין אלו אותם אלא אחרים הם אמר הקב"ה יעמדו כמו שבאו:

ויאמר שמואל אל שאול למה הרגזתני להעלות אותי. ר' אלעזר כי הוה מטי להאי קרא בכי ומה שמואל הנביא היה מתירא מיום הדין אנו עאכ"ו. מאי היא דכתיב ותאמר האשה אל שאול אלהים ראיתי עולים מן הארץ, עולים תרי משמע, חד שמואל, ואידך דאזל שמואל ואייתי למשה בהדיה אמר דילמא חס ושלום לדינא מתבעינא קום בהדאי אי איכא מילתא דכתיבא באורייתא ולא קיימתיה:

אמר רבא בר חנינא סבא משמיה דרב כל העושה דבר עבירה ומתבייש בו מוחלין לו על כל עונותיו שנאמר ויאמר שמואל אל שאול וגו' ויאמר שאול צר לי מאד וג' ואלו באורים ותומים לא קאמר ליה משום דהרג נוב עיר הכהנים. ומנא לן דאחילו ליה שנאמר ויאמר שמואל (אל שאול) ולמה תשאלני וה' סר מעליך וגו' ומחר אתה ובניך עמי, מאי עמי, עמי במחיצתי. ורבנן אמרי מהכא והוקענים לה' בגבעת שאול בחיר ה' יצאת בת קול ואמרה שאול בחיר ה'. תלמידוי דרבי אמי בר אבא בשם רבי שמואל בר נחמני חביבה היא מיתתו של שאול יותר מחייו שבחייו לא נאמר אתה ובניך עמי ובמיתתו נאמר אתה ובניך עמי, עמי במחצתי. א"א אומר בא וראה כח (הצדקה) [הצדיקים] משאול שהסיר את האובות ואת הידעונים מן הארץ וחזר ואהב את אשר שנא והלך לו אצל צפניה אמו של אבנר לעין דאר ושאלה לו באוב והעלה לו את שמואל והעלה את משה עמו וראו המתים שמואל ולה ועלו עמו סבורים שהגיע תחית המתים, וראתה האשה ונבהלה, אחד עשר צדיקים אעלו עמו באותה שעה. רבי אליעזר אומר כל המתים עולים בתחית המתים לבושים בתכריכיהם, בוא וראה מן הזרע שנזרעים ערומים ועלים לבושים בכמה קליפות והיורדים לארץ לבושים כל שכן שעולים לבושים, ולא עוד אלא בוא וראה מחנניה מישאאל ועזריה שירדו לכבשן האש לבושים ויצאו לבושים דכתיב כפיתו בסרבליהון ולא נחרכו, וכן למדנו משמואל הנביא שנאמר איש זקן עולה והוא עוטה מעיל:

שמואל א - פרק כח - רמז קמא

רבי יונתן אומר כל הנביאים נתנבאו בחייהון, שמואל נתנבא בחייו ולאחר מיתתו שאמר שמואל לשאול אם אתה שומע לעצתי ליפול בחרב תהא מיתתך כפרה עליך ויהא גורלך עמי במקום שאני שרוי שם, ושמע שאול לעצתו ונהרג הוא ובניו עמו שיהא חלקו עם שמואל הנביא שנאמר עמי עמי במחיצתי. הלל הזקן אומר אמר שמואל לשאול לא דייך שלא שמעת בקולי למחות את זכר עמלק אלא גם לדרוש באוב, אוי לרועה ואוי לצאנו שבשבילך נתן הקב"ה את ישראל ביד פלשתים, שנאמר ויתן ה' גם את ישראל עמך ביד פלשתים:

שמואל א - פרק ל - המשך רמז קמא

ויתנו לו פלח דבילה (בתוב לעיל בפסוק ראו נא כי אורו עיני למעלה ברמז קי"ח) ויכם דוד מהנשף ועד הערב. מאורתא ועד אורתא. דכתיב בנשף בערב יום באישון לילה ואפלה. אי הכי מהנשף ועד הנשף או מהערב ועד הערב מיבעי ליה, אי כתיב הכי הוה אמינא מאורתא דהאידנא עד אורתא דלחמחר, או מצפרא דהאידנא עד צפרא דלחמחר, קמ"ל מהנשף ועד הערב מצפרא ועד אורתא. רב אשי אמר תרי נשפי הוו נשף יממא ואתא ליליא נשף ליליא ואתא יממא:

ולא נמלט מהם איש כי אם ארבע מאות איש נער אשר רכבו על הגמלים, כתיב וישב ביום ההוא עשו לדרכו וארבע מאות איש להיכן הלכו, נשמטו אחד אחד בפני עצמו אמרו שלא נכוה בגחלתו של יעקב. אימתי פרע להם הקב"ה להלן ולא נמלט מהם איש כי אם ארבע מאות:

ויען כל איש רע ובליעל וגו' עד ויהי מהיום ההוא ומעלה וישימה (דוד) לחק ולמשפט לישראל. אמר רבי יודן והלאה אין כתיב כאן אלא ומעלה ממי את למד מאברהם שנאמר בלעדי רק אשר אכלו הנערים וחלק האנשים וגו':

שמואל א - פרק לא - המשך רמז קמא

ויקומו כל איש חיל. אנשי יבש גלעד אמרו אותו האיש הצילנו מחרפת בני עמון אין אנו חייבים לגמול לו חסד, א"ל הקב"ה אתם גמלתם חסד עם שאול ועם בניו אף אני נותן שכרכם לבניכם לעתיד לבא כשעתיד הקב"ה לקצץ את ישראל ראשון הוא מקבץ חצי שבט מנשה שנאמר לי גלעד ולי מנשה:

שמואל ב - פרק א - המשך רמז קמא

ויהי אחרי מות שאול (כתוב ברמז א'):

עמד נא עלי ומותתני כי אחזני השבץ. קטיגוריא של נוב עיר הכהנים אוחזת אותי, ואין השבץ אלא בגדי כהונה גדולה שנאאמר משובצים זהב יהיו במלואותם:

ויחזק דוד בבגדיו ויקרעם, נשיא ואב בית דין ושמועות רעות מנ"ל דכתיב ויחזק דוד בבגדיו ויקרעם וגם כל האנשים אשר אתו, וכתיב ויספדו ויבכו ויצומו עד הערב על שאול ועל יהונתן בנו, שאולל זה נשיא, יהונתן בנו זה אב בית דין, ועל עם ה' אלו שמועות רעות. א"ל רב סבא לרב כהנא אימא עד דאיתא כולהו, א"ל על הפסיק הענין:

ויאמר דוד אל הנער המגיד לו אי מזה אתה ויאמר בן איש גר עמלקי אנכי. נזכר דוד באותה שעה מה שנאמר למשה רבינו אם יבא אחד מכל אוה"ע ויתגייר שיקבלו אותו ומזרעו של עמלק אל יקבלו אותו, ואמר לו דמך על ראשך כי פיך ענה בך לכך נאמר מדור דור. אמר רבי יצחק בנו של דואג האדומי היה ואמר לו דמך על ראשך הרב דמים שפכת בנוב עיר הכהנים, ואית דאמרי דואג עצמו היה דמיך כתיב הרבה דמים שפכת:

ויאמר ללמד בני יהודה קשת הנה כתובה על ספר הישר. מאי ספר הישר אמר ר' יוחנן זה ספר אברהם יצחק ויעקב שנקראו ישראים שנאמר תמות נפשי מות ישרים. היכא רמיזא יהודה אתה יודוך אחיך ידך בעורף אויביך אי זו היא מלחמה שצריכה יד כנגד עורף הוי אומר זו קשת. רבי אלעזר אומר זה ספר משנה תורה דכתיב ועשית הישר והטוב, היכא רמיזא ידיו רב לו, אי זו מלחמה שצריכה שתי ידים הוי אומר זה קשת. רבי שמואל בר נחמני אומרזה ספר שופטים דכתיב בית איש הישר בעיניו יעשה, היכא רמיזא דכתיב למען דעת דורות בני ישראל ללמדם מלחמה, וכתיב ויאמר ה' יהודה יעלה איזו מלחמה שצריכה לימוד הוי אומר זה קשת:

בנות ישראל אל שאול בכינה. רבי יהודה ורבי נחמיה, רבי יהודה אומר בנות ישראל ודאי שבשעה שהיו בעליהם יוצאים למלחמה היה זנן ומפרנסם ומלבישם שני אם עדנים, מכאן שאין תכשיטטין נאים אלא לגוף המעודן, רבי נחמיה אומר בנות ישראל הנאות שבישראל אלו סנהדרין, אל שאול בכינה שבשעה שהיה שומע טעם הלכה יוצא מפי תלמיד חכם עומד ומנשקו על פיו:

צר לי עליך אחי יהונתן נעמת לי וגו' מאהבת נשים. משתי נשים ואיזו זו מיכל ואביגיל, (מח) מיכל בעוה"ז, ואביגיל לעוה"ב:

איך נפלו גבורים. ר' חנינא ור' יונתן תרוויהון אמרין מכאן שהצדיקים קרוין כלי מלחמה שנאמר איך נפלו גברוים ויאבדו כלי מלחמה:

שמואל ב - פרק ב - המשך רמז קמא

ויכהו אבנר באחרי החנית אל החומש וגו' (כתוב ברמז קע"ב). ויפקדו מעבדי דוד תשעה עשר איש ועשהאל וגו' (כתוב ברמז ח'):

שמואל ב - פרק ג - המשך רמז קמא

ויולדו לדוד בנים בחברון. שנו רבותינו המלך אל ירבה לו נשים אלא שמונה עשרה. ר' יהודה אומר מרבה הוא לו ובלבד שלא יהו מסירות את לבו. ר' שמעון אומר אפילו אחת ומסירה את לבו אל ישאנה, אם כן למה נאמר לא ירבה אפילו כאביגיל. שמונה עשר מנ"ל דכתיב ויולדו לדוד בנים בחברון ויהי בכורוו אמנון לאחינועם היזרעאלית ומשנהו כלאב לאביגיל וגו' והשלישי אבשלום בן מעכה וגו' והרביעי אדוניה בן חגית והחמישי שפטיה בן אביטל והששי יתרעם לעגלה אשת דוד אלה יולדו לדוד בחברון, וכתיב ואם מעט ואוסיפה לך כהנה וכהנה כהנה שית וכהנה שית דהוו להו תמני סרי, מתקיף לה רבינא ואימא כהנה י"ב וכהנה כ"ד. תניא נמי הכי לא ירבה לו נשים יותר מכ"ד, ולמאן דדריש וא"ו מ"ח הוו. ותנא דידן מ"ט, א"ר כהנא מקיש כהנה בתרא לכהנה קמא מה כהנה קמא שית אף כהנא בתרא שית. והא הואי מיכל, אמר רבי עגלה זו מיכל ולמה נקרא שמה עגלה שחביבה עליו כעגלה, וכן ה"א לולא חרשתם בעגלתי. ומי הות לה למיכל בנים והכתיב ולמיכל בת שאול לא היה לה ולד עד יום מותה, עד יום מותה לא היה לה ביום מותה היה לה, מכדי בנים היכא קא חשיב להו בחברון ואלו מעשה דמיכל בירושלים הוה דכתיב ומיכל בת שאול נשקפה בעד החלון ותרא את המלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה' ותבז לה בלבה ואר"י ואיתימא רב יוסף שקלתה מיכל למטרפסה. אלא אימא עד אותו מעשה היה לה מכאן ואילך לא היה לה, והכתיב ויקח עוד דוד נשים ופלגשים בירושלים, למלויי י"ח. מאי נשים ומאי פלגשים, אר"י א"ר נשים בכתובה ובקדושין, פלגשים בלא כתובה ובלא קדושין. אר"י א"ר ת' ילדים היו לו לדוד כלם בני יפת תואר היו והיו מגדלי בלורית ומהלכי בראשי גייסות והן היו בעלי אגרופין של בית דוד:

כלאב לאביגלי. א"ר יוחנן לא כלאב שמו אלא דניאל שמו ולמה נקרא שמו כלאב שהיה מכלים פני מפיבושת בהלכה, ועליו אמר שלמה בחכמתו בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני, ואומר חכם בני ושמח לבי ואשיבה חורפי דבר.

דבר אחר למה נקרא שמו כלאב לפי שהיו ליצני הדור אומרים אפשר שמדוד היא מתעברת אבל (מט) מנבל היא מתעברת, מה עשה הקב"ה צר צורתו כצורתו של אביו, וזהו כלאב כאלו אב, וכן אתה מוצא שאומרים ביצחק לכך כתיב אלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק שהיה קלסתר פניו דומין לו והכל אומרים אברהם הוליד את יצחק:

ויצא יואב מעם דוד וישלח מלאכים אחרי אבנר וישיבו אותו מבור הסירה. מאי מבור הסירה א"ר אבא בר כהנא בור וסירה גרמו לו לאבנר שנהרג. ויטהו יואב אל תוך השער א"ר יוחנן שדנו בדין סנהדרין:

שמואל ב - פרק ג - רמז קמב

ואל יכרת מבית יואב זב ומצורע כל מי שיש לו זכות זוכה לחמשה דברים, כך אמרו רז"ל האב זוכה לבן בחמשה דברים בנוי ובכח בעושר בחכמה ובשנים, וכן אברהם ביצחק, בנוי מי האיש הלזה וכתיב ביוסף הנה בעל החלומות הלזה. בכח וישב יצחק ויחפור את בארות המים. בעושר ויגדל האיש. בחכמה הנה האש והעצים וגו'. בשנים שהיה בן ק"פ שנים. וכל מי שאין לו זכות נוטל כנגדן חמשה פורעניות שנאמר ואל יכרת מבית יואב, זב כנגד הכח שאין חלש ממנו, מצורע כנגד הנוי, מחזיק בפלך כנגד העושר שדומה לאשה שאינה טוה שאין לה מה לאכול, חסר לחם כנגד החכמה שנאמר לכו לחמו בלחמי, ונופל בחרב כנגד השנים. על שבעה דברים נגעים באים על שפיכות דמים דכתיב אל יכרת מבית יואב וכו' (כתוב ברמז ר"ל):

והמלך דוד הולך אחרי המטה. שנו רבותינו המלך מת לו מת אינו יוצא מתוך פלטין שלו. ר' יהודה אומר אם רצה לצאת אחר המטה יוצא שכן מצינו בדוד שיצא אחר מטתו של אבנר שנאמר והמלך דוד הולך אחרי המטה, אמרו לו לא היה הדבר אלא לפייס את העם ונתפייסו שהיה דוד יוצא מבין האשים ונכנס לבין הנשים ובין הנשים ונכנס לבין האנשים שנאמר וידעו כל העם וכל ישראל ביום ההוא כי לא היתה מהמלך להמית את אבנר:

דרש רבא מאי דכתיב ויקם כל העם להכרות את דוד כתיב להכרות וקרינן להבאות, בתחלה להכרותו ולבסוף להברות. אמר ר' יהודה אמר רב מפני מה נענש אבנר מפני שהיה בידו למחות בשאול ולא מיחה. ר' יצחק אמר מיחה ולא נענה, ושניהם מקרא אחד דרשו ויקונן המלך אל אבנר ויאמר הכמות נבל ימות אבנר ידיך לא אסורות ורגליך לא לנחושתים הוגשו, מ"ד לא מיחה ה"ק ידיך לא אסורות מאי טעמא לא מחית לפיכך כנפול לפני בני עולה נפלת. מאן דאמר מיחה אתמוהי קא מתמה הכמות נבל ימות אבנר מכדי מחיי מחית היאך כנפול לפני בני עולה נפלת. מאן דאמר מיחה אתמוהי קא מתמה הכמות נבל ימות אבנר מכדי מחויי מחית היאך כנפול לפני עולה נפלת. ולמאן דאמר מיחה מאי טעמא איענש א"ר נחמן בר יצחק ששיהה מלכות בית דוד שתי שנים ומחצה:

ואננכי היום רך ומשוח מלך והאשנים האלה בני צרויה קשים ממני. א"ר ששת חוצפא מלכוותא בלא תנא, רבי נחמן אמר חוצפא [אפילו] כלפי שמיא מהני, מעיקרא כתיב לא תלך עמהם ולבסוף כתיב לך עם האנשים:

שמואל ב - פרק ד - המשך רמז קמב

ושמו מביפושת תאנא לא מפיבושת שמו אלא איש בושת שמו ולמה נקרא שמו מפיבושת שהיה מבייש פני דוד בהלכה, לפיכך זכה דוד ויצא ממנו כלאב שהיה מכלים פני מפיבושת בהלכה:

שמואל ב - פרק ה - המשך רמז קמב

ויאמר (אנשי יבוס) [להד לאמר] לא תבא הנה (כתוב ברמז כ"ח):

ויעזבו שם את עצביהם וישאם דוד ואנשיו. רב הונא רמי כתיב ויאמר דוד וישרפו באש, וכתיב וישאם דוד ואנשיו, לא קשיא כאן קודם שבא אתי הגתי כאן לאחר שבא אתי הגתי, דכתיב ויקח את עטרת מלכם מעל ראשו ומשקלה ככר זהב ואבן יקרה ותהי על ראש דוד, ומי שרי איסורי הנאה נינהו א"ר נחמן אתי הגתי בא ובטלה. משקל הככר זהב היכי מצי מנח לה, אר"י אמר רב ראויה לנוח בראש דוד, רבי יוסי בר חנינא אומר אבן שואבת היה בה דהוה דליא לה. ר' אליעזר אומר אבן יקרה היתה בה ששוה ככר זהב וכו':

ויהי כשמעך את קול צעדה בראשי הבכאים אמר לו הקב"ה אל תעלה אלא מאחוריהם ואין לך רשות לפשוט יד בהם אפילו קרובים לך עד שתראה את ראשי הבכאים מתנענעים, ולמה נתן לו סימן להראות מראשיהן ולא מאחריהם, א"ר ברכיה שכלם מלאים קוצים מראשיהן כלומר הואיל ואתם בצרה אף אני עמכם בצרה שנאמר עמו אנכי בצרה. מהו אז תחרץ דבר חתוך כמו שנאמר אם חרוצים ימיו, כיון שיצא היו הפלשתים קרבים ובאים וישראל רואין אותם שלא היו רחוקים מהם אלא ארבע אמות, אמרו לו ישראל דוד מה אנו עומדים אמר להם מצווה אני מן האלהים שלא לפשוט יד בהן עד שאראה ראשי האלילנות מנענעים, (אמרו לו) ואם פושטים אנו יד בהם אנו מתים (אמר להם) מוטב נמות זכאים וצדיקים ולא נמות רשעים אלא אני ואתם נתלה עינינו אל הקב"ה. כיון שתלו עיניההם נענעו האלנותומיד פשטו יד כמו שכתוב ויעש דוד וגו'. אמר הקב"ה למלאכים ראו מה בין דוד לשאול שאול עומד ונשאל באורים ותומים, והפלשתים באים עליו והניח את האורים ואת התומים וברח ואמר לכהן אסוף ידך:

ויוסף עוד דוד את כל בחור בישראל שלשים אלף, ר' ברכיה בשם ר' אבא בר כהנא תשעים אלף זקנים מינה דוד באותו היום הה"ר בחור כל בחור את בחור. וירכיבו את ארון האלהים אל עגלה חדשה וגו' ויחר לדוד על אשר פרץ ה' פרץ בעוזה. אמר ליה אחיתופל לדוד היה לך ללמוד ממשה רבך שלא נשאו הלוים את ארון אלא בכתף שנאמר ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו. חזר דוד והעלו בכתף שנאמר ויקרא דויד לצדוק ולאביתר הכהנים וללוים לאוריאל עשיה ויאול שמעיה ואליאל ועמינדב וגו' כמשפט וגו' כאשר צוה משה כדבר ה' היכן צוהו ולבני קהת לא נתן:

רבי ברכיה בשם ר' אבא בר כהנא תשעים אלף זקנים מינה דוד ביום אחד ולא מינה אחיתופל עמהם והוה ארונא טעין כהניא לרומא וטריף להון לארעא שלח דוד ואייתי לאחיתופל, אמר ליה לית את אומר לי מה נעביד לדין ארונא דהוה טעין כהניא לרומא וטריף להוא לארעא, אמר ליה שאל לאילין חכימיא דמניתא, אמר ליה דידע למוקמיתיה ולא מוקים ליה יהא סופיה למחנקא אמר מיליא דמינקייא אמרין בכל יומא בכנישתא לא הוית ידעית ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו, וכן אתה מוצא בשעהה שבא דוד לחפור תמליא של בית המקדש חפר חמש עשרה מאות אמין ולא אשכח תהומא ובסופא אשכח חד עציץ ובעא מרמיתיה אמר ליה לית את יכיל לי, אמר ליה למה אמר ליה דאנא הכא כביש על תהומא, אמר ליה ומן אימת את הכא אמר ליה מן שעתא דאשמע רחמנא קליה בסיני ואמר אנכי ה' אלהיך וזעת ארעא ושקעת ואנא יהבית הכא כביש על תהומא, אעפ"כ לא שמע ליה וכיון דרמייה סליק תהומא בעי משטפי עלמא, והוה אחיתופל קאי תמן אמר כדון דוד מת ואני מלך, אמר דוד מאן דחכים למוקמתיה ולא מוקמיתיה יהיא סופיא מתחנק אמר מה דאמר ואוקימתיה התחיל דוד עולה ואמר שיר המעלות אעפ"כ הוה סופיה מתחנקא, הדא הוא דמתלא אמר צריך בר נש חשש על (נ) לווטתא דרבא אפילו על מגן. ר' שמואל בר רב יצחק אמר מגלה שמסר שמואל לדוד אמרה אחיתופל לדוד ברוח הקדש, מה הוה אחיתופל עבד הוה עבד הוה בר נש מימליך מילא ביה והוה אמר ליה זיל ועביד הכין והכין ואין לית את מאמין לי זיל ושאל באורים ותומים והוה אזיל ושאיל ומשכח הכין, הדא הוא דכתיב ועצת אחיתופל אשר יעץ בימים ההם כאשר ישאל איש קרי ולא כתיב שלא יכלו הכתובים לקרותו איש:

ויבואו עד גורן נכון וישלח עוזה אל ארון האלהים ויאחז בו כי שמוטו הבקר. אמר הקב"ה ארון נושא את נושאיו עצמו לא כל שכן:

ויחר אף ה' בעוזה ויכהו שם האלהים על השל, ר' יוחנן ור"א, חד אמר על עסקי של וחד אמר על שעשה צרכיו בפניו. וימת שם עם ארון. מה ארון קיים לעולם אף עוזה בא לעולם הבא. ויחר לדוד א"ר אלעזר שנשתנו פניו כחררה, אלא מעתה כל היכא דכתיב ויחר הכי נמי, התם כתיב אף הכא לא כתיב אף. דרש רבא מפני מה נענש דוד מפני שקרא לדברי תורה זמירות דכתיב זמירות היו לי חקיך, אמר לו הקב"ה דברי תורה שכתוב בהן התעיף עיניך בו ואיננו אתה קורא אותם זמירות הריני מכשילך בדבר שאפילו תינוקות של בית רבן יודעים דכתיב ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישארו ויהו אתיה בעגלה:

ויהי כי צעדו נושאי ארון ה' ששה צעדים ויזבח שור ומריא, וכתיב שבעה פרים ושבעה אילים, א"ר פפא בר שמואל על כל פסיעה ופסיעה שור ומריא. ועל כל שש פסיעות שבעה פרים ושבעה אילים, כתיב גורן כידון וכתיב נכון, בתחלה כידו ולבסוף נכון:

ויביאו את ארון האלהים ויציגו אותו וגו' ויתן לפני (האלהים) ארון ה' וגו' ולהזכיר ולהודות בשחר היו אומרים הו'דו לה' קראו בשמו עד אל תגעו במשיחי. בין הערבים היו אומרים שירו לה' כל הארץ עד ויאמרו כל כל העם אמן והלל לה', וכלך היו עושים ארבים ושלש שנים. עד שהביאו שלמה לבית עולמים, ובברחו מפני אבשלום בנו יצא עמו עד שעלה במעלה הזיתים ונשאל באורים ותומים ונסתלק אביתר מן הכהונה הגדולה ונכנס צדוק הכההן תחתיו והחזירו את הארון למקומו, אבל אהל מועד שעשה משה במדבר ומזבח הנחשת שעשה בצלאל בן חור ואש שירדה מן השמים בימי משה שם בבמה אשר בגבעון שנאמר ואלת צדוק הכהן ואחחיו הכהנים לפני משכן ה' בבמה אשר בגבעון:

ברך ה' את בית עובד אדום. מפני התרעומת, וזה אחד מן הדברים שהיו ישראל מתרעמים עליהם והיו אומרים מיני פורעניות הם. ואלו הם הקטורת והארון והמטה. אמרו הקטורת הזה של פורענות הוא, היא הרגה נדב ואביהוא, היא הרגה מאתים וחמשים איש, לכך ידעו שהיא של כפרה שנאמר ויתן את הקטרת ויכפר. אמרו הארון הזה של פורענות הוא הכה את עוזה ואנשי בית שמש לפיכך ידעו שהוא של ברכה שנאמר ברך ה' את בית עובד אדום. אמרו המטה הזה של פורענות הוא הביא עשר מכות על המצרים במצרים ועשר על הים לפיכך ידעו שהוא של נסים שנאמר ומטך אשר הכית בו וג':

שמואל ב - פרק ה - רמז קמג

פתח רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי בכבוד אכנסיא ודרש ברך ה' את בית עובד אדום וגו' בעבור ארון האלהים, והלא דברים ק"ו ומה ארון שלא אכל ושתה על שכבדו ורבצולפניו כך, המארה לתלמיד חכם בתוך ביתו ומאכילו ומשקהו ומהנהו מנכסיו על אחת כמה וכמה. מה היא הברכה שברכו, אמר רבי יהודה בר ביזנא זו חמות ושמונה כלותיה שילדו ששה בכרס אחד שנאמר פעולתי השמיניי כי ברכו אלהים וגו' כל אלה מבני עובד ארדום המה ובניהם ואחיהם איש חיל בכח לעבודה. כתיב ששים ושנים לעובד אדום. דהות כל חדא מנהון ילדה תרי בכל ירחא, האא כיצד, טמאה שבעה וטהורה שבעה וילדה. טמאה שבעה וטהורה שבע וילדה. ששה עשר בכל ירח לתלתא יורחין הא ארבעין ותמניא והיא שיתא הא חמשין וארבע ותמניהון הא שתין ותרין הרי ששים ושנים לעובד אדום:

דלמא תלת עשר אחין הוויין ומיתין תרין עשר בלא בנין אתון בעיין מתיבמת קומי רבי אמר לו רבי זילל ייבם אמר לית בחילי, והן אומריות כל חדא וחדא אנא זיינא ירחי, אמר ומאן זייין ירחא דעיבורא, אמר רבי אנא זנא ירחא דעיבורא וצלי עליהון ואזלין להו, בתר תלת שנין אתון טעינין תלתין ושתא מינוקין, בעון אתון וקמין להון קומי דרתא דרבי סלקין ואמרין ליה אית לרע חדא קרייא דמינוקיאה בעין משאל בשלמך אודיק רבי מן כוותא וחמתון אמר לון מה עיסקכון אמרין ליה אנן בעיין תיתן לן ההוא ירחא דעיבורא ויהב לון ההוא ירחא דעיבורא. ומה ארון שלא נעשה בו לא לשכר ולא להפסד ולא היו בו אלא שברי לוחות נתברכו בשבילו קל וחומר לצדיקים שיתברכו בשבילם. וכן אתה מוצא יצחק ירד לגרר ירדה ברכה לרגלו ויזרע יצחק בארץ ההיא. יעקב נחשתי ויברכני ה' בגללך. יוסף ויברך ה' את בית המצרי בגללל יוסף. יעקב ויברך יעקב את פרעה שכלה הרעב:

והיה ארון ה' בא עיר דוד ומיכל בת שאול וגו' אמרה לו משפחתו של בית אבא היתה נאה ממך חלילה להם שנראה מימיהן פסת יד ופסת רגל ועקב מגולין, אלא כולם היו מכובדין ממך, ומה אמר לה דוד לפני ה' אשר בחר בי וגו' אלא בית אביך היו מבקשין כבוד עצמם ומניחין כבוד שמים ואני איני עושה כן אלא מניח אני כבוד עצמי ומבקש אני כבוד שמים. והייתי שפל בעיני ועם האמהות, אמר לה אין את נקראת מן האימהות אלא מן האמהות:

ויחלק לכל העם. תנו רבנן לחם עוני פרט לחלוט ואשישה, מאי משמע דהאי אשישה לישנא דחשיבותא הוא, דכתיב ויחלק לכל העם וגו' אשפר אחד ואשישה אחת. א"ר יוחנן אשפר אחד מששה בפר איששה אחד מששה באיפה, ופליגא דשמואל דאמר שמואל אשישה גרבא דחמרא דכתיב ואוהבי אשישי ענשים:

שמואל ב - פרק ז - המשך רמז קמג

ויהי בלילה ההוא ויהי דבר ה' אל נתן. רב אמר עצה עמוקה ניתן לו באותה לילה. ר' חנינא בר פפא ור' סימון, רב חנינא אמר אמר הקב"ה לנתן הנביא נתן האיש הזה שאני משלחך אצלו מהיר הוא במלאכתו קודם עד שלא ישרכור פואלים לך ואמרו לו לא אתה תבנה לי בית שלא יהא לו עלי תרעומת, ר' סימון אמר אמר הקב"ה לנתן הנביא האיש שאני משלחך אצלו נדרן הוא קדם עד שלא ידור לך ואמר לו לא את תבנה לי בית קדם עד שלא יהיה לו בושה מסנהדרין:

שמואל ב - פרק ז - רמז קמד

כתוב אחד אומר האתה תבנה לי בית וכתוב אחד אומר לא אתה תבנה ללי הבית, היאך אני מקיים שני מקראות הללו, אלא לא אתה תבנה שאין אתה בונה אותו האתה תבנה שבנך בונה אותו, אתה הקדמת כבודך לכבודי שמשראית עצמך יושב בבית ארזים תבעת בנין בית המקדש אבל שלמה בנך מקדים כבודי לכבודו שנאמר ובשנה האחת עשרה בירח בול וגו' כלה הבית ואחר כך את ביתו בנה שלמה. ד"א האתה תבנה שאתה מיסדו לא אתה תבנה שאי אתה משכללו. ד"א לא אתה תבנה שאי אתה בונה אותו. האתה תבנה שאלולא אתה לא ירדה האש. שנאמר ה' אלהים אל תשב פני משיחך זכרה לחסדי דויד עבדך. א"ר חלבו בש"ר שילא הלך והביא ארונו של דוד אביו אמר לפניו רבון העולמים אם אין לי מעשים טובים עשה בשביל חסדיו של דוד מיד ירדה האש. ואם אין אתה למד מכאן פסוק מלא הוא ארוממך ה' כי דליתני וגו' ה' העלית משאול נפשי:

שמואל ב - פרק ז - רמז קמה

האתה תבנה לי בית וכתיב לא תבנה בית לשמי כי דמים רבים שפכת כיון ששמע דוד כך נתיירא אמר הרי נפסלתי מלבנוות בית המקדש. א"ר יהודה בר' אלעאי אמר לו הקב"ה דוד אל תירא חייך כי הם לפני כצבי וכאיל לכך נאמר שפכת ארצה ואין ארצה אלא צבי ואיל שנאמר על הארץ תשפכנו כמים. ד"א חייך הם לפני כקרבנות דכתיב כי דמים רבים שפכת לפני ואין לפני אלא קרבן שנאמר ושחט את בן הבקר לפני ה'. אמר לו ואם כן למה איני בונה אותו, אמר לו הקב"ה שאם אתה בונה אותו הוא קיים ואינו חרב, אמרו לו והרי יפה א"ל הקב"ה גלוי וצפוי לפני שהם עתידים לחטוא ואני מפיג חמתי בו ומחריבו והם נצולין שכן כתיב באהל בת ציון שפך כאש חמתו, אמר לו הקב"ה חייך הואיל וחשבת לבנותו אע"פ ששלמה בנך בונהו לשמך אני כותבו מזמור שיר חנוכת הבית לדוד. ר' הונא בשם ריב"ל אלף וחמש מאות אמה חפר דוד לעמוד על משתיתא של ארץ, דתניא ג' בתולות הם, בתולת אדם, בתולת קרקע, בתולת שקמה. בתולת אדם שלא נבעלה מימיה. בתולת שקמה כל שלא נקצצה מימיה, בתולת ארץ כל שלא נעבדה מימיה. רשב"ג אומר כל שאין בה חרס. כיון שחפר דוד אלף ות"ק אמה מצא שם חרס וכו' (כדכתייב לעיל):

ועשיתי לך שם גדול כשם הגדולים תני רב יוסף זה שאומרים מגן דוד:

ושמתי מקום לעמי לישראל ונטעתיו. תמן תנינן שמעון הצדיק היה משירי כנסת הגדולה וכו'. ר' הונא בר פפפא אמר מקרא מלא הוא ועוברי הים פירשוהו נחית בחסדך הרי בזכות החסד, נהלת בעזך הרי בזכות התורה אימתי נתבסס העולם משבאו אל נוה קקדשך:

ושמתי מקום לעמי. א"ר יוחנן בש"ר מעון בן יוחאי כל הקובע מקום לתורתו אויביו נופלים תחתיו שנאמר ושמתי מקום לעמי ישראל ונטעתיו ושכן תחתיו ולא ירגגז עוד ולא יוסיפו בני עולה לענותו כאשר בראשונה, כתיב לענותו וכתיב לבלותו בתחלה לענותו ולבסוף לבלותו. כי ימלאו ימיך ושכבת עם אבותיך. א"ר שמואל בר נחמני ימים שלמים אני מונה לך ואיני מונה לך חסרים דכתיב והימים אשר מלך דוד על ישראל וגו' וכתיב בחברון מלך שבע שנים וששה חדשים ובירושלים מלך ל"ג שנים אילן יתירתא דהכא מאן אנון ר' יצחק בר קצרתה בש"ר יונה חסרים היו אלא שהכתובים חלקו כבוד לירושלים ומונין אותם שלמים אמר רב יודן חשבוון מרובה (נא)בולע לחשבון מועט לפי שכתוב כי ששה חדשים ישב שם יואב וגו' אותם ששה חדשים שהיה דוד בורח מפני אבשלום בנו לא עלו מן המנין אלא בשעירה נתכפר לו כיחיד:

שמואל ב - פרק ז - רמז קמו

כי ימלאו ימיך, א"ר שמואל בר נחמני אמר הקב"ה לדוד ימים מלאים אני מונה לך ואיני מונה לך חסרים כלום שלמה בנך בונה את בה"מ אלא להקריב בו קרבן, (חשיב) [חביב] עלי משפט וצדקה שאתה עושה מכל הקרבנות ומה טעם עושה צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח:

ויבא המלך דוד (כתוב ברמז ע"ח):

ילמדנו ארבינו אדם ימישראל שקרא לו החזן לעמוד לקרות בתורה או לעבור לפני התיבה אסור לתבוע צרכי צבור עד שיתקן עצמו. מעשה בר' עקיבא שקרא לו החזן ברבים לעמוד ולקרות בתורה ולא עמד, אחר שנפטרו מבית הכנסת התחיל מפייס לתלמידים אמר להם יבא עלי אם מרוח גסה לא עמדתי וקראתי בתורה, אמרו לו ולמה לא עמד רבי א"ל מפני שלא התקנתי את עצמי, כיון ששמעו כך התחילו תמהין על מה שאמר ר' עקיבא, אמר דוד לא הייתי מתפלל לפני האלהים עד שהייתי מתיישב דעתי ומתקן עצמי אחר כך הייתי עומד ומסדר תפלתי, שנאמר ויבא המלך דוד וישב לפני ה' (אלא) מאחר שישב עצמו וכיון את דעתו ואחר כך מי אנכי ה' אלהים ומי ביתי כי הביאתני עד הלום:

אשר בהעוותו והוכחתיו בשבט אנשים. זה הדד ורזון בן אלידע שנאמר ויקם ה' לו שטן. ובנגעי בני אדם אלו המזיקים בנוי דאדם הראשון. דא"ר סימון כל מאה ושלשים שנים שפירשה חוה מאדם רוחות הזכרים היו מתחממים ממנה והיא יולדת מהם ורוחות נקבות היו מתחממות מאדם והיו יולדות ממנו, מ"ד רוחי דביתא טבין דרבין עמיה ומ"ד אינון בישין דחכמין יצריה":

ותקטן עוד זאת בעיניך. א"ר סימון לאחר שעשה לחברו קטנה א"ל עשית קטנה סופך לעשות גדולה:

(נב) וזאת תורת האדם זה יוסף דכתיב ויהי יוסף יפה תאר ויפה מראה. ד"א זאת תורת האדם המעולה שבנביאים זה משה, אתה מוצא מה שכתוב בזה כתוב בזה, זה מלך על ישראל ויהודה, וזה מלך על ישראל ויהודה, זה פתח באשרי, וזה באשרי אשריך ישראל מי כמוך:

מפני עמך אשר פדית, אתה מוצא כל זמן שישראל משועבדים שכינהמשועבדת עמהם שנאמר ויראו את אלהי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת, וכשנגאלו עמהם מהו אומר כעצם השמים לטוהר. אין לי אלא צרת צבור, צרת יחיד מנין שנאמר יקראני ואענהו עמו אנכי בצרה, ואומר ויהי ה' את יוסף ויט אליו חסד, ואומר מפני עמך אשר פדית לך ממצרים גוי ואלהיו, ר' אליעזר אומר עבודה זרה עברה עם ישראל בים שנאמר ועבר בים צרה ואי זה צלמו של מיכה, א"ר עקיבא אלולא הדבר כתוב אי אפשר לאומרו אמרו ישראל לפני הקב"ה עצמך פדית. (כתיב) אשר הלכו אלהים זה משה ואהרן, וכתוב אחר אומר אשר הלך אלהים. ותכונן לך וגו' (שם) [עד] עולם (כתוב ברמז תתכ"ט):

ועתה הואל וברך את בית עבדך, א"ר יוחנן אמר לו הקב"ה לדוד דוד אין הבור מתמלא מחולייתו אלא אם כן מושכים לו (נג) אמה ממקום קרוב אם אתה פושט ידך בפלשחים אתה מתברך, הדא הוא דכתיב ויהי אחרי כן ויך דוד את פלשתים:

שמואל ב - פרק ח - המשך רמז קמו

ויקח דוד את מתג האמה מיד פלשתים. לפי שכרת יצחק עם פלשתים ברית שנאמר ויאמרו ראה ראינו כי היה ה' עמך ונאמר תהי נא אלה מה עשה יצחק כרת אמה אחת ממתג החמור שהיה רוכב עליו ונתן להם ברית שבועה וכשמלך דוד רצה לבא לארץ פלשתים ולא היה יכול מפני השבועה עד שלקח מהם אות ברית שבועת יצחק שנאמר ויקח את מתג האמה מיד פלשתים. וימדדם בחבל השכב אותם ארצה. א"ר יוחנן משום ר' שמעון בן יוחאי היינו דאמרי אינשי מיניה וביה אבא ליזיל ביה גרגא, כי אתא רב דימי אמר ירך מתוכה מסרחת, ריב"ל אמר על ידי שהרגו לאביו ואמו וענו לרות:

שמואל ב - פרק ח - רמז קמז

ויעש דוד שם בשובו מהכותו. זהו שאמר הכתוב למנצח על שושן עדות מכתם לדוד וכתיב בהצותו את ארם נהרים וגו'. בשעה ששלח דוד את יואב לארם נהרים ולארם צובה פגע באדומיים בקש גזנבן הוציאו להם אפסטליות שלהם רב לכם תוב את ההר, פגע במואבים בקש לזנבן הוציאו לו אפסטלליות שלהם אל תצר את מואב, שלח אצל דוד כל המאורע באותה שעה לא נהג דוד בעצמו כמלך אלא עמד והעביר פופפירא מעליו ועטרה מעל ראשו ונתעטף והלך אצל סנהדרין [שנקראו שושנים] שנאמר בטנך וגו' סוגה בשושנים, עדות על שם התורה שנקראת עדות, אמר להם רבותי לא באתי לכאן אלא ללמוד אם אתם נותנין לי רשות אני מלמד שלחתי את יואב לארם נהרים ולארם צובה ופגע באדומיים ובקש לזנבן והוציאו אפסטליות שלהם, ולא הם פרצו את הגדר תחלה שנאמר ויאזסוף אליו בני עמון, פגעו במואבים בקש לזנבן והוציאו אפסטליות שלהם אל תצר את מואב, ולא הם פרצו את הגדדר תחלה וישלח מלאכים אל בלעם בן בעור. כמה אגרות כתב, אחד לאדומיים ואחד למואביים, ר' חנניא אמר אגרת אחד כתב הה"ד (וישב יואב מהכות) [בהצותו] את ארם נהרים ואת ארם צובה וישב יואב ויך את אדום בגיא מלח שנים עשר אלף, חזר ולמד של אדומים משל מואבים מכתבם לדוד מכות ותמות לדוד. ד"א וישב ויך את אדום בגיא ודו'. אמר יואב אם נחריב את אדום עכשו אין אנו מוצאים בחזרתנו לא אכילה ולא שתיה אלא נניח אותם עד שנכבוש את ארם ונחזור עליהם היינו דכתיב וישב יואב ויך. כתוב אחד אומר שנים עשר אלף, אלא שתי מלחמות היו אחת של שנים עשר אלף ואחת של שמנה עשר אלף:

ויהי דוד עושה משפט וצדקה, והלא במקום שיש משפט אין צדקה ובמקום שיש צדקה אין משפט, אלא איזהו משפט שיש בו צדקה הוי אומר זו ביצוע, מכאן א"ר יוהשע בן קרחה מצוה לבצוע, וכה"א אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם והלא במקום שיש שלום אין משפט ובמקום שיש משפט אין שלום, אלא איזהו משפט שיש בו שלום הוי אומר זה ביצוע. במתניתין תאנה ראה עני שנתחייב ממון היה משלם לו מביתו. משפט לזה שהחזיר לו ממונו, וצדקה לזה ששלם לו מתוך ביתו. קשיא ליה לרבי האי לכל עמו לעניים מבעי ליה, אלא רבי אומר אע"פ שלא שלם לו מתוך ביתו משפט וצדקה, משפט לזה ששלם לו את ממונו, וצדקה לזה שהוציא גזלה מתחת ידו. ויהי דוד עושה משפט וצדקה לגל עמו ויואב בן צרויה על הצבא. א"ר אבא בר כהנא אלמלי לא עשה יואב מלחמה לא עסק דוד בתורה, ואלמלי לא עסק דוד בתורה לא עשה יואב מלחמה, מה טעם דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו משום דיואב בן צרויה על הצבא, ומה טעם יואב בן צרויה על הבצא משום דדוד עושה משפט וצדקה לכל עמו, וכן הוא אומר שופטים ושוטרים תתן לך, שופטים אלו הדיינים שוטרים אלו הפרנסים שמנהיגים את העדה, ר' אליעזר אומר אם אין שוטר אין שופט, כיצד כיון שנתחייב אדם לחבירו בב"ד אם אין שוטר שיוציא ממנו כיון שפירש מן הדין אין ספקה ביד הדיין לעשות לו כלום אלא אם כן מוסרו ביד שוטר והשוטר מוציאו ממנו. וכן א"ר אלעזר בן פדת אלמלא שטרו של יואב לא היה דוד יכול לעשות את הדין שכן הוא אומר ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו ויואב בן צרויה על הצבא וכי דוד ויואב שוטרים היו, אלא כל מי שלא היה שומע לדיין היו מוסרים אותו ביד יואב ומוציאו ממנו בעל כרחו, וכן איוב אומר אב אנכי לאביונים וגו' ואשברה מתלעות עול וגו':

(ואביתר על הכרתי ועל הפלתי) [והכרתי והפלתי] וגו'. אלו אורים ותומים, ולמה נקרא שמם כרתי ופלתי, כרתי שכורתים דבריהם, פלתי שמופלאים בדבריהם. ואח"כ שר צבא למלך יואב. אחיתופל זה יועץ וכן הוא אומר ועצת אחיתופל אשר יעץ בימים ההם כאשר ישאל (איש) בדבר אלהים, בניהו בן יהוידע זה סנהדרין, כרתי ופלתי אלו אורים ותומים ואחר כך ושר צבא למלך יואב. ובני הדורכהנים היו. אמר רבא שרי ליה לצורבא מרבנן למימר צורבא מרבנן אנא שרו לי תגראי ברישא דכתיב ובני דוד כהנים היו מה כהן נוטל חלק בראש אף תלמיד חכם נוטל חלק בראש. וכהן מנא לן דכתיב וקדשתו:

שמואל ב - פרק י - המשך רמז קמז

ויאמר דוד אעשה חסד עם חנון בן נחש. א"ר ברכיה בש"ר אלעזר בן פדת מה חסד עשה נחש עם דוד שאמר כאשר עשה אביו עמדי חסד, אלא כשהיה דוד בורח מן שאול הלך דוד וכל בית אביו אצל בני מואב אמר להם קבלו בית אבא שנאמר כאשר עשה אביו עמדי חסד, אלא כשהיה דוד בורח מן שאול הלך דוד וכל בית אביו אצל בני מואב אמר להם קבלו בית אבא שנאמר וינחם את פני מלך מואב ויאמר ישב נא אבי ואמי, קבלו אותם, וכיון שיצא דוד עמד מלך מואב והרג לאביו ולאמו ולאחיו של דוד ולא נשתייר מהם אלא אחד שנאאמר ליהודה אליהו מאחי דויד שלא נשתייר מהם אלא הוא וברח ממלך מואב והלך אצל נחש מלך בני עמון שלח מלך מואב ואמר לנחש שמא בא אצלך אצלך אחד מאחי דוד אמר לו לאו ושמרו עד שבא דוד, לכך אמר דוד אעשה חסד עם חנון בן נחש, כיון שהלכו שלוחיו של דוד אצל חנון אמרו להם שרי בני עמון מהו כך המכבד דוד את אביך בעיניך אל תאמן בדוד למה שהקב"ה כתב בתורתו לא יבא עמוני ומואבי וגו' וכתיב לא תדרוש שלומם הקב"ה מזהירו בשבילנו (הוא מבטל דברי אלהיו הלא בעבור חקור את העיר, מיד ויקח חנון את עבדי דוד ויגלח וגו' ורוח הקדש צווחת חנון רשע (נד) רעך ורע אביך אל תעזוב:

חזק ונתחזק (כתוב ברמז ה') ואת שובך שר צבאו (מלך בני עמון). כתיב שובך וכתיב שופך, רב ושמואל חד אמר שופך שמו ולמה נקרא שמו שובך שעשוי כשובך, וחד אמר שובך שמו ולמה נקרא שמו שופך שכל הרואה אותו נשפך כקיתון:

שמואל ב - פרק יא - רמז קמח

ויהי לעת הערב ויקם דוד מעל משכבו. א"ר יהודה אמר רב לעולם לא יביא אדם עצמו לידי נסיון שהרי דוד הביא עצמו ליד נסיון ונכשל, אמר לפניו רבש"ע מפני מה אומרים אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב ואין אומרים אלהי דוד, אמר ליה מינסו לי ואת לא מינסת לי, אמר לפניו רבש"ע בחנני ה' ונסני, אמר ליה מנסינא לך ועבידנא מילתא בהדך דלדידהו לא מודעתינהו ואת קא מודענא לך דאינסינא יתך בדבר ערוה, מיד ויהי לנעת הערב ויקם דוד מעל משכבו. א"ר יהודה אמר רב שהפך משכבו של לילה למשכבו של יום ונתעלמה ממנו הלכה דא"ר יוחנן אבר קטן יש באדם משביעו רעב מרעיבו שבע והיינו דכתיב ויתהלך על גג בית המלך. בת שבע הוה חייפא רישה תותי חלתא אתא שטן אידמא ליה כטביא פתק ביה גירא בהדי דקא פרחא איגליה וחזייה מיד וישלח דוד (מלאכים) [וידרוש] לאשה, והיינו דכתיב בחנת לבי פקדת לילה צרפתני בל תמצא זמותי בל יעבר פי, איכו זממא נפל ליה בפומיה דמאן דסני ולא לימא כי האי מילתא:

הלוא זאת בת שבע בת אליעם אשת אוריה החיתיי. דורות הראשונים מנא לן דבתמני אוליד דכתיב הלוא זאת בת שבע בת אליעם אשת אוריה החתי, וכתיב אליעם בן אחיתופל הגילוני, וכתיב וישלח ביד נתן הנביא ויקרא את שמו ידידיה, וכתיב ויהי לשנתים ימים ויהיו גנוזים לאבשלום, וכתיב ואבשלום ברח וילך גשורה ויהי שם שלש שנים, וכתיב וישב אבשלום בירושלים שניתים ימים, וכתיב ויהי מקץ ארבעים שנה ויאמר אבשלום אל המלך וכתיב ואחיתופל ראה כי לא נעשתה עצתו ויחבוש את החמור ויקם וילך אל ביתו ואל עירו ויצו אל ביתו ויחנק, ואומר אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם, ותניא כל שנותיו של דואג האדומי אינם אלא ל"ד ושל אחיתופל אינם אלא ל"ג, כמה הויא להו תלתין ותלת, דל שבע דהוה שלמה פשו להו עשרים ושית, דל תרתי דתלתא עבורי אשתכח דכל חד וחד בתמני אוליד. ממאי דימלמא תרויהו בתשע תשע אוליד ובת שבע הוא דאולידא בשית משום דאתתא בריא הויא תדע דהוה לה ולד מעיקרא, אלא מהכא בן ארבעים שנה וגו' (כדכתיב ברמז כ"ג):

הבו את אוריה אל מול פני המלחמה. וכן כתב דוד ליואב ועשה כן ונהרג נתקבצו כל שרי החיל על יואב שנאמר אוריה החתי כל שלשים ושבעה, הראה להם את הכתב ולכך כתיב ואשר עשה לי יואב בן צרויה:

שמואל ב - פרק יב - המשך רמז קמח

ויבא הלך לאיש העשיר ויחמול לקחת מצאנו ומבקרו לעשות לאורח הבא (אליו) [לו] ויקח את כבשת האיש הרש ויעשה לאיש הבא אליו. אמר רבא בתחלה קראו הלך ולבסוף קראו אורח ואחר כך קראו איש. ואת הכבשה ישלם ארבעתים. א"ר יהודה בר חנינא א"ל הקב"ה לדוד אתה נאפת אחת ט"ז נואפות לך. אתה רצחת אחד ט"ז נרצחים לך. ארבעתים ארבעה על ארבעה הם ט"ז:

ואתנה לך את בית אדוניך. תמן תנינן מלך אין נושאין אלמנתו, ר' יהודה אומר נושא מלך אלמנתו של מלך שכן מצינו בדוד שנשא אלמנתו של שאול שנאמר ואתנה לך את בית אדוניך ואת נשי אדונך בחיקך אמרו לו נשים הראויות לו מבית המלך ומאן נינהו מירב ומיכל:

מדוע בזית את דבר ה'. א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה שנאמר ויהי דוד לכל דרכיו משכיל וה' עמוו, אפשר חטא בא לידו ושכינה עמו, אלא מה אני מקיים מדוע בזית את דבר ה' לעשות הרע, שבקש לעשות ולא עשה. א"ר רבי דאתי מדוד מהפך בזכותיה דדוד אומר מדוע בזית את דבר ה' לעשות הרע, משונה רעה זו מכל רעות שבתורה שכל רעות שבתורה כתיב בהן ויעש הרע וכאן כתיב לעשות שבקש לעשות ולא עשה, את אוריה החתי הכית בחרב שהיה לך לדונו בסנהדרין ולא דנו, ואת אשתו לקחת לך לאשה לקוחין יש לך בה דא"ר שמואל בר נחמני כל היוצא למלחמת של דוד גט כריתות כותב לאשתו שנאמר ואת עשרת חריצי החלב תביא לשר האלף וגו' מאי ואת ערובתם תקח, תני רב יוסף דברים המעורבים בינו לבינה. ואותו הרגת בחרב בני עמון, הרי הוא לך כחרב בני עמון, מה חרב בני עמון אי אתה נענש עליו אף אוריה החתי אי אתה נענש עליו מאי טעמא מורד במלכות הוה דקאמר ליה ואדוני יואב ועבדי אדוני על פני השדה. אמר רב כי מעיינת ביה בדוד לא משכחת ביה דבר רק בדבר אוריה החתי:

שנו רבותינו האומר לשלוחו צא והרוג את הנפש הוא חייב ושולחו פטור. שמאי הזקן אומר משום חגי הנביא שולחו חייב שנאמר ואותו הרגת בחרב בני עמון. ואידך הרי הוא לך כחרב בני עמון מה חרב בני עמון אי אתה נענש עליו וכו' (כדלעיל):

גם ה' העביר חטאתך לא תמות. א"ר יוחנן שלשה דברים היה דוד מצטער עליהם והרחיב לו הקב"ה בהם, ואלו הן על בית המקדש, וכן הוא אומר אם אתן שנת לעיני וגו' עד אמצא מקום, והרחיב לו הקב"ה ומצא את המקום שנאמר ויאמר דוד זה בית אלהים. ואחת על אשת אוריה החתי שהיו ישראל מליזין עליו איפשר דוד ששבה את הכבשה והרג את הרועה והפיל את ישראל בחרב יש לו תשועה אין ישועתה לו באלהים סלה, והרחיב לו ואמר לו גם ה' העביר חטאתך לא תמות. שלישית שהיו ישראל אומרים מה דוד סבר שהמלכות נשתלה מן בנה של בת שבע, והרחיב לו הקב"ה ואמר הנה בן נולד לך ושלמה יהיה שמו. א"ר יהודה כל הבנים אינם נולדים הם ומהו הנה בן נולך לך לרפאתך מן העויא שלך על ידי נתן הנביא שנאמר וישלח ביד נתן הנביא ויקרא את שמו ידידיה. וינחם דוד (אל) [את] בת שבע אשתו ויבא אליה. אבל אסור בתשמיש המטה מנא לן דכתיב ויבא אליה וישכב עמה מכלל דמעיקרא הוה אסור:

שמואל ב - פרק יב - רמז קמט

ויקרא את שמו ידידיה. יבא ידיד בן ידיד ויבנה ידיד לידיד בחלקו של ידי ויתכפרו בו ידידים. יבא ידיד זה שלמה שנאמר וישלח ביד נתן הנביא ויקרא את שמו ידידה. בן ידיד זה אברהם שנאמר מה לידיד בביתי. ויבנה ידיד זה בית המקדש שנאמר מה ידידות משכנותיך. לידיד זה הקב"ה שנאמר אשירה נא לידידי. בחלקו של ידיד ידיד ה' ישכון לבטח עליוו. ויתכפרו בו ידידים אלו ישראל שנאמר נתתי את ידידות נפשי בכף אויביה. ויקח את עטרת מלכם מעל ראשו ומשקלה ככר זהב ואבן יקרה ותהי על ראש דוד. והלא פוחתת את הראש, ר' הונא בש"ר יוסף אבן טובה היתה בה יפה ככר זהב. ודכוותה ומרדכי יצא מלפני המלך וגו' ועטרת זהב גדולה, אמר רבי חייא בר' יוסי שהיו דמיה כפולין:

שמואל ב - פרק יג - המשך רמז קמט

יונדב בן שמעה (כתוב ברמז ג'):

דבר נא אל המלך כי לא ימנעני. א"ר יהודה אמר רב תמר בת יפת תאר היתה שנאמר דבר נא אל המלך כי לא ימנעני ממך ואי סלקא דעתך בת נשואין הואי אחתיה מי הוה שריא ליה. ולאמנון רע ושמו יונדב בן שמעה אחי דוד וגו', ויאמר לו יהונדב שכב על (מטתך) [משכבך] שמעה אחי דוד וגו'. ותקח את המשרת ותצוק לפניו א"ר יהודה אמר רב שעשתה לו מיני טגן. וישנאה אמנון שנאה גדולה מ"ט א"ר יצחק נימא נקשרה לו ועשאו כרות שפכה. איני והא דרש רבא מה דכתיב ויצא לך שם בגוים ביפיך שאין להם לבנות ישראל לא [שער] בית השחי ולא בית הערוה, אלא אימא נימא קשרה לו ועשאו כרות שפכה. ואי תימא שאני תמר דבת יפת תואר היתה, מיד ותקח תמר אפר על ראשה וכתנת הפסים אשר עליה קרעה, תאנא משמיה דר' יהושע בן קרחה גדר גדול גדרה באותה שעה אמרו מה לבנות מלכים כך לבנות הדיוטת על אחת כמה וכמה. ומה לצנועות כך לפרוצות עאכ"ו. אמר רב יהודה אמר רב באותה שעה גזרו על ייחוד הפנויה:

שנו רבותינו אהבה התלויה בדבר סופה בטלה זו אהבת אמנון ותמר, וכל אהבה שאינה תלויה בדבר אינה בטלה לעולם זו אהבת דוד ויונתן:

ולא דבר אבשלום עם אמנון למרע ועד טוב, א"ר אחא בר זעירא מתוך גנותן של שבטים למד שבחן, ולא דבר אבשלום עם אמנון למרע ועד טוב דבליבא בליבא, ברם ההכא ולא יכלו דברו לשלום דבליבא בפומא:

ויקם המלך (דוד) ויקרע בגדיו, אמר רמי בר אבא מנין לקריעה מעומד דכתיב ויקם איוב ויקרע את מעילו. ודילמא מילתא יתירתא הוא דעבד דאי לא תימא הכי ויגז את ראשו הכי נמי אלא מהכא ויקם (דוד) ויקרע את בגדיו. ודילמא ה"נ מילתא יתירתא הוא דעבד דאי לא תימא הכי וישכב ארצה הכי נמי והתניא ישן על גבי המטה על גבי כסא עג ספסל או על גבי קרקע או על גבי אוריייני, גדולה מכולן אמרו אפילו ישן על גבי קרקע לא יצא ידי חובתו, א"ר יוחנן שלא קיים כפיית המטה, א"ל כעין ארצה:

שמואל ב - פרק יד - המשך רמז קמט

וישלח יואב תקועה ויקח משם אשה חכמה ויאמר אליה התאבלי וגו', מכאן לאבל שאסור בתכבוסת, אבל אסור ברחיצה דכתיב ואל תסוכי שמן ורחיצה בכלל סיכה. מ"ש תקועה א"ר יוחנן מתוך שרגילים בשמן זית חכמה מצויה בהם. ואלו דברים המשיבין את הלימוד הרגיל בשמן זית כו':

שמואל ב - פרק טו - המשך רמז קמט

ויהי מקץ ארבעים שנה ויאמר אבשלום אל המלך. ר' נהוראי אומר משום רבי שמעון מקץ ארבעים שנה ששאלו להם מלך (נה) היא שנת י"א לשמואל הרואה מכאן אתה מחשב שבן י"ב שנה היה שלמה במלכו שנאמר וישלח ביד נתן הנביא ויקרא את שמו ידידיה, באותו הפרק ויהי אחרי כן ולאבשלום בן דוד אחות (מקץ שנתים) [ויהי לשנתים] הרי שתי שנים. ואבשלום ברח וילך (וישב) גשורה וגו' שלש שנים הרי חמש שנים. וישב אבשלום בירושלים שנתים הרי שבע שנים. ויהי רעב בימי דוד שלש שנים הרי עשר שנים. וישוטו בארץ ויבאו (ירושלים) מקצה תשעה חדשים ועשרים יום הרי י"א שנים. בשנה (אחרת [י"א] בסופפה התקין דוד משמרות כהונה ולויה שנאמר בשנת ארבעים למלכלות דוד נדרשו:

תניא ר' מאיר אורמ אבשלום נזיר עולם היה ומגלח אחד לי"ב חדש שנאמר ויהי מקץ ימים לימים (כי) [אשר] יגלח ויליף ימים ימים מבתי ערי חומה מה התם י"ב חדש אף כאן י"ב חדב. ר' נהואי אומר מגלח אחד לשלשים יום מאי טעמא גבי כהנים משום דאיכא כובד הכא נמי איכא כובדץ רבי יוסי אומר מגלח מערב שבת לע"ש שכן מצינו בבני מלכים שמגלחים מערב שבת לע"ש ומאי איכא ביניה לשאר אחוה יו"ט שחל להיות באמצע השבת דאחוהי מגלחי ואיהו לא מגלח עד פניא. מ"ש חברון שהלך להביא כבשים מחברון ותניא אילים ממואב כבשים מחברון איידי דקלישא ארעא עבדא רעייא:

תניא רבי יהודה אומר אבשלום נזיר עולם היה וההיא שעתא זמן התר הבמות היה. ואמאי שבקיה לבמה גדולה ואזל לחברון לשלומי נדריה לאו שמע מינה קרבה נזירות בבמת יחיד, לא כי אזל לחברון משום דעקר נדריה בחברון. והוינא תמן מאי נפקא מינה, אלא א"ר יהודה שהלך להביא כבשים מחברון, דאי לא תימא הכי נזירות דחוצה לארץ הוא ואינו עולה לו מן המנין, אלא לאו שמע מינה ליטול כבשים מחברון. ומאן דאמר נזירות קרבה בבמת יחיד פריך אי הכי לחברון מאי בעי אלא שעת התר הבמות היתה ולקרב נדרו בבמת יחיד אזל. תניא אידך ר' יהודה הנשיא אומר אבשלום נזיר עולם היה אחד לי"ב חדש מגלח [דכתיב ויהי מקץ ימים לימים]. ר' יוסי אומר אחד לשלשיםיום (דכתיב ויהי מקץ ימים לימים). ר' נהוראי אומר פעמים בשבת שכן דרך בני מלכים להיות מגלחים פעמים בשבת:

ויאמר לו המלך לך בשלום. א"ר יוסי בר חנינא הנפטר מחברו אל יאמר לו לך בשלום אלא לך לשלום שהרי יתרו אמר למשה לך לשלום והלך והצליח ודוד אמר לאבשלום לך בשלום הלך ונתלה:

אלכה נא ואשלים את נדרי. א"ל אבשלום מבקש אני ממך טובה אחת שתתן לי שני זקנים שילכו עמי שיהיה על פיהם כל דבר שאני עושה, כתב לו שילכו עמו שני זקנים מכל עיר ועיר שירצה ונטל את האגרת והיה הולך בכל עיר ועיר ורואה שני זקנים ובחורים שבעיר והיה מראה להם האגרת שכתב לו אביו ואמר להם ראו מה שכתב לי אבי, אלא בשביל שאני מחבב אתכם הרבה אני מבקש אתכם, וכן היה עושה בכל עיר ועיר עד שנטל עמו מאתים זקנים שנאמר ואת אבשלום הלכו מאתים איש מירושלים, ומהו מאתים איש, אמר רב הונא בשם ר' חייא בר אבא מאתים ראשי סנהדראות כדכתיב אספה לי שבעים איש. קרואים והולכים לתומם לא היו יודאים על מה היו הולכים עשה להם אבשלום סעודה והיה מרביצם שני זקנים ואחד מהם שהלכו עמו באמצע, אמר ראו מה נאה אבשלום לו נאה המלוכה נניח את דוד ונלך לנו עמו, מה היו עושין אע"פ שהיו עמו לא הייו מתפללין אלא על דוד והיו אומרים יהי רצון שנפול אנחני ביד דוד ולא דוד בידינו לכך נאמר פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי:

שמואל ב - פרק טו - רמז קנ

ויעל אביתר (הכהן). תמן תנינן כהן גדול משמש בשמנה בגדים ובאלו נשאלים באורים ותומים ואין נשאלים להדיוט אלא למלך ולאב בית דין ולמי שצורך הצבוא בו. מנא הני מילי א"ר אבהר דאמר קרא ולפני אלעזר הכהן יעמוד, הוא זה מלך, וכל ישראל אתו זה משוח מלחמה, העדה זו סנהדרין, כיצד נעשות ר"י אמר בולטות, ריש לקיש אמר מצטרפות, מתיבי כל כהן שמדבר ברוח הקדש ושכינה שורה עליו שואלין בו וכל כהן שאין מדבר ברוח הקדש ואין שכינה שורה עליו אין שואלין בו שהרי שאל צדוק ועלתה לו שאל אביתר ולא עלתה לו שנאמר ויעל אביתר מסייע ליה בהדי אורים ותומים. תמן תנינן משפסקו נביאים הראשונים פסקו אורים ותומים, מאן נביאים הראשונים א"ר הונא דוד ושמואל. רב נחמן אמר בימי דוד זמנין סליק זמנין לא סליק שהרי שאל צדיק ועלתה לו שאל אביתר ולא עלתה לו שנאמר ויעל אביתר. מתיב רבה בר שמואל ויהי לדרוש אלהים בימי זכריה המבין ביראת אלהים, מאי לאו באורים ותומים לא בנביאים. ת"ש משחרב בית המקדש ראשון בטלו ערי מגרש ופסקו אורים ותומים ופסק מלך מבית דוד ואם לחשך אדם לומר ויאמר התרשתא אשר לא יאכלו מקדש הקדשים עד עמוד כהן לאורים ותומים כאדם האורמ לחברו עד שיחיו המתים ויבא משיח בן דוד. אלא א"ר נחמן מאן נינהו נביאים הראשונים לאפוקי מחגי זכריה ומלאכי:

שמואל ב - פרק טו - רמז קנא

ודוד עולה במעלה הזיתים עולה ובוכה, וכתיב מזמור לדוד בברחו וגו'. אם בוכה למה מזמר ואם מזמר למה בוכה, א"ר אבא בר כהנא למה הוא דומה למלך שכעס על בנו וטרדו ושלח המלך פדגוגג שלו אחריו הלך ומצא אותו בוכה ומזמר א"ל פדגוגו אם אתה מזמר למה אתה בוכה ואם בוכה למה אתה מזמר, א"ל בוכה אני שהקנטתי את אבא ומזמר אני שאין דיני להריגה אלא לטרידה ולא די שלא הרגני אלא שטרדני אצל דוכסין ואיפרכין. כך אמר דוד ייעקב ברח ויברח יעקב שדה ארם, משה ברח ויברח משה, אליהו ברח ויקם וילך אל נפשו, ואני בורח כמותם התחיל אומר זכרתי משפטיך מעולם ה' ואתנחם, זכרתי מדת הדין שבה נהגת את הראשונים ונתנחמתי, ואימתי אמרו דוד הפסוק הזה בשעה שאמר ויאמר דוד (אל) [לכל] עבדיו וגו' קומו ונברחה. רב ור' יודן, רב אמר שלא ידון אותנו (נו) כעיר הנדחת. ר' יודן אמר נטל בעל הבית את הכוס להדיחו ואינו זז משם עד שימרקנו, כך כיון שראה דוד שמרק הקב"ה עונותיו התחיל מזמר. וכל עבדיו עוברים על ידו וכל הכרתי וכל הפלתי. רבי איבו אמר כרתי שכורתין כרייתות, פלתי מופלא בית דין. ורבנן אמרין הן שאומרין דבר ואין מי יפליא אחריהם:

ויאמרו עבדי המלך וגו' ככל אשר יבחר וגו' הנה עבדיך, הדיין הזה בשעה שארכי (שררה) שלו מקולקלת אין עומדין לפניו בטכסים שלהם אלא משונים ומטולטלים שצריכים לעמוד דרך ימין עומדין דרך שמאל, הצריכין לעמוד דרך שמאל עומדין דרך ימין, וכיון שרואין שתכסס שלו מתוקנת עומדין בתכסיס שלהן, התחיל אומר אלו היהת ארכי שלי מקולקלת לא היה כל אחד ואחד עומד בטכסיס שלהם התחיל אומר מזמור. ויהי דוד בא עד הראש וגו' [חושי הארכי]. ר' יהודה ור' נחמיה ורבנן, חד אמר למה נקרא שמו חושי הארכי שהיה מארכי דוד. וחד אמר שעל ידו נתבססה מלכות. וחד אמר שעל ידו נתקנה מלכותו:

ויהי דוד בא עד הראש אשר ישתחוה שם. א"ר יהודה אמר רב בקש דוד לעבוד ע"ז, אין ראש אלא ע"ז דכתיב צלמא רישיה דרהב. והנה לקראתו חושי הארכי קרוע כתנתו, אמר לו דוד מלך שכתמותך יעבוד ע"ז, אמר לו יאמרו מלך שכמותי הרגו בנו מוטב שאעבוד ע"ז ואל יתחלל שם שמים בפרהסיא, אמר לו מאי טעמא נסבת יפת תאר, א"ל יפת תאר רחמנא שריא, א"ל מ"ט לא דרשת סמוכין דסמיך ליה כי יהיה לאיש בן סורר ומורה כל דנסיב יפת תאר הוה ליה בן סורר ומורה:

שמואל ב - פרק טז - המשך רמז קנא

וילך דוד ואנשיו בדרך. וכי באויר היה להם לילך אלא שהלכו בדרך ענוה. ושמעי הולך בצלע ההר שהזכיר מעשה הצלע, והוא שוד אומר כי אני לצלע נכון, א"ל והנך ברעתך מהו והנך. אמר רבי אבא בר כהנא אסקופי של בת שבע מהלכת לפני דוד רבי שמואל בר נחמני עלה מבבל שאל לו רבי יונתן מהו דכתיב והנה באתי היום ראשון לכל בית יוסף כל ישראל נקראו על שם יוסף שנאמר אולי יחנן ה' אלהי צבאות שארית יוסף. א"ל שמעי לדוד כל ישראל גמלוך רעה ואני יות מכלן וכל ישראל יושבים ומקוים מה אתה עושה עמי אם קבלת אותי כל ישראל באים ומשלימין עמך:

בוא אל פלגשי איבך אחיתופל הטעה אותו המזל והיה סבור שהוא מלך והי נותן עיניו באבשלום אמר לו בוא אל פלגשי אביך, א"ל וכן אתה אומר לי שאענה פלגשי אבי, א"ל אחיתופל גזירת האלהים היא שאמר לאביך הנני מקים עליך רעה מביתך וגו' ושכב (את) [עם] נשיך, ואחיתופל יעץ לאבשלום שיהרוג לאביו והוא ישב עליו בדין על שעינה נשי אביו ואני הורגו ומולך אני, ולא היה יודע שהמלכות עומדת מבת בנו שנאמר הלא זאת בת שבע את אליעם, ואליעם בן אחיתופל הגילוני. ועצת אחיתופל (כתוב ברמז קמ"ב):

שמואל ב - פרק יז - המשך רמז קנא

ותשטח עליו הריפות (כתוב ברמז תתרנ"ג):

ויצו אל ביתו ויחנק. אמר רמי בר יחזקאל מנין למתנת שכיב מרע מן התורב שנאמר ויצו בצואה בעלמא. תנו רבנן שלשה דברים צוה אחיתופל לבניו א"ל בני אל תהיו במחלוקת ואל תמרדו במלכות בית דוד ויו"ט של עצרת ברור זרעו חטים. מר זוטרא אמר בלול איתמר, אמרי נהרדעי משמיה דר' יעקב לא ברור ממש ולא בלול ממש אלא בלול ורוח צפונית מנשבת זהו ברור:

ועמשא בן איש ושמו יתרא הישראלי. שנו רבותינו ארבע מתו בעטיו של נחש. אלו הן. בנימן בן יעקב. עמרם אבי משה, וישי אבי דוד, וכלאב בן דוד. וכלהו גמרא לבר מישי דמפרש ביה דכתיב ואת עמשא שם אבשלום תחת יואב על הבצא. ועמשא בן איש ושמו יתרא הישראלי אשר בא אל אביגלי בת נחש וכי בת נחש היתה והלא בת ישי היתה דכתיב ואחיותיהם צרויה ואביליל, אלא בת מי שמת בעטיו של נחש. אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה מפני מה קנסת מיתה על אדם הראשון, אמר להם מצוה קלה צויתיו ועבר על צוויי, אמרו לפניו רבש"ע והלא משה ואהרן שקיימו כל התורה כולה מאל"ף ועד תיו"ו, א"ל מקרה אחד לצדיק ולרשע. ופליגא דר' אמי דאמר ר' אמי אין מיתה בלא חטא דכתיב הנפש החוטאת היא תמות, ואין יסורין בלא עון דכתיב ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם. ויבהי כבוא דוד מחנימה זה ריטמיש. ושובי בן נחש זה חנון בן נחש, ולמה נקרא שמו שובי ובי אומר (נז) שישב יצרו לשעה, רבנן אמרין שעשה תשובה ודאי. ומכיר בן עמיאל וגו' וברזיילי הגלעדי מיד התחילו מכבדין אותו שנאמר משכב וספות וגו'. (משכב וספות) אמר רב תרי מיני שתיתא שדר ליה ברזילי לדוד שנאמר משכב וספות וכלי יוצר וגו', משכב אלו (פולוסיקא) [כרים וכסתות]. ספות אלו חביות של יין. וכלי יוצר הבאים מחמת ריתמא. וחטים ושעורים כמשמעו, וקלי אלו קליות. ודבש וחמאה וצאת כמשמען. ושפות אלו גביניםם של חלב שהוא יונקרא שלא היה יכול הזבוב לעמוד עליהם אלא היה נופל מהם, כיון שראה דוד כן התחיל אומר מאלו הייתי מתיירא והשלימו לי אינו מהם אלא מאת הקב"ה שנאמר ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו, התחיל לומר מזמור לדוד:

שמואל ב - פרק יח - המשך רמז קנא

תנו רבנן אבשלום בשערו מרד שנאמר וכאבשלום לא היה איש יפה בכל ישראל וגו' ובגלחו את ראשו והיה מקץ ימים וגו' ושקל את שער ראשו מאתים שקלים באבן המלך, תאנא אבן שאאנשי טבריה וצפורי שוקלין בה, לפיכך נתלה בשערו שנאמר ויקרא אבשלום לפני עבדי דוד ואבשלום רוכב על הפרד ויבא הפרד תחת שובך האלה הגדולה ויחזק ראשו באלה ויותן בין השמים ובין הארץ והפרד אשר תחתיו עבר, שקל ספסירא בעא למפסקיה. תאנא דבי רבי ישמעאל בא תה שעה נבקעה שאול מתחתיו. וירגז המלך ויעל על עלית השער ויבך וכה אמר בלכתו בני אבשלום אבשלום בני בני וגו' הני תמניא בני שבעה דאסקיה משבעה מדורי גיהנם ויירךאיכא דאמרי דקריב רישייה לגבי גופיה ואיכא דאמרי דאתייה לעלמא דאתי. ואבשלום לקח ויצב לו בחייו, אמר רשב"ל שלקח מקח רע לעצמו. את מצבת אשר בעמק המלך, א"ר חנינא בר פפא בעצה עמוקה של מלכו של עולם הננימקים עליך רעה מביתך. כיוצא בו אתה אומר וישלחהו מעמק חברון, אמר רבי חנינא בר פפא מאותה עצה עמוקה של אותו צדיק הקבור בחברון שנאמר ידוע תדע כי גר יהיה וגו'. כי אמר אין לי בן, ולא הוה ליה בנים והכתיב ויחלדו לאבשלום שלשה בנים ובת אחת, אמר ר' יצחק בר אבדימי שלא היה לו בן הגון למלכות. רב חסדא אמר גמירי כל השורף תבואתו של חברו אין מניח בן ליורשו ואיהו קלייה ליואב דכתיב ויאמר אבשלום אל עבדיו ראו חלקת יואב על ידי ולו שם שעורים לכו והציתוה באש, וכתיב ויציתו עבדי אבשלום את החלקה אשר ליואב באש. והי רבי מאיר אומר במדה שאדם מודד בה מודדין לו, אבשלום נתגאה בשערו לפיכך נתלה בשערו, ולפי שבא אל עשר פלגשי אביו לפיכך נתנו בו עשרה לונביות שנאמר ויסבו עשרה (אנשים) [נרים] נושאי כלי יואב, ולפי שגנב שלש לבבות לב אביו ולב בית דין ולב ישראל לפיכך נתקעו בו שלשה שבטים, שנאמר ויקח שלשה שבטיים בכפו ויתקעם בלב אבשלום (ויחזק ראשו) [עודנו חי] בלב האלה. האלה לא היה לה לב ונתן לה לב. הים לא היה לו לב ונתן לו לב ויפרע מן המצרים שהיה להם לב ושעבדו את ישראל בכל מיני פורענות. תבא האלה שלא היה לה לב ונתן לה לב ויפרע מאבשלום שהיה לו לב וגנב שלש לבבות. יבאו השמים שלא היה להם לב ונתן להם לב ויורידו המן לישראל שהיה להם לב ושמרו את התורה בכל לבבם ובכל נפשם:

ויכו את אבשלום וימיתוהו. תניא היה ר' מאיר אומר אבשלום אין לו חלק לעולם הבא שנאמר ויכו את אבשלום בעולם הזה, וימיתוהו לעולם הבא. אמר ר' אחא מצינו שכל המלמד סניגוריא על ישראל הקב"ה מרוממו בעולם, דכתיב ולכן יחכה ה' לחננכם ולכן ירום לרחמכם, ממי את למד מאחימעץ בן צדיק שנאמר ואחימעץ בן צדוק אמר ארוצה נא ואבשרה, ויאמר שלום לנער לאבשלום ויאמר אחימעץ ראיתי את ההמון וגו' ויאמר המלך סב התיצב כה ויסב ויעמד. אמר רבי אבא בר כהנא אם היה דוכוס איתעביד איפרכוס ואי היה איפרגכוס איתעביד אסטרטליטוס. והנה הכושי בא ויאמר הכושי יתבשר אדוני המלך וגו' ויאמר המלך אלא כושי השלום לנער לאבשלום ויאמר הכושי יהיו כנער אויבי אדוני המלך וירגז המלך א"ר יצחק בר חנינא הראה (ללוכידין) [לו כידון] שלו שדקרו אותו. והלא דברים ק"ו ומה אחימעץ שלא דבר על בנו של מלך לא טובה ולא רעה זכה לכל הכבוד הזה, מי שהוא מלמד סניגוריא על בניו של מקום עאכ"ו:

שמואל ב - פרק יט - המשך רמז קנא

היום יומת איש וגו'. ראה דוד ברוח הקדש אדם עומד ממנו ועתיד לעשות תשועה גדולה ונקרא איש יהודי, בזכותו ניצל אמר הקב"ה לדוד אתה הצלת את שמעי בשביל שיוליד את הצדיק, על שמך אני כותבו שנאמר איש יהודי, על זה נאמר זכר צדיק לברכה זה מרדכי ושם רשעים ירקב זה המן וחבריו:

ויאמר לו המלך איפה הוא ויאמר ציבא אל המלך וגו'. רב אמר קבל דוד לשון הרע דכתיב ויאמר לו המלך איפה הוא ויאמר ציבא אל המלך הנה הוא בית מכיר בן עמיאל בלו דבר וכתיב וישלח המלך דוד ויקחהו וגו' מלו דבר, מכדי חזייה דשקרא הוה כי הדר אלשיון עילויה מ"ט קבל מניה. ומנא לן דקביל מניה דכתיב ויאמר המלך אל ציבא הנה לך כל אשר (לאדוניך) למפיבושת. ושמואל אמר לא קבל דוד לשון הרע דברים נכרים חזא ביה דכתיב ומפיבושת בן שאול ירד לקראת המלך וגו' וכתיב ויאמר אדוני המלך עבדי רמני וגו' וירגל בעבדך וגו' ויאמר לו המלך למה תדבר עוד דבריך וגו' ויאמר מפיבושת את המלך גם את הכל יקח אחרי אשר בא אדוני המלך בשלום אל ביתו. א"ל אני אמרתי מתי תבוא בשלום ואתה עושה בי כך לא עליך יש לי תרעומות אלא על מי שהביאך בשלום, והיינו דכתיב ובני יהונתן מריבעל וכי מריבעל שמו והלא מפיבושת שמו, אלא מתוך שעשה מריבה עם בעליו יצאת בת קול ואמרה לו נצא בר נצא, נצא הא דאמרן, בר נצא דכתיב ויבא שאול עד עיר עמלק וירב בנחל על עסקי נחל, אמר רב יהודה אמר רב בשעה שאמר דוד למפיבושת אתה וציבא תחלקו את השדה יצאה בת קול ואמרה רחבעם וירבעם יחלקו את המלכות. ואמר רב יהודה אמר רב אלמלי לא קבל דדוד לשון הרע לא נחלקה מלכות בית דוד ולא עבדו ישראל עבודה זרה ולא גלינו מארצנו. בן שמונים שנה אנכי היום האדע בין טוב לרע מכאן שרשעתם של זקנים משתנית. אם יטעם עבדך את אשר אוכל ואת אשר אשתה מכאן לשפתותיהם של זקנים שהם מתרפטות. אם אשמע עוד מכאן שאזניהם של זקנים מתכבדות. בקול שרים ושרות שדומות עלי כשיחה, אמר רב ברזילי הגלעדי שקרא הוה דהא אמתא דבי רבי בר תשעין ותרתין שנין וטעמא קדרא, רבא אמר ברזילי הגלעדי שטוף בזמה הוה וכל השטוף בזמה זקנה קופצת עליו:

שמואל ב - פרק כ - המשך רמז קנא

אין לנו חלק בדוד וגו' איש לאהליו ישראל (כתוב ברמז צ"ט):

ותהיינה צרורות עד יום מותן אלמנות חוית מכאן שאין נושאין אלמנתו של מלך. ויאמר המלך אל עמשא הזעק לי את איש יהודה (כתוב ברמז קע"ב):

שמואל ב - פרק כ - רמז קנב

וכל העם אשר את יואב משחיתים להפיל החומה. כיון שהרגישה שרח התילה צועקת קראו לי ליואב א"ל האתה יואב אתה הוא חכם שהכתוב מקלסך יושב בשבת תחכמוני, לא קראת בתורה כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום לא היה לך לעשות כן, דבר ידברו בראשונה לאמר שאול ישאלו וקראת אליה לשלום למה תבלע נחלת ה'. כיון ששמע כן נתיירא. ויאמר יש כאן צורך שנאמר [ויען יואב] ויאמר (יואב) חלילה, א"ל יואב לא כן הדבר כי אשי מהר אפרים אדם בעל מום עובד ע"ז שנאמר ושם נקרא איש בליעל ושמו בשבע בן בכרי, א"ל אנכי שלוומי אמוני ישראל אני הוא שששלמתי מנין כל ישראל שנאמר ושם בת אשר שרח, אלא עמוד במקומך אני עושה שלום שנאמר הנה ראשו מושלך אליך, וכך היתה בטוחה בעצמה שהיא נותנת ראשו ליואב אלא ראה מה עשתה ותבא האשה אל כל העם בחכמתה אמרה להם הוו ידעין שיואב וכל ישראל עומדים מבחוץ להרגנו לבנינו ולבנותינו, אמרו למה, אמרה להם מאה בני אדם מבקש ליטול וילך, אמרו לה יטול, חזרה ואמרה אינו מבקש אלא חמשים יטול, חזרה ואמרה אינו מבקש אלא אחד שבע בן בכרי, ימיד כששמעו בן הלכו וכרתו את ראשו, עליה אמר שלמה בחכמתו טובה חכמה מכלי קרב טטובה היתה חכמתה של שרח מכלי קרב שהיה ביד יואב:

רבי יוחנן הוה יתיב ודריש כל הנפש הבאה ליעקב מצרימה שבעים ויוסף ושני בניו והא אינון חסרין חדא. ר' לוי בשם ר' חמא בר חנינא זו יוכבד שנלדה על פילי מצרים ויש אומרים שרח בת אשר השלימה מנינן של ישראל, אמוני אנכי השלמיה מנאמן לנאמן, א"ר תנחום בן חנילאי הקב"ה נכנס עמהם בעצמו ומה טעם הוא תהלתך והוא אלהיך מה כתיב בתריה בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה. ר' יוחנן הוה יתיב ודריש כיצב המים עשוים לישראל כחומה דרש ר' יוחנן כהדין קניקיליא (נח) אודיקת סרח בת אשר ואמרת תמן הוינא ולא הויין אלא כאלין אמפוטמא. תני סיעא של בני אדם שאמרו להם כותים תנו לנו אחד מכם ונהרגהו ואם לאו אנו הורגים אתכם יהרגו כולם ואל ימסרו נפש מישראל, אבל יחדוהו להם כמו שיחדו לשבע בן בכרי יתנו להם ואל יהרגו כלם, אמר ריש לקיש והוא שיהא חייב מיתה כשבע בן בכרי, ר' יוחנן אמר אע"פ שאינו חייב מיתה. עולא בר קופיד תבעתיה מלכתא ערק ואזל ללוד גבי ריב"ל אתון ואקפון מדינתא אמרין לון אין לית אתון יהבון לן אנן חריבין מדינתא סליק גביה ר"י בן לוי ופייסיה ויהביה לון הוה אליהו ז"ל מתגלי עלוהי ולא אתגלי צם כמה צומין עד דאתגלי עליה א"ל למסורות אני נגלה א"ל ולאו משנה עשיתי א"ל וזו משנת החסידים (ע"ש). א"ר יהודה במה דברים אמרוים שהוא מבפנים והם מבחוץ אבל הוא והם מבפנים והואיל והוא נהרג והם נהרגים יתנוהו להם ואל יהרגו כולם, ר' שמעון אומר כך אמרה להם כל המורד במלכות בית דוד חייב מיתה:

אנכי שלומי אמוני ישראל וגו'. (נט) אפילו עיר קטנה. מכאן אמרו יש בו באדם דרך ארץ ומקרא בלבד מוסרין לו מלאך אחד לשמרו שנאמר הנה אנכי שולח ממלאך לפניך וגו'. קרא אדם תורה נביאים וכתובים מוסרים לו שני מלאכים שנאמר כי מלאכיו יצוה לך. אבל קרא אדם תורה נביאים וכתובים ושנה משנה ומדרש הלכות ואגדות הקב"ה משמרו בעצמו, משלו משל למה הדבר דומה למלך שהיה מהלך בדרך הוא ובנו עמו כיון שהגיע לחמה ולשרב עמד אביו מרוחה של חמה ועשה צל לבנו כדי שלא יגיע בו חמה ושרב כך הקב"ה ה' שומרך ה' צלך:

וגם עירא היאירי היה כהן לדוד א"ר אבא בר כהנא כל המשגר מתנותיו לכהן אחד מביא רעב לעולם שנאמר וגם עירא היאירי היה כהן לדוד וכי לדוד הוא דהיה כהן ולכ"ע לא היה כהן, אלא שהיה משגר לו כל מתנותיו וכתיב בתריה ויהי רעב בימי דוד:

שמואל ב - פרק כא - רמז קנג

ויהי רעב בימי דוד, עשרה רעבון באו לעולם. אחד בימי אדם הראושן שנאמר ארורה האדמה בעבורך. ואחד בימי למך מן האדמה אשר אררה ה'. ואחד בימי אברהם שנאמר ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה. ואחד בימי ייצחק שנאמר ויהי רעב בארץ מלבד הררעב הראשון. ואחד בימי יעקב שנאמר כי שנתים הרעב, ואא' בימי שפוט השופטים. וא' בימי דוד ויהי רעב בימי דוד. ואחד בימי אליהו שנאמר אם יהיה טל ומטר. ואחד בימי אלישע ויהי רעב גדול בשומרון. ואחד שהוא מתגלגל ובא לעולם. ואחד לעתיד לבאשנאמר לא רעב ללחם ולא צמא למים. ר' הונא ור' ירמיה בשם ר' שמואל בר ר' יצחק עקר אוותנטיא שלו לא היה אלא בימי דוד ולא היה ראוי לבא אלא בימי שאול אלא שהיה שאול גרופית של שקמה גלגל הקב"ה והביאו בימי דוד. שילא חטא ויוחנא משתלמא. משל לזווג שהיה ידו מלאה כוגות ודייטרוטין בשעה שהיה מבקש לתלות קופתו היה מביא יתד ותוקעה ונתלה בה ואחר כך תולה את קופתו. לפיכך לא באו כלם בימי בני אדם שפופים אלא בימי בני אדם גבורים שהם יכולין לעמוד בהן, ר' ברכיה צווח עליהון נותן ליעף כח. רעב שהיה בימי אליהו רעב של בצורת היתה שנה עבדא שנה לא עבדא, רעב שבא בימי אלישע רעב של מהומה היתה עד היות ראש חמור בשלשים כסף, רעב שהיה בימי שפוט השופטים רב הונא בשם ר' דוסא אמר מ"ב סאה היה ונעשו מ"א. והתנן לא יצא אדם חוצה לארץ אלא אם כן היו סאתים של חטים הולכות בסלע, א"ר שמעון אימתי בזמן שאינו מוצא ליקח אבל בזמן שמוצא ליקח אפילו סאה בסלע לא יצא חוצה לארץ:

ויהי רעב בימי דוד שלש שנים שנה ראשונה אמר להם שמא עובדי ע"א יש בכם שנאמר ועבדתם אלהים אחרים וגו' בדקו ולא מצאו. שניה אמר להם שמא עוברי עבירה יש בכם שנאמר וימנעו רביבים ומלקוש לא היה וגו' בדקו ולא מצאו. שלישית אמר להם שמא פוסקי צדקה ברבים ואין נותנים יש בכם שנאמר נשיאים ורוח וגשם אין איש מתהלל במתת שקר בדקו ולא מצאו, מיד אמר אין הדבר תלוי אלא בי מיד ויבקש דוד את פני ה'. מאי היא, אמר ריש לקיש ששאל באורים ותומים. מאי משמע א"ר אלעזר אתיא פני פני כתיב התם ולפני אלעזר הכהן יעמוד וכתיב הכא ויבקש דוד את פני ה':

ויאמר ה' אל שאול ואל בית הדמים על אשר המית את הגבעונים. היכן מצינו בשאול שהמית את הגבעונים אלא מתוך שהרג נוב עיר הכהנים שהיו מספיקין להם מים ומזון מעלה עליו הכתוב כאלו הרגן, קא תבע לשאול שלא נספד כהלכה וקא תבע על אשר המית את הגבעונים, אין דאמר ריש לקיש באשר משפטו פעלו:

שמואל ב - פרק כא - רמז קנד

באשר משפטו פעלו. אמר דוד שאול נפקי ליה תריסר ירחי שתא ולאו דרכא למספדיה נתינים נקרינהו ונפייסינהו. (ויקארא המלך לגבעונים ויאמר להם) [ויאמר דוד אל הגבעונים] מה אעשה לכם וגו' וברכו את נחלת ה'. ויאמרו לו הגבעונים אין לננו כסף וזהב עם שאול ועם ביתו, אמרו שלשה סימנים יש באומה זו רחמנים וביישנים וגומלי חסדים. רחמנים ונתן לך רחמים. ביישנים בעבור תהיה יראתו על פניכם. גומלי חסדים כי ידעתיו למען אשר יצוה וגו' כל מי שיש בו שלשה סימנין הללו ראוי לידבק באומה זו אין בו ג' סימנים הללו אין ראוי ללידבק באומה זו הה"ד והגבעונים לא מבני ישראל המה. ויקח המלך את שני בני רצפה בת איה, מאי שנא הני, א"ר הונא העבירן לפני הארון כל שארון קולטו למיתה וכל שאין ארון קולטו לחיים. מתיב רב חמא ויחמול המלך על מפיבושת בן יהונתן בן שאול. שלא העבירו. וכי משוא פנים יש בדבר אלא שהעבירו וקלטו ובקש עליו רחמים ופלטו. ואכתי משוא פנים יש בדבר, אלא בקש שלא יקלטנו. והא כתיב לא יומתו אבות על בנים, א"ר חייא בר אבא מוטב שתעקר אות מן התורה ויתקדש שם שמים בפרהתיא. והיו עוברים ושבים אומרים מה טיבם של אלו הללו בני מלכים הם ופשטו ידיהם בגרים גרורים אמרו אין לך אומה שראויה לידבק בה כאומה זו, ומה בני מלכים כך הדיוטות עאכ"ו, מיד ניתוספו על ישראל מאה וחמשים אלף שנאמר ויהי לשלמה שבעים אלף נושא סבל וגו', ודילמא ישראל ישראל הוו, לא ס"ד דככתיב וישבו ישראל ויהוד לבטח איש תחת גפנו, ואי תימא מהכא וימצאו מאה וחמשים אלף גרים. א"ר חנא בר אדא נתינים דוד גזר עליהם שנאמר ויקרא המלך לגבעונים וגו' והגבעונים לא מבני ישראל הבה. נתינים משה גזר עליהם שדכתיב מחוטב עציך עד שואב מימיך. משה גזר לההוא דרא. ואכתי יהושע גזר עליהם דכתיב ויתנם יהושע חוטבי עצמם, יהושע גזר בזמן שבהמ"ק קיים דוד גזר בזמן שאין בהמ"ק קיים. ותטהו לה אל הצור א"ר אושעיא שהיתה אומרת הצור תמים פעלו. רבי פנחס אומר לאחר (שלש) [שלשים] שנים שנהרג שאול ובניו בא רעב בימי דוד, שלש שנים עמד דוד להתפלל אמר לו הקב"ה אל שאול ואל בית הדמים על שאול שנמשח בשמן הקדש ובימיו לא נעשתה ע"ז בישראל וחלקו עם שמואל הנביא ואתם בארץ (ס) והוא בחוצה לארץ, מיד עמד וכנס כל זקני ישראל וגדוליהם ועברו את הירדן ובאו ליבש גלעד ומצאו את עצמות שאול ויהונתן בנו שלא שלטה בהם רמה ונטלו אותם ונתנו אותם בתוך ארון ועברו את הירדן שנאמר וי קברו את עצמות שאול ויהונתן בנו וגו' ויעשו כל אשר צוה המלך, מה צוה המלך, צוה להיות מעבירין ארונו של שאול בכל גבול שבט ושבט והיה השבט שנכנס בו ארונו של שאול היו יוצאים הם ובניהם ובנותיהם ונשותיהן וגומלין חסד עם שאול ובניו כדי שיצאו כל ישראל ידי חובתן, וכיון שראה הקב"ה שגמלו חסד מיד נתמלא רחמים ונתן מטר על הארץ שנאמר ויעתר אלהים לארץ אחרי כן:

שמואל ב - פרק כא - רמז קנה

אמר ר' יוחנן כל הגוזל את חברו אפילו שוה פרוטה מעלה עליו הכתוב כאלו נטל נשמתו ממנו שנאמר כן ארחות כל בוצע בצע את נפש בעליו יקח. ואומר ואכל קצירך ולחמך יאכל בניך ובנותיך. [ואומר] מחמס בני יהודה אשר שפכו דם נקי בארצם. ואומר אל שאול ואל בית הדמים אעל אשר המית את הגבעונים. מאי ואומר, וכ"ת ה"מ נפש דידיה אכל דבניו ובנותיו לא ת"ש יאכל בניך ובנותיך. וכ"ת ה"מ היכא דלא יהיב ליה דמו אבל היכא דיהיב ליה דמי לא, ת"ל מחמס בני יהודה. וכ"ת ה"מ דעביד בידים אבל גרמא לא, ת"ל על אשר המית את הגבעונים וכי היכן מצינו בשאול שהמית את הגבעונים אלא מתוך שהרג נוב ער הכהנים שהיו מספיקים להם מים ומזון מעלה עליהם עליו הכתוב כאלו הרגם:

ויקברו את עצמות שאול וגו' ויעתר אלהים לארץ אחרי כן. מכאן שמיתת הצדיקים מכפרת. א"ר חייא בר אבא בבאחד בניסן מתו בניו של אהרן ולמה מזכיר מיתתן ביוה"כ ללמד כשם שיום הכפורים מכפר כך מיתת הצדיקים מכפרת. א"ר אבא בר אבינא מפני מה נסמכה פרשת מרים לפרשת פרה אדומה, אלא מלמד כשם שאפר פרה מטהרת כך מיתת צדיקים מכפרת. א"ר יודן מפני מה נסמכה מיתת אהרן לשבור הלוחות מלמד שקשה היה לפני הקב"ה מיתתו של אהרן כשבור הלוחות:

ויעתר אלהים לארץ. א"ר אלעזר למה נמשלה תפלתן של צדיקים לעתר, לומר לך מה עתר זה מהפך את התבואה בגורן ממקום למקום כך תפלתן של צדיקים מהפכין דעתו של הקב"ה ממדת רגזנות למדת רחמנות:

וישבי בנוב אשר ביליד הרפה. מאי וישבי בנוב, א"ר יהודה אמר רב איש שבא על עסקי עון נוב, אמר לו הקב"ה לדוד דוד עד מתי יהיה העון הזה טמון בידך על ידך נהרגה נוב עיר הכהנים, על ידך נטרד דואג האדומי, על ידך נהרג שאול ושלשת בניו רצונך שיכלה זרעך או שתמסר ביד אויב, אמר לפניו רבש"ע אמסר בי אויב ולא יכלה זרע. יומא חד נפק לשכר בזאי אתא שטן אידמי ליה כטביא פתק ביה גירא ולא אדרכיה משכיה עד דאמטי לארעא דפלשתאי כד חזייה ישבי בנוב אמר היינו דקטליה לגלית אחי נקטיה וקמטיה שדייה תותי בי סדיא וזגא עליה אמר איכול ואשתי ואטל לביה כדבעינא, אתעביד ליה ניסא מכא ליה ארעא תותיה שנאמר תרחיב צעדי תחתי ולא מעדו קרסולי, ההוא יומא פניא דמעלי שבתא הוה אבישי בן צרויה הוה קא חייף רישיה בארבע גריוי בירא דמיא אתהפיך מיא והוה דמא, ואיכא דאמרי אתא פרדא ובכת קמיה, ואיכא דאמרי אתאי יונה ואטריף קמיה אמר כנסת ישראל מתילא כיונה דכתיב כנפי יונה נחפה בכסף ש"מ דוד מלך ישראל בצערא שרי, אתא לביתיה ולא אשכחיה שלח לבי מדרשא ולא אשכחיה, אמר דוד היכן ניהו אמרו ליה מצפרא נפק ולא אתא, אמר תנן אין רוכבין על סוסו וכו' ובשעת סכנה מאי עאל איהו לבי מדרשא אמרו ליה שפיר דמי רכביה לפרדיה וקם אזיל בתריה מיד קפצה ליה ארעא, בהדי דקא מסגי חזייה לערפה אמיה והוה קא טוויא שיראי כי חזת יתיה פסקתא לפילכא ושדיתיה סברת למקטל יתיה בפלכא אמרה ליה עולימא אייתי לי פלך, פתקיה בריש מוחא וקטלה, כי חזיתיה ישבי בנוב לאבישי דקא אתי דץ רומיחא בארעא ופתקיה לדוד לעילאי אמר ניפול עליה וניקטול אמר אבישי שם ואוקמיה לדוד בין שמיא לארעא, ונימא איהו אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורין, אמר ליה מאי בעית הכא אמר ליה הכי אמר לי קודשא בריך הוא והכי אהדרי ליה. א"ל אפיך צלותיך דאמרי אינשי בר ברך קירא לזבן ואת לא תצטער, אמר ליה אי הכי סייע בהדאי מיד ויעזר לו אבישי בן צרויה ויך את הפלשתי וימיתהו וחרב אין ביד דוד, במה עזרו, א"ר יהודה אמר רב שעזרו בתפלה, אמר אבישי שם ואחתיה הזא ישבי בנוב דהוה רהט בתריה אמר כי מטו קוביא אמרו ניקום ביה כי מטו לבי תרי אמרו בתרי גוריון קטליה לאריא, א"ל זיל אשתכח לערפה אמיך בקברא חלש חילה לא יכיל לסגויי אמטיוה וקטליה והיינו דכתיב אז נשבעו אנשי דוד לו לאמר לא (תבא) [תצא] עוד אתנו למלחמה:

שמואל ב - פרק כא - רמז קנו

מלתא דר' הושעיא רבה עבד פליגא דכתיב הרעשת ארץ פצמתה רפה שבריה כי מטנ. הרעשת ארץ בימי אברהם דכתיב ואבוא היום אל העין היום יצאתי והיום באתי, פצמתה בימי אליעזר. רפה שבריה בימי יעקב. כי מטה בימי ישבי בנוב הה"ד וישבי בנוב אניף במגיניה קפץ דוד לאחרוהי תמני סרי אמין זה נתירא מזה וזה נתירא מזה, זה נתירא מזה אם לאחרוהי קפץ בדין לקמיה מה וזה נתירא מזה אם במגיניה כדון היאך אנא יכיל ליה, באותה שעה אמר דוד הלואי היה לי מבני אחתי ויסייעני הה"ד ויעזר לו אבישי, לאחורי תרעא הוה קאים. רבנן אמרין אפילו היה בסוף העולם הטיסו הקב"ה והביאו כדי שלא יהא אותו צדיק עומד וצטער. א"ל ישבי שנים על אחד אמרי לליה הא אנן קטלינן לך עול אימא בקראתא עשרה עשרה קטלין לך. ויך אלחנן בן יערי אורגים זה דוד שחננו אל בן יערי שהיה גדול כיער, אורגים אלו סנהדרין שהיתה מעלה הלכה לפניו והוא אורגה:

ויהי איש מדון ואצבעות וגו' שש ושש. תמן תנינן יתר בידיו וברגליו שש שש עשרים וארבעה ר' יהודה מכשיר וחכמים פוסלין, א"ר יצחק ושניהם מקרא אחד דרשו ויהי איש מדון מר סבר בגנותיה משתעי קרא ומר סבר בשבחיה משתעי קרא. אמר רבה למה לי דכתב שש ושש עשרים וארבע, צריכי, דאי כתב שש ושש הוה אמינא שית דידיה ושית דכרעיה כתב רחמנא עשרים וארבע, ואי כתב עשרים וארבע הוה אמינא שבע בהא וחמש בהא כתב רחמנא שש ושש במספר בנספרת על גב היד:

את ארבעת אלא יולדו להרפה בגת. מאן נינהו אמר ר' חסדא סף ומדון גלית וישבי בנוב. ויפלו ביד דוד (ואנשיו) [וביד עבדיו], כתיב ותשק ערפה לחמותה, א"ר יצחק יבאו בני הנשוקה ויפלו ביד בני הדבוקה, דרש רבא בזכות ארבע דמעות שהורידה ערפה על חמותה זכתה ויצאו ממנה ארבעה גבורים שנאמר ותשאנה קולן ותבכינה עוד:

שמואל ב - פרק כב - רמז קנז

וידבר דוד לה'. עשר שירות הם (כתוב ברמז כ'). וש"ה שגיון לדוד אשר שר לה' על דברי כוש בן ימיני, א"ל הקב"ה לדוד דוד שירה אתה אומר לפני על מפלת של שאול אלמלא אתה שאול והוא דוד אבדתי כמה דוד מפניו והיינו דכתיב שגיון לדוד אשר שר לה' על דברי כוש בן ימיני. כתיב כוש והלא שאול שמו, אלא מה כושי משונה בעורו אף שאול משונה במעשיו ובמראיו שנאמר משכמו ומעלה גבוה מכל העם. כיוצא בדבר אתה אומר על אודות האשה הכשית אשר לקח, וכי כשית שמה והלא צפורה שמה, אלא לומר לך מה כושי משונה בעורו אף צפורה משונה במעשיה וביפיה. כיוצא בדבר אתה אומר וישמע עבד מלך הכושי וכי כושי שמו והלא צדקיה שמו, אלא לומר לך מה כושי משונה בעורו אף צדקיה משונה במעשיו. וי"א ברוך בן נריה משונה במעשיו מכל בני פלטין של צדקיה. כיוצא בו אתה אומר הלא כבני כושיים אתם לי וכלי כושיים שמן והלא ישראל שמן, אלא לומר לך מה כושי משונה בעורו אף ישראל משונים במעשיהם מכל אומה ולשון:

ביום הציל ה' אותו מכף כל אויביו ומכף שאול. וכי ביום אחד הוצל מכף כל אויביו ומשאול, אלא דהוה קשי שאול עליה מכל שונאיו דאומות העולם, וכן שמשון אמר להם השבעו לי אתם פן תפגעון בי אתם ושבקו יתי עם פלשתים, וכן שלמה אמר אח נפשע מקרית עוז. שאול היה בכלל (כתוב ברמז ח'):

ה' סלעי ומצודתי. מה ראה דוד לקלס בסלע על שם שנעשה לו נס בסלע שנאמר ויהי הוא נחפז ללכת (ברמז קל"ג):

אלהי צורי אחסה בו. עשרה מיני קילוסין כנגד עשרה שונאיו, ומי הם, שאול, דואג, ואחיתופל, שבע בן בכרי, שמעי בן גרא, שובך, גלית, ושלשה אחיו, וכשם שקלסו כאן בעשרה שמות כך קלסו בסוף הספר בעשרה הלולין הללו אל בקדשו וגו':

וקרן ישעי שהיה שמן המשחה מבעבע עליו. מהולל אקרא ה', כשתושיעני מאויבי, סרס המקרא ודרשהו, רב הונא בשם רבי אחא כלפי יהושפט אמרו בעת החלו ברנה שהיה אומר שירה והאויבים נופלים לפניו:

כי אפפוני משברי מות הגיעו הרעות עד אפיא.

דבר אחר הגיעו הצרות אל האף.

דבר אחר אל תקרי אפפוני אלא עפפוני טסות הצרות עלי כעוף שנאמר ועוף יעופף.

דבר אחר הצרות מתגלגלות ובאות כאופן וגלגל, רב אחא אומר נפניתי לכאן ולכאן ואין לי גואל אלא אתה. מדבר בארבע מלכיות אפפוני נחלי מות בבכל, נחלי בליעל במדי, חבלי שאול סבוני ביון, קדמוני מוקשי מות באדום, רבנן אמרין למה כתב בראשונה ובארבע מות, שזו החריבה בית ראשון וזו החריבה בית שני, רבי אבא הר כהנא אמר זו גזרה שמד וזו גזרה שמד:

בצר לי אקרא ה' בבבל, ואל אלהי אקרא במדי, וישמע מהיכלו קולי ביון, ושועתי לפניו תבא באזניו באדום. רבי פנחס ורבי אחא בשם ר' אחא בר חנינא למה הוא מזכיר בשלישית היכל, שכל ימיה של יון היה ההיכל קיים. ולמה אמר בצר ולא אמר בצרות, לפי שכל הנביאים מיחדים צרותיהם של ישראל וממעטין אותם שנאמר בצר לך ומצאוך, ראה ה' כי צר לי, וירא בצר להם, עמו אנכי בצרה. עשרה לשונות נקראת תפלה, זעקה, שועה, נאקה, קריאה, רנה, פגיעה, עתירה, עמידה, חלוי, תחנה. זעקה מנין שנאמר ויהי בימים הרבים ההם וגו'. נאקה וישמע אלהים את נאקתם. שועה ותל שועתם אל האלהים. נקראת קריאה בצר לי אקרא ה'. נקראת רנב לשמוע אל הרנה נקראת פגיעה ואתה אל תתפלל וגו'. ונקראת עתירה ויעתר יצחק. נקראת עמידה ויעמוד פנחס ויפלל. נקראת חלוי ויחל משה. נקראת תחנה ואתחנן אל ה':

שמואל ב - פרק כב - רמז קנח

ויתגעש ותרעש הארץ. אמר רשב"ג על מה הזועות באות על הפסק בין מלכות למלכות, הדא דאת אמר ותרעש הארץ ותחל וגו'. אליהו ז"ל שאל את רבי נהוראי על מה הזואות באות לעולם, אמר לו על חלול המעשורת, א"ל חייך כך הוא סברו של דבר, אלא כך הוא עקרו של דבר בשעה שהקב"ה מביט בעולמו ורואה בתי טרטיאות ובתי קרקסיאות ועו"א יושבים בהשקט ובהמ"ק חרב חרה אפו בעולמו להחריבו שנאמר שאוג ישאג על נוהו, ורבנן אמרין מפני המחלוקת שנאמר ונסתם גיא הרי כי יגיע גי הרים אל אצל, רב הונא אמר על משכב זכור אמר הקב"ה אתה יעפת אבריך על דבר שאינו שלך אף אני אזיע בשבילך עליונים ותחתונים:

ויט שמים וירד. כתוב אחד אומר כי מן השמים דברתי עמכם וכתוב אאחד אומר וירד ה' על הר סיני, כיצד יתקיימו שני כתובים הללו, הכריע הכתוב השלישי מן השמים השמיעך את קולו ליסרך וגו' דברי רבי ישמעאל, ר"ע אומר מלמד שהרכין הקב"ה שמים ושמי שמים העליונים והציען על ראש ההר ודבר עמהם מן השמים, וכה"א ויט שמים וירד:

שמואל ב - פרק כב - רמז קנט

וירכב על כרוב ויעף וגו'. ר"י אומר הרי זה מקרא עשיר במקומות הרב מגיד שנגלה עליו בכל כלי זיין, נגלה עליו כגבור חגור חרב שנאמר חגור חרבך על ירך גבור, נגלה עליו כפרש שנאמר וירכב על כרוב, נגלה עליו בשריון וכובע שנאמר וילבש צדקה כשריון, נגלה עליהם בחנית שנאמר לנוגה ברק חניתך, וכתיב והרק חנית וסגור, נגלה עליהם בקשת וחצים שנאמר עריה תעור קשתך, וישלח חצים ויפיצם, נגלה עליהן בצנה ומגן שנאמר צננה וסוחרה אמתו, החזק מגן וצנה, או שומע אני שהוא צריך לאחת ממדות הללו, ת"ל ה' איש מלחמה ה' שמו בשמו הוא נלחם ואינו צריך לאחת ממדות הללו:

שמואל ב - פרק כב - רמז קס

אתה מוצא בשעה שיצא פרעה לרדוף אחר ישראל אמר פרעה תנו לי סוס זכר שארכב עליו שהוא קל, מה עשה הקב"ה היה מדמה כנגדו שנאמר כי תרכב על סוסיך, חזר פרעה ואמר תנו לי סוס נקבה שהיא יכולה לעמוד במלחמה לפי שמהלכת כשהיא משתנת, וכן הוא אומר לסוסתי ברכבי פרעה, א"ל הקב"ה רשע כלום יש לך כרוב, הה"ד וירכב על כרוב ויעף אמר ר' אחא למה"ד למלך שבאו שונאים ושבו את בנו והיו עבדיו מציעין לו את הקרון כדי שירדוף אחריהם, אמר המלך אם אמתין אני עד שיציעו את הקרון בני אבד, מה עשה המלך נטל סוס אחד מן הקרון ורדף אחריהם, כך נטל הקב"ה כרוב אחד מן כסא הכבוד ורכב עליו ועשה מלחמה עם המצרים:

וירא על כנפי רוח אין הרוח יוצא אלא מבין כנפי החיות, כתוב אחד אומר וירא וכתוב אחד אומר וידא, אמר רבי מכאן שיש לו עולמות אחרות והוא הולך להראות בהם. וישת חשך סתרו מהיכן היה החשך שהביא על המצרים. ר"י אומר מן החשך שבסתרו, ר' נחמיה אומר החשך שבגינהם, שכן כתיב ארץ עיפתה כמו אופל וגו'. כתוב אחד אומר חשכת מים וכתוב אחד אומר חשרת מים, בשעה שהן טוענין מן המים הם מחשיכין מן המים. ואחר כך חושרין אותם לעולם, אמר רבי יוחנן מעשה נסים יש בשמים אדם נוטל כברה וחושר שתים ושלש אצבעות הם מתערבות אלו באלו ומהלך ת"ק שנה הגשמים יורדים ואין טיפה מתערבת בחברתה שנאמר כי יגרע נטפי מים מהו כי יגרע שהוא ממניען אלו מאלו כמד"א ונגרע מערכך.

דבר אחר כתיב חשכת מים וכתיב חשרת שקול כ"ף ושדי ארי"ש וקרי הכשרת מים כר' אליעזר דאמר כל העולם מימי אוקיינוס הוא שותה ומתמתקין הם בעבים, ואידך מבעי ליה כדרב דימי דכי אתא רב דימי אמר אמרי במערבא חשוך ענני סגיאין מוהי, נהור ענני זעירן מוהי. מנוגה נגדו עביו עברו. כשהרוח מנשבת השמש מזריח. עביו עברו רבי יודן בשם רבי אבא כשבא הקב"ה לעשות מלחמה עם המצריים בים באו מלאכי השרת לסייעו אלו טועני חרבות של אש ואלו טועני קשתות ואלו טועני רמחים, אמר להם הקב"ה איני צריך לכם עברו מן הכא מיד עברו עביו. אמר רבי יהודה הנשיא מלך בשר ודם כשהוא הולך למלחמה נוטל כל חיילותיו עמו הולך לטייל למומם אינו נוטל עמו כי אם עשרה לגיונותיו לתשמישו, אבל הקב"ה אינו כן אלא כשהוא יוצא למלחמה אינו יוצא אלא בעצמו שנאמר ה' איש מלחמה וכתיב ויצא ה' ונלחם וגו', וכשיצא למומס ביום מתן תורה מה כתיב שם רכב אלהים רבותים אלפי שנאן אדני בם סיני בקדש, וכה"א ובא ה' אלהי כל קדושים עמך. בש עה שאמר משה לישראל התיצבו וראו את ישועת ה'. א"ל ישראל משה רבינו אימתי, א"ל למחר, א"ל אין בנו כח לסבול, נתפלל משה באותה שעה והראה להם הקב"ה טורמיאות של מלאכי השרת עומדים לפניהם וכה"א מנגה נגדו עביו עברו כנגד טורמיאות שלהן. ברד כנגד אבני בליסטראות שלהן, גחלי אש כנגד (תרמצה) [טרמנטין] שלהן, אש כנגד גפת שלהן. ירעם מן שמים ה' כנגד הגפת תריסין ושפעת קלגסים שלהם, ועליון יתן קולו כנגד צחצוח הדיין שלהם, וישלח חצים ויפיצם כנגד חצים שלהן, וברקים רב ויהמם כנגד צווחות שלהם,

דבר אחר וישלח חצים ויפיצם שהיו חצים מפזרן וברקים מכניסן, ויהמם הממם ערבבם נטל סיגניות שלהן ולא היו יודעים מה היו עושים,

דבר אחר אין הממם אלא מגפה שנאמר והמם מהומה גדולה וגו':

שמואל ב - פרק כב - רמז קסא

ירעם מן שמים ה' ועליון יתן קולו ברד וגחלי אש. ולמה באש, אלא כל המעלה עצמו סופו לדון באש, וכן הוא אומר היא העולה על מוקדה, דור המבול על שאמרו מה שדי כי נעבדנו לפיכך נדונו באש דכתיב אם לא נכחד קימנו ויתרם אכלה אש. וכן הסדומיים וה' המטיר על סדום. פרעה אמר מי ה' אשר אשמע בקולו לפיכך ברד וגחלי אש. סנחריב אמר אני עליתי מרום הרים לפיכך ותחת כבודו יקד כיקוד אש. וכן נבוכדנצר עילה את עצמו ואמר אעלה על במתי עב, וכן אמר לחנניה מאן הוא אלהא די ישיזבנכון מן ידי ביתו שרפתי עמו הגליתי ולא עמד עלי בביתו ובביתי הוא יכול לי מה עשה השליכן לתוך כבשן האש ונעשה פלטיא מי שהיה ראוי לישרף לא נשרף ומי שלא היה ראוי לישרף נשרף ויצא האש ושרף פני האומות ואף נבוכדנאצר נשרף באש ונעשה אימת שרוף עליו, ולמה לא נשרף כלו, אלא אמר הקב"ה הניחו אותו רשע חציו שידע על מי גדף, ואף מלכות הרשעה שעילתה את עצמה שנאמר אם תגביה כנשר וגו' נדונה באש שנאמר חזה הוית עד די קטלית חיותא והובד גשמה ויביבת ליקית אשא, וכן הוא אומר ונהפכו נחליה לזפת, אמר הקב"ה והיה בית יעקב אש וגו' ולא יהיה שריד לבית עשו כי ה' דבר, היכן דבר על ידי משה היא העולה על מוקדה, וסיסרא שחרף כתיב בו והוא לחץ את ישראל בחזקה בחרופין ובגדופין לפיכך נדון באש שנאמר מן שמים נלחמו הכוכבים ממסלותם וגו', וישראל על שעשו עצמם נבזים ושפלים מתנחמין באש שנאמר ואני אהיה לה נאם ה' חומת אש סביב ולכבוד אהיה בתוכה:

ויראו אפיקי ים. את מוצא כשאמר הקב"ה למשה הרם את מטך נבקעו כל מימות שבעולם אפי' המים שבכדים ושבלגינין ושבגיגיות ושבצלוחיות ושבבזיכין הוי ויראו אפיקי ים, יגלו מוסדות תבל אלו שבים, א"ר יודן ראוך מים אלו המים התחתונים. ראוך מים יחילו אלו המים העליונים. בגערת ה' א"ר חנינא לא בגערת ממש אלא מנשמת רוח אפו שנאמר נשפת ברוחך:

ישלח ממרום יקחני. ר' יוחנן אמר כיון שעלה אחרון שבישראל מן הים ירד אחרון של מצרים אל הים. אמר רבי יוחנן מה היו עושין התשושין והפודגרין שבהם כביכול היה הקב"ה נותן ידו ושולה אותן מן המים שנאמר ישלח ממרום יקחני ימשני ממים רבים. אמר ריש לקיש על אלו ועל אלו הפך הים, מה עשה הקב"ה היתה ימינו אחת מצלת לישראל וימינו אחת משנקת למצרים שנאמר ימינך ה' נאדרי בכח ימינך ה' תרעץ אויב:

יצילני מאויבי עז. אמר ר' יוחנן זה פרעה אמר אויב. משנאי כי אמצו ממני אלו המצריים, יקדמוני ביום אידי זה עמלק ומכלן ויהי ה' למשען לי, ויצא למרחב שנתן לי את התורה שנאמר ארוכה מארץ מדה וגו' יחלצני כי חפץ בי פזמא דידיה היא סלקא למיתן לי אורייתא אימתי בחדש השלישי. עם חסיד תתחסד. אמר רבי יצחק כל המתמים עצמו הקב"ה מתמים עמו שנאמר עם חסיד תתחסד. אמר רבי אושעיא כל המתמים עצמו שעה עומדת לו שנאמר התהלך לפני והיה תמים. רבי יהודה ור' נחמיה רבי יהודה פתר קרייא באברהם אבינו בשעה שבא בחסידות בא הקב"ה עמו בחסידות, בתמימות בא הקב"ה עמו בתמימות, בעקמנות בא הקב"ה עמו בעקמנות, בשעה שנתברר על עסקיו הקב"ה ברר לו עסקיו, אימתי בא בחסידות בשעה שא"ל אל נא תעבוד מעל עבדך, מה כתיב שם ואברהם עודנו עומד לפני ה', א"ר סימון תיקון סופרים הוא שכינה היתה ממתנת לו, אימתי בא עמו בתמימות בשעה שא"ל אולי יחסרון חמשים הצדיקים חמשה, מה כתיב שם ויאמר לא אשחית, אימתי בא בעקמנות בשעה שאמר ואנכי הולך ערירי, מה כתיב שם לא יירשך זה, אימתי נתברר על עסקיו בשעה שאמר במה אדע כי אירשנה, מה כתיב שם ידוע תדע כי גר יהיה זרעך. ר' נחמיה פתר קרייא במשה אימתי בא בתמימות בשעה שאמר מדוע לא יבער הסנה אמר (דיקרי) [דברייה] קאי בגויה. אימתי בא עמו בעקמנות בשעה שאמר ליה ואמרו לי מה שמו אמר לו לפי שעה אהיה אשר אהיה. אימתי בא עמו בחסידות בשעה שאמר הראני נא את כבודך, וכתיב אני אעביר כל טובי על פניך, אימתי נתברר לו על עסקיו בשעה שא"ל שלח נא ביד תשלח, ומאז באתי אל פרעה, מה כתיב תמן עתה תראה. ואמר רשב"ל כל שבעת הימים היה הקב"ה מפתה את משה שילך בשליחותו למצרים הה"ד גם מתמול גם משלשום גם מאז דברך הרי ששה ובשביעי א"ל שלח נא ביד תשלח. א"ל חייך שאני צוררה לך בכנפיך, ואימתי פרעה לו, ר' ברכיה א"ר לוי כל שבעת ימי אדר היה משה מבקש תפלה ותחנונים שיכנס לארץ ובשביעי אמר לו כי לא תעבור את הירדן הזה, ר' חלבו אמר כל שבעת ימי המלואים היה משה משמש בהכהונה גדולה ובשמיני אמר לו לא שלך היא אלא של אהרן שנאמר ויהי ביום השמיני:

ואת עם עני תושיע אלו ישראל, ועיניך על רמים תשפיל אלו עובדי אלילים. א"ר יוחנן אם ראית לדור שמתמעט והולך חכה לו למשיח שנאמר ואת עם עני תושיע. כי אתה תאיר נרי במרדכי. ואלהי יגיה חשכי באסתר.

דבר אחר כי אתה תאיר נרי ביהושבע, ואלהי יגיה חשכי ביהוידע. ד"א כי אתה תאיר נרי בגדודי עמלק שנאמר ויכם דוד מהנשף ועד הערב שתי לילות ויום אחד, ומי היה מאיר לו א"ר יהושע בן לוי בזיקים וברקים היה מאיר לו הקב"ה:

כי בכה ארוץ גדוד. ר' חייא בשם ר' לוי בשעה שהלך דוד לגמזו לעשות עמם מלחמה התחיל אומר כל מכה יבוסי בראשונה יהיה לראש ולשר, מה עשה יואב הביא ברוש רענן אחד וקבעו בצד החומה וכפף ראשו שהיה רך ואחז בו דוד וקפץ יואב על ראשו של דוד ונתלה בברוש אמר דוד יהלמני צדיק חסד, מה עשה הקב"ה קצר החומה ועלה אחריו דוד שנאמר באלהי אדלג שור:

האל תמים דרכו. אם דרכו תמים, הוא על אחת כמה וכמה. אמרת ה' צרופה אמר רבא לא נתנו המצות אלא לצרף בהן הבריות וכי מה איכפת לו מי שהוא שוחט מן הצואר ומי שהוא שוחט מן העורף הוי אומר לא נתנו המצות אלא לצרף בהם את הבריות. ד"א תמים דרכו זה אברהם דכתיב התהלך לפני והי תמים. אמרת ה' צרופה שצרפו הקב"ה בכבשן האש. מגן הוא לכל החוסים בו, אל תירא אברם אנכי מגן. א"ר אבין דברי תורה נמשלו כקונדיטון, יש בו דבש, ויש בו יין, ויש בו פלפלין. יש בו יין כי טובים דודיך מיין. יש בו דבש ומתוקים מדבש ונופת צופים. ויש בו פלפלין אמרת ה' צרופה, וכתיב צרופה אמרתך מאד. אמר ר' שמואל בר נחמני ר' יונתן רמי כתיב פקודי ה' ישרים משמחי לב וכתיב אמרת ה' צרופה, זכה משמחתו לא זכה צורפתו. ריש לקיש אמר מגופיה דקרא נפיק זכה צורפתו לחיים לא זכה צורפתו למיתה:

מגן הוא לכל החוסים בו. רב אמר לא נתנו המצות אלא לצרף בהם את הבריות, דכתיב זאת החיה אשר תאכלו כל כך למה מגן הוא לכל החוסים בו. א"ר יודן א"ר סימון בהמות ולויתן הם קניגיון של צדיקים לעתיד לבא וכל מי שלא ראה קניגיון של עובדי אלילים בעולם הזה זוכה לראותו בעולם הבא. כיצד הם נשחטים בהמות (אלו) נותץ ללויתן (בין) בקרניו וקורעו ולויתן נותץ לבהמות (בין) בסנפיריו ונוחרו. והצדיקים אומרים שחיטה זו כשרה ולא כן תנינן הכל שוחטין (ולעולם שוחטין) ובכל שוחטין חוץ ממגל קציר והמגרה והשינים והצפורן מפני שהן חונקין, א"ר אבא בר כהנא אמר הקב"ה תורה מאתי תצא [חדוש תורה]. ר' ברכיה בשם ר' יצחק אריסטון עתיד הקב"ה לעשות לצדיקים לעתיד לבא וכל מי שלא אכל נבלות וטרפות בעולם הזה זוכה ואוכל ממנו לעתיד לבא:

ומי צור מבלעשדי ה' (כתוב ברמז פ"ג):

מלמד ידי למלחמה ונחת קשת נחושה זרועותי. מלמד שהיה נוטל קשת נחושה וכופפה. ד"א נוח לו לאדם לכוף קשת נחושה מלכוף זרועותיו של דוד. ד"א שהוא בא מזרעו של החשון:

ותתן לי מגן ישעך. מדבר בישראל, מגן ישעך שנאמר מגן הוא לכל החוסים בו וימינך תסעדני זה תורה שנאמר מימינו אש דת למו, וענותך תרבני וכי יש עניו מן הקב"ה אדם אומר לחברו בוא לקשט כלות לבקר חולים לקבור מתים לנחם אבלים והוא אומר לו אני גדול ועשיר ואני הולך, אבל הקב"ה ויבן וגו' את הצלע, וירא אליו ה', ויקבור אותו בגיא, וירא אלהים אל יעקב, א"ר אבא בר אחא התלמיד יושב ללמוד לפני רבו וכשהוא גומר התלמיד אומר לרב (יגעתיך) [הוגעתיך], אבל ישראל היום למדים מן הקב"ה וכשהם נפטרין א"ל הקב"ה הרבה (יגעתי) [הוגעתי אתכם שנאמר ה' אלהינו דבר אלינו בחורב לאמר, הוי וענותך תרבני, ר' שמעון גזירא אומר התלמיד אומר לרב בוא שנה לי פרק אחד והרב אומר לו קדמני במקום פלוני, אבל הקב"ה אומר ליחזקאל קום צא אל הבקעה יצא יחזקאל ומצא להקב"ה שקדמו שנאמר ואצא אל הבקעה והנה שם כבוד ה' עומד, הוי וענותך תרבני:

שמואל ב - פרק כב - רמז קסב

לולייני בר טברי בשם ר' יצחק ראה ענוה שביד הקב"ה ראה מה כתיב שם (סא) משה ידבר והאלהים יעננו בקול לא היה צריך לומר אלא האלהים ידבר ומשה יעננו בקול הוי וענותך תרבני. א"ר אבא בר כהנא בשם ר' שמואל ראה ענוה שביד הקב"ה מה כתיב ויאמר אלי ה' השאער הזבה יהיה סגור ולא יפתח מלך בשר ודם כבודו ליכנס בשער הגדול שמא בשער קטן אבל הקב"ה נכנס בכבודו בשער קטן הוי וענותך תרבני. אמר בן עדאי מלך בשר ודם כשהוא מזכיר שמו אח"כ הוא מזכיר קטיומא שלו, אבל הקב"ה מזכיר מעשיו ואח"כ מזכיר שמו שנאמר בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ. ד"א ותתן לי מגן ישעך אל תירא אברם אנכי מגן לך, וימינך תסעדני בכבשן האש ובמלכים וברעבון, דכתיב נאם ה' לאדוני שב לימיני. וענותך תרבני מה ענוה הרבה שהיה יושב ושכינה עומדת דכתיב וירא אליו ה' באלוני ממרא והוא יושב פתח האהל. ד"א ותתן לי מגן ישעך כשרדפתי אחר המלכים שנאמר אל תירא אברם אנכי מגן לך, וימינך תסעדני כשאחזת עמי הערלה והייתי חותך שנאמר וכרות עמו הברית, וענותך תרבני שאני יושב ואתה עומד שנאמר וירא אליו ה' וגו'. א"ר יודן בשם חמא בר חנינא לעתיד לבא מושיב הקב"ה למלך המשיח בימינו ואברהם לשמאלו ופני אברהם מתכרכמות ואומר בן בני יושב לימין ואני יושב לשמאל, והקב"ה מפייסו בן בנך על ימין שלי ואני על ימינך הוי וענותך תרבני. א"ר יוחנן שלשה דברים נתנו מתנה לעולם, ואלו הן, התורה המאורות, והגשמים. התורה מנין שנאמר ויתן אל משה ככלותו. המאורות מנין ויתן אותם אלהים ברקיע השמים. הגשמים ונתתי גשמיכם בעתם. ר' עזריה בשם ר' יודן בר ר' סימון אף השלום שנאמר ונתתי שלום בארץ. ר' יהושע בר נחמני אומר אף הישועה שנאמר ותתן לי מגן ישעך. ר' יהושע אומר אף ארץ ישראל שנאמר ויתן להם ארצות גוים. ויש אוממרים אף הנקמה שנאמר ונתתי את נקמתי באדום. רבנן אמרין אף הרחמים שנאמר ויתן אותם לרחמים. ר' יצחק בר מדין אף הפרשת ים הגדול שנאמר כה אמר ה' הנותן בים דרך ובמים עזים נתיבה:

תרחיב צעדי תחתני, (לא) ירחבון ולא ידחפון ולא יתערכלון, תחתני כשנלחם עם ישבי בנוב, ארדוף אויבי בגדוד עמלק, הארד אחרי הגדוד הזה האשיגנו. ולא אשוב עד כלותם ויכם דוד מהנשף. ואכלם ואמחצם מכת מחיצה:

שמואל ב - פרק כב - רמז קסג

ארבעה מלכים מה שתבע זה לא תבע זה, ואלו הם, דוד, ואסא, יהושפטו, וחזקיהו. דוד אמר ארדוף אויבי ואשיגם וגו', אמר לו הקדוש ברוך הוא אני עושה כן שנאמר ויכס דוד מהנשף ועד הערב. עמד אסא ואמר אין בי כח להרוג אלא אני רודף ואתה עושה אמר הקב"ה אני עושה כן שנאמר וירדפם אסא והעם אשר עמו וגו' כי נשברו לפני אסא אין כתיב כאן אלא כי נשברו לפני ה'. עמד יהושפט ואמר אין בי כח לא להרוג ולא לרדוף אלא הריני אומר שירה ואתה עושה אמר ליה הקב"ה אני עושה כן שנאמר ובעת החלו ברנה נתן ה' מארבים. עמד חזקיה ואמר אין בי כח לא להרוג ולא לרדורף ולא לומר שירה אלא הריני ישן במטתי ואתה עושה. א"ל הקב"ה אני עושה כן שנאמר ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור:

ותזרני חיל למלחמה. ר' אבהו רמי כתיב ותזרני חיל למלחמה וכתיב המאזרני חיל, אמר דוד לפני הקב"ה זריתני וזרזתני, והיינו דכתיב ארחי ורבעי זרית. דרש ר' חנינא בר פפא מלמד שלא מכל טפה כלה אדם נוצר אלא מן הברור שבה, תאנא דבי ר' ישמעאל משל לאדם שזורה תבואה בבית הגרנות נוטל את האולכל ומניח את הפסולת:

ואויבי תתה לי עורף. א"ר יהושע כל הפסוק הזה מדבר ביהודה. מסורת הגדה היא יהודה הרג את עשו אימתי בשעה שמת אבינו יצחק הלכו יעקב ועשו וכל השבטים לקבור אותו שנאמר ויקבאו אותו עשו ויעקב בניו והיו כלם במערה עומדים ובוכים והשבטים עומדים וחולקים כבוד ליעקב ויצאו חוץ למערה כדי שלא יהא יעקב בוכה ומתבזה לפניהם, התחיל עשו נכנס במערה נסתכל יהודה וראה שנכנס אחריו אמר שמא הורג את אבא בפנים נכנס ומצא את עשו שהוא מבקש להרוג את אביו, מיד עמד יהודה והרגו מאחריו, והוא אשאביו מברכו ידך בעורף אויביך, ולמה לא הרגו מכנגד פניו מפני שהיה קלסתר פניו דומה לאביו לפיכך חלק לו כבוד והרגו מאחריו, לפיכך ברכו בעורף. כמה נתחבט יהושע לפני הקב"ה שינתן לו עורף ולא נתן, מנין שכן הוא אומר בי ה' מה אומר אחרי אשר הפך ישראל עורף לפני אובייו ואעפ"כ לא הועיל כלום ולמי נתן העורף לשבטו של יהודה שנאמר ידך בעורף וגו'. וכן דוד אומר ואויבי תתה לי עורף אמר דוד פומריקון שלי הוא שנאמר וזאת ליהודה, וממי את למד מגלית שנאמר ותטבע האבן במצחו ויפול על פניו:

ישעו ואין מושיע, אמר דוד לפני הקב"ה רבש"ע כשיהיו עובדי אלילים באים להתפלל לפניך אל תענה אותם לפי שאינם באים אצלך בלב שלם אלא הולכים אצל ע"א שלהם ואינה עונה אותם וכשהם רואים צרתם באים אצלך אף אתה לא תענה אותם שנאמר ישעו ואין מושיע אל ע"א שלהם ולכשיבאו אצלך אל ה' ולא עהם, אבל כשאנו קוראים אליך מיד שמע תפלתנו שנאמר בקראי ענני אלהי צדקי, אמר להם הקב"ה חייך עד שלא תקראו אני אענה אתכם שנאמר והיה טרם יקראו ואני אענה. ותפלטני מריבי עמי מריבי עם שלא יהא לי דין עמהם ושלא יהא להם דין (לפני) [אצלי]. אמר בן עזאי אמר דוד נוח ללי למלוך על כל העולם כלו ולא למלוך על שני עטופי סדינים, א"ל הקב"ה לדוד (הטילם) [לך אצלם כבר מניתיך מלך עליהם], ועוד אמר לפניו רבש"ע תשימני לראש גוים כו'. מפלטי מאויבי בבבל, אף מקמי במדי, תרוממני ביון, מאיש חמסים במלכות רביעית:

שמואל ב - פרק כב - רמז קסד

מגדול ישועות מלכו. בשעה שהקב"ה עושה חסד לדוד שמים וארץ שמחים שנאמר מגדיל ישועות מלכו. מה כתיב אחריו השמים מספרים כבוד אל. וכן בשעה שהקב"ה מכין כסאו של דוד הכל שמחים שנאמר עד עולם אכין זרעך, מה כתיב אחריו ויודו שמים פלאך ה'. כתוב אחד אומר מגדיל וכתוב אחד אומר מגדול, ר' יודן אמר לפי שאין ישועתה של אומה זו באה בבת אחת אלא מגדלת והולכת, ומהו מגדול שנעשה לה מלך המשיח כמגדל גדול, שנאמר מגדל עוז שם ה' בו ירוץ צדיק ונשגב:

שמואל ב - פרק כג - רמז קסה

ואלה דברי דוד האחרונים. זהו שאמר הכתוב במופת הייתי לרבים, אמר דוד מה אני לא אמרתי שירה עד שנתחרפתי ועד שנפלו בידי ארבעה ועד שנפל בידי בעל אצבעות, כך ישראל אינם אומרים שירה עד שיתחרפו ועד שיפלו בידם בעל אצבעות ועד שיפלו בידם ארבעה. כיצד דוד נתחרף מן גלית ויחרף את ישראל ויקלל הפלשתי את דוד באלקיו, ונפל בידו בעל אצבעות ויהי איש מדון ואצבעות ידיו ואצבעות רגליו שש ושש. ונפלו לפניו ארבעה את ארבעת אתה יולדו להרפה בגת ויפלו ביד דוד וסמיך ליה וידבר דוד לה'. כך ישראל כשיבא משיח במהרה בימינו אינם אומרים שירה עד שיתחרף משיח שנאמר אשר חרפו עקבות משיחך. ועד שיפלו לפניו בעל אצבעות ואצבעת רגליא מנהון פרזל. ועד שיפלו בידם דק' מלכיות ואספתי את כל הגוים אל ירושלים למלחמה, אותה שעה שירו לה' חדש. ד"א ואלה דברי דוד האחרונים. אמר לפניו רבש"ע כשם שמחלת לי עונותי הראשונים כך מחול לי עונותי האחרונים. ד"א (סב) בכ"ב שנה שנסתלקה רוח הקדש מדווד מלך ישראל בכל יום ויום היה מוריד כוס של דמעות ואכל פתו באפר שנאמר כי אפר חלחם אכלתי. ד"א אמר לפניו רבש"ע קבלני בתשובה כדי שתוכיח את הרשעים ותאמר להם ומה אם דוד מלך ישראל שעשה לפני דבר חמור כיון שחזר בתשובה לפני קבלתי אותו, אתם עאכ"ו שהייתי מקבל אתכם, וכה"א לך לבדך חטאתי. ד"א מה הראשונים בלא חטא ועון אף אחרונים כן:

נאם דוד בן ישי ונאם הגבר הוקם על. מלמד שקבל עליו עול תורה ועול מצות, ומה שכר יש לך מלפני שתקרא משיח אלקי יעקב. אשרי אדם ששם עצמו כשור לעול וכחמור למשאוי ויושב והוגה בד"ת בכל יום תמיד, ומיד רוח הקדש שורה עליו שנאמר אשריכם זורעי על כל מים, כיצד קורא אדם תורה נביאים וכתובים ושונה הלכות ומדרש ומרבה בישיבה וממעט תורה נביאים וכתובים ושונה הלכות ומדרש ומרבה בישיבה וממעט בסחורה ומיד רוח הקדש שורה עליו שנאמר אשריכם זורעי על כל מים, כיצד קורא אדם תורה נביאים וכתובים ושונה הלכות ומדרש ומרבה בישיבה וממעט בסחורה ומיד רוח הקדש שורה עליו שנאמר רוח ה' דבר בי ומלתו על לשוני. אשרי אדם שיש בו דברי תורה ויושב וחורש בהם כבהמה שהיא חורשת בשדה, א"ל הקב"ה דברי הראשונים ואחרונים שלך הם. אמר אלקי ישראל לי דבר צור ישראל למושל באדם צדיק מי מושל בי הצדיקים ואי זהו צדיק מי שהוא מושל ביראת אלקים הוי אומר זה הכובש את יצרו. ברוך הקב"ה שאין לפניו משוא פנים ולפניו נוגה אור גשמים ודשאים באים לעו לם ושכרן של צדיקים ששוחקים עצמם בדברי תורה בעולם הזה מעלה עליהם הכתוב כאלו הם מביאים נוגה אור וגשמים ודשאים לעולם שנאמר מנוגה (נגדו) וממטר דשא וגו':

נאם דוד בן ישי ונאם הגבר הוקם על משיח אלקי יעקב. א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן נאם דוד בן ישי ונאם הגבר הוקם על שהקקים עולה של תשובה. אמר אלקי ישראל לי דבר וגו' מאי קאמרר, א"ר אבהו הכי קאמר, אמר דוד, אלקי ישראל לי דבר צור ישראל מושל באדם אני ומי מושל בי צדיק שאני גוזר גזרה והוא מבטלה:

אלה שמות הגבורים אשר לדוד יושב בששבת תחכמוני ראש השלישי הוא עדינו העצני על שמונה מאות חלל בפעם אחת, מאי קאמר, א"ר אבהו הכי קאמר אלה שמות גבורותיו של דוד. יושב בשבת כשהיה יושב בישיבה לא היה יושב על גבי כרים וכסתות אלא על גבי קרקע, דכל כמה דהוה קיים עירא היאירי הוה מתני להו לרבנן על גבי כרים וכסתות. כי נח נפשיה לא הוה מתני להו לרבנן על גבי כרים וכסתות. אמרו ליה ליתיב מר אכרים וכסתות ואל קביל עליה. תחכמוני אמר ליה הקב"ה הואיל והשפלת עצמך תהא כמוי שאני גוזר גזירה ואתה מבטלה. ראש השלישי תהא ראש לשלשה אבות, הוא עדינו העצני בשעה שהיה עוסק בתורה היה מעדן עצמו כתולעת, ובשעה שיוצא למלחמה מקשה עצמו כעץ. על שמונה מאות חלל בפעם אחת שהיה זורק חץ ומפיל בו שמונה מאות חלל בפעם אחת והיה מתאנח על מאתים דכתיב איכה ירדוף אחד אלף, יצאת ב"ק ואמר לו רק בדבר אוריה החתי:

ונעים זמירות ישראל, משל למה"ד לחבורה שהיתה מבקשת לומר הימנון למלך אמר להם כולכם נעימים, כולכם זמרים, מלכם משובחים, ומי מנעים דמירותיהם של ישראל דוד בן ישי אבגינוס בן אבגינוס, וכן הוא אומר כלו תפלות דוד בן ישי, כל אלו. וכשם שנאמר בעשרה בני אדם כך נאמרו בעשר מיני זמר בנצוח בנגון במזמור בשיר בהלל בתפלה בברכה בהודאה באשרי בהללויה, וגדול שבכלם הללויה שכולל שם ושבח בתיבה אחת:

אמר אלקי ישראל לי דבר צור ישראל (אני) מושל באדם צדיק מושל ביראת אלקים. אמר דוד אלקי ישראל לי דבר ומה דבר צור ישראל מושל באדם מושל יראת אלקים הצדיקים כבידול מושלים במה שהקב"ה מושל. הקב"ה פוקד עקרות, אלישע פוקד עקרות, שנאמר למועד הזה כעת חיה את חובקת בן. הקב"ה מחיה מתים, ואלישע החיה את בנה של שונמית. הקב"ה מרפא את החולה בלא רטיה, ואלישע רפא את נעמן. הקב"ה ממתיק את המר, ומשה המתיק את המר. הקב"ה עוצר גשמים ואליהו עוצר גשמים. הקב"ה מוריד גשמים ושמואל הוריד גשמים הלא קציר חטים היום. הק ב"ה מוריד אש ואליהו הוריד אש ותפול אש ה' ותאכל את העולה. ד"א מושל באדם צדיק מושל יראת אלקים זה יוסף הצדיק שהיתה אשת פוטיפר מפתה אותו ושלט ביצרו אמר לו הקב"ה לא שמעת לה חייך שאני ממליכך על מצרים והכל נשמעים לך שנאמר ויאמר פרעה אל יוסף אני פרעה:

וכאור בקר יזרח שמש. אין אנו יודעים מהו וכאור בקר, אלא כשתאיר הקב"ה בקר של משיח תזריח השמש, הדא האו דכתיב כסאו כשמש נגדי. בקר לא עבות זה משיח. ד"א שלא בזכות אבות הוא בא אלא בזכות התורה שנאמר כי ברית עולם שם לי. ערוכה בכל בבבל. ושמורה במדי. כי כל ישעי וכל חפץ ביון, כי לא יצמיח במלכות רביעית. שרוף ישרפו בשבת זו סנהדרי גדולה שבלשכת הגזית. כי ברית עולם שם לי אין ברית אלא תורה שנאמר בריתי היתה אתו. ערוכה בכל במקרא במשנה בהלכות בהגדות. ושמורה (כי) [בלבי] לעולם ולעולמי עולמים. כי כל ישעי וכל חפץ וגו' אמרו כל ת"ח שמרבה בעסק ואין מתפרנס ממנו הרבה סימן יפה לו מפני שהקב"ה אוהב תורתו ואינו מעשירו שמא ישעיר ויפשע בדברי תורה, ואומר ראש ועושר אל תתן לי פן אשבע וכחשתי. ראש השלישי שתהא ראש לתורתי. ד"א תהא ראש לישראל העולים לשלש רגלים:

ברית עולם שם לי. אמר דוד (שם) כרת לי הקב"ה ברית שאהא בקי במקרא במשנה במדרש בהלכות בהגדות שנאמר ערוכה בכל ושמורה בלבי לעולם. כי כל ישעי וכל חפץ כי (לא) יצמיח אל תהי אומר כן כי כל ישעי וכל חפץ כי לא יצמיח, אם ראית ת"ח שאינו מתעשר כו'. במדה שאדם מודד בה מודדין לו שכשם שתלמידי חכמים יושבים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ועוסקים בתורה לשם שמים הם ובניהם ובני בניהם עד סוף כל הדורות לפיכך הקב"ה כורת להם ברית שלא ישתכח דברי לתורה מפיהם ומפי בגיהם ומפי בני בניהם עד סוף כל הדורות שנאמר ואני זאת בריתי אותם וגו'. אבל פושעיהם של ישראל אינם כן אלא בקטנותם רכים ובזקנותם קשים, ומה (שכרן) [עושה] הקב"ה מצוה להעלותן ושורפין אותם בבית במדרש הגדול שלו שנאמר (ובני) ובליעל כקוץ מונד כלהם, ואין בליעל אלא פושעי ישראל שנאמר ויען כל איש רע ובליעל. מכאן אמרו כל דבר שהוא עתיד להיות בסוף כבר נעשה מקצתו היום, לעתיד לבא ישישב לצדיקים בבית המדרש הגדול שלו, וכן בעולם הזה ישיבה לדוד מלך ישראל, מאיר פנים להם וכן למשה וכן אליהו ואלישע ויחזקאל. ד"א ערוכה בכל ושמורה כי הא דברורי' אשכחתיה לההוא תלמידא דהוה גריס בלחישה בטשא ביה ואמרה ליה והא כתיב ערוכה בכל ושמורה אם ערוכה ברמ"ח איברים של אדם משומרת ואם לאו אינה משומרת:

ותהי שם חלקת השדה מלאה עדשים. כתוב אחד אומר מלאה עדשים וכתוב אחד אומר מלאה שעורים, ר' יעקב דכפר ענן אמר עדשים היו אלא שהיו גבוהים כשעורים, ר' לוי אמר אלו פלשתים שהיו באים גבוהים כשעורים והולכים נמוכים כעדשים. כתיב ויתיצב בתוך החלקה ויצילה וכתוב אחד אומר ויצילוה מלמד שהחזירוה לבעלים שהיתה חביבה עליהם כשדה מלאה כרכום. ר' שמואל בר נחמני ורבנין, ר' שמואל בר נחמני אמר שנה אחת היתה ושתי שדות היו. פשיטא ליה לאבד וליתן דמים מה צריכה אין תאמר לאבד אבל לא ליתן דמים עד כדון היא צריכה ליה איזה מהם לאבד של שעורים או של עדשים של שעורים אוכלי בהמה של עדשים אוכלי אדם, של עדשים אין העומד קרב מהם של שעוירם העומר קרב מהם, של עדשים אין מפרישין מהם חלה של שעורים מפרישין מהם חלה, ורבנין אמרין שדה אחת היתה ושתי שנים, היה לו ללמוד משל אשתקד אין למדין מעשה מן מעשה:

ויתארה דוד ויאמר מי ישקני מים מבור בית לחם אשר בשער. ר' חייא אמר הלכה נצטרכה לו. ויבקעו שלשת הגבורים ולמה שלשה אין ההלכה מתבררת אלא בשלשה. ולא אבה דוד לשתותם, לא אבה דוד שתקבע הלכה מעצמו אלא עשה לה מסכתא קטנה וקבעה לדורות, מלך פורץ לעשות לו דרך ואין ממחין בידו. בר קפרא אמר חג היה ונסוך המים היה והתר במה היה. ולמה שלשה אלא שאחד הורג ואחד מפנה את ההרוגים ואחד מכניס צלוחית בטהרה. כתוב אחד אומר ויסך אותם לה' וכתוב אחד אומר וינסך אותם לה', מ"ד ויסך מסייע ליה לר' חייא רבה, ומאן דאמר וינסך מסייע ליה לבר קפרא. ר' חייא רבה אמר הלכות שבויה נצטרכה לו. ר' שמעון בר אבא אמר בנין בית המקדש תבע:

ויתאוה דוד ויאמר מי ישקני מים מאי קא מבעיא ליה טמון באש אי כר"י דמחייב נזקי טמון באש אי כרבנן דפטרי, פשטו ליה מאי דפשטו ליה. אמר רב ששת גדישים דשעורים דישראל הוו וקא מטמרי בהו פלשתים וקא מבעיא ליה מהו למקלינהו להציל עצמו בממון חברו, שלחו ליה אסור לאדם להציל עצמו בממון חברו אבל אתה מלך אתה ומלך פורץ לעשות לו דרך ואין ממחין בידו. ובניהו בן יהוידע בן איש חי, וכי בניהו בן יהוידע בן איש חי וכולי עלמא בני מתיא נינהו, אלא בן איש שאפילו במיתתו קרוי חי. רב פעלים מקבצאל שריבה וקבץ פעליםלתורה. הוא הכה את שני אריאל מואב שלא הניח כמותו לא במקדש ראשון ולא במקדש שני. והוא ירד והכה את הארי בתוך הבור ביום השלג, איכא דאמרי תבר גזיזי דברדא וטבל, ואיכא דאמרי תני ספרא דבי רב ביומא זוטא דסתוא. ר' חייא ור' יונתן הוו מסגן ביני קברי הוה קא גררא תכלתא דר' יונתן על קבריא אמר ליה ר' חייא סלקיה דלא לימדו מחר באים אצלנו ועכשיו הם מחרפים אותנו. אמר ליה ומי ידעי והא כתיב כי החיים יודעים שימותו והמתים אינשם יודעים מאומה, א"ל אם קרית לא שנית ואם שנית לא שלשת ואם שלשת לא פירשו לך, כי החיים יודעים שימותו אלו הצדיקים שאפילו במיתתן קרוין חיים שנאמר ובניהו בן יהוידע וגו', והמתים אינם יודעים מאומה אלו הרשעים שאפילו בחייהם קרויים מתים שנאמר ואתה חלל רשע נשיא ישראל:

ויגזול את החנית (כתוב ברמז ס"ט):

שמואל ב - פרק כד - המשך רמז קסה

ויוסף אף ה' לחרות בישראל מה כתיב למעלה כשבא דוד למנות את גבוריו היה מונה והולך כיון שהגיע לאוריה החתי נאמר כל שלשים ושבעה, ואתה מוצא שלא מנה עוד שבעה עשר גבורים ובדברי הימים תמצא עוד שבעה עשר. אלא כיון שהגיע לאוריה מיד ויוסף אף ה'. משל למלך שהיה יושב וקורא בדפתרא כל גבוריו היה קורא פלוני ופלוני כיון שהגיע עד פלוני אמרו לו מת מיד השליך הדפתרא והעלה חמה, כך כיון שהזכיר את אוריה מיד ויוסף אף:

ויסת את דוד וגו' לך מנה את ישראל וגו' ויאמר המלך אל יואב וגו' מדן ועד באר שבע. אמר לו יוסף ה' אלקיך על העם כהם וכהם מאה פעמים, ולמה לא אמר כברכת משה רבינו יוסף ה' עליכם ככם אלף פעמים, אלא ברכתו של יואב גדולה משל משה שא"ל ועיני אדוני המלך רואות, אמר לו בימיך יהי כן, אמר יואב מנין שהוא לצורך אין בו חסרון מנין שאין בו צורך יש בו חסרון, ויואב היה ראש סנהדרין יושב בשבת תחכמוני. ויחזק דבר המלך, א"ל דוד או אתה מללך ואני שר הצבא או אני מלך ואתה שר הצבא, כיון שראה כן יצא שלא בטובתו אעפ"כ הלך לשבט גד אמר יודע אני (סג) שהם קשים שמא יזרקו עלי אבנים ונמצא הדבר בטל אעפ"כ לא סייעה אותה השעה. אח"כ הלך לו לשבט דן אמר יודע אני שהם עובדי אלילים שמא תפגע השעה בעובדי אלילים כיון שלא עמד אחד בפניו הלך לו אצל כל ישראל, ולפי שלא היה חפץ בדבר נשתהה דכתיב ויבואו מקצה תשעה חדשים ועשרים יום, מדן ועד באר שבע תשעה חדשים ועשרים יום אלא מלמד שנשתהה:

ויתן יואב את מספר מפקד העם, אם מספר למה מפקד, אלא אמרו רבותינו שתי אנפוראות עשה אחת גדולה ואחת קטנה והניח את גדולה בפונדתו אמר הריני נותן את הקטנה אם יעלה חמה הריני נותן לו את הגדולה:

ד"א מספר מפקד העם כיון שהלך למנות היה משלח למי שהיו לו חמשה בנים לך והטמן וספור מה שאתה מבקש, ומה שהיה אומר הוא כותב. ותהי ישראל למה אמר בלשון נקבה, אמר הקב"ה לא עמד אחד מכם כנגד יואב לומר לו למה אתה סופר אותי אלא עשיתם עצמכם כנשים. ותהי ישראל שמונה מאות אלף וגו' ואיש יהודה חמש מאות אלף, ובדברי הימים כתיב אלף אלפים ומאה אלף ויהודה ארבע מאות ושבעים אלף. א"ר יהושע בן לוי אין הכתובים מכזבים מה שחסר כאן מתו באותה שעה. ולוי ובנימין לא פקד בתוכם, למה כן, אלא אמר יואב אם יאמר לי למה לא ספרת אותם אומר לו משה רבינו לא ספר את לוי אך את מטה לוי לא תפקוד. ובנימין אתמול הלך מהם כמה אלפפים בפלגש בגבעה ואני מונה אותם. ד"א לוי שמשו של הקב"ה ובנימין בעל אכסניא שלו ואני מונה אותם. כי נתעב דבר המלך, מהו נתעב שלא ערב עליו הדבר, באותה שעה בא גד הנביא אצלו וא"ל מה אתה מבקש שלש שנים רעב או שלשה חדשים בורח מפני שונאך או שלשה חדשים דבר וחרב, מיד השיבו דוד צר לי מאד. משל לחולה שאמרו לו היכן אתה מבקש ליתנך אצל אביך או אצל אמך, אמר אוי לאזנים שכך שומעות. ולמה שלש אמר לו שלשה דברים אמרת על שאול, אם ה' יגפנו, או יומו יבא, או במלחמה ירד ונספה, לכך שלש כנגד שלש.

דבר אחר כתוב אחד אומר שלש שנים וכתוב אחד אומר שבע שנים אם שבע למה למה שלש, אלא אמר לו מה אתה מבקש שלש (למלחמה) [למהומה] או שבע לבצורת, (אלא) אמר דוד אם אני אומר רעב יאמרו ישראל מפני שהוא מלך ואוצרותיו מלאים. אם אומר אני אנוס מפני צרי ישראל אומרים מפני שיש לו גבורים שיעמדו עליו. אמר הריני שואל את המות שמשוה גדולים וקטנים נפלה נא ביד ה' וגו', הררי שלש שנים ואח"כ נעשו שלשה חדשים ואח"כ שלשה ימים, ושלשה ימים עושים ל"ו שעות באו סניגורים טובים לישראל ובטלום, באו שבעה ימי השבת ושמנה ימי המילה הרי ט"ו וחמשה חומשי תורה ושלשה אבות הרי כ"ג. א"ר תנחומא בר אבא עוד עשר דברות ושני לוחות הברית הרי ל"ה כנגד ל"ה שעות, ור' אבין הלוי אמר שנים עשר שבטים. נשתייר שם שעה אחת בא וראה כמה אוכלוסין מתו באותה שעה. ויתן ה' דבר בישראל מהבקר ועד עת מועד ר' חייא הגדול אומר משחיטת התמיד עד זריקת דמו. ורבותינו אומרים משהאיר המזרח ועד הנץ הח מה. רשב"ג אמר משהתחיל גלגל חמה לעלות עד שיגמור כלו. ויתן ה' דבר בישראל מהבקר ועד עת מועד, רבי יוחנן אמר עד חצות ממש. ויאמר למלאך המשחית בעם רב עתה הרף ידך, אר"א אמר הקב"ה למלאך טול לי הרב שבהם שיש לי ליפרע מהם כמה חובות, באותה שעה מת אבישי בן צרויה ששקול כרובה של סנהדרין. וכהשחית ראה ה' וינחם. אמר רב מה ראה יעקב אבינו ראה שנאמר ויאמר יעקב כאשר ראם. ושמואל אמר אפרו של יצחק ראה שנאמר אלקים יראה לו השה. ורבי יצחק אמר כסף כפורים ראה שנאמר ולקחת את כסף הכפורים. ור' יוחנן אמר ביהמ"ק ראה שנאמר אשר יאמר היום בהר ה' יראה:

ויתן ה' דבר בישראל. באותה שעה נשא דוד את עיניו וראה עונותיהם של ישראל גדודים ועומדים מן הארץ ועד לרקיע שנאמר וישא דוד את עיניו, באותה שעה ירד מלאך מן השמים והרג את גד החוזה ואת ארבע בניו של דוד והזקנים שהיו עמו, וכיון שראה את חרבו נכנסה בו רתת ושוב לא היה בו כח שנאמר והמלך דוד זקן וגו':

ויאמר דוד אל ה' וגו' הנה אנכי חטאתי וגו' ואלה הצאן מה עשו. א"ר נתן מצינו שהאבות והנביאים נתנו נפשם על ישראל, במשה מהו אומר ועתה אם תשא חטאתם ואם ככה את עושה לי. וכן לא הלך יונה אלא לאבד את עצמו הים שנאמר שאוני והטילוני אל הים. אמר ר' אבהו בא וראה כח התשובה מדוד מלך ישראל שנשבע הקב"ה לאבות להרבות זרעם ככוכבי השמים לרוב ובא דוד למנות מספרם אמר לו הקב"ה דוד אני נשבעתי לאבות להרבות את זרעם ואתה בא לבטל את דברי בשבילך נתנה הצאן למאכל ובשלש שעות נפלו שבעים אלף איש. ר' שמעון אומר לא נפל משיראל אלא אבישי בן צרויה שהיה שקול במעשיו הטובים ובתורה שבלבו כשבעים אלף איש. אנשים אין כתיב כאן אלא איש. ושמע דוד וקרע בגדיו והי מבקש תשובה שנאמר העבר נא חטאתי ונתרצה לו, שנאמר ויאמר למלאך המשחית בעם רב עתה הרף ידך, מהו רב, אלא אמר לו אדם גדול ורב נפל בישרל. ולא יכול דוד ללכת מפניו לדרוש אלקים מפני שלקח המלאך חרבו וקנחה בטליתו של דוד וראה דוד חרבו של מלאך והיו כל אבריו מרתתין עד יום מותו:

ויבא גד אל דוד ביום ההוא ויאמר לו עלה וגו'. למה דוד דומה באותה שעה לאחד שהיה מכה את בנו ואינו יודע למה מכהו באחרונה אמר ליה על מקמתא פלוני מחיתך, כך כל אותם אוכלוסין שנפלו על ידי שלא תבעו את בנין בית המקדש, והלא דברים קל וחומר ומה אלו שלא ראו את בית המקדש כך אנו על אחת כמה וכמה, לכך התקינו נביאים הראשונים שיהיו ישראל מתפללין בכל יום שלשה פעמים אנא השב שכינתך לציון:

ויאמר ארונה אל המלך, תני יכול האומר הרי עלי עולה יביא עצים מתוך ביתו כדרך שמביא נסכים מתוך ביתו ת"ל על העצמים אשר על האש אשר על המזבח מה מזבח משל צבור אף עצים ואש משל צבור דברי רבי. רשב"א אומר מה מזבח שלא נשתמש בו הדיוט אף עצים ואש שלא נשתמש בהם הדיוט. מאי בינייהו, איכא בינייהו חדתי ועתיקי. ולא והא כתיב ויאמר ארונה אל (המלך) [דוד] יקח ויעל אדוני המלך הטוב בעיניו ראה הבקר לעולה והמורגים וכלי הבקר לעצים, הכא נמי בחדתי:

ויאמר ארונה אל המלך ה' אלקיך ירצך. א"ר אלעזר א"ר חנינא לעולם אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך שהרי שני גדולי הדור ברכום שני הדיוטות ונתקיימה בהם, ואלו הם, דוד ודניאל, דוד דברכיה ארונה דכתיב ויאמר ארונה אל הלמלך וגו', דניאל דברכיה דריוש, דכתיב אלהך די אנת פלח ליה בתדירה הוא ישובינך:

ויקן דוד את הגורן ואת הבקר בכסף שקלים חמשים, כתוב אחד אומר שקלי זהב משקל שש מאות, וכתיב ויקן דוד וגו' כבכסף שקלים חמשים הא כיצד, גבה מכל שבט ושבט חמשים שהם שש מאות. ר' אבא אומר משום אבא יוסי בן דוסתאי בקר ועצים ומקום המזבח בחמשים וכל הבית כלו בשש מאות. והא כתיב התם זהב והכא כסף, אלא גבה כסף בשש מאות שקלי זהב:

ויבן שם דוד מזבח וגו'. ר' מנחמיא ורב ביבי בשם רבי נמשלו ישראל כחול מה החול הזה אתה חופר בו גומא מבערב בשחרית אתה מוצא שנתמלאת, כך כל אותם האוכלוסין שנפלו בימי דוד נתמלאו בימי שלמה, הדא הוא דכתיב יהודה וישראל רבים כחול אשר על שפת הים. א"ר לוי בתוך י"ב חדש באו ברכותיו של יואב:

עשרה פעמים נמנו (כתוב ברמז ק"כ):



לקודםתוכן ממשיך
חזרה למאגר תורני
חזרה למאגר תורני - שערי שכם


עיצוב וביצוע על ידי
צל הרים
to Sharei Shechem site