במדבר - פרק יג - המשך רמז תשמב פרשת שלח: שלח לך אנשים. כך דרש רבי תנחומא בר אבא. ילמדנו רבינו מהו לפרוש לים הגדול קודם לשבת ג' ימים, כך שנו רבותינו אין מפליגין בספינה [לים הגדול ג' ימים קודם לשבת] בזמן שהוא רוצה להלוך למקום רחוק, אבל אם מבקש לפרוש כגון מצור לצידון מותר לו לפרוש אפי' בע"ש, שהדבר ידוע שהוא יכול לילך מבעוד יום, ואם היה שליח מצוה, מצוה לו לפרוש איזה יום שירצה, וכן שנינו ששלוחי מצוה פטורים מן הסוכה, שאין לך חביב לפני הקב"ה כשליח שהוא משתלח לעשות מצוה ונותן נפשו להצליח בשליחותו, כאותן שנים ששלח יהושע בן נון, ומי היו פנחס וכלב, אבל שלוחים ששלח משה רשעים היו (שנאמר) [הוי] שלח לך אנשים, זה שאמר הכתוב אשתוללו אבירי לב נמו שנתם ולא מצאו כל אנשי חיל ידיהם. אשתוללו אבירי לב אלו משה ואהרן אחרי ששלחו המרגלים ובאו ואמרו לשון הרע על הארץ ולא היו יודעין מה לעשות, אלא אף משה ואהרן נתרשלו בדבר, מיד עמד כלב והשתיק כל אותן האוכלוסין שנאמר ויהס כלב וגו'. אמר הקב"ה למש טובה גדולה אני מחזיק לכלב שנאמר זולתי כלב בן יפונה כו' (בתנחומא). ר' אחא הגדול פתח יבש חציר נבל ציץ ודבר אלהינו יקום לעולם, משל למה הדבר דומה למלך שהיה לו אוהב והתנה עמו ואמר לו בוא לך עמי ואני נותן לך מתנה, הלך עמו ומת, אמר המלך לבנו אע"פ שמת אביך איני חוזר בי במתנה שאמרתי ליתן לו בוא וטול אותה. כך המלך זה הקב"ה והאוהב זה אברהם שנאמר זרע אברהם אוהבי, אמר לו הקב"ה בוא לך עמי שנאמר לך לך מארצך, התנה עמו שהוא נותן לך מתנה שנאמר קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה, [מת אברהם יצחק ויעקב] אמר לו הקב"ה למשה אע"פ שהתניתי עם האבות ליתן להם את הארץ ומתו איני חוזר בי, אלא ודבר אלהינו יקום לעולם. שלח לך אנשים זה שאמר הכתוב כחומץ לשנים וכעשן לעינים כן העצל לשולחיו, למה"ד למלך שהיה לו כרם כשהוא רואה שהיין יפה הוא אומר לאריסין הכניסוהו לביתי, וכשהוא נעשה חומץ אומר הכניסו החומץ לבתיכם, אף כך הקב"ה כשראה הזקנים [מעשיהם] כשרים אמר אספה לי קרא אותן לשמו, וכשראה את המרגלים שעתידין לחטוא קרא אותן לשמו של משה שנא' שלח לך. [זש"ה מקצה רגלים חמס שותה שולח דברים ביד כסיל, וכי כסילים היו המרגלים הלא כבר נאמר] שלח לך אנשים וכל מקום שכתוב אנשים הן צדיקים, וכה"א והאיש בימי שאול זקן בא באנשים, וכן חנה אומרת ונתתה לאמתך זרע אנשים, ולאלו אתה קורא כסילים, אלא על שהוציאו דבה שנאמר ומוציא דבה הוא כסיל. ואעפ"כ בני אדם גדו לים היו ועשו עצמם כסילים, ועליהם אמר משה כי דור תהפוכות המה וגו' שנבחרו מכל ישראל על פי הקב"ה ועל פי משה שנאמר וייטב בעיני הדבר ואקח מכם שנים עשר אנשים, מכאן אתה אומר שהיו צדיקים בעיני ישראל ובעיני משה. ואף משה לא רצה לשלחם מדעת עצמו עד שנמלך בהקב"ה על כל אחד ואחד [ואמר] פלוני משבט פלוני ראוי הוא, ואמר לו הקב"ה ראויין הן שנאמר וישלח אותם משה ממדבר פארן על פי ה', ואחר כך לסוף מ' יום נהפכו ועשו כל אותה צרה והן גרמו לאותו הדור שלקו לכך נאמר שלח לך. זש"ה לא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו כי טח מראות עיניהם, מה ראה לומר אחר מעשה מרים שלח לך, אלא שהיה צפוי לפני הקב"ה שהם באים ואומרים לשון הרע על הארץ, אמר הקב"ה שלא יאמרו לא היינו יודעין עונשו של לשון הרע מהו, לפיכך סמך הענין זה לזה לפי שדברה מרים באחיה לקתה בצרעת כדי שיהו הכל יודעין עונשו של לשון הרע. שנאמר ואחר נסעו העם מחצרות וגו' אחר שראו (לומר) [חומר] לשון הרע והיו מסתכלין במעשה מרים אעפ"כ לא רצו ללמוד, לכך נאמר לא ידעו ולא יבינו, לכך כתב שלוח מרגלים אחר מעשה מרים. דבר אחר שלח לך אע"פ שאמר הקב"ה למשה שלח לך לא היה מן הקב"ה שילכו, למה שכבר אמר להם הקב"ה שבחה של ארץ ישראל שנאמר כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה, וכה"א כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה וגו', ועד שהם במצרים אמר להם וארד להצילו מיד מצרים וגו', ומהו שלח לך אלא הם בקשו הדברים הללו, שבשעה שהגיעו לתחומים אמר להם משה ראה נתן ה' אלהיך לפניך את הארץ, באותה שעה נתקרבו ישראל אצל משה שנאמר ותקרבון אלי כלכם, זה שאמר הכתוב וימאנו לשמוע ולא זכרו נפלאותיך, ואמר וארון ברית ה' נוסע לפניהם, אלא אמרו נשלחה אנשים לפנינו שלא האמינו בתורתו, וכן אומר דוד לא האמינו בתורתו. אמר רבי יהושע למה היו דומין למלך שזימן לבנו אשה נאה בת טובים ועשירה, א"ל המלך זמנתי לך אשה בת טובים ועשירה אין כמותה בעולם, א"ל הבן אלך ואראה אותה שלא היה מאמין לאביו, מיד הוקשה הדבר והרע לאביו אמר אביו מה אעשה אם אומר לו איני מראה אותה לך עכשיו הוא אומר כעורה היא לפיכך לא רצה להראותה, לסוף אמר לו ראה אותה ותדע שלא כחשתי לך, ובשביל שלא האמנת לי קונס אני שאין אתה רואה אותה בביתך אלא לבנך אני נותנה. וכך הקב"ה אמר לישרלא טובה היא, ולא האמינו אלא אמרו נשלחה אנשים, אמר הקדוש ברוך הוא אם מעכב אני עליהם הם אומרים לפי שאינה טובה לא הראה, אלא יראו אותה ובשבועה שאין אחד מהם נכנס לתוכה שנאמר אם יראו את הארץ אלא לבניהם אני נותנה, כיון שאמרו למשה נשלחה אנשים, התחיל משה עומד ותוהה אמר [אי] אפשר לי לעשות דבר עד שאמלך בהקב"ה, הלך ונמלך ואמר ליה כך וכך מבקשין בניך, אמר לו הקב"ה הא אין זה תחלה להם עד שהיו במצרים הלעיגו לי שנאמר זו לעגם בארץ מצרים למודים הן בכך, אני איני צריך שנאמר ידע מה בחשוכא, אלא אם בקשת שלח לך לעצמך שנאמר שלח לך. אמרו ישראל משה רבינו נשלחה אנשים לפנינו, אמר להם למה, אמרו לו שכבר הבטיחנו הקב"ה ואמר לנו שאנו נכנסים לארץ כנען ויורשין כל טוב שנאמר ובתים מלאים כל טוב, והרי שמעו שאנו נכנסים והם עושין בהן בתי מטמוניות אם מטמינים הן את ממונם ואנו נכנסין ולא נמצא כלום נמצא דברו של הקב"ה בטל, אלא ילכו מרגלים לפנינו, ויראו לנו את הארץ אין כתיב כאן אלא ויחפרו לנו ילכו ויעמדו על מה שחפרו בארץ, כיון ששמע כן נלכד בידן שנאמר וייטב בעיני הדבר, זהו שאמר הכתוב וישימו באלהים כסלם. רבי יהודה ורבי נחמיה אחד מהן אומר מהו כסלם מחשבתם שנאמר אשר על הכסלים, ורבותינו אמרו טפשותן שנאמר הכסיל חובק את ידיו, (ואחד היה) [ר"א] אומר בטחונן שנא' אם שמתי זהב כסלי. ולא יהיו כאבותם, ר' יהודה אומר כאדם הראשון שאכל את פרי האילן ונטרד מן הגן שנאמר ויגרש את האדם, ואלו שעברו על כמה מצות אני מאריך רוחי להם. ורבי נחמיה אמר ולא יהיו כאבותם כאברהם, על ידי שאמר לפני במה אדע כי אירשנה לא הארכתי רוחי אלא מי דאמרתי לו ידוע תדע כי גר יהי זרעך, ואלו שעברו על כמה מצות ואני מאריך רוחי עמהם. ורבותינו אמרו ולא יהיו כאבותם דור סורר ומורה, ומי היו אלו שבט אפרים שנאמר בני אפרים נושקי רומי קשת. דבר אחר איני משוה אותם לאבותם, שאבותם אמרתי להם וארד להצילו מיד מצרים וגו' ולא נתתי אותה להם אלא גזרתי עליהם מיתה במדבר על ידי שהכעיסו אותי שנאמר במדבר הזה יתמו ושם ימותו. אבל אלו אמרתי להם שאני מכניסם לארץ שנאמר ובניהם אשר לא ידעו היום טוב ורע קיימתי דברי דור לא הכין לבו ולא נאמנה את אל רוחו אלא אמרו נשלחה אנשים וגו'. שלח לך אנשים, אמר ריש לקיש שלח לך מדעתך וכי אדם בורר חלק רע לעצמו והיינו דכתיב וייטב בעיני הדבר [בעיני] ולא בעיני המקום. ויחפרו לנו את הארץ לא נתכוונו אלא לבושתה של ארץ ישראל כתיב הכא ויחפרו לנו וכתיב וחפרה הלבנה וגו': ויתורו את ארץ כנען. אמר רבי ברכיה בשם רבי סימאי מה ראה כנען להזכר כאן, אלא אמר לישראל לא בצדקתך וביושר לבבך וגו' כי ברשעת הגוים האלה, אמר הקב"ה עונותיו ילכדנו את הרשע ואין רשע אלא שבעה עממים שנאמר כי ברשעת הגוים האלה, ראה הקב"ה שאין לישראל זכות שיכנסו לארץ נזכר ליצחק שנולד לאברהם בן מאה שנה ושרה בת תשעים שנה, וכנען כ' עשרים נ' חמשים הרי מאה ותשעים שנה: וישלח אותם משה. א"ל לא תכנסו כגנבים, ואם יאמרו לכם על מה באתם עלינו תאמרו להם על ה' תאנים ועל ה' רמונים ועל אשכול אחד של ענבים, אם יאמרו לכם שמא לעקור אילני ע"ז ולקוץ אשרה באתם עלינו תאמרו להן לאו, נכנסו כשלוחים ויצאו כחמורים, הגיעו לחברון נטלו משם ה' תאנים וה' רמונים ואשכול אחד של ענבים, צווח בהם תלמי צוחה אחת ונפלו על פניהם ארצה, התחילו מנפחים בפיהם ומנשבים באפס עד שנתישבה דעתם עליהם, אח"כ אמרו להם על מה באתם (עליהם) [עלינו] [שמא להכרית אילנות ואשרה של ע"ז באתם עלינו] והלא כל העולם כלו של אלהיכם הוא ולמי שהוא רוצה נותנו [א"ל לאו]. שגרום בשלום ולא הרגום, ובשכר זה שייר מהם הקב"ה עד גלות הבית האחרון, ויש אומרים עד אותה שעה, כיון ששמע משה שבאו מרגלים נכנס וישב בבית המדרש הגדול שלו וכל ישראל יושבין לפניו י"ב מיל ולכל צד שמעו ישראל את קולו עד תחום י"ב מיל, וכיון שבאו מרגלים פנו להם להם מקום וישבו בינותם, א"ל מפני מה אתם יושבים, אמרו מה שבידכם. מיד פתחו ואמרו הארץ אשר עברנו בה לתור אותה ארץ אוכלת יושביה היא וגו' ושם ראינו את הנפילים. מעיד אני עלי שמים וארץ שלא היתה בדעתו של הקב"ה להמית עשרה נשיאי ישראל, אלא שרצו אחר משה ואהרן [לרגום אותם באבנים] עד שנכנסו תחת כנפי השכינה: ואלה שמותם למטה ראובן. אמר רבי יצחק דבר זה מסורת בידינו מאבותינו מרגלים על שם מעשיהם נקראו ולא עלה בידינו אלא אחד, סתור בן מיכאל שסתר דבריו של הקב"ה, [מיכאל] שעשה עצמו מך. אמר רבי יוחנן אף אנו נאמר נחבי בן ופסי שהחביא דבריו של הקב"ה, [ופסי] שפסע על מדותיו של הקב"ה: למטה יהודה כלב בן יפונה. כתיב וילכדה עתניאל בן קנז אחי כלב וכתיב כלב בן יפונה, אמאי קרי ליה בן יפונה שפנה עצמו מעצת מרגלים, ואכתי בן קנז הוא, והכתיב וכלב בן חצרון ואמאי קרי ליה בן קנז אחי כלב, אחוהי דכלב מן אמיה דהוה ליה כלב חורגיה דקנז, דיקא נמי דכתיב וכלב בן יפונה הקנזי ולא בן קנז: ויקרא משה להושע בן נון יהושע. משה בקש עליו רחמים אמר לו יה יושיעך מעצת מרגלים. ומה ראה משה להוסיף על שמו של הושע יו"ד, אלא כלב נטל שכרו מן הארץ שנאמר אם לא הארץ אשר דרכה רגלך בה לך תהיה, ויהושע נטל שכר עשרה מרגלים שנתוסף שמו יו"ד עשרה לפי שהוסיף מצות ומעשים טובים הוסיפו לו על שמו. עלו זה בנגב ולמה בנגב שכן התגרין עושין מראין את הפסולת תחלה ואח"כ מראין את השבח. וראיתם את הארץ מה היא שלשה פעמים אמר להם וכו' (במ"ר). יש ארץ מגדלת גבורים ויש מגדלת חלשים ויש מגדלת אוכלוסין ויש ממעטת אוכלוסין כך פקדן. ואת העם היושב עליה החזק הוא הרפה המעט הוא אם רב ומה הארץ השמנה היא אם רזה, ומנין אתם יודעים כחן, אם במחנים הם שרוים הם גבורים ובוטחין על כחם, ואם במבצרים חלשים הם ולבם רך. ומה הארץ השמנה היא אם פירותיה קלים או שמנים, אמר להם הסתכלו באבנים ובצרורות שלה, אם של צונמא הם הם שמנים, ואם של חרסית הם הם רזים. והימים ימי בכורי ענבים מכאן אתה למד שאין תקופת תמוז בלא תאנים וענבים: היש בה עץ אם אין. אמר להם משה ראו אם איוב קיים ששנותיו דומין לעץ ומגין על דורו כעץ: במדבר - פרק יג - רמז תשמג ויעלו ויתורו את הארץ. כיצד כשהיו נכנסין לעיר והדבר היה נוגף את הגדולים והיו בני העיר מתעסקין בקבורתם והיו נכנסים מתעסקין בקבורתם והיו נכנסים ובריה לא היה רואה אותם, לכך אמרו הארץ אשר עברנו בה לתור אותה ארץ אוכלת יושביה היא. בנסים שהקב"ה עושה להם הוציאו דבה: ויעלו בנגב ויבא עד חברון ויבואו מיבעי ליה, אמר (רב) [רבא] מלמד שפרש כלב מעצת מרגלים והלך ונשתטח על קברי אבות ואמר להם אבותיו בקשו עלי רחמים שאנצל מעצת מרגלים. יהושע כבר בקש משה עליו רחמים, והיינו דכתיב ועבדי כלב עקב היתה רוח אחרת עמו וגו', ושם אחימן מיומן שבאחיו, ששי שמשים את הארץ כשחיתות, תלמי שמשים את הארץ תלמים. תנא אמר אחימן מאן ייתי לותי. ילידי הענק שמעניקים את החמה בקומתם: וחברון שבע שנים נבנתה. מאי נבנתה אילימא נבנתה ממש אפשר אדם בונה בית לבנו קטן קודם לבנו גדול דכתיב ובני חם כוש ומצרים ופוט וכנען, אלא שהיתה מבונה על אחת משבעה בצוען ואין לך טרשים בכל ארץ ישראל כחברון משום דקברי בה שכבי, ואין לך מעולה בכל הארצות יותר ממצרם דכתיב כגן ה' כארץ מצרים, ואין לך מעולה בכל ארץ מצרים יותר מצוען דמרבי ביה מלכי דכתיב כי היו בצוען שריו ומלאכיו חנס יגיעו, ואפילו הכי [חברון] מבונה על אחת משבעה בצוען. כתיב כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה לא כארץ מצרים היה הרי זה הפסוק נאמר לישראל בשעה שיצאו ממצרים שהיו אומרים שמא לא נכנוס לארץ יפה כזאת, אמר להם המקום לא כארץ מצרים היא, מגיד שארץ ישראל משובחת הימנה. [אתה אומר] בשבח ארץ ישראל הכתוב מדבר או בשבח ארץ מצרים הכתוב מדבר, ת"ל וחברון שבע שנים נבנתה לפני צוען מצרים, מה היה מקום מלכות של ארץ מצרים צוען, וכן הוא אומר כי היו בצוען שריו. מה היתה פסולת של ארץ ישראל חברון, והלא דברים קל וחומר ומה אם חברון פסולת ארץ ישראל הרי היא משובחת משבחה של ארץ מצרים שמשובחת מכל הארצות, ק"ו לשבחה של ארץ ישראל, ואם תאמר מי שבנה זה לא בנה זה, ת"ל ובני חם כוש ומצרים ופוט וכנען, חם (לפי) שבנה זו בנה את זו, אפשר שבנה את הכעור ואחר כך בנה את הנאה, אלא בנה את הנאה ואחר כך בנה את הכעור. משל לאדם שבנה שני טרקלין אחד נאה ואחד כעור, אינו בונה את הכעור ואחר כך הנאה, אלא בונה את הנאה ואחר כך את הכעור, שפסולתו של ראשון בונה בשני, הא לפי שחברון משובחת מצוען ממצרים לפיכך נבנית תחלה. וכן אתה מוצא בדרכי המקום שכל מי שחביב מחברו הוא קדם את חברו. תורה לפי שחביבה מכל נבאת קודם לכל שנאמר ה' קנני ראשית דרכו, ואומר מעולם נסכתי מראש וגו'. בית המקדש לפי שחביב מכל נברא לפני כל כל שנאמר כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו. ארץ ישראל שחביבה מכל נבראת קודם לכל שנאמר עד לא עשה ארץ וחוצות וראש עפרות תבל. ארץ אלו שאר ארצות, וחוצות אלו מד ברות, תבל זו ארץ ישראל. ר' שמעון בן יוחאי אומר תבל זו ארץ ישראל שנאמר משחקת בתבל ארצו, ולמה נקרא שמה תבל שהיא מתובלת בכל, שכל הארצות יש בזו מה שאין בזו, אבל ארץ ישראל אינה חסרה כלום שנאמר לא תחסר כל בה. דבר אחר תבל על שם תבלין שבתוכה זו תורה שנאמר בגוים אין תורה, מכאן שהתורה בארץ ישראל. וכן אתה מוצא בסנחריב כשבא לפתות את ישראל מה אמר להם עד בואי ולקחתי אתכם אל ארץ כארצכם, אל ארץ יפה מארצכם אין כתיב כאן אלא אל ארץ כארצכם, והלא דברים ק"ו אם מי שבא לומר שבחה של ארצו לא אמר גנות על ארץ ישראל, ק"ו לשבחה של ארץ ישראל. ר' שמעון בן יוחאי אומר שוטה היה זה שלא היה יודע לפתות, משל לאדם שהלך לישא אשה, אמר לה [אביך מלך ואני מלך] אביך עשיר ואני עשיר אביך מאכילך בשר ודגים ומשקך יין ישן ואני מאכילך בשר ודגים ומשקך יין ישן אין זה פתוי, כיצד הוא פתוי, אומר לה אביך הדיוט ואני מלך אביך עני ואני עשיר אביך מאכילך ירק וקטניות ואני מאכילך בשר ודגים ומשקך יין ישן אביך מוליכך ברגל ואני מוליכך בגלודקא, והלא דברים ק"ו ומה אם מי שבא לומר שבחה של ארצו לא אמר גנותה של ארץ ישראל ק"ו לשבחה של א"י, (מעתה הרי הוא) [כיוצא בו] אומר צידונים יקראו לחרמון שריון, ובמקום אחר הוא אומר עד הר שיאן הוא חרמון נמצא ארבע שמות יש לו, וכי מה צורך לבאי עולם בכך, אלא שהיו ארבע מלכיות מתכחשות עליה קל וחומר לשבחה של ארץ ישראל. כיוצא בדבר אתה אומר ודנה וקרית סנה היא דביר ובמקום אחר ושם דביר לפנים קרית ספר נמצאת קרויה ארבעה שמות, הוא אומר ושם דביר לפנים קרית ספר נמצאת קרויה ארבעה שמות, וכי מה צורך לבאי עולם בכך, אלא שהיו ארבע מלכיות מתכחשות עליה, זאת אומרת תקרא על שמי וזאת אומרת תקרא על שמי, והלא דברים ק"ו ומה אם פסולת ערי ישראל [ארבע] מלכיות מתכחשות עליה ק"ו לשבחה של ארץ ישראל. כיוצא בו אתה אומר עלה אל הר העברים הזה הר נבו ובמקום אחר הוא אומר עלה ראש הפסגה נמצא קרוי שלשה שמות, וכי מה צורך לבאי העולם בכך, אלא שהיו שלש מלכיות מתכחשות עליו קל וחומר לשבחה של ארץ ישראל, הרי הוא אומר ואתן לך ארץ חמדה נחלת צבי צבאות גוים, ארץ חמדה ארץ שעשויה חולאות חולאות למלכים ולשלטונים שכל מלך ושלטון שלא קנה חולאות בארץ ישראל לא עשה כלום, רבי יהודה אומר וכי ל"א מלכים שהיו לשעבר כולם היו בארץ, אלא כדרך שעושין ברומי עכשיו שכל מלך שלא קנא פלטיאות [וחולאות] ברומי אומר לא עשיתי כלום, כך כל מלך ושלטון שלא קנה פלטיאות וחולאות בארץ ישראל אומר לא עשיתי כלום. נחלת צבי, מה צבי זה קל ברגליו מכל בהמה וחיה כך פירות ארץ ישראל קלים לבוא מכל פירות שאר ארצות. דבר אחר מה צבי כשאתה מפשיטו אין עורו מחזיק את בשרו כך ארץ ישראל אינה מחזקת פירותיה בשעה שישראל עושין את התורה. ומה צבי זה קל לאכול מכל בהמה וחיה כך פירות ארץ ישראל קלים לאכול מכל הארצות. אי קלים יכול לא יהו שמנים, ת"ל ארץ זבת חלב ודבש. שמנים כחלב ומתוקים כדבש. וכן הוא אומר אשירה נא לידידי שירת דודי לכרמו כרם היה לידידי בקרן בן שמן, מה שור זה אין בו גבוה מקרניו, כך ארץ ישראל גבוהה מכל הארצות. אי מה שור זה אין בו פסול אלא מקרניו כך ארץ ישראל פסולה מכל הארצות, ת"ל בקרן בן שמן שמנה היא ארץ ישראל. וללמדך שגבוה מחברו משובח מחברו. ארץ ישראל לפי שגבוהה מכל משובחת מכל שנאמר עלה נעלה וירשנו אותה וגו' ויעלו ויתורו את האץר, ויעלו בנגב, ויעלו ממצרים. בית המקדש שגבוה מכל משובח מכל שנאמר וקמת ועלית, והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה', ואומר כי יש יום קראו נוצרים בהר אפרים קומו ונעלה ציון וגו': וחברון שבע שנים נבנתה. מאי נבנתה אילימא נבנתה וכו' (כדלעיל). אפילו הכי טרשין שבארץ ישראל מבונין אחד משבעה מצוען כמה הוה ליה חמש מאה חסר עשרה, הני מילי בטרשין אבל בלא טרשין חמש מאה, וה"מ בלא ברכה אבל בברכה [כתיב] ויזרע יצחק וגו' ויברכהו ה': וישאוהו במוט בשנים. כתיב שאו לכם מזה מתוך הירדן ממצב רגלי הכהנים הכין שתים עשרה אבנים. א"ר יהודה אבא חלפתא ואלעזר בן מתיא וחנניה בן חכינאי עמדו על אותן האבנים ושערים כל אחת ואחת [שקולה] כמ' סאה. וגמירי דטעונא דמדלי אינש על כתפיה תילתא דטעוניה הוי. ומכאן אתה מחשב לאשכול שנאמר וישאוהו במוט בשנים ממשמע שנאמר במוט אינו יודע שהוא בשנים ומה ת"ל בשנים בשני מוטות. אמר רבי יצחק טורטני [וטורטני] דטורטני הא כיצד שמונה נשאו אשכול (שנים) אחד נשא רמון ואחד נשא תאנה יהושע וכלב לא נשאו כלום. אי בעית אימא משום דחשיבי, ואי בעית אימא משום דלא הוו באותה עצה: ויבאו עד נחל אשכול. לא רצו ליטול מפירות ארץ ישראל אילולי כלב ששלף את הזיין ורץ לפניהם ואמר להם אם אין אתם נוטלין או אתם הורגים אותי או אני הורג אתכם. וישובו מתוך הארץ מקץ ארבעים יום והלא אתה מוצא שהלכו [ארבעים יום] מן הדרום לצפון ולארבעים יום היו מהלכים את כולה, אלא שגלוי היה לפני הקב"ה שהם באים ואמרים לשון הרע ונגזר על אותו הדור שנים של צרה יום לשנה יום לשנה תשאו את עונותיכם ארבעים שנה וקפץ הקב"ה לפניהם את הדרך: למקום ההוא קרא נחל אשכול. זה שאמר הכתוב מגיד מראשית אחרית שהכל היה צפוי לפני הקב"ה, אשכול אוהבו של אברהם היה ונקרא אשכול על אודות האשכול שעתידין ישראל לכרות ממקומו: וילכו ויבואו אל משה ואל אהרן. מקיש הליכתן לביאתן, מה ביאתן בעצה רעה אף הליכתן בעצה רעה. באנו אל הארץ אשר שלחתנו כל לשון הרע שאין דבר אמת בתחלתו אין מתקיים בסופו. עמלק יושב מה ראוי לפתוח בעמלק, משל למה הדבר דומה לתינוק שסרח ונלקה ברצועה, כשמבקשים להפחידו מזכירין לו הרצועה, כך היה עמלק רצועה ראה לישראל, ומה ראה לישב לו על הדרך שכן צוהו עשו זקנו לקדמו לדרך ועקר ממקומו וישב לו בדרך [שנאמר] וירד העמלקי והכנעני היושב בהר ההוא, והכנעני יושב על הים ועל היד הירדן אלו הגבורים ויושבין על הדרך נתכוונו המרגלים לשבור לבם של ישראל שנאמר ויניאו את לב בני ישראל. ויהס כלב שמתחלה אמר להם אני עמכם בעצה אחת ובלבו היה לומר אמת שנאמר ואשיב אותו דבר כאשר עם לבבי, והקב"ה מעיד עליו שנאמר ועבדי כלב עקב היתה רוח אחרת עמו, וכשבאו המרגלים אמרו נאמן עלינו כלב, מיד עמד על הספסל ושיתק כל ישראל שהיו מצווחין על משה שנאמר ויהס כלב את העם אל משה, והם היו סבורים שהוא אומר לשון הרע לכך שתקו: ויהס כלב שהסיתם בדברים. פתח יהושע דקא משתעי אמרי ליה דין ראש קטיעא ימלל, אמר כלב אי אפתח אנא ומשתעינא אמרי בי מלתא וחסמין לי, אמר להן וכי זו בלבד עשה לנו בן עמרם, סברי בגנותיה קא משתעי אישתיקו, א"ל הוציאנו ממצרים וקרע לנו את הים והאכילנו את המן אם יאמר עשו סולמות ועלו לרקיע לא נשמע לו עלה נעלה וירשנו אותה וגו': והאנשים אשר עלו עמו וגו'. אמרו דבר גדול דברו מרגלים באותה שעה [כי חזק הוא ממנו כביכול] אפילו בעל הבית אין יכול להוציא כליו משם. ארץ אוכלת יושביה היא אמר הקב"ה אני חשבתיה לטובה דכל היכא דמטו מת חשיבא דידהו כי היכי דניטרדו ולא לשאלו אבתרייהו, וא"ד איוב נח נפשיה ואטרידו כ"ע בהספידא, והם חשבו לרעה ארץ אוכלת יושביה. ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם מנא הוו ידעי, כי קא הוו מברי אבילי תותי ארזי הוו מברי וכי חזינהו סלקו יתבי באילני שמעינהו דקאמרי קא חזינן אינשי דדמו לקמצי באילני. תניא ר"א אומר בוא וראה כמה גדול כחו של לשון הרע, מנלן ממרגלים השתא מרגלים שהוציאו שם רע על עצים ואבנים כך, המוציא שם רע על חברו על אחת כמה וכמה, ממאי דילמא כדרבי חנינא בר פפא דאמר מר דבר גדול דברו מרגלים באותה שעה כי חזק הוא ממנו וכו' כדלעיל. אלא דבת הארץ שהוציאו. ארץ אוכלת כשם שאברים לאדם כן לארץ. וראש עפרות תבל, הנה כסה את עין האץר, ותפתח הארץ את פיה. ארץ אוכלת יושביה. ומתחת זרועות עולם, הנה רחבת ידים. ויניקהו דבר מסלע, יושב על טבור הארץ. כי ערות הארץ באתם לראות. והארץ לעולם עומדת: ונהי בעינינו כחגבים. מה הקב"ה אומר (ליחזקאל) [לירמיה] לך ואמור להם אין אתם יודעים מה הוצאתם מפיכם שנאמר לקול המולה גדולה הצית אש עליה וגו', לקול המולה שאמרתם מה גרמתם לעצמכם הצית אש עליה יום לשנה יום לשנה תשאו את עונותיכם. אמרתם ונהי בעינינו כחגבים אמר הקב"ה ותרתי עליהם, אלא וכן היינו בעיניהם מי יאמר לכם שלא הייתם בעיניהם כמלאכים וכי ידעתם מה עשיתי לכם בעיניהם, מה גרמתם לכם במספר הימים אשר תרתם את הארץ לא דיים כך אלא שלא נכנסו לארץ, אמר הקב"ה לישראל בעה"ז על ידי שהיו שלוחי בשר ודם נגזר עליהם שלא יכנסו לארץ אבל לעה"ב אני משלח מלאכי פתאום ויפנה את הארץ לפני שנאמר הנני שולח מלאכי ופנה דרך לפני: ותשא כל העדה וגו'. זה שאמר הכתוב דברי נרגן כמתלהמים דברים שרגנו [המרגלים] על הקב"ה הם גרמו להם צרה לדורות, שאלו לא שמעו למרגלים לא היו לוקין עמהם אלא שהשלימו עמהם שנאמר ותרגנו באהליכם. זה שאמר הכתוב נתנה עלי בקולה וגו' אותו קול שבכיתם גרם לכם ללקות, ועל אותו הדור אמר ישעיה ביוטם נטעך תשגשגי ובבקר זרעך תפריחי נד קציר ביום נחלה וכאב אנוש, ביום שאמרתם ליתן לכם נחלת אבותיכם עשיתם (כרוז) [קלון] בעולם, וכאב אנוש זה הפורענות שנטלתם ירושה לדורות שבכו העדה בליל תשעה באב, אמר להם הקב"ה אתם בכיתם בכיה על חנם אני אקבע להם [לילה זו] בכיה לדורות, ומן אותה שעה נגזרה גזרה על בית המקדש ליחרב ושיגלו ישראל לבין אומות העולם שנאמר וישא ידו להם נשיאת יד כנגד נשיאת קול. ר"א בנו של ר' יוסי הגלילי אומר דברי נרגן כמתלהמים כאדם שיש לו מת והוא צווח ובוכה, כך הם כיון שבאו מתור הארץ עמדו ופזרו עצמם בכל שבטי ישראל כל אחד ואחד בתוך שבטו ומתנפל לתוך כל זוית של ביתו ובניו ובנותיו באים עליו והיו אומרים לו מה לך מרי, ובעוד שהוא עומד עושה עצמו נופל לפניהם, אומר להם אוי לי עליכם בני ובנותי וכלותי היאך האמוריים עתידים לתעתע בכם היאך הן עתידים לשלוט בכם מי יוכל לראות פני אחד מהם (כדו כלום לאמו של משה יכולה לבלום צפרנו של אחד מהם אני יודע מה ראיתי), מיד הם כולן גועין בבכיה בניהם ובנותיהם וכלותיהם עד שהיו השכנות שומעות את הדבר אף הן היו בוכות עד שהיתה משפחה למשפחה משמעת עד שהיה כל השבט בוכה, וכן חברו מבכה שבטו וכן כל אחד ואחד עד שנעשו ששים רבוא חבורה אחת וגעו ונתנו קול בכיתם למרום, מנין ממה שקרינו בענין ותשא כל הדה ויתנו את קולם. ד"א ותשא אמר להם הקב"ה לויתם מלוה רעה. ותשא כשם שאתה אומר כי תשה ברעך חייכם שסופכם ליפרע. בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא ליכנס לארץ, מנלן דכתיב ויהי בשנה השנית בחדש השני בעשרים בחדש וגו', שנה ראשונה עשה משה את המשכן, שנה שניה הקים את המשכן ושלח מרגלים שנאמר ויסעו מהר ה' מלמד שסרו מאחרי ה' וכתיב והאספסף אשר בקרבו וכתיב עד חדש ימים וכתיב ותסגר מרים וגו' וכתיב שלח לך אנשים ותניא בכ"ט בסיון שלח משה מרגלים וכתיב וישובו מתור הארץ מקץ ארבעים יום, מ' נכי חד הוו, אמר אביי תמוז דההיא שתא מלויי מלייה דכתיב ותשא כל העדה. א"ר יוחנן אותו יום ליל ט' באב היה א"ל הקב"ה אתם בכיתם בכיה של חנם ואני אקבע להם בכיה לדורות, ועתיד הקב"ה להחזירם שנאמר כה אמר ה' מנעי קולך מבכי ועינך מדמעה וגו': ויאמרו אליהם כל העדה לו מתנו בארץ מצרים וגו' משל למלך שעלה אחד לבימה שלו לידון הוציא דבר מפיו במה שחייב את עצמו הניח המלך את [האלוגין] שלו וחייבו בפיו, א"ל במה שהוצאת מפיך אני דנך ויהא לך כמה שאמרת, כך אמר להם הקב"ה במדבר הזה יפלו פגריכם. התחילו לומר ולמה ה' מביא אותנו וגו'. ויאמר איש אל אחיו נתנה ראש וגו' נמנו ישראל במדבר למנות דתן במקום משה ואבירם נמי במקומו של אהרן שנאמר נתנה ראש ונשובה וגו', הוי ויקנאו למשה במחנה לאהרן קדוש ה', ומה גרמו לעצמם ותפתח ארץ ותבלע דתן וגו'. חטאו בראש ולקו בראש ומתנחמים בראש, חטאו בראש נתנה ראש ונשובה מצרימה, ולקו בראש כל ראש לחלי, ומתנחמים בראש ויעבור מלכם לפניהם וגו': ויהושע בן נון וכלב בן יפונה מן התרים את הארץ קרעו בגדיהם, א"ר אלעזר לא הכל בנפילה ולא הכל בקריעה, משה ואהרן בנפילה שנאמר ויפל משה ואהרן על פניהם, יהושע וכלב בקריעה שנאמר ויהושע בן נון וכלב בן יפונה קרעו בגדיהם. מתקיף לה זירא אי הוה כתיב יהושע כדקאמרת, השתא דכתיב ויהושע, הא והא עביד: ויאמרו כל העדה לרגום אותם באבנים וכבוד ה'. מלמד שנטלו אבנים וזרקו כלפי מעלה. לרגום אותם באבנים ומי הם משה ואהרן. וכבוד ה' נראה באהל מועד מלמד שהיו זורקין אבנים והענן מקבלם, מיד נגלה עליהם הקב"ה בענן שמא יחזרו בהם. א"ר אבא בר כהנא כיון שראו השכינה התחילו מרגמין בהם באבנים. אמר ריש לקיש כיון שנגלה הענן נראו האבנים תלויות בו, באותה שעה אמר הקב"ה למשה מי יכול לסבול כך עד מתי כך עד אנה ינאצוני אכנו בדבר דברים הם מכעיסין אותי אף אני אכנו בדבר. במדבר הזה יתמו מי גרם להם שימותו במדבר שאמרו דברים: ויאמר ה' אל משה עד אנה ינאצוני אמר הקב"ה ב' צוחות צוחתי לפניכם סופכם לצווח ד' צוחות בשעבוד מלכיות שנאמר עד אנה ה' תשכחני נצח עד אנה תסתיר את פניך ממני עד אנה אשית עצמו בנפשי וגו' עד אנה ירום אויבי עלי, [צוחתי] עד מתי לעדה הרעה סופכם לצווח ונפשי נבהלה מאד ואתה ה' עד מתי: עד אנה ינאצוני. שנו רבותינו אל תרצה את חברך בשעת כעסו, מין אתה למד ממשה בשעה שעשו ישראל את העגל כעס הקב"ה וא"ל למשה לך רד כי שחת עמך, אמר משה שעה של כעס הוא איני צריך לדבר עכשיו, מה עשה מיד ויפן וירד משה מן ההר, בא לו אצל ישראל ובדק אותן שלש בדיקות שנאמר ויעמד משה בשער המחנה כל מי שהיו לו עדים והתראה היה נהרג, עדים [ולא התראה במגפה, לא עדים] ולא התראה היה נבדק כסוטה שנאמר ויזר על פני המים, באותה שעה בא משה לפני הקב"ה אמר רבש"ע מה היה לך לעשות בהן מדת הדין הרי כבר עשיתי לך מדת הדין סלח להם א"ל בשביל שהמתנת סלחתי כדברך. ואל תשאל לו בשעת נדרו אתה למד ממשה כשאמר לישראל שמעו נא המורים נשבע הקב"ה שלא יכנס לארץ שנאמר לכן לא תביאו את הקהל, ואין לכן אלא שבועה שנאמר לכן נשבעתי לבית עלי, אמר משה שעה של שבועה היא איני צריך לדבר עכשיו, המתין משה [לסוף] מ' שנה התחיל מתחנן ואתחנן אל ה', א"ל הקב"ה עלה ראש הפסגה. ואל תשתדל לראותו בשעת קלקולו מנין אתה למד מאדם שאכל מן העץ ונתקלקל באותה שעה לא נגלה עליהם אלא ויתפרו עלה תאנה ואח"כ וישמעו את קול ה' אלהים. ואל תנחמהו בשעה שמתו מוטל לפניו כשגלו ישראל לבבל כתיב ויקרא ה' וגו' לבכי ולמספד בקשו מלאכים לנחמו א"ל אל תאיצו לנחמני, א"ל אין אלו נחומין נאוצין, הן לפני, המתין כיון שעשה בהם מדת הדין וראה שאין אדם מנחם אותו התחיל אומר נחמו נחמו עמי: אכנו בדבר ואורישנו. אמר משה רבש"ע הבט לברית אבותם שנשבעת להם שתעמיד מהם מלכים נביאים וכהנים, אמר לו הקב"ה ואין אתה מבניהם אעשה אותך לגוי גדול וגו', כיון שראה משה כך עמד ובא לפניו במדה אחרת, ויאמר משה אל ה' ושמעו מצרים וגו' ואמרו אל יושב הארץ יאמרו שלא היה בו כח לזון אותן, א"ל והלא ראו נסים וגבורות שעשיתי להם במצרים ועל הים והיאך אמרו מבלתי יכולת ה' [עכשיו יאמרו] בפרעה היה יכול לעמוד בשלשים ואחד מלכים לא היה יכול לעמוד: מבלתי יכולת ה'. יכול מבעי ליה, אמר משה לפני הקב"ה רבש"ע עכשיו יאמרו אומות העולם תשש כחו כנקבה ואינו יכול להציל, אמר הקב"ה למשה והלא כבר ראו נסים ונפלאות וגבורות שעשיתי במצרים ועל הים, אמר לפניו רבש"ע עדיין יש להם לומר למלך אחד היה יכול לעמוד לל"א מלכים אינו יכול לעמוד, אמר רבי יוחנן מנין שחזר הקב"ה והודה לו למשה שנאמר ויאמר ה' סלחתי כדברך. תנא דבי רבי ישמעאל כדברך עתידין אומות העולם לומר. אשרי לתלמיד שהרב מודה לו. ואולם חי אני א"ל הקב"ה למשה החייתני כדברך. אמר רבי יהושע בן לוי בשעה שעלה משה למרום מצאו להקב"ה שהיה קושר (קשרים) [כתרים] לאותיות, א"ל משה אין שלום בעירך, אמר לפניו רבש"ע כלום יש עבד שנותן שלום לרבו, א"ל אעפ"כ היה לך לעזרני, מיד אמר לו ועתה יגדל נא כח ה'. כשעלה משה למרום מצאו להקב"ה שיושב וכותב ארך אפים, אמר לפניו רבש"ע לצדיקים, א"ל אף לרשעים, א"ל רשעים יאבדו, א"ל השתא חזית מאי דמיבעי לך בשעה שחטאו ישראל במדבר א"ל לא כך אמרת לי לצדיקים, אמר לפניו רבש"ע ולא כך אמרת לי אף לרשעים, והיינו דכתיב ועתה יגדל נא כח ה' וגו', היינו דכתיב עדותיך נאמנו מאד וגו' וסמיך ליה תפלה למשה: זה שאמר הכתוב ויאחז צדיק דרכו וטהר יוסף אומץ. א"ר (חוניא) [חנינא] צדיק זה הקב"ה דכתיב ביה כי צדיק ה' צדקות אהב, וטהר ידים זה הקב"ה דכתיב ביה טהור עינים מראות ברע, יוסיף אומץ זה הקב"ה שהוא מעצים כחו של צדיק שיעשה רצונו. ד"א ויאחז צדיק זה משה שנאמר בו צדקת ה' עשה. וטהר ידים זה משה דכתיב ביה לא חמור אחד מהם נשאתי. יוסיף אומץ זה משה שהוא מעצים כח וגבורה כמה דאת אמר ועתה יגדל נא כח ה'. רבי יעקב בר אחא בשם ר' יוסי בר' חנינא ורבנן (אמר רבי) [אמרין] בשם רבי יוחנן יתקוף חילך לרחמיך תגבר מדת רחמים על מדת הדין, כמה דאת אמר ועתה יגדל נא כח ה'. אמר רבי יודן משל למה הדבר דומה לגבור שהוא מתגושש באבן של מסית ועבר אחד וראה אותו, א"ל יפה כחך, רבי עזריה בשם רבי יהודה ברבי (שמעון) [סימון] כל זמן שהצדיקים עושים רצונו של מקום הם מוסיפים כח וגבורה כד"א באלהים נעשה חיל, ואם לא כביכול צור ילדך תשי. רבי יהודה ברבי סימון בשם רבי לוי בר פרטא כל זמן שישראל עושים רצונו של מקום הן מוסיפין כח [וגבורה כמד"א באלהים נעשה חיל, ואם לא כביכול וילכו בלא כח] לפני רודף. א"ר אחא רודף מלא כשגלו ישראל [כשם שגלו ברודף מלא] כך כשנגאלין אין נגאלין אלא בגואל מלא דכתיב ובא לציון גואל גואל מלא. א"ר יצחק על הכל הודה משה חומץ מדבר אחד, אמר משה לפני הקב"ה רבש"ע אדם חוטא לפניך ואתה מאריך לו היה גובה ממנו, א"ל הקב"ה חייך שתצטרך לה והיכן נצרך לה במרגלים ה' ארך אפים, א"ר תנחום בר חנילאי עבר הוינא קומי כנישתא דבבל ושמעית קליה דינוקא קרי הדין פסוקא עדותיך נאמנו מאד אל נקמות ה'. ר' אבא ורבי תנחום בר חייא בשם ר' יודן אמר ארך אף אין כתיב כאן אלא ארך אפים, מאריך רוחו עד שלא יגבה, בא לגבות מאריך וגובה. א"ר חנינא מאן דאמר רחמנא ותרן הוא יותרו בני מעשיו אלא מאריך רוחו וגבי דיליה. א"ר לוי מהו ארך אפים רחיק רגז, משל למלך שהיו לו שני לגיונות קשים אמר המלך אם דרים הם עמי במדינה עכשיו בני מדינה מכעיסים אותי והם עומדין עליהם מאליהן ומכלין אותן, אלא הריני משלחן לדרך רחוקה, ואם מכעיסין אותי בני המדינה עד שאני משלח אצלם הם באין ומפייסין אותי ואני מהקבל פיוסין הה"ד באים מארץ מרחק מקצה השמים ה' וכלי זעמו לחבל כל הארץ. א"ר יצחק ולא עוד אלא שנועל בפניהם שנא' פתח ה' את אוצרו ויוצא את כלי זעמו, עד דהוא טריק ועד דהוא פתח רחמוי קריבין. ורב חסד רבי אלעזר ורבי יוסי בר' חנינא, רבי אלעזר אמר כף מאזנים מעויינות כף עונות מכאן וזכיות מכאן. והקב"ה מטה לכף זכות. הוא דעתיה דרבי אלעזר ורב חסד מטה כלפי חסד. ור' יוסי בר חנינא אמר כף מאזנים מעויינות עונות מכאן וזכיות מכאן, הקב"ה חוטף שטר חוב אחד של עונות וזכיות מכריעות, ומהו נושא עון [נושא עין] רב הונא בשם רבי אבהו כביכול אין שכחה לפניו ובשביל ישראל נעשה שכחן, ומה טעם מי אל כמוך נושא עון. וכן דוד אמר נשאת עון עמך כסית כל חטאתם סלה, [ונקה לא ינקה מנקה הוא לשבים ואינו מנקה לשאינן שבים], מנקה הוא בעוה"ז ואינו מנקה לעוה"ב. פוקד עון אבות על בנים וגו'. משל לד' דיוטות זו למעלה מזו וזו למעלה מזו בזו יין ובזו שמן ובזו דבש ובזו מים נפלה דליקה באחת מהן הן מכבות זו את זו אבל אם היו כולן של שמן כולן נשרפות, כך בזמן שהן תופסין במעשה אבותיהן דור אחר דור הן נידונין על ידו אבל אם הם מסורגין דור אחר דור דור צדיק ודור רשע לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות, באותה שעה שמח משה ואמר אין בישראל קוצץ בן קוצץ: סלח נא לעון העם הזה כגדל חסדך, א"ר חמא בר חנינא זו מדת הטוב שהיא גדושה. וכאשר נשאת ר' יוסי בר חנינא ור' (שאול) [שמואל] בר נחמן, חד אמר אמר הקב"ה למשה ממצרים ועד הנה הן (לא) חטאו קדמי. וחרנא אמר אמר משה לפני הקב"ה רבש"ע ממצרים ועד הנה לא שרית ושבקת להון היך כמה שרית ושבקת להון לדעבר שרי ושביק להון לדאתי. א"ר אלכסנדרי משל לשנים שהושיטו הדסים למלך אחד הושיטה לשמו ויוצאת לשם זקנו ואחד הושיטה לשם זקנו ויצאת לשמו. חזקיה הושיטה לשמו זכר נא את אשר התהלכתי לפניך, ויצאת לשם זקנו וגנותי על העיר הזאת למעני ולמען דור עבדי. משה הושיטה לשם זקנו זכור לעבדיך לאברהם וגו'. ויצאת לשמו ויאמר ה' סלחתי כדברך (כתוב ברמז ש"א). ד"א ויאחז צדיק דרכו בשעה שאמר אכנו בדבר אמר ליה משה תפוס מדתך תפוס אומנותך. (א"ל משה) כל הצדיקים תפסו כל אחד ואחד אומנותו, אברהם תפס את המלה, יצחק תפס את התפלה, יעקב תפס את האמת שנאמר תתן אמת ליעקב, יוסף תפס את החסידות שנאמר ויהי ה' את יוסף ויט אליו חסד, משה תפס את הענוה שנאמר והאיש משה ענו מאד, אהרן תפס את השלום שנאמר בריתי היתה אתו החיים והשלום, פנחס תפס הקנאה שנאמר בקנאו את קנאתי אף אתה תפוס אומנותך, א"ל מה היא אומנותי א"ל רחמן רחום וחנון ה' כשם שאתה למוד שמכעיסין אותך ואתה מאריך להם ומרחם עליהן לכך נאמר ועתה יגדל נא וגו'. א"ר אבין בשם ר' יוחנן משל לכף מאזנים שמשקולת בכף אחת והפירות בכף אחת אימתי בעל הבית משתבח בשעה שהוא מכריע הפירות, כך א"ל משה להקב"ה מרי אומר לך מתי כחך גדול בעולמך בשעה שאתה מאריך רוחך שנאמר ועתה יגדל נא כח ה'. אמר ריש לקיש משל לגבור שבא לטעון קורה גדול ותלמידו מהלך אחריו כל זמן שהיה התלמיד רואה את רבו מתגבר והולך היה אומר לו יתקוף חילך, כך משה כל זמן שהיה רואה את הקב"ה מתפייס וסולח לישראל היה אומר לו יישר חילך, א"ר יוסי בר חנינא א"ל משה כשתהא מודד לבניך מדת הדין מדוד להם במדה קטנה אבל מדת רחמים מדוד להם במדה גדולה שנאמר ועתה יגדל נא וגו': וינסו אותי זה עשר פעמים (כתוב ברמז רל"ב): תנן התם במוציא שם רע להקל ולהחמיר כיצד, אחד שהוציא שם רע על הגדולה שבכהונה ועל הקטנה שבישראל נותן מאה סלע, נמצא האומר בפיו חמור מן העושה מעשה. שכן מצינו שלא נחתם גזר דין על אבותינו במדבר אלא על לשון הרע שנאמר וינסו אותי וגו'. ממאי דילמא משום דאכתי לא מלא סאתהון דאמר רב המנונא אין הקב"ה נפרע מן האדם עד שתתמלא סאתו שנאמר במלאת ספקו יצר לו, אמר ריש לקיש אמר קרא וינסו אותי וגו' על זה נחתם גזר דינם: במדבר הזה יפלו פגריכם. ת"ר שבעה קפלו את כל העולם כולו, מתושלח ראה את אדם, שם ראה את מתושלח, יעקב אבינו ראה את שם, אמרם ראה את יעקב אבינו, אחיה השילוני ראה את עמרם והא כתיב ולא נותר מהם איש וגו', אמר רב המנונא לא נגזרה גזרה על שבטו של לוי שנאמר במדבר הזה יפלו פגריכם וכל פקודיכם לכל מספרכם מבן עשרים שנה ומעלה מי שפקודיו מבן עשרים יצא שבטו של לוי שפקודיו מבן חדש. ומשאר שבטים לא עייל והתניא יאיר בן מנשה ומכיר בן מנשה נולדו בימי יעקב ולא מתו עד שנכנסו לארץ שנאמר ויכו מהם אנשי העי כשלשים וששה איש ותניא ל"ו ממש דברי ר' יהודה, אמר ליה ר' נחמיה וכי נאמר שלשים וששה והלא לא נאמר אלא כשלשים וששה, אלא זה יאיר בן מנשה שהיה שקול כרובה של סנהדרין, אלא אמר רב אחא בר יעקב לא נגזרה גזרה לא על פחות מבן עשרים שנה ולא על יתר מבן ששים, לא על פחות מבן עשרים דכתיב מבן עשרים שנה ומעלה, ולא על יתר מבן ששים גמר ומעלה ומעלה מערכין מה להלן יותר מבן ששים כפחות מבן עשרים אף כאן יותר מבן ששים כפחות מבן עשרים. מנין שדורשים כנגד האגדה שנאמר כמספר הימים אשר תרתם וגו' וכה"א ויאמר ה' אל יהוא יען אשר הטיבות וגו' בני רבעים ישבו לך וגו' כנגד ד' דורות שהיתה בית אחאב קיימת ונעקרה על ידו ואלו הן עמרי ואחאב ויורם ובניו. רב אידי (בריה) [אבוה] דרבי יעקב בר אידי הוה אזיל תלתא ירחי באורחא והוה יתיב חד יומא באושפיזא והוו קרו ליה רבנן בר בי רב דחד יומא חלש דעתיה וקרי אנפשיה שחוק לרעהו אהיה, אמר ליה רבי יוחנן במטו מינך לא תעניש רבנן, נפק רבי יוחנן לבי מדרשא ודרש ואותי יום יום ידרשון ודעת דרכי יחפצון וכי ביום דורשים אותו ובלילה אין דורשין אותו, אלא לומר לך כל העוסק בתורה אפילו יום אחד [בשנה] מעלה עליו הכתוב כאלו עקב בכל השנה. וכן הוא אומר במדת פורענות כמספר הימים אשר תרתם את הארץ יום לשנה, וכי ארבעים שנה חטאו והלא לא חטאו אלא ארבעים יום, אלא לומר לך כל העובר עבירה אפילו פעם אחת בשנה מעלה עליו הכתוב כאלו עבר כל השנה. תנו רבנן דור המדבר אין לו חלק לעולם הבא שנאמר במדבר הזה יתמו וגו', יתמו בעולם הזה ושם ימותו בעולם הבא, וכן הוא אומר אשר נשבעתי באפי אם יבואון אל מנוחתי דברי רבי עקיבא. רבי אליעזר אומר באין הם לעולם הבא שנאמר אספו לי חסידי כורתי בריתי עלי זבח, אלא מה אני מקיים אשר נשבעתי באפי, באפי נשבעתי וחוזרני בי. ר' יהושע בן קרחה אומר לא נאמר מקרא זה אלא כנגד דורות הבאים, אספו לי חסידי אלו חסידים שבכל דור ודור, כורתי בריתי אלו חנניה מישאל ועזריה שמסרו עצמן לכבשן האש. עלי זבח אלו רבי עקיבא וחבריו שמסרו עצמן לזביחה על דברי תורה. ר' שמעון בן מנסיא אומר באין הם לעולם הבא שנאמר ופדויי ה' ישובון וגו'. אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן שבקיה רבי עקיבא לחסידותיה שנאמר הלוך וקראת באזני ירושלים וגו' השתא אם אחרים באין בזכותן הם עצמם לא כל שכן. ת"ר מרגלים אין להם חלק לעולם הבא שנאמר וימותו האנשים מוציאי דבת הארץ רעה וגו', וימותו בעולם הזה, במגפה לפני ה' בעולם הבא: במדבר - פרק יג - רמז תשמה וימותו האנשים. מלמד שמתו מיתה משונה, מלמד שנשתרבב לשונם ונפלו על טבורם והיו תולעים יוצאים מלשונם ונכנסים לטבורם ויוצאים מטבורם ונכנסים בלשונם. רבן (גמליאל) [נחמן בר יצחק] אמר באסכרה מתו. תניא רבי אלעזר בן פרטא אומר בוא וראה כמה גדול כחו של לשון הרע מנלן ממרגלים, השתא מרגלים שהוציאו שם רע על עצים ואבנים כך, המוציא שם רע על חברו על אחת כמה וכמה. ממאי דילמא כדרבי חנינא בר פפא [דאמר] דבר גדול דברו מרגלים וכו' (כדלעיל). אלא אמר רבא אמר קרא וימותו האנשים וגו' על דבת הארץ שהוציאו. יהושע וכלב נטלו חלק המרגלים, מנא הני מילי דאמר קרא ויהושע בן נון וכלב בן יפנה חיו מן האנשים ההם, מאי חיו אילימא חיו ממש והכתיב ולא נותר מהם איש כי אם כלב בן יפנה ויהושע בן נון, אלא שחיו בחלקם. מתלוננים ועדת קרח לא היה להם חלק בארץ, והתניא יהושע וכלב נטלו חלקם, לא קשיא מר מקיש מתלוננים מתלוננים למרגלים [ומר לא מקיש], דתניא אבינו מת במדבר [זה צלפחד], והוא לא היה בתוך העדה זה עדת מרגלים, הנועדים על ה' אלו מתלוננים, ולא היה בעדת קרח כמשמעו. מר מקיש מתלוננים למרגלים ומר לא מקיש. ואמר ליה רב פפא לאביי ולמאן דמקיש איכפל יהושע וכלב וירתי לכולי ארעא דישראל, אמר ליה מתלוננים שבעדת קרח קאמרינן. וירד העמלקי והכנעני וגו' ויכום ויכתום מיד חזרו וישבו באבל, מכאן אמרו כל המנורה יום אחד מלמטה אע"פ שהתירו לו אין לו היתר מלמעלה עד שבעת ימים. וכל המנורה שבעת ימים מלמטה אע"פ שהתירו לו אין לו היתר מלמעלה עד שלשים יום. וכל המנורה שלשים יום מלמטה אע"פ שהתירו לו אין לו היתר מלמעלה לעולם ולעולמי עולמים לכך נאמר ויתאבלו העם מאד. באותה שעה אמר לו הקב"ה למשה משה משה בוא ורצה אותם העניים שכבר יצא לבם מעליהם, אמר לפניו רבש"ע במה ארצם, אמר ליה צא ורצם בדברי תורה שנאמר דבר אל בני ישראל כי תבואו ועשיתם אשה לה', באותה שעה היתה מריבה גדולה בין ישראל לגרים עד שא"ל הקב"ה למשה מפני מה עשו מריבה אלו עם אלו לא כך כתבתי לכם בתורתי הקהל חוקה אחת וגו' עכשיו תורה אחת ומשפט אחד. מכאן אמרו שלש מדות יש בגרים. יש גר כנכרי לכל דבר. יש גר משול כחמור. ויש גר כאברהם אבינו. יש גר כנכרי לכל דבר כיצד, היו לו נבלות וטרפות בתוך ביתו ואמר אלך ואתגייר ואהיה ביניהם של אלו שאכילתן יפה ויש להם ימים טובים ושבתות ויאכלו אלו בתוך ביתי כפף את עצמו והלך ונתגייר ולבסוף שחזר מסורו באו עליו יסורין לטובתו לה ציל מידו מה שעשה, אמר להם הקב"ה לישראל בני כשם שאהב זה אתכם אף אתם אהבו אותו שנאמר ואהבתם את הגר. יש גר משול כחמור, כיצד, הלך ונשא אשה מישראל, א"ל אין אנו נותנין לך עד שתתגייר וכף את עצמו והלך ונתגייר לבסוף שחזר מסורו באו עליו יסורין לטובתו להציל מידו מה שעשה, א"ל הקב"ה לישרלא בני כשם שבקש זה מכם מנוחה אף אתם תנו לו מנוחה שנאמר וגר לו תונה. יש גר כאברהם אבינו כיצד, הלך ופשפש את כל אומות העולם כיון שראה שהם מספרים בטובתן של ישראל אמר אלך ואתגייר ואכנס תחת כנפי השכינה שנאמר ואל יאמר בן הנכר וגו'. ויעפילו לעלות אל ראש ההר צלפחד מהמעפילים היה. וארון ברית ה' ומשה וגו' (כתוב ברמז שס"ז): במדבר - פרק טו - המשך רמז תשמה כי תבואו אל ארץ מושבותיכם. האב חייב בבנו בחמשה דברים למולו ולפדותו וללמדו תורה וללמדו אומנות ולהשיאו אשה. והבן אף הוא חייב לכבד לאביו. וכתיב כי הייתי לישראל לאב ואפרים בכורי הוא, והקב"ה מל אותם ע"י יהושע שנאמר ומול את בני ישראל שנית, ופדה אותם אשר הלכו אלהים לפדות לו לעם. ולמדם תורה אני ה' אלהיך מלמדך להועיל. ולמדה את בני ישראל. ולמדם אומנות וכי תבואו אל הארץ ונטעתם. השיאם אשה פרו ורבו. ומה עסקו של בן כשאביו מחבבו מחשב ועושה אותו מסויים מכל אחיו, כך כל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך כה', ומהיכן האומות יודעים שהם בני, משיירשו נחלת אביהם שנאמר בהנחל עליון גוים וגו' ואמר ונתתי אותה לכם מורשה ואומר עשיתך בבנים, במה אני מודיע שאתם בני ואתן לך ארץ חמדה. ומה עסקו של אב בשעה שכותב נכסיו לבנו מעלה לו דורון, אף אתם כי תבואו אל הארץ ועשיתם אשה לה', הה"ד ויתן להם ארצות גוים וגו' בעבור ישמרו חוקיו. דבר אחר כי תבואו אל הארץ עם חביב לארץ חביבה ישראל אחת היא יונתי תמתי ובך בחר ה' אלהיך וגו' וכתיב ארץ אשר ה' אלהיך דורש אותה. ויתן להם ארצות גוים וגו' בעבור ישמרו חוקיו, התורה נקראת זאת וזאת התורה, וכתיב זאת הארץ, וכתיב מי זאת עולה מן המדבר וגו'. תניא ללמדך שכל מקום שנאמר ביאה ומושב אינו אלא לאחר ירושה וישיבה דברי רבי ישמעאל, א"ל רבי עקיבא והרי שבת שנאמר בה מושבות ונוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ, א"ל חדא דאנא ביאה ומושב קאמינא ועוד שבת מק"ן נפקא ומה מצות קלות נוהגות בין בארץ ובין בחוצה לארץ שבת חמורה לא כל שכן. במאי קמיפלגי אי קרבו נסכים במדבר קמיפלגי, רבי ישמעאל סבר לא קרבו נסכים במדבר, ורבי עקיבא סבר קרבו נסכים במדבר, אמר אביי האי תנא דבי רבי ישמעאל מפ יק מאידך תנא דבי רבי ישמעאל, דתנא דבי רבי ישמעאל הואיל ונאמרו ביאות בתורה סתם ופברט לך הכתוב באחת מהן לאחר ירושה וישיבה אף כל לאחר ירושה וישיבה, ואידך, משום דהוי מלך ובכורים שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין, ואידך, צריכי דאי כתב רחמנא בכורים ולא כתיב מלך הו"א מלך [דדרכו] לכבוש, לאלתר. ואי כתב רחמנא [מלך ולא] בכורים הוה אמינא בכורים דקא מתהני, לאלתר. ואידך, ניכתוב רחמנא מלך ולא בעי בכורים ואנא אמינא ומה מלך דלכבוש לאחר ירושה וישיבה בכורים לא כל שכן. ואידך, אי כתיב הכי הוה אמינא מידי דהוה אחלה, קא משמע לן. תניא אידך וכי תבואו להטעינה נסכים בבמה גדולה הכתוב מדבר, או אינו אלא בבמה קטנה, כשהוא אומר לכם בבמה הנוהגת לכלכם הכתוב מדבר דברי רבי ישמעאל. רבי עקיבא אומר וכי תבואו להטעינה נסכים בבמה קטנה הכתוב מדבר, או אינו אלא לבמה גדולה, כשהוא אומר אל ארץ מושבותיכם הרי בבמה הנוהגת בכל מושבות הכתוב מדבר, כשתמצא לומר לדברי רבי ישמעאל לא קרבו נסכים במדבר ולדברי רבי עקיבא קרבו נסכים במדבר. אמר אחד מתלמידי רבי ישמעאל בא הכתוב ללמדך שלא נתחייב היחיד בנסכים אלא מביאתן לארץ. רבי שמעון בן יוחאי אומר בא הכתוב ללמדך על הנסכים שהן קרבין בבמה. אבא חנן אומר משום רבי אליעזר למה נאמר, לפי שהיה בדין הואיל ומצינו שריבה כלי ית עולמים מכלי אהל מועד כך נרבה נסכי בית עולמים מנסכי אהל מועד, תלמוד לומר ועשיתם אשה לה' עולה או זבח, מגיד הכתוב שאף על פי שריבה כלי בית עולמים מכלי אהל מועד לא ריבה הכתוב נסכי בית עולמים מנסכי אהל מועד: דבר אל בני ישראל. משל צבור הנסכים באין ולא משל יחידים ולא משל גרים ולא משל נשים ולא משל עבדים. מנין לרבות גרים נשים ועבדים שישקלו או ישתתפו, אמרת וידבר ה' אל משה לרבות יחידים. דבר אל בני ישראל לרבות גרים. ואמרת אלהים לרבות נשים ועבדים. ובצד השני אתה אומר בני ישראל להזהיר גדולים על הקטנים להנהיגם במצות. דבר אל בני ישראל שיהיו שוקלין שקלים ולוקחין נסכים לעולות נכרים לעולות תושבים לעולות הנמצאות ועל ידי מי שהניח עולתו וברח. דבר אל בני ישראל שיהו שוקלין שקלים ולוקחין נסכים לשלמי נכרים ולשלמי תושבים ולשלמים הנמצאים ועל ידי מי שהניח שלמיו וברח. דבר אל בני ישראל שיהו שוקלים שקלים ולוקחים מלח שיהו הכהנים מולחין בו חטאתיהם ומנחותיהם ומולחין בו את העורות. דבר אל בני ישראל שיהו שוקלין שקלים ולוקחים עצים שיהו הכהנים מבשלין כנגדו. דבר אל בני ישראל שיהו שוקלין שקלים ולוקחים פרת חטאת ושעיר המשתלח ועל ידי כהן המאבד ועל ידי מי ששינה כחובהולבושי כהן גדול ביה"כ ועשירית האיפה של כה"ג שמת ולא מינו כהן אחר תחתיו. כי תבואו אל הארץ קבל עליך עד שלא תבא לארץ. יכול כיון שבאו לארץ יהו חייבין להקריב נסכים שבחוצה לארץ, אמרת לא אמרתי אלא אשר אני נותן לכם, כאשר אני נותן לכם אתם חייבין להקריב נסכים ולא בחוצה לארץ. או אשר אני נותן לכם אין לי אלא בית הבחירה מנין לרבות במה. ת"ל בכל מושבותיכם לרבות במה אלו דברי רבי ישמעאל. רבי עקיבא אומר יכול יעשו במה בחוצה לארץ ויקריבו עליה נסכים, אמרת לא אמרתי אלא אשר אני נותן לכם, כאשר אני נותן לכם אתם עושין במה ולא בחוצה לארץ. עולה או זבח אחר שיזבחו האישים יקרבו הנסכים ולא בזמן שקדמו נסכים לאישים. יכול אם קדמו נסכים לאישים יהו כשרים, תלמוד לומר לעשות ריח ניחוח לה' אם עשית ריח ניחוח הנסכים באין ולא בזמן שיקדמו לאישים. ועשיתם אשה לה' עולה יכול כל העולה לאישים יהא טעון נסכים ואפילו מנחה, תלמוד לומר עולה. שלמים מנין, תלמוד לומר זבח, תודה מנין, ת"ל או זבח. יכול שאני מרבה אף בכור ומעשר ופסח חטאת ואשם, תלמוד לומר לפלא נדר או בנדבה, בא בנדר ובנדבה טעון נסכים שאין בא בנדר ובנדבה אין טעון נסכים. משמע להוציא את אלו (ולא) אוציא את חובות הבאות מחמת הרגל ברגל ומאי ניהו עולת ראיה ושלמי חגיגה, תלמוד לומר או במועדיכם כל הבא במועדיכם טעון נסכים. משמע להביא את אלו אביא שעירי חטאת הואיל ובאין חובה ברגל, ת"ל וכי תעשה בן בקר עולה או זבח בן בקר בכלל היה ולמה יצא להקיש אליו מה בן בקר מיוחד בא בנדר ובנדבה אף כל בא בנדר ובנדבה. לעשות ריח ניחוח לה' מן הבקר או מן הצאן מה ת"ל. לפי שנאמר עולה שומע אני אפילו עולת העוף במשמע, תלמוד לומר מן הבקר או מן הצאן דברי רבי יאשיה. רבי יונתן אומר אינו צריך הרי הוא אומר זבח ועוף אינו זבח, אם כן מה ת"ל מן הבקר או מן הצאן, לפי שנאמר אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן יכול האומר הרי עלי עולה יביא משניהם, תלמוד לומר מן הבקר או מן הצאן רצה אחד מביא רצה שנים מביא. ורבי יונתן למה לי קרא הא אמר עד שיפרוט לך הכתוב יחדו, איצטריך סלקא דעתך אמינא הואיל וכתיב מן הצאן כמאן דכתיב יחדו דמי. ולרבי יאשיה [דאמר אע"ג דלא כתיב יחדו כמאן דכתיב יחדו דמי] ליבעי קרא, הא כתיב ואם עולה קרבנו מן הבקר וגו' ואם מן הצאן קרבנו. ואידך, איצטריך סלקא דעתך אמינא הני מילי במפרש אבל בסתמא לא קא משמע לן. תודה מנין, תלמוד לומר או זבח. אטו תודה לאו זבח הוא, איצטריך סלקא דעתך אמינא הואיל ואייתי לחם בהדה לא תבעי נסכים. ומאי שנא מאיל נזיר [דאיכא בהדיה לחם ובעי נסכים] סלקא דעתך אמינא הואיל והתם שני מינין והכא ארבעת מינין קא משמע לן. וליכתוב רחמנא לפלא נדר או בנדבה ולא בעי עולה, אי לא כתיב עולה הוה אמינא ועשיתם אשה לה' כלל, לפלא נדר או בנדבה פרט, לעשות ריח ניחוח חזר וכלל, כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש דבר שאינו בא על חטא אף כל שאינו בא על חטא, אוציא חטאת ואשם שהן באין על חטא, אביא בכור מעשר ופסח שאין באין על חטא, תלמוד לומר עולה, השתא דכתב רחמנא עולה כלל ופרט מאי מרבית ביה, מה הפרט מפורש שאינו מחוייב ועומד אף כל שאינו מחוייב ועומד להביא ולדות קדשים ותמורתן ועלה הבאה מן (התמורות) [המותרות] ואשם שניתק לרעיה וכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרין, והשתא דאמרת או לדרשא לפלא נדר או בנדבה למה לי חלק, איצטריך סלקא דעתך אמינא עד דמייתי נדר ונדבה לא מייתי נסכים, קא משמע לן דאי אייתי נדר לחודיה בעי נסכים ואי אייתי נדבה לחודיה בעי נסכים, הניחא לר' יאשיה אלא לרבי יונתן למה לי, סלקא דעתך אמינא אייתי נדר לחודיה אייתי נדבה לחודיה ליבעי נסכים אייתי נדר ונדבה תסגי ליה בנסכים דחד, קא משמע לן. או במועדיכם למה לי, סלקא דעתך אמינא הני מילי היכא דקא מייתי עולה בנדר ושלמים בנדבה אי נמי איפכא, אבל היכא דקא מייתי עולה ושלמים בנדר אי נמי עולה ושלמים בנדבה שם נדר אחד ושם נדבה אחת היא ותסגי ליה בנסכים דחד, קא משמע לן. וכי תעשה בן בקר עולה או זבח למה לי, איצטריך סלקא דעתך אמינא הני מילי היכא דקא מייתי עולה ושלמים בנדר אי נמי עולה ושלמים בנדבה אבל היכא דקא מייתי שתי עולות אחת בנדר ואחת בנדבה שם עולה אחת היא ותסגי ליה בנסכים דחד קמ"ל. לפלא נדר או שלמים למה לי, סד"א הני מילי היכא דקא מייתי שתי עולות חדא בנדר וחדא בנדבה [אי נמי שני שלמים חדא בנדר וחדא בנדבה] אבל היכא דקא מייתי שתי עולות בנדר ושתי עולות בנדבה אי שני שלמים בנדר ושני שלמים בנדבה שם עולה ושם נדר אחת היא ותסגי ליה בנסכים דחד, קא משמע לן. ורבי יאשיה האי מן הבקר או מן הצאן למה לי, סלקא דעתך אמינא הני מילי בתרי מיני אבל בחד יביא שניהם כאחד תלמוד לומר ואם מן הצאן קרבנו מן הכשבים. והלא דברים קל וחומר ומה עולה חמורה כשרה לבא מין אחד, פסח הקל דין הוא שכשר לבא מין אחד, הא מה ת"ל מן הכבשים ומן העזים תקחו מזה בפני עצמו ומזה בפני עצמו. איסי בן עקביא אומר לעשות ריח ניחוח לה' מן הבקר או מן הצאן מזה בפני עצמו ומזה בפני עצמו. או יביא משניהם כאחד, אמרת ק"ו ומה כבשי עצרת שהן נזקקין לבא שנים כשרו לבוא מין אחד עולה שאין זקוקה לבוא שנים אינן דין שתכשר לבוא מין אחד. לא אם אמרת בשני כבשי עצרת שמיעט הכתוב את הבאתן לפיכך כשרו לבוא מין אחד, תאמר בעולה שריבה הכתוב את הבאתה לפיכך לא תכשר לבוא אלא מין שנים, הרי שעירי יוה"כ יוכיחו שריבה הכתוב את הבאתן וכשרו לבא מין אחד, והם יוכיחו לעולה שאף על פי שריבה הכתוב את הבאתה תכשר לבוא אלא מין אחד, לא אם אמרת בשעירי יוה"כ שמיעט הכתוב את הבאתן ואינן באים בכל ימות השנה כולה לפיכך כשרו לבא מין אחד, תאמר בעולה שריבה הכתוב את הבאתה ובאה בכל ימות השנה כולה לפיכך לא תכשר לבוא אלא מין שנים, הרי חטאת תוכיח שריבה הכתוב את הבאתה ובאה כל ימות השנה וכשרה לבוא מין אחד. והיא תוכיח לעולה שאע"פ שריבה הכתוב את הבאתה ובאה בכל ימות השנה כולה לפיכך לא תכשר לבוא אלא מין שנים, הרי חטאת תוכיח שריבה הכתוב את הבאתה ובאה בכל ימות השנה וכשרה לבוא מין אחד. והיא תוכיח לעולה שאע"פ שריבה הכתוב את הבאתה ובאה בכל ימות השנה שתכשר לבוא מין אחד, לא אם אמרת בחטאת שמיעט הכתוב את הבאתה שאינה באה בנדר ובנדבה לפיכך כשרה לבוא מין אחד, תאמר בעולה שריבה הכתוב את הבאתה ובאה בנדר ובנדבה לפיכך לא תכשר לבוא אלא מין שנים, הא מה תלמוד לומר מן הבקר או מן הצאן מזה בפני עצמו ומזה בפני עצמו. יכול כל הקרבנות כולן יטעון נסכים, אמרת זבח פרט לעופות, או זבח פרט למנחות, לפלא את שהוא לפלא טעון נסכים את שאינו בא לפלא אינו טעון נסכים. נדר פרט לפסח, נדר פרט למעשר. ומנין אתה אומר שלמים פרט לחטאת, שלמים פרט לאשם, הואיל ואין התמידין באים לפלא יכול לא יטענו נסכים, תלמוד לומר מועדיכם ריבה כל תמיד ותמיד. מן הבקר פרט לכלאים. ובצד השני אתה אומר מן הבקר פרט לשור שנגח והמית (ויש) [ואין] לו עדים, מן הצאן פרט לרובע ונרבע. ובצד השני אתה אומר מן הצאן פרט למוקצה ולנעבד ולעבודה זרה. מן העזים לחלוק את הגנוב ואת הגזל שידעו בו הרבים, והשעיר שנתן ריח והחולה, מן העזים ומן העזים לרבות שאר הפסולין: במדבר - פרק טו - רמז תשמו והקריב המקריב. אמר רבי אלעזר בר רבי יוסי שמעתי שהבעלים מפגלין. אמר רבא מאי טעמא דרבי אלעזר בר רבי יוסי דכתיב והקריב המקריב. והקריב אין לי אלא איש אשה מנין, תלמוד לומר המקריב מ"מ. והקריב המקריב רבי נתן אומר זה בנין אב לכל המתנדב במנחות שלא יפחות מעשרון ולוג שמן. והקריב המקריב הרי מי שאמר הרי עלי מנחה ולא פירש מנין שיביאנה בלולה, אמרת ונפש כי תקריב וגו', רבי פפייס איש אונן היה מקיימה מכאן והקריב המקריב ויין לנסך רביעית ההין שמן לבילה ויין לנסך. אמר שמואל המתנדב יין מזלפו על גבי האישים שנאמר ויין לנסך רביעית ההין אשה ריח ניחוח,, והא קא מכבה, כבוי במקצת לאו שמיה כבוי, והא אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה המוריד גחלת מעל המזבח ומכבה חייב, בשאין שם אלא היא. ואי בעית אימא כבוי דמצוה שאני. והא תני דבי רבי אליעזר בן יעקב כיון שנתנה תורה רשות לתרום יכול יכבה ויתרום אמרת לא יכבה, שאני התם אפשר דיתיב ונטר. ת"ש יין לרבי עקיבא לספסלים. שמן לדברי רבי טרפון לאישים. ועוד תניא ויין לנסך לספלים. או אינו אלא לאישים אמרת לא יכבה, לא קשיא הא רבי יהודה הא רבי שמעון. למימרא דשמואל כברבי שמעון סבירא ליה והא אמר שמואל מכבין גחלת של מתכת אבל לא גחלת של עץ ברשות הרבים שלא הוזקקו בה רבים הא גחלת של עץ אסור. (ואי בעית אימא) [ואי סלקא דעתך] כרבי שמעון סבירא ליה אפילו גחלת של עץ נמי, בדבר שאין מתכוין סבר לה כרבי שמעון, במלאכה שאינה צריכה לגופה סבר לה כרבי יהודה. תעשה על העולה או לזבח למה נאמר, לפי שהוא אומר ועשיתם אשה לה' עולה או זבח שאם אמר הרי עלי עולה [הרי עלי מנחה] הרי עלי שלמים שומע אני יביא נסך אחד לשניהם, ת"ל תעשה על העולה או לזבח מגיד שמביא לזה בפני עצמו ולזה בפני עצמו. אבא חנן אומר משום רבי אליעזר למה נאמר תעשה על העולה או לזבח, שהיה בדין ומה אם במקום ששוה מעשה שור עולה למעשה כבש למה נאמר תעשה על העולה או לזבח, שהיה בדין ומה אם במקום ששוה מעשה שור עולה למעשה כבש עולה לא שוה לו בנסכים, מקום שלא שוה מעשה כבש עולה למעשה כבש שלמים אינו דין שלא ישוה לו בנסכים, תלמוד לומר תעשה על העולה או לזבח מגיד הכתוב שאף על פי שלא שוה מעשה ??? עולה למעשה כבש שלמים שישוה לו בנסכים. כתיב ושלשה עשרונים סלת מנחה במנחה הבאה עם הזבח הכתוב מדבר. או אינו אלא במנחה הבאה בפני עצמה, כשהוא אומר והעלה הכהן את העולה ואת המנחה הוי אומר במנחה הבאה עם הזבח הכתוב מדבר. ועדיין איני יודע אם טעונה נסכים אם לאו, תלמוד לומר ויין לנסך רביעית ההין תעשה על העולה או לזבח, אולה זו אולת מצורע. זבח זה חטאת מצורע. או לזבח זה אשם מצורע. ותיפוק ליה תרוייהו מזבח דאמר מר חטאת ואשם מנין תלמוד לומר זבח, הני מילי היכא דתרוייהו כי הדדי נינהו אבל היכא דאשם להכשיר וחטאת לכפר בעי תרי קראי. זבח זה חטאת מצוע ואימא זה חטאת ועשם דנזיר, לא סלקא דעתך דתניא ומנחתם ונסכיהם בעולתו ושלמיו הכתוב מדבר. או אינו אלא אפילו חטאת, תלמוד לומר ואת האיל יעשה זבח שלמים, איל בכלל היה ולמה יצא להקיש אליו מה איל מיוחד בא בנדר ובנדבה אף כל בא בנדר ובנדבה. עולה זה עולת מצורע. ואימא זו עולת יולדת, אבר אביי עולת יולדת מסיפא דקרא נפקא דתניא רבי נתן אומר לכבש זה עולת יולדת, האחד זה אחד עשר של מעשר שלא מצינו בכל התורה כולה שיהיה טפל חמור מן העיקר. רבא אמר איזהו דבר שצריך שלשה רבויים הוי אומר זה מצורע. לאיל למה לי אמר רב ששת לרבות אילו של אהרן. אילו של אהרן מבמועדיכם נפקא, סלקא דעתך אמינא הני מילי דצבור אבל דיחיד לא. ומאי שנא מעולת יולדת, סלקא דעתך אמינא הני מילי דבר שאין קבוע לו זמן אבל דבר שקבוע לו זמן אימא לא, קא משמע לן. או לאיל לרבות את הפלגס, הניחא לר' יוחנן [דאמר בריה הוא] דתניא והקריבו מביא עליו נסכי איל ואין עולה לו מזבחו. ואמר רבי יוחנן או לאיל לרבות את הפלגס, אלא לבר פדא דאמר מייתי ומתני ספיקא הוא איצטריך קרא לאתויי ספיקא, לבר פדא קשיא. או לאיל תעשה מנחה בא הכתוב לחלק בין נסכי כבש לנסכי איל, שהיה בדין בן בקר טעון נסכים ובן צאן טעון נסכים אם למדת שלא חלקה תורה בין נסכי עגל לנסכי שור כך לא תחלק בין נסכי כבש לנסכי איל, ת"ל או לאיל תעשה מנחה בא הכתוב לחלק בין נסכי כבש לנסכי איל. אבא חנן אומר משום רבי אליעזר למה נאמר, שהיה בדין ומה אם במקום שריבה בנסכים לא ריבה בין עגל לשור, מקום שמיעט בנסכים אינו דין שלא נרבה בין כבש לאיל, תלמוד לומר או לאיל תעשה מנחה מגיד הכתוב שאע"פ שמיעט בנסכים ריבה בין כבש לאיל. תעשה מנחה סלת שני עשרונים למה נאמר, שהיה בדין הואיל וכבש העומר טעון שני עשרונים ואיל העולה טעון שני עשרונים אם למדת לכבש העומר שאע"פ שכפל עשרונות לא כפל נסכיו אף איל העולה אע"פ שכפל עשרונות לא יכפול נסכיו, ת"ל או לאיל תעשה מנחה וגו'. ויין לנסך שלישית ההין מגיד הכתוב שכשם שכפל עשרונותיו כך כפל נסכיו, [בלולה בשמן וגו'] ויין לנסך של ישית ההין שמן לבילה ויין לניסוך. תקריב ריח ניחוח לה' נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני. או לאיל לרבות את שהוא לא איל ולא כבש וטעון נסכי כבש מבן י"ב ויום אחד עד בן י"ג חדש. רבי טרפון קורהו פלגס, בן עזאי קורהו נוקד, רבי ישמעאל קורהו פרוגדוס. ויין לנסך שלישית ההין תקריב כמדת היין מדת השמן שלשת לוגין. וכי תעשה בן בקר, בן בקר היה בכלל ויצא מן הכלל ללמד על הכלל, מה בן בקר שהוא בא בנדר ובנדבה טעון נסכים אף כל הבא בנדר ובנדבה טעון נסכים, יצאו חטאת ואשם שאינן באין בנדר ובנדבה שלא יטענו נסכים, עולה או זבח למה נאמר, לפני שנאמר ועשיתם אשה לה' שאם אמר הרי עלי עולה הרי עלי שלמים שומע אני יביא נסך אחד לשניהם, ת"ל עולה או זבח מגיד הכתוב שמביא לזה בפני עצמו ולזה בפני עצמו. או אפילו אמר הרי עלי חמשה שוורים לעולה חמשה שוורים לשלמים שומע אני יביא נסך אחד לכולן, ת"ל עולה או זבח מגיד שמביא לכל אחד ואחד בפני עצמו. אבא חנן אומר משום רבי אליעזר למה נאמר, שהיה בדין ומה אם במקום ששוה מעשה כבש עולה למעשה שור עולה לא שוטה לו בנסכים, מקום שלא שוה מעשה שור עולה למעשה שור שלמים אינו דין שלא ישוה לו בנסכים, ת"ל עולה או זבח מגיד הכתוב שאע"פ שלא שוה מעשה שור עולה למעשה שור שלמים שוה לו בנסכים. ויין תקריב לנסך שמן לבילה ויין לניסוך. אשה ריח על גבי ספלים. אתה אומר על גבי ספלים או אינו אלא על גבי האישים, ת"ל אשה ריח ניחוח על גבי ספלים וכו' (לעיל). אשה ריח ניחוח נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני: והקריב על בן הבקר. מנין אתה אומר שאם לא הביא היום יביא למחר, תלמוד לומר תקריב. מנין אתה אומר שאם לא הביא בשבת יביא בשאר כל ימות השבת, ת"ל תקריב, ומנין אתה אומר שאם לא הביא בראש חדש יביא בשאר ימי החדש, ת"ל תעשה. ומנין אתה אומר שאם לא הביא בראש השנה יביא בשאר ימות השנה, ת"ל תקריב. וכן עד שלא בשלו ענבים בגפן יביא, משבשלו ענבים בגפן מנין, ת"ל תעשה תקריב תקריב. לפי שנאמר נסך אשה יכול על גבי האישים יהו כשרים, תלמוד לומר נסך יהא לעצמו נסך אל יהא שותת נסך על יהא מטיף נסך אל יהא מערב קימעא: ככה יעשה לשור האחד. מה ת"ל, לפי שמצינו שחלק הכתוב בין נסכי איל לנסכי כבש יכול נחלק בין נסכי פר לנסכי עגל, ת"ל לשור האחד. או לאיל מה ת"ל, לפי שמצינו שחלק הכתוב בין נסכי בן שנה לנסכי בן שתי שנים, יכול נחלק בין נסכי בן שתים לנסכי בן שלש, ת"ל או לאיל האחד, או לשה בכבשים מה ת"ל, לפי שמצינו שחלק הכתוב בין נסכי כבש לנסכי איל יכול נחלק בין נסכי גדי לנסכי רחלה, תלמוד לומר או לשה בכבשים. או בעזים מה תלמוד לומר, לפי שמצינו שחלק הכתוב בין נסכי כבש לנסכי איל יכול נחלק בין נסכי גדי לנסכי שעיר, ת"ל או בעזים. היין מעוטו מעכב את רובו דכתיב ככה. ככה יעשה לשור האחד מגיד שלא חלקה תורה בין נסכי עגל לנסכי שור. שהיה בדין בן צאן טעון נסכים ובן הבקר טעון נסכים, אם למדת שחלקה תורה בין נסכי כבש לנסכי איל כך תחלק בין נסכי עגל לנסכי שור, תלמוד לומר ככה יעשה לשור האחד מגיד שלא חלקה תורה בין נסכי עגל לנסכי שור. אבא חנן אומר משום רבי אליעזר למה נאמר, שהיה בדין ומה אם במקום שמיעט בנסכים ריבה בין כבש לאיל מקום שריבה בנסכים אינו דין שירבה בין עגל לשור, ת"ל ככה יעשה לשור האחד מגיד הכתוב שאע"פ שריבה בנסכים לא ריבה בין עגל לשור. כמספר אשר תעשו אין לי אלא אלו תמורותיהן מנין, תלמוד לומר כמספר אשר תעשו שלא ימעיט. או אם רצה לרבות ירבה, ת"ל ככה תעשו לאחד כמספרם דברי רבי יאשיה. רבי יונתן אומר אין צריך שהרי כבר נאמר כל האזרח יעשה ככה. אין לי אלא שלא ימעט או אם רצה לרבות ירבה, ת"ל כמספר אשר תעשו. או אם רצה לכפול יכפול, ת"ל ככה תעשו לאחד כמספרם, מכאן אמרו מערבין נסכי פרים בנסכי פרים נסכי אילים בנסכי אילים נסכי כבש בנסכי כבש של יחיד בשל צבור של היום בשל אמש, אבל אין מערבין נסכי כבשים בשל פר ואיל. מכאן אמרו [האומר הרי עלי] לוג לא יביא, שנים לא יביא, שלשה יביא, ארבעה יביא, חמשה לא יביא, ששה יביא, מכאן ואילך כשם שהצבור מביא חובה כך יחיד מתנדב נדבה. דבר אחר ככה תעשו לאחד להביא את אחד עשר שבמעשר. כל האזרח יעשה ככה את אלה למה נאמר, לפי שהוא אומר ומעוך וכתות ונתוק וכרות וגו' ומיד בן נכר לא תקריבו וגו' אלו אי אתה מקבל מהן אבל מקבל אתה מהן עולה, אחר שלמדנו שהנכרי מביא עולה זכיתי לדון כבתחלה ישראל מביא עולה והנכרי מביא עולה אי מה ישראל מביא נסכים אף הנכרי מביא נסכים, ת"ל כל האזרח יעשה ככה את אלה, ישראל מביא נסכים ואין הנכרי מביא נסכים, [יכול אף עולתו אינה טעונה נסכים, ת"ל ככה], מכאן אמרו נכרי ששלח עולתו ממדינת הים [ושלח עמה נסכים קרבים משלו, ואם] לא שלח עמה נסכים יקרבו נסכים משל צבור: במדבר - פרק טו - רמז תשמז כל האזרח יעשה ככה. אף הוא לא יביא אלא עשרונים שלמים. אי מה אלה ששים עשרון אף הוא לא יביא אלא ששים עשרון, ת"ל להקריב את שהוא רוצה להקריב יקריב. יכול שהוא מביא כצבור, ת"ל את אלה, אי אפשר לומר את אלה שכבר נאמר והקריב, ואי אפשר לומר והקריב שכבר נאמר את אלה, הא כיצד רבי אליעזר בן יעקב אומר הצבור מביא ששים (והיחיד ששים) [ואחד עשרון]. תנו רבנן אזרח מביא נסכים ואין הנכרי מביא נסכים. יכול לא תהא עולתו טעונה נסכים, ת"ל ככה. א"ר יוסי רואה אני בכולן להחמיר שנאמר בהן לה', במה דברים אמורים בקדשי מזבח אבל בקדשי בדק הביתמודה רבי שמעון שמועלין בהן, מ"ט קסבר כי גמר מעילה חטא חטא מתרומה דומיא דתרומה דקדשה קדושת הגוף אבל קדושת דמים לא (כתוב ברמז תע"ו). אמר רב הונא שלמי נכרי עולה. איבעית אימא סברא נכרי לבו לשמים, ואיבעית אימא קרא אשר יקריבו לה' לעולה כל דמקרבי עולה תהא. מתיב רב שיזבי אלו מנחות נקמצות ושיריהן לכהנים מנחת נכרים. אמר (רבא) [ר' יוחנן] לא קשיא הא רבי יוסי הגלילי הא ר' עקיבא. דתניא איש מה ת"ל איש איש לרבות הנכרים שנודרין נדרים ונדבות כישראל. אשר יקריבו לה' לעולה אין לי אלא עולה שלמים מנין, ת"ל נדריהם. תודה מנין ת"ל נדבותם. מנין לרבות העופות והיין והלבונה והעצים, ת"ל נדריהם לכל נדריהם נדבותם לכל נדבותם, אם כן מה ת"ל עולה, עולה פרט לנזירות דברי רבי יוסי הגלילי. רבי עקיבא אומר אשר יקריבו לה' לעולה אין לי אלא עולה בלבד כו'. כמאן אזלא הא דתנן אמר רבי שבעה דברים התקינו בית דין וזה אחד מהן נכרי ששלח עולתו ממדינת הים ושלח נסכים עמה קרבין משלו ואם לאו קרבין משל צבור לימא רבי יוסי הגלילי ולא רבי עקיבא. אפילו תימא רבי עקיבא עולה וכל אביזרהא. מאן תנא להא דתנן רבנן אזרח מביא נסכים ואין הנכרי מביא נסכים, יכול לא תהא עולתו טעונה נסכים, ת"ל ככה וכו', איבעית אימא רבי יוסי הגלילי סמי מההיא יין, ואיבעית אימא ר' עקיבא עולה וכל אביזרהא. אזרח מלמד שמתנדבין נסכים וכמה שלשת לוגין. ומנין שאם רצה להוסיף יוסיף, ת"ל יהיה. יכול יפחות, ת"ל ככה, מאי מוסיף אילימא ארבעה וששה מאי שנא שלשה דחזו לכבש, ארבעה וששה נמי דחזו לאיל ופר, אלא לאו שמע מינה אין קבע לנסכים: וכי יגור. אין לי אלא המתגייר, שנתגייר מנין, תלמוד לומר או אשר בתוככם לדורותיכם. ועשה אשה מין דמים, או אינו אלא מין מנחה, ת"ל ככם מה אתם מן דמים אף גרים מן דמים. אי מה ישראל מין בהמה אף הגרים מין בהמה, ת"ל לכם לכם הקשיתים ולא הקשיתים להם בהמה. רבי אומר מה ישראל שלא באו לברית אלא בשלשה דברים במילה ובטבילה ובהרצאת קרבנן אף הגרים כיוצא בהם. אי מה ישראל בדם עולה ובזבחי שלמים אף הגרים בדם עולה ובזבחי שלמים, ת"ל ועשה אשה ריח ניחוח לה', אמרת צא וראה איזהו מין דמים שכלו עולה לאישים ואין לך הימנו היתר אי אתה מוצא אלא עולת העוף, להביא פרידה אחת אינו יכול שלא מצינו פרידה אחת קרבה בכל בתורה מכאן אמרו כל הקינין שבתורה חציין עולה [חציין חטאת] חוץ משל גר מפני שכולן כליל לאישים. וכי יגור אתכם גר יכול שנתגייר אצל נכרים במדינת הים, אמרת לא אמרתי אלא אתכם, אין לי אלא עמהם ממצרים, מנין אפילו עמהן באותה שעה, אמרת או אשר בתוככם לדורותיכם מלמד שאינו רשאי לאכול בזבחים עד שיביא לאישים קרבן. תנו רבנן גר מעוכב לאכול בקדשים עד שיביא קרבן, הביא פרידה אחת שחרית אוכל בקדשים לערב. כל הקינין שבתורה אחד חטאת ואחד עולה וכאן שתיהן עולות. הביא חובתו מן הבהמה יצא [עולה ושלמים יצא] מנחה ושלמים לא יצא לא אמרו קן אלא להקל. מאי שנא מנחה ושלמים דלא יצא דכתיב כאשר תעשו כן יעשה מה אתם עולה ושלמים אף גר עולה ושלמים, אם כן חובתו אחת מן הבהמה לא תסגי ליה בגויה דהא כתיב כאשר תעשו כן יעשה. אמר רב פפא יש לומר לעולת העוף מתרבי לעולת בהמה לא כל שכן. אי הכי אפילו מנחה נמי, מיעט רחמנא כן. ועוף היכא איתרבי דתניא כאשר תעשו כן יעשה מה אתם עולה ושלמים אף הן עולות ושלמים, מנין לרבות את העוף ת"ל יעשה אשה ריח ניחוח לה', איזהו דבר שכולו לה' הוי אומר זו עולת העוף. יכול שאני מרבה אפילו מנחת נסכים, ת"ל כן. תניא אידך יעשה אשה ריח ניחוח לה' שומע אני כל שעולה לאישים אפילו מנחה, ת"ל כאשר תעשו כן יעשה מה אתם מיני דמים אף הם מיני דמים. אי מה אתם עולה ושלמים אף הם עולה ושלמים, ת"ל ככם לכם הקשיתים ולא לקרבנותיכם, רבי אומר כו' (כדלעיל). להביא פרידה אחת אי אפשר וכו' ולא והתניא והקריבו מה ת"ל, לפי שנאמר והקריב שומע אני האומר הרי עלי עולת העוף לא יפחות משני פרידין, ת"ל והקריבו אפילו פרידה אחת, חובה מיהא לא אשכחן, והא איכא יולדת דאתיא בן יונה או תור לחטאת, משום דאיכא כבש בהדה. אמר מר מה אב ותיכם לא נכנסו וכו' בשלמא מילה דכתיב כי מולים היו כל העם היוצאים, אי נמי מהכא ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך, הרצאת דמים דכתיב וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות, אלא טבילות מנלן, דכתיב ויקח משה חצי הדם ויזרוק על העם ואין הזאת בלא טבילה. אלא מעתה האידנא דליכא קרבן לא נקבל גרים, אמר רב אחא בר יעקב וכי יגור אתכם גר או אשר בתוככם לדורותיכם כתיב: כאשר תעשו כן יעשה למה נאמר, שהיה בדין הואיל ומצינו שחלקה תורה את קרבנו כן תחלק את נסכיהן, ת"ל כאשר תעשו כן יעשה מה אתם ששה לפר וארבעה לאיל ושלשה לכבש אף הגרים כיוצא בהן. הקהל אין לי אלא אנשים נשים מנין, ת"ל הקהל חוקה אחת לכם. ולגר הגר לפי שמעשה בישראל צריך להביא את הגרים. חקת עולם לדורותיכם שינהוג הדבר לדורות. ככם כגר יהיה לפני ה' למה נאמר, לפי שנאמר והיה על מצחו תמיד לרצון להם לפני ה' אין לי הציץ מרצה אלא לישראל, לגרים מנין, ת"ל ככם כגר יהיה לפני ה', תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם ולגר בא הכתוב והשוה הגר לאזרח בכל המצות שבתורה. הקהל חוקה אחת לכם לרבות שני כבשי עצרת. לגר הגר מכאן היה ר' אליעזר אומר גר שנתגייר צריך (רביעית הקן) [להפריש רובא לקנו]. רבי יהושע אומר אינו צריך שהיא תקלה לו. גר אלו הגרים, הגר לרבות נשי הגרים: וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל בני ישראל. בני ישראל חייבין בחלה [ואין נכרים חייבין בחלה]. או בני ישראל [למעט הגרים, אמרת דבר אל בני ישראל] לרבות את הגרים. ואמרת אליהם ריבה נשים ועבדים. ובצד השני אתה אומר בני ישראל להזהיר גדולים על הקטנים להנהיגם במצות. בבואכם אל הארץ קבל עליך עד שלא תבא אל הארץ שכשתבוא אל הארץ להפריש חלה שבזכות שתקבל עליך אתה בא אל הארץ. יכול כיון שבאו יהו חייבין להפריש בחלה בחוצה לארץ, אמרת לא אמרתי אלא אשר אני מביא אתכם שמה, שמה אתם חייבין להפריש חלה ולא בחוצה לארץ. תניא אלו נאמר וכי תבואו הייתי אומר משעה שנכנסו לה ב' או שלשה מרגלים, ת"ל בבואכם בביאת כלכם אמרתי ולא בביאת מקצתכם וכי אסקינהו עזרא לאו כולהו סלוק. ואפילו למ"ד תרומה בזמן דאורייתא חלה דרבנן. רבי ישמעאל אומר שינה הכתוב ביאה זו מכל ביאות שבתורה, שכל ביאות שבתורה הוא אומר והיה כי תבואו אל הארץ והיה כי יביאך וכאן הוא אומר בבואכם אל הארץ, ללמדך שכיון שנכנסו ישראל לארץ מיד נתחייבו ישראל בחלה. אשר אני מביא אתכם שמה, מכאן אמרו פירות חוצה לארץ [שנכנסו לארץ] חייבין בחלה. יצאו מכאן לשם רבי אליעזר מחייב ורבי עקיבא פוטר. ר' יהודה אומר פירות חוצה לארץ [שנכנסו לארץ] רבי אליעזר פוטר שנאמר והיה באכלכם מלחם הארץ להוציא את של חוצה לארץ, ורבי עקיבא מחייב שנאמר שמה שם אתה חייב חוץ לשם אתה פטור: והיה באכלכם מלחם הארץ למה נאמר. לפי שהוא אומר ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה שומע אני אף שאר פירות במשמע הרי אתה דן נאמר כאן לחם ונאמר להלן לחם מה לחם האמור להלן חמשת המינין אף לחם האמור כאן חמשת המינין ואלו הן חטין ושעורין וכוסמין ושבולת שועל ושיפון (יצאו אורז ודוחן והפרגיס והשומשמין שאינן באין לידי חימוץ אלא סרחון). עיסה של מעשר שני לדברי ר"מ פטורה מן החלה (כתוב ברמז תרנ"א). (ולקחתם לכם) [באכלכם] מלחם הארץ את שהוא לחם חייב שאינו לחם אינו חייב, איזהו לחם החטה השעורה כו'. קמחין בצקות ותבואה אסורין בחדש מלפני הפסח ולקצור לפני העומר, והאוכל מהן כזית מצה בפסח יצא ידי חובתו, כזית חמץ בכרת, וכל שנתערב בו אחד מחמשתן הרי זה עובר בפסח, ובלבד שיהא במראה פת וטעם פת ת"ל לחם. מלחם הארץ ולא כל לחם פרט לעיסה קטנה ואיזו היא גדולה שבעת רבעים של מדבריים וקב וחצי ירושלמיים שהן חמשת רבעים משלנו. ר' יוסי אומר ה' רבעים מתוקן לפטור, מלחם ולא כל לחם פרט למבושל והסופגנין והדובשנין והאיסקריטין וחלת המשרים והמדומע והקנוקנות חייבים. ובצד השני אתה אומר והיה לרבות שאור שנשכה בסרירה. מכאן אמרו שתי נשים שעשו שני קבין ונשכו זה בזה פטורין מן החלה, אין צ"ל האשה שעשתה שני קבין חטין וקב אורז או קב תרומה באמצע אין מצטרפין [דבר שנטלה חלתו באמצע מצטרפין] שכבר נתחייב בחלה, קב ישן וקב חדש שנשכו זה בזה רבי ישמעאל אומר יטול מן האמצע וחכמים אוסרין. ראשית עריסותיכם יכול אף (חיטין וקמח) [הסובין], ת"ל חלה. אי חלה יכול אף (אסורה) [אפויה] ת"ל ראשית מן (המובחר) [המחובר] יעמיד (ערימה) [עריסה] ויפריש. ראשית עריסותיכם שלכם חייבת אבל של נכרים אינה חייבת, מכאן אמרו נכרי שנתן לו עיסה פטורה מן החלה. נתנה לו במתנה עד שלא גלגל חייב משגלגל פטור. העושה עיסה עם הנכרים אם אין בשל ישראל כשעור פטורה מן החלה: במדבר - פרק טו - רמז תשמח תרימו תרומה לה', בתרומה גדולה הכתוב מדבר. או אינו אלא בתרומת חלה, כשהוא אומר חלה תרימו תרומה הרי חלה אמורה הא מה ת"ל תרימו תרומה לה' בתרומה גדולה הכתוב מדבר דברי ר' יאשיה. ר' יונתן אומר לפי שהוא אומר ראשית דגנך תירושך ויצהרך חובה. אתה אומר חובה או אינו אלא רשות, ת"ל תרימו תרומה לה' חובה ולא רשות, ראשית עריסותיכם, שמאי אומר מקב חלב, והלל אומר מקביים, וחכ"א לא כדברי זה ולא כדברי זה אלא קב ומחצה חייבת בחלה. משהגדילו המדות אמרו חמשת רבעים קמח חייבין בחלה. ר' יוסי אומר חמשה פטורין. חמשה ועוד חייבין. ת"ר ראשית עריסותיכם כדי עיסתכם [וכמה עיסתכם] כדי עיסת מדבר, וכמה עיסת מדבר דכתיב והעומר עשירית האיפה, מכאן אמרו שבעה רבעים קמח [ועוד] חייב בחלה שהן שש של ירושלים וה' ציפורי. מכאן אמרו כל האוכל במדה זו הרי זה בריא ומבורך, יתר על כן רעבתן, פחות מכאן מקולקל במעיו. בעי רבא גלגול נכרי מאי. מיתנא תנן גר שנתגייר והיה לו עיסה נעשית עד שלא נתגייר פטור משנתגייר חייב ספק חייב. הא מאן קתני לה דברי הכל היא ואפילו ר' מאיר ור"י דקא מחייבי התם פטרי הכא, התם הוא דכתיב דגנך דגנך יתירא הוי מיעוט אחר מיעוט ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות [אפילו נכרים], אבל הכא תרי זימני עריסותיכם כתיב, חד עריסותיכם [כדי עיסתכם] ולא עיסת נכרי, וחד עריסותיכם ולא עיסת הקדש. או דלמא ר' יוסי ור' שמעון קתני לה דקא פטרי אבל ר"מ ור' יהודה ילפי' ראשית ראשית מהתם. אמר רבא יהא רעוא דאחזיה בחלמא, הדר אמר רבא מ"ד מירוח הנכרי פוטר גלגול הנכרי פוטר, מ"ד מירוח הנכרי אינו פוטר גלגול הנכרי אינו פוטר. חלה אע"ג דכתיב ראשית דאיכא למילף ראשית מראשית הגז מן להלן דשותפין לא אף כן דשותפין לא כתב רחמנא עריסותיכם. אלא טעמא דכתב רחמנא עריסותיכם הא לאו הכי הוה אמינא לילף [ראשית ראשית] מראשית הגז, אדרבה לילה מתרומה, אין הכי נמי, אלא עריסותיכם [למה לי] כדי עיסתכם. התרומה ותרומת מעשר ותרומת מעשר של דמאי וחלה ובכורים מצטרפין זה עם זה לאסור ולחייב עליהן את החומש. מאי טעמא כולהו איקרי תרומה. גבי חלה כתיב ראשית עריסותיכם חלה תרימו. גבי בכורים נמי איקרי תרומה דתניא ותרומת ידך אלו הבכורים אבל אינך לא צריכא קרא. ראשית עריסותיכם למה נאמר, לפי שהוא אומר והיה באכלכם מלחם הארץ שומע אני אף הקמחין במשמע, ת"ל מראשית עריסותיכם משתערם, מכאן אמרו אוכלין עראי מן העיסה עד שתתגלגל בחטין ותטמטם בשעורין. גלגלה בחטין וטמטמה בשעורין האוכל ממנה חייב מיתה. כיון שנותנת מים מגבהת חלתה ובלבד שיהא שם חמשת רבעים קמח ועוד כדי שיהא בהן כשעור. שאין מפרישין חלה מן הקמח. איזה הוא גמר מלאכתה קרימתה בתנור דברי ר"ע. רבי יוחנן בן נורי אומר משתתגלגל בחטין ותטמטם בשעורין. הרי שלא הפריש חלה מן העיסה שומע אני שלא יפריש מן הלחם, ת"ל מלחם הארץ תרימו תרומה: כתרומת גורן כן תרימו אותה מה תרומת גורן אחת אף תרומת חלה אחת. מה תרומת גורן (מדמעת) עולה באחת ומאה ואם נפלה לתוך מאה מדמעת וחייבת בחומש אף תרומת חלה כיוצא בה דברי רבי יאשיה. נם לו רבי יונתן אתה מקישו לתרומת גורן סתומה אני אקיש בו לתרומת מעשר מפורשת [א"ל] ותנטל אחד מעשרה, אמר ליה תנטל, אמר ליה הרי הוא אומר כתרומת גורן כן תרימו אותה לתרומת גורן הקשיתיה ולא הקשיתיה לתרומת מעשר. מראשית עריסותיכם למה נאמר, לפי שהוא אומר ראשית עריסותיכם שומע אני הראשונה שבעיסות, ת"ל מראשית עריסותיכם מקצתה ולא כולה. עריסותיכם להביא לקט שכחה ופיאה שחייבין בחלה, שהיה בדין ומה שאר פירות שחייבין במעשר פטורין מן החלה, לקט שכחה ופיאה שפטורין מן המעשר אינו דין שיהו פטורין מן החלה, ת"ל ראשית עריסותיכם להביא לקט שכחה ופיאה שחייבין בחלה. ראשית עריסותיכם להוציא שאר הפירות שפטורין מן החלה, שהיה בדין ומה לקט שכחה ופיאה שפטורין מן המעשר חייבין בחלה, שאר פירות שחייבין במעשר אינו דין שיהו חייבין בחלה, ת"ל לחם, נאמר כאן לחם ונאמר להלן לחם מה לחם האמור להלן מחמשת המינין אף לחם האמור כאן מחמשת המינין. מראשית עריסותיכם שומע אני אף עיסת תרומה ועיסת מעשר שני במשמע, ת"ל חלה תרימו תרומה את שמורם קודש והשאר חול ולא שזה וזה קודש אבל אמרו עיסת מעשר שני בירושלים חייבת בחלה. תתנו לה' תרומה למה נאמר, לפי שהוא אומר תרימו תרומה אבל לא שמענו שעור חלה, ת"ל תתנו לה' תרומה עד שיהא בה כדי (תרומה) [מתנה] לכהן, מכאן אמרו שעור חלה של בעל הבית אחד מכ"ד ונחתום אחד ממ"ח. א"ר יהודה מפני מה אמרו חלה של בעל הבית אחד מכ"ד ונחתום אחד ממ"ח מפני שהאיש אינו יפה (ושל אשה) [והאשה] עינה רעה (ובית פחות) [וכשתפחות] לא תפחות ממ"ח, לכך נאמר תתנו לה' תרומה עד שיהו בזה כדי מתנה לכהן ובזה כדי מתנה לכהן, מכאן אמרו בעל הבית שעשה משתה לבנו אחד מארבעה ועשרים, והאשה שעושה ומוכרת בשוק אחד מארבעים ושמונה, נטמאת עיסתה שוגגת או אונסת אחד מארבעים ושמונה, נטמאת מזידה נוטלת אחד מכ "ד כדי שלא יהא חוטא נשכר. רבי שמעון בן יוחאי אומר אפילו לא עלה בידו אלא אחד מששים יצא ובלבד שלא יתכוין. לדורותיכם להביא את (פירות) [עיסת] שביעית שתהא חייבת בחלה. שהיה בדין ומה שאר פירות שחייבין במעשר פטורין מן החלה, עיסת שביעית שפטורה מן המעשר אינו דין שתהא פטורה מן החלה, והרי לקט שכחה ופיאה יוכיחו שפטורין מן המעשר וחייבין בחלה. והן יוכיחו לעיסת שביעית שאע"פ שפטורה מן המעשר תהא חייבת בחלה. לא אם אמרת בלקט שכחה ופיאה (שאינו) [שמינן] חייבין במעשר לפיכך חייבין בחלה, תאמר בעיסת שביעית (שאינה) [שמינה] פטורה מן המעשר לפיכך תהא פטורה מן החלה, ת"ל לדורותיכם להביא את עיסת שביעית שתהא חייבת בחלה, מכאן אמרו האוכל מעיסת שביעית עד שלא הורמה חלתה חייב מיתה. מראשית עריסותיכם אם ללמד שלכם חייבת ושל נכרים אינה חייבת כבר לימד, הא מה אני מקיים ראשית עריסותיכם שלכם חייבת של חיה אינה חייבת, מכאן אמרו עיסת כלבים שהרועים אוכלין ממנה חייבת בחלה ומערבין בה ומשתתפין בה ומברכין עליה ומזמנין עליה ונאפית ביום טוב ויוצא בה משום מצה וחייב עליה משום חמץ ונקחית בכסף מעשר ומטמא טומאת אוכלין. ואם אין הרועים אוכלין ממנה אינה חייבת בחלה וכו'. תתנו יכול ליוצאי מצרים מנין אף לדורות, אמרת תתנו לה' תרומה לדורותיכם. א"ר יוחנן למה נסמכה פרשת חלה לפרשת עבודת אלילים לומר לך שכל המקיים מצות חלה כאלו בטל ע"א. א"ר אליעזר כי בעד אשה זונה עד ככר לחם, מי גרם שנכשל באשה זונה על ידי שאכל ככר שאינו מעושר. וכי תשגו וגו' (כתוב ברמז קצ"ה). וכי תשגו ע"א היתה בכלל כל המצות שהצבור מביאים עליה פר והרי הכתוב מוציאה מכללה להחמיר עליה ולידון בקבועה שיהא צבור מביאים עליו פר ושעיר פר לעולה ושעיר לחטאת לכך נאמרה פרשה זו. רבי אומר נאמר כאן כל ונאמר להלן כל, מה כל האמור להלן בע"א אף כל האמור כאן בע"א. אשר (צוה ה' אלהיכם) [דבר ה' אל משה] מנין אתה אומר כל המודה באלילים כופר בעשרת הדברות, ת"ל אשר דבר ה' אל משה ולהלן הוא אומר וידבר אלהים את כל הדברים האלה אחת דבר אלהים וגו' הלא כה דברי כאש וגו'. מנין אף במה שנצטוה משה, ת"ל את כל אשר צוה ה' אליכם ביד משה. מנין אף במה שנצטוו נביאים, ת"ל מן היום אשר צוה ה'. ומנין אף במה שנצטוו אבות, ת"ל והלאה לדורותיכם. ומהיכן התחיל הקב"ה לצוות [מאדם] שנאמר ויצו ה' אלהים על האדם, מגיד הכתוב שכל המודה באלילים כופר בעשרת הדברות ובמה שנצטוה משה ובמה שנצטוו נביאים ובמה שנצטוו אבות, וכל הכופר באלילים מודה בכל התורה כולה. תנא דבי ר' ישמעאל כל מקום שנאמר צוואה אינו אלא זירוז מיד ולדורות. זירוז דכתיב וצו את יהושע וחזקהו, מיד ולדורות דכתיב מן היום אשר צוה ה' והלאה לדורותיכם. תשגו (וכי תשגו) [ולא תעשו] לומר אם שגגתם באחת מכל המצות סופכם להזיד בה. אם שגגתם בכל המצות סופכם להזיד בהם, אם הזדתם בכל המצות סופכם לשגות באלילים, ןכי תשגו באלילים סופכם להזיד בה. תשגו ולא תעשו יכול שהוא מדבר בכל המצות, אמרת אם מעיני העדה נעשתה לשגגה באחת מכל המצות דבר ולא דבר בכל המצות. א"א לומר בכל המצות שכבר נאמר באחת וא"א לומר באחת שכבר נאמר כל המצות, הא מה מצוה שכל המצות תלויין בה זו ע"א שנאמר השמר לך פן תשכח את ברית ה' וגו'. צוה ה' ביד משה איזוהי מצוה שנצטוו עליה אבות הראשונים ובא משה ואמרו זו מילה. אליכם ביד משה סופכם לשלוח יד במשה, מן היום אשר צוה ה' סופכם לשלוח יד בנביאים, והלאה לדורותיכם סופכם לשלוח יד בבית הבחירה: והיה אם מעיני העדה נעשתה לשגגה. יחד הכתוב מצוה זו בפני עצמה ואיזו זו ע"א. ועשו כל העדה פר בן בקר אחד לעולה למה נאמר, שהיה בדין ומה אם במקום שאין הצבור מביא פר לעולה מביא פר לחטאת, כאן שצבור מביא פר לעולה אינו דין שיביא פר לחטאת, ת"ל ועשו כל העדה פר. ומנחתו ונסכו לעולה, או אף לחטאת, ת"ל כמשפט כסדר האמור. ושעיר עזים אחד לחטאת למה נאמר, שהיה בדין ומה אם במקום שאין הצבור מביא פר לעולה מביא שני שעירים לחטאת, כאן שהצבור מביא פר לעולה אינו דין שיביא שני שעירים לחטאת, ת"ל ושעיר עזים אחד לחטאת: והיה אם מעיני העדה נאמר כאן מעיני העדה ונאמר להלן מעיני הקהל, מה מעיני האמור כאן מלמד שהן מביאין על העלם דבר עם שגגת מעשה אף מעיני הקהל האמור להלן מלמד שהן מביאין על העלם דבר עם שגגת מעשה. נעשתה פרט לשלא נעשית, לשגגה פרט למזיד. ועשו כל העדה פר מצוה להביא פר ולא כשבה ולא שעירה, בן בקר ולא חלוף, והלא דין הוא הואיל והמשיח מביא פר והצבור מביאין פר אם אין משיח מביא חלוף פרו אף הצבור לא יביאו חלוף פרו, וק"ו ומה אם משיח שלא שוה קרבנו לאחת מכל המצות אינו מביא חלוף פרו צבור וכו'. לא אם אמרת במשיח שאינו מביא חלוף פרו שלא שוה קרבנו לאחת מכל המצות וקרב ביום הכפורים, תאמר בצבור שיביא חלוף פרו מפני מה ששוה קרבנו לאחת מכל המצות לקרבן במצות יחידית, ת"ל ועשו כל העדה פר מצוה להביא פר ולא כשבה ולא שעירה. בן בקר ולא חלוף, לפי שאמר לפלא נדר את שהוא בא לפלא נדר טעון נסכים ואת שאינו בא לפלא נדר אינו טעון נסכים הואיל ואין הפר הזה לפלא יכול לא יהא טעון נסכים, אמרת לריח ניחוח (אשה) לה' ומנחתו ונסכו כמשפט ושעיר עזים אחד לחטאת שיהא קרבנו לשם חטאת. תניא והקריב את אשר לחטאת ראשונה מה תלמוד לומר, אם ללמד שתהא חטאת קודמת הרי כבר נאמר ואת השני יעשה עולה כמשפט, אלא זה בנה אב שיהו כל חטאות קודמות לעולה [הבאות עמהן], וקיימא לן דאפילו חטאת העוף קודמת לעולת בהמה. פר עבודת אלילים קודם לשעיר עבודת אלילים אמאי האי עולה והאי חטאת, אמרי במערבא משמיה (דרבה) [דרבא] בר מרי חטאת ע"א חסר א' לחטת כתיב. רבינא אמר כמשפט כתיב ביה: וכפר הכהן על כל עדת בני ישראל, מנין אתה אומר שאם עיכב אחד מן השבטים ולא הביא שהוא מעכב את הכפרה, ת"ל וכפר הכהן על כל עדת בני ישראל, ונסלח להם שומע אני בין שוגגין בין מזידין, תלמוד לומר כי שגגה היא. רבי אליעזר אומר בא הכתוב לעשות זדון הצבור כשגגה שאפילו הן מזידין יהו לפניו כשגגה לכך נאמר כי שגגה היא. רבי אומר מנין אתה אומר שאם היו מקצת צבור מזידין ומקצתן שוגגין שיהו לפניו כשגגה, תלמוד לומר כי שגגה היא. והם הביאו את קרבנם אשה לה' רבי יאשיה אומר שבט שעשה על הוראת בית דינו אותו שבט מביא ושאר שבטים פטורין. עשה על הוראת ב"ד הגדול אותו שבט מביא פר ושאר שבטים מביאין על ידו, מה הן מביאין על ידו שנים עשר פרים. רשב"י אומר שלשה עשר שרשב"י אומר פר אחד לב"ד. הדא דאת אמר בשאר מצות אבל בע"א מתחייב פר ומתחייב שעיר פר לעולה ושעיר לחטאת לכך נאמר פרשה זו. רוב שבט ככל השבט רוב הצבור ככל הצבור. והם הביאו את קרבנם אשה לה' זו עולה, וחטאתם זה חטאת [ע"א]. על שגגתם זו [פר העלם דבר של צבור, חטאתם על שגגתם] חטאתם כשגגתם מה שגגתם בכל המעשים אף חטאתם בכל המעשים. וכפר הכהן הואיל והמשיח בכלל עם יצא מכלל עם לידון בפר והנשיא בכלל עם יצא לידון בשעיר יכול שיהו נידונין על ע"א בפני עצמם, תלמוד לומר וכפר הכהן על כל עדת בני ישראל. מנין לרבות גרים נשים ועבדים, תלמוד לומר על כל עדת בני ישראל. ונסלח להם כי שגגה היא, על שגגתם וחטאם לשם, והם הביאו את קרבנם לפני ה' מביאים הם חטאתם לפני ה', על שגגתם הרי חטאתם כשגגתם מה שגגתם טעונה וידוי ותנופה וכפרתם מבפנים ושרפתה אבית הדשן אף חטאתם (כתוב ברמז תס"ט בפסוק ועשה לפר כאשר עשה). ונסלח אין לי אלא אנשים נשים מנין, תלמוד לומר ונסלח לכל עדת בני ישראל, ולגר הגר בתוכם, לפי שמעשה בישראל צריך להביא את הגרים ובכל מקום שמביא את ישראל צריך להביא את הגרים ולגר הגר בתוכם. כי לכל העם בשגגה להוציא את המשיח. שהיה בדין צבור מביאין קרבן על כל המצות (ומביאין קרבן על ע"א) ומשיח מביא קרבן על כל המצות (ומביא קרבן על ע"א) אם למדתי לצבור כשם שמביאין קרבן על כל המצות כך מביאים קרבן פר על ע"א אף משיח כשם שמביא קרבן על כל המצות כך מביא קרבן על ע"א, ועוד ק"ו ומה אם במקום שאין הצבור מביא פר משיח מביא פר, כאן שהצבור מביא פר ושעיר אינו דין שמשיח מביא פר ושעיר, תלמוד לומר כי לכל העם בשגגה להוציא את המשיח: ונסלח לכל עדת בני ישראל ולגר הגר. זה גר שנתגייר עם השבט שיתכפר עמו שנאמר והיה בשבט אשר גר הגר אתו שם תתנו נחלתו, וכי יש לגרים נחלה בארץ ישראל ואיזו היא נחלתו זו כפרתו. גר לרבות הגרים. הגר לרבות נשי גרים, כי לכל העם ריבה נשים ועבדים, בשגגה פרט למזיד. הורו בית דין שחלב מותר ונתחלף לו חלב בשומן [ואכלו] רב אמר (חייב) [פטור] ורבי יוחנן אמר (פטור) [חייב], אמר רבא ומודה (רבי יוחנן) [רב] שאין משלים לרוב צבור דאמר קרא כי לכל העם בשגגה עד שיהו כולן בשגגה אחת: ואם נפש אחת תחטא בשגגה. ע"א היתה בכלל כל המצות שיחיד מביא עליה כשבה או שעירה, נשיא מביא שעיר, משיח ובין דין מביאין פר, הרי הכתוב מוציאם מכללם (להחמיר עליה ולידון (לה) בקבועה) שיהו יחיד ונשיא ומשיח מביאין עליה עז בת שנתה לחטאת לכך נאמרה פרשה זו. נפש אחת תחטא בע"א הכתוב מדבר. או אינו אלא באחת מכל המצות האמורות בתורה, אמרת במה הענין מדבר בע"א. ר' יצחק אומר בע"א הכתוב מדבר. או אינו מדבר אלא באחת מכל מצות האמורות בתורה, הרי אתה דן צבור היה בכלל והוציאו הכתוב מכללו ושינה את קרבנותיו מה להלן בע"א הכתוב מדבר אף כאן בע"א הכתוב מדבר. ואם נפש אחת תחטא בשגגה להוציא את המזידה. והקריבה עז בת שנתה לחטאת זה בנה אב כל מקום שנאמר עז לחטאת תהא בת שנתה. וכפר הכהן על הנפש השוגגת חטאים שבידו הם גרמו שיבא (לבית) [לידי] חטאת. בחטאה בשגגה להוציא את דקדוקי ע"א, שהיה בדין ומה מצות קלות הרי הוא חייב על דקדוקיהן, עבודת אלילים חמורה אינו דין שיהא חייב על דקדוקיה, תלמוד לומר בחטאה בשגגה להוציא את דקדוקי עבודת אלילים. וכפר עליו להוציא את הספק. שהיה בדין ומה מצות קלות הרי הוא חייב על ספקן, עבודת אלילים חמורה אינו דין שיהא חייב על ספקה, תלמוד לומר וכפר עליו להוציא את הספק. ונסלח לו סליחה גמורה ככל הסליחות שבתורה. לפי שנאמר ועשו כל העדה פר בזמן שהורו בית דין ועשו צבור בית דין מביאים פר על ידיהן יכול יחזרו יחידים ויעשו שעירה כל אחד ואחד, תלמוד לומר ואם נפש אחת תחטא בשגגה החוטא בפני עצמו מביא ולא החוטא עם הצבור. יכול שאין לי אלא בזמן שהורו ב"ד ועשו מרובין בית דין מביאין על ידיהן פר, יכול יביאו בית דין על ידיהן ויחזרו יחידין וכו' עד עם הצבור. הורו בית דין וטעו וידעו שטעו וחזרו בהן והיה אחד נוהג בהוראתן [מנין] שהוא כצבור, ת"ל ואם נפש אחת תחטא בפני עצמה מביאה ולא על הוראת בית דין. ממעט אני את אלו שהן תלוי ין בהוראת בית דין ולא אמעט את אחד שהורה מפי עצמו כהוראת ב"ד שהוא מביא כצבור, ת"ל ואם נפש אחת תחטא. נפש אחת תחטא בפני עצמה היא מביאה ולא על הוראת בית דין. בשגגה פרט למזיד. בשגגה פרט לאנוס, בשגגה שתהא שגגה מתחלה ועד סוף ולא בזמן שתחלתו שוגג וסופו מזיד, תחלתו שוגג וסופו אנוס, תחלתו מזיד וסופו שוגג, תחלתו מזיד וסופו אנוס, תחלתו אנוס וסופו שוגג, תחלתו אנוס וסופו מזיד. בית שמאי אומרים נידון על השגגה ואח"כ נידון על הזדון ועל האונס. ובית הלל אומרים אם אין שגגה מתחלה ועד סוף הרי זה פטור. בת שנתה יצאה חטאת עבודת אלילים מכלל החטאות ונקבעה בשעירה בת שנתה. בת שנתה (יצאה) לעצמה ולא בת שנתה לשנים. לחטאת שיהא מקריב הקדשה לשם חטאת, וכפר הכהן לרבות יחידים שהיו בתוכם שלא חטאו עמהן צריכין כפרה, יכול אם [לא] הביאו לא תכפר להן, ת"ל בחטאה בשגגה לפני ה' על ששגג וחטא לשם. איתמר שגג בזריקה רב נחמן אמר קרבנו ריח ניחוח, רב ששת אמר אין קרבנו ריח ניחוח. אמר רב ששת מנא אמינא לה דכתיב והיו לבית ישראל למכשול עון מאי לאו או מכשול או עון ומכשול שוגג ועון מזיד. ורב נחמן אמר מכשול דעון. אמר רב נחמן מנא אמינא לה דתניא וכפר הכהן על הנפש השוגגת בחטאה בשגגה מלמד שהכהן מתכפר על ידי עצמו, במאי אילימא בשחיטה מאי איריא שוגג אפילו מזיד נמי, אלא לאו בזריקה, ורב ששת אמר לך לעולם בשחיטה ובמזיד נעשה משרת לאלילים: האזרח בבני ישראל למה נאמר. לפי שהוא אומר כל האזרח בישראל ישבו בסוכות שומע אני אף הנשים במשמע, ת"ל האזרח בבני ישראל זה בנה אב כל מקום שנאמר אזרח בזכרים הכתוב מדבר. דבר אחר האזרח בבני ישראל למה נאמר, שהיה בדין ישראל נצטוו על עבודת אלילים והנכרים נצטוו על עבודת אלילים, אם למדתי לישראל שמביאין על שגגת עבודת אלילים אף הנכרים מביאין על שגגת ע"א. תלמוד לומר האזרח בבני ישראל ישראל מביא על שגגת ע"א ואין הנכרים מביאין על שגגת ע"א, האזרח מביא חטאת ואין הנכרים מביאין חטאת. או האזרח פרט לגרים, אמרת גר אלו הגרים, הגר לרבות נשי גרים: תורה אחת יהיה לכם. ליחיד ולנשיא ולמשיח. שהיה בדין [הואיל] וצבור מביאין קרבן על כל המצות ומביאים קרבן על עבודת אלילים אם למדתי לצבור שכשם שמביא קרבן על כל המצות מביא קרבן על עבודת אלילים אף וכו'. ועוד קל וחומר ומה אם במקום שאין הצבור מביא פר משיח מביא פר כאן שהצבור מביא פר אינו דין שהמשיח מביא פר, תלמוד לומר תורה אחת יהיה לכם ליחיד ולנשיא ולמשיח. לעושה בשגגה רבי יהודה בן בתירא אומר הרי כל העושה בשגגה כעבודת אלילים מה עבודת אלילים [מיוחדת] מעשה שחייבין על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת אף כל העושה בשגגה מעשה שחייבין על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת: במדבר - פרק טו - רמז תשמט והנפש אשר תעשה ביד רמה. תינוק שנתגדל בין הנכרים וגר שנתגייר בין הנכרים ועבר על אבות הרבה בשבתות הרבה אינו חייב אלא חטאת אחת וחייב על הדם א' ועל החלב א' ועל ע"א א'. ומונבז פוטר וכך היה מונבז דן לפי רבי עקיבא הואיל ומזיד קרוי חוטא ושוגג קרוי חוטא מה מזיד שהיתה לו ידיעה אף שוגג שהיתה לו ידיעה, אמר ליה רבי עקיבא הריני מוסיף על דבריך אי מה מזיד שהיתה לו ידיעה בשעת מעשה אף שוגג [שהיתה לו ידיעה בשעת מעשה], א"ל הן וכ"ש שהוספת, אמר ליה לדבריך אין זה קרוי שוגג אלא מזיד. מאי טעמא דמונבז דכתיב תורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה וכתיב והנפש אשר תעשה ביד רמה. מקיש שוגג למזיד מה מזיד שהיתה לו ידיעה אף שוגג שהיתה לו ידיעה, ורבנן [האי תורה אחת מאי עבדי ליה], מיבעי ליה למדמקרי ליה רבי יהושע בן לוי לבריה תורה אחת יהיה לכם וגו' הוקשה כל התורה כולה לעבודת אלילים מה עבודת אלילים דבר שחייבין על זדונה כרת וחייבין על שגגתה חטאת אף כל דבר שחייבין על זדונו כרת חייבין על שגגתו חטאת. אמר רבי יוחנן המחמר אחר בהמתו בשבת פטור מכלום, בשוגג לא מיחייב חטאת דכתיב תורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה והנפש אשר תעשה ביד רמה. הוקשה כל התורה כולה לע"א מה עבודת אלילים עד שעביד מעשה בגופיה לא מיחייב, ה"נ, במזיד נמי לא מיחייב דתנן המחלל את השבת בדבר שחייבין על שגגתו חטאת חייבין על זדונו סקילה הא אין חייבין על שגגתו חטאת אין חייבין על זדונו סקילה, בלאו נמי לא מיחייב דהוה ליה לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין ואין לוקין עליו, ואפילו למאן דאמר לוקין ליכתוב רחמנא לא תעשה כל מלאכה ובהמתך, אתה למה לי, הוא ניהו דמחייב בבהמתו לא מחייב. רבי אומר העושה מצוה אחת [לשמה] אל ישמח לאותה מצוה לסוף שגוררת מצות הרבה, והעובר עבירה אחת אל ידאג לאותה עבירה לסוף שגוררת עבירות הרבה שמצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה: את ה' הוא מגדף. תנו רבנן מגדף מביא קרבן הואיל ונאמר בו כרת במקום קרבן דברי רבי עקיבא, קסבר מיגו דבעי ליה למיכתב כרת בעלמא וכתיב כרת במקום קרבן שמע מינה מייתי קרבן, וקאמר להו רבי עקיבא לרבנן אמריתו מגדף לית ביה מעשה מהו מגדף אמרו ליה מברך את השם. אלא כרת דכתיב במגדף למה לי, אמרי ליה ליתן כרת במקלל, דכתיב במקלל ונשא חטאו וכתיב בפסח שני חטאו ישא מה להלן כרת אף כאן כרת. תנו רבנן את ה' הוא מגדף איסי בן יהודה אומר כאדם שאומר לחברו גדפת את הקערה וחסרת קסבר מגדף היינו מברך את השם. רבי אלעזר בן עזריה אומר כאדם שאומר לחברו גדפת את הקערה ולא חסרת. קבר מגדף היינו עובד ע"א, תניא אידך את ה' הוא מגדוף רבי אלעזר אומר באדם העובד ע"א הכתוב מדבר. וחכ"א לא בא הכתוב אלא ליתן כרת למברך [השם]. תניא אמר רבי אלעזר ברבי יוסי בדבר הזה זייפתי ספרי כותים שהיו אומרים אין תחיית המתים מן התורה [אמרתי להם] הרי הוא אומר הכרת תכרת וגו' בעולם הזה, עונה בה לעולם הבא. ולימא להו תרווייהו מהכרת תכרת, דברה תורה כלשון בני אדם. כתנאי הכרת בעוה"ז תכרת לעולם הבא דברי רבי עקיבא. אמר ליה רבי (אלעזר בן עזריה) [ישמעאל] והלא כבר נאמר את ה' הוא מגדף ונכרתה וכי שלשה עולמות יש, אלא (הכרת) [ונכרתה] בעולם הזה, הכרת לעולם הבא, הכרת תכרת דברה תורה כלשון בני אדם. בין לרבי (אלעזר בן עזריה) [ישמעאל] בין לרבי עקריבא עונה בה מאי עבדי ליה, מיבעי ליה לכדתניא יכול אפילו עשה תשובה, ת"ל עונה בה לא אמרתי אלא בזמן שעונה בה. ונכרתה אין הכרתה אלא הפסקה. הנפש ההיא מזידה דברי רבי עקיבא, מעמיה ועמה בשלום. ונכרתה הנפש ולא הצבור. ההיא כשהיא יחידה, ההיא ולא אנוסה ולא מוכרחת. הכרת תכרת ע"א קודם לכל הכריתות שבתורה, עונה בה לרבות בעל אוב או ידעוני, עונה בה אף לאחר מיתה: כי דבר ה' בזה. זה האומר אין תורה מן השמים. דבר אחר זה אפיקורוס [ד"א זה המגלה פנים בתורה]. ואת מצותו הפר זה המפר ברית בשר. תניא אידך כי דבר ה' בזה זה האומר אין תורה מן השמים ואפילו אמר כל התורה כולה מן השמים חוץ מפסוק זה שלא אמרו הקב"ה אלא משה מפי עצמו אמרו זהו דבר ה' בזה, ואפי' אמר כל התורה כולה מן השמים חוץ מדקדוק זה מקל וחומר זה מגזרה שוה זו זהו כי דבר ה' בזה. תניא היה רבי מאיר אומר הלומד תורה ואינו מלמדה זהו כי דבר ה' בזה. רבי נתן אומר כל מי שאינו משגיח על המשנה. רבי (נחמיה) [נהוראי] אומר כל שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק, רבי ישמעאל אומר זה העובד ע"א, כי דבר ה' בזה זה המבזה דבור שנאמר לו למשה בסיני אנכי ולא יהיה לך: דבר אחר כי דבר ה' בזה. זה המגלה פנים בתורה, ואת מצותו הפר זה המפר ברית בשר, מכאן אמר רבי אלעזר המודעי המחלל את הקדשים והמבזה את המועדות והמפר בריתו של אברהם אבינו אף על פי שיש בידו מצות הרבה כדאי הם העבירות לדחותו מן העולם. עונה בה כל המתים במיתה מתכפרין להם אבל זו עונה בה כענין שנאמר ותהי עונותם על עצמותם, או אפילו עשה תשובה, תלמוד לומר עונה בה, וכן הוא אומר שחת לו לא בניו מומם, כשמומם בם אינם בניו וכשאין מומם בם בניו הם, רבי ישמעאל אומר עונה בה למה נאמר. לפי שהוא אומר פוקד עון אבות על בנים יכול אף ע"א תהא נפקדת על בנים ועל שלשים ועל רבעים, תלמוד לומר עונה בה, בה עון תלוי ואינה נפקדת לא על בנים לא על שלשים ולא על רבעים. רבי נתן אומר סימן טוב לאדם שנפרעין ממנו לאחר מיתתו [מת ולא נספד ולא נקבר אכלתו חיה או שירדו עליו גשמים הרי זה סימן טוב שנפרעים ממנו לאחר מיתתו], ואף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר שנאמר בעת ההיא נאם יוציאו את עצמות וגו': ויהיו בני ישראל במדבר. בגנות ישראל הכתוב מדבר שלא שמרו אלא שבת ראשונה ושניה חללו. וימצאו איש מקושש עצים תולש מן הקרקע. או אינו אלא איש ושמו מקושש, תלמוד לומר ויקריבו אותו המוצאים אותו מקושש ומה תלמוד לומר וימצאו איש מקושש תולש מן הקרקע. אמר רב יהודה אמר שמואל מקושש מעביר ארבע אמות ברשות הרבים הוה. במתניתא תנא תולש הוה, רב אחא בר יעקב אמר מעמר הוה, למאי נפקא מינה כדרב דאמר רב מצאתי מגלת סתרים בי רבי חייא וכתוב בה איסי בן יהודה אומר אבות מלאכות ל"ט ואינו חייב אלא על אחת מהם, מר סבר הא (מהנך) [מיהת] לא מספקן [ומר סבר הא מיהת לא מספקן]. תנו רבנן מקושש זה צלפחד, וכן הוא אומר ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו איש מקושש ולהלן הוא אומר אבינו מת במדבר מה להלן צלפחד אף כאן צלפחד דביר רבי עקיבא. אמר ליה רבי יהודה בן בתירה עקיבא בין כך ובין כך אתה עתיד ליתן את הדין אם כדבריך התורה כסתו ואתה מגלה אותו ואם לאו אתה מוציא לעז על אותו צדיק. ורבי יהודה בן בתירה גזרה שוה לא גמיר, אלא מהיכא הוה, מן המעפילים הוה. כיוצא בדבר אתה אומר ויחר אף ה' בם וילך מלמד שאף אהרן נצטרע דברי רבי עקיבא אמר ליה רבי יהודה וכו' (כדלעיל), אלא הא כתיב בם ההוא בנזיפא בעלמא. יודע היה משה רבינו שמקושש במיתה שנאמר מחלליה מות יומת אבל לא היה יודע באיזה מיתה, וראויה היתה פרשת מקושש שתכתב על ידי משה רבינו אלא שנתחייב מקושש ונכתבה על ידו ללמדך שמגלגלין זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב (כתוב ברמז רע"א): במדבר - פרק טו - רמז תשנ וימצאו איש מקושש. מגיד (לה) שמינה משה שומרים ומצאו אותו מקושש. ויקריבו אותו המוצאים אותו מקושש עצים למה נאמר והלא כבר נאמר וימצאו איש ומה תלמוד לומר ויקריבו אותו המוצאים אותו מגיד שהתרו בו מעין מלאכתו, מכאן לכל אבות מלאכות שבתורה שמתרין בהן מעין מלאכתן. רבי יצחק אומר אין צריך מה עבודת אלילים חמורה אינו חייב עד שיתרו בו קל וחומר לכל המצות שבתורה ומה תלמוד לומר ויקריבו אותו מגיד שהתרו בו ואחר כך הביאוהו אצל משה. אל משה ואל אהרן ואל כל העדה אם משה לא היה יודע אהרן היה יודע, אלא סרס המקרא ודרשהו דברי רבי יאשיה. אבא חנן אומר משום רבי אלעזר בבית המדרש היו יושבין ובאו ועמדו לפניהם. לפי שאמר שבו איש תחתיו יכול אף צפון ודרום אל תחללו מזרח ומערב, מזרח ומערב אל תחללו צפון ודרום, ת"ל אל יצא וגו', הא למדת שיש לו מקום, וכמה, אמרו ארבע אמות. וכן מי שיצא שכור או שהוציאו רוח רעה או נכרים או ליסטים אין לו אלא ד' אמות. יכול אף מהלכי שבתות לא יהא להם אלא ארבע אמות, ת"ל ויהיו בני ישראל במדבר, אלא שאמר להם משה צאו וראו אם יש אדם שחלל את השבת, אבל אין אתה יודע כמה נתן להם משה, אמרת ומדותם מחוץ לעיר והעיר בתוך כשם שאמר בזה אף כל שבתות יש להם אלפים אמה לכל רוח. אמר רבי שמעון אי אפשר לומר מקושש היה צלפחד מפני שהיה מקושש בשנה ראשונה (בכ"א) [בכ"ב] לחדש השני, וכי אפשר שיהו בנות צלפחד בנות מלכים נאות וכשרות הקטנה יושבת ארבעים שנה עד שלא נשאת, באיזו שנה היה צלפחד בשנה שניה שנאמר וישמע הכנעני מלך ערד. באותה שנה מת צלפחד. וימצאו איש, איש אחד היה. ויקריבו אותו אלו שנצטוו לצאת אלו שהתרו בו המוצאים אותו ולא (אדם) [נגע] אחר בו. רבי יהודה אומר הביא חבילתו עמו. מקושש עצים ביום השבת והלא כבר נאמר להלן מקושש עצים, אלא לאחר שעמרו לו שבת בראשית הוא חזר להיות מקושש: ויניחו אותו במשמר. מגיד שכל חייבי מיתות נחבשין. כי לא פורש לא היה ידוע באיזה מיתה יומת. ויאמר ה' אל משה מות יומת האיש לדורות. רגום אותו באבנים לשעה. כל העדה במעמד כל העדה, או כל העדה כמשמעו, תלמוד לומר יד העדים תהיה בו בראשונה להמיתו, הא מה תלמוד לומר כל העדה במעמד כל העדה, ויוציאו אותו כל העדה מגיד שכל חייבי מיתות נהרגין חוץ לבית דין, וירגמו אותו באבנים וכתוב אחד אומר וירגמו אותו אבן כיצד יתקיימו שני כתובים הללו, בית הסקילה היה גבוה ב' קומות אחד מן העדים דוחפו על מתניו נהפך על לבו הופכו על מתניו ואם מת בה יצא ואם לאו העד השני נוטל את האבן ונותנה על לבו אם מת בה יצא ואם לאו רגימתו בכל ישראל שנאמר יד העדים תהיה בו בראשונה להמיתו וגו', נמצאת מקיים רגום אותו באבנים ונמצאת מקיים וירגמו אותו אבן. כאשר צוה ה' את משה אמר להם סקלוהו וסקלו תלו ותלו, אבל לא שמענו שיתלו עד שנאמר כי יהיה באיש חטא משפט מות. ויניחו אותו לא הניחוהו אצל מקלל. תנא דבי אליהו וימצאו איש מקושש עצים אמר לו הקב"ה למשה חלל זה את השבת, אמר לפניו רבש"ע אתה יודע בכל יום תפילין בראשו תפילין בזרועו ורואה אותן וחוזר בו עכשיו שאין עליו תפילין חלל זה את השבת, אמר לו הקב"ה למשה צא וברור להם דבר שינהגו בו בשבת ובימים טובים שנאמר ועשו להם ציצית לדורותם אין לדורותם אלא לדור תם ואין תם אלא יעקב שנאמר ויעקב איש תם, תם מגזל, תם מגלוי עריות, תם משפיכות דמים: דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם ועשו להם ציצית. זה שאמר הכתוב אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה, ואמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר, זרע להם הקב"ה את התורה ואת המצות לישראל להנחילם חיי העולם הבא, ולא הניח דבר בעולם שלא נתן בו מצוה לישראל. יצא לחרוש לא תחרוש בשור ובחמור, לזרוע לא תזרע כרמך כלאים. לקצור כי תקצור קצירך בשדך, [לדוש לא תחסום שור בדישו], לאפות ראשית עריסותיכם חלה תרימו, שחטא ונתן לכהן הזרוע והלחיים והקיבה. קן צפור שלוח הקן. חיה ועוף ושפך את דמו וכסהו בעפר, נטע וערלתם ערלתו. קבר את המת לא תתגודדו. מגלח שער לא תקיפו פאת ראשכם. בנה בית ועשית מעקב. במזוזה וכתבתם על מזוזות. נתכסה בטלית ועשו להם ציצית. פרשת ציצית מפני מה קבעוה בק"ש מפני שיש בה חמשה דברים מצות ציצית ויציאת מצרים ועול מצות והרהור עבירה והרהור אלילים. בשלמא הני תלתא מפרשי, אלא עבירה ואלילים מנלן, דתניא אחרי לבבכם זה הרהור עבירה, ואחרי עיניכם זה הרהור אלילים. בני ישראל חייבים בציצית ואין הנכרים חייבים, או בני ישראל פרט לגרים, אמרת ויאמר ה' אל משה לרבות יחידים, דבר אל בני ישראל לרבות את הגרים, ואמרת אליהם ריבה עבדים משוחררים. ובצד השני אתה אומר בני ישראל להזהיר גדולים על הקטנים להנהיגן במצות ציצית, מכאן אמרו כל תינוק שיודע להתעטף חייב בציצית, וכל שהוא יודע לנענע חייב בלולב, וכל שהוא יודע לשמור תפילין חייב בתפילין, וכל שהוא יודע לדבר אביו (ואמו) חייב ללמדו שמע ותורה ולשון הקודש ואם לאו ראוי לו שלא בא לעולם. כל שהוא יודע להכיר לאביו שוחטין עליו את הפסח, וכל שהוא אוכל כזית דגן פורשין מצואתו וממימי רגליו ד' אמות, וכל שהוא יודע לפתוח חיקו הכהנים חולקים לו בבתי הגרנות: דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם. אף הנשים במשמע, ר' שמעון פוטר את הנשים מן הציצית מפני שמצות עשה שהזמן גרמא נוהגת באנשים ואין נוהגת בנשים, בכשרין ולא בפסולין. ר' יהודה בן בבא אומר ביחוד פטרו חכמים את הרדיד של אשה מן הציצית, ולא חייבו בטלית אלא מפני [שפעמים] בעלה מתכסה בו. אמר רב מנין לציצית בנכרים שיהא פסולה שנאמר דבר אל בני ישראל ועשו להם ציצית, בני ישראל יעשו להם ציצית ואין הגוים יעשו. א"ל רב מרדכי לרב אשי אתון הכי מתניתו לה ואנן הכי מתנינן לה אמר רב יהודה [אמר רב] מנין לציצית בנכרי שכשרה שנאמר דבר אל בני ישראל ועשו להם ציצית יעשו להם אחרים. תנן התם סוכה ישנה ב"ש פוסלין וב"ה מכשרין, וב"ה לית להו הא דאמר רב יהודה אמר רב עשאה לציצית מן הקוצים ומן הגרדים ומן הציצין פסולה אלמא טויה לשמה בעינן, הכי נמי עשיה לשמה בעינן, שאני התם דא"ק גדילים תעשה לך לך לשם חובך הכי נמי חג הסוכות תעשה לך לך לשם חובך, ההוא [מיבעי ליה] למעוטי גזולה, התם נמי מיבעי ליה למעוטי גזולה, התם קרא אחרינא כתיב ועשו להם ציצית משלהם. אמר רב ששת כל שאינו מניח תפילין עובר בשמונה עשה, וכל שאין לו ציצית עובר בחמשה עשה, וכל כהן שאינו עולה לדוכן עובר בשלשה עשה, וכל שאינו לו מזוזה בפתחו עובר בשני עשה [וכתבתם וכתבתם]. אמר ריש לקיש כל המניח תפילין מאריך ימים ושנים שנאמר ה' עליהם יחיו וגו' ותחלימני והחייני: ועשו להם ציצית אין ציצית אלא דבר היוצא (ודבר) כל שהוא. וכבר נכנסו זקני ב"ש וב"ה לעלית יונתן בן בתירה ואמרו ציצית אין להם שעור, כיוצא בהן אמרו לולב אין לו שעור, ועשו להם ציצית שומע אני יעשה חוט אחד בפני עצמה ת"ל גדילים תעשה כמה גדילים אתה עושה אין פחות משלשה דברי ב"ה. וב"ש אומרים שלשה של צמר (וארבעה) [ורביעית] של תכלת והלכה כדברי ב"ש. בד"א בתחלה אבל שיריה וגרדומיה כל שהוא. ועשו להם ציצית יכול יעשה כולה ציצית ת"ל גדילים, [אי גדילים] שומע אני יעשה כולה גדילים, ת"ל ציצית, הא כיצד שתהא גדילה יוצא מן הכנף וציצית מן הגדילים. ת"ר כמה חוטין הוא נותן ב"ש אומרים ארבעה וב"ה אומרים שלשה. וכמה תהא משולשלת ב" שאומרים ארבע וב"ה אומרים שלש ושלש. שב"ה אומרים אחד מארבע בטפח של כל אדם. אמר רב פפא טפח דאורייתא ארבע בגודל שית בקטנה חמש בתילתא (באצבע). אמר רב הונא ד' בתוך ד' משולשלת ארבע. ורב יהודה אמר שלש בתוך שלש משולשלת שלש. אמר רב פפא [הלכתא] ארבע בתוך שלש משולשלת ארבע, למימרא דאית ליה שעורא ורמינהו ציצית אין ציצית אלא יוצא וכו' (כדלעיל) מאי לאו אין לו שעור כלל, לא אין לו שעור למעלה אבל יש לו שעור למטה. ת"ר אין ציצית אלא ענף וכן הוא אומר וישלח תבנית יד ויקחני בציצית ראשי אמר אביי וצריך לפורדה כי ציצותא דארמאה. ת"ר הטיל על הקרן או על הגדיל כשרה ר' (אבין) [אליעזר] פוסל בשתיהן. כמאן אזלא הא דאמר רב גידל אמר רב ציצית צריכא שתהא נוטפת על הקרן שנאמר כל כנפי בגדיהם כמאן כר' (אבין) [אליעזר], אמר ר' יעקב א"ר יוחנן וצריך שירחיק מלא קשר גודל. ואצטריך דרב פפא ואצטריך דר' יעקב, דאי מדרב פפא הוה אמינא תוך (ממש) [שלש] דלא לרחיק טפי וכמה דמקרב מעלי אצטריך דר' יעקב. ואי מדר' יעקב הוה אמינא מלא קשר גודל דלא ליקרב טפי וכמה דמרחק מעלי צריכא. ובשעת עשיה איתמר. ציצית אע"ג דכתיב כסותך דידך אין דשותפות לא כתב רחמנא על כנפי בגדיהם. אלא כסותך למה לי, לכדרך יהודה [דאמר רב יהודה] טלית שאולה כל שלשים יום פטור מן הציצית. רבא רמי כתיב הכנף מין כנף וכתיב צמר ופשתים וגו' גדילים תעשה לך הא כיצד צמר ופשתים פוטרין בין במינן בין שלא במינן, שאר מינין במינן פוטרין שלא במינן אין פוטרין. אמר (רבא) [רחבה] א"ר יהודה חוטי צמר פוטרין בשל פשתן ושל פשתן פוטרין בשל צמר חוטי צמר (או) ופשתן פוטרים בכל מקום ואפילו בשיראין ופליגא דרב נחמן דאמר שיראין פטורין מן הציצית. איתיביה רבא לרב נחמן השיראים והכלך והסריקין כולן חייבין בציצית מדרבנן, א"ה אימא סיפא וכולן צמר ופשתים פוטרין בהן [אי אמרת בשלמא דאורייתא היינו דמשתרי בהו כלאים, אלא אי אמרת דרבנן היכי משתרי בהו כלאים]. אימא או צמר או פשתן, ה"נ מסתברא דקתני [סיפא] הם עצמן במינן פוטרין שלא במינן אין פוטרין, אי אמרת בשלמא מדרבנן הייו דמיפטר במינן אלא אי אמרת דאורייתא צמר ופתשתים הוא דפטר מיני אחרינא לא פטר, אי משום הא לא איריא כדרבא דרבא רמי וכו' (כדלעיל). ורב נחמן אמר כדתנא דבי רבי ישמעאל הואיל ונאמרו בגדים בתורה סתם ופרט לך הכתוב באחד מהם צמר ופשתים אף כל צמר ופשתים. אמר אביי והאי תנא דבי רבי ישמעאל מפקא מאידך תנא דבי רבי ישמעאל, בגד אין לי אלא בגד [צמר] מנין לרבות צמר גמלים וצמר ארנבים ונוצה של עזים והכלך והסיריקין והשיראים, ת"ל או בגד. על כנפי בגדיהם יכול אף בעלת שלש ובעלת שש ובעלת שבע ובעלת שמונה במשמע, ת"ל על ארבע כנפות יצאו בעלת שלש ובעלת חמש וכו'. משמע מוציא את אלו (ומביא) [ומנין להוציא] כרים וכסתות, ת"ל אשר תכסה בה פרט לכרים וכסתות. או אשר תכסה בה שומע אני אף כסות לילה במשמע, ת"ל וראיתם אותו ביום ולא בלילה הא אם היתה מיוחדת ביום ובלילה תהא חייבת בציצית, משמע מוציא את כסות לילה ומוציא את כסות סומא, תלמוד לומר והיה לכם לציצית מ"מ. ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת טווי ושזור. אין לי אלא תכלת טווי ושזור, לבן מנין הרי אתה דן הואיל ואמרה תורה תן תכלת ותן לבן מה תכלת טווי ושזור אף לבן טווי ושזור. ונתנו על מקום האריגה ולא על מקום הפתיל ואם הטיל כשרה ורבי נתן פוסל, על קרן כשרה ורבי אבין פוסל שאמרה תורה על ארבע כנפות ולא על שמונה: ונתנו על ציצית הכנף למה נאמר, לפי שהוא אומר ועשו להם ציצית שומע אני יארגנה עמה, ת"ל ונתנו. הא כיצד תופרה עמה שארבע ציציות מעכבים זו את זו שארבעתן מצוה אחת הן. [רבי ישמעאל אומר ארבע מצות הן]. ר' אלעזר בר' שמעון אומר למה נקרא שמה תכלת על שם שנתכלו המצרים בבכוריהם שנאמר ויהי בחצי הלילה. דבר אחר על שכלו המצרים על הים. רבי אומר למה נקרא שמה ציצית על שם שהציץ המקום על בתי אבותינו במצרים שנאמר קול דודי הנה זה בא וגו' דומה דודי לצבי וגו' הנה זה עומד וגו' מציץ מן החרכים. ר' (חנניה) [חנינא] בן אנטיגנוס אומר כל המקיים מצות ציצית יזכה להיות בימים ההם אשר יחזיקו וגו'. וכל המבטל מצות ציצית (מצות כנף) עליו מהו אומר לאחוז בכנפות הארץ וינערו רשעים ממנה: והיה לכם לציצית. ארבע ציציות מעכבות זו את זו דכתיב בהו הויה. תניא על ארבע כנפות כסותך ארבע ולא שלש, או אינו אלא ארבע ולא חמש, כשהוא אומר אשר תכסה בה הרי בעלת חמש אמור, הא מה אני מקיים ארבע, ארבע ולא שלש. ומה ראית, מרבה אני בעלת חמש שיש בכלל חמש ארבע ומוציא אני בעלת שלש שאין בכלל שלש ארבע, ותניא אידך ארבע ולא שלש ארבע ולא חמש [מאי לאו בהא קמיפלגי דמ"ס יתר כמאן דאיתיה דמי ומ"ס כמאן דליתיה דמי, לא] דכ"ע כמאן דאיתיה דמי ושאני הכא דרבי רחמנא אשר תכסה. ואידך האי אשר תכסה מאי עביד ליה, לכדתניא וראיתם אותו פרט לכסות לילה. או אינו אלא סומא, כשהוא אומר אשר תכסה בה הרי כסות סומא אמור, הא מה אני מקיים וראיתם אותו פרט לכסות לילה. ומה ראית, מרבה אני כסות סומא שישנו בראיה אצל אחרים ומוציא אני כסות לילה שאינו בראיה אצל אחרים. ואידך [נפקא ליה] מאשר. ואידך אשר לא דריש. ורבנן האי וראיתם אותו מאי עבדי ליה, מיבעי ליה לכדתניא וראיתם אותו וזכרתם ראה מצוה זו וזכור מצוה אחרת התלויה בה ואיזו זו קריאת שמע. דתנן מאימתי קורין את שמע בשחרית משיכיר בין תכלת ללבן. ותניא אידך וראיתם אותו וזכרתם ראה מוה זו וזכור מצוה אחרת הסמוכה לה ואיזו זו מצות כלאים דכתיב לא תלבש שעטנז וגו' גדילים תעשה לך. תניא אידך וראיתם אותו וגו' כיון שנתחייב אדם במצוה זו נתחייב במצות כולן, ורבי שמעון היא דאמר מצות [עשה] שהזמן גרמא היא. תניא אידך וראיתם אותו שקולה מצוה זו כנגד כל המצות. תניא אידך וראיתם וזכרתם ועשיתם ראיה מביאה לידי זכירה וזכירה מביאה לידי מעשה, ור"ש בן יוחאי אומר כל הזהיר במצות ציצית זוכה להקביל פני שכינה, כתיב הכא וראיתם וכתיב התם את ה' אלקיך תירא ואותו תעבוד. התכלת אינה מעכבת את הלבן והלבן אינו מעכב את התכלת. לימא מתניתין דלא כרבי דתניא וראיתם אותו מלמד שמעכבין זה את זה דברי רבי, וחכמים אומרים אין מעכבין. מאי טעמא דרבי דכתיב הכנף מין כנף וכתיב פתיל תכלת ואמר רחמנא וראיתם אותו עד דאיכא תרוייהו בחד. ורבנן וראיתם אותו האי לחודיה והאי לחודיה. לימד דלא כרבי, אמר רב יהודה אמר רב אפילו תימא רבי לא צריכא אלא להקדים דתניא מצוה להקדים לבן לתכלת ואם הקדים תכלת ללבן יצא אלא שחיסר מצוה, מאי חיסר מצוה דלא עביד מצוה מן המובחר, התינח לבן דאינו מעכב את התכלת, תכלת דאינו מעכב את הלבן מאי היא, אמר רבא לא נצרכא אלא לגרדומין דאי איגרדום תכלת וקם אלבן ואי איגרדום לבן וקם אתכלת לית לן בה, דאמרי בני רבי חייא גרדומי תכלת כשרים. וכמה שיעור גרדומין כדי לעונבן, איעיא להו כדי לעונבן כולן בהדי הדדי או דילמא כל חד וחד לחודיה, תיקו. אתה אומר פרט לכסות לילה או אינו אלא פרט לכסות סומא, הרי חוזר ואומר למען תזכרו הרי נתן ראיה למי שהוא רואה. וראיתם אותו אותו ולא אותם שאם עשיתם כן כאלו אתה רואה כסא הכבוד שהוא דומה לתכלת. רבי [מאיר] אומר וראיתם אותם לא נאמר אלא וראיתם אותו מגיד הכתוב שכל המקיים מצות ציצית מעלה עליו הכתוב כאילו הקביל פני השכינה שהתכלת דומה ליום וים דומה לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד כענין שאנמר וממעל לרקיע אשר על ראשם כמראה אבן ספיר. וראיתם אותו וזכרתם וגו' זו פרשת שמע, אתה אומר זו פרשת שמע או אינו אלא פרשת והיה אם שמוע, אמרת צא וראה איזו היא פרשה שיש בה קבול עול מלכות שמים ומיעט בה את אלילים אין אתה מוצא אלא פרשת שמע. ותקדום פרשת והיה אם שמוע לפרשת שמע, אמרת תקדום פרשה שיש בה קבול עול מלכות שמים ומיעט בה אלילים לפרשה והיה [שאינה אלא ללמד]. ותקדום פרשת ציצית לוהיה, אמרת תקדום פרשה שהיא נוהגת ביום ובלילה לפרשת ציצית שאינה נוהגת אלא ביום. או יהא קורא שלש בערב כדרך שקורא שלש בשחר, תלמוד לומר וראיתם אותו ביום ולא בלילה. רבי שמעון אומר תקדום פרשת שמע שהיא ללמוד וללמד לפרשת והיה אם שמוע שאינה אלא ללמד. ותקדום פרשת והיה אם שמוע לפרשת ציצית שאינה אלא לעשות שעל כך נתנה תורה ללמוד וללמד לשמור ולעשות: וראיתם ועשיתם. מגיד הכתוב שכל המקיים מצות ציצית מעלה עליו הכתוב כאלו קיים כל המצות כולן. והלא דברים קל וחומר ומה אם המקיים מצות ציצית מעלה עליו הכתוב כאלו קיים כל המצות ק"ו לכל המצות שבתורה. ולא תתורו אחרי לבבכם זו אפיקורסות כענין שנאמר אמר נבל בלבו, ומוצא אני מר ממות וגו', ואומר והמלך ישמח באלקים. ואחרי עיניכם זו זנות כענין שנאמר ויאמר שמשון אותה קח לי כי היא ישרה בעיני. אשר אתם זונים אחריהם זו ע"א כענין שנאמר ויזנו אחרי הבעלים, רבי נתן אומר שלא יהא אדם שותה בכוסו ומשתמש בכוס חברו. ולא תתורו אחרי לבבכם מכאן אמר רבי נתן אל ישתה אדם בכוס זה ויתן עינו בכוס אחר. אמר רבא לא נצרכה אלא אפילו שתי נשיו. דבר אחר ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם מגיד שהעינים הולכים אחר הלב. או הלב אחר העינים, אמרת וכי [לא] יש סומא שעושה כל תועבות שבעולם, הא מה ת"ל ולא תתורו אחרי לבבכם מגיד שהעינים הולכים אחר הלב. רבי ישמעאל אומר ולא תתורו אחרי ללבכם ואחרי עיניכם למה נאמר, לפי שהוא אומר שמח בחור בילדותך ווגו' והלך בדרכי לבך, בדרך ישרה, או בכל דרך שתרצה, ת"ל ולא תתורו אחרי לבבכם. א"ר יצחק ליבא ועינא תרין סרסורין דחטאין. ולא תתורו וגו' תנה בני לבך לי ועיניך דרכי תצורנה. אמר הקב"ה הן יהבת לי לבך ועיינך אנא ידענא דאת לי: ולא תתורו וגו'. הלב והעינים הם סרסורין לגוף שהם מזנין לגוף. משל לאחד שהיה מושלך לתוך המים הושיע לו הקברניט את החבל, א"ל תפוס את החבל הזה בידיך ואל תניחהו אם תניחהו אין לך חיים. אך כך אמר הקב"ה לישראל כל זמן שאתם מדובקין במצות אתם חיים שנאמר ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים. וכן הוא אומר החזק במוסר על תרף נצרה כי היא חייך. ולא תתורו על יהי לבך אלילך, וכן הוא אומר מן התרים את הארץ. להגיד לך כמה אזהרות הנואף עובר משום ארבעה עשר לאוין משום לא תשא לא תחמוד לא תתאוה לא תגנוב לא תגזול לא תקום ולא תטור לא תזרע כרמך כלאים לא תחרוש לא תחסום לא תתורו לא תקרב לא תגלה לא תנאף. למען תזכרו ועשיתם לעשות זכרון כמעשה. והייתם קדושים לאלקיכם זו קדושת כל המצות, או אינו אלא קדושת ציצית, [אמרת] במה הענין מדבר בקדושת כל המצות, רבי אומר זו קדושת ציצית, או אינו אלא בקדושת כל המצות, כשהוא אומר קדושים תהיו הרי קדושת כל המצות אמור, הא מה תלמוד לומר והייתם קדושים לאלקיכם זו קדושת ציצית, מגיד שהציצית מוספת קדושה לישראל: אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרי ם. וכי מה ענין יציאת מצרים לכאן, אלא שלא יאמר הריני נותן צבעונין וקלא אילן והן דומין לתכלת ומי מודיע עלי בגלוי אני ה' אלקיכם דעו מה עשיתי להם למצרים שהיו מעשיהן בסתר ופרסמתים בגלוי. והלא דברים ק"ו אם מדת פורענות ממועטת העושה בסתר המקום מפרסמו בגלוי, ק"ו מדת טובה מרובה. דבר אחר למה מזכרים יציאת מצרים על כל מצוה ומצוה, משל למה הדבר דומה למלך שנשבה בן אוהבו וכשפדאו לא פדאו לשם בן חורין אלא לשם עבד שכשיגזור ולא יהא מקבל עליו יאמר לו עבדי אתה, כיון שנכנס למדינה א"ל נעול לי סנדלי וטול לפני כלים והולך לבית המרחץ התחיל הבן ההוא מנתק הוציא עליו שטר לומר עבדי אתה, כך כשפדה הקב"ה את זרע אברהם לא פדאן לשם בני חורין אלא לשם עבדים כשיגזור ולא יהו מקבלין עליהן אומר להם עבדי אתם, כיון שיצאו למדבר התחיל לגזור עליהם מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות כגון שבת ועריות וציצית ותפילין התחילו ישראל להיות מנתקין, א"ל עבדי אתם על מנת כן פדיתי אתכם שאהיה גוזר ואתם מקיימים. אני ה' אלקיכם עוד למה נאמר והלא כבר נאמר אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים ומה תלמוד לומר אני ה' אלקיכם עוד, שלא יהו ישראל אומרים מפני מה אמר הקב"ה לא שנעשה ונטול שכר לא עושין ולא נטל שכר כענין שהיו ישראל שואלין את יחזקאל שנאמר ויבואו אלי האנשים מזקני ישראל וישבו לפני, א"ל יחזקאל עבד שמכרו רבו לא יצא מרשותו, א"ל הן, אמרו לו הואיל שמכרנו המקום לאוה"ע יצאנו מרשותו והעולה על רוחכם (אני ידעתיה) [היו לא תהיה וגו'] חי אני נאם ה' אלקים אם לא ביד חזקה וגו', ביד חזקה זו הדבר שנאמר הנה יד ה' הויה, ובזרוע נטויה זו החרב שנאמר וחרבו שלופה בידו, ובחמה שפוכה זה רעב. אחר שאני מביא עליכם שלש פורעניות זו אחר זו אחר כך אמלוך עליכם על כרחכם. למה לי דכתב רחמנא יציאת מצרים בציצית ובמשקלות וברבית וכו' (כתוב ברמז תרי"ז). תנו רבנן חביבין ישראל (שחבבן) [שסיבבן] הקב"ה במצות תפילין בראשיהן ותפילין בזרועותיהן וציצית בבגדיהן ומזוזה בפתחיהן, ועליהן אמר דוד שבע ביום הללתיך וגו', ובשעה שנכנס דוד לבית המרחץ וראה שעמד ערום אמר אוי לי שאני ערום בלא מצות, וכיון שנזכר במצות מילה שבבשרו נתישבה דעתו, לאחר שיצא אמר עליה שירה למנצח על השמינית מזמור לדוד על מילה שנתנה בשמינית. רבי אליעזר בן יעקב אומר כל שיש לו תפילין בראשו ותפילין בזרועו ומזוזה בפתחו וציצית בגדו הכל בחזוק שלא יחטא שנאמר והחוט המשולש לא במהרה ינתק. ואומר חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם. תניא היה רבי מאיר אומר מה נשתנה תכלת מכל מיני צבעונים, מפני שהתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד שנאמר ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטהר וכתיב התם כמראה אבן ספיר דמות כסא. היה רבי מאיר אומר גדול עונשו של לבן מעונשו של תכלת, משל למלך בשר ודם שאמר לשני עבדיו לאחר אמר הבא לי חותם של טיט ולאחר אמר הבא לי חותם של זהב ופשעו שניהם ולא הביאו איזהו עונשו מרובה זה שאמר לו הבא לי חותם של טיט ולא הביא. תנו רבנן חלזון זו גופו דומה ליום וברייתו דומה לדג ועלה אחת לשבעים שנה ובדמו צובעין תכלת שאין מתן שכרה בעולם הזה ולעולם הבא איני יודע כמה, צא ולמד ממצות ציצית. מעשה באדם אחד שהיה זהיר במצות ציצית ושמע שיש זונה אחת בכרכי היום שנוטלת ארבע מאות זהובים בשכרה, שגר לה ארבע מאות זהובים וקבעה לו זמן, כשהגיע זמנו בא וישב לו בפתח ביתה נכנסה שפחתה ואמרה לה אותו אדם ששגר לך ארבע מאות זהובים בא וישב על הפתח, אמרה יכנס, נכנס הציעה לו שבע מטות שש של כסף ואחת של זהב ובין כל אחת ואחת סולם של כסף (ועליו נר) [ועליונה] של זהב ועלתה וישבה על גבי עליונה ערומה, ואף הוא עלה וישב ערום כנגדה, באו ארבע ציציותיו וטפחו לו על פניו נשמט וישב לו על גבי קרקע, אמרה לו גפה של רומי שאיני מניחך עד שתאמר לי מה מום ראית בי, אמר לה העבדוה שלא ראיתי אשה יפה כמותך, אלא מצוה אחת צוה לנו ה' אלקינו וציצית שמה וכתיב בה אני ה' אלקיכם שני פעמים אני הוא שעתיד ליפרע ואני הוא שעתיד לשלם שכר ועכשיו נדמו עלי כארבעה עדים, אמרה לו העבודה איני מניחך עד שתאמר לי מה שמך ומה שם עירך ומה שם רבך ומה שם מדרשך שאתה לומד בו תורה, כתב ונתן בידה, עמדה וחלקה כל נכסיה שליש למלכות ושליש לעניים ושליש נטלה בידה חוץ מאותן מצעות ובאתה לבית מדרשו של רבי מאיר, אמרה לו רבי צוה עלי ויעשוני גיורת, אמר לה בתי שמא עיניך נתת באחד מן התלמידים, הוציאה כתב מידה ונתנה לו, אמר לה לך זכי במקחך אותן מצעות שהציעה לו באיסור הציאה לו בהיתר, זו מתן שכרה בעולם הזה ולעולם הבא איני יודע כמה: