ב"ה
ילקוט שמעוני
מדרש על תורה נביאים וכתובים

מלוקט מתוך ספרי תורה שבעל פה

פרשת ראה

פרשת ראה:

ברכה וקללה למה נאמר. לפי שנאמר החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה שמא יאמרו ישראל הואיל ונתן המקום לפנינו שני דרכים דרך החיים ודרך המות נלך באיזו מהן שנרצה, תלמוד לומר ובחרת בחיים, משל לאדם שהיה יושב על פרשת הדרכים והיו לפניו שני שבילין אחד שתחלתו מישור וסופו קוצים ואחד שתחלתו קוצים וסופו מישור והיה מודיע את העוברים ואת השבים ואמר להם שאתם רואים שביל זה שתחלתו מישור כשתים ושלש פסיעות מהלך במישור וסופו לצאת לקוצים ואתם רואים את שביל זה שתחלתו קוצים כשתים ושלש פסיעות אתה מהלך בקוצים וסופו לצאת למישור, כך אמר להן משה לישראל אתם רואים את הרשעים שהן מצליחים בשנים ושלשה ימים הן מצליחין בעולם הזה וסופן לדחות באחרונה, שנאמר כי לא תהיה אחרית לרע, ואמר והנה דמעת העשוקים וגו', ואומר הכסיל חובק את ידיו וגו', ואמר דרך רשעים כאפלה. ואתם רואים צדיקים שמצטערין בעולם הזה כשנים ושלשה ימים הן מצטערים וסופן לשמוח באחרונה שנאמר להטיבך באחריתך, ואומר טוב אחרית דבר מראשיתו, ואומר כי אני ידעתי את המחשבות אשר אני חושב וגו', ואומר אור זרוע לצדיק וגו', ואומר ואורח צדיקים כאור נוגה וגו'. רבי יהושע בן קרחה אומר משל למלך שעשה סעודה והזמין את האורחין והיה אוהבו מיסב ביניהן והיה דומה ליטול מנה יפה ולא היה בו דעה, כיון שראה שלא היה בו דעה אחז את ידו והניחה על מנה יפה, וכן הוא אומר ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי, יש לך אדם שניתן לו חלקו ואין שמח בחלקו אבל ישראל מודין ומשבחין על כך מפוייסין שאין חלק יפה כחלקן ולא נחלה כנחלתן ולא גורל כגורלן והן מודין ומשבחין על כך, וכה"א חבלים נפלו לי בנעימים אף נחלת שפרה עלי אברך את ה' אשר יעצני וגו':

דברים - פרק יא - רמז תתעו

ברכה וקללה. הברכה אם תשמעו, והקללה אם לא תשמעו, כיוצא בו אתה אומר הלוא אם תיטיב שאת ברכה, ואם לא תיטיב שאת קללה. רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר מי לחשך אמרה תורה הברכה והקללה, הברכה אם תשמעו, והקללה אם לא תשמעו. כיוצא בו אתה אומר מות וחיים ביד לשון ואוהביה יאכל פריה, אוהב את הטובה אוכל פירותיה, ואוהב את הרעה אוכל פירותיה. רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר מי לחשך שאמרה תורה נצור לשונך מרע וגו'. כיוצא בו אתה אומר הן צדיק בארץ ישולם וגו'. רבי אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי אומר מי לחשך שאמרה תורה כל פעל ה' למענהו וגם רשע ליום רעה. והקללה אם לא תשמעו (נמצינו למדין שלא צוה (יעקב את בניו) [משה את ישראל] אלא משכלו ימיו משנטה למות משראה כל נסים שנעשו בו לכך נאמר (במשה) אחרי הכותו את סיחון). וסרתם מן הדרך, מדרך חיים לדרך מות:

דברים - פרק יא - רמז תתעז

וסרתם מן הדרך אשר אנכי מצוה אתכם היום ללכת אחרי אלהים אחרים. מכאן כל המודה בע"א ככופר בכל התורה כולה וכו'. והיה כי יביאך ה', אין והיה אלא מיד. כי יביאך קבל עליך מצוה האמורה בענין בשכר שתבא ותירש. תנו רבנן ונתתה את הברכה על הר גרזים וכי מה בא הכתוב ללמדנו שהברכה על הגרזים והקללה על הר עיבל והלא כבר נאמר אלה יעמדו לברך את העם על הר גרזים. ואלה יעמדו על הקללה בהר עיבל, אלא להקדים ברכה לקללה. יכול שיהו כל הברכות קודמות לקללות, תלמוד לומר [ברכה וקללה ברכה אחת קודמת לקללה ואין כל הברכות קודמת לקללה] ולהקיש קללות לברכות מה קללות בלוים אף ברכות בלוים, ומה קללות בקול רם אף ברכות בקול רם, ומה קללות בלשון הקודש אף ברכות בלשון הקודש, ומה קללות בכלל ופרט אף ברכות בכלל ופרט. ומה קללות אלו ואלו עונין אמן אף ברכות אלו ואלו עונין אמן. הפכו פניהם בשעת ברכות אל הר גרזים ובשעת קללה אל הר עיבל. תנו רבנן הלא המה בעבר הירדן מעבר הירדן ואילך דברי רבי יהודה. אחרי דרך מבוא השמש מקום שהחמה זורחת. בארץ הכנעני היושב בערבה אלו הר גרזים והר עיבל שיושבין בהן כותיים. מול הגלגל סמוך לגלגל. אצל אלוני מורה שכם ולהלן הוא אומר ויעבור אברם בארץ עד מקום שכם עד אלון מורה מה אלון מורה האמור להלן שכם אף כאן שכם. אמר ר' אליעזר בר יוסי בדבר זה זייפתי ספרי כותים אמרתי להם זייפתם תורתכם ולא העליתם בידכם כלום שהייתם אומרים אלוני מורה שכם אף אנו מודים בדבר, אנו למדנוה בגזרה שוה אתם במה למדתם. ר' אלעזר אומר הלא המה בעבר הירדן סמוך לירדן דכתיב והיה בעברכם את הירדן. אחרי דרך מבוא השמש מקום שהחמה שוקעת. בארץ הכנעני, [והלא] ארץ חוי היא. היושב בערבה והלא בין הרים וגבעות היו יושבין. מול הגלגל והלא לא ראו את הגלגל, ר' אליעזר בן יעקב אומר לא בא הכתוב אלא להראות להן דרך בשניה כדרך שהראה להם בראשונה. בדרך בדרך לכו ולא בשדות וכרמים. היושב בישוב לכו ולא במדברות. בערבה בערבה לכו ולא בהרים וגבעות:

כי אתם עוברים את הירדן משעברתם את הירדן אתם יודעים שאתם יורשים את הארץ. אשר ה' נותן לכם בזכותכם. וירשתם אותם וישבתם בה, בשכר שתירש תשב. ושמרתם זה משנה. (ועשיתם) [לעשות] זה המעשה. את כל החוקים אלו המדרשות. ואת המשפטים אלו הדינים. אר אנכי נותן (לכם) [לפניכם] היום, יהיו חביבין עליכם כאלו היום קבלתם מהר סיני ויהו רגילים בפיכם כאלו היום שמעתם אותם:

נכסים שיש להם אחריות נקנין בכסף בשטר ובחזקה. בחזקה מנלן אמר קרא ושבו בעריכם אשר תפשתם [במה תפשתם בישיבה]. דבי רבי ישמעאל תנא וירשתם אותם וישבתם בה במה ירשתם בישיבה:

דברים - פרק יב - המשך רמז תתעז

אלה החקים אלו המדרשות. והמשפטים אלו הדינים. אשר תשמרון זה משנה. לעשות זה מעשה. בארץ שומע אני לא יהו נוהגין אלא בארץ, תלמוד לומר כל הימים אשר אתם חיים על האדמה, אי כל הימים יכול כל המצות נוהגות בין בארץ בין בחוצה לארץ, תלמוד לומר בארץ, אחר שריבה הכתוב ומיעט צא ולמד במה שנאמר בענין אבד תאבדון את כל המקומות, מה ע"א מיוחדת שהיא חובת הגוף ונוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ אף כל שהיא חובת הגוף נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ חוץ מן הערלה וכלאי הכרם דהילכתא גמירי לה דאף על גב דחובת קרקע נינהו נוהגות בין בארץ בין בחוצה לארץ. אבל חדש בארץ אין בחוצה לארץ לא, מ"ט מושב לאחר ירושה וישיבה משמע, רבי אליעזר אומר אף חדש בין בארץ בין בחוצה לארץ, מושב בכל מקום שאתם יושבים משמע. אבד תאבדון את כל המקומות מנין אתה אומר שאם קצץ אשרה והחליפה אפילו עשר פעמים שחייב לקוצצה, תלמוד לומר אבד תאבדון. את כל המקומות וגו' מגיד שהיו הכנענים שטופין בע"א יותר מכל אומות העולם. אשר אתם יורשים אותם את אלהיהם שלא תעשו כמעשיהם ויבואו אחרים ויירשו את הארץ (בתוב במרז תת"ן ותרכ"ד):

דברים - פרק יב - רמז תתעח

תניא אבד תאבדון את כל המקומות. בכלים שנשתמשו בהן לע"א הכתוב מדבר. יכול עשאום ולא גמרום, גמרום ולא הביאום, הביאום ולא נשתמשו בהן יכול יהו אסורים, תלמוד לומר אשר עבדו שם הגוים שאין אסורים עד שיעבדו מכאן אמרו ע"א של עו"א אין אסורה עד שתעבד, ושל ישראל אסורה מיד דברי ר' ישמעאל. ר' עקיבא אומר חילוף הדברים של עו"ע אסורה מיד ושל ישראל עד שתעבד. אמר מר בכלים שנשתמשו בהן לע"א הכתוב מדבר, הא המקומות כתיב, אם אינו ענין למקומות דלא מיתסרי דכתיב אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם תנהו ענין לכלים, מכאן אמרו ע"א של עו"א אינה אסורה עד שתעבד. והא בכלים אוקימנא, א"ק אשר אתם יורשים אותם את אלהיהם מקיש אלהיהם לכלים מה כלים עד שיעבדו אף אלהיהם עד שיעבדו. ור' עקיבא, את הפסיק הענין, ור' ישמעאל, אשכחן ע"א של עו"א דאינה אסורה עד שתעבד, ע"א דישראל שאסורה מיד מנא ליה. סברא הוא מדעו"א עד שתעבד מכלל דישראל אסורה מיד, אימא דישראל כלל לא, השתא גניזה בעיא איתסורי מיבעיא. ואימא כדעו"א, א"ק ואת חטאתכם אשר עשיתם את העגל משעת עשיה קם ליה בחטא. ואימא ה"מ למיקם גברא [בחטא איתסורי לא מיתסרא, א"ק ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה, משעת עשיה קם ליה בארור, אימא הני מילי למיקם גברא] בארור איתסורי לא מיתסרא, תועבת ה' כתיב. ור' עקיבא, אמר לך דבר המביא לידי תועבה. ור' עקיבא אומר ע"א של עו"א אסורה מיד, מנא ליה, א"ק פסילי אלהיהם תשרפון באש משפסלו נעשה אלוה, ואידך, ההיא מיבעי ליה לכדתני רב יוסף מנין לעו"א שפוסל אלוהו שנאמר פסילי אלהיהם תשרפון באש. ואידך, נפקא ליה מדשמואל, דשמואל רמי כתיב (פסילי אלהיהם תשרפון באש) [לא תחמוד כסף וזהב עליהם] וכתיב ולקחת לך הא כיצד פסלו לאלוהו לא תחמוד, פסלו מאלוהו ולקחת לך. ור' עקיבא אשכחן ע"א של עו"א דאסורה מיד, דישראל עד שתעבד מנא לן, א"ק ושם בסתר עד שיעשה לה דברים שבסתר. ואידך, ההוא מיבעי ליה לכדר' יצחק מנין לע"א דישראל שטעונה גניזה שנאמר ושם בסתר. ואידך, נפקא ליה מדרב חסדא אמר רב דאמר רב חסדא אמר רב מנין לע"א שטעונה גניזה שנאמר לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח מה מזבח טעון גניזה אף אשרה טעונה גניזה. ואידך, ההוא מיבעי ליה כדריש לקיש כל המעמיד דיין שאינו הגון כאלו נוטע אשרה בישראל שנאמר שופטים ושוטרים תתן לך וכתיב לא תטע לך אשרה. אמר רב אשי ובמקום תלמיד חכם כאלו נטעו אצל מזבח שנאמר אצל מזבח ה' וגו'. על ההרים (כתוב ברמז תת"ן, וכן ונתצתם):

ונתצתם את מזבחותם. זה (אבן שחצבה) [מזבח שבנה] מתחלה לע"א. ושברתם את מצבותם זו מצבה שהצבה לע"א. ואשריהם תשרפון באש זו אשרה שנעשה תחלה לע"א. ופסילי אלהיהם תגדעון זו שהיתה נטועה (מתחלה) [וגדעה] לע"א. ד"א ונתצתם את מזבחותם מכאן אמרו שלש אשרות הן. אילן שנטעו מתחלה לע"א הרי זה אסור שנאמר ואשריהם תשרפון באש. החליף נוטל מה שהחליף שנאמר ופסילי אלהיהם תגדעון. לא החליף אלא העמיד תחת ע"א וסילקה מותר שנאמר ואבדתם את שמם מן המקום ההוא. שלשה בתים הם, בית שבנאו מתחלה לע"א הרי זה אסור שנאמר אבד תאבדון את כל המקומות. חידש נוטל מה שחידש שנאמר ואבדתם את שמם. לא חידש אלא הכניס לתוכו אליל והוציאו ה"ז מותר שנאמר ונתצתם את מזבחותם, נתצת את המזבח הנח לו, שברת את המצבה הנח לה. יכול אתה מצווה לרדוף אחריהם בחוצה לארץ תלמוד לומר ואבדתם שמם מן המקום ההוא, בארץ ישראל אתה מצווה לרדוף אחריהם ואי אתה מצווה לרדוף אחריהם בחוצה לארץ. רבי אליעזר אומר מנין לקוצץ את האשרה שהוא חייב לשרשה שנאמר ואבדתם את שמם מן המקום ההוא. א"ל רבי עקיבא מה אני צריך לומר והלא כבר נאמר אבד תאבדון ומה תלמוד לומר ואבדתם, לשנות את שמם, או יכול לשבח תלמוד לומר שקץ תשקצנו. ונתצתם את מזבחותם מה חטאו עצים ואבנים, אלא לפי שבאת לאדם תקלה על ידיהם אמר הקב"ה ונתצתם, והרי דברים ק"ו ומה אם עצים ואבנים שאין להם לא זכות ולא חובה לא טובה ולא רעה אלא ע"י שבאת לאדם תקלה על ידיהם אמר הכתוב ונתצתם, אדם שהוא מחטיא חבירו ומטהו מדרך חיים לדרך המות על אחת כמה וכמה. כיוצא בו והרגת את האשה ואת הבהמה וגו'. כיוצא בו לא תניף עליהן ברזל וגו' וכו', וכן הוא אומר אבנים שלמות תבנה כו'. מנין לנותץ אבן אחת מן ההיכל ומן המזבח ומן העזרה שעובר בלא תעשה, תלמוד לומר (ואבדתם את שמם) [ונתצתם את מזבחותם] לא תעשון כן ה', רבי ישמעאל אומר מנין למוחק אות אחת מן השם שעובר בלא תעשה שנאמר ואבדתם את שמם לא תעשון כן לה' אלהיכם. רבן גמליאל אומר וכי תעלה על דעתך שישראל נותצין למזבחותיהן חס ושלום, אלא שלא תעשו כמעשיהם ויגרמו מעשיכם הרעים למקדש אבותיכם שיחרב:

דברים - פרק יב - רמז תתעט

כי אם אל המקום אשר יבחר ה' אלהיכם מכל שבטיכם, דרוש על פי נביא. יכול תמתין עד שיאמר לך נביא, תלמוד לומר לשכנו תדרשו ובאת שמה, דרוש ואתה מוצא ואחר כך יאמר לך נביא. וכן את מוצא בדוד זכור ה' לדוד וגו' אשר נשבע לה' נדר לאביר יעקב אם אבא באהל ביתי אם אעלה על ערש יצועי אם אתן שנת לעיני וגו' עד אמצא מקום לה', שלא תעשה אלא על פי נביא שנאמר ויבוא גד (החוזה) [אל דוד] ביום ההוא ויאמר לו עלה הקם לה' מזבח בגורן ארונה היבוסי. ואומר ויחל שלמה לבנות את בית ה' בירושלם בהר המוריה אשר נראה לדוד אביהו, כתוב אחד אומר באחד שבטיך וכתוב אחד אומר מכל שבטיכם כיצד יתקיימו שני כתובים הללו, יודעין היו שבית המקדש עתיד לבנות בחלק יהודה ובנימין, לפיכך הפרישו דושנה של יריחו מיריחו, מי אכלן כל אותן השנים בני קיני חותן משה אכלוהו כל אותן ד' מאות וארבעים שנה שנאמר ובני קיני חותן משה עלו מעיר התמרים, אבל כשנבנה הבית נסעו והלכו להם דברי רבי שמעון, רבי יהודה אומר אצל יעבץ היו שהלכו ללמוד שנאמר ומשפחות סופרים יושבי יעבץ וגו'. כתוב אחד אומר באחד שבטיך וכתוב אחד אומר מכל שבטיכם, [הכסף מכל השבטים], בית החבירה משבט אחד. באחד שבטיך זה שילה. מכל שבטיכם זו ירושלים. כתוב אחד אומר ויקן דוד את הגורן ואת הבקר בכסף שקלים חמשים, וכתוב אחד אומר ויתן דוד לארנן במקום שקלי זהב משקל שש מאות, כיצד יתקיימו שני הכתובים, שבטים הם י"ב נטל חמשים שקלים מכל שבט ושבט נמצא שש מאות שקלים לכל השבטים. לשום את שמו שם, נאמר כאן (שמו) [לשום] ונאמר להלן ושמו, מה האמור להלן בלשון הקודש אף שמו האמור כאן בלשון הקודש. מה שמו האמור להלן ברכת כהנים אף שמו האמור כאן ברכת כהנים. אין לי אלא במקדש, בגבולין מנין, תלמוד לומר בכל המקום אשר אזכיר את שמי, אם כן למה נאמר לשום את שמו. במקדש אומר את השם ככתבו ובגבולין בכינויו. תנו רבנן אין מעברין את השנה אלא ביהודה ואם עיברוה בגליל מעוברת. העיד חנניה איש כפר אונו אם עיברוה בגליל אינה מעוברת שנאמר לשכנו תדרשו ובאת שמה, כל דרישות שאתה דורש לא יהיו אלא בשכנו של מקום:

דברים - פרק יב - רמז תתפ

תנו רבנן חייבי חרמים והערכין והקדשות בכור ומעשר ופסח לקט שכחה ופיאה חטאות ואשמות ועולות ושלמים צדקות ומעשרות כיון שעברו עליהן שלש רגלים עובר בבל תאחר. רבי שמעון אומר שלשה רגלים כסדרן וחג המצות תחלה. רבי מאיר אומר כיון שעבר עליו רגל אחד עובר בבל תאחר. רבי אליעזר בן יעקב אומר [כי שערו עליהן שני רגלים עובר בבל תאחר, ר"א בר"ש אומר] כיון שעבר עליו חג הסוכות עובר עליו בבל תאחר, מאי טעמא דתנא קמא, מכדי מיניה סליק למה לי למהדר למיכתב בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות שמע מינה לבל תאחר. ורבי שמעון מאי טעמא לא יאמר חג הסוכות, שבו דיבר הכתוב, אלא למה נאמר לומר שזה אחרון. ורבי מאיר מאי טעמא דכתיב ובאת שמה והבאתם שמה. ורבנן ההוא לעשה הוא דאתא. ורבי מאיר כיון דאמר רחמנא אייתי ולא אייתי ממילא קם ליה בבל תאחר, ורבי אליעזר בן יעקב מ"ט דכתיב אלה תעשו לה' במועדיכם [מיעט מועדים שנים] ורבנן סברי כר' יונה דאמר הוקשו כל המועדים זה לזה. ורבי אליעזר ברבי שמעון מאי טעמא, אינו צריך לומר חג הסוכות שבו דיבר הכתוב אלא לומר שזה גורם. ורבי מאיר ובי אליעזר בן יעקב האי בחג המצות וחג השבועות [ובחג הסוכות] מאי דרש ביה, מיבעי להו להקיש חג שבועות לחג המצות מה חג המצות יש לו תשלומין כל שבעה אף עצרת, ולקיש לחג הסוכות מה להלן שמנה דתנן מי שלא חג י"ט הראשון של חג חוגג והולך כל הרגל וי"ט האחרון של חג [אף כאן שמונה] תפסת מרובה לא תפסת תפסת מועט תפסת [אלא] למאי הילכתא כתביה רחמנא לחג הסוכות לאקושי לחג המצות מה חג המצות טעון לינה דכתיב ופנית בבקר והלכת לאוהליך אף חג הסוכות טעון לינה. ותנא קמא ורבי שמעון תשלומין לעצרת מנא להו, נפקא להו מדתני רבה בר שמואל אמרה תור המנה ימים וקדש חדש מנה ימים וקדש עצרת מה חדש למנויו אף עצרת למנויו. ועצרת מנינן שבועי דאמר אביי מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי, ועוד חג שבועות כתיב. ופסח בר מיקרב ברגלים הוא [פסח זימנא קביעא ליה] אי אקרביה אקרביה ואי לא אקרביה אידחי ליה. מה פסח שלמי פסח, תנא שלמים הבאים מחמת עצמן ותנא שלמים הבאים מחמת פסח, סד"א הואיל ומחמת פסח קאתי כפסח דמו קמ"ל. אמר רבא כיון שעברו עליו שלש רגלים בכל יום ויום עובר בבל תאחר. בעי ר' זירא יורש מהו בבל תאחר כי תדור נדר אמר רחמנא והאי לא נדר, או דלמא ובאת שמה והבאתם שמה (משמע תרי) [והא מיחייב]. תא שמע דתני רב (חנניה) [חייא] מעמך פרט ליורש. והאי מעמך מיבעי ליה ללקט שכחה ופיאה, קרי ביה עמך וקרי ביה מעמך. תנא הערל והטמא פטורין מן הראיה. בשלמא טמא דכתיב ובאת שמה והבאתם שמה כל שישנו בביאה ישנו בהבאה, אלא ערל מנלן, הא מני רבי עקיבא דמרבי לערל כטמא. דתניא רבי עקיבא אומר איש איש לרבות את הערל:

דברים - פרק יב - רמז תתפא

ובאת שמה והבאתם שמה, למה נאמר, לפי שנאמר אלה תעשו לה' במועדיכם יכול אין לי שקרב ברגל אלא קרבנות רגל בלבד, מנין לקרבנות צבור שהוקדשו לפני הרגל שיבואו ברגל וקרבנות יחיד שהוקדשו לפני הרגל שיבואו ברגל ושהוקדשו ברגל שיבואו ברגל, תלמוד לומר אלה תעשו לה' במועדיכם לרבות עופות ומנחות להתיר כולן שיבואו ברגל. יכול רשות, תלמוד לומר אלה תעשו לה' במועדיכם, אם להתיר כבר התיר, אם כן למה נאמר אלה תעשו לה' במועדיכם לקבעם חובה שכולם יבואו ברגל. יכול באיזה רגל שירצה, תלמוד לומר ובאת שמה. אם להתיר כבר התיר ואם לקבוע כבך קבע א"כ למה נאמר ובאת שמה והבאתם שמה לקבעם חובה שלא יבואו אלא ברגל הראשון שפגע בו. יכול אם עבר רגל אחד ולא הביא יהא עובר עליו [בבל תאחר] תלמוד לומר אלה תעשו לה' במועדיכם, הא אין עובר עליו משום בל תאחר עד שיעברו עליו רגלי שנה כולה. עולותיכם עולת יחיד ועולת צבור, וזבחיכם זבחי שלמי יחיד וזבחי שלמי צבור, מעשרותיכם רבי עקיבא אומר בשני מעשרות הכתוב מדבר אחד מעשר דגן ואחר מעשר בהמות. ותרומתם ידכם אלו בכורים כענין שנאמר ולקח הכהן הטנא מידך. ובכורות זה הבכור. בקרכם וצאנכם אלו חטאות ואשמות. בכור אף על גב דכתיב ובכורות בקרך וצאנך דידך אין דשותפות לא כתב רחמנא בכורות בקרכם וצאנכם, אלא בקרך וצאנך למה למה לי, למעוטי שותפות דנכרי:

ואכלתם שם לפני ה' אלהיכם במחיצה. ושמחתם נאמר כאן שמחה ונאמר להלן שמחה מה שמחה האמורה להלן שלמים אף שמחה האמורה כאן שלמים. בכל משלח ידכם בכל מה שאתם שולים (בו) [את] ידכם אשלח בו ברכה. אתם וביתכם זו אשתו. אשר ברכך ה' אלהיך הכל לפי הברכה הבא:

לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים. תנו רבנן כל הנידר והנידבר קרב בבמה, כל שאין נידר ונידב אין קרב בבמה [מנחה ונזירות קריבין בבמה] דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים לא קרבו יחיד אלא עולת ושלמים בלבד. רבי אומר כל שהצבור והיחיד מקריבין באהל מועד שבמדבר מקריבין באהל מועד שבגלגל, אוהל מועד שבמדבר לא היו הבמות מותרות] אהל מועד שבגלגל היו הבמות מותרות. ובמתו שבראש גגו לא היה מקריב עליה אלא עולה ושלמים בלבד, וחכמים אומרים כל שהצבור (והיחיד) מקריבין באהל מועד שבמדבר מקריבין באהל מועד שבגלגל וכאן וכאן לא קרבו יחיד אלא עולות ושלמים בלבד. ר"ש אומר אף צבור לא הקריבו אלא פסח בלבד וחובות שקבוע להן זמן. מ"ט דר"מ, א"ק לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה, היום המר להן משה לישראל כי עייליתו לארץ ישראל ישרות אקריבו חובות לא תקריבו מנחות ונזירות ישרות נינהו. ורבנן מנחה אין מנחה בבמה, נזירות חובה היא, אמר שמואל מחלוקת בעולה ושלמים אבל חטאת ואשם דברי הכל חובות נינהו ולא קרבו. וחכמים אומרים כל שהצבור מקריבין באהל מועד וכו'. מ"ט דרבנן דכתיב איש כל הישר בעיניו, איש ישרות הוא דלקריב חובות לא לקריב וצבור אפילו חובות נמי (לא לקריב. ורבי יהודה אמר לך כי כתיב איש כל הישר בעיניו במדבר הוא דכתיב אבל בבמה גדולה אפילו חובות נמי לקריב. ואלא הכתיב איש, כי כתיב איש להכשיר את הזר, זר מוזרק הכהן וגו' נפקא מהו דתימא ניבעי קידוש בכורות כדמעיקרא קמ"ל. חכמים היינו תנא קמא אמר רב פפא נסכים במדבר איכא בינייהו. ר"ש סבר אף צבור לא הקריבו אלא פסחים מ"ט דר"ש דכתיב ויעשו בני ישראל את הפסח בגלגל, פשיטא, אלא לאו הא קמ"ל דחובות הקבוע להן זמן הוא דקרב דלאו כעין הפסח לא קרב. ואידך ההוא מיבעי ליה לכדרבי יוחנן דאמר ר"י משם רבי בנאה ערל מקבל הזאה. לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים חובה בבית עולמים רשות בבמה.

דבר אחר לא תעשו צאו ועשו, מכאן אמרו עד שלא הוקם המשכן היו הבמות מותרות ועבודה בבכורות, משהוקם המשכן נאסרו הבמות ועבודה בכהנים. באו לארץ הותרו הבמות. באו לשילה נאסרו הבמות, בא לנוב וגבעון הותרו הבמות, באו לירושלים נאסרו הבמות, ומכאן ואילך לא הותרו.

דבר אחר לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה היום, היום אנו מטלטלין את המשכן, היום אנו עסורין בבמה, משנבוא לארץ אין אנו אסורין בבמה. רבי יהודה אומר יכול יהא צבור מקריב בבמה, תלמוד לומר איש היחיד מקריב בבמה ואין הצבור מקריב בבמה. איש כל הישר בעיניו כל שנידר ונידב קרב בבמת יחיד וכל שאין נידב ונידב אין קרב בבמת יחיד, ר' שמעון אומר היום אנו מקריבין חטאות ואשמות משנכנסו לארץ אין אנו מקריבין חטאות ואשמות. (עד מתי) כי לא באתם עד עתה ליתן היתר בבמה בין מנוחה לנחלה. כי לא באתם עד עתה אל המנוחה, זו שילה. נחלה זו ירושלים, ולמה חלקן הכתוב ליתן היתר בין זה לזה. נחלה זו ירושלים וכן הוא אומר היתה לי נחלתי כאריה ביער. ואמר העיט צבוע היתה לי נחלתי דברי ר' יהודה, רבי שמעון אומר מנוחה זו ירושלים נחלה זו שילה, וכן הוא אומר זאת מנוחתי עד עד פה אשב כי אויתיה, ואומר כי בחר ה' בציון אוה למושב לו. בשלמא למאן דאמר מנוחה זו שילה היינו דכתיב אל המנוחה ואל הנחלה, אלא למאן דאמר נחלה זו שילה מנוחה זו ירושלים אל הנחלה ואל המנוחה מיבעי ליה כו' קשיא. בשלמא למאן דאמר זו וזו שילה, [מנוחה] דנחו מכיבוש, נחלה דפלגו נחלות דכתיב (ויחלק) [וישלך] להם יהושע (ויפל להם ה)גורל בשילה, אלא למאן דאמר זו וזו ירושלים בשלמא נחלה נחלת עולמים אלא מנוחה ווכ', מאי מנוחה מנוחת הארון דכתיב (בנוח הארון) לנוחך אתה וארון וגו'] . בשלמא למאן דאמר זו וזו ירושלים אבל שילה הוה שריא במות היינו דכתיב ויקח מנוח את גדי העזים ואת המנחה ויעל על הצור, אלא למאן דאמר זו וזו שילה במות הוו אסירן מאי ויקח מנוח, הוראת שעה היתה. תנא דבי ר' ישמעאל ברבי שמעון בן יוחאי דאמר זו וזו ירושלים וסימניך משכי גברא לגברי:

ועברתם את הירדן, רבי יהודה אומר שלשה מצות נצטוו ישראל (כתוב ברמז רס"ח). (היו שם שתי מחיצות מחיצה לקדשי קדשים ומחיצה לקדשים קלים). עולותיכם עולת יחיד ועולת צבור. וזבחיכם זבחי [שלמי יחיד וזבחי] שלמי צבור. ומעשרותיכם רבי עקיבא אומר בשני מעשרות הכתוב מדבר אחד מעשר דגן ואחר מעשר בהמה. ותרומת ידכם אלו בכורים, וכל מבחר נדריכם לרבות נדרים ונדבות [שלא יביא אלא מן המובחר]. מנין לרבות בכורות ומעשרות חטאות ואשמות, תלמוד לומר מבחר נדריכם וכל מבחר נדריכם. רבי אומר אם נאמרו למעלה למה נאמרו למטה, ראשונה לענין שילה, שניה לענין ירושלים. ושמחתם נאמר כאן שמחה ונאמר להלן שמחה, מה שמחה האמור להלן שלמים אף שמחה האמור כאן שלמים. לפני ה' אלהיכם במחיצה. אתם ובניכם ובנותיכם ועבדיכם ואמהותיכם חביב חביב קודם. והלוי אשר בשעריך, כל מקום שאתה מוצא את הלוי (הזה לומד) תן לו חלקו, אין לו חלקו תן לו מעשר עני, אין לו מעשר עני תן לו שלמים:

השמר לך פן תעלה עולותיך (כתוב ברמז תק"פ). באו לשילה נאסרו הבמות, ולא היה שם תקרה אבל בית של אבנים מלמטה ויריעות מלמעלה והיא היתה מנוחה. קדשי קדשים נאכלים לפנים מן הקלעים, קדשים קלים ומעשר שני בכל מקום שאתה רואה. מנא הני מילי אמר רבי אליעזר אמר רבי הושיא דא"ק השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה, בכל מקום שאתה רואה אי אתה מעלה אבל אתה אוכל בכל מקום שאתה רואה. רבי אבדימי בר חמא אמר אמר קרא ונסב הגבול מזרחה תאנת שילה מאי תאנת שילה שכל הרואה אותו מתאנח על אכילת קדשים שלו. רבי אבהו אמר א"ק בן פרת עלי עין עין שלא רצתה ליהנות מדבר שאינו שלו תזכה ותאכל מלא עין שלה. רבי יוסי בר חנינא אמר ורצון שכני סנה עין שלא רצתה ליהנות מדבר שאינו לו תזכה ותאכל בין השנואין (שלה). תנא רואה שאמרו כל שרואה ואין מפסיקו. אמר רב פפא רואה שאמרו לא רואה כולו אלא אפילו רואה מקצתו:

דברים - פרק יב - רמז תתפב

השמר לך. השמר בלא תעשה, פן בלא תעשה. פן תעלה עולותיך ולא עולת נכרים דברי ר"ש, רבי יהודה אומר ולא עולת נכרים שהוקדשו בחוצא לארץ. בכל מקום אשר תראה אבל מעלה אתה בכל מקום שיאמר לך הנביא כדרך שהעלה אליהו בהר הכרמל. כתוב אחד אומר באחד שבטיך וכתוב אחר אומר מכל שבטיכם, זו היא שרבי יהודה אומר כסף מכל שבטיכם בית הבחירה משבט אחד. שם תעלה עולותיך אין לי אלא עולה, שאר קרבנות מנין, תלמוד לומר שם תעשה וגו'. ועדין אני אומר עולה שהיא בעשה ולא תעשה שאר קדשים לא יהו אלא בעשה, לא תעשה מנין, תלמוד לומר שם תעלה עולותיך. עולה בכלל היתה ולמה יצאה להקיש אליה מה עולה מיוחדת שהיא בעשה ולא תעשה כך כל שהיא בעשה הרי היא בלא תעשה:

רק בכל אות נפשך תזבח. ולא גיזה, בשר ולא חלב, ואכלת ולא לכלביך, מכאן שאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים. אית דאמרי תזבח ואכלת אין לך היתר אכילה אלא משעת זביחה ואילך אבל פודין את הקדשים להאכילן לכלבים (ה"נ דאמרינן). אמר ר' שמואל בר יצחק מנין למעשר בהמה [של יתומים] שמוכרין אותו כדרכן, שנאמר רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת איזו הוא (זבח) [דבר] שאין בו ברכה מחיים אלא לאחר שחיטה הוי אומר זה מעשר בהמה. רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת במה הכתוב מדבר אם בבשר תאוה כבר אמור ואם באכילת קדשים כבר אמור, הא אינו מדבר אלא בפסולי המוקדשים שיפדו. יכול יפדו על מום עובר תלמוד לומר רק. תזבח ואכלת ולא גיזה. בשר ולא חלב, יכול יהו אסורין לאחר זביחה, תלמוד לומר כברכת ה' אלהיך אשר נתן לך. יכול אם קדם מום קבוע להקדשן ונפדו יהיו אסורין (לאחר זביחה) תלמוד לומר רק. ומנין שאין נשחטין אלא על מום קבוע, אמרת ק"ו הוא ומה בכור שאינו נוהג בכל הולדות ויוצא לחולין שלא בפדיון אין נשחט אלא על מום קבוע, קדשים שהן נוהגין בכל הולדות ואין יוצאין לחולין אלא בפדיון אינו דין שלא יהו נשחטין אלא על מום קבוע. לא אם אמרת בבכור שכן קדושתו מרחם וקדושתו חלה עליו על בעל מום קבוע, תאמר בקדשים שאין קדושתן מרחם ואין קדושתן חלה עליהן על בעל מום קבוע, תלמוד לומר בכל שעריך ונאמר להלן בשעריך שעריך שעריך לג"ש מה שעריך האמור להלן אין נשחטין אלא על (בעל) מום קבוע אף שעריך האמור כאן אין נשחטין אלא על (בעל) מום קבוע. הטמא יאכלנו אין לי אין לי אלא טמא, טהור מנין, תלמוד לומר והטהור יאכלנו. [הטמא] והטהור יאכלנו מגיד ששניהן אוכלין מן קערה אחת. יכול אף תרומה נאכלת מן קערה אחת. תלמוד לומר (יחדו) יאכלנו זה נאכל מתוך קערה אחת ואין תרומה נאכלת מן קערה אחת. יכול יהו חייבין במתנות, תלמוד לומר כצבי, אוציאו מכלל מתנות ולא אוציאו מכלל חזה ושוק, תלמוד לומר וכאיל. אי מה הצבי כלו מותר אף זה כלו מותר, תלמוד לומר רק. רבי שמעון אומר יכול כשם שנתנה תורה מחיצה בין קדשי קדשים לקדשים קלים בזמן שהן תמימין כך נתנה תורה מחיצה בין קדשי קדשים לקדשים קלים בזמן שהן בעלי מומין, תלמוד לומר כצבי וכאיל מגיד הכתוב שכשם שלא נתנה תורה מחיצה בין צבי ואיל כך לא נתנה תורה מחיצה בין קדשי קדשים לקדשים קלים בזמן שהן בעלי מומין. תנו רבנן צבי מה צבי פטור מן הבכורה אף פסולי המוקדשין פטורין מן הבכורה. אוציא את הבכורה ולא אוציא את המתנות. תלמוד לומר איל [מה איל פטור מן הבכורה ומן המתנות אף פסולי המוקדשין פטורין מן הבכורה ומן המתנות]. אי מה הצבי ואיל חלבן מותר אף פסולי המוקדשין חלבן מותר, תלמוד לומר אך חלק. אמר מר אוציא את הבכורה ולא אוציא את המתנות, מאי שנא אוציא את הבכורה שאינה שוה בכל ולא אוציא את המתנות ששוות בכל [תלמוד לומר איל]. אמר ליה רב פפא לאביי אי מה צבי ואיל אין אותו ואת בנו נוהג בהן אף פסולי המוקדשין אין אותו ואת בנו נוהג בהן, אמר ליה למאי מדמית להו אי לחולין אותו ואת בנו נוהג בחולין ואי למוקדשין אותו ואת בנו נוהג במוקדשין. [א"ל] אי הכי גבי חלבו נמי נימא הכי למאי מדמית להו אי לחולין חלבן אסור ואי לקדשים אסור. אלא לאו מי אמרת אך ולא חלבו אימא נמי אך ולא אותו ואת בנו. רבא אמר אך לאותו ואת בנו הוא דאתא וחלבו (ממנו) [מדמו] נפקא דכתיב רק את דמו לא תאכל, מאי דמו אילימא דמו ממש לא יהא אלא כדמן של צבי ואיל אטו דמן דצבי ואיל מי שרי, אלא מאי דמו חלבו, וליכתוב חלבו, אי כתב חלבו ה"א אהני היקישא ואהני קרא, אהני היקישא למעוטי מכרת ואהבני קרא למיקם עליה בלאו בעלמא להכי אפקיה רחמנא בלשון דמו לומר לך מה דמו בכרת אף חלבו בכרת. והא תנא אך ולא חלבו קאמר, ה"ק אלו לא נאמר דמו הייתי אומר אך ולא חלבו עכשיו שנאמר דמו אך ולא אותו ואת בנו (כתוב ברמז תקפ"ג וברמז תקפ"ד). אמר רבי חייא בר אבא אמר ר' יוחנן מנין לדם קדשים שאינו מכשיר שנאמר לא תאכלנו על הארץ תשפכנו כמים, דם שנשפך כמים מכשיר, שאינו נשפך כמים אינו מכשיר (כתוב ברמז תקמ"ב). רק הדם לא תאכלו, לאו אחד יש בו ואין בו שני לאוין. יכול כדם המוקדשים, תלמוד לומר רק הדם לא תאכלו לאו אחד יש בו ואין בו שני לאוין. על הארץ תשפכנו כמים ולא לתוך ימים ולא לתוך נהרות ולא לתוך כלים, תשפכנו כמים ולא לתוך מים עצמן. כמים מה מים מותרין בהנאה אף דם מותר בהנאה. מה מים מכשירים את הזרעים אף דם מכשיר. מה מים פטורים מלכסות אף דם פטור מלכסות:

דברים - פרק יב - רמז תתפד

כי אם לפי ה' אלהיך תאכלנו זו שילה. במקום אשר יבחר ה' זו ירושלים. אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך חביב חביב קודם. והלוי אשר בשעריך כל מקום שאתה מוצא הלוי (הזה) תן לו מחלקו. אין לו מחלקו תן לו ממעשר עני, אין לו מעשר עני תן לו שלמים. כי אם לפני ה' תאכלנו. אמר רב אסי אמר ר' יוחנן מעשר שני מאימתי חייבין עליו משיראה פני החומה, מ"ט, אמר קרא כי אם לפני וגו' וכתיב לא תוכל לאכול בשעריך כל היכא דקריא ביה כי אם לפני ה' אלהיך תאכלנו קרי ביה לא תוכל לאכול בשעריך, וכל היכא דלא קריא ביה לפני ה' אלהיך תאכלנו לא קרי ביה לא תוכל לאכול בשעריך. השמר בלא תעשה פן בלא תעשה. פן תעזוב את הלוי כל ימיך אפילו שמיטין ויובלות. על אדמתך ולא בגולה. אמר ר' אבהו כתיב השמר לך פן תעזוב את הלוי מה כתיב בתריה כי ירחיב ה' אלהיך את גבולך, וכי מה ענין זה אצל זה [אלא] אמר הקב"ה לפי מתנותיך מרחיבין לך. רב (הונא בשם רבי אחא) [אחא בשם רבי הושעיא] עבר מביא פר ורבו מביא (עולה) [פר] עבד קודם לרבו. תניא מתן אדם ירחיב לו, מעשה בר' אליעזר ורבי יהושע ור' עקיבא שהלכו לחולות [אנטוכיא] לעסוק במגבת [צדקה] לחכמים, הוה תמן חד אבא יודן שהיה עושה מצוה בעין יפה וירד לו מנכסיו, כיון שראה רבותינו עלה לביתו ופניו חולניות, א"ל אשתו למה פניך חולניות, תנא לה עובדא רבותינו כאן ואיני יודע מה לעשות להן, אשתו שהיתה צדקת מה אמרה לו לא נשתיירה לך שדה אחת לך מכור חציה ותן להם, הלך ועשה כן, כשהוא נותן להם אמרו לו המקום ימלא חסרונך והלכו להן רבותינו, יצא לחרוש כשהוא חורש חצי שדהו האיר לו הקב"ה עיניו ונבקעה הארץ מתחתיו ונפלה פרתו ונשברה, ירד להעלותה ונמצא תחתיה סימא, אמר לטובתי נשברה רגל פרתי, כשחזרו רבותינו שאלו עליה מה אבא יודן [עביד, א"ל הוא אבא יודן דעבדי, אבא יודן דעיזיין, אבא יודן דגמלי, אבא יודן דתורי, מן יכיל למיחמי סבר אפוי דאבא יודן, כיון ששמע יצא לקראתן אמרי ליה מה אבא יודן עביד]. אמר להן עשתה תפלתכם פירות ופרי פירות, א"ל אף על פי שנתן אדם יותר ממך לך כתבנו בראש, נטלוהו והושיבוהו אצלן וקראו עליו הפסוק הזה מתן אדם ירחיב לו ולפני גדולים ינחנו. רבי חייא בר אבא עבד פסיקא למיתן בהדא מדרשא דטבריא. קם חד מבנוי דסילכא ופסק ליטרא דדהבא נטלו רבי חייא והושיבו אצלו וקרא עליו מתן אדם ירחיב לו. ריש לקיש אזל לבוצרה הוה תמן חד אבא יודן רמאי, וח"ו לא הוה רמאי אלא שהיה מרמה במצותה. הוה חמי מה צבור פסיק ופ סיק לקביל צבור, נטלו ריש לקיש והושיבו אצלו וקרא עליו מתן אדם ירחיב לו. השמר לך פן תעזוב את הלוי וכתיב כי ירחיב, משל למה הדבר דומה לאחר שאמר לחברו השאילני זהוב אחד, א"ל איני מכיר חשבונך, א"ל בדוק אותי, נתן לו ופרע לו מיד, א"ל אם אתה צריך אפילו עד כ' זהובים עפילו עד ל' טול לך, מי גרם לו שאמר להו כן אלא שעשה לו חשבון טוב, כך כשאדם מפריש מעשרותיו כראוי מיד מרחיבים את גבולו, וכן הוא אומר מתן אדם ירחיב לו (כתוב ברמז ר"ז):

כי ירחיב ה' אלהיך את גבולך כאשר דבר לך מה דבר לך את ארץ הקיני קניזי וקדמוני. רבי אמר כבר אלו אמורים, ומה דבר לך מפאת קדים עד פאת ים דן אחד יהודה אחד אשר אחד:

ואמרת אוכלה בשר רבי ישמעאל אומר לא בא הכתוב אלא להתיר להן בשר תאוה, ר' עקיבא אומר וזבחת מבקרך ומצאנך לא בא הכתוב אלא לאסור להן בשר נחירה, שבתחלה הותר להן בשר נחירה משנכנסו לארץ נאסר להן בשר נחירה. רבי עקיבא סבר בשר תאוה לא איתסר כלל. רבי ישמעאל סבר בשר נחירה לא אישתרי כלל, בשלמא לרבי ישמעאל היינו דכתיב ושחט את בן הבקר, אלא לרבי עקיבא מאי ושחט, קדשים שאני, בשלמא לרבי ישמעאל היינו דכתיב הצאן ובקר ישחט להם, אלא לרבי עקיבא וניחר מיבעי ליה, נחירה שלהן זו היתה שחיטתן. בשלמא לרבי ישמעאל היינו דתנן השוחט ונתנבלה בידו והנוחר והמעקר פטור מלכסות [אלא לר' עקיבא אמאי פטור מלכסות] הואיל ואיתסר איתסר, בשלמא לרבי עקיבא דאמר בשר תאוה לא איתסר כלל היינו דכתיב אך כאשר יאכל את הצבי וגו', אלא לר' ישמעאל צבי ואיל מי הוו שרו, דילמא כי אסר רחמנא בהמה דחזיא להקרבה [אבל חיה] דלא חזיא להקרבה לא אסר רחמנא:

כי ירחיב ה' את גבולך לימדה תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר אלא לתאבון. יכול יקח בשר מן השוק ויאכל, תלמוד לומר מבקרך ומצאנך. יכול יזבח כל בקרו ויזבח כל צאנו ויאכל, תלמוד לומר מבקרך ולא כל בקרך, מצאנך ולא כל צאנך, מכאן אמר רבי אליעזר בן עזריה מי שיש לו מנה יקח לפתו ליטרא ירק. י' מנה יקח לפתו ליטרא דגים. ג' מנה יקח לפתו ליטרא בשר. ק' מנה ישפות לו קדירה בכל יום. ואינך מאימת מערב שבת לע"ש. אמר רב צריכין אנו לחוש לדברי זקן. אמר ר' יוחנן אבא ממשפחת בריאים היה אבל כגון אנו מי שיש לו פרוטה בתוך ביתו ירצנה לחנוני. אמר רבי נחמן כגון אנן לווין ואוכלין:

כי ירחק ממך המקום. המקדש בחולין שנשחטו בעזרה אינה מקודשת. מה"מ אבר אביי מהכא דתניא ושחטו ושחט אותו [ושחט אותו] מה תלמוד לומר, לפי שנאמר כי ירחק ממך המקום וזבחת, ברחוק מקום אתה זובח ואי אתה זובח במקום קרוב, פרט לחולין שלא ישחטו בעזרה. ואין לי אלא תמימים הראוין ליקרב. מנין לרבות בעלי מומין, מרבה אני בעלי מומין שהוא ממין הכשר. מנין לרבות החיה, מרבה אני את החיה שהיא בשחיטה כבהמה. מנין לרבות העופות, תלמוד לומר [ושחטו, ושחט אותו]. יכול לא ישחוט ואם שחט יהא מותר, תלמוד לומר כי ירחק ממך המקום ואכלת וזבחת מה שאתה זובח ברחוק מקום אתה אוכל ואי אתה אוכל מה שאתה זובח במקום קרוב פרט לחולין שנשחטו בעזרה. ואין לי אלא תמימים וכו' (כדלעיל), תלמוד לומר ושחט אותו. יכול לא ישחוט ואם שחט ישליכנו לפני כלבו תלמוד לומר לכלב תשליכון אותו אותו אתה משליך לכלב ואי אתה משליך לכלב חולין שנשחטו בעזרה:

רב אשי אמר אתיא משחיטה עצמה דאמר רחמנא וזבחת מבקרך שחוט ואכול, (ודילמא) [וליחוש] שמא במקום נקב שחטא, אלא לאו משום דאמרינן זיל בתר רובא. אמר רב אשי אמריתא לשמעתא לקמיה דרב כהנא וא"ל ודילמא היכא דאיפשר איפשר והיכא דלא איפשר לא איפשר, דאי לא תימא הכי לר"מ דחייש למיעוטא הכי נמי דלא אכיל בישראל, וכי תימא ה"נ, פסח וקדשים מא"ל, אלא היכא דאיפשר אפשר היכא דלא איפשר לא איפשר. רב יימר אמר מנין לשחיטה מן התורה אמר קרא וזבחת ממקום שזב חתהו [מאי משמע דהאי] חתהו לישנא דמיתבר, דכתיב אל תירא ואל תחת. וזבחת כאשר צויתיך מלמד שנצטוה משה על הושט וקנה ועל רוב אחד בעוף ועל רוב שנים בבהמה (כתוב ברמז תקפ"ד):

כאשר צויתיך מה קדשים בשחיטה אף חולין בשחיטה. אי מה קדשים במקום אף חולין במקום, תלמוד לומר כי ירחק ממך המקום וזבחת ברחוק מקום אתה זובח ואי אתה זובח בקרוב מקום פרט לחולין שנשחטו בעזרה. אין לי אלא תמימין, בעלי מומין מנין, תלמוד לומר ושחטו פתח אהל מועד. יכול אף חיה ועוף פתח אהל מועד, תלמוד לומר אותו, אותו פתח אהל מועד ואין חיה ועוף פתח אהל מועד. אי מה קדשים בזמן אף חולין בזמן, תלמוד לומר ואכלת בשעריך בכל אות נפשך. אי מה קדשים במחיצה אף חולין במחיצה, תלמוד לומר ואכלת בשעריך. (אי מה קדשים ביום אף חולין ביום תלמוד לומר ואכלת בשעריך). אי מה קדשים בטהרה אף חולין בטהרה, תלמוד לומר הטמא יאכלנו. אין לי אלא טמא, טהור מנין, תלמוד לומר והטהור יאכלנו מלמד ששניהם אוכלין מתוך קערה אחת. יכול אף תרומה תהא נאכלת מתוך קערה אחת, תלמוד לומר (יחדו) יאכלנו זה נאכל מתוך קערה אחת ואין תרומה נאכלת מתוך קעה אחת. יכול יהו חייבין בחזה ושוק, תלמוד לומר כצבי, אוציאו מכלל חזה ושוקולא אוציאו מכלל שתי הכליות ויותרת הכבד, תלמוד לומר כאיל, אי מה צבי כלו מותר אף זה כלו מותר, תלמוד לומר אך. אך כאשר יאכל את הצבי, רבי אלעזר הקפר ברבי אומר וכי מה בא זה ללמדנו בין צבי לאיל אלא הרי זה בא ללמד ונמצא למד מה בהמה בשחיטה אף חיה בשחיטה, אבל עוף אינו אלא מדברי סופרים. רבי אומר כאשר צויתיך מלמד שנצטוה משה על הושט ועל הגרגרת ועל רוב אחד בעוף ועל רוב שנים בבהמה:

רק חזק לבלתי אכול הדם ר' יהודה אומר מגיד שהיו שטופין בדם קודם מתן תורה. יכול אף משקיבלו אותה בשמחה מהר סיני, אמר ר"ש בן עזאי והלא שלש מצות עשה בתורה כיוצא בזה, לומר מה דם שאין בכל המצות קל ממנו הזהירך הכתוב עליו שאר כל המצות על אחת כמה וכמה, ר"ש אומר כל מצוה שקבלו אותה ישראל בשמחה מהר סיני עדין הן עושין אותה בשמחה, וכל מצוה שלא קיבלו אותה בשמחה אין עושין אותה בשמחה. רשב"ג אומר כל מצוה שמסרו ישראל נפסם עליה בשעת השמד נוהגין אותה בפרהסיא וכל מצוה שלא מסרו ישראל נפשן עליה בשעת השמד עדיין מרופה היא בידן. והרי אבר מן החי דרחמנא אמר לא תאכל הנפש עם הבשר ותניא ר' נתן אומר מנין שלא יושיט כוס לנזיר ואבר מן החי לבני נח, שנאמר ולפני עור לא תתן מכשול הא לכלבים שרי, שאני אבר מן החי דאיתקש לדם דכתיב רק חזק לבלתי אכול הדם כי הדם הוא הנפש. ולחזקיה דם מן החי איתקש לאבר מן החי [ואיזה זה] דם הקזה שהנפש יוצאה בו (כתוב ברמז תק"ה וברמז תקפ"ה). אמר ר' יוחנן מנין לדם קדשים שאינו מכשיר שנאמר לא תאכלנו על הארץ תשפכנו כמים, דם שנשפך כמים מכשיר, שאינו נשפך כמים אינו מכשיר. והרי דם התמצית דנשפך כמים ואינו מכשיר, א"ל הנח לדם התמצית דאפילו בחולין לא מכשיר דא"ק רק חזק לבלתי אכול הדם כי הדם הוא הנפש (דם הנפש) דם שהנפש יוצאה בו קרוי דם דם שיאן הנפש יוצאה בו אין קרוי דם:

כי הדם הוא הנפש, להגיד מה גרם. ולא תאכל הנפש עם הבשר זה אבר מן החי. והלא דין הוא ומה בשר וחלב מותר לבני נח אסור לישראל, אבר מן החי שאסור לבני נח אין דין שיהא אסור לישראל. יפת תואר וכל הדומין לה תוכיח שאסורה לבני נח ומותרת לישראל, אף אתה אל תתמה על אבר מן החי שאף על פי שאסור לבני נח שיהא מותר לישראל, תלמוד לומר לא תאכל הנפש עם הבשר זה אבר מן החי, ר' חנינא בן גמליאל אומר זה דם מן החי. לא תאכלנו לרבות בשר בחלב. והרי דין הוא מה נבלה שאין חייבין על בישולה חייבין על אכילתה, בשר בחלב שחייבין על בישולו אינו דין שיהו חייבין על אכילתו, כלאי זרעים יוכיחו שחייבין על זריעתן ואין חייבין על אכילתן ואף אתה אל תתמה על בשר בחלב שאף על פי שחייבין על בישולו לא יהו חייבין על אכילתו, תלמוד לומר לא תאכלנו לרבות בשר בחלב, רבי אליעזר אומר ומה פסח שאין חייבין על בישולו חייבין על אכילתו, בשר בחלב שחייבין על בישולו אינו דין שחייבין על אכילתו, פטום הקטרת יוכיח שחייבין על פיטומה ואין חייבין על ריחה, ואף אתה אל תתמה על בשר בחלב שאף על פי שחייבין על יבשולו שלא יהיו חייבין על אכילתו, תלמוד לומר לא תאכלנו לרבות בשר בחלב. רבן גמליאל ב"ר אומר הרי הוא אומר רק חזק לבלתי אכול הדם מה [דם] שאין בכל המצות קל ממנו הזהירך הכתוב עליו, שאר מצות על אחת כמה וכמה:

רק קדשיך אשר יהיו לך. תנא דבי רבי ישמעאל רק קדשיך אשר יהיו לך בולדי קדשים ותמורתן הכתוב מדבר, מה תקנתן תשא ובאת אל המקום. יכול יעלם לבית הבחירה וימנע מהם מים ומזון בשביל שימותו, תלמוד לומר ועשית עולותיך הבשר והדם לומר לך כדרך שאתה נוהג בעולה נהוג בתמורתה, כדרך שאתה נוהג בשלמים נהוג בולדותיהן. יכול אף ולד חטאת ותמורת אשם כן, תלמוד לומר רק דברי רבי ישמעאל. רבי עקיבא אומר אינו צריך הרי הוא אומר אשם הוא, בהוייתו יהא. קתני בשביל שימותו אמאי הא גבי ולד חטאת הוא דגמירי בה מיתה. אי לאו קרא הוה אמינא ולד חטאת בכל וולדי קדשים בבית הבחירה, קמ"ל דלא. קתני יכול אף ולד חטאת ותמורת אשם כן, תלמוד לומר רק, למה לי קרא הילכתא גמירי לה ולד חטאת למיתה אזלא, הכי נמי למיתה אזלא וקרא לאשם הוא דאתא, אשם נמי הילכתא גמירי לה כל שבחטאת מתה באשם רועה. [אלא] אי מהילכתא הוה אמינא הילכתא ואי אקרביה לא ליחייב עליה ולא כלום, קמ"ל קרא דאי מקריב ליה קאים עליה בעשה. ר' עקיבא אומר אינו צריך הרי הוא אומר אשם הוא בהוייתו יהא, ל"ל קרא גמרא גמירין לה כל שבחטאת מתה באשם רועה, הכי נמי וכי אתא קרא לכדרב דאמר רב אשם שניתק לרעיה ושחטו לשם עולה כשר, טעמא דניתק הא לא ניתק לא דאמר קרא הוא בהוייתו יהא. רק קדשיך אלו התמורות. אשר יהיו לך אלו הולדות. [ונדריך] הקישן הכתוב לנדר מה נדר בעל מום לא אף הכא נמי בעל מום לא (ונדריך זה נדר). תשא ובאת שומע אני יכניסם לבית הבחירה וכו' עד רבי עקיבא אומר אינו צריך הרי הוא אומר אשם הוא הוא קרב ואין תמורתו קריבה. אמר מר יכול יכניסם לבית הבחירה וכו', הא מהיכא תיתי והא גמרא גמירי דה' חטאות מתות [הנך מקרב קריבי] מהו דתימא חמש טאת מתוך בכ"מ והנך ימותו בבית הבחירה. ל"א סלקא דעתך אמינא חמש חטאות ממיתין להן בידים והני גרמא אין בידים לא, קא משמע לן ועשית. אמר מר יכול אף ודלות קדשים כן, ולד דמאן אי דעולה זכר הוא, אי ולד דחטאת למיתה אזיל, אי דתמורת אשם הא גמרא הוא כל שבחטאת מתה באשם רועה, אלא כי איצטריך קרא דאי עבר ומקריב ליה קאי עליה בעשה:

כי אם לפי ה' אלקיך תאכלנו זו שילה. במקום אשר יבחר ה' זו ירושלים. אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך חביב חביב קודם. והלוי אשר בשעריך כל מקום שאתה מוצא הלוי (הזה) תן לו מחלקו. אין לו מחלקו תן לו ממעשר עני, אין לו מעשר עני תן לו שלמים. כי אם לפני ה' תאכלנו. אמר רב אסי אמר ר' יוחנן מעשר שני מאימתי חייבין עליו משיראה פני החומה, מ"ט, אמר קרא כי אם לפני וגו' וכתיב לא תוכל לאכול בשעריך כל היכא דקריא ביה כי אם לפני ה' אלקיך תאכלנו קרי ביה לא תוכל לאכול בשעריך, וכל היכא דלא קריא ביה לפני ה' אלקיך תאכלנו לא קרי ביה לא תוכל לאכול בשעריך. השמר בלא תעשה פן בלא תעשה. פן תעזוב את הלוי כל ימיך אפילו שמיטין ויובלות. על אדמתך ולא בגולה. אמר ר' אבהו כתיב השמר לך פן תעזוב את הלוי מה כתיב בתריה כי ירחיב ה' אלקיך את גבולך, וכי מה ענין זה אצל זה [אלא] אמר הקב"ה לפי מתנותיך מרחיבין לך. רב (הונא בשם רבי אחא) [אחא בשם רבי הושעיא] עבר מביא פר ורבו מביא (עולה) [פר] עבד קודם לרבו. תניא מתן אדם ירחיב לו, מעשה בר' אליעזר ורבי יהושע ור' עקיבא שהלכו לחולות [אנטוכיא] לעסוק במגבת [צדקה] לחכמים, הוה תמן חד אבא יודן שהיה עושה מצוה בעין יפה וירד לו מנכסיו, כיון שראה רבותינו עלה לביתו ופניו חולניות, א"ל אשתו למה פניך חולניות, תנא לה עובדא רבותינו כאן ואיני יודע מה לעשות להן, אשתו שהיתה צדקת מה אמרה לו לא נשתיירה לך שדה אחת לך מכור חציה ותן להם, הלך ועשה כן, כשהוא נותן להם אמרו לו המקום ימלא חסרונך והלכו להן רבותינו, יצא לחרוש כשהוא חורש חצי שדהו האיר לו הקב"ה עיניו ונבקעה הארץ מתחתיו ונפלה פרתו ונשברה, ירד להעלותה ונמצא תחתיה סימא, אמר לטובתי נשברה רגל פרתי, כשחזרו רבותינו שאלו עליה מה אבא יודן [עביד, א"ל הוא אבא יודן דעבדי, אבא יודן דעיזיין, אבא יודן דגמלי, אבא יודן דתורי, מן יכיל למיחמי סבר אפוי דאבא יודן, כיון ששמע יצא לקראתן אמרי ליה מה אבא יודן עביד]. אמר להן עשתה תפלתכם פירות ופרי פירות, א"ל אף על פי שנתן אדם יותר ממך לך כתבנו בראש, נטלוהו והושיבוהו אצלן וקראו עליו הפסוק הזה מתן אדם ירחיב לו ולפני גדולים ינחנו. רבי חייא בר אבא עבד פסיקא למיתן בהדא מדרשא דטבריא. קם חד מבנוי דסילכא ופסק ליטרא דדהבא נטלו רבי חייא והושיבו אצלו וקרא עליו מתן אדם ירחיב לו. ריש לקיש אזל לבוצרה הוה תמן חד אבא יודן רמאי, וח"ו לא הוה רמאי אלא שהיה מרמה במצותה. הוה חמי מה צבור פסיק ופ סיק לקביל צבור, נטלו ריש לקיש והושיבו אצלו וקרא עליו מתן אדם ירחיב לו. השמר לך פן תעזוב את הלוי וכתיב כי ירחיב, משל למה הדבר דומה לאחר שאמר לחברו השאילני זהוב אחד, א"ל איני מכיר חשבונך, א"ל בדוק אותי, נתן לו ופרע לו מיד, א"ל אם אתה צריך אפילו עד כ' זהובים עפילו עד ל' טול לך, מי גרם לו שאמר להו כן אלא שעשה לו חשבון טוב, כך כשאדם מפריש מעשרותיו כראוי מיד מרחיבים את גבולו, וכן הוא אומר מתן אדם ירחיב לו (כתוב ברמז ר"ז):

כי ירחיב ה' אלקיך את גבולך כאשר דבר לך מה דבר לך את ארץ הקיני קניזי וקדמוני. רבי אמר כבר אלו אמורים, ומה דבר לך מפאת קדים עד פאת ים דן אחד יהודה אחד אשר אחד:

ואמרת אוכלה בשר רבי ישמעאל אומר לא בא הכתוב אלא להתיר להן בשר תאוה, ר' עקיבא אומר וזבחת מבקרך ומצאנך לא בא הכתוב אלא לאסור להן בשר נחירה, שבתחלה הותר להן בשר נחירה משנכנסו לארץ נאסר להן בשר נחירה. רבי עקיבא סבר בשר תאוה לא איתסר כלל. רבי ישמעאל סבר בשר נחירה לא אישתרי כלל, בשלמא לרבי ישמעאל היינו דכתיב ושחט את בן הבקר, אלא לרבי עקיבא מאי ושחט, קדשים שאני, בשלמא לרבי ישמעאל היינו דכתיב הצאן ובקר ישחט להם, אלא לרבי עקיבא וניחר מיבעי ליה, נחירה שלהן זו היתה שחיטתן. בשלמא לרבי ישמעאל היינו דתנן השוחט ונתנבלה בידו והנוחר והמעקר פטור מלכסות [אלא לר' עקיבא אמאי פטור מלכסות] הואיל ואיתסר איתסר, בשלמא לרבי עקיבא דאמר בשר תאוה לא איתסר כלל היינו דכתיב אך כאשר יאכל את הצבי וגו', אלא לר' ישמעאל צבי ואיל מי הוו שרו, דילמא כי אסר רחמנא בהמה דחזיא להקרבה [אבל חיה] דלא חזיא להקרבה לא אסר רחמנא:

כי ירחיב ה' את גבולך לימדה תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר אלא לתאבון. יכול יקח בשר מן השוק ויאכל, תלמוד לומר מבקרך ומצאנך. יכול יזבח כל בקרו ויזבח כל צאנו ויאכל, תלמוד לומר מבקרך ולא כל בקרך, מצאנך ולא כל צאנך, מכאן אמר רבי אליעזר בן עזריה מי שיש לו מנה יקח לפתו ליטרא ירק. י' מנה יקח לפתו ליטרא דגים. ג' מנה יקח לפתו ליטרא בשר. ק' מנה ישפות לו קדירה בכל יום. ואינך מאימת מערב שבת לע"ש. אמר רב צריכין אנו לחוש לדברי זקן. אמר ר' יוחנן אבא ממשפחת בריאים היה אבל כגון אנו מי שיש לו פרוטה בתוך ביתו ירצנה לחנוני. אמר רבי נחמן כגון אנן לווין ואוכלין:

כי ירחק ממך המקום. המקדש בחולין שנשחטו בעזרה אינה מקודשת. מה"מ אבר אביי מהכא דתניא ושחטו ושחט אותו [ושחט אותו] מה תלמוד לומר, לפי שנאמר כי ירחק ממך המקום וזבחת, ברחוק מקום אתה זובח ואי אתה זובח במקום קרוב, פרט לחולין שלא ישחטו בעזרה. ואין לי אלא תמימים הראוין ליקרב. מנין לרבות בעלי מומין, מרבה אני בעלי מומין שהוא ממין הכשר. מנין לרבות החיה, מרבה אני את החיה שהיא בשחיטה כבהמה. מנין לרבות העופות, תלמוד לומר [ושחטו, ושחט אותו]. יכול לא ישחוט ואם שחט יהא מותר, תלמוד לומר כי ירחק ממך המקום ואכלת וזבחת מה שאתה זובח ברחוק מקום אתה אוכל ואי אתה אוכל מה שאתה זובח במקום קרוב פרט לחולין שנשחטו בעזרה. ואין לי אלא תמימים וכו' (כדלעיל), תלמוד לומר ושחט אותו. יכול לא ישחוט ואם שחט ישליכנו לפני כלבו תלמוד לומר לכלב תשליכון אותו אותו אתה משליך לכלב ואי אתה משליך לכלב חולין שנשחטו בעזרה:

רב אשי אמר אתיא משחיטה עצמה דאמר רחמנא וזבחת מבקרך שחוט ואכול, (ודילמא) [וליחוש] שמא במקום נקב שחטא, אלא לאו משום דאמרינן זיל בתר רובא. אמר רב אשי אמריתא לשמעתא לקמיה דרב כהנא וא"ל ודילמא היכא דאיפשר איפשר והיכא דלא איפשר לא איפשר, דאי לא תימא הכי לר"מ דחייש למיעוטא הכי נמי דלא אכיל בישראל, וכי תימא ה"נ, פסח וקדשים מא"ל, אלא היכא דאיפשר אפשר היכא דלא איפשר לא איפשר. רב יימר אמר מנין לשחיטה מן התורה אמר קרא וזבחת ממקום שזב חתהו [מאי משמע דהאי] חתהו לישנא דמיתבר, דכתיב אל תירא ואל תחת. וזבחת כאשר צויתיך מלמד שנצטוה משה על הושט וקנה ועל רוב אחד בעוף ועל רוב שנים בבהמה (כתוב ברמז תקפ"ד):

כאשר צויתיך מה קדשים בשחיטה אף חולין בשחיטה. אי מה קדשים במקום אף חולין במקום, תלמוד לומר כי ירחק ממך המקום וזבחת ברחוק מקום אתה זובח ואי אתה זובח בקרוב מקום פרט לחולין שנשחטו בעזרה. אין לי אלא תמימין, בעלי מומין מנין, תלמוד לומר ושחטו פתח אהל מועד. יכול אף חיה ועוף פתח אהל מועד, תלמוד לומר אותו, אותו פתח אהל מועד ואין חיה ועוף פתח אהל מועד. אי מה קדשים בזמן אף חולין בזמן, תלמוד לומר ואכלת בשעריך בכל אות נפשך. אי מה קדשים במחיצה אף חולין במחיצה, תלמוד לומר ואכלת בשעריך. (אי מה קדשים ביום אף חולין ביום תלמוד לומר ואכלת בשעריך). אי מה קדשים בטהרה אף חולין בטהרה, תלמוד לומר הטמא יאכלנו. אין לי אלא טמא, טהור מנין, תלמוד לומר והטהור יאכלנו מלמד ששניהם אוכלין מתוך קערה אחת. יכול אף תרומה תהא נאכלת מתוך קערה אחת, תלמוד לומר (יחדו) יאכלנו זה נאכל מתוך קערה אחת ואין תרומה נאכלת מתוך קעה אחת. יכול יהו חייבין בחזה ושוק, תלמוד לומר כצבי, אוציאו מכלל חזה ושוקולא אוציאו מכלל שתי הכליות ויותרת הכבד, תלמוד לומר כאיל, אי מה צבי כלו מותר אף זה כלו מותר, תלמוד לומר אך. אך כאשר יאכל את הצבי, רבי אלעזר הקפר ברבי אומר וכי מה בא זה ללמדנו בין צבי לאיל אלא הרי זה בא ללמד ונמצא למד מה בהמה בשחיטה אף חיה בשחיטה, אבל עוף אינו אלא מדברי סופרים. רבי אומר כאשר צויתיך מלמד שנצטוה משה על הושט ועל הגרגרת ועל רוב אחד בעוף ועל רוב שנים בבהמה:

רק חזק לבלתי אכול הדם ר' יהודה אומר מגיד שהיו שטופין בדם קודם מתן תורה. יכול אף משקיבלו אותה בשמחה מהר סיני, אמר ר"ש בן עזאי והלא שלש מצות עשה בתורה כיוצא בזה, לומר מה דם שאין בכל המצות קל ממנו הזהירך הכתוב עליו שאר כל המצות על אחת כמה וכמה, ר"ש אומר כל מצוה שקבלו אותה ישראל בשמחה מהר סיני עדין הן עושין אותה בשמחה, וכל מצוה שלא קיבלו אותה בשמחה אין עושין אותה בשמחה. רשב"ג אומר כל מצוה שמסרו ישראל נפסם עליה בשעת השמד נוהגין אותה בפרהסיא וכל מצוה שלא מסרו ישראל נפשן עליה בשעת השמד עדיין מרופה היא בידן. והרי אבר מן החי דרחמנא אמר לא תאכל הנפש עם הבשר ותניא ר' נתן אומר מנין שלא יושיט כוס לנזיר ואבר מן החי לבני נח, שנאמר ולפני עור לא תתן מכשול הא לכלבים שרי, שאני אבר מן החי דאיתקש לדם דכתיב רק חזק לבלתי אכול הדם כי הדם הוא הנפש. ולחזקיה דם מן החי איתקש לאבר מן החי [ואיזה זה] דם הקזה שהנפש יוצאה בו (כתוב ברמז תק"ה וברמז תקפ"ה). אמר ר' יוחנן מנין לדם קדשים שאינו מכשיר שנאמר לא תאכלנו על הארץ תשפכנו כמים, דם שנשפך כמים מכשיר, שאינו נשפך כמים אינו מכשיר. והרי דם התמצית דנשפך כמים ואינו מכשיר, א"ל הנח לדם התמצית דאפילו בחולין לא מכשיר דא"ק רק חזק לבלתי אכול הדם כי הדם הוא הנפש (דם הנפש) דם שהנפש יוצאה בו קרוי דם דם שיאן הנפש יוצאה בו אין קרוי דם:

כי הדם הוא הנפש, להגיד מה גרם. ולא תאכל הנפש עם הבשר זה אבר מן החי. והלא דין הוא ומה בשר וחלב מותר לבני נח אסור לישראל, אבר מן החי שאסור לבני נח אין דין שיהא אסור לישראל. יפת תואר וכל הדומין לה תוכיח שאסורה לבני נח ומותרת לישראל, אף אתה אל תתמה על אבר מן החי שאף על פי שאסור לבני נח שיהא מותר לישראל, תלמוד לומר לא תאכל הנפש עם הבשר זה אבר מן החי, ר' חנינא בן גמליאל אומר זה דם מן החי. לא תאכלנו לרבות בשר בחלב. והרי דין הוא מה נבלה שאין חייבין על בישולה חייבין על אכילתה, בשר בחלב שחייבין על בישולו אינו דין שיהו חייבין על אכילתו, כלאי זרעים יוכיחו שחייבין על זריעתן ואין חייבין על אכילתן ואף אתה אל תתמה על בשר בחלב שאף על פי שחייבין על בישולו לא יהו חייבין על אכילתו, תלמוד לומר לא תאכלנו לרבות בשר בחלב, רבי אליעזר אומר ומה פסח שאין חייבין על בישולו חייבין על אכילתו, בשר בחלב שחייבין על בישולו אינו דין שחייבין על אכילתו, פטום הקטרת יוכיח שחייבין על פיטומה ואין חייבין על ריחה, ואף אתה אל תתמה על בשר בחלב שאף על פי שחייבין על יבשולו שלא יהיו חייבין על אכילתו, תלמוד לומר לא תאכלנו לרבות בשר בחלב. רבן גמליאל ב"ר אומר הרי הוא אומר רק חזק לבלתי אכול הדם מה [דם] שאין בכל המצות קל ממנו הזהירך הכתוב עליו, שאר מצות על אחת כמה וכמה:

רק קדשיך אשר יהיו לך. תנא דבי רבי ישמעאל רק קדשיך אשר יהיו לך בולדי קדשים ותמורתן הכתוב מדבר, מה תקנתן תשא ובאת אל המקום. יכול יעלם לבית הבחירה וימנע מהם מים ומזון בשביל שימותו, תלמוד לומר ועשית עולותיך הבשר והדם לומר לך כדרך שאתה נוהג בעולה נהוג בתמורתה, כדרך שאתה נוהג בשלמים נהוג בולדותיהן. יכול אף ולד חטאת ותמורת אשם כן, תלמוד לומר רק דברי רבי ישמעאל. רבי עקיבא אומר אינו צריך הרי הוא אומר אשם הוא, בהוייתו יהא. קתני בשביל שימותו אמאי הא גבי ולד חטאת הוא דגמירי בה מיתה. אי לאו קרא הוה אמינא ולד חטאת בכל וולדי קדשים בבית הבחירה, קמ"ל דלא. קתני יכול אף ולד חטאת ותמורת אשם כן, תלמוד לומר רק, למה לי קרא הילכתא גמירי לה ולד חטאת למיתה אזלא, הכי נמי למיתה אזלא וקרא לאשם הוא דאתא, אשם נמי הילכתא גמירי לה כל שבחטאת מתה באשם רועה. [אלא] אי מהילכתא הוה אמינא הילכתא ואי אקרביה לא ליחייב עליה ולא כלום, קמ"ל קרא דאי מקריב ליה קאים עליה בעשה. ר' עקיבא אומר אינו צריך הרי הוא אומר אשם הוא בהוייתו יהא, ל"ל קרא גמרא גמירין לה כל שבחטאת מתה באשם רועה, הכי נמי וכי אתא קרא לכדרב דאמר רב אשם שניתק לרעיה ושחטו לשם עולה כשר, טעמא דניתק הא לא ניתק לא דאמר קרא הוא בהוייתו יהא. רק קדשיך אלו התמורות. אשר יהיו לך אלו הולדות. [ונדריך] הקישן הכתוב לנדר מה נדר בעל מום לא אף הכא נמי בעל מום לא (ונדריך זה נדר). תשא ובאת שומע אני יכניסם לבית הבחירה וכו' עד רבי עקיבא אומר אינו צריך הרי הוא אומר אשם הוא הוא קרב ואין תמורתו קריבה. אמר מר יכול יכניסם לבית הבחירה וכו', הא מהיכא תיתי והא גמרא גמירי דה' חטאות מתות [הנך מקרב קריבי] מהו דתימא חמש טאת מתוך בכ"מ והנך ימותו בבית הבחירה. ל"א סלקא דעתך אמינא חמש חטאות ממיתין להן בידים והני גרמא אין בידים לא, קא משמע לן ועשית. אמר מר יכול אף ודלות קדשים כן, ולד דמאן אי דעולה זכר הוא, אי ולד דחטאת למיתה אזיל, אי דתמורת אשם הא גמרא הוא כל שבחטאת מתה באשם רועה, אלא כי איצטריך קרא דאי עבר ומקריב ליה קאי עליה בעשה:

קדשיך. במה הכתוב מדבר אם בקדשי הארץ הרי כבר אמור, הא אין מדבר אלא בקדשי חוצה לארץ. תשא ובאת, שחייב בטפול הבאתו עד שיביאם לבית הבחירה. רבי יהודה אומר עד באר הגולה חייב באחריותן. מבאר הגולה ואילך אין חייב באחריותן. יכול אף בכור ומעשר, תלמוד לומר ונדריך, קדשים שהן באין בנדר ונדבה, יצאו בכור ומעשר שאין באין בנדר ונדבה. יכול שאני מוצ יא חטאת ואשם, תלמוד לומר קדשיך (אם) [ומי] לחשך להביא את חטאת ואשם ולהוציא את בכור ומעשר, אחר שריבה הכתוב ומיעט מביא אני חטאת ואשם שאין להן פרנסה אלא במקומן ומוציא אני בכור ומעשר שיכול להתפרנס בכל מקום. רבי עקיבא אומר (בתרומת) [בתמורת] קדשים הכתוב מדבר. תשא ובאת אל המקום יכול אף בכור ומעשר, תלמוד לומר ונדריך. יכול יהא מעשר בהמה נוהג בשותפות, תלמוד לומר אשר יהיו לך. יכול שאני מוציא את האחין שקנו בתפוסת הבית ואחר כך חלקו, תלמוד לומר אשר יהיו לך. בן עזאי אומר יכול יהא מעשר בהמה נוהג ביתום, תלמוד לומר רק:

ועשית עולותיך הבשר והדם. רבי יהושע אומר אם אין בשר אין דם ואם אין דם אין בשר. רבי אליעזר אומר דם אף על פי שאין בשר שנאמר ודם זבחיך ישפך, אלא מה אני מקיים ועשית עולותיך הבשר והדם לומר לך מה דם בזריקה אף בשר בזריקה. ורבי יהושע נמי הכתיב ודם זבחיך ישפך, אמר לך כתיב ואת הבשר תאכל. ותרי קראי למה לי חד בעולה וחד בשלמים. וצריכא דאי כתב רחמנא עולה שכן כליל אבל שלמים דלא חמירי אימא לא. ואי כתב רחמנא שלמים שכן יש בהן שתי אכילות אבל עולה אימא לא צריכא, ורבי אליעזר האי והבשר תאכל מאי עביד ליה, שאין הבשר מותר באכילה עד שיזרק הדם. ואימא כוליה קרא להכי הוא דאתא, דם אף על פי שאין בשר לרבי אליעזר מנא ליה, א"ל אם כן נכתוב רחמנא והבשר תאכל והדר ודם זבחיך ישפך מאי שנא דכתב קרא ברישא ודם זבחיך ישפך והדר והבשל תאכל, לאשמועינן דם אף על פי שאין בשר כו'. ורבי יהושע האי מק"ו אתיא ומה אימורין דכי ליתנהו לא מעכבי כי איתנהו מעכבי דם כי ליתיה מעכב כי איתיה לא כל שכן ואידך, מילתא דאתיא בקל וחומר טרח וכתב ליה קרא. ורבי יהושע כל היכא דאיכא למידרש דרשינן. שאל רבי ישמעאל בן יוסי בן לקוניא את ר' יוסי אומר היה ר' שמעון בן יוחאי אויר היה בין כבש למזבח. א"ל ואתה אי אתה אומר כן והלא כבר נאמר ועשית עולותיך הבשר והדם מה דם בזריקה אף בשר בזריקה, א"ל שאני אומר עומד בצד המערכה וזורק, א"ל וכשהוא זורק למערכה דלוקה הוא זורק או למערכה שאינה דלוקה הוי אומר למערכה דלוקה, התם משום דלא איפשר הוא. אמר רב פפא כדם מה דם אויר קרקע מפסיקו אף בשר אויר קרקע מפסיקו (כתוב ברמז תמ"ה וברמז ש"ד). תנו רבנן מנין לניתנין על מזבח החיצון שנתנן מתנה אחת שכפר שנאמר ודם זבחיך ישפך, והאי להכי הוא דאתא האי מיבעי ליה לכדתניא מנין לכל הדמים שטעונין מתן דם ליסוד, תלמוד לומר ודם זבחיך ישפך. נפקא ליה מדרבי, דתניא ר"א והנשאר בדם ימצה מה תלמוד לומר בדם, לפי שלא למדנו אלא לניתנין מתן ארבע שטעונים מתן דם ליסוד, שאר כל הדמין מנין, תלמוד לומר והנשאר בדם ימצה שאין תלמוד לומר בדם לימד על כל הדמים שטעונין מתן דמים ליסוד. ואכתי להכי הוא דאתא מיבעי ליה לכדתניא מנין לניתנין בזריקה שנתנן בשפיכה יצא, תלמוד לומר ודם זבחיך ישפך. סבר לה כר' עקיבא דאמר לא זריקה בכלל שפיכה ולא שפיכה בכלל זריקה, דתנן ברך את של פסח פטר את של זבח ושל זבח לא פטר את של פסח דברי ר' ישמעאל ר' עקיבא אומר לא זו פוטרת זו ולא זו פוטרת זו. אכתי להכי הוא דאתא מיבעי ליה לכדתניא ר"ש אומר מתוך שנא מר אך בכור שור או בכור כשב או בכור עז לא תפדה כי קודש הם למדנו לבכור שטעון מתן דם ואימורין לגבי מזבח, מעשר ופסח מנין, תלמוד לומר ודם זבחיך ישפך. סבר לה כר' יוסי הגלילי דתניא ר' יוסי הגלילי אומר דמו לא נאמר אלא דמם, חלבו לא נאמר אלא חלבם, לימד על בכור מעשר ופסח שטעונין מתן דמים ואימורים לגבי מזבח. ור' ישמעאל האי קרא מפיק ליה להכי ומפיק ליה להכי. תרי תנאי אליבוא דרבי ישמעאל. בשלמא לרבי ישמעאל דמוקי ליה כוליה בבכור היינו דכתיב ובשרם יהיה לך, אלא לר' יוסי הגלילי דמוקי ליה נמי בפסח ומעשר, מעשר ופסח בעלים אכלי ליה, מאי וברם יהיה לך אחד תם ואחד בעל מום לימד על בכור בעל מום שנתן לכהן שלא מצינו לו בכל התורה כולה. ורבי ישמעאל נפקא ליה מולך יהיה דסיפא. בשלמא לרבי יוסי הגלילי דמוקי ליה במעשר ופסח היינו דכתיב לא תפדה קודש הם הן קריבים ואין תמורתן קריבה, ותנן תמורת בכור ומעשר הן וולדן וולד וולדן עד סוף העולם הרי הן כבכור ומעשר ויאכלו במומן לבעלין, ותנן אמר רבי יהושע שמעתי שתמורת פסח קרבה (לעולם) ותמורת פסח אינה קריבה ואין לי לפרש. אלא לרבי ישמעאל דמוקי ליה כוליה בבכור, מעשר ופסח דלא קריבה תמורתן מנא ליה, מעשר גמר העברה העברה מבכור, פסח בהדיא כתיב ביה כשב, מה תלמוד לומר אם כשב, לרבות תמורת פסח אחר הפסח שקרבה שלמים, יכול אף לפני הפסח כן תלמוד לומר הוא. וכל הנך תנאי דמפקי ליה להאי ודם זבחיך יפשך לדרשא אחרינא האי כל הניתנין על מזבח החיצון שנתנן מתנה אחת כיפר מנא להו. סברי להו כבית הלל דאמרי אף החטאת שנתנה מתנה אחת כיפר וילפי כולהו מחטאת. רבי ישמעאל אומר בתמורת קדשים הכתוב מדבר. תשא ובאת אל המקום, הרי הוא בא אל המקום מה יעשה לו, תלמוד לומר ועשית עולותיך הבשר והדם מה (בשר) [עולה] טעונה הפשט [ונתוח] וכליל לאישים אף תמורה כיוצא בה. ומה עולה טעונה מתן יסוד ושפיכה אחת על גבי המזבח אף תמורתה כיוצא בה. ומה עולה פקעו אברים מעל גבי המזבח מחזירן למערכה אף תמורתה כיוצא בה. ומה כל קדשים אינן מותרין בבשר אלא לאחר זריקת דמים אף תמורתן כיוצא בהן:

שמר ושמעת אם שמעת מעט סופך לשמוע הרבה, אם שמרת מעט סופך לשמור הרבה. (אשר אנכי מצוה שתהא מצוה קלה חביבה עליך כמצוה חמורה), אם שמרת מה ששמעת סופך לשמור מה שלא שמעת, שמרת מה שבידך סופך לשמור לעתיד לבוא. רבי אומר זכה אדם לתורה זוכה לו ולדורותיו ולדורי דורותיו עד סוף כל הדורות.

דבר אחר שמור ושמעת כל שאינו בכלל משנה אינו בכלל מעשה. את כל הדברים האלה אשר אנכי מצוך שתהא מצוה קלה חביבה עליך כמצוה חמורה. כי תעשה הטוב והישר, הטוב בעיני שמים והישר בעיני אדם דברי רבי עקיבא, רבי ישמעאל אומר הישר בעיני שמים והטוב בעיני אדם, וכן הוא אומר ומצא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם:

דברים - פרק יב - רמז תתפה

כי יכרית ה' אלקיך את הגוים. משל למה הדבר דומה למלך שנטע כרם בתוך שדהו והיו בתוכו ארזים גדולים וקוצים, הלך המלך וקיצץ את הארזים והניח את הקוצים, אמרו לו עבדיו אדוננו המלך הקוצים שהן אוחזין בבגדינו הנחת וקצצת את הארזים, אמר להם אם לא קצצתי את הקוצים במה הייתי גודר את כרמי, [אלא יפה עשיתי יעמוד הכרם על עמדו ואני מצית בהן את האור], כך ישראל הם כרמו של הקב"ה דכתיב כי כרם ה' צבאות בית ישראל והכניס אותן לארץ ישראל וקיצץ את הארזים שבה שנאמר ואנכי השמדתי את האמורי מפניהם אשר כגובה ארזים גבהו והניח את בניהם שם כדי שישמרו ישראל את התורה שנאמר ואלה הגוים אשר הניח ה' לנסות בם את ישראל וגו', וכשיעמוד הכרם על עמדו במשמרת התורה נאמר והיו עמים משרפות סיד קוצים כסוחים באש יצתו, וכתיב כל הגוים כאין נגדו מאפס ותהו נחשבו לו, וכתיב כי בא סוס פרעה וגו' כולן מתו בנשימה אחת שנאמר נשפת ברוחך וגו', וכן לעתיד לבוא גוג ומגוג שנאמר ונשפטתי אתו וגו' והתגדלתי והתקדשתי וגו' ואתה שעה וידעו כי אני ה'. כי יכרית. זה שאמר הכתוב ורשעים מארץ יכרתו למה כי ישרים ישכנו ארץ, כל הימים שהרשעים בעולם הצדיקים מטולטלים, וכשנעקרו הרשעים מיד ישכנו הצדיקים. וכן אתה מוצא ביעקב מה כתיב וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו מיד וישב יעקב, אף כשהיו שבעת אומות יושבות בארץ היו ישראל מטולטלין, כיון שנעקרו מתוכה התחילו ישראל יושבין, אמר הכתוב הכרתי גוים נשמו פנותם החרבתי חוצותם מבלי עובר נצדו עריהם מבלי איש מאין יושב אמרתי אך תיראי אותי תקחי מוסר, בשעה שישראל חוטאין עובדי אלילים לוקין שיהא ישראל רואה שהעו"א לוקה ומתיירא ועושה תשובה, אמרו עובדי אלילים בניך חוטאין ואנו לוקין, אמר להם הקב"ה אלף אלפים כיוצא בכם אינם ספונים לפני כלום שנאמר כל הגוים כאין נגדו מאפס ותהו נחשבו לו, אני אכרית אתכם מן העולם כדי שישבו ישראל בשלוה, הדא הוא דכתיב כי יכרית ה' אלקיך, וכן לעתיד לבוא אחרית רשעים נכרתה, מהו אומר אחריו ותשועת צדיקים מה' מעוזם בעת צרה:

כי יכרית ה' אלקיך את הגוים, עשה מצוה האמורה בענין שבשכרה יכרית ה' אלקיך את הגוים, אשר אתה בא שמה בשכר שתבא ותירש. וירשת אותם וישבת בארצם, לפי שנאמר וירשתם וישבת בעריהם וגו' יכול אי אתה רשאי להוסיף על הבנין, תלמוד לומר וישבת בארצם כל מקום שאתה רוצה לבנות בנה. ד"א וירשת אותם, מעשה ברבי יהודה בן בתירא ורבי מתיא בן חרש ורבי חנינא בן אחי רבי יהושע ורבי יהושע ורבי יונתן שהיו יוצאין חוצה לארץ והגיעו לפלטוס וזכרו את ארץ ישראל זקפו עיניהן וזלגו דמעותיהן וקרעו בגדיהן וקראו את המקרא וירשת וישבת בה ושמרתם לעשות, אמרו ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצות שבתורה. ומעשה ברבי אלעזר בן שמוע ורבי יוחנן הסנדלר שהיו הולכין לנציבין אצל רבי יהודה בן בתירא ללמוד ממנו תורה והגיעו לצידון וזכרו את ארץ ישראל וזקפו עיניהם וזלגו דמעותיהן וקרעו בגדיהן וקראו את המקרא וירשת וישבת בה ושמרת לעשות את החקים

כי יכרית ה' אלקיך את הגוים. משל למה הדבר דומה למלך שנטע כרם בתוך שדהו והיו בתוכו ארזים גדולים וקוצים, הלך המלך וקיצץ את הארזים והניח את הקוצים, אמרו לו עבדיו אדוננו המלך הקוצים שהן אוחזין בבגדינו הנחת וקצצת את הארזים, אמר להם אם לא קצצתי את הקוצים במה הייתי גודר את כרמי, [אלא יפה עשיתי יעמוד הכרם על עמדו ואני מצית בהן את האור], כך ישראל הם כרמו של הקב"ה דכתיב כי כרם ה' צבאות בית ישראל והכניס אותן לארץ ישראל וקיצץ את הארזים שבה שנאמר ואנכי השמדתי את האמורי מפניהם אשר כגובה ארזים גבהו והניח את בניהם שם כדי שישמרו ישראל את התורה שנאמר ואלה הגוים אשר הניח ה' לנסות בם את ישראל וגו', וכשיעמוד הכרם על עמדו במשמרת התורה נאמר והיו עמים משרפות סיד קוצים כסוחים באש יצתו, וכתיב כל הגוים כאין נגדו מאפס ותהו נחשבו לו, וכתיב כי בא סוס פרעה וגו' כולן מתו בנשימה אחת שנאמר נשפת ברוחך וגו', וכן לעתיד לבוא גוג ומגוג שנאמר ונשפטתי אתו וגו' והתגדלתי והתקדשתי וגו' ואתה שעה וידעו כי אני ה'. כי יכרית. זה שאמר הכתוב ורשעים מארץ יכרתו למה כי ישרים ישכנו ארץ, כל הימים שהרשעים בעולם הצדיקים מטולטלים, וכשנעקרו הרשעים מיד ישכנו הצדיקים. וכן אתה מוצא ביעקב מה כתיב וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו מיד וישב יעקב, אף כשהיו שבעת אומות יושבות בארץ היו ישראל מטולטלין, כיון שנעקרו מתוכה התחילו ישראל יושבין, אמר הכתוב הכרתי גוים נשמו פנותם החרבתי חוצותם מבלי עובר נצדו עריהם מבלי איש מאין יושב אמרתי אך תיראי אותי תקחי מוסר, בשעה שישראל חוטאין עובדי אלילים לוקין שיהא ישראל רואה שהעו"א לוקה ומתיירא ועושה תשובה, אמרו עובדי אלילים בניך חוטאין ואנו לוקין, אמר להם הקב"ה אלף אלפים כיוצא בכם אינם ספונים לפני כלום שנאמר כל הגוים כאין נגדו מאפס ותהו נחשבו לו, אני אכרית אתכם מן העולם כדי שישבו ישראל בשלוה, הדא הוא דכתיב כי יכרית ה' אלקיך, וכן לעתיד לבוא אחרית רשעים נכרתה, מהו אומר אחריו ותשועת צדיקים מה' מעוזם בעת צרה:

כי יכרית ה' אלקיך את הגוים, עשה מצוה האמורה בענין שבשכרה יכרית ה' אלקיך את הגוים, אשר אתה בא שמה בשכר שתבא ותירש. וירשת אותם וישבת בארצם, לפי שנאמר וירשתם וישבת בעריהם וגו' יכול אי אתה רשאי להוסיף על הבנין, תלמוד לומר וישבת בארצם כל מקום שאתה רוצה לבנות בנה. ד"א וירשת אותם, מעשה ברבי יהודה בן בתירא ורבי מתיא בן חרש ורבי חנינא בן אחי רבי יהושע ורבי יהושע ורבי יונתן שהיו יוצאין חוצה לארץ והגיעו לפלטוס וזכרו את ארץ ישראל זקפו עיניהן וזלגו דמעותיהן וקרעו בגדיהן וקראו את המקרא וירשת וישבת בה ושמרתם לעשות, אמרו ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצות שבתורה. ומעשה ברבי אלעזר בן שמוע ורבי יוחנן הסנדלר שהיו הולכין לנציבין אצל רבי יהודה בן בתירא ללמוד ממנו תורה והגיעו לצידון וזכרו את ארץ ישראל וזקפו עיניהם וזלגו דמעותיהן וקרעו בגדיהן וקראו את המקרא וירשת וישבת בה ושמרת לעשות את החקים האלה, אמרו ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצות שבתורה חזרו ובאו להם למקומן:

השמר בלא תעשר, פן תנקש אחריהן שמא תמשך אחריהם או שמא תדמה להם, שמא תעשה כמעשיהם ויהיו לך למוקש. אחרי השמדם מפניך שלא תעשה כמעשיהם ויבואו אחרים וישמדו מפניך. ופן תדרוש לאלקיהם לאמר שלא תאמר הואיל והן יוצאין באבטיגא אף אני יוצא באבטיגא הואיל והן יוצאין בארגמן אף אני יוצא בארגמן הואיל והם יוצאין בקולסין ואני יוצא בקולסין אף איכה יעבדו (כתוב ברמז תק"פ):

ואעשה כן גם אני יש כן לעבודה ויש כן (שנעבדה) למתעביד], מכאן אמרו דבר שמקריבין אותו למזבח ואין מקריבין אותו לאלילים אם הקריב חייב, ודבר שמקריבין אותו לאלילים אם הקריבו למזבח (פטור) [חייב]. ודבר שאין מקריבין למזבח והקריבו לאלילים אם מקריב כיוצא בו חייב ואם לאו פטור. יכול (יהו) [היו] מקריבין חטאות ואשמות, תלמוד לומר כי כל תועבת ה' אשר שנא וגו' דבר שנאוי ומתועב למקום. ד"א נתכוונו להקריב אלא דבר שהמקום שונא שנאמר כי גם את בניהם ואת בנותיהם, אין לי אלא בנים ובנות, אבות ואמהות מנין, תלמוד לומר (בניהם) כי גם את בניהם ואת בנותיהם (גם בנותיהם). אמר רבי יעקב אני ראיתי כותי אחד שכפתו לאביו לפני כלבו ואכלו:

דברים - פרק יב - רמז תתתפג

לא תוכל לאכול בשעריך. רבי יהושע בן קרחה אמר יכול אני אבל איני רשאי. כיוצא בו אתה אומר ואת היבוסי יושבי ירושלם לא יכלו בני (ישראל) [יהודה] להורישם יכולים היו אבל אינן רשאין. מעשר אין לי אלא טהור, טמא מנין, תלמוד לומר דגנך. לקוח בכסף מעשר מנין, תלמוד לומר תירושך. אין לי אלא טהור, טמא מנין, תלמוד לומר ויצהרך. רבי שמעון אומר מכלל שנאמר לא אכלתי באוני ממנו ולא בערתי ממנו בטמא, היכן הוא מוזהר איני יודע תלמוד לומר לא תוכל לאכול בשעריך מעשר וגו' [יכול הנותן במתנה יהא חייב תלמוד לומר לא תוכל לאכול בשעריך] האוכל חייב ואין הנותן במתנה חייב (כתוב למטה ברמז תצ"ט). תניא בכורים אסורין לאונן ורבי שמעון מתיר. מאי טעמא דרבנן אמר קרא לא תוכל לאכול בשעריך וגו' ואמר מר ותרומת ידך אלו בכורים דאיתקש בכורים למעשר מה מעשר אסור לאונן אף בכורים אסורין לאונן. ורבי שמעון תרומה כתיב בהו מה תרומה מותרת לאונן אף בכורים, (ורבנן) [ור"ש] נהי דהיקשא לית ליה, שמחה מיהא מיכתב כתיבוא בהו דכתיב ושמחת בכל הטוב, ההוא לזמן שמחה דתניא מעצרת ועד החג מביא וקורא מהחג ועד חנוכה מביא ואינו קורא. ובכורים אסורין לאונן ור"ש מתיר וחייבין בביעור ור"ש פוטר דכתיב לא תוכל לאכול בשעריך וגו' ואמר מר תרומת ידך אלו הבכורים ואיתקש בכורים למעשר וכו' (כדלעיל) ור"ש פוטר מר מקיש ומר לא מקיש:

תניא לפי שמצינו במעשר שני ובבכורים אף על פי שיצאו חוץ למחיצתן יחזרו היכן מצינו שמותרין, דכתיב לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך, בשעריך הוא דלא תיכול, אבל יצאו חוץ למחיצתן וחזרו מותרין. תניא ר"ש אומר לא בערתי ממנו בטמא בין שאני טמא והוא טהור בין שאני טהור והוא טמא והיכן הוא מוזהר על אכילה [איני יודע תלמוד לומר לא תוכל וגו']. טומאת הגוף בהדיא כתיבוא נפש אשר תגע בו וטמאה עד הערב ולא יאכל מן הקדשים, אלא טומאת עצמו מנין, תלמוד לומר לא תוכל לאכול בשעריך ולהלן הוא אומר בשעריך תאכלנו ותנא דבי רבי ישמעאל אפילו טמא וטהור אוכלין בקערה אחת ואין חוששין, וקאמר רחמנא היאך טמאין דשראי לך גבי בכור הכא לא תוכל לאכול:

אמר רבי אילא האוכל מעשר דגן תירוש ויצהר חוץ לירושלים לוקה שלש. והא אין לוקין על לאו שבכללות, שאני הכא דמייתרא קרא דמכדי כתיב ואכלת לפני ה' אלהיך מעשר דגנך בפנים אין בחוץ לא למה לי דכתב רחמנא לא תוכל לאכול בשעריך וגו', ש"מ לחלק. אי מההוא ה"א בעשה אבל בלאו אימא לא, כתב רחמנא לא תוכל לאוקמא בלאו. ואכתי לאו שבכללות הוא, אם כן לימא קרא לא תוכל לאכלם מאי לא תוכל לאכול וגו' ליחודי אכילה אכל חד וחד. התרומה ותרומת מעשר ותרומת מעשר של דמאי והחלה והבכורים מצטרפין זה עם זה לאסור ולחייב עליהן את החומש, מ"ט, כולהו איקרו תרומה. גבי חלה כתיב ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה. בכורים נמי איקרו תרומה דתניא ותרומת ידך [אלו בכורים] אבל אינך לא צריכא. תנו רבנן תרומת ידך אלו הבכורים, אמר ר"ש וכי מה בא זה ללמדנו אם לאכול בכורים חוץ לחומה קל וחומר ממעשר ומה מעשר הקל אם אכל חוץ לחומה לוקה, בכורים שחמורין לא כ"ש, אלא לא בא הכתוב אלא לאוכל בכורים עד שלא קרא עליהן שהוא לוקה. ונדבותיך זו תודה ושלמים. אמר ר"ש וכי מה בא זה ללמדנו אם לאוכל תודה ושלמים חוץ לחומה ק"ו ממעשר, אלא לא בא הכתוב אלא לאוכל תודה ושלמים לפני זריקה שהוא לוקה. ובכורות (כתיב) זה הבכור, אמר ר"ש וכי מה בא זה ללמדנו אם לאוכל בכור חוץ לחומה ק"ו ממעשר, אם לאוכל לפני זריקה ק"ו מתודה ושלמים, אלא לא בא הכתוב אלא לאוכל מן הבכור אפילו לאחר זריקה שהוא לוקה. בקרך וצאנך זו חטאת ואשם. אמר רבי שמעון וכי מה בא זה ללמדנו אם לאוכל חטאת ואשם חוץ לחומה קל וחומר ממעשר, אם לאוכל לפני זריקה ק"ו מתודה ושלמים, אם לאחר זריקה קל וחומר מבכור, אלא לא בא הכתוב אלא לאוכל חטאת ואשם אפילו לאחר זריקה חוץ לקלעים שהוא לוקה. נדריך זו עולה, אמר ר' שמעון וכי מה בזה זה ללמדנו אם לאוכל עולה חוץ לחומה ק"ו ממעשר, אם לאוכל לפני זריקה ק"ו מתודה ושלמים, אם לאוכל לאחר זריקה קל וחומר מבכור, אם לאוכל חוץ לקלעים ק"ו מחטאת ואשם, הא לא בא הכתוב אלא לאוכל עולה אפילו לאחר זריקה אפילו בפנים שהוא לוקה, אמר רבא כל דילדה אימיה כרבי שמעון תילוד. ואע"ג דאית ליה פירכא, מאי חומרא דבכורים ממעשר שכן אסור לזרים, אדרבה מעשר (עדיף) [חמור] שכן אסור לאונן. ומאי חומרא דתודה ושלמים ממעשר, שכן טעונין מתן דמים ואימורין על גבי המזבח, אדרבה מעשר חמור שכן טעון סף צורה. ומאי חומרא דבכור מתודה ושלמים שכן קדושתו מרחם. אדרבה תודה ושלמים חמורים שכן טעונין מתן [ב' שהן] ד' סמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק, ומאי חומרא דחטאת ואשם מבכור שכן קדשי קדשים (וכו'), אדרבה בכור חמור שכן קדושתו מרחם, ומאי חומרא דעולה מחטאת ואשם שהן כליל. [אדרבה] חטאת ואשם חמירי שכן מכפרין, וכולהו חמירי מעולה שכן יש בהם שתי אכילות, אלא מאי כל דילדה אימיה כר' שמעון תילוד, דלמאי דסבירא ליה לדידיה (מפרש) [מסרס] לקרא ודריש ליה. וכי מזהירין מן הדין, קרא יתירא הוא מכדי כתיב והבאתם שמה עולותיכם וגו' לכתוב קרא לא תוכל לאכלם מהדר ומפרש בהו למה לי, שמע מינה לייחודי להו לאוי כל חד וחד. ומה מעשר שמותר לזרים האוכל ממנו חוץ לחומה עובר בלא תעשה, בכורים שאסורים לזרים לא כ"ש, ומה מעשר שאין חייבין עליו משום פגול ונותר וטמא האוכל ממנו חוץ לחומה עובר בלא תעשה, בכורים שאסורים לזרים לא כ"ש, ומה מעשר שאין חייבין עליו משום פגול ונותר וטמא האוכל ממנו חוץ לחומה עובר בלא תעשה, תודה ושלמים לא כ"ש. ומה תודה ושלמים שמותרים לזרים האוכל ממנו לפני זריקת דמים עובר בלא תעשה בכור לא כ"ש. ומה בכור שקדשים קלים האוכל ממנו לפני זריקת דמים עובר בלאו, חטאת ואשם שהן קדשי קדשים לא כ"ש. ומה חטאת ואשם שמותרין באכילה האוכל ממנו חוץ לקלעים עובר בלא תעשה, עולה לא כ"ש (כדלעיל):

דברים - פרק יג - המשך רמז תתפה

את כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם. שתהא מצוה קלה חביבה עליך כמצוה חמורה. אותו תשמרו לעשות ר' אליעזר בן יעקב אומר ליתן לא תעשה על כל עשה האמור בפרשה. לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו. מכאן אמרו הניתנין במתנה אחת שנתערבו בניתנין במתנה אחת ינתנו במתן אחד.

דבר אחר לא תוסף עליו מנין שאין מוסיף על הלולב ועל הציצית, תלמוד לומר לא תוסף עליו. ומנין שאין פוחתין מהן, תלמוד לומר ולא תגרע ממנו. ומנין שאם פתח לברך ברכת כהנים שלא יאמר הואיל ופתחתי לברך אומר ה' אלקי אבותיכם יוסף עליכם תלמוד לומר הדבר אפילו דבר לא תוסיף עליו:

כי יקום בקרבך נביא. מה משה בכה אמר אף הנביאים בכה אמר, משה אמר מקצת וקיים מקצת אף נביאים אמרו מקצת וקיימו מקצת, ומה משה זקן ובן שמנים ובן עמרם יכול אף הנביאים כך, תלמוד לומר נביא מכל מקום. או חולם חלום מכל שנאמר אל משה פה אל פה יכול אף הנביאים כן, תלמוד לומר או חולם חלום. בקרבך לרבות את האשה. ונתן אליך אות בשמים וכן הוא אומר והיו לאותות ולמועדים, מצינו מופת בארץ וכן הוא אומר אם טל יהיה על הגזה לבדה ועל כל הארץ חורב ויעש ה' כן בלילה ההוא וגו'. ובא האות והמופת וגו'. אמר רבי יוסי הגלילי ראה עד היכן הגיע הכתוב לסוף דעתן של עו"א נתן להם ממשלה אפילו מעמידים חמה ולבנה כוכבים ומזלות אל תשמע להן מפני מה כי מנסה ה' אלקיכם. אמר רבי עקיבא חס ושלום שמעמיד הקב"ה חמה ולבנה כוכבים ומזלות לעובדי עבודת אלילים, הא אינו מדבר אלא במי שהיו נביאי אמת מתחלה וחזרו להיות נביאי שקר כחנניה בן עזור, לא תשמע אל דברי הנביא ההוא ולא החוזר בו. או אל חולם החלום ההוא ולא החוזר בו. או אל חולם החלום ההוא ולא חשוד למפרע (כי מנסה וגו'):

דברים - פרק יג - רמז תתפו

ובא האות והמופת. אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן בכל אם יאמר לך נביא עבור על דברי תורה שמע לו חוץ מעבודת אלילים שאפילו מעמיד לך חמה באמצע הרקיע אל תשמע לו. אמר רבי יוסי הגיעה תורה לסוף דעתן של עו"א וכו' (כדלעיל). אמר רבי חמא בר חנינא מאי דכתיב אחרי ה' אלקיכם תלכו, וכי איפשר לו לאדם להלך אחר השכינה והלא כבר נאמר כי ה' אלקיך אש אוכלה הוא, אלא להלך אחר מדותיו של הקב"ה [מה] הקב"ה הלביש ערומים שנאמר ויעש ה' אלקים לאדם ולאשתו כתנור עור וילבישם אף אתה הלבש ערומים. הקב"ה ביר חולים דכתיב וירא אליו ה' אף אתה בקר חולים. הקב"ה ניחם אבלים דכתיב ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלקים את יצחק בנו אף אתה נחם אבלים. הקב"ה קבר מתים דכתיב ויקבר אותו בגיא אף אתה קבור מתים. אמר רבי יהושע בן לוי אין הצבור רשאין לצאת עד שינטל ספר תורה [ויניח במקומו] ושמואל אמר עד שיצא, ולא פליגי, הא דאיכא פיתחא אחרינא והא דליכא פיתחא אחרינא, אמר רבא בר אהינא אסברא לי אחרי ה' אלקיהם תלכו. כה אמר ה' מה מצאו אבותיכם בי עול כי רחקו מעלי וילכו אחרי ההבל ויהבלו, אמר רבי יצחק זה שמניח ספר תורה ויוצא:

אחרי ה' אלקיכם תלכו זה עשה. ואותו תיראו שיהא מוראו עליכם. ואת מצותיו תשמרו זו מצות [לא] תעשה. ובקולו תשמעו (ליתן לא תעשה) [בקול נביאיו], ואותו תעבודו (בתורתו) עבדהו במקדשו. ובו תדבקון הפרישו [עצמכם] מעבודת אלילים ודבקו במקום. והנביא ההוא ולא אנוס. או חולם החלום ההוא ולא מוטעה. יומת כי דבר סרה על ה' אלקיכם והלא דברים ק"ו ומה המזייף דברי חבירו חייב מיתה, המזייף דבריו של המקום על אחת כמה וכמה. המוציא אתכם מארץ מצרים אפילו אין לו עליך [אלא שהוציאך מארץ מצרים דיו. והפודך מבית עבדים אפי' אין לו עליך] אלא שפדך מבית עבדים דיו. להדיחך מן הדרך זו מצות עשה, אשר צוך ה' אלקיך זו מצות לא תעשה, ללכת בה לא האומר מקצת ומשייר מקצת. ובערת הרע (מישראל) [מקרבך] בער עושי רעות מישראל. תנו רבנן נביא שהדיח בסקילה ר"ש אומר בחנק. מ"ט דרבנן, אתיא הדחה הדחה ממסית מה להלן בסקילה אף כאן בסקילה. ור"ש מיתה כתיבוא ביה וכל מיתה האמורה בתורה סתם אינה אלא חנק. אר"ח מחלוקת בעוקר הגוף דע"א, וקיום מקצת וביטול מקצת דע"א דרחמנא אמר מן הדרך ואפילו מקצת דרך, אבל עוקר הגוף דשאר מצות דברי הכל בחנק, וקיום מקצת וביטול מקצת דבשאר מצות דברי הכל פטור. ורב המנונא אמר מחלוקת בעוקר הגוף בין באלילים בין בשאר מצות, וקיום מקצת [וביטול מקצת דאלילים] דרחמנא אמר מן הדרך ואפילו מקצת דרך, אבל קיום מקצת וביטול מקצת דבשאר מצות דברי הכל פטור. אמר (רב) [רבא] ההורג את הטרפה פטור, וטרפה שהרג בפני בית דין חייב שלא בפני ב"ד פטור. בפני בית דין חייב דכתיב ובערת הרע מקרבך, שלא בפני ב"ד פטור דהוה ליה עדות שאי אתה יכול להזימה:

כי יסיתך אחיך בן אמך. אין הסתה אלא טעות שנאמר אשר הסתה אותו איובל אשתו. אחרים אומרים אין הסתה אלא גירוי שנאמר אם ה' הסיתך בי. מכלל שנאמר לא יומתו אבות על בנים למדנו שאין מעידין זה על זה. אחיך זה אחיך מאביך. בן אמך זה (אחיך) בן אמך. או בנך זה בנך מכל מקום או בתך זה בתך מכל מקום. או אשת זו ארוסה. שוכבת חיקך זו נשואה. או רעך זה הגר. אשר כנפשך זה אביך. בסתר מלמד שאין אומרים דבריהן אלא בסתר, וכן הוא אומר בנשף בערב יום באישון לילה ואפלה, אבל דברי תורה אין נאמרין אלא הפרהסיא, וכן הוא אומר חכמות בחוץ תרונה וגו'. נלכה ונעבדה אלקים אחרים, רבי יוסי הגלילי אומר הרי זה דבר גנאי לישראל שאומות העולם אין מניחין דבר שמסרו להן אבותיהן, [וישראל מניחין] והולכין ועובדין אלילים. מאלקי העמים אשר סביבותיכם הקרובים אליך מה קרובים אליך אתה יודע מה הן אף רחוקים כן. מקצה הארץ ועד קצה הארץ אלו חמה ולבנה שהולכין מסוף העולם ועד סופו. כי יסיתך אחיך. אמר יש יראה במקום פלוני כך אוכלת כך שותה כך מטיבה כך מריעה. כל חייבי מיתות שבתורה אין מכמינין עליהם חוץ מזה, אמר לשנים הן עדיו ומביאין אותו לבית דין וסוקלין אותו. אמר לאחר הוא אומר יש לי חברים רוצים בכך אם היה ערום ואינו יכול לדבר בפניהם מכמינין לו עדים אחורי הגדר והוא אומר לו אמור מה שאמרת לי ביחוד והוא אומר לו, והלה אומר לו היאך נעזוב את אלקינו שבשמים ונלך ונעבוד עצים ואבנים, אם חוזר בו מוטב, ואם אמר כך הוא חובתנו וכך יפה לנו לעשות, העומדין אחורי הגדר מביאין אותו לבית דין וסוקלין אותו. מאלקי העמים מטיבתן של קרובים אתה יודע כו'. אמר רבי יוחנן משום רשב"י רמז ליחוד מן התורה מנין כי יסיתך אחיך בן אמך, וכי בן אם מסית בן אב אינו מסית, אלא לומר לך בן מתיחד עם אמו ואין אחר מתיחד עם כל עריות שבתורה, פשטיה דקרא במאי כתיב, אמר אביי לא מיבעיא קאמר, לא מיבעיא בן אב דסני ליה ויועץ ליה עצות רעות. אלא אפילו בן אם נמי דלא סני ליה דלית ליה חלוקה בהדיה אימא נציית ליה קמשמע לן דלא נציית ליה. רמז ליחוד מן התורה וכו' עד ואין אחר מתיחד עם כל עריות שבתורה וכו' עד יחוד דאשת איש אתא דוד גזר אפילו יחוד [דפנויה ואתו תלמידי בית שמאי ובית הלל וגזרו אפילו איחוד] דכותית:

לא תאבה לו מכלל שנאמר ואהבת לרעך כמוך יכול אתה אוהב לזה, תלמוד לומר לא תאבה לו. ולא תשמע אליו מכלל שנאמר עזוב תעזוב עמו יכול אתה עזוב עם זה, תלמוד לומר ולא תשמע אליו. ולא תחוס עינך מכלל נשאמר ולא תעמוד על דם רעך יכול אי אתה רשאי לעמוד על דמו של זה, תלמוד לומר ולא תחוס עינך עליו. ולא תחמול לא תלמד עליו זכות, ולא תכסה עליו אם אתה יודע לו חובה אי אתה רשאי לשתוק. מנין ליוצא מבית דין חייב שאין מחזירין אותו לזכות, תלמוד לומר כי הרג, יצא זכאי מנין שמחזירין אותו לחובה, תלמוד לומר תהרגנו. ידך תהיה בו בראשונה להמיתו מצוה ביד הניסת להמיתו. מנין לא מת ביד הניסת ימות ביד כל אדם, תלמוד לומר ויד כל העם באחרונה. תניא אין עושין שלש עיירות מנודחות בארץ ישראל אבל עושין שתים כגון אחת ביהודה ואחת בגליל, אבל שתים ביהודה או שתים בגליל אין עושין, וסמוך לספר אפילו אחת אין עושין שמא ישמעו נכרים ויבואו ויחריבו ארץ ישראל. ותיפוק לי דמקרבך אמר רחמנא ולא מן הספר, רבי שמעון הוא דדריש טעמא דקרא. תניא מנה לי בידך א"ל הן, למחר א"ל תנהו לי א"ל משטה אני בך פטור, ולא עוד אפילו הכמין לו עדים מאחורי הגדר וא"ל מנה לי בידך א"ל הן, א"ל רצונך שתודה לי בפני פלוני ופלוני א"ל מתירא אני שמא תכפני לדין, למחר אמר להם תנהו לי א"ל משטה אני בך פטור. ואם לא טען אין טוענין לו, ובדיני נפשות אף על פי שלא טען טוענין לו, ואין טוענין למסית דכתיב לא תחמול ולא תכסה עליו. מנין שאין טוענין למסית (כתוב בפסוק ויאמר ה' אלקים אל הנחש ברמז כ"ט). לא תחמול (כתוב ברמז שנ"ב). אמר רבי אבהו עשרה דברים יש בין דיני ממונות לדיני נפשות וכולן אין נוהגין בשור הנסקל חוץ מעשרים ושלשה דאמר קרא לא תטה משפט אביונך בריבו אבל אתה מטה משפט של שור הנסקל. וחילופיהן במסית דרחמנא אמר לא תחמול ולא תכסה עליו. תנא דבי רבי ישמעאל לכל דבר [אין] הבן נעשה שליח לאביו להכותו ולקללו חוץ ממסית ומדיח שהרי אמרה תורה לא תחמול ולא תכסה עליו. וסקלתו באבנים ומת. יכול באבנים מרובות, תלמוד לומר אבן, אי באבן יכול באבן אחת, תלמוד לומר באבנים, אמור מעתה לא מת בראשונה ימות בשניה. כי בקש להדיחך נאמר כאן הדחה ונאמר להלן הדחה מה הדחה האמורה (להלן) [כאן] בסקילה אף הדחה האמורה [כאן] (להלן) בסקילה. מעל ה' אלקיך המוציאך אפילו אין לו עליך אלא שהוציאך מארץ מצרים די:

דברים - פרק יג - רמז תתפז

וכל ישראל ישמעו וייראו. משמרין אותו עד הרגל וימות ברגל שנאמר וכל ישראל ישמעו וייראו דברי ר' עקיבא. רבי יהודה אומר אין מענין (בבית דין) [את דינו] כו'. אין לי אלא זה בלבד, מנין לאומר אלך ואעבוד נלך ונעבוד אלך ואזבח נלך ונזבח אלך ואקטיר נלך ונקטיר אלך אנסך נלך וננסך אלך ואשתחוה נלך ונשתחוה, תלמוד לומר ולא יוסיפו לעשות עוד כדבר הרע הזה לא לעשות לא כדבר ולא כרע ולא כזה, יכול אף המגפף והמנשק והמרבץ והמרחיץ והסך והמלביש והמנעיל והמעטיף, תלמוד לומר הזה, זה בסקילה ולא החוזר והמפותת. [כי תשמע] יכול יהא רטוש, תלמוד לומר ודרשת וחקרת ושאלת היטב, ודרשת מן התורה, וחקרת מן העדים, ושאלת מן התלמידים. באחת עריך עיר אחת עושין עיר הנדחת ואין עושין שלש עיירות נדחות. יכול אף לא שתים, תלמוד לומר עריך. תנו רבנן אחת, אחת ולא שלש, או אינו אלא אחת ולא שתים, כשהוא אומר עריך הרי שתים אמור הא מה אני מקיים אחת, אחת ולא שלש. זימנין אמר רב בב"ד אחד הוא דאין עושין אבל בשנים ושלשה בתי דינין עושין, וזימנין אמר רב לעולם אין עושין משום קרחה. אשר ה' אלקיך נותן לך פרט לחו"ל, לשבת שם פרט לירושלם שלא נתנה לבית דירה. עשרה דברים נאמרו בירושלים, אין הבית חלוט בה דכתיב לצמיתות לקונה, וקסבר ירושלים לא נתחלקה לשבטים [ואינה מביאה עגלה ערופה דכתיב כי ימצא חלל באדמה אשר ה' אלקיך נותן לך לרשתה וירושלים לא נתחלקה לשבטים]. ואינה נעשית עיר הנדחת דכתיב עריך וקסבר ירושלים לא נתחלקה לשבטים. ואינה מיטמא בנגעים דכתיב ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם, וירושלים לא נתחלקה לשבטים. ואין מוציאין בה זיזים (כתוב לעיל ברמז תקס"ד). אנשי עיר הנדחת אין להן חלק לעולם הבא שנאמר יצאו אנשים בני בליעל מקרבך, ואינן נהרגין עד שיהו מדיחיה מאותה העיר ומאותו השבט ועד שידיחו רובה ועד שידיחוה אנשים, הדיחוה נשים או קטנים או שהודחו מיעוטם או שהיו מדיחיה חוצה לה הרי אלו כיחידים וצריכים שני עדים והתראה לכל אחד ואחד, זה חומר ביחידים מבמרובים שהיחידים בסקילה [לפיכך ממונן פלט] והמרובים בסייף לפיכך ממונן אבד שנאמר הכה תכה את יושבי העיר ההיא לפי חרב. תנו רבנן יצאו הן ולא שלוחן, אנשים אין אנשים פחות משנים.

דבר אחר אנשים ולא נשים [אנשים] ולא קטנים. בני בליעל בנים שפרקו עול שמים מעל צואריהם. מקרבך ולא מן הספר. וידיחו את יושבי עירם ולא יושבי עיר אחרת. לאמר שצריכין שני עדים והתראה לכל אחד ואחד עד שיודח רובה. היכי עבדינן אמר עולא דנין סוקלין דנין וסוקלין. וריש לקיש אמר מרבין להן בתי דינין ומעיינין בדיניהן ומסקינן להו לבית דין הגדול וגמרי להו לדינייהו וקטלי להו שנאמר והוצאת את האיש ההוא וגו' איש ואשה אתה מוציא לשעריך ואי אתה מוציא כל העיר לשעריך. תנו רבנן החמרת והגמלת (והספנת) העוברת ממקום למקום מצילין אותן שנאמר וידיחו את יושבי עירם ולא יושבי עיר אחרת. מדיחי עיר הנדחת בסקילה, רבי שמעון אומר בחנק, מאי טעמא דרבנן גמרי הדחה הדחה ממסית או מנביא שהדיח. ורבי שמעון גמר הדחה הדחה מנביא. וליגמר ממסית, דנין מסית דרבים ממסית דרבים ואין דנין מסית רבים ממסית דיחיד. אדרבה דנין הדיוט מהדיוט ואין דנין הדיוט מנביא. ורבי שמעון, כיון שהדיח אין לך הדיוט גדול מזה:

דברים - פרק יג - רמז תתפח

ודרשת וחקרת ושאלת. היו בדוקין אותן בשבע חקירות באיזו שבוע באיזו שנה באיזו חדש בכמה בחדש באיזו יום באיזו שעה באיזו מקום. מנהני מילי אמר רב יהודה דאמר קרא ודרשת וחקרת ושאלת היטב. ואמר והוג לך ושמעת ודרשת היטב. ואומר ודרשו השופטים היטב, ואימא חדא חדא כדכתיבוא דא"כ ליכתבינהו כחדא, כיון דכולהו בהדדי כתיבוא מהדדי ילפי, וכיון דילפי מהדדי כמאן דכתיבן כחדא דמי. והא לא דמיין להדדי עיר הנדחת להנך תרתי לא דמיין שכן ממונן פלט. ע"א להנך תרתי לא דמיא שכן בסייף. עדים זוממין להנך תרתי לא דמיא שכן צריכין התראה, בהיטב היטב ילפינן מהדדי, [וג"ש] מופנה דאי לא מופנה איכא למיפרך, לאיי אפנויי מופני. מדהוה ליה למיכתב ודרשו וחקרו ושני קרא בדיבוריה בהיטב ש"מ לאפנויי. ואכתי מופנה מצד אחד הוא, בשלמא הנך תרתי מופנה הוא משום דה"ל למיכתב, אלא עיר הנדחת מאי ה"ל למיכתב הא כתיבוא כולהו, התם נמי אפנויי מופני מדה"ל למיכתב דרוש תדרוש או חקור תחקור ושני קרא בדיבוריה בהיטב ש"מ לאפנויי. ואתו נחנקים בקל וחומר מנסקלין ומנהרגין, ואתו נשרפין בק"ו מנסקלין. הניחא לרבנן דאמרי סקילה חמורה, אלא לרבי שמעון דאמר שרפה חמורה מאי איכא למימר, אלא אר"י והנה אמת נכון הדבר הרי חד סרי שבע לשבע חקירות [דל] תלת לגזרה שוה פשו להו חדא, לרבי שמעון לאתויי הנשרפין, לרבנן מילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא. בדיקות מנין, תלמוד לומר והנה אמת נכון הדבר אם סופנו לרבות בדיקות מה תלמוד לומר חקירות אמר אחד איני יודע עדותן בטלה. בדיקות אמר אחר איני יודע אפילו שנים אומרים אין אנו יודעין עדותן קיימת. אחד חקירות ואחד בדיקות בזמן שמכחישות זו את זו עדותן בטלה. והנה אמת נכון הדבר וגו' לרבות גרים ועבדים משוחררים. הכה תכה את יושבי העיר ההיא ולא יושבי עיר אחרת, מכאן אמרו החמרת והגמלת העוברת ממקום למקום הרי אלו מצילין אותה. לפי חרב לתוך פיה של חרב שלא תנוולם. החמרת והגמלת העוברת ממקום למקום ולנה בתוכה מחרימין אותם שנאמר החרם אותה ואת כל אשר בה לרבות נכסי צדיקים שבתוכה, מכאן אמרו נכסי צדיקים שבתוכה אובדין, ושבחוצה לה פליטין, ושל רשעים בין שבתוכה בין שבחוצה לה אובדין. החרם אותה פרט לנכסי צדיקים שבחוצה לה. ואת כל אשר בה לרבות נכסי צדיקים שבתוכה. ואת בהמתה ולא בהמת (עיר אחרת) [הקדש]. ואת כל שללה תקבוץ אל תוך רחובה, אין לך רחוב אינה נעשית עיר הנדחת דברי ר' ישמעאל. רבי עקיבא אומר אין לה רחוב עושין לה רחוב. היה רחובה חוצה לה כונסין אותה לתוכה שנאמר אל תוך רחובה. כמאן אזלא הא דתניא עיר הנדחת לא היתה ולא עתיד להיות ולמה נכתבה דרוש וקבל שכר, כמאן כרבי אליעזר דאמר כל עיר שיש בה אפילו מזוזה אחת אינה נעשית עיר הנדחת, דאמר קרא ואת כל שללה תקבוץ אל תוך רחובה ושרפת באש, וכיון דאיכא מזוזה לא אפשר דכתיב לא תעשון כן לה' אלקיכם. אמר ר' יונתן אני ראיתיה וישבתי על תלה [הכה תכה את כל יושבי העיר ההיא. מכאן אמרו [אין] מקיימין את הטפלין. אבא חנן אומר לא יומתו אבות על בנים בעיר הנדחת הכתוב מדבר. תקבוץ וגו' ושרפת, מכאן אמרו אילנות המחוברין מותרין תלושין אסורין. בורות שיחין ומערות [מותרין]. וכתבי הקדש מותרין שנאמר שללה ולא שלל שמים ד"א ולא שלל שמים ההקדשות כו' וכתבי הקדש יגנזו]:

ושרפת באש את העיר ואת כל שללה. שללה ולא שלל שמים, מכאן אמרו ההקדשות שבה יפדו ותרומות ירקבו מעשר שני וכתבי הקדש יגנזו. מתניתין דלא כר' אליעזר דאמר כל עיר שיש בה אפילו מזוזה וכו'. שללה ולא שלל שמים. כלל שללה לרבות נסכי רשעים שבחוצה לה, א"ש מפני מה אמרה תורה נכסי [צדיקים] שבתוכה יאבדו מי גרם להם שידורו בתוכה ממונן לפיכך ממונן אבד. אמר מר ואת כל שללה תקבוץ לרבות נכסי רשעים שבחוצה לה. אמר רב חסדא ובנקבצין לתוכה:

כליל לה' אלקיך ר"ש אומר אם אתה עושה דין בעיר הנדחת מעלה אני עליך כאלו אתה מעלה עולה וכליל לפני. והיתה תל עולם, לא תעשה אפילו גנות ופרדסין דברי ר' יוסי הגלילי. ר' עקיבא אומר לכמות שהיתה אינה נבנית אבל נעשית גנות ופרדסין. כליל לה' אלקיך, וכה"א וישבע יהושע וגו' ארור האיש וגו' אשר יקום ובנה את העיר הזאת את יריחו, וכי אין אנו יודעין שיריחו שמה, אלא שלא יבנה אותה ויקראו שמה כעיר אחרת ולשא יבנו עיר אחרת ויקראו שמה יריחו, וכן הוא אומר חיאל בית האלי את יריחו באבירם בכורו יסדה וגו'. יכול שוגג, תלמוד לומר כדבר ה' אשר דבר ביד (עבדו) יהושע בן נון, אמור מעתה מזיד היה:

ולא ידבק בידך מאומה מן החרם. שכל זמן שהרשעים בעולם חרון אף בעולם, אבדו רשעים מן העולם נסתלק חרון אף מן העולם, רשע בא לעולם רעה באה לעולם שנאמר בבוא רשע בא גם בוז, אבד רשע מן העולם טובה באה לעולם שנאמר באבוד רשעים רנה, צדיק נפטר מן העולם רעה באה שנאמר הצדיק אבד ואין שם על לב וגו' כי מפני הרעה נאסף הצדיק, צדיק בא לעולם טובה באה לעולם שנאמר זה ינחמנו ממעשנו:

ולא ידבק בידך מאומה מן החרם. מכאן אמרו נטל מקל או (מלגז) [מזלג] או כרכר או שרביט כולן אסורין בהנאה. מה יעשה להן יוליכם (הנאה) ליום המלח, כללו של דבר כל הנהנה מאלילים יוליך הנאה לים המלח. למען ישוב ה' מחרון אפו. כל זמן שאלילים בעולם חרון אף בעולם, נסתלקו אלילים מן העולם נסתלק חרון אף מן העולם:

אמר רב (אשי בר אבין) [אחדבוי] אמר רב המקדש בפרש שור הנסקל מקודשת, בפרש עגלי ע"א אינה מקודשת. איבעית אימא סברא איבעית אימא קרא, איבעית אימא סברא גבי עגלי ע"א ניחא ליה בנפחיה [אבל] גבי שור הנסקל לא ניחא ליה בנפחיה. איבעית אימא קרא הכא כתיב לא ידבק בידך מאומה מן החרם, התם כתיב ביה סקול יסקל השור ולא יאכל את בשרו, בשרו אסור הא פרשו מותר:

תנן התם מצא כלים ועליהם צורת חמה צורת לבנה צורת דרקון יוליכם לים המלח, רבי יוסי אומר שוחק וזורה לרוח או מטיל לים, אמרו לו אף הוא נעשה זבל ונאמר לא ידבק בידך מאומה מן החרם, תניא אמר להם ר' יוסי הרי הוא אומר ואת חטאתם אשר עשיתם את העגל וגו', א"ל משם ראיה הרי הוא אומר ויזר על פני המים לא נתכוון משה אלא לבודקן כסוטות. אמר להן הרי הוא אומר וכתת נחש הנחשת אשר עשה משה, א"ל משם ראיה הרי הוא אומר ויאמר ה' אל משה עשה לך שרף משלך ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו. ובדין הוא דכתותי נמי לא הוה צריך, אלא כיון דחזא חזקיה דקא טעו ישראל אבתריה עמד וכתתי. שאל פורלוס בן פלוספוס את רבן גמליאל בעכו כשהיה רוחץ במרחץ של אפרטודיטי, אמר כתוב בתורתכם לא ידבק בידך מאומה מן החרם למה אתה רוחץ במרחץ של אפרודיטי, א"ל אין משיבין במרחץ, לאחר שיצא אמר לו אני לא באתי בגבולה היא באה בגבולי אין אומרים נעשה מרחץ גוי לאפרודיטי אלא אפרודיטי נאה למרחץ.

דבר אחר אם נותנין לך ממון הרבה [אי] אתה נכנס לבית אלילים שלך ערום ובעל קרי ומשתין לפניה וזו עומדת ע"פ הביב וכל אדם משתין לפניה ולא נאמר אלא אלקיהם את שנוהג בו לשם אלוה אסור ואת שאינו נוהג בו לשם אלוה מותר:

דברים - פרק יג - רמז תתפט

ונתן לך רחמים. לך רחמים ולא לאחרים רחמים. ורחמך מכאן רבן גמליאל בר רבי אומר כל זמן שאתה מרחם על הבריות מרחמין עליך מן השמים אין אתה מרחם על הבריות אין מרחמין עליך מן השמים. והרבך כמה שנאמר והרביתי את זרעך ככוכבי השמים. כאשר נשבע לאבותיך הכל בזכות אבותיך:

שבתאי בר מרינוס איקלע לבבל בעא מינייהו עיסקא ולא יהבו ליה ומיזן נמי לא זנוהו, אמר הני מערב רב קא אתו דכתיב ונתן לך רחמים ורחמך כל המרחם על הבריות בידוע שהוא מזרעו של אברהם אבינו וכל שאינו מרחם על הבריות בידוע שאינו מזרעו של אברהם אבינו. כתיב ויקרא המלך לגבעונים ויאמר אליהם והגבעונים לא מבני ישראל המה, דוד גזר עליהן אמר דוד שלשה סימנין יש באומה זו רחמנין וביישנין וגומלי חסדים. רחמנין ונתן לך רחמים. ביישנין דכתיב בעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו. גומלי חסדים דכתיב כי ידעתיו למען אשר יצוה וגו'. כל מי שיש בו שלשה סימנין הללו ראוי להדבק באומה זו, וכל מי שאין בו שלשה סימנין הללו אין ראוי להדבק באומה זו:

דברים - פרק יג - רמז תתצ

כי תשמע בקול ה'. מכאן אמרו התחיל אדם לשמוע קימעא סופו לשמוע הרבה. לשמור את כל מצותיו אשר אנכי מצוך היום, שתהא מצוה קלה חביבה עליך כמצוה חמורה. לעשות הישר בעיני ה' זה שאמר רבי ישמעאל הישר בעיני שמים. בנים אתם (כתוב ברמז תתמ"א). ראה שחבב הקב"ה את ישראל יותר ממלאכי השרת. כיצד נקראו העליונים מלאכים ונקראו ישראל מלאכים שנאמר ברכו ה' מלאכיו. קרא לעליונים קדישין שנאמר ומאמר קדישין שאילתא וישראל קדושים ואמרת אליהם קדושים תהיו. ומי חביב יותר מי שהקב"ה ביניהם שנאמר אלקים נצב בעדת אל. נקראו העליונים עומדים שנאמר שרפים עומדים ממעל לו וישראל נקראו עומדים שנאמר אתם נצבים היום, ומי חביב יותר מי שהקב"ה משבח עמידתו שנאמר כן יעמד זרעכם ושמכם, וכתיב זאת קומתך דמתה לתמר נקראו העליונים אלקים ויראו בני האלקים את בנות האדם וישראל נקראו אלקים אני אמרתי אלקים אתם. נקראו העליונים בנים ידמה לה' בבני אלים וישראל נקראו בנים בני בכורי ישראל. ומי חביב יותר מישראל שהן עמוסין מן הקב"ה שנאמר העמוסים מני בטן, ואומר בנים אתם לה' אלקיכם. זה שאמר הכתוב אספרה אל חק ה' אמר אלי בני אתה, אתה מוצא בשעה שהיו ישראל במדבר היו מעוטפין בענני כבוש ובעמוד האש והיו אומות העולם נבהלין מי הן אלו שכל מעשיהם באש מי זאת עולה מן המדבר כתמרות עשן. והקב"ה משיבן מקוטרת מר ולבונה וגו', יש להן יתידות טובות להתלות עליהן, יש להן זכות אבות, מקוטרת מר, מה עסקו של מר זה אינו מודיע ריחו הטוב אלא באש, אף אברהם אימתי הודיע מעשים הטובים כשירד לכבשן האש. ולבונה זה יצחק, מה לבונה זו נתנת על גבי המזבח שנאמר ונתן עליה לבונה, אף יצחק נתקרב על גבי המזבח. מכל אבקת רוכל זה יעקב, מה עסקה של אבקת רוכל יש בה כל דבר ואינה חסרה כלום, אף יעקב לא היה חסר כלום, כהנים עמדו ממנו, לוים עמדו ממנו, מלכים עמדו ממנו, נביאים עמדו ממנו. אמר ר' יודן בר רבי שלום א"כ יאמר מכל קופת רוכל מהו אבקת לשון ויאבק איש עמו, אמר דוד (למה) [ה'] אמר אלי בני אתה, אתה מוצא כתוב כי ה' אלקיך אש אכלה, לפיכך אף ישראל כל מעשיהן באש שהן בנים של הקדוש ברוך הוא שנאמר בנים אתם לה' אלקיכם:

דברים - פרק יד - רמז תתצא

בנים אתם לה' אלקיכם. ר' יהודה אומר בנים אתם לה' אלקיכם בזמן שאתם נוהגין מנהג בנים, ר"מ אומר בין כך ובין כך קרויין בנים שנאמר בנים סכלים המה, ואומר בנים לא אמון בם, ואומר זרע מרעים בנים משחיתים, ואומר והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי, מאי ואומר, וכי תימא בנים דכלים הוא דמיקרו בני כי לית בהו הימנותא לא מיקרו בני, תלמוד לומר בנים לא אמון בם, וכי תימא כי לית בהו הימנותא הוא דמקרו בני, כי פלחי לאלילים לא מיקרי בני, תלמוד לומר בנים משחיתים, וכ"ת [בנים משחיתים הוא דמיקרו] בני מעלו לא מיקרו, תלמוד לומר במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי. לא תתגודדו א"ל הקב"ה לא תצערו עצמכם על מת כשם שהעו"א עושין כשימות להן מת הן מסרטין את גופן ומצערין את עצמן. ראה היאך חיבב הקב"ה את ישראל שהוא מצוה אותן שלא יצערו עצמן ויטלו שכר. אמר ר' תנחום בר חניאלי כתיב חכמו ממתקים יש חיך מתוק משל הקב"ה שהוא מזהיר ישראל על שקצים ורמשים שלא יאכלו ונותן להם שכר יש חיך מתוק מזה, וכן הדם מאכל לכלבים ואסר לישראל לא תאכל דם טול שכר, אף כאן מזהיר לא תתגודדו שלא יצערו עצמם ויטלו שכר.

דבר אחר לא תתגודדו לא תשימו אגודות אגודות ותהיו חלוקין אלו על אלו, שלא תשימו קרחה בכם כשם שעשה קרח שחלק לישראל ועשאן אגודות אגודות ועשה קרחה בישראל שנבלעו עמו בני אדם הרבה, ראה חיבה שחיבב הקב"ה את ישראל. אמר ר' שמעון בן יוחאי ראה בכמה לשונות חיבבן הקב"ה, קרא אותן בנים וחזר וקרא אותם עם קדוש בפרשה זו, ושלשה פעמים יחד שמו עליהן בפרשה זו, בנים אתם לה' אלקיכם, כי עם קדוש את לה', ובך בחר ה' אלקיך, א"ל הקב"ה לישראל בעולם הזה בחרתי בכם ויחדתי שמי עליכם, לעתיד לבוא אני בכבודי מתהלך ביניכם והתהלכתי בתוככם וגו'. תנן התם מגילה נקראת בי"א בי"ב בי"ג בי"ד בט"ו, א"ל ריש לקיש לרבי יוחנן קרי כאן לא תתגודדו לא תעשו אגודות אגודות, האי לא תתגודדו מיבעי ליה לגופיה דאמר רחמנא לא תעשו חבורה על מת. א"כ ליכתוב קרא לא תגודדו, מאי לא תתגודדו, ש"מ להכא הוא דאתא. ואימא כוליה להכי הוא דאתא, א"כ לכתוב קרא לא תגודו, מאי לא תתגודדו, ש"מ תרתי, כי אמרינן לא תתגודדו כגון ב"ד אחר אחד בעיר אחת פלג מורים כדברי ב"ש ופלג מורים כדברי ב"ה אבל שני בתי דינין בעיר אחת לית לן בה:

לא תתגודדו. לא תעשו אגודות אגודות אלא היו כולכם אגודה אחת. וכן הוא אומר הבונה בשמים מעלותיו ואגודתו על ארץ יסדה.

דבר אחר לא תתגודדו כדרך שאחרים עושין שנאמר ויתגודדו כמשפטם. איסי תני בבל יקרחו קרחה נשים פטורות. מ"ט דאיסי דריש הכי בנים ולא בנות לקרחה. או אינו אלא לגדידה, כשהוא אומר כי עם קדוש אתה וגו' הרי גדידה אמורה, מה אני מקיים בנים ולא בנות לקרחה, ומה ראית, מרבה אני את הגדידה שישנה במקום שער ושלא במקום שער ומוציא אני את הקרחה שאינה אלא במקום שער, ואימא בנים ולא בנות לקרחה ולגדידה, וכי כתיב עם קדוש אתה בשריטה הוא דכתיב, קסבר איסי שריטה וגדידה אחת היא. אביי אמר היינו טעמא דאיסי דגמר קרחה קרחה מבני אהרן מה להלן נשים פטורות אף כאן נשים פטורות. רבא אמר היינו טעמא דאיסי, יליף בין עיניכם מתפילין מה להלן נשים פטורות אף כאן נשים פטורות. ובין לרבא ובין לאביי האי בנים אתם לה' בזמן שאתם נוהגין מנהג בנים וכו' (כדלעיל):

ולא תשימו קרחה בין עיניכם. יכול לא יהא חייבים אלא על בין העינים בלבד, מנין לרבות כל הראש, תלמוד לומר בראשם לרבות את כל הראש. יכול דכהנים שריבה בהן הכתוב מצות יתירות חייבין על כל קרחה וקרחה וחייבין על הראש כבין העינים, אבל ישראל שלא ריבה בהן הכתוב מצות יתירות לא יהו חייבין אלא אחת ולא יהו חייבין אלא בין העינים בלבד, תלמוד לומר קרחה קרחה לגזרה שוה מה קרחה האמורה בכהנים חייבים על כל קרחה וקרחה וחייבין על הראש כבין העינים, אף קרחה האמורה בישראל חייבין על כל קרחה וקרחה וחייבין על הראש כבין העינים. ומה קרחה האמור בישראל אין חייבין אלא על המת בלבד אף קרחה האמורה בכהנים אין חייבין אלא על המת (כתוב ברמז תרכ"ט). רב המנונא מפקד לחבריא פקדון לנשיכון כד הוון קיימין על מתיא לא לתלשון בשעריהון שלא יבואו לידי קרחה:

(שנאמר) כי עם קדוש אתה לה', קדושה שהיא עליך היא גרמה לך.

דבר אחר לא תגרום לעם אחר להיות קדוש. כיוצא בו ובך בחר ה' כי יעקב בחר לו יה, להיות לו לעם סגולה, ישראל לסגולתו.

דבר אחר כי עם קדוש אתה לה' אלקיך קדושת עצמך, ובך בחר ה' אלקיך להיות לו לעם סגולה מכל העמים מלמד שכל אחד ואחד מישראל חביב לפני הקב"ה מכל עובדי אלילים, יכול אף מאבות הראשונים, תלמוד לומר מכל העמים אשר על פני האדמה, אמור מעתה משלפניו ומשל אחריו ולא מאבות הראשונים:

לא תאכל כל תועבה. אמר רב אסי מנין לבשר בחלב שאסור באכילה נאמר לא תאכל כל תועבה, כל שתיעבתי לך הרי הוא בבל תאכל. אין לי אלא באכילה, בהנאה מנין, כדרבי אבהו [דאמר רבי אבהו] אמר רבי אלעזר כל מקום שנאמר לא תאכל לא תאכלו לא יאכל אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע עד שיפרוט לך הכתוב כדרך שפרט לך בנבלה לגר בנתינה ולנכרי במכירה וכו' (ע"ש):

וכל בהמה מפרסת פרסה [ושסעת שסע שתי פרסות] מעלת גרה. עד שיהו בה שלשה סימנין הללו אינה מותרת באכילה, אבא חנן משום רבי אליעזר אומר השסועה מין חיה. אמר רבי יאשיה כל מקום שנאמר צפור בטהור הכתוב מדבר. אמר ר' יצחק עוף טהור נקרא עוף ונקרא צפור, והטמא אינה נקרא אלא עוף לבדו:

לא תאכל כל תועבה רבי אליעזר אומר מנין לצורם אזן הבכור ואוכל ממנה שהוא בלא תעשה, תלמוד לומרא תאכל כל תועבה. אחרים אומרים בפסולי המקודשים הכתוב מדבר נאמר כאן תועבה ונאמר להלן לא תזבח לה' אלקיך שור ושה וגו' כי תועבת וגו', מה תועבה האמורה להלן בפסולי המוקדשין הכתוב מדבר אף תועבה האמורה כאן בפסולי המוקדשין הכתוב מדבר. זאת הבהמה אשר תאכלו שור שה כבשים ושה עזים איל וצבי וגו', מלמד שחיה בכלל בהמה, מנין אף בהמה בכלל חיה, תלמוד לומר זאת החיה אשר תאכלו וגו' מלמד שחיה קרויה בהמה ובהמה קרויה חיה, ומלמד שבהמה טמאה מרובה מבהמה טהורה בכל מקום שהכתוב פורט את המועט. ותאו רבי יוסי אומר תאו זה שור הבר. וכל בהמה פרסת פרסה וגו' לפי שמצינו שריבה הכתוב טרפה כעין טרפות אף אני ארבה את הפסול כעין הפסולין ואיזה זה החורש בשור ובחמור ובמוקדשין, תלמוד לומר שור שה כשבים ושה עזים תאכלו, מרבה אני את אלו ועדיין לא ארבה את הרובע ואת הנרבע מוקצה ונעבד ואתנן ומחיר וכלאים (וטרפה) ויוצא דופן, תלמוד לומר שור שה כשבים וגו', מרבה אני את אלו ועדיין לא ארבה את שנעבדה בו עבירה על פי שנים עדים ועדיין לא נגמר דינו, תלמוד לומר שור שה כשבים ושה עזים תאכלו, מרבה אני את אלו שגדלו בטהרה ועדיין לא ארבה את ולד טרפה שינקה מן הכשרה, תלמוד לומר בבהמה, מרבה אני את ולד טרפה שינקה מן הכשרה ועדיין לא ארבה את ולד טרפה שינקה מבהמה טהורה עם הטמאה, תלמוד לומר בבהמה. כל בהמה בבהמה תאכלו לרבות את השליא. יכול אפילו יצתה מקצתה, תלמוד לומר אותה. אותה תאכלו אותה באכילה ואין בהמה, טמאה באכילה. אין לי אלא בעשה, מנין אף בלא תעשה, תלמוד לומר את הגמל ואת הארנבת ואת השפן ואת החזיר. מבשרם לא תאכלו אין לי אלא אלו בלבד, שאר בהמה [טמאה] מנין, ודין הוא ומה אלו שיש בהן סימני טהרה הרי הם בלא תעשה, שאר בהמה טמאה שאין בהן סימני טהרה אינו דין שיהו בלא תעשה על אכילתן. נמצאו הגמל והארנבת והשפן והחזיר מן הכתובין, ושאר בהמה טמאה מקל וחומר, נמצאת מצות עשה להן מן הכתוב ומצות לא תעשה מקל וחומר:

אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה השסועה. אמר רבי עקיבא וכי משה רבינו קניגי היה או בליסטרי הי ה, אלא מכאן תשובה לאומרים אין תורה מן השמים. אמר רב חנן בר רבא השסועה בריה בפניה עצמה היא שיש לה שני גבין ושני שדראות:

המפלת בריה שיש לה שני גבין ושני שדראות רב אמר באשה אינו ולד ובבהמה אסורה באכילה. ושמואל אמר באשה ולד ובבהמה מותר באכילה. וקמפלגי בדרב חנן בר אבא דאמר השסועה בריה שיש לה שני גבין ושני שדראות. רב אמר בריה בעלמא ליתא וכי אגמריה רחמנא למשה במעי אמה אגמריה, ושמואל אמר בריה בעלמא איתא וכי אגמריה רחמנא למשה היכא שיצא לאויר העולם אבל במעי אמה שרי. איתיביה רב שימי בר חייא לרב איזהו גבן האמור בתורה כל שיש לו שני גבין ושני שדראות [פסול לעבודה אלמא דחיי], א"ל שימי את ששדרתו עקומה:

כל צפור טהור תאכלו לרבות המשולחת, וזה אשר לא תאכלו לרבות את השחוטה, ואיפוך אנא. אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי לא מצינו בבעלי חיים שאסורים. דבי רבי ישמעאל תנא ושלח על פני הדה [כשדה], מה שדה מותרת אף הא נמי מותרת. והאי שדה מיבעי ליה לכדתניא שדה שלא יעמוד ביפו ויזרקנה לים, בגבת ויזרקנה למדבר ושלא יעמוד חוץ לעיר ויזרקנה בתוך העיר אלא כל שעומד בעיר ויזרקנה חוץ לחומה. ויאדך, אם כן ליכתוב קרא שדה מאי השדה שמע מינה תרתי. רבא אמר לא אמרה תורה שלח לתקלה:

הנשר והפרס והעזניה. רבי עקיבא אומר נאמר כאן נשר ונאמר להלן נשר מה נשר האמור להלן עשה כל האמורים עם הנשר בבל תאכיל ובל תאכל, אף נשר האמור כאן עשה כל האמורים עם הנשר בבל תאכיל ובל תאכל. רבי שמעון אומר נאמר כאן איה ונאמר להלן איה, מה איה האמורה כאן עשה את הראה מין איה, אף איה האמורה להלן עשה את הדאה מין איה.

דבר אחר הדאה זו דיה וכולן מין דיה. איסי בן יהודה אומר יש מאה עופות במזרח וכולן מין איה, איה דיה ראה דאה, למה נשנו במשנה תורה, בבהמה מפני השסועה, ובעוף מפני הראה. עורב זה עורב הגדול, ואת כל עורב להביא עורב העמקי ועורב הבא בראש יונים. למינהו להביא את הזרזיר, כשהוא אומר למינהו להביא האיה. ואת בת היענה וגו' מלמד שעוף טהור מרובה מעוף טמא בכל מקום הכתוב פורט את המועט. סימני בהמה וחיה נאמרו מן התורה סימני העוף לא נאמרו ואמרו חכמים כל עוף דורס טמא שנאמר נשר מה נשר מפורש אין לו זפק ואין לו אצבע יתירה ואין קרקבנו נקלף ודורס ואוכל טמא, אף כך כל כיוצא בו טמא וכל שאין בו סימנין אלו טהור. כל עוף טהור תאכלו מצות עשה. וכל שרץ העוף טמא הוא לכם מצות לא תעשה. רבי שמעון אומר כל עוף טהור תאכלו אלו חגבים טהורים. וכל שרץ העוף טמא הוא לכם אלו חגבים טמאים:

לא תאכלו כל נבילה וגו'. אין לי אלא לגר בנתינה ולנכרי במכירה, לגר במכירה מנין, תלמוד לומר לגר אשר בשעריך תתנה או מכור, ולנכרי בנתינה מנין, תלמוד לומר תתננה או מכור לנכרי, נמצא אחד גר ואחד נכרי בין בנתינה בין במכירה דברי רבי מאיר. ר' יהודה אומר דברים ככתבן לגר בנתינה ולנכרי במכירה. מאי טעמא דרבי יהודה, אי סלקא דעתך כדקאמר רבי מאיר, לכתוב רחמנא לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך ולנכרי תתננה ואכלה ומכר, או למה לי, שמע מינה דברים ככתבן לגר בנתינה ולנכרי במכירה. ורבי מאיר אומר מיבעי ליה להקדים נתינה דגר למכירה דנכרי. ורבי יהודה ההוא לא איצטריך קרא סברא הוא זה אתה מצווה להחיותו וזה אי אתה מצווה עליו להחיותו. ומתנת חנם גופה תנאי היא דתניא לא תאכלו כל נבלה וגו' אין לי אלא לגר בנתינה וכו'. תניא אחד נותן טעם לפגם ואחד נותן טעם לשבח אסור דברי ר' מאיר. רבי שמעון אומר לשבח אסור לפגם מותר. מאי טעמא דר' מאיר, יליף מגיעולי נכרים דנותן טעם לפגם הוא ואפילו הכי אסריה רחמנא הכא נמי לא שנא. ואידך, (כדרב חייא בר הונא) [כדרב הונא בריה דרבי חייא] לא אסורה תורה אלא קדירה בת יומא [דלאו לפגם הוא]. ואידך, קדרה בת יומא נמי אי אפשר דלא פגמא פורתא. ורבי שמעון מאי טעמא, דתניא לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך כל הראויה לגר קרויה נבלה וכו'. ור' מאיר ההיא למעוטי סרוחה מעיקרא. ור' שמעון סרוחה מעיקרא לא צריך קרא עפרא בעלמא היא. אמר בר פדא טומאה חמורה עד לגר, טומאה קלה עד לכלב, ור' יוחנן אמר אחת זו ואחת זו עד לכלב. מאי טעמא דבר פדא, דכתיב לא תאכלו כל נבלה לגר וגו' נבלה הראויה לגר קרויה נבלה ושאינה ראויה לגר אינה קרויה נבלה. ואידך, ההוא למעוטי סרוחה מעיקרא, ואידך, סרוחה מעיקרא לא צריכא קרא למעוטי עפרא בעלמא היא. לא תאכלו כל נבלה כל לרבות נבלת כוי וקסבר כוי בריה בפני עצמה הוא. לא תאכלו כל נבלה וגו' בשלמא לרבי מאיר דאמר אחד גר ואחד נכרי בין בנתינה בין במכירה מדאיצטריך קרא למישרא [נבלה בהנאה] מכלל דכל איסורין שבתורה אסורין בין באכילה באין בהנאה, אלא לרבי יהודה דאמר לדברים ככתבן הוא דאתא הא כל איסורין שבתורה דאסירי בהנאה מנא ליה, נפקא ליה מלכלב תשליכון אותו, אותו אתה משליך לכלב ואי אתה משליך לכלב כל איסורין שבתורה. ורבי מאיר אותה אתה משליך לכלב ואי אתה משליך לכלב חולין שנשחטו בעזרה. ורבי יהודה חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא. לא תאכלו כל נבלה, אין לי אלא נבלה טרפה מנין, תלמוד לומר נבלה כל נבלה וגו'. רבי יהודה אומר דברים ככתבן כו' (כדלעיל):

כי עם קדוש אתה, דברים המותרין ואחרים נהגו בהו איסור אי אתה ראשי להתירן בפניהם. כי עם קדוש אתה קדש את עצמך במותר לך (כתוב ברמז רט"ו). לא תבשל גדי (כתוב ברמז שנ"ט). ר' שמעון בן יוחאי אומר משום רבי שמעון בשר בחלב אסור באכילה ומותר בהנאה שנאמר כי עם קדוש אתה לה' אלקיך לא תבשל גדיל בחלב אמו ולהלן הוא אומר ואנשי קדש תהיון לי, מה להלן אסור באכילה ומותר בהנאה אף כאן נמי אסור באכילה ומותר בהנאה:

דברים - פרק יד - רמז תתצב

עשר תעשר מה כתיב למעלה מן הענין לא תאכלו כל נבלה, האוכל פירותיו טבלים כאוכל נבלות וטרפות מה טעם לא תאכלו כל נבלה עשר תעשר, האוכל פירותיו טבלים למעשר עני חייב מיתה. אמר רבי יצחק בשלשה מקומות כתיב לא תבשל גדי, אחד לענינו, ואחד לענין מעשרות, ואחד לעניני תורה לענינו מה כתיב ראשית בכורי אדמתך [וגו' לא תבשל וגו'] מה כתיב בתריה הנה אנכי שולח מלאך לפניך. לענין תורה מה כתיב ראשית בכורי אדמתך מה כתיב בתריה ויאמר ה' אל משה כתוב לך את הדברים האלה, א"ל הקב"ה למשה עד דסנדלא ברגלך דרוס כובא, מלא תבשל גדי בחלב אמו כתב לך את הדברים האלה. לענין מעשרות לא תאכלו כל נבלה וגו' לא תבשל גדי בחלב אמו מה כתיב בתריה עשר תעשר (אלא) אמר הקב"ה אל תגרמו לי לבשל גדיים עד שהם במעי אמותיהן שאם אין אתם מוציאין מעשרותיכם כראוי רוח אחת של קדים אני שולח והיא שדפתן כמה דאת אמר ושדפה לפני קמה. זה שאמר הכתוב נבהל להון איש רע עין וגו' רבי לוי פתר קרא בזה שאינו מוציא מעשרותיו כראוי [מעשה באדם אחד שהיה מוציא מעשרותיו כראוי] והיתה לו שדה עושה אלף מדות והיה מוציא ממנה מאה מדות למעשר וממנה היה ניזון כל ימיו וממנה מתפרנס כל ביתו, בשעת מיתתו קרא לבנו ואמר לו בני תן דעתך בשדה זה, כך [וכך מדות היא עושה כך] וכך הייתי מוציא למעשר ממנה, והייתי מוציא ממנה כל מזונותי כל ימי וממנה הייתי מתפרנס כל ימי, בשנה ראשונה עשתה אלף מדות והוציא ממנה מאה מדות למעשר, בשניה הכניס בה עין הרע והיה פוחת עשרה והיא פתחה מאה, וכן בשנה שלישית רביעית וחמישית פחת לה עשרה והיא פחתה מאה עד שעמדה על מעשרותיה, וכיון שידעו בו קרוביו לבשו לבנים ונתעטפו לבנים ונכנסו אצלו, אמר להם מה באתם לשמוח על אותו האיש שנדוהו, אמרו לו חס ושלום לא באנו אלא לשמוח עמך, לשעבר היית בעל הבית והקב"ה כהן ועכשיו נעשית כהן והקב"ה בעל הבית. אמר ר' לוי איפחית לה שנה מן שנה שנה עליו עידנא. לפיכך משה מזהיר את ישראל ואמר להם עשר תעשר. בטח ה' ועשה טוב שכן ארץ ורעה אמונה. רבי חגי מסרס הדין קריא בטח ועשה טוב עשה טוב ובטה בה'. משל לאגר נימוס שיצא לשער את המדות וראה אותו אחד והיה מיטמן מלפניו, אמר לו מה לך מיטמן עשה מדותיך ביושר ואל תתירא הדא הוא דכתיב בטח בה' עשה טוב שכן ארץ ורעה אמונה, עשה שכונה של ארץ הוי זורע הוי נוטע, ורעה אמונה רעה אמונתן של אבות כמה דאת אמר עיני בנאמני ארץ. ר' יהושע דסכנין בשם רבי לוי בזכות שני דברים ישראל מתחטאים לפני המקום, בזכות שבת, ובזכות מעשרות. בזכות שבת, כתיב אם תשיב משבת רגלך, מה כתיב בתריה אז תתענג על ה'. ובזכות מעשרות דכתיב ושמחת בכל הטוב.

דבר אחר ושמחת בכל הטוב. ואין טוב אלא תורה דכתיב כי לקח טוב לפיכך משה מזהיר את ישראל עשר תעשר. כבד את ה' מהונך ומראשית כל תבואתך שאם היית נאה אל תהי פרוץ בעריות, שלא יאמרו הבריות איש פלוני נאה ואינו גדור מן הערוה על שם כבד את ה' מהונך,

דבר אחר כבד את מהונך, שאם היה קולך ערב פרוס על שמע ועבור לפני התיבה. חייא בר אדא בר אחתיה דבר קפרא היה קולו ערב והיה בר קפרא אומר לו בני היה פורס את שמע והוי עובר לפני התיבה על שם כבד את ה' מהונך ממה שחוננך.

דבר אחר כבד את ה' מהונך עביד מהונך עד דלא תעביד דלא בהונך. מעשה באחד שהיה כונס יין ושמן ולא היה מוציא מעשרותיו כראוי, מה עשה לו הקב"ה הכניס בו רוח תזזית ונטל את המקל והתחיל משבר בחביות, גער בו בן ביתו, מה עשה לו נטל את המקל פצעו על ראשו, א"ל תחות דמסייע יתי את גער בי, א"ל תן את המקל ואני משבר אף אני, נתן לו את המקל והוה הוא מתבר חדא חדא והוא מתבר תרתי [תרתי], ומי גרם לו על ידי שלא היה מוציא מעשרותיו כראוי. מעשה באדם אחד שנתן מעשרותיו כראוי והיתה לו שדה אחת, נתן הקב"ה בלבו ועשה אותה חציה זרע וחציה בית מוקוה מים ובאה שנת בצורת והיו מכריזין ואומרין סאה דחטין בסלע וסאה מים בתלת סלעין, והיה מכריז ואומר מאן בעי סאה דמיא דהיא עבדה תלת סאין דחטין. מי גרם לו על ידי שהיה מוציא מעשרותיו כראוי, לפיכך משה מזהיר את ישראל עשר תעשר. לא תירא לביתה משלג כי כל ביתה לבוש שנים, חזקיה אמר משפט רשעים בגיהנם שנים עשר חדש ששה חדשים בחמה, וששה חדשים בצינה, בתחלה הקב"ה מכניסן בגיהנם [והן אומרים זו היא גיהנם של הקב"ה, ואחר כך הוא מוציא לשלג] והן אומרים ווי, הוא שדוד אומר ויעלני מבור שאון מטיט היון, מאי היון ממקום שאומרים הי ווי. והיכן הם משלימים נפשותיהם יהודה בר רבי אמר בשלג הדא הוא דכתיב בפרש שדי וגו' תשלג, השלג היא צלמונה שלהם. יכול אף ישראל כן, תלמוד לומר כי כל ביתה לבוש שנים, מילה ופריעה, ציצית ותפילין, הענק תענק, נתן תתן, פתח תפתח, עשר תעשר. והארץ חנפה תחת יושביה אמר ר' יצחק את סבור מחנפא לה והיא מחנפא לך מראה לך קמה ואינה מראה לך גדיש, מראה לך גדיש ואינה מראה לך גורן, מראה לך גורן ואינה מראה לך ערימה למה כי עברו תורות חלפו חק, שעברו שתי תורות תורה שבכתב ותורה שבעל פה, חלפו חק חלפו חוקן של מעשרות, הפרו ברית עולם הפרו בריתן של אבות, לפיכך משה מזהיר את ישראל עשר תעשר. נצור בני מצות אביך ואל תטוש תורת אמך, אמר רבי הונא אבות הראשונים הפרישו תרומות ומעשרות. אברהם הפריש תרומה גדולה שנאמר הרמותי ידי אל ה', ואין הרמה אלא תרומה כמה דאת אמר והרמותם ממנו תרומת ה'. (לה) יצחק הפריש מעשר שני שנאמר ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה היא מאה שערים, והלא אין הברכה שורה לא המדוד ולא על השקול ולא על המנוי, ולמה מדדן בשביל לעשרן הדא הוא דכתיב ויברכהו ה'. יעקב הפריש מעשר ראשון הדא הוא דכתיב וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך. ואל תטוש תורת אמך אומתך. הוא שדוד אומר לעשות רצונך אלקי חפצתי ותורתך בתוך מעי, וכי יש תורה בתוך מעיים לא כן כתיב ועל לבם אכתבנה, אלא אמר דוד כך יבוא עלי אם ירד דבר בתוך מעי שלא עשרתי אותו. הדא הוא דכתיב ועל אוצרות המלך עזמות בן עדיאל ועל האוצרות בשדה בערים ובכפרים ובמגדלות יהונתן בן עוזיהו. אם עלי אדמתי תזעק ויחד תלמיה יבכיון, אמרו לאיוב כלום יש בה אלא (שלש) [ארבע] אמות בשעת מיתתך, ואת אמר אם עלי אדמתי תזעק עהיך עבידא דידך. ר' חייא רבה אמר משל לאחד שהיה מוכר טלית באיטלז ועבר אחד וראה אותה ואמר שלי היא, א"ל התעטף בה אם מחזקת היא אותך הרי היא שלך ואם לאו אינה שלך, כך אמר הקב"ה לאיוב לא אני שכתבתי בי הלא את השמים ואת הארץ אני מלא ואתה אמרת אם עלי אזמתי תזעק. ור' שמעון בן חלפתא אמר משל לאחד שהיה מוכר שפחה באיטלז, ועבר אחד וראה אותה אמר שלי היא, א"ל נזוף בה אם נשמעת לך הרי היא שלך ואם לאו אינה שלך, כך אמר הקב"ה לאיוב לא אני שכתבתי בי המביט לארץ ותרעד יגע בהרים ויעשנו, ואת אמרת אם עלי אדמתי אזעק היך עבידא דידך. באותה שעה אמר איוב לפני הקב"ה רבש"ע לא כך אמרתי לפניך אלא בלשון הזה אמרתי לפניך אם עלי אדמתי תזעק אם לא הוצאתי מעשרותיה כראוי, יחד תלמיה יבכיון, אם זרעתי אותה כלאים, אם כחה אכלתי בלי כסף מעשר שני, דכתיב ונתתה בכסף, ונפש בעליה הפחתי זה מעשר עני, אם לא עשיתי כן תחת חטה יצא חוח. תני ר' אושעיא למדתך תורה דרך ארץ שדה שהיא מעלה חוחים יפה לזורעה חטים, שדה שהיא מעלה באושים יפה לזורעה שעורים, ומה טעם תחת חטה יצא חוח תחת שעורה באשה. עד עכשיו הוא חוזר ומתנבא כמה נבואות ואת אמרת תמו דברי איוב, אלא אמר איוב אם לא עשיתי כן יתמו דברי ואל יהי לי פתחון פה לומר לפניך בערתי הקדש מן הבית, לפיכך משה מזהיר את ישראל עשר תעשר. תני בשם רבי נחמיה בנוהג שבעולם אדם יש לו שדה אחת והוא נותנה למחצה ולשליש ולרביע, אבל הקב"ה אינו כן אלא משיב רוחות ומעלה עננים ומוריד גשמים מפריח טללים ומגדל צמחים ומדשן פירות ולא אמר לנו להפריש אלא אחד מעשרה, לפיכך משה מזהיר את ישראל ואומר להם עשר תעשר:

דברים - פרק יד - רמז תתצג

עשר תעשר עשר שלא תתחסר עשר שתתעשר. אמר הקב"ה עשר את שלי ואני מעשר את שלך. אמר רבי אבא רמז לפרגמוטוטין ולמפרשי ימים שיהו מוציאין אחד מעשרה לעמלי תורה. תבואת זרעך היוצא השדה, אם זכיתם סוף שאתם יוצאים לזרוע השדה, ואם לא סוף שהיוצא בשדה מתגרה בכם ואיזה זה עשו הרשע דכתיב ביה איש יודע ציד איש שדה. ד"א תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה, אם זכית סופך נפיק לחקלא וחמי עלמא צריך מיטרא ומתפלל ונענה. ואם לאו סוף ששונאי ישראל יוצאין לקבור בניהם בשדה:

דברים - פרק יד - רמז תתצד

שנה שנה אין מעשרין משנה לחבירתה דברי רבי עקיבא. ר' יוחנן אשכחיה לינוקיה דריש לקיש א"ל אימא לי פסוקיך א"ל עשר תעשר, א"ל (ליפרוש לי מר) [ומאי עשר תעשר] א"ל עשר בשביל שתתעשר. והכתיב לא תנסו את ה', א"ל הכי אמר ר' הושעיא חוץ מזו דכתיב הביאו את כל המעשר אל בית האוצר וגו' ובחנוני נא בזאת אם לא אפתח לכם את ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די, עד שיבלו שפתותיכם לומר דיי (כדכתיב ברמז קמ"ט):

תניא ר"ש פוטר את האתרוגין בקוטנן דכתיב עשר תעשר כדרך שבני אדם מוציאין לזריעה. תניא מפני מה חרבו חניות של בית הינו שלש שנים קודם חורבן הבית מפני שהעמידו דבריהם על דין תורה שהיו אומרים עשר תעשר ואכלת ולא מוכר, תבואת זרעך ולא לוקח. בעא מיניה רבי מרבי ישמעאל ב"ר יוסי עשירים שבארץ ישראל במה הם זוכים א"ל בשביל שהם מעשרים שנאמר עשר תעשר עשר בשביל שתתעשר. ושבבבל במה הן זוכין [א"ל] בשביל שהם מכבדין את התורה. ושבשאר ארצות בשביל שמכבדין את השבת. עשר תעשר בשני מעשרות הכתוב מדבר אחד מעשר בהמה ואחד מעשר דגן. ר' מאיר סבר מקיש מעשר בהמה למעשר דגן מה מעשר דגן סמוך לגמרו עישורו אף מעשר בהמה סמוך לגמרו עישורו. ורבי אלעזר ורבי שמעון סברי מקיש מעשר בהמה למעשר דגן מה מעשר דגן ראש השנה שלו תשרי אף מעששר בהמה ראש השנה שלו תשרי. עשר תעשר תבואת זרעך היתרא זרעי אינשי איסורא לא זרעי אינשי. ליטרא מעשר טבל שזרעה בקרקע והשביחה והרי היא כי' ליטרין חייבת במעשר ובשביעית ואותה לטרא מעשר עליה ממקום אחר לפי חשבון [מעשר] שבה. ויהא חדש וישן מתעשרין מזה על זה מק"ו ומה כבשים ועזים שהם כלאים זה בזה מתעשרין מזה על זה חדש וישן שאינן כלאים זה בזה אינו דין שיתעשרו מזה על זה, תלמוד לומר עשר תעשר בשתי מערות הכתוב מדבר [אחד מעשר בהמה ואחד מעשר דגן] ומקיש מעשר בהמה למעשר דגן מה מעשר דגן מחדש על הישן לא אף מעשר בהמה מחדש על הישן לא. אי הכי כבשים ועזים [נמי] לימא מקיש מעשר בהמה למעשר דגן מה מעשר דגן ממין על שאינו מינו לא אף מעשר בהמה ממין על שאינו מינו לא, להכי רבי רחמנא צאן. אי הכי חדש וישן נמי, הא כתיב עשר תעשר, ומה ראית, אמר רבא אמר קרא שנה שנה, לשנה הקשתיו ולא ל

דבר אחר:

דברים - פרק יד - רמז תתצה

עשר תעשר מה כתיב למעלה הימנו לא תאכלו כל נבלה. משל לגנבים שחפרו ביתו של מלך, אחד גנב זהב ואחד גנב עורות, תפסום והביאום לפני המלך חייבם ליהרג אמר אותו שגנב עורות זה גנב זהב ואני גנבתי עורות ואנו שוין, א"ל הכל של טמיון הם, לכך נסמך להודיע שכל מי שאוכל מעשרות כאלו אוכל נבלות, מה כתיב למעלה לא תבשל גדי אימתי שתהו מבערין השבולין נתונים במעי אמו כחלב הזה, ואם לאו אני מייבש אותו כחלב הזה, ולא עוד אלא מעלה אני עליכם כאלו בשלתם בשר בחלב.

דבר אחר עשר בשביל שתתעשר, משל לבעל הבית שהיה מלוה לכל בני העיר חטין טובות והיו נותנין לו חטין טובות בשעת הגורן, היה שם אחד עינו רעה וערב בהם תבן ועפר והוליך לו, ראה אותו בעל הבית שהיו רעות, אמר לבן ביתו הנח אותן לעצמן ואל תערבם עם התבואה שכשיבוא ללות ממנו מהן אני נותן לו, כך אמר משה לישראל אם הפרשתם מעשר מעין רעה עפר הוא נותן לכם שנאמר יתן ה' את מטר ארצך אבק ועפר, ואם הפרשתם כראוי יפתח ה' לך את אוצרו הטוב. עשר תעשר מלמד שאין מעשרין משנה לחבירתה. אין לי אלא מעשר שני שבו דבר הכתוב, מנין לרבות שאר מעשרות, תלמוד לומר עשר תעשר. מנין למעשר בהמה שאין מעשרין אותה משנה לחבירתה, תלמוד לומר שנה שנה. ר"ש בן יהודה אומר משום רבי שמעון מנין למעשר בהמה שהוא בעמוד ועשר, תלמוד לומר עשר תעשר. יכול שגדולו מן הארץ כגון אסטיס וקוצה יהא חייב במעשר. תלמוד לומר עשר תעשר ואכלת. יכול אף דבש וחלב תלמוד לומר היוצא השדה שנה שנה, אמור מעתה דבר היוצא (מרשות שנה) [מן השדה ונאכל], מכלל שנאמר ואכלת לפני ה' אלקיך במקום אשר יבחר וגו' מעשר דגנך יכול אין לי חייב אלא על דגן תירוש ויצהר, מנין לרבות שאר פירות, תלמוד לומר תבואת, יאמר זה, שאילו כן הייתי אומר מה תבואה מיוחדת שמכניסה לקיום ודרכה להאכל כמות כמות שהיא אף אני איני מרבה אלא את כיוצא בה, את מה אני מרבה את האורז ואת הדוחן והפרגין והשומשמין, מנין לרבות שאר מיני קטניות, תלמוד לומר עשר תעשר. מרבה אני את הקטניות שדרכן להאכל כמות שהם, ועדיין לא ארבה את התורמסין ואת החרדל שאין דרכן להאכל כמות שהם, תלמוד לומר עשר תעשר. יכול אף על פי שלא השרישו, תלמוד לומר ואכלת, מנין לרבות ירקות למעשרות, תלמוד לומר וכל מעשר הארץ:

דברים - פרק יד - רמז תתצו

מזרע הארץ לרבות שום שחלים וגרגיר. יכול שאני מרבה לפת צנונות וזרעוני גנה שאין נאכלים, תלמוד לומר מזרע הארץ ולא כל זרע הארץ. מפרי העץ לרבות פירות האילן, יכול שאני מרבה חרובי שיטה וחרובי צלמונה וחרובי גידודא שאין נאכלין, תלמוד לומר מפרי העץ וכל כל פרי העץ, מנין שאדם מעשר את שאוכל, תלמוד לומר (עשר תעשר) [ואכלת] יכול אף על פי שלא נגמרה מלאכתו בשדה, תלמוד לומר כדגן מן הגורן והרי הוא בשדה, וכמלאה מן היקב עד שיהא ביקב. יכול יהא אדם אוכל עראי בשדה, תלמוד לומר עשר תעשר. מנין שזורע, תלמוד לומר היוצא השדה. מנין שכונס, תלמוד לומר תבואת זרעך:

דברים - פרק יד - רמז תתצז

ואכלת לפני ה' אלקיך אם זכיתם דגנך ואם לאו דגני כמה דאת אמר ולקחתי דגני בעתו. אם זכיתם תירושך ואם לא תירושי כמה דאת אמר [לקחתי] ותירושי במועדו. אמר ר' שמעון בן לקיש אמר הקב"ה אני אמרתי לכם שתהיו מוציאין מעשרותיכם מן המובחר, כיצד בא בן לוי אצלך אם נתת לו מן המובחר אף אני יש לי ליתן לך מן המובחר יפתח ה' לך את אוצרו הטוב. ואם נתת לו מן החפוריות ומן הקטניות אף אני יש לי ליתן לך מן החפוריות ומן הקטניות שנאמר יתן ה' את מטר ארצך אבק ועפר. מנין לשתיה שהיא בכלל אכילה שנאמר ואכלת לפני ה' (כתוב ברמז תקע"ז). ואכלת לפני ה' אלקיך מעשר דגנך תירושך ויצהרך ובכורות בקרך וצאנך, בכורות בקרך מקיש בכור למעשר מה מעשר אינו נפסל לחבירתה אף בכור אינו נפסל משנה לחברתה. תניא רבי יוסי אומר שלשה דברים משום שלשה זקנים, רבי ישמעאל אומר יכול יעלה אדם מעשר שני בירושלים בזמן הזה ויאכלנו ודין הוא בכור טעון הבאת מקום ומעשר שני טעון הבאת מקום מה בכור אינו אלא בפני הבית אף מעשר שני אינו אלא בפני הבית, איכא למיפרך מה לבכור שכן טעון מתן דמים ואימורין לגבי מזבח, בכורים יוכיחו, מה לבכורים שכן טעונים הנחה, תלמוד לומר ואכלת לפני ה' אלקיך וגו'. מקיש מעשר לבכור מה בכור אינו אלא בפני הבית אף מעשר שני אינו אלא בפני הבית. גבי בכורים הנחה אין קרייה לא מ"ט לאו משום דקרייה לא מעכבא, א"ל רב אשי נהי דעכובי לא מעכבא מצוה מי ליכא. ונימא מצוה ולפרוך מה לבכורים שכן טעונין הנחה לעכב וקרייה למצוה, אלא אמר רב אשי כיון דאיכא בכורי הגר דבעי למימר אשר נשבע ה' לאבותינו ולא מצי אמר לא פסיקא ליה. ונהדר דינא וניתי במה הצד, משום דאיכא למיפרך מה להצד השוה שבהם שכן יש בהן צד מזבח. ומאי קסבר אי קסבר קדושה ראשונה קדשתה לשעתה וקדשה לע"ל [אפילו בכור נמי, אי קסבר קדושה ראונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבוא אפילו בכור נמי תבעי, אמר רבינא לעולם קסבר קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבוא] והכא בבכור שנזרק דמו קודם חורבן הבית וחרב הבית ועדין בשרו קיים, ואיתקש בשרו לדמו מה דמו במזבח אף בשרו במזבח, ואיתקש מעשר לבכור. וכי דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בהקש, מעשר דגן חולין הוא. הניחא למאן דאמר בתר למד אזלינן, אלא למ"ד בתר מלמד אזלינן מאי איכא למימר, בשם ודם חדא מלתא היא. ואכלת לפני ה' אלקיך, רבי יוסי אומר שלשה דברים משום שלשה זקנים. רבי עקיבא אומר יכול יהא אדם מעלה בכורות מחוצה לארץ לארץ, תלמוד לומר ואכלת לפני ה' אלקיך במקום אשר יבח ר. ממקום שאתה מביא מעשר דגן אתה מביא בכורות, מחוצה לארץ שאי אתה מביא מעשר דגן אי אתה מביא בכורות. שמעון בן זומא אומר יכול כשם שנתנה תורה מחיצה בין קדשי קדשים לקדשים קלים כך נתנה תורה מחיצה בין בכור למעשר שני, ודין הוא בכור טעון הבאת מקום ומע"ש טעון הבאת מקום, מה בכור אין נאכל אלא לפנים מן החומה אף מעשר שני לא יהא נאכל אלא לפנים מן החומה. ר' ישמעאל אומר יכול יהא אדם מעלה מעשר שני כו' (כדלעיל). אחרים אומרים יכול בכור שעבר זמנו משנה לחברתה יהא פסול כפסולי המוקדשין, תלמוד לומר ואכלת לפני ה' אלקיך וגו' אם ללמד על הבכור שנאכל לפנים מן החומה אין צריך שהרי כבר נאמר לפני ה' תאכלנו. ואם ללמד על מעשר שני שנאכל לפנים מן החומה אין צריך שהרי כבר נאמר ואכלת לפני ה'. מקיש בכור למעשר שני מה מעשר שני נאכל משנה לחברתה אף בכור נאכל משנה לחברתה. למען תלמד ליראה את ה' אלקיך, מגיד שהמעשר מביא את האדם לידי תלמוד תורה. כל הימים בין בארץ בין בחוצה לארץ. רבי ינאי הוה ליה ההוא אריסא דהוה מייתי לה כנתא דפירי כל מעלי שבתא, יומא חד גנה ליה ולא אתא, שקל עישר מפירי דביתיה עלייהו, אתא לקמיה דרבי חייא א"ל שפיר עבדת דתניא למען תלמד ליראה את ה' אלקיך כל הימים אלו שבתות וימים טובים, למאי הלכתא אילימא לעשורי ולמיכל אצטריך קרא למשרי טלטול דרבנן אלא לאו כהאי גוונא:

וכי ירבה ממך הדרך יכול ברחוק זמן הכתוב מדבר, תלמוד לומר כי ירחק ממך המקום ברחוק מקום הכתוב מדבר ולא ברחוק זמן. אין לי אלא בזמן שהוא מרובה, מנין אף במועט, תלמוד לומר כי לא תוכל שאתו. אין לי אלא עני, עשיר מנין, תלמוד לומר כי יברכך ה' אלקיך. אמר ר' אליעזר מנין למעשר שני שנטמא שפודין אותו אפילו בירושלים. תלמוד לומר כי לא תוכל שאתו ואין שאתו אלא אכילה שנאמר וישא משאות מאת פניו. אמר רב (אשי) [ביבי אמר ר' אסי] מנין למעשר שני טהור שפודין אותו אפילו בפסיעה אחת חוץ לחומה, תלמוד לומר כי לא תוכל שאתו. האי מיבעי ליה לכדרבי אליעזר. אם כן לכתוב קרא לא תוכל לאוכלו מאי שאתו. ואימא כולה להכי הוא דאתא אם כן לכתוב קרא לא תוכל ליטלו מאי שאתו ש"מ תרתי. יתיב רב חנינא ורב הושעיא (אפתחא דירושלים) וקא מבעיא להו [אתחא דירושלים מהו], פשיטא הוא מבחוץ ומשאו בפנים קלטוהו מחיצות, אלא הוא בפנים ומשאו מבחוץ מהו, תנא להו ההוא סבא דבי רבי שמעון בן יוחאי אמר קרא כי ירחק ממך המקום ממלאוך. אמר רב אסי אמר ר' יוחנן מעשר שני מאימתי חייבין עליו, משראה פני החומה, מ"ט אמר קרא כי אם לפני ה' אלקיך תאכלנו וכתיב לא תוכל לאכול בשעריך, כל היכא דקרינן ביה כי אם לפני ה' אלקיך תאכלנו קרינן ביה לא תוכל לאכול בשעריך, וכל היכא דלא קרינן ביה כי אם לפני ה' אלקיך תאכלנו לא קרינן ביה לא תוכל לאכול בשעריך:

וצרת הכסף. מעשר שני שחללו על אסימון אינו פדוי דרחמנא אמר וצרת הכסף בידך (דבר) [כסף] שיש עליו צורה. אמר ר' יוחנן רבי דוסא ורבי ישמעאל אמרו דבר אחד דתניא מחללין מעשר שני על אסימון דבי רבי דוסא מאי אסימון פולסא.. רבי ישמעאל דתניא וצרת הכסף בידך לרבות דבר הנצרר ביד דברי רבי ישמעאל, ר' עקיבא אומר לרבות כל דבר שיש עליו צורה. הכסף כסף (ריבה ואפילו) [ראשון ולא] כסף שני. בעי רמי בר חמא מעשר אין מתחלל על אסימון דכתיב וצרת הכסף, חומש מעשר מהו שיתחלל על אסימון, [אמר רבא] א"ק עליו לרבות חומשו כמותו. המפקיד מעות אצל חבירו צררן והפשילן לאחוריו או שמסרן לבנו ולבתו הקטנים ונעל בפניהם שלא כראוי חייב שלא שמר כדרך השומרים, בשלמא כולהו שלא שמר כדרך השומרים, אלא צררן והפשילן לאחוריו מאי הוה ליה למעבד, אמר רבא אמר ר' יצחק אמר קרא וצרת הכסף בידך אף על פי שהן צרורין יהיו בידך. ואמר רבי יצחק לעולם ישליש אדם את מעותיו שליש בקרקע ושליש בפרקמטיא ושליש תחת ידו. ואמר ר' יצחק לעולם יהא כספו של אדם מצוי בידו שנאמר וצרת הכסף בידך:

ונתתה הכסף מלמד שאין מתחלל אלא על הכסף. ומנין לעשות שאר מטבעות ככסף, ודין הוא הואיל והקדש מתחלל על הכסף ומעשר שני מתחלל [על הכסף], מה הקדש עשה בו שאר מטבעות ככסף אף מעשר שני נעשה בו שאר מטבעות ככסף. [מה להקדש שעשה בו שאר מטלטלים ככסף תאמר במעשר שלא עשה בו שאר מטלטלים ככסף] תלמוד לומר כסף כסף ריבה. וצרת הכסף דבר שדרכו ליצרר דברי רבי ישמעאל. ר' עקיבא אומר דבר שיש עליו צורה פרט לאסימון. בידך פרט לשיצא חוץ מרשותו. והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלקיך בו זו שילה ובית עולמים. תניא ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך כלל, בבקר ובצאן וביין ובשכר פרט, ובכל אשר תשאלך נפשך חזר וכלל, כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש פרי מפרי וגדולי קרקע אף כל פרי מפרי וגדולי קרקע. ותניא אידך מה הפרט מפורש ולד וולדות הארץ אף כל ולד וולדות הארץ. מאי בינייהו איכא בינייהו עופות. מאן דאמר פרי מפרי וגדולי קרקע עופות נמי גדולי קרקע נינהו. מאן דאמר ולד וולדות הארץ עופות מהרקק נבראו. העיד ר' יהודה בן גדיש לפני ר' אליעזר של בית אבא היו לוקחין ציר בכסף מעשר, א"ל שמא לא שמעת אלא כשקרבי דגים מעורבין בו. במאי קמפלגי בהאי קרא ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך ריבה, בבקר ובצאן וביין ובשכר מיעט, ובכל אשר תשאלך נפשך חזר וריבה, ריבה ומיעט וריבה ריבה הכל, מאי רבי רבי כל מילי, ומאי מיעט לר' אליעזר מיעט ציר, לר' יהודה בן גדיש מיעט מים ומלח. בן בג בג אומר בבקר מלמד שלוקחין בקר אגב עורו, ובצאן מלמד שלוקחין ע"ג גיזתה, וביין מלמד שלוקחין יין ע"ג קנקנה, ובשכר מלמד שלוקחין תמד משהחמיץ. אמר ר' יוחנן מאן דמתרגם לי בבקר אליבוא דבן בג בג מובילנא מאניה אבתריה לבי מסותא [מ"ט כולהו צריכי לבר מבבקר דלא צריך, ומאי] צריכי דאי כתב רחמנא בבקר ה"א בקר הוא דמזדבן אגב עורו משום דגופיה הוא אבל צאן אגב גיזתה דלאו גופיה אימא לא. ואי אשמעינן צאן הוה אמינא משום דמחובר בה אבל יין אגב קנקנו אימא לא. ואי אשמעינן יין אגב קנקנו דהיינו נטירותיה, אבל תמד משהחמיץ דקיוהא בעלמא הוא אימא לא. ואי כתב שכר הוה אמינא מאי שכר דבילה קעילית דפירא גופא אבל יין אגב קנקנו אימא לא. ואי כתב יין משום דהיינו נטירותיה אבל צאן אגב גיזתה אימא לא, בקר ל"ל וכו'. היינו דאמר ר' יוחנן מאן דמתרגם לי בבקר אליבוא דבן בג בג מובילנא מאני לבי מסותא. ר' יהודה אומר יכול הלקוח בכסף מעשר שני שנטמא שטעון פדיון, ודין הוא ומה מעשר שני עצמו שנטמא הרי הוא נפדה הלקוח בכסף מעשר שני נטמא אינו דין שיפדה, תלמוד לומר הכסף, כסף ראשון ולא כסף שני. אין לי אלא טהור טמא מנין, תלמוד לומר הכסף, כסף ראשון ולא כסף שני. שלשה כספים אמורין בענין, אחד למעשר טהור ואחד למעשר (שני) [טמא] ואחד ללקוח בכסף מעשר. בכל אשר תאוה נפשך יכול בעבדים ושפחות וקרקעות, תלמוד לומר בבקר ובצאן. אין לי אלא אכילה, שתיה מנין, תלמוד לומר ביין ובשכר. מנין אף משביחי אכילה ושתיה כגון הקושט והחימום וראשי בשמים והתיאה והחלתית והפלפלים וחלת חריע, תלמוד לומר ובכל אשר תשאלך נפשך. יכול אף מים ומלח, תלמוד לומר בבקר ובצאן וביין ובשכר, מה אלו מיוחדין שהם פרי מפרי וגידולו מן הארץ, אף אין לי אלא דבר שהוא פרי מפרי וגידולו מן הארץ, יכול יקח בהמה למשתה בנו, הרי אתה דן נאמר כאן שמחה ונאמר להלן שמחה מה שמחה האמורה להלן שלמים אף שמחה האמורה כאן שלמים. אי מה שמחה האמורה להלן עולה ושלמים אף שמחה האמורה כאן עולה ושלמים, תלמוד לומר ואכלת ושמחת שמחה שיש עמה אכילה, יצאו עולות שאין עמהן אכילה. והלוי אשר בשעריך כל מקום שאתה מוצא הלוי (הזה) תן לו מחלקו, אין לו חלקו תן לו מעשר עני, אין לו מעשר עני תן לו שלמים, אין לו שלמים פרנסהו מן הצדקה. כי אין לו חלק ונחלה עמך, להגיד מה גרם:

מקצה שלש שנים יכול בחג, תלמוד לומר כי תכלה לעשר. יכול בחנוכה, תלמוד לומר קץ ולהלן נאמר קץ מה קץ האמור להלן רגל אף קץ האמור כאן רגל. אי מה קץ האמור להלן חג הסוכות אף קץ האמור כאן חג הסכות תלמוד לומר כי תכלה לעשר רגל שהמעשרות כלין בו, הוי אומר זה חג הפסח. מכאן אמרו ערב י"ט האחרון של פסח של רביעית ושל שביעית היה ביעור, ברביעית מפני מעשר עני שבשלישית בשביעית מפני מעשר עני שבששית. יכול אף שנה שביעית תהא חייבת במעשר, תלמוד לומר שנת המעשר, שנה שחייבת במעשר, יצאה שביעית שאינה חייבת במעשר. יכול יהו שני מעשרות נוהגין בה, תלמוד לומר שנת המעשר מעשר אחד נוהג בה ואין שני מעשרות נוהגין בה. אין לי אלא מעשר עני שבו דיבר הכתוב, מנין לרבות שאר מעשרות, תלמוד לומר מעשר תבואתך ריבה. תוציא את כל מעשר תבואתך בשנה ההיא מלמד שמוציאין אותו ממקום טומאה למקום טהרה. יכול אף של שאר שנים יהו מוציאין אותו ממקום [טומאה למקום] טהרה, תלמוד לומר בשנה ההיא, של שנה ההיא אתה מוציא ואי אתה מוציא של שאר שנים ממקום טומאה למקום טהרה. של שנה ההיא אתה מבער ואי אתה מבער ירק שיצא מראש השנה ועד פסח. והנחתו בשעריך ואם אין שם עני הניחו באוצר, אינו יודע מי נדחה מפני מעשר עני אם מעשר ראשון אם מעשר שני, תלמוד לומר ובא הלוי כי אין לו חלק יבוא הלוי ויטול חלקו מ"מ דברי ר' יהודה. ר' אליעזר אומר א"צ הרי הוא אומר ולבני לו הנה נתתי את כל מעשר בישראל לנחלה, מה נחלה איזה זזה אף מעשר ראשון אינו זז. יכול אף לקט שכחה ופאה יהו חייבין במעשר, תלמוד לומר ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך, דברים שאין במעשר, תלמוד לומר ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך, דברים שאן לו בהן חלק ונחלה עמך אתה נותן לו, יצאו אלו שיש בהם חלק ונחלה עמך. והגר והיתום והאלמנה יכול בין חסרין ובין שאין חסרין ואל תתמה שהרי הוא אומר לא תחבול בגד אלמנה בין עניה בין עשירה, תלמוד לומר לעני, מה עני חסר אף כולם חסרין. יכול בין בן ברית ובין שאינו בן ברית, תלמוד לומר לוי, מה לוי בן ברית אף כולן בני ברית. ואכלו ושבעו תן להם כדי שבען, מכאן אמרו אין פוחתין לעני בגורן מחצי קב חטים או קב שעורין. בשעריך מלמד שאין מוציאין אותן מן הארץ לחוצה לארץ, אמרו משפחת בית נבלטה היתה בירושלים ונתנו להן שש מאות ככרי זהב ולא רצו להוציאן חוץ לירושלים. תנן התם קונם איני נהנה לבריות אינו יכול להפר ויכולה ליהנות בלקט שכחה ופיאה, ולא קתני ובמעשר עני. והתניא בברייתא ובמעשר עני, אמר רבא ל"ק כןא במעשר עני המתחלק בתוך הבית [דכתיב ביה נתינה ונתת ללוי לגר מש"ה אסור ליה לאיתהנוי, כאן במעשר עני המתחלק בתוך הגרנות כיון] דכתיב והנחת בשעריך שרי ליה לאתהנויי:

ובא הלוי כי אין לו חלק, אמר ר' לולינוס דרומי בשם ר' יהודה בר סימן, אמר הקב"ה אתה יש לך ארבעה בני בית בנך ובתך ועבדך ואמתך, ואף אני יש לי ארבעה בני בית הלוי והגר והיתום והאלמנה, וכולהון בפסוק אחד ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך, אמר הקב"ה אני אמרתי לך שתהא משמח את שלי ואת שלך בימים טובים שנתתי לך, אם עשית כן אף אני אשמח את שלי ואת שלך, אלו ואלו אני עתיד לשמח בבית הבחירה שנאמר והביאותים אל הר קדשי ושמחתים בבית תפלתי וגו':

מקץ שבע שנים תעשה שמטה. תניא נמצאת אומר אחד יובל ואחד שביעית משמטין כאחד, אלא שהיובל בתחלתו ושביעית בסופה. אלא שהיובל אדרבה האי דשמיטה משום הכי הוא, אלא מפני שהיובל בתחלתו ושביעית בסופה, בשלמא שביעית בסופה דכתיב מקץ שבע שנים תעשה שמטה אלא יובל בתחלתו ביה"כ הוא דכתיב ביוה"כ תעבירו שופר בכל ארצכם, הא מני ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה היא דאמר מראש השנה חייל יובל:

מקץ שבע שנים יכול מתחלת שנה או בסופה, הרי אתה דן נאמר כאן קץ ונאמר להלן קץ, מה קץ האמור להלן בסופה ולא בתחלתה אף קץ האמור כאן בסופה ולא בתחלתה. תעשה שמטה שמוט כל זמן שיש לך שמיטה אתה משמט. שבע שנים יכול שבע שנים לכל אחד ואחד הרי אתה דן חייב שבע שנים בשמיטה ושבע שנים במלוה, מה שבע שנים בשמיטה שבע שנים לכל העולם, אף שבע שנים האמור במלוה שבע שנים לכל העולם, או כלך לדרך זו חייב שבע שנים בעבד עברי וחייב שבע שנים במלוה, מה שבע שנים האמור בעבד עברי שבע שנים לכל אחד ואחד אף [שבע שנים האמור במלוה שבע שנים לכ"א ואחד]. נראה למי דומה, דנין דבר שתלוי ביובל מדבר שתלוי ביובל, ואל יוכיח עבד עברי שאין תלוי ביובל, או כלך לדרך זו דנין דבר שנוהג בארץ ובחוצה לארץ מדבר שנוהג בארץ ובחוצה לארץ ואל יוכיח השמטת (מלוה) [קרקע] שאין נוהג אלא בארץ, תלמוד לומר שבע שנים שבע שנים לג"ש מה שבע שנים האמורים בשמיטה שבכל שנים לכל העולם אף שבע שנים האמורים במלוה שבע שנים לכל העולם, יכול תהא השמטת מלוה נוהגת במדבר תלמוד לומר תעשה שמטה שמוט. אין לי אלא בא"י שאתה עושה שמיטה, בח"ל שאי אתה עושה שמיטה אין אתה משמט, תלמוד לומר כי קרא שמטה לה' בין בארץ בין בח"ל:

וזה דבר השמטה. המחזיר חוב בשביעית יאמר לו משמט אני, ואם א"ל אעפ"כ יקבל הימנו משום שנאמר וזה דבר השמטה. ר' אומר וזה דבר השמטה, שמוט בשתי שמיטות הכתוב מדבר אחת שמיטת קרקעות ואחת שמיטת כספים, בזמן שאתה משמט קרקעות אתה משמט כספים, בזמן שאי אתה משמט קרקעות אי אתה משמט כספים. תנן התם המחזיר חוב לחבירו בשביעית צריך שיאמר לו משמט אני ואם אמר לו אעפ"כ יקבל הימנו שנאמר וזה דבר השמטה וכשהוא נותן לו אל יאמר לו בחובי אני נותן לך אלא יאמר לו שלי הן ובמתנה אני נותן לך, אמר רבה ותלי ליה עד דאמר הכי. הלוהו על המשכון אינו משמט דקני ליה כדר' יצחק, דאמר רבי יצחק מנין לבעל חוב שקונה משכון שנאמר ולך תהיה צדקה אם אינו קונה צדקה מנין כו'. ויכול לומר פרזבול היה לך ונאבד כגון זה פתח פיך לאלם. תנן התם פרוזבול אינו משמט זה אחד מן הדבירם שהתקין הלל שראה את העם שנמנעו מלהלוות זה את זה ועברו על מה שכתוב בתורה השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל וגו' התקין פרוזבול. וזה הוא גופו של פרוזבול מוסרני לכם פלוני ופלוני ופלוני הדיינין שבמקום פלוני שכל חוב שיש לי [אצל פלוני] שאגבנו כל זמן שארצה והדיינין חותמין למטה או העדים, ומי איכא מידי דמדאורייתא משמטתו והלל תיקן דלא משמטא, אמר אביי בשביעית בזמן הזה ורבי הוא דתניא וזה דבר השמטה שמוט וכו' (כדלעיל), התקינו רבנן דתשמט זכר לשביעית [ראה הלל שנמנעו מלהלוות זה את זה עמד] והתקין פרוזבול, ומי איכא מידי דמדאורייתא לא משמטת שביעית ותקנו רבנן דמשמט, אמר אביי שב ואל תעשה הוא. רבא אמר הפקר בית דין הפקר שנאמר וכל אשר לא יבוא לשלשת הימים בעצת השרים והזקנים יחרם כל רכושו. השביעית משמטת את השבועה מנהני מילי, אמר רב גידל אמר קרא וזה הדבר השמטה אפילו דבור משמטת. וזה דבר השמטה שמיטה משמטת מלוה ואין יובל משמטת מלוה. שהיה בדין ומה שמיטה שאין מוציא עבדים משמט מלוה יובל שמוציא עבדים אינו דין שישמט מלוה, תלמוד לומר וזה דבר השמטה שמיטה משמטת מלוה ואין יובל משמטת מלוה. ק"ו לשמיטה שהוציא עבדים, ומה יובל שאין משמט מלוה מוציא עבדים שביעית שמשמטת מלוה אינו דין שתוציא עבדים, תלמוד לומר בשנת היובל הזאת תשובו שביעית משמטת מלוה ויובל מוציא עבדים אבל אין שביעית וכו'. שמוט כל בעל משה ידו, יכול אף בגזלה ובפקדון, תלמוד לומר משה ידו. אי משה ידו יכול שכר שכיר והקפת החנוני אמור, תלמוד לומר משה ידו אשר ישה ברעהו. אם סופנו לרבות כולם מה תלמוד לומר משה ידו, מה משה ידו זקוף אף כולן זקופין. לא יגוש ליתן עליו בלא תעשה. את רעהו פרט לאחרים. ואת אחיו פרט לגר תושב. כי קרא שמטה לה' בין בארץ בין בחוצה לארץ.. אמר רב יהודה אמר שמואל המלוה את חבירו לעשר שנים שביעית משמטתו, ואע"ג דהשתא לא קרינן ביה לא יגוש סוף אתי לידי לא יגוש. ואמר רב יהודה אמר שמואל המלוה את חבירו על מנת שלא תשמיטני שביעית, שביעית משמטתו, על מנת שלא תשמיטני בשביעית אין השביעית משמטתו. את הנכרי תגש מצות עשה. ואשר יהיה לך את אחיך ולא את של אחיך בידך, מכאן אתה אומר המלוה על המשכון אינו משמט. ואת אחיך תשמט ידך ולא המוסר שטרותיו [לב"ד], מכאן אמרו הלל התקין פרוזבול. פרוזבול חל על הקרקע ואינו חל על העבדים:

אפס כי לא יהיה בך אביון. אילפא ורבי יוחנן הוו [גרסי באורייתא] דחיקא להו מלתא טו בא, אמרי ניזיל ונעביד עיסקא ונקיים בנפשין אפס כי לא יהיה בך אביון, אזלי ואיתיבו תותי ההיא אשיתא דערעיתא הוו קא כרכי ריפתא, שמעיה רבי יוחנן למלאך דקאמר לחבריה תא נשדייה עלייהו ונקטלינהו שמניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה, א"ל אידך שבקינהו דחד מינייהו קיימא ליה שעתה, א"ל רבי יוחנן לאילפא שמע מר מידי, א"ל לא, אמר מדשמעי אנא ואיהו לא שמע ש"מ אנא הוא דקיימא לי שעתא קמו למיזל, אמר רבי יוחנן איהדר איזל ואיקיים בנפשאי כי לא יחדל אביון מקרב הארץ, רבי יוחנן הדר ואילפא לא הדר, עד דאתא אילפא מלך רבי יוחנן. כי אתא אילפא אמרו ליה אי יתיב מר וגריס לאו הוה מר מליך, אזל תלא נפשיה באיסקריא דספינתא אמר כל מאן דמשייל לי מילתא בתנא דבי רבי חייא ובתנא דבי רבי הושעיא ולא פשיטנא ליה ממתניתין נפילנא מאיסקריא דספינתא וטבענא, אתא ההוא סבא תנא ליה האומר תנו שקל לבני בשבת וראוין לתת להם סלע נותנין להם סלע, ואם אמר להם אל תתנו להם אלא שקל אין נותנין להם אלא שקל, ואם אמר אם מתו יירשו אחרים תחתיהן בין שאמר תנו בין שאמר אל תתנו אין נותנין להם אלא שקל, א"ל הא מני רבי מאיר היא דאמר מצוה לקיים דברי המת. אבידתו ואבידת אביו אבידתו קודמת דאמר קרא אפס כי לא יהיה בך אביון שלך קודם לשל כל אדם, אמר רב יהודה אמר רב כל המקיים בעצמו כך סוף בא לידי כך. המעביר עצמו למולך פטור, רבי אלעזר ברבי שמעון מחייב דאמר לא ימצא בך, בך בעצמך. ורבנן לא דרשי בך והתנן אבידתו ואבידת אביו שלו קודמת [ואמרי' מ"ט] ואמר רב יהודה [א"ק אפס כי לא יהיה בך אביון שלו קודמת של כל אדם] התם מאפס. אפס כי לא יהיה בך אביון והלן הוא אומר כי לא יחדל אביון מקרב הארץ, בזמן שישראל עושין רצונו של מקום אביונם באחרים וכשאין עושין רצונו של מקום אביונים בכם. כי ברך יברכך ה' בארץ מגיד שאין הברכה תלויה אלא בארץ. אשר ה' אלקיך נותן לך לרשתה בשכר שתירש תכבוש, רק אם שמע תשמע בקול ה' אלקיך מכאן אמרו שמע אדם קימעא משמיעין אותו הרבה, שמע אדם דברי תורה משמיעין אותו דברי סופרים. לשמור ולעשות את כל המצות הזאת אשר אנכי מצוך היום שתהא מצוה קלה (חמורה) [חביבה] עליך כמצוה חמורה. כי ה' אלקיך ברכך (כתוב ברמז ר"ז):

כי ה' אלקיך ברכך כאשר דבר לך, מה דבר לך ברוך אתה בעיר וברוך אתה בשדה ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך. והעבטת גוים רבים יכול תהא לוה בסלע ומלוה בשקל כדרך שאחרים עושים, תלמוד לומר ואתה לא תעבוט. ומשלת בגוים רבים יכול תהא מושל באחרים ואחרים מושלים בך כענין שנאמר ויאמר אדוני בזק שבעים מלכים בהונות ידיהם וגו' תלמוד לומר ובך לא ימשולו. [בך] ולא באחרים (בך). אביון תאב תאב קודם. אחיך זה אחיך מאביך, כשהוא אומר מאחד אחיך מלמד שאחיך מאביך קודם לאחיך מאמך. באחד שעריך יושבי עירך קודמין ליושבי עיר אחרת. בארצך יושבי הארץ קודמין ליושבי חוצה לארץ, כשהוא אומר באחד שעריך היה יושב במקום אחד אתה מצוה לפרנסו, היה מחזר על הפתחים אי את זקוק לו לכל דבר. אשר ה' אלקיך נתן לך, בכל מקום. לא תאמץ את לבבך יש בן אדם שמצטער אם יתן אם לא יתן. ולא תקפוץ את ידך יש בן אדם שפושט את ידו וחוזר וקופצה. מאחיך האביון אם אין אתה נותן לו ספוך ליטול הימנו. מנין שאם פתחת פעם אחת אתה פותח אפילו מאה פעמים תלמוד לומר כי פתח תפתח את ידך לו. פתח תפתח וכן העבט תעבטנו (כתוב ברמז שנ"א). והעבט תעביטנו נותנין לו וחוזרין וממשכנין אותו דברי ר"י, וחכ"א אומרים לו הבא משכן כדי להפיס דעתו. די מחסורו אי אתה מצוה לעשרו. אשר יחסר לו אפילו סוס ואפילו עבד. מעשה בהלל הזקן שנתן לעני בן טובים סוס שהיה מתעמל בו ועבד שהיה משמשו. שוב מעשה בגליל העליון שהיו מעלין לאורח ליטרא בשר בכל יום. לו זו אשה כענין שנאמר אעשה לו עזר כנגדו. תנו רבנן העבט תעביטנו העבט זה שאין לו ואינו רוצה להתפרנס שנותנין לו לשם הלואה וחוזרין ונותנין לו לשם מתנה. תעביטנו זה שיש לו ואינו רוצה להתפרנס שנותנין לו לשם מתנה וחוזרין ונפרעין ממנו לאחר מיתה דברי רבי יהודה, וחכמים אומרים יש לו ואינו רוצה להתפרנס אין נזקקין לו, ומה אני מקיים תעביטנו, דברה תורה כלשון בני אדם. תנו רבנן יתום שבא (בלא) [לישא] אשה שוכרין לו בית ומציעין לו את המטה וכל כלי תשמישו ואחר כך משיאין לו אשה שנאמר די מחסורו אשר יחסר, די מחסורו זה בית, אשר יחסר זה מטה ושלחן. לו זו אשה וכן הוא אומר אעשה לו עזר כנגדו. תנו רבנן די מחסורו, אתה מצווה לפרנסו, ואי אתה מצווה לעשרו. אשר יחסר לו אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו, אמרו עליו על הלל הזקן שלח לעני בן טובים אחד סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו, פעם אחת לא מצא עבד לרוץ לפניו ורץ הוא לפניו שלשה מילין. מר עוקבא הוה ההוא עניא בשיבבותיה וכו' (כדכתיב בפסוק היא מוצאת ברמז קמ"ה):

השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל, אמר רבי יהושע בן קרחה כל המעליו עיניו מן הצדקה כאלו עובד אלילים כתיב הכא השמר לך וגו' וכתיב התם יצאו אנשים בני בליעל מה להלן ע"א אף כאן ע"א. תנן רבנן המסמא את עיניו והמצבה את כריסו והמקפח את שוקו (ואינו צריך) אינו נפטר מן העולם עד שבא לידי כך. רב פפא הוה סליק בדרגא אישתמיט כרעיה בעי למיפל חלש דעתיה אמר השתא איחייב [מאן דסני לן] כמחללי שבתות ועובדי ע"א, א"ל חייא בר רב מדיפתא שמא עני בא לידך והתעלמת עינך ממנו דתניא ר' יהושע בן קרחה אומר כל המעלים עיניו מן הצדקה וכו' (כדלעיל). א"ל שמואל לרב מתנא לא תיתיב אכרעיך עד דאמרת לי הא מלתא, מנא הא מלתא דאמור רבנן המלוה את חבירו סתם אינו רשאי לתובעו פחות משלשים יום, א"ל דכתיב קרבה שנת השבע שנת השמטה, ממשמע שנאמר שנת השבע איני יודע שהיא שנת השמטה אלא אלא יש לך שמיטה אחרת שהיא כזו, וזו זו המלוה חבירו סתם שאינו רשאי לתובעו פחות משלשים יום, ואמר מר שלשים יום בשנה חשוב שנה:

וקרא עליך אל ה'. (רבא) [רבי אבא] הוה צרי זוזי (בצררי) ושדי ליה לאחוריה וממצי נפשיה ביני עניי ומצלי עיניה מרמאי. רבי (עקיבא) [חנינא] הוה ההוא עניא בשבבותיה דהוה רגיל כל מעלי יומא שבתא לשדר ליה ארבעה זוזי, [יומא חד] שדרינהו ניהליה ביד דביתהו אתא וא"ל לא צריך אמר מאי חזית, שמעית דקאמרי במה אתה סועד (בכלי) [בטלי] כסף או (בכלי) [בטלי] זהב, אמר היינו דאמר ר' אלעזר בואו ונחזיק טובה לרמאין שאילמלא הן היינו חוטאין [בכל יום] שנאמר וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא.

דבר אחר השמר לך בלא תעשה, פן בלא תעשה (כדלעיל):

דברים - פרק יד - רמז תתצח

פן יהיה דבר עם לבבך בליעל הוי זהיר שלא תמנע רחמים שכל המונע רחמים מקיש לעובדי ע"א ופורק מלכות שמים מעליו שנאמר [בליעל] בלי עול. קרבה שנת השבע שנת השמיטה זהו שאמר רבי יוסי הגלילי [אם] שבע שנים לכל אחד ואחד היאך היא קרבה אמור מעתה שבע שנים לכל העולם קרבה. וקרא עליך אל ה', יכול מצוה לא לקרות, תלמוד לומר וקרא עליך. יכול מצוה לקרות, תלמוד לומר ולא יקרא עליך אל ה', יכול אם קרא עליך יהיה בך חטא ואם לאו לא יהיה בך חטא, תלמוד לומר והיה בך חטא מ"מ. א"כ למה נאמר וקרא עליך אל ה' ממהר אני ליפרע ע"י קורא יותר ממי שאינו קורא, מנין שאם נתת לו פעם אחת תן אפילו מאה פעמים, תלמוד לומר נתן תתן לו. לו בינך לבינו, מכאן אמרו לשכת חשאין היתה בירושלים וכו' (בשקלים פ"ה). כי בגלל הדבר הזה אם אמר ליתן ונתן נותנין לו שכר אמירה ושכר מעשה, אמר ליתן ולא הספיק בידו ליתן נותנין לו שכר אמירה כשכר מעשה. לא אמר ליתן אבל אמר לאחרים תנו תנו נותנין לו. שכר אמירה שנאמר כי בגלל הדבר הזה, לא אמר ליתן ולא אמר לאחרים תנו אבל [נוח] לו בדברים טובים מנין שנותנין לו שכר על כך, תלמוד לומר כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלקיך בכל (מעשה ידך) [מעשיך]. תניא ר' אלעזר הקפר אומר לעולם יבקש אדם רחמים שלא יבוא לידי מדה זו, שאם לא בא הוא בא בנו, ואם לא בא בנו בא בן בנו שנאמר כי בגלל הדבר הזה ותנא דבי ר' ישמעאל גלגל הוא שחוזר בעולם. אמר רב יוסף נקטינן האי צורבא מרבנן [לא מעני, והא קא חזינן דמעני, אהדורי] לא מהדר אפיתחא, א"ל ר' חייא לדביתהו כי אתא עניא אקדים ליה ריפתא כי היכי דליקדמו לבנייכי, אמרה ליה מילט קא לייטית להו אמר לה קרא כתיב כי בגלל הדבר וגו'. ר"ג אומר ונתן לך רחמים ורחמך כל המרחם על הבריות מרחמין עליו מן השמים. כי לא יחדל אביון (כתוב בפסוק אפס כי לא יהיה בך אביון) אמר שמואל אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד שנאמר כי לא יחדל אביון מקרב הארץ, ופליגא דרבי חייא בר אבא דאמר כל הנביאים כולן לא נתנבאו אלא לימות המשיח אבל לעולם הבא עין לא ראתה אלקים זולתך:

כי לא יחדל אביון ולהלן הוא אומר אפס כי לא יהיה בך אביון, כיצד יתקיימו שני כתובים הללו, בזמן שאתם עושים רצונו של מקום אביונים באחרים, כשאין עושים רצונו של מקום אביונים בכם. על כן אנכי מצוך עצה טובה אני נותן לך לטובתך. פתח תפתח למה נאמר [מגיד הכתוב] הראוי הראוי ליתן לו פת נותנין לו פת, עיסה נותנין לו עיסה, מעה נותנין לו מעה, להאכילו לת וך פיו מאכילין אותו לתוך פיו. כי ימכר לך (כתוב ברמז תרס"ט וברמז שי"ב). מנין כשאתה קונה לא תהא קונה אלא עבד עברי, תלמוד לומר כי תקנה עבד עברי. מנין כשהוא נמכר אינו נמכר אלא לך תלמוד לומר לך. מנין כשבית דין מוכרין אותו אין מוכרין אותו אלא לך, תלמוד לומר כי ימכר לך. אחיך העברי או העבריה יש בעברי מה שאין בעבריה ובעבריה מה שאין בעברי, עברי יוצא בשנים ביובל ובגרעון כסף מה שאין כן בעבריה, עבריה יוצאה בסימנים ואין נמכרת ונשנית ופודין אותה בעל כרחה מה שאין כן בעברי, הא לפי שיש בעברי מה שאין בעבריה ובעבריה מה שאין בעברי צריך לומר בעברי וצריך לומר בעבריה:

ועבדך שש שנים לך ולא ליורש, או אינו אל לך ולא לבן כשהוא אומר שש שנים יעבוד הרי לבן אמור, הא מה אני מקיים ועבדך שש שנים, לך ולא ליורש, ומה ראית לרבות את הבן ולהוציא את האח, מרבה אני את הבן שכן קם תחת אביו ליעדה ולשדה אחוזה. אדרבה מרבה אני את האח שכן קם תחת אחיו ליבום, כלום יש יבום אלא במקום שאין בן. תניא המוכר עצמו נמכר לשש ויותר על שש כו'. רבי אליעזר אומר זה וזה אינו נמכר אלא לשש. מאי טעמא דתנא קמא מדכתב רחמנא במכרוהו בית דין ועבדך שש שנים זה יעבדך שש שנים ולא מוכר את עצמו, ואידך, ועבדך ולא ליורש, ואידך ועבדך אחרינא כתיב ואידך, ההוא להרצאת אדון הוא דאתא. ברח וחזר מנין שמשלים לו שניו תלמוד לומר שש שנים יעבוד. חלה ונתרפא יכול יחזיר לו שכר בטילותו תלמוד לומר יצא לחפשי חנם. תנו רבנן יכול לא יהו מעניקין אלא ליוצא בשש מנין ליוצא ביובל ובמיתת האדון ואמה העבריה בסימנין, תלמוד לומר תשלחנו וכי תשלחנו, [יכול שאני מרבה בורח ויוצא בגרעון כסף, תלמוד לומר וכי תשלחנו] חפשי מעמך מי ילוחו מעמך, יצא בורח ויוצא בגרעון כסף שאין שילוחו מעמך. ר' מאיר אומר בורח אין [מעניקין לו דאין] שילוחו מעמך, ויוצא בגרעון כסף שילוחו מעמך. בורח השלמה בעי דתניא מנין לבורח שחייב להשלים תלמוד לומר שש שנים יעבוד. יכול אפילו חלה תלמוד לומר ובשביעית יצא, אמר רבא כגון שברח ופגע בו יובל סד"א הואיל ויובל מפיק ליה שילוחו מעמך קרינן ביה ונעניק ליה, קא משמע לן. אמר מר יכול אפילו חלה תלמוד לומר ובשביעית יצא, אפילו חלה כל שש. והתניא חלה שלש ועבד שלש אין חייב להשלים, חלה כל שש חייב להשלים, אמר רב ששת בעושה מעשה מחט. חלה ארבע נעשה כמי שחלה כל שש וחייב להשלים. מוכר עצמו אין מעניקין לו, רבי אליעזר אומר מעניקין לו. מאי טעמא דתנא קמא מיעט רחמנא גבי מכרוהו בין דין הענק תעניק לו, לו ולא למוכר עצמו, ואידך, ההוא לו ולא לבעל חובו, ומדסבירא לן בעלמא כרבי נתן [מנין לנושה בחברו מנה כו'] אתא לו אפקיה. ואידך, בעלמא נמי לא סבירא לן כרבי נתן:

תנו רבנן כמה מעניקין לו חמש סלעים מכל מין ומין שהם חמש עשרה סלעים, ומניינא [אתא לאשמעינן, הא] קא משמע לן דמיבציר הוא דלא לבצור ליה, הא בצר ליה מחד מינא וטפי ליה מחד מינא לית לן בה, דברי ר"מ, רבי יהודה אומר שלשים כשלשים של עבד. ר"ש אומר חמשים כחמשים שבערכין, מאי טעמא דרבי מאיר יליף ריקם ריקם מבכור מה להלן חמש סלעים אף כאן חמש סלעים, ואימא חמש מכולהו, אי כתיב ריקם לבסוף כדקאמרת, השתא דכתיב ריקם מעי קרא, שדי ריקם אצאן שדי ריקם אגורן שדי ריקם איקב. ולילף ריקם ריקם מעולת ראיה, אמר קרא אשר ברכך ה' אלקיך. ורבי יהודה מאי טעמא, יליף נתינה נתינה מעבד מה להלן שלשים אף כאן שלשים. ונילף נתינה נתינה מערכין מה להלן חמשים אף כאן חמשים, חדא דתפסת מרובה לא תפסת, ועוד עבד מעבד הוה ליה למילף. ורבי שמעון גמר נתינה נתינה מערכין מה להלן חמשים אף כאן חמשים. ואימא בפחות שבערכין אשר ברכך כתיב. ולילף נתינה נתינה מעבד מה להלן שלשים אף כאן שלשים, חדא דתפסת וכו' ועוד עבד מעבד הוה ליה למילף, ר"ש מיכה מיכה גמר, בשלמא לרבי מאיר היינו דכתיב צאן גורן ויקב, אלא לרבי יהודה ולרבי שמעון האי צאן גרן ויקב למה לי, מיבעי להו לכדתניא יכול לא יהו מעניקין אלא מצאן גורן ויקב בלבד, מנין לרבות כל דבר, תלמוד לומר אשר ברכך, א"כ מה תלמוד לומר צאן גורן ויקב, לומר לך מה צאן גורן ויקב [מיוחדים] שישנן בכלל ברכה אף כל שישנו בכלל ברכה יצאו כספים דברי ר"ש. ר"א בן יעקב אומר יצאו פרדות. וצריכא דאי כתב רחמנא צאן הוה אמינא בעלי חיים אין גדולי קרקע לא, כתב רחמנא גורן. ואי כתב גורן ה"א גדולי קרקע אין בעלי חיים לא, כתב רחמנא צאן. יקב למה לי (למ"ד לאתויי) [למר למעוטי] כספים, (למ"ד לאתויי) [למר למעוטי] פרדות. תנו רבנן אשר ברכך יכול נתברך הבית בגללו מעניקין לו, לא נתברך הבית בגללו אין מעניקין לו, תלמוד לומר הענק תעניק לו מ"מ. אם כן מה תלמוד לומר אשר ברכך הכל פי הברכה תן לו. רבי אלעזר בן עזריה אומר דברים ככתבן, נתברך הבית בגללו מעניקין לו, לא נתברך הבית בגללו אין מעניקין לו, אם כן מה תלמוד לומר הענק תעניק, דברה תורה כלשון בני אדם (כתוב ברמז שנ"א):

כתיב תעניק לו והרי דברים קל וחומר ומה אם רשעים שנמכרים בגניבתן אמר הכתוב הענק תעניק, צדיקי עולם שעושין רצונו בתורתו בכל יום תמיד על אחת כמה וכמה. משל לה"ד למלך שהיתה לו מלטין גדול והדלת נעולה (והוא) [והזיז] יוצא ממנו והזיז עליו אכילה ושתיה ומזונות וכל מיני ספוקין כולם, אף זיז אחד סמוך לו והיו עליו תאנים ענבים ורמונים וכל מיני מגדים כולם, אף זיז אחד סמוך לו והיו אליו שהיו שיראין וסריקון וכל מיני בגדים כולם, והעומדין בחוץ היו באין ומסתפקין ממה שהוא יוצא מפלטין של מלך לחוץ, העוברין והשבין מהם הם אומרים ממה שהוא יוצא מפלטין של מלך לחוץ אתה למד מה יש בפלטין של מלך בפנים. כך מיסורין של צדיקים בעולם הזה אתה למד מדת פורענותן של רשעים בניהם, ומשלות רשעים בעולם הזה אתה למד מתן שכרם של צדיקים לעתיד לבוא בגן עדן שנאמר מה רב טובך אשר צפנת ליראיך וגו', ואומר ומעולם לא שמעו לא האזינו וגו'. הענק תעניק לו ולא ליורשיו. אשר ברכך ה' אלקיך (כל שכתב עונש) [שיש בו ענין] ממון כתיב ביה ברכה וביותר במקום שיש בו חסרון כיס:

וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים. מה במצרים הענקתי לך ושניתי לך אף אתה הענק לו ושנה לו. מה במצרים [נתתי לך] ברוחב יד אתה אתה ברוחב יד תן לו, וכן הוא אומר כנפי יונה נחפה בכסף ואברותיה בירקרק חרוץ, כנפי יונה נחפה בכסף זו ביזת מצרים, ואברותיה בירקרק חרוץ זו ביזת הים. תורי זהב נעשה לך זו ביזת הים, עם נקודות הכסף זו ביזת מצרים. על כן אנכי מצוך את הדבר הזה היום, ביום רוצעין ואין רוצעין בלילה. ואם אמר יאמר (כתוב ברמז שט"ז וברמז תרס"ז):

ולקחת את המרצע. מכאן היה רבי שמעון אמר בשלשה מקומות הלכה עוקרת את המקרא התורה אמרה ושפך את דמו וכסהו עפר והלכה אמרה בכל דבר המגדל צמחים, התורה אמרה וכתב לה ספר כריתות והלכה אמרה בכל שהוא תלוש, התורה אמרה במרצע והלכה אמרה בכל דבר, ורבי אומר (בדלת או במזוזה מעומד) [במין מתכות בלבד]:

דברים - פרק יד - רמז תתצט

ולקחת את המרצע. שומע אני בינו לבין עצמו תלמוד לומר והגישו אדוניו אל האלקים אצל הדיין שימסרנו למוכריו. המרצע בכל דבר שהוא רושם. ולקחת את המרצע מנין לרבות את הקוץ ואת הזכוכית ואת הקרומים של קנה, תלמוד לומר ולקחת דברי רבי יוסי בר יהודה. רבי אומר מרצע, מה מרצע מיוחד של מתכת אף אין לי אלא כל מן המתכת. המרצע זה מרצע גדול. אמר רבי אלעזר יודן בריבי היה דורש שאין רוצעין אלא במלת, (וחכמים אומרים אין כהן נרצע שמא נעשה בעל מום), ר"מ אומר (אף) [מן] הסחוס שהרי חכמים אומרים אין כהן נרצע כו' ואם במלת הוא נרצע היאך נעשה בעל מום, אלא מלמד שאין רוצעין אלא בגובה שבאזנו. אזנו נאמר כאן אזנו ונאמר להלן אזנו, מה אזנו האמורה להלן ימנית אף אזנו האמורה כאן ימנית ובגובה שבאוזן, באזנו (ובדלת) יכול בצד אדנו, תלמוד לומר באזנו ובדלת מגיד שנותן באזנו עד שמגיע לדלת (כתוב ברמז שט"ז):

והיה לך עבד עולם. כל ימי עולמו של (יובל) [אדון], אף הוא נמכר שלשים וארבעים שנה לפני היובל, מכאן אתה אומר עבד עברי עובד את הבן ואינו עובד את הבת, נרצע לא את הבן ולא את הבת, מנין ליתן את האמור כאן להלן ואת להלן כאן, תלמוד לומר עולם עולם לג"ש. ואף לאמתך תעשה כן להעניק, יכול אף לרציעה תלמוד לומר ואם אמור יאמר העבד, ולא האמה:

לא יקשה בעיניך בשלחך אותו חפשי מעמך כי משנה שכר שכיר וגו'. מכאן אמרו שכיר עובד ביום וזה ביום ובלילה. (למען יברכך) [וברכך] יכול כשעומד ובטל תלמוד לומר אשר תעשה. ואף לאמתך תעשה כן (כתוב ברמז שי"ח):

תנו רבנן אלו נאמר אזנו בדלת הייתי אומר ירצענה לאזן מאבראי ויקדור כנגד אזנו בדל, תלמוד לומר לומר באזנו ובדלת קודר והולך עד שמגיע לדלת. דלת שומע אני בין עקורה בין שאינה עקורה, תלמוד לומר אל המזוזה מה מזוזה מעומד אף דלת מעומד. רבן יוחנן בן זכאי היה דורש את המקרא הזה כמין חומר, מה נשתנה אזן מכל אברים שבגוף, אמר הקב"ה אזן ששמעה קולי על הר סיני בשעה שאמרתי כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם ולא עבדים לעבדים, והלך זה וקנה אדון לעצמו ירצע בה. ורבי שמעון ב"ר היה דורש את המקרא הזה כמין חומר מה נשתנה דלת ומזוזה מכל כלים שבבית, אמר הקב"ה דלת ומזוזה שהיו עדים במצרים שנאמר והגעתם אל המשקוף ואל שתי המזוזות ואמרתי כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים והלך זה וקנה אדון לעצמו ירצע בפניהם:

כל הבכור אשר יולד בבקרך. מגיד שהבכור נאכל כל שנתו. אין לי אלא בכור תם, בעל מום מנין, תלמוד לומר כל הבכור. מכלל שנאמר לא תעבוד בבכור שורך ולא תגוז מלמד שהבכור אסור בגיזה ובעבודה. אין לי אלא בכור תם, בכור בעל מום מנין, תלמוד לומר כל הבכור, אשר יולד פרט ליוצא דופן, בבקרך ובצאנך הזכר תקדיש לה' אלקיך (מלמד שהבכור נאכל כל שנתו. אין לי אלא בכור, מנין לרבות כל אר הקדשים, תלמוד לומר כל הבכור), מכלל נאמר לא תעבוד ולא תגוז, מלמד שהבכור אסור בגיזה ועבודה שאר כל הקדשים מנין, ודין הוא ומה הבכור שאין נוהג בכל הולדות ויוצא לחולין בלא פדיון אסור בגיזה ובעבודה, שאר קדשים שנוהגין בכל הולדות ואינן יוצאין לחולין אלא בפדיון אינו דין שיהו אסורין בגיזה ובעבודה, לא אם אמרת בבכור שכן קדושתו מרחם וקדושתו חלה עליו בבעל מום קבוע, תאמר בקדשים וכו', תלמוד לומר בבקרך ובצאנך. תקדיש ולא תעבוד ולא תגוז. הזכר (כתוב ברמז רי"ד):

רבי ישמעאל אומר כתוב אחד אומר תקדיש וכתוב אחד אומר אל תקדיש, אי אפשר לומר תקדיש שכר נאמר אל תקדיש, ואי אפשר לומר אל תקדיש שכבר נאמר תקידש, הא כיצד מקדישו אתה [הקדש עלוי ואי אתה מקדיש] אותו הקדש מזבח. ורבנן לא תקדיש מיבעי ליה ללאו, תקדיש מיבעי ליה לכדתניא מנין לנולד לו בכור בעדרו שמצוה להקדישו שנאמר הזכר תקדיש. ור"י, אי לא מקדיש ליה לא קדוש קדושתו מרחם הוה וכיון דכי לא מקדיש ליה קדוש לא צריך לאקדושיה (כתוב ברמז תרע"ח). יכול אף הקדש בדק הבית שאינו הקדש מזבח, תלמוד לומר אל תקדיש. או דבר שאתה למדו לדרך אחד אתה למדו לכל הדרכים שיש בו, מה בכור מיוחד שהוא קדשים קלים ונאכל לשני ימים ונוהג בבקר ובצאן אף איני מרבה אלא כיוצא בו ומנין לרבות קדשי קדשים וקדשים קלים של יחיד ושל צבור, תלמוד לומר בקרך וצאנך תקדיש. לא תעבוד בבכור שורך ולא תגוז בכור צאנך, לא יצא בכור אלא ללמד מה בכור מיוחד שהוא הקדש מזבח יצא הקדש בדק הבית שאינו הקדש מזבח. תניא לא תעבור בבכור שורך אבל אתה עובד בשלך ושל אחרים. ולא תגוז בכור צאנך אבל אתה גוזז שלך ושל אחרים דברי רבי יהודה. ר' שמעון אומר לא תעבוד בבכור שורך אבל אתה עובד בבכור אדם. ולא תגוז בכור צאנך אבל אתה גוזז פטר חמור. בשלמא לרבי שמעון היינו דכתיב תרי קראי, אלא לר' יהודה תרי קראי ל"ל, ותו לר' יהודה בכור אדם הכי נמי דאסור, אלא דכ"ע שורך למעוטי בכור אדם הוא דאתא, כי פליגי בצאנך, רבי יהודה לטעמיה דאמר שותפות נכרי חייבת בבכורה, וכי יאצט ריך קרא למישרי בגיזה ועבודה, ורבי שמעון סבר שותפות נכרי פטורה מן הבכורה, ולענין גיזה ועבודה לא איצטריך קרא, כי איצטריך קרא לפטר חמור. בשלמא לר' יהודה היינו דכתיב שורך אטו צאנך אלא לר' שמעון שורך וצאנך למה לי קשיא:

דברים - פרק יד - רמז תתק

לא תעבוד בבכור שורך ולא תגוז בכור צאנך. אין לי אלא שור בעבודה וצאן בגיזה, מנין ליתן את של זה בזה ושל זה בזה, תלמוד לומר לא תעבוד ולא תגוז. אין לי אלא בכור שור בעבודה ובכור צאן בגיזה, בכור שור בגיזה ובכור צאן בעבודה מנין, הרי אתה דן, ומה אם במקום שלא שוה בעל מום של בקר לתמים של בקר ליקרב על גבי המזבח שוה לו לעבודה, מקום ששוה תמים של צאן לתמים של בקר ליקרב על גבי המזבח אינו דין שישוה לו לעבודה. וה"ה לגיזה, ומה אם במקום שלא שוה בעל מום של צאן לתמים של צאן ליקרב ע"ג המזבח שוה לו בגיזה מקום ששוה תמים של בקר לתמים של צאן ליקרב ע"ג המזבח אינו דין שישוה לו בגיזה. ועדין לא למדנו אלא תמימין בעלי מומין מנין, [ודין הוא] ומה אם במקום שלא שוה תמים של בקר לבעל מום של בקר ליקרב ע"ג המזבח שוה לו לעבודה, מקום ששוה בעל מום של צאן לבעל מום של בקר ליקרב על גבי המזבח אינו דין שישוה לו בעבודה. והוא הדין לגיזה, ומה אם במקום שלא שוה תמים של צאן לבעל מום של צאן ליאכל עמו בגבולין שוה לו בגיזה, מקום ששוה בעל מום של בקר לבעל מום של צאן ליאכל עמו בגבולין אינו דין שישוה בגיזה (תלמוד לומר לא תעבוד וגו'). הבכור נאכל שנה בשנה בין תם בין בעל מום שנאמר לפני ה' אלקיך תאכלנו שנה בשנה, נולד לו מום בתוך שנתו רשאי לקיימו כל שנים עשר חדש, לאחר שנתו אינו רשאי לקיימו אלא שלשים יום. (מדקיימא לן) [מדקאמר] נולד לו מום בתוך שנתו, למימרא דלשנה דידיה מנינן, מנהני מילי, אמר רב יהודה אמר רב דאמר קרא לפני ה' אלקיך תאכלנו שנה בשנה איזו היא שנה שנכנסת בחברתה הוי אומר זה שנה של בכור. דבי רב תנא שנה בשנה, יום אחד משנה זו ויום אחד משנה זו לימד על הבכור שנאכל לשני ולילה אחד, לדבי רב מנא להו ילפי מקדשים, וקדשים גופייהו מנא להו, אמר רב אחא בר יעקב אמר קרא כבש אחד תמים בן שנתו, שנה שלו ולא שנה של מנין עולם. ובכור דנאכל לשני ימים ולילה אחד מנא ליה, נפקא ליה מבשרם יהיה לך כחזה התנופה וגו' הקישו הכתוב לחזה ושוק של שלמים מה להלן לשני ימים ולילה אחד אף כאן לשני ימים ולילה אחד, ואידך, אי מהתם (הוה אמינא) איכא למימר כחזה ושוק של תודה, ואידך, א"ל א"ק יהיה הוסיף לך הכתוב הוייה אחרת בבכור. ואידך, האי יהיה לך לימד על בכור בעל מום שניתן להן, שלא מצינו לו בכל התורה כולה. ואידך, ובבשרם יהיה לך אחד תם ואחד בעל מום, ואידך, ובשרם דהני בכורות דכולהו ישראל קאמר:

דברים - פרק יד - רמז תתקא

כי יהיה בו מום וגו'. על אלו מומין שוחטין את הבכור, נפגמה אזנו מן הסחוס וכו', ואמאי פסח ועור כתיב, הא כתיב נמי כי יהיה בו מום. ואימא כי יהיה בו מום כלל, פסח או עור פרט, כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט פסח ועור אין מידי אחרינא לא, כל מום רע חזר וכלל, כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש מומין שבגלוי ואינן חוזרין אף כל מומין שבגלוי ואינן חוזרין, [ואימא] מה הפרט מפורש מומין שבגלוי ובטל ממלאכתו כו' אלמה תנן נפגמה אזנו מן הסחוס ולא מן העור, כל מום רע ריבויא הוא, אי הכי מומין שבסתר נמי, אלמה תנן חוטין הפנימיות שנעקרו נעקרו אין נפגמו ונגגממו לא, בעינן מום רע וליכא. אי הכי מום עובר נמי, אלמה תנן ולא מן העור, מום עובר סברא הוא התא מיפרק לא פרקינן עלויה מישחט שחטינן עלויה. כדתניא (וכל בהמה) [ואם כל בהמה טמאה] אשר לא יקריבו ממנה בבעלי מומין הכתוב מדבר כו', ואי בעית אימא אם כן פסח ועור מאי אהני ליה:

אמר רבא למה לי דכתב רחמנא מום באדם, מום בבכור, מום בקדשים, צריכא, דאי כתב רחמנא באדם שכן נתרבה במצות, אדם מבכור בהמה לא אתי שכן הוא עצמו קרב ע"ג המזבח, קדשים מבכור לא אתי שכן קדושתו מרחם, אדם מקדשים לא אתי שכן הן עצמן קרבין, בכור מקדשים לא אתי שכן קדושתו מרובה [חדא] מחדא לא אתי תיתי חדא מתרתי, מהי תיתי לא לכתוב רחמנא באדם ויתי מהנך מה להנך שכן קרבין על גבי המזבח, [לא לכתוב רחמנא] בבכור ותיתי מהנך, מה להנך שכן קדושתן מרובה ונוהגין בפשוטין [לא ליכתב] בקדשים ותיתי מעהנך מה להנך שכן קדושתן מאליהן הילכך צריכי:

וכי יהיה בו מום. אין לי אלא שנולד תמים ונעשה בעל מום, בעל מום ממעי אמו מנין, תלמוד לומר כל מום רע. ומנין לבעל גרב ובעל יבלת ובעל חזזית וזקן וחולה ומזוהם, תלמוד לומר כל מום רע.. לא תזבחנו לה' אלקיך יכול לא ישחט עליהן במקדש אבל שוחט עליהן בגבולין, תלמוד לומר פסח או עור, פסח ועור בכלל היו ולמה יצאו להקיש עליהן מה פסח ועור מיוחדין מום שבגלוי ואינו חוזר אף אין לי אלא מום שבגלוי ואינו חוזר. רק הדם (כתוב ברמז תס"ד):

דברים - פרק טז - רמז תתקב

שמור את חודש האביב שלח ליה רב הונא בר אבין לרב אכי חזית דמשכה תקופת טבת עד שיתסר בניסן עברה לההיא שתא ולא תיחוש לה דכתיב שמור את חדש האביב שמור אביב של תקופה שיהא בחדש ניסן. שמור את חדש הסמוך לאביב מפני אביב שיהא בזמנו. יכול אם היתה שנה חסירה ארבעה עשר יום או חמשה עשר יום אתה נותן לה ארבעה עשר יום או חמשה עשר יום, תלמוד לומר חדש לא פחות ולא יותר, יכול אם היתה שנה חסרה ארבעים יום או חמשים יום אתה נותן לו ארבעים יום או חמשים יום, תלמוד לומר חדש לא פחות ולא יותר. בשלשה מקומות מזכיר פרשת מועדות, בתורת כהנים מפני סדרן. בחומש הפקודים מפני קרבן. במשנה תורה מפני הצבור. ללמדך ששמע משה פרשת מועדות מסיני ואמרה לישראל וחזר ושנאה להן בשעת מעשה, א"ל משה הזהרו להיות שונין בענין ודורשין בו לכך נאמר שמור את חדש האביב (כתוב ברמז קפ"ט וברמז ר"ח):

ועשית פסח, שתהא עשייתו לשם פסח שאם שחטו שלא לשמו פסול. אין לי אלא שחיטתו, מנין לרבות קיבול דמו וזריקת דמו, תלמוד לומר ועשית. יכול שאני מרבה צלייתו והדחת קרביו, תלמוד לומר וזבחת, זביחה בכלל היתה ולמה יצאת להקיש אליה מה זביחה מיוחדת שהיא לשם עבודה [אף כל שהוא לשם עבודה] יצאו אלו שאינן לשם עבודה. לה' אלקיך לשם המיוחד. כי בחדש האביב חדש שהוא כשר לא חם ולא צונן, וכן הוא אומר אלקים מושיב יחידים ביתה מוציא אסירים בכושרות:

דברים - פרק טז - רמז תתקג

הוציאך ה' אלקיך ממצרים לילה, וכי בלילה יצאו והלא לא יצאו אלא ביום שנאמר ממחרת הפסח יצאו בני ישראל ביד רמה, אלא מלמד שנאגלו בלילה. כתיב שם תתזבח את הפסח בערב, רבי אליעזר אומר בערב אתה זובח וכבוא השמש אתה אוכל ומתי אתה שורף מועד צאתך ממצרים. רבי (עקיבא) [יהושע] אומר בערב אתה זובח כבא השמש אתה אוכל ועד מתי אתה אוכל והולך עד מועד צאתך ממצרים:

אמר (רבא) [רבי אבא] הכל מודים כשנגאלו לא נגאלו אלא מבערב שנאמר הוציאך ה' אלקיך ממצרים לילה, וכשיצאו לא יצאו אלא ביום שנאמר ממחרת הפסח יצאו בני ישראל, לא נחלקו אלא על שעת חפזון רבי אליעזר סבר חפזון דמצרים, רבי (עקיבא) [יהושע] סבר חפזון דישראל:

וזבחת פסח. מנין למותר פסח שקרב שלמים שנאמר וזבחת פסח לה' צאן ובקר, וכי פסח בא מן הבקר והלא אין פסח בא אלא מן הכבשים ומן העזים. אלא מכאן למותר פסח שיהא לדבר הבא מן הצאן ומן הבקר (כתוב ברמז קצ"ד). מנין לאומר הרי עלי עלי תודה שלא יביא אלא מן החולין, תלמוד לומר וזבחת פסח לה' אלקיך צאן ובקר והלא אין פסח בא אלא מן הכבשים ומן העזים, אם כן למה נאמר צאן ובקר להקיש כל הבא מן הצאן ומן הבקר לפסח, מה פסח דבר שבחובה ואינו בא אלא מן החולין, אף כל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין, ופסח גופיה מנלן דתניא רבי אליעזר אומר נאמר פסח במצרים ונאמר פסח לדורות מה פסח הבא במצרים אינו בא אלא מן החולין אף פסח האמור לדורות וכו'. א"ל רבי עקיבא וכי דנין איפשר משאי איפשר, א"ל אף על פי שאי אפשר ראיה גדולה היא ונלמד הימנה, חזר רבי עקיבא ודן דין אחר מה לפסח מצרים שכן אין טעון מתן דמים ואימורין לגבי מזבח, תאמר בפסח דורות שכן טעון מתן דמים ואימורין לגבי מזבח, א"ל הרי הוא אומר ועבדת את העבודה הזאת בחדש הזה שיהיו כל עבודות של חדש הזה כזה וכו' (כדכתיב ברמז תצ"ה). וזבחת פסח וגו', שתהא שחיטתו לשם פסח שאם שחטו שלא לשמו פסול. אין לי אלא שחיטתו, מנין לרבות קיבול דמו וזריקת דמו, תלמוד לומר ועשית. יכול שאני מרבה אף הקטר חלביו, תלמוד לומר וזבחת, זביחה בכלל היתה ולמה יצאת להקיש אליה מה זביחה מיוחדת שמעכבת את הכפרה [אף כל שמעכב את הכפרה] יצאה הקטרה שאינה מעכבה את הכפרה. לה' אלקיך, לשם המיוחד. צאן ובקר והלא אין פסח בא אלא מן הכבשים וכו' (כדלעיל עד אינו בא אלא מן החולין. במקום אשר יבחר ה' אלקיך לשכן שמו שם, זו שילה ובית עולמים:

לא תאכל עליו חמץ. אלו דברים שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח חטין ושעורין כוסמין ושבולת שועל ושיפון, הני אין אורז ודוחן לא, מנהני מילי, אמר ריש לקיש וכן תנא דבי רבי אליעזר אמר קרא לא תאכל עליו חמץ וגו', דברים הבאים לידי חימוץ אדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח, יצאו אלו שאין באין לידי חמוץ אלא לידי סרחון (כתוב ברמז ר"ד וראש השנה ור"ו ור"ח):

הכל מודים בפסח שמניח פרוסה לתוך שלמה ובוצע מאי טעמא לחם עוני פרט לחלוט ואשישה, יכול לא יצא ידי חובתו אלא בפת של הדראה תלמוד לומר מצות מצות ריבה אפילו כמצתו של שלמה:

מצה גזולה לדברי רבי מאיר אין אדם יוצא בה חובתו בפסח. מתקיף לה רב פפא מי כתיב מצתכם כו' (כתוב ברמז תרנ"א). אמר שמואל לחם עוני שעונין עליו דברים הרבה.

דבר אחר [עני כתיב] מה דרכו של עני בפרוסה אף כאן בפרוסה.

דבר אחר מה דרכו של עני הוא מסיק ואשתו אופה אף כאן הוא מסיק ואשתו אופה. רבי שמעון אומר למה נקרא להם עוני (אלא) על שם עינוי שנתענו במצרים. כי בחפזון יצאת, יכול חפזון לישראל ולמצרים תלמוד לומר ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו, אמור מעתה למצרים היה חפזון ולישראל לא היה חפזון (כתוב ברמז קצ"ט):

דברים - פרק טז - רמז תתקד

למען תזכר את יום צאתך מארץ מצרים. אמר רבי אלעזר בן עזריה הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא שנאמר למען תזכור וגו', ימי חייך הימים כל ימי חייך הלילות, וחכמים אומרים ימי חייך העולם הזה, כל ימי חייך להביא לימות המשיח (כתוב ברמז רי"ח):

מי שמתו מוטל לפניו פטור מקריאת שמע וכו' אמר רבי כתיב למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך, ימים שאתה עוסק בהם בחיים ולא ימים שאתה עוסק בהם במתים:

לא יראה לך שאור. שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים, שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של גבוה, לא יראה לך שאור רואה אתה (לפלטר) [ליפטר]. לא יראה לך שאור בטל מלבך, מכאן אמרו ההולך לשחוט את פסחו ונזכר שיש לו חמץ בתוך הבית אם יכול לחזור ולבער מצותו ואם לאו יבטל בלבו. לא יראה חמץ ולא יראה לך שאור זהו חילוק שבין שמאי ובית הלל, שבית שמאי אומרים שאור בכזית וחמץ בככותבת ובית הלל אומרים זה וזה בכזית (כתוב ברמז ר"ד). ולא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב איזו זביחה אתה זובח על מנת לאכול בערב, הוי אומר זה הפסח. ביום הראשון לבקר לבקר של שני:

לא תוכל לזבוח את הפסח באחד וגו'. תנו רבנן היו ישראל מחצה טהורין ומחצה טמאים הללו עושים לעצמן והללו עושים לעצמן, ואם היו הטמאים עודפים על הטהורים אפילו אחד טעשו בטומאה, רבי אלעזר בן מתיא אומר אין היחיד מכריע את הצבור לטומאה שנאמר לא תוכל לזבוח את הפסח באחד (שעריך). רבי שמעון אומר אפילו שבט אחד טמא ושאר כל השבטים טהורין הללו עושין לעצמן והללו עושין לעצמן, קסבר שבט אחד איקרי קהל. רבי יהודה אומר כולם יעשו בטומאה, אם ירצו מיטמא אחד מהם כי היכי דנהוי רוב טמאים, שאין קרבן צבור חלוק. תנו רבנן מנין שאין שוחטין את הפסח על היחיד, תלמוד לא תוכל לזבוח את הפסח באחד (שעריך וגו'). רבי יוסי אומר יחיד (יכול לאוכלו וחטן עליו, עשרה ואין יכולין לאוכלו אין שוחטין עליהן. ור' יוסי האי באחד מאי עביד ליה, מיבעי ליה לכדתניא רבי שמעון אומר מנין לזובח את פסחו בבמת יחיד בשעת איסור הבמות שהוא בלא תעשה, תלמוד לומר לא תוכל לזבוח את הפסח באחד (שעריך), יכול אף בשעת היתר הבמות כן, תלמוד לומר באחד שעריך, לא אמרתי אלא בזמן שהיו ישראל כולם נכנסין בשער אחד. ורבי יהודה [האי מנ"ל] תרתי שמעת מינה, ור' יוסי ממאי דלרבי שמעון הוא דאתא, דילמא לכדרבי יהודה הוא דאתא, לא ס"ד מדכתיב ואיש לפי אכלו. שם תזבחו את הפסח (כתוב לעיל):

ובשלת ואכל במקום. מלמד שמחזיר את [השלם ואין מחזיר] החתיכות ואת האברים דברי רבי יהודה. רבי יוסי אומר בשבת בין כך ובין כך אסור, ביום טוב בין כך ובין כך מותר. ופנית בבקר (כתוב ברמז ת"ג). ופנית בבקר והלכת לאהליך מלמד שטעונין לינה, אין לי אלא אלו בלבד, מנין לרבות עופות ומנחות יין ולבונה ועצים, תלמוד לומר ופנית כל פינות שאתה פונה מן הבקר ואילך. רבי יהודה אומר יכול יהא פסח שני טעון לינה, תלמוד לומר ופנית בבקר והלכת לאהליך ששת ימים תאכל מצות, את שנאכל לששה טעון לינה, את שאינו נאכל לששה ימים אין טעון לינה, יצא פסח שני שאינו אלא יום אחד, וחכמים אומרים הרי הוא כעצים וכלבונה שטעונין לינה. ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת, מה שביעי עצור אף ששי עצור. אי מה שביעי עצור בכל מלאכה אף ששה עצור בכל מלאכה, תלמוד לומר וביום השביעי עצרת שביעי עצור בכל מלאכה ואין ששה עצור בכל מלאכה, הא לא מסרן הכתוב אלא לחכמים לומר לך איזה יום אסור ואיזה יום מותר איזו מלאכה אסור הואיזו מלאכה מותרת. ר' שמעון אומר כתוב אחד אומר שבעת ימים תאכל מצות וכתוב אחד אומר ששת ימים תאכל מצות, הא כיצד, מצה הנאכלת כל שבעה אוכלה ששה ימים מן החדש ושביעי מן הישן. תניא ר' אליעזר אומר אין לו לאדם ביו"ט אלא או אוכל ושותה או יושב ושונה, ר' יהושע אומר חלקהו חציו לאכילה ושתיה וחציו לבית המדרש. ואמר רבי יוחנן ושניהם מקרא אחד דרשו. כתוב אחד אומר עצרת לה' אלקיך וכתוב אחד אומר עצרת תהיה לכם, הא כיצד, ר' אליעזר אומר או כולו לה' או כולו לכם, ר' יהושע אומר חציו לה' וחציו לכם:

דברים - פרק טז - רמז תתקה

שבעה שבועות תספר לך [יכול] בבית דין, מנין לכל אחד ואחד, תלמוד לומר וספרתם לכם שתהא ספירה לכל אחד ואחד. החל חרמש בקמה משהתחיל חרמש, בקמה שיהו הכל בקמה, שיהא תחלה לכל הנקצרים, שלא תהא קצירתו אלא בחרמש. (יכול יביא תחלה לספור) יכול יקצור ויביא ויספור כל זמן שירצה, תלמוד לומר (מיום הביאכם תספרו) [מהחל חרמש בקמה תחל לספור]. יכול יקצור ויספור, ויביא אימתי שירצה, תלמוד לומר מיום הביאכם. יכול יקצור ביום ויספור ביום, שבע שבתות תמימות תהיינה, אימתי הן תמימות משתתחיל בערב, יכול יקצור בלילה ויספור בלילה ויביא בלילה, תלמוד לומר מיום הביאכם תספרו, אין הבאה אלא ביום, הא כיצד קצירה וספירה בלילה והבאה ביום:

ועשית חג שבועות לה' אלקיך וגו'. מכלל שנאמר וחג הקציר בכורי מעשיך יכול אם יש לך קציר אתה עושה יום טוב ואם לאו אי אתה עושה יו"ט, תלמוד לומר ועשית חג שבועות לה' אלקיך בין שיש לך קציר ובין שאין לך קציר אתה עושה יום טוב. מסת נדבת ידך אשר תתן מלמד שאדם מביא חובתו מן החולין, מנין שאם רצה להביא ממעשר יביא, תלמוד לומר כאשר יברכך ה' אלקיך:

חגיגת יום טוב הראשון של פסח ב"ה אומרים מן המעשר, ואמאי דבר שבחובה הוא וכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין, אמר עולא בטופל, אמר חזקיה טופלין בהמה לבהמה ואין טופלין מעות למעות, ורבי יוחנן אמר טופלין מעות למעות ואין טופלין בהמה לבהמה, תניא כותיה דר' יוחנן מסת מלמד שאדם מביא חובתו מן החולין. ומנין שאם רצה לערב מערב, תלמוד לומר כאשר ברכך ה' אלקיך, תניא כותיה דחזקיה מסת מלמד שאדם מביא חובתו מן החולין, ב"ה אומרים אכילה ראשונה מן החולין מכאן ואילך מן המעשר, מאי משמע דהיא מסת לישנא (דהוי ליה) [דחולין] הוא דכתיב וישם המלך אחשורוש מס:

ושמחת אלו שלמים, נאמר כאן שמחה ונאמר להלן שמחה, מה שמחה האמורה להלן שלמים אף שמחה האמורה כאן שלמים. אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי אשר בשעריך והגר והיתום והאלמנה חביב חביב קודם. ר' יוסי הגלילי אומר שלש מצות נוהגות ברגל, ואלו הן, חגיגה וראיה ושמחה. יש בראיה שאין בשמחה, ויש בשמחה שאין בראיה, ויש בחגיגה שאין שאין בשניהן, ויש בשמחה שאין בשניהם, ראיה כולה לגבוה מה שאין בשתיהן. חגיגה נוהגת לפני הדיבור ולאחר הדיבור מה שאין בשתיהן. שמחה נוהגת באנשים ובנשים מה שאין בשתיהן, הא מפני שיש בזו מה שאין בזו ויש בזו מה שאין בזו הוצרך הכתוב לומר את כולן. וזכרת כי עבד היית במצרים, מלמד שכל שנוהגין בעצרת נוהגין בפסח וחג, או אף כל שנוהגין בפסח ובחג יהו נוהגין בעצרת, תלמוד לומר אלה, אלה נוהגין בעצרת ואין סוכה ולולב ושבעה ומצה נוהגין בעצרת:

חג הסכות תעשה לך. סוכה ישנה בית שמאי פוסלין, וב"ה מכשירין, ואיזו היא ישנה, כל שעשאה קודם לחג שלשים יום, ואם עשאה לשם חג אפילו עשאה מתחלת השנה כשרה. מאי טעמא דבית שמאי אמר קרא חג הסכות תעשה לך סוכה העשויה לשם חג בעינן. ובית הלל ההוא מיבעי ליה לכדרב ששת משום רבי עקיבא דאמר מנין לעצי סוכה שאסורין בהנאה כל שבעה שנאמר חג הסכות תעשה לך שבעת ימים, ותניא ר' יהודה בן בתירא אומר מנין שכשם שחל שם שמים על חגיגה כך חל שם שמים על הסוכה שנאמר חג הסכות וגו' שבעת ימים לה' מה חגיגה לה' אף סוכה לה', ובית שמאי נמי מיבעי ליה להכי, אין הכי נמי, אלא מאי טעמייהו דבית שמאי, כתיב קרא אחרינא חג הסכות שבעת ימים, סוכה העשויה לשם חג בעינן. ובית הלל ההוא מיבעי ליה לעושין סוכה בחולו של מועד [וב"ש סבירא להו אין עושין סוכה בחולו של מועד] ובית הלל לית להו הא דאמר רב יהודה אמר רב עשאה לציצית מן הקוצין ומן הגרדין [פסולה מן הסיסין כשרה כי אמריתא קמיה דשמואל א"ל אף] מן הסיסין נמי פסולה אלמא טויה לשמה בעינן הכא נמי סוכה עשויה לשמה בעינן. שאני התם דאמר קרא גדילים תעשה לך לך לשם חובך, הכא נמי חג הסכות תעשה לך לך לשם חובך, הכא נמי חג הסכות תעשה לך לך לשם חובך, ההיא לך [מיבעיא ליה] למעוטי גזולה, התם נמי מיבעי ליה למעוטי גזולה, התם כתיב קרא אחרינא ועשו להם ציצית משלהם:

דברים - פרק טז - רמז תתקו

חג הסכות תעשה לך, תעשה ולא מן העשוי, מכאן אמרו הדלה עליה את הגפן ואת הדלעת ואת הקיסום וסיכך על גבן פסולה, ואם היה הסכך הרבה מהם או שקצצן כשרה. היכי דמי אילימא דלא קצצן מאי איריא משום תעשה ולא מן העשוי תיפוק ליה דהוי מחובר, אלא לאו דקצצן, ש"מ דלא אמרינן קציצתן זו היא עשייתן, הכא במאי עסקינן דשלפינהו שלופי דלא מינכרא עשיה דידהו. העושה סוכתו על גבי בהמה ורבי מאיר מכשיר, ור' יהודה פוסל. מאי טעמא דרבי יהודה א"ק חג הסכות תעשה לך שבעת ימם, דחזיא לשבעת ימים שמה סוכה, דלא חזיא לשבעה לא שמה סוכה. (ורבנן) [ור' מאיר] מדאורייתא מיהו חזיא ורבנן הוא דגזרו בה. תניא ר' אליעזר אומר אין יוצאין מסוכה לסוכה ואין עושין סוכה בחולו של מועד, וחכמים אומרים יוצאין מסוכה לסוכה ועושין סוכה בחולו של מועד, ושוין שאם נפלה שחוזר ובונה אותה [בחולו של מועד], מאי טעמא דרבי אליעזר, דכתיב חג הסכות תעשה לך שבעת ימים, עשה סוכה [הראויה] לשבעה. ורבנן (מאי) [הכי] קאמר רחמנא עשה סוכה בחג. תניא רבי אליעזר אומר כשם שאין אדם יוצא בלולבו של חבירו ביום טוב ראשון דכתיב ולקחתם לכם ביום הראשון לכם משלכם, כך אין אדם יוצא ידי חובתו בסוכתו של חבירו דכתיב חג הסכות תעשה לך לך משלך. וחכמים אומרים אף על פי שאין אדם יוצא בלולבו של חבירו אבל יוצא בסוכתו של חבירו דכתיב כל האזרח בישראל ישבו בסוכות, מלמד שכל ישראל ראוין לישב בסוכה אחת. ורבנן האי לך מאי עבדי ליה, ההוא מיבעי ליה להוציא את הגזולה, אבל שאולה כתיב כל האזרח בישראל. ור' אליעזר האי כל האזרח מאי עביד ליה, מבעי ליה לגר שנתגייר בנתים וקטן שנתגדל בנתיים. ורבנן כיון דאמרי עושין סוכה בחולו של מועד לא אצטריך קרא. חג הסכות תעשה לך שבעת ימים להדיוט ומנין אף לגבוה, תלמוד לומר חג הסכות שבעת ימים לה', א"כ למה נאמר תעשה, כל זמן שאתה עושה סוכה מעלה אני עליך כאלו לגבוה אתה עושה. שבעת ימים, ר' שמעון אומר פסח וחג שאין עונת מלאכה זה שבעה וזה שמנה, עצרת שהיא עונת מלאכה אינה אלא יום אחד בלבד, מלמד שחס הכתוב על ישראל. באספך מגרנך ומיקבך זה הכלל כל דבר המקבל טומאה ואין גדולו מן הארץ אין מסככין בו.. מנא הני מילי אמר קרא באספך מגרנך ומיקבך בפסולת גורן ויקב הכתוב מדבר. ואימא גורן גורן עצמו, יקב יקב עצמו, יקב כתיב ואי אפשר לסכך בו. ואימא יין קדוש הבא משניר שהוא דומה לעגולי דבילה מגרנך ולא גורן עצמו, מיקבך ולא יקב עצמו. רב חסדא אמר מהכא צאו ההר וה ביאו עלי זית ועלי עץ שמן ועלי הדס וגו' ועלי עץ עבות לעשות סכות ככתוב, היינו הדס היינו עץ אבות, הדס שוטה לסוכה, ועץ עבות ללולב:

תניא באספך מגרנך ומיקבך מה גורן ויקב מיוחדים שגדילין על מי שנה שעברה אף כל שגדילין על מי שנה שעברה מתעשרין לשנה שעברה יצאו ירקות שגדילין על מי שנה הבאה [ומתעשרין לשנה הבאה]. רבי עקיבא אומר מה גורן שגדילין על רוב מים מתעשרין לשנה שעברה, יצאו ירקות שגדילין על כל מים ומתעשרין לשנה הבאה. מאי בינייהו בצלים הסריסים [ופול המצרי] איכא בינייהו, דתניא בצלים הסריסים ופול המצרי שמנע מהם מים שלשים יום לפני ראש השנה מתעשרים לשעבר ומותרים בשביעית ואם לאו [אסורין בשביעית] ומתעשרין לשנה הבאה:

ושמחת בחגך לרבות כל מיני שמחה ביום טוב, מכאן אמרו ישראל יוצאין ידי חובתם בנדרים ונדבות ובמעשר [בהמה] והכהנים בחטאות ואשמות ובבכורות ובחזה ושוק, יכול אף בעופות ובמנחות, תלמוד לומר ושמחת בחגך, את שחגיגה באה מהם יצאו אלו שאין חגיגה באה מהם. רב אשי אמר ושמחת מי שיש בו שמחה יצאו אלו שאין בהן שמחה. ורב אשי האי בחגך מאי עביד ליה, לכדרבי דניאל בר רב קטינא אמר רב מנין שאין נושאין נשים במועד שנאמר ושמחת בחגך, בחגך ולא באשתך. תנו רבנן חייב אדם לשמח בניו ובני ביתו ברגל שנאמר ושמחת בחגך, ובמה משמחם ביין, ר' יהודה אומר אנשים בראוי להם ונשים בראוי להן. אנשים בראוי להם ביין. ונשים בראוי לה במאי, תני רב יוסף בבבל בבגדי צבעונין, בארץ ישראל בבגדי פשתן המגוהצין. ר' יהודה בן בתירה אומר בזמן שבה"מ קיים אין שמחה אלא בבשר שנאמר וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה' אלקיך, ועכשיו אין שמחה נוהגת אלא ביין שנאמר ויין ישמח לבב אנוש:

דברים - פרק טז - רמז תתקז

שבעת ימים תחוג לה' וכתיב חג הסכות תעשה לך שבעת ימים מלמד שכל הרגל תשלומין לראשון, א"כ למה נאמר שבעת ימים, תשלומים כל שבעה. מי שלא חג ביום טוב הראשון של חג חוגג והולך כל הרגל כלו ואפי' ביום טוב האחרון. מנא הני מילי, אמר ר' יוחנן נאמר עצרת בשביעי של פסח ונאמר עצרת בשמיני של חג מה להלן תשלומין אף כאן תשלומין, מופנה דאי לא מופנה איכא למיפרך, מה לשביעי של פסח שכן אין חלוק משלפניו תאמר בשמיני של חג שהוא חלוק משלפניו, לאיי אפנויי מופנה, מכדי מאי עצרת עצור בעשיית מלאכה הא כתיב לא תעשה כל מלאכה, עצרת דכתב רחמנא למה לי, ש"מ לאפנויי. ותנא מייתי לה מהכא וחגותם אותו חג לה' שבעת ימים, יכול יהא חוגג והולך כל שבעה תלמוד לומר אותו, אותו אתה חוגג ואי אתה חוגג כל שבעה, אם כן למה נאמר שבעה, לתשלומין, ומנין שאם לא חג ביום טוב הראשון של חג שחוגג והולך את כל הרגל וי"ט האחרון של חג תלמוד לומר בחדש השביעי תחגו אותו, [אי בחדש השביעי] יכול יהא חוגג והולך כל החדש כלו, תלמוד לומר אותו, אותו אתה חוגג ואי אתה חוגג חוצה לו:

כי יברכך ה' יכול בו במין, תלמוד לומר בכל תבואתך ובכל מעשה ידיך. והיית אך שמח לרבות לילי יו"ט האחרון לשמחה. או אינו אלא לרבות לילי יו"ט הראשון, תלמוד לומר אך חלק, ומה ראית, מרבה אני ליל יו"ט האחרון שיש שמחה לפניו. ומוציא אני לילי ביום טוב הראשון שאין שמחה לפניו. והיית אך שמח לרבות לילי יו"ט (הראשון) [האחרון], יכול שאני מרבה לילי יו"ט (האחרון) [הראשון] לשמחה, תלמוד לומר אך. מכאן אמרו ישראל יוצאין ידי חובתן בנדרים ונדבות וכו', יכול אף בעופות ובמנחות, תלמוד לומר אך. שלש פעמים בשנה (כתוב ברמז שנ"ה):

את פני ה' אלקיך, אם עושה אתה את כל האמור בענין מניח אני את כל עסקי ואיני עוסק אלא בך. בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסכות. ר"ש אומר אין תלמוד לומר בחג הסכות שבו דבר הכתוב, אלא מה תלמוד לומר ובחג הסכות, מלמד שאין עובר בבל תאחר עד שיעברו כל רגלי השנה ולא יראה את פני ה' ריקם מן (הצדקה) [הקרבן], וחכמים נתנו שיעור, ב"ש אומרים הראיה שתי כסף וכו' ובה"א הראיה מעה כסף וכו'. איש כמתנת ידו מכאן אמרו מי שיש לו אוכלין מרובין ונכסים מועטין מביא שלמים מרובין ועולות מועטין, אוכלין מועטין ונכסים מרובין מביא עולות מרובות ושלמים מועטין, זה וזה מועטין על זה אמרו מעה כסף ושתי כסף, זה וזה מרובין על נאמר איש כמתנת ידו כברכת ה' אלקיך אשר נתן לך:



לקודםתוכן ממשיך
חזרה למאגר תורני
חזרה למאגר תורני - שערי שכם


עיצוב וביצוע על ידי
צל הרים
to Sharei Shechem site