ב"ה
ילקוט שמעוני
מדרש על תורה נביאים וכתובים

מלוקט מתוך ספרי תורה שבעל פה

פרשת פנחס

פרשת פינחס:

פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל. כהן בן כהן קנאי בן קנאי משיב חמה בן משיב חמה, השיב את חמתי מעל בני ישראל. לכן אמור הנני נותן לו וגו' מלמד שעמדו ממנו בבנין ראשון שמונה עשר כהנים נביאים ובבנין שני שמונים כהנים ובשביל שהיו (משכירין) [מוכרין] אותה בדמים התחילו שנותיהן מתקצרות. והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם אלו עשרים וארבע מתנות. תחת אשר קנא לאלקיו תחת אשר הערה למות נפשו. וכפר על בני ישראל לא נאמר אלא ויכפר שעד עכשיו לא זז אלא עומד ומכפר עד שיחיו המתים:

אמר רבי שמעון בן לקיש פינחס הו אליהו. א"ל הקב"ה אתה נתת שלום בין ישראל וביני בעולם הזה אף לעתיד לבא אתה הוא שעתיד ליתן שלום ביני לבין בני שנאמר הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' וגו' והשיב לב אבות על בנים. רבי אליעזר אומר הסב הקב"ה שמו של פינחס בשמו של אליהו ז"ל מתושבי גלעד מלמד שעשה תשובת ישראל בהר הגלעד שנאמר הנני נותן לו את בריתי, בריתי היתה אתו החיים והשלום ונתן לו חיי העולם הזה וחיי העולם הבא ונתן לו שכר טוב והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם. אמר רבי שמואל בר נחמן ארבעה הן שבאו ממשפחה בזויה, ואלו הן פינחס ואוריה יחזקאל וירמיה, פינחס אתה מוצא בשעה שבא פינחס ליחס את ישראל אמרו לו אתה בא ליחסנו אלעזר אביך לא היה נשוי לבתו של פוטיאל שנאמר ואלעזר בן אהרן לקח לו מבנות פוטיאל לו לאשה ואתה בא ליחסנו, ולמה נקרא שמו פוטיאל שהיה מפטם עגלים לע"ז, וכיון שראה הקב"ה שהיו מזלזלין בו התחיל מיחסו פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, כהן בן כהן קנאי בן קנאי, אוריה היו ישראל מזלזלין אחריו ואומרים לא גבעוני הוא וגם אוריה היה מתנבא בשם ה' וגו' מקרית היערים וכתיב ועריהם גבעון והכפירה ובארות וקרית יערים וצריך הכתוב ליחסו ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן. יחזקאל ישראל היו מזלזלין אחריו ואומרים לא מבני בניה של רחב הזונה הוא וצריך הכתוב ליחסו ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן. יחזקאל ישראל היו מזלזלין אחריו ואומרים לא מבני בניה של רחב הזונה הוא וצריך הכתוב ליחסו היה היה דבר ה' אל יחזקאל בן בוזי הכהן. ירמיה היו ישראל מזלזלין אחריו ואומרים לא מבני בניה של רחב הזונה הוא וצריך הכתוב ליחסו דברי ירמיהו:

במדבר - פרק כה - רמז תשעב

לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום. [שעדיין הוא קיים] וכן הוא אומר בריתי היתה אתו החיים והשלום ואומר והיתה לו ולזרעו אחריו וגו'. וכי קרבן הקריב שנאמר בו כפרה, אלא ללמדך שכל השופך דמן של רשעים כאלו הקריב קרבן. בעל מום דעבודתו פסולה מנלן, אמר רב יהודה אמר שמואל דאמר קרא לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום כשהוא שלם ולא כשהוא חסר. והא שלום כתיב אמר רב נחמן בר יצחק וי"ו דשלום קטיעא היא. היה עומד ומקריב על גבי המזבח ונודע שהוא בן גרושה או בן חלוצה שעבודתו כשרה מנלן, אמר רב יהודה אמר שמואל דאמר קרא והיתה לו ולזרעו אחריו בין זרע כשר בין זרע פסול. אבוה דשמואל אמר מהכא ברך ה' חילו אפילו חולין שבו ופעל ידיו תרצה. רבי (אמי) [ינאי] אמר מהכא ובאת אל הכהנים הלוים וכי תעלה על דעתך שאדם הולך אצל שופט שלא היה בימיו אלא זה שהיה פסול ונתחלל. אמר שמואל עשרה כהני עומדין ופרש אחד מהן ובעל הולד שתוקי שמשתקין אותו מדין כהונה דכתיב והיתה לו ולזרעו אחריו בעינן זרעו מיוחס אחריו וליכא. אלא מעתה גבי אברהם דכתיב להיות לך לאלקים ולזרעך אחריך מאי קא מזהר ליה רחמנא, הכי קאמר ליה לא תנסב כותית ושפחה דלא ליזיל זרעך בתרה. אמר ר' אילעא לא נתכהן פנחס עד שהרג לזמרי דכתיב והיתה לו ולזרעו וגו'. רב אשי אמר עד ששם שלום בין השבטים שנאמר וישמע פינחס הכהן וגו'. ואידך נמי הכתיב והיתה לו ולזרעו, כי כתיב ההוא בברכה כתיב. ואידך נמי הכתיב וישמע פנחס הכהן, ההוא ליחס זרעו אחריו. שבעה אבות כורתי ברית. אלו הן אברהם יצחק ויעקב משה ואהרן פינחס ודוד. באברהם כתיב ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית. ביצחק כתיב ואת בריתי אקים את יצחק. ביעקב כתיב וזכרתי את בריתי יעקוב. במשה כתיב כרתי אתך ברית. באהרן כתיב בריתי היתה אתו. בפינחס כתיב והיתה לו ולזרעו אחריו ברית. בדוד כתיב כרתי ברית לבחירי:

ושם איש ישראל המוכה. כשם שהקב"ה מתעסק בשבחן של צדיקים לפרסמן בעולם כך מתעסק בגנותן של רשעים לפרסמן בעולם. פינחס פרסמו לשבח עליו נאמר זכר צדיק לברכה, זמרי לגנאי ושם רשעים ירקב. זמרי בן סלוא שכל מי שפוגם את עצמו פוגם את משפחתו עמו. הכתוב מתמה עליו פורץ גדר אביו קנא על הזנות תחלה שנאמר ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי וזה פורץ גדר שגדר אביו. ושם האשה המוכה המדינית להודיעך עד כמה נתנו המדינים עצמן שבת המלך הפקירו בקלון שנאמר ואת מלכי מדין הרגו וגו' ואת צור צור גדול מכולן היה ולפי שהפקיר את בתו מנאו שלישי. אמר עולא זמרי זנה ונפלו כמה רבבות מישראל, תמר זנתה יצאו ממנה מלכים ונביאים. ושם האשה המוכה אמר רב ששת לא כזבי שמה אלא שוילנאי שמה ולמה נקרא שמה כזבי שכזבה באביה. ד"א שאמרה לאביה כוס בי עם זההיינו דאמרי אינשי בין קני לאורבני שוילנאי מאי בעי בהדי קילפי דקני שוילנאי גפתא לאמה. א"ר יוחנן חמשה שמות יש לו זמרי בן סלוא ושאול בן הכנענית ושלומיאל בן צורישדי. זמרי על שם שנעשה כביצה המוזרת. בל סלוא על שהסליא עונות משפחתו. שאול על שהשאיל עצמו לעבירה. בן כנענית שעשה מעשה כנען. ומה שמו שלומיאל בן צורישדי שמו. אמר רב נחמן אמר רב מאי דכתיב זרזיר מתנים או תיש ומלך אלקום עמו ארבע מאות ועשרים וארבע בעילות בעל אותו רשע באותו היום והמתין לו פינחס מבחוץ כדי שיתשש כחו והוא אינו יודע שמלך אלקום עמו. במתניתא תנא ששים עד שנעשה כביצה המוזרת והיא היתה כערוגה מלאה מים, אמר רב כהנא ומושבה בית סאה, תני רב יוסף קבר שלה אמה:

במדבר - פרק כה - רמז תשעג

צרור את המדינים. למה כי צוררים הם לכם מכאן אמרו חכמים אם בא להרגך השכם להרגו, רבי שמעון אומר [מנין אתה אומר] שכל המחטיא את האדם יותר [קשה] מן ההורגו שההורגו הורגו בעולם הזה ויש לו חלק לעולם הבא והמחטיאו הורגו בעולם הזה ולעולם הבא. שתי אומות קדמו ישראל בחרב, מצרים שנאמר ארדוף אשיג וגו' אריק חרבי. אדום ויאמר אליו אדום לא תעבור בי פן בחרב אצא לקראתך. ושתים בעבירה מואב ועמון. על אלו שקדמום בחרב כתיב לא תתעב אדומי לא תתעב מצרי. ועל אלו שקדמום בעבירה כתיב גלא יבא עמוני ומואבי. צרור את המדינים (לפי) [אע"פ] שכתיב כי תצור אל עיר וגו' לא תשחית את עצה, לאלו לא תעשו כן אלא חבלו אילנותיהן. וכן אתה מוצא כשהלך יורם מלך ישראל ויהושפט מלך יהודה [ומלך אדום] להלחם במואב מה כתיב והכיתם כל עיר מבצר וכל עיר מבחור וכל עץ טוב תפילו וכל מעיני מים תסתמו, אמר לו והכתיב לא תשחית את עצה, א"ל על האומות צוה וזו קלה ובזויה היא שנאמר ונקל זאת בעיני ה' ונתן את מואב בידכם, ואומר לא תדרוש שלומם וטובתם אלו האילנות הטובים, לכך נאמר צרור את המדינים:

ויהי אחרי המגפה וגו' שאו את ראש כל עדת בני ישראל. זש"ה אם אמרתי מטה רגלי חסדך ה' יסעדני, בשעה שקבלו ישראל את התורה נתקנאו אומות העולם אמרו מה ראו להתקרב מכל האומות, סתם פיהן הקב"ה א"ל הביאו לי יוחסין שלכם הבו לה' משפחות עמים הבו לה' כבוד ועוז כשם שבני מביאין ויתלדו על משפחותם, לכך מנאם בראש הספר אחר המצות אלה המצות אשר צוה ה' את משה אל בני ישראל בהר סיני ואחר כך וידבר ה' אל משה במדבר סיני וגו' שאו את ראש כל עדת בנ"י שלא זכו ליטול את התורה אלא בשביל יוחסין שלהם, גן נעול אחותי כלה אחת היא יונתי תמתי וגו' שמעו האומות אף הן התחילו מקלסין להן בנות ויאשרוה וגו' לא עשו אלא כשבאו לשטים ויחל העם לזנות שמחו האומות ואמרו אותה העטרה שהיה בידן כבר היא בטלה אותו שבח שהיו משתבחין הרי בטל שוים הן לנו, כשבאו לידי נפילה זקפן המקום שנאמר אם אמרתי מטה רגלי נגף המקום את כל מי שנתקלקל והעמידן על טהרתן:

במדבר - פרק כו - המשך רמז תשעג

ראובן משפחות הראובני. זש"ה גן נעול אחותי כלה, רבי יודן ב"ר סימון בשם רבי יהושע בן לוי משל למלך שהיו לו בנות בוגרות ולא נפנה להשיאן, והלך לו למדינת הים ושהה שם שנים הרבה, עמדו הבנות ונתעסקו לעצמן ונשאו לאנשים, והיתה כל אחת נוטלת חותמו של בעלה וסמנטרין שלו, לאחר ימים בא המלך ממדינת הים ושמע הבריות מליזין על בנותיו ואמרו שזנו בנותיו של מלך, מה עשה הוציא כרוז ואמר כל עמא יפקון לקומפון, קרא לחתנו הראשון א"ל מי את א"ל חתנך, הוציא חותמו אמר ליה של מי הוא זה א"ל שלי, הוציא סמנטרין שלו א"ל של מי הוא זה א"ל שלי, וכן לשני וכן לשלישי, אמר המלך בנותי נתעסקו בעצמן ונשאו ואתם אומרים שזנו בנותי, כך לפי שהיו אומות העולם מונין את ישראל ואומרים שהן בניהן של מצרים בנפשותן של ישראל היו שליטין לא כל שכן בנשותיהן, אמר רבי הושעיא באותה שעה קרא הקב"ה למלאך שהוא ממונה על ההריון וא"ל צייר הולד בדמות אבותם, הדא הוא דכתיב ראובן משפחות הראובני שמעון משפחות השמעוני. א"ר מרינוס כאינש דאמר ברוני סברוני סבוי. אמר רבי אידי ה"א ברישא דתיבותא ויו"ד בסופה, יה מעיד עליהם שהן בניהן של אבותיהם. ומה טעם ששם עלו שבטים שבטי יה עדות לישראל שהן בניהן של אבותיהם. רבנן אמרי גן נעול אלו הבתולות [גל נעול אלו הבעולות] מעין חתום אלו הזכרים, תני בשם רבי נתן גן נעול גל נעול ב' פעמים כדרכה ושלא כדרכה. רב הונא בשם רבי חייא באתה שרה למצרים וגדרה עצמה מן הערוה ונגדרו כל הנשים בזכותה. אמר רבי חייא בר אבא כדאי היה גדור ערוה שיגאלו ישראל ממצרים בזכותו. אמר רב הונא בשם בר קפרא בזכות ארבעה דברים נגאלו ישראל ממצרים שלא שנו את שמם ראובן ושמעון נחתין ראובן ושמעון סלקין. שלא שנו את לשונם כי פי המדבר אליכם ובלשון הקודש היה מדבר. ושלא היה בהן לשון הרע שנאמר דבר נא באזני העם וישאלו. אתה מוצא שהדבר היה מופקד אצלן שנים עשר חדש ולא נמצא אחד מהן שהלשין על חברו. ועל שלא היה בהן פרוץ בערוה, תדע לך שהרי בת אחת היתה ופרסמה הכתוב דכתיב ושם אמו שלומית בת דברי למטה דן. רבי פנחס בשם רבי חייא בזכות שגדרו עצמן מן הערוה בזכותן נשלחו ממצרים שנאמר שלחיך פרדס רמונים אל תקרי שלחיך אלא שלוחיך לכך נאמר ויהי בשלח פרעה. הוא דתן ואבירם (כתוב ברמז ס"ב). בהצותם על ה' אמר רב חסדא כל החולק על רבו כאלו חולק על השכינה שנאמר בהצותם על ה'. ותפתח הארץ את פיה (כתוב בתחלת פרשת בא). ותבלע אותם ואת קרח במתניתא תנא קרח מן הבלועים דכתיב ותבלע אותם ואת קרח, ומן השרופים דכתיב באכול האש את חמשים ומאתים איש מקריבי הקטרת וקרח בהדייהו. ובני קרח לא מתו לא חיין ולא נידונין, תנא מקום נתבצר להן בגיהנם ועמדו על רגליהן ואמרו שירה. ויהיו לנס כיון שנבלעו קרח ועדתו נמצאו בניו עומדין כתורן של ספינה.

דבר אחר נקרע כל מקום סביבותם ואותו מקום שהוא תחתיהם לא נקרע, רבי שמואל בר נחמן אמר לא היו שלשתן עומדין במקום אחד אלא כל אחד ואחד היה בפני עצמו עומד והיו דומין כשלשה עמודין והיינו דאמרי ברייתא על מאן קאים עלמא על תלתא עמודיא, אית דאמרין תלתא בני קרח וכו'. לישוב משפחת הישובי (כתוב בחנוכת הנשיאים על ביום השני):

ויהי אחרי המגפה שאו את ראש. כל מקום שנופלין הוזקקו למנין, משל לזאב שנכנס בתוך הצאן הוצרך בעל הצאן למנותן לידע כמה חסרו. ד"א למה מנה אותם, משל לרועה שמסר לו בעל הבית צאנו במנין, השלים שמירתן כשמחזירן צריך למנותם. כשיצאו ישראל ממצרים מסרן למשה במנין דכתיב וידבר ה' אל משה במדבר סיני וגו' שאו את ראש, ואף כשיצאו ממצרים כתיב ויסעו בני ישראל מרעמסס סכותה כשש מאות אלף רגלי הרי קבלן במנין בא להפטר בערבות מואב החזירן במנין:

וידבר ה' אל משה לאמר לאלה תחלק הארץ. הכל במשמע כהנים לוים וישראלים גרים נשים ועבדים טומטום ואנדרוגינוס במשמע, כשאמר ויאמר ה' אל אהרן בארצם לא תנחל יצאו כהנים. ובתוך בני ישראל לא ינחלו נחלה יצאו לוים. לשמות מטות אבותם ינחלו יצאו גרים ועבדים. איש לפי פקודיו יותן נחלתו יצאו נשים (ועבדים) טומטום ואנדרוגינוס. תנן כמאן דאמר ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ דתניא רבי יאשיה אומר ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ שנאמר לשמות מטות אבותם ינחלו, אלא מה אני מקיים לאלה תחלק הארץ כאלה להוציא את (הנפלים) [הטפלים]. רבי יונתן אומר לבאי הארץ נתחלקה הארץ שנאמר לאלה תחלק הארץ, אלא מה אני מקיים לשמות מטות אבותם ינחלו משונה נחלה זו מכל נחלות (שבתורה) [שבעולם] שכל הנחלות חיים יורשין את המתים וכאן מתים יורשים את החיים. אמר רבי אמשול לך משל למה הדבר דומה לשני אחים כהנים שהיו בעיר אחת לזה יש לו בן אחד ולזה שני בנים, הלכו לגורן, זה שיש לו בן אחד נוטל חלק אחד וזה שיש לו שני בנים נוטל שני חלקים ומוליכין אצל אבי אביהן וחוזרין וחולקין בשוה. ר"ש בן אלעזר אומר לאלו ולאלו נתחלקה הארץ כדי לקיים שני מקראות הללו, הא כיצד היה מיוצאי מצרים נוטל חלקו עם יוצאי מצרים, היה מבאי הארץ נוטל חלקו עם באי הארץ מאלו ואלו נוטל חלקו מכאן ומכאן. אמר מר לשמות מטות אבותם ממאי דביוצאי מצרים כתיב דאמר קרא ונתתי אותה לכם מורשה והאי ליוצאי מצרים קאמר להו:

לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט נחלתו. הרי שיצאו עמו עשרה בנים ממצרים ובכגניסתן לארץ נמצאו חמשה קורא אני עליו למעט תמעיט נחלתו. הרי שיצאו עמו חמשה בנים ובכניסתן לארץ נמצאו עשרה קורא אני עליו לרב תרבה נחלתו. איש יצאו נשים טומטום ואנדרוגינוס. לפי פקודיו מלמד שלא נתחלקה הארץ אלא לכל שבט ושבט לפי מה שהוא, וכן הוא אומר וידברו בני יוסף את יהושע וגו' ויאמר אליהם יהושע אם עם רב אתה עלה לך היערה וגו'. יותן נחלתו שומע אני מעורבבין, תלמוד לומר בגורל, אי בגורל שומע אני בינו לבין עצמו, תלמוד לומר על פי הגורל תחלק נחלתו (שומע אני בינו לבין עצמן ת"ל על פי ה') מגיד שלא נתחלקה ארץ ישראל אלא ברוח הקודש וע"פ המקום. אך, יצאו יהושע וכלב, וכן הוא אומר ויתנו לכלב את חברון, ואומר ויתנו בני ישראל נחלה ליהושע בן נון ע"פ ה' נתנו לו את העיר אשר שאל. לשמות מטות אבותם יצאו גרים ועבדים. ע"פ הגורל תחלק נחלתו מגיד שלא נתחלקה ארץ ישראל אלא שמין בית כור כנגד בית סאה ובית סאה כנגד בית כור. תניא עתידה ארץ ישראל שתתחלק לשלשה עשר שבטים, שבתחלה לא נתחלקה אלא לי"ב שבטים ולא נתחלקה אלא בכספים שנאמר בין רב למעט. אמר ר"י סאה ביהודה שוה חמש סאין בגליל ולא נתחלקה אלא בגורל שנאמר אך בגורל תחלק, ולא נתחלקה אלא באורים ותומים שנאמר ע"פ הגורל, הא כיצד אלעזר מלובש באורים ותומים שנאמר ע"פ הגורל, הא כיצד אלעזר מלובש באורים ותומים ויהושע וכל ישראל עומדין לפניו וקלפי של שבטים וקלפי של תחומין מונחין לפניו והיה מכוין ברוח הקודש ואומר אם זבולון עולה תחום עכו עולה עמו, טרף בקלפי של שבטים ועלה בידו זולון, בקלפי של תחומין ועלה בידו תחום עכו, וחזר וראה ברוח הקודש (אם) [ואומר] נפתלי עולה ותחום גינוסר עולה [עמו] טרף בקלפי של שבטים ועלה בידו נפתלי, בקלפי של תחומין ועלה בידו תחום גינוסר, וכן כל שבט ושבט. ולא כחלוקה של עולם הזה חלוקת עולם הבא, העולם הזה אדם יש לו שדה לבן אין לו שדה פרדס שדה פרדס אין לו שדה לבן, העוה"ב אין לך כל אחד ואחד שאין לו בהר ובשפלה שנאמר שער ראובן אחד וגו' שער שמעון אחד וגו' והקב"ה מחלק להן בעצמו שנאמר ואלה מחלקותם נאם ה'. מדקאמר נתחלקה לי"ב שבטים ש"מ לשבטים איפלוג ולא לקרקף דגברי. אמר מר עתידה ארץ ישראל שתתחלק לשלשה עשר שבטים, אידך למאן, לנשיא דכתיב והעובד העיר יעבדוהו מכל שבטי ישראל. ועימא דון גר (מדת גר שכירות) בעלמא, לא סלקא דעתך דכתיב והנותר לנשיא מזה ומזה לתרומת הקדש ולאחוזת העיר. ולא נתחלקה אלא בכספים, למאי אילימא לשופרא ולסניא, אטו בשופטני עסקינן, אלא לקרובה או לרחוקה. כתנאי רבי אליעזר אומר בכספים העלוהו, ר' יהושע אומר בקרקע העלוהו. ת"ר אך בגורל יצאו יהושע וכלב שלא נטלו בגורל אלא על פי ה', יהושע דכתיב על פי ה' נתנו לו את העיר, כלב דכתיב ואת שדה העיר ואת חצריה נתנו לכלב בן יפונה באחוזתו:

על פי הגורל. שהיה הגורל כורז אני גורלו של פלוני לשמו עליתי, למה כן, רבי לוי בשם רבי חנינא אומר בשביל שלא תהא תחרות בין השבטים שלא יאמרו מה שבקש אלעזר עשה. אשר ילדה אותה ללוי במצרים. נולדה בין החומות שנאמר אשר ילדה אותה וגו' לידתה במצרים ואין הורתה במצרים וכו' (כדכתוב בפסוק וילך איש מבית לוי). בכללן של ישראל אתה מוצא שבעים ובפרטן אתה מוצא שבעים חסר אחד, אלא זו יוכבד שהורתה בדרך ולידתה בין החומות שנאמר אשר ילדה אותה ללוי במצרים לידתה במצרים ואין הורתה במצרים. וימת נדב ואביהוא (כתוב בויהי ביום השמיני). ולא נותר מהם איש (כתוב ברמז להלן):

במדבר - פרק כז - המשך רמז תשעג

ותקרבנה בנות צלפחד. שנו רבותינו בנות צלפחד נטלו שלשה חלקים חלק אביהן שהיה מיוצאי מצרים וחלקו עם אחיו בנכסי חפר ושהיה בכור ונטל שני חלקים. והא אין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק, אמר רבא ארץ ישראל מוחזקת היא וכו' (כתוב ברמז קע"ז):

ותעמודנה לפני משה ולפני אלעזר וגו'. אפשר עמדו לפני משה ולא אמר להן דבר לפני אלעזר ולא אמר להן דבר ועמדו לפני הנשיאים וכל העדה אלא סרס המקרא ודרשהו דברי רבי יאשיה. אבא חנן אמר משום ר"א בבית המדרש היו יושבין והלכו ועמדו לפני (משה) [לפני כולן]. במאי קא מיפלגי מר סבר חולקין כבוד לתלמיד במקום הרב ומר סבר אין חולקין והילכתא חולקין והילכתא אין חולקין, ולא קשיא הא דפליג ליה רביה יקרא והא דלא פליג ליה. תניא בנות צלפחד חכמניות היו דרשניות היו צדקניות היו. חכמניות היו שלפי שעה דברו מלמד שאותו היום היה משה יושב ודורש בפרשת יבמין אמרו לו אם כבן אנו נירש כבן ואם לאו תתיבם אמנו מיד ויקרב משה את משפטן. דרשניות היו, היו דורשות ואומרות אלו היה לו בן לא דברנו. והתניא בת, הכי קאמר אלו היה לו בת לבן לא דברנו. צדקניות היו שלא נשאו אלא להגון להם. תניא ר"א בן יעקב אומר אפילו קטנה שבהן לא נשאת פחותה מארבעים שנה. איני והאמר רב חסדא נשאת פחותה מבת עשרים יולדת עד ששים, בת עשרים יולדת עד ארבעים, בת ארבעים שוב אינה יולדת, אלא מתוך שצדקניות היו נעשה להן נס כיוכבד שילדה בת מאה ושלשים שנה. להלן מנאן הכתוב דרך גדולתן וכאן מנאן דרך חכמתן מסייע ליה לרבי אמי בישיבה הלך אחר חכמה ובמסיבה הלך אחר הזקנה. אמר רב אשי והוא דמופלג בחכמה והוא דמופלג בזקנה. תנא דבי רבי ישמעאל בנות צלפחד שקולות היו שנאמר ותהיינה הויה אחת לכולן. מתלוננין ועדת קרח לא היה להן חלק בארץ. והתניא יהושע וכלב נטלו חלקם, לא קשיא מר מקיש מתלוננים למרגלים ומר לא מקיש מתלוננים למרגלים דתניא אבינו מת במדבר זה צלפחד, והוא לא היה בתוך העדה זו עדת מרגלים, הנועדים על ה' אלומתלוננים. עדת קרח כמשמעו. מר מקיש מתלוננים למרגלים ומר לא מקיש. א"ל רב פפא לאביי ולמאן דמקיש איכפל יהושע וכלב ירתי לכולה ארעא דישראל, א"ל מתלוננים שבעדת קרח קאמרינן:

ותקרבנה בנות צלפחד כיון ששמעו בנות צלפחד שהארץ מתחלקת לשבטים אבל לא לנקבות נתקבצו כולן זו על זו ליטול עצה, אמרו לא כרחמי ב"ו רחמי המקום, ב"ו רחמיו על הזכרים יותר מן הנקבות, אבל הקב"ה אינו כן אלא על הזכרים ועל הנקבות רחמיו על הכל שנאמר נותן לחם לכל בשר נותן לבהמה לחמה ואומר טוב ה' לכל:

בן חפר בן גלעד בן מכיר בן מנשה מגיד הכתוב שכשם שצלפחד היה בכור כך היו כולן בכורות וללמדך שהיו זכאות בנות זכאי וכל מי שמעשיו סתומין ומעשה אבותיו סתומין והכתוב מיחסו לשבח הרי זה צדיק בן צדיק. וכל מי שמעשיו סתומין ומעשה אבותיו סתומין והכתוב מיחסו לגנאי הרי זה רשע בן רשע. רבי נתן אומר בא הכתוב ללמדך שכל צדיק וצדיק שגדל בחיק רשע ולא עשה כמעשיו להודיע כמה צדקו גדול שגדל בחיק רשע ולא עשה כמעשיו [וכל רשע שגדל בחיק הצדיק ולא עשה כמעשיו להודיע כמה רשע גדול שגדל בחיק צדיק ולא עשה כמעשיו] עשו גדל בין שני צדיקים בין יצחק ובין רבקה ולא עשה כמעשיהם. עובדיה גדל בין שני רשעים בין אחאב ואיזבל ולא עשה כמעשיהם נתנבא על עשו הרשע שנאמר חזון עובדיה כה אמר ה' אלקים לאדום:

למשפחות מנשה בן יוסף שכשם שחבב יוסף את הארץ כך יוצאי חלציו חבבו את ארץ ישראל. ואלה שמות בנותיו מחלה וגו' יכול הקודם במקרא קודם במעשה, ת"ל ותהיינה מחלה תרצה מלמד שכולן שקולות זו כזו. ותעמודנה לפני משה וגו' מגיד הכתוב שלא עמדו אלא בשנת הארבעים שנה שמת אהרן שנאמר ויעל אהרן הכהן וגו'. לפני משה ולפני אלעזר אם משה לא היה יודע וכו' (כדלעיל). כי בחטאו מת שלא החטיא את אחרים עמו. ובנים לא היו לאו דאלו היה לו (בת לבן) [בן] לא היינו תובעים. למה יגרע שם אבינו מתוך משפחתו רבי יהודה אומר נאמר כאן שם ונאמר להלן שם מה שם האמור (להלן) [כאן] נחלה אף שם האמור (כאן) [להלן] נחלה, ומה שם האמור (להלן) [כאן] זרע אף שם האמור (כאן) [להלן) זרע. כי אין לו בן למה נאמר והלא כבר נאמר ובנים לא היו לו ומה תלמוד לומר כי אין לו בן, מגיד שהיו חכמות דורשות הא אם היה לו בת בן לא היינו תובעות. תנה לנו אחוזה רבי נתן אומר יפה כח נשים מכח אנשים. אנשים אומרים נתנה ראש ונשובה מצרימה ונשים אומרות תנה לנו אחוזה. ותקרבנה בנות צלפחד הא כל אדם כשר שעומד בתוך השבט הרי זה שבח לכל שבטו ק"ו לביתו ק"ו לגופו ק"ו למשפחתו ק"ו לבית אביו. וכן הוא אומר ואתו אהליאב בן אחיסמך שבח לכל שבטו ק"ו למשפחתו וכו'. ותקרבנה הא כל אדם כשר שעומד בתוך דור רשע זכה ליטול שכר כולן, נח עומד בדור המבול זכה ליטול שכר כולן, אברם עומד בדור הפלגה זכה ליטול שכר כולן, אלו עומדים בדור המדבר זכו ליטול שכר כולן, ללמדך באיזה שעה עמדו לפני משה בשעה שאמרו ישראל נתנה ראש אמר להן משה והלא ישראל מבקשין לחזור למצרים ואתנה מבקשות נחלה בארץ, אמרו יודעות אנו שסוף כל ישראל להחזיק בארץ שנאמר עת לעשות לה' הפרו תורתך אל תהי קורא כן אלא הפרו תורתך עת לעשות לה', וכן הוא אומר וארם יצאו גדודים וגו' ותאמר אל גברתה מגיד שאמרה לה כך וכך מטהרין את העני כך וכך מטהרין את העשיר שנאמר כזאת וכזאת דברה הנערה מגיד שהיתה יודעת פרשת נגעים אבל אינה יודעת אימתי (היא, של) בית אביה (עושין) [הניחו] את התורה בשעה שאמר להם עד מתי אתם פוסחים לקיים מה שנאמר עת לעשות לה' הפרו תורתך אל תהי קורא כך אלא הפרו תורתך עת לעשות לה', וכן היה הלל אומר בשעת המפזרין כנס את הרגל באתר דלית קפיץ קני מיניה, באתר דלית גוברין השתדל להיות גבר. ד"א ותקרבנה בנות צלפחד וגו' והלא ידוע שמנשה בן יוסף ומה ראה ליחסו כאן, אלא כל מלך כשר שהיה עומד היו רואין מי שאבותיו כשרין ותולין אותו בו, שכן אמר בחזקיה כה אמר ה' אלקי דוד אביך וכי בנו של דוד היה חזקיה והלא כמה דורות היו בינתים, אלא כל מלך כשר שהיה עומד היה תולה בדוד וכל מלך רשע שהיה עומד היה נתלה בירבעם שנאמר על חטאות ירבעם. ושם בנות צלפחד שם היה להן בזכות ושם היה להן במעשה. שם האחת שפרה ושם השנית פועה, שם היה להן בזכות ושם היה להן במעשה הטוב. וכן הוא אומר איש היה בארץ עוץ איוב שמו שם היה לו, הא כל שמות שבתורה ושבנביאים ושבכתובים אם לענין הזכות שם לו בזכות ואם לענין רשע שם לו ברשע:

אבינו מת במדבר. רבי אליעזר בן יעקב אומר נאמר כאן מדבר ונאמר להלן ויהיו בני ישראל במדבר מה כאן צלפחד אף להלן צלפחד. אמר ליה רבי שמעון אפשר לומר כן מקושש בשנה ראשונה שיצאו ממצרים בשנים ועשרים לחדש השני וכי אפשר שהיו בנות צלפחד בנות מלכים נאות וכשרות הקטנה שבהן יושבת ארבעים שנה ולא נשאת וכי באיזו שנה מת צלפחד בשנה שנאמר וישמע הכנעני. ותקרבנה בנות צלפחד אותו הדור היו הנשים גודרות מה שהאנשים פורצין שכן אתה מוצא שאמר להן אהרן פרקו נזמי הזהב וגו' ולא רצו הנשים ומיחו בבעליהן שנאמר ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב אשר באזניהם והנשים לא נשתתפו במעשה העגל. וכן במרגלים שהוציאו דבה שנאמר וישובו וילינו עליו את כל העדה עליהם נגזרה גזרה שאמרו לא נוכל לעלות, אבל הנשים לא היו עמהם בעצה, מה כתיב למעלה מן הענין כי אמר ה' להם מות ימותו במדבר ולא נותר מהם איש וגו' [איש] ולא אשה על מה שלא רצו ליכנס לארץ, אבל הנשים קרבו עצמן לבקש נחלה בארץ. ולמה נזדמנו למשה [באחרונה] שלא יראה את עצמו שפרש מן האשה ארבעים שנה שהרי הן המתינו ארבעים שנה עד שנשאו להגון להם.

דבר אחר ותקרבנה בנות צלפחד חמשתן אמרו חמשה דברים, הראשונה אמרה אבינו מת במדבר. השניה אמרה והוא לא היה בתוך העדה הנועדים על ה' בעדת קרח. השלישית אמרה כי בחטאו מת הוא המקושש, הרביעית אמרה ובנים לא היו לו. החמישית אמרה למה יגרע שם אבינו מתוך משפחתו וכל הפסוק. אמר משה אי אפשר לבת לירש, אמרו לו למה, אמר להם שאתם נקבות, אמרו לו וכה אמרת משה רבינו הואיל שהזכר יורש תתייבם אמנו לאחי אבינו שתוליד זכר שיירש, אמר להן משה אי אשר להתייבם הואיל שיש לה בנות, אמרו לה מה הוא זה שאתה עושה משה רבינו שנירש את אבינו אין אנו בנים שתתייבם אמנו אנו בנים, אותה שעה סלקו את משה כיון ששמע משה כן מיד ויקרב משה את משפטן לפני ה'. א"ר חידקא שמעון השקמוני היה לי חבר מתלמידי רבי עקיבא ואמר יודע היה משה שהבנות יורשות, על מה נחלקו אם יירשו בראוי כבמוחזק אם לאו, וראויה היתה פרשת נחלות שתאמר על ידי משה אלא שזכו בנות צלפחד שנאמרה על ידיהן שכך מגלגלין זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב:

במדבר - פרק כז - רמז תשעד

ויאמר ה' אל משה לאמר כן בנות צלפחד דוברות. יפה תבעו בנות צלפחד שכך כתובה פ' זו לפני במרום אשרי אדם שהמקום מודה לדבריו. כיוצא בו אתה אומר כן מטה בני יוסף דוברים. כיוצא בדבר אתה אומר ויאמר ה' סלחתי כדברך, עתידין אומות העולם לומר אשרי אדם שהמקום מודה לדבריו. ויקרב משה את משפטן לפי שמשה אמר והדבר אשר יקשה מכם וגו' [התיש הקב"ה כחו] באו בנות צלפחד לדין והפליא ממנו שנאמר ויקרב משה את משפטן. ויאמר ה' אל משה לאמר כן בנות צלפחד כך הוא הדין אמר הקב"ה למשה ולא אמרת הדבר אשר יקשה מכם הדין שאי אתה יודע הרי הנשים דנין אותו. רבי שמעון בן לקיש אומר יודע היה משה רבינו את הדין, אלא באו לפני שרי עשרות תחלה אמרו להם דין של נחלה הוא ואין זו שלנו אלא של גדולים ממנו, באו לפני שרי חמשים ראו שכבדו אותן שרי עשרות אמרו אף אנו יש גדולים ממנו, וכן לשרי מאות, וכן לשרי אלפים, וכן לנשיאים השיבו להן כולן כענין הזה שלא רצו לפתוח פה בפני מי שגדול מהן, אמר משה אם אומר אני להם את הדין אטול את גדולתן, אמר להן אף אני יש גדול ממני לפיכך ויקרב משה את משפטן לפני ה':

נתן תתן להם אחוזת נחלה, זו נחלת אביהן. בתוך אחי אביהם זו נחלת אבי אביהן. והעברת את נחלת אביהן להן זו חלק בכורה, ר' אליעזר בן יעקב אומר אף חלק אחי אביהן נטלו שנאמר נתן תתן להם, ולמאן דאמר תרי אחי דאבא [הוו להו] דכתיב ויפלו חבלי מנשה, ההוא מאחוזת נחלה נפקא.

דבר אחר נתן תתן תן להן מטלטלין וכו'.

דבר אחר נתן תתן שנטלו בעבר הירדן וקרבו לפני יהושע ואלעזר בארץ כנען שנאמר ותקרבנה לפני אלעזר הכהן ולפני יהושע בן נון, ואף יעקב אבינו ראה שנוטלות מכאן ומכאן שנאמר בנות צעדה עלי שור [זה הירדן] שנעשה למשה (כשור) [כחומה] שלא יכנס לארץ ואמר לו [יעקב ליוסף] בנותיך נוטלות מכאן ומכאן:

ואל בני ישראל תדבר לאמר. אין לי אלא לשעה, לדורות מנין, ת"ל ואל בני ישראל תדבר לאמר. תנו רבנן איש כי ימות ובן אין לו, אין לי אלא בן, בן הבן ובת הבן ובן בת הבן מנין, תלמוד לומר אין לו עיין עליו, בת אין לי אלא בת, בת הבת ובן הבת [ובת בן הבת] מנין, ת"ל אין לו עיין עליו. הא כיצד נחלה ממשמשת והולכת עד ראובן. ולימא עד יעקב, גמירי דלא כליא שבטא. אמר רב הונא אמר רב כל האומר תירש הבת עם בת הבן אפילו נשיא שבישראל אין שומעין לו שאינו אלא מעשה צדוקין. דתניא בארבעה ועשרים בטבת תבנא לדיננא שהיו צדוקין אומרים תירש הבת עם בת הבן, נטפל להן רבן יוחנן בן זכאי ואמר להם שוטין זו מנין לכם ולא היה אדם שהחזיר לו דבר חוץ מזקן אחד שהיה מפטפט כנגדו ואומר ומה בת בנו שבאה מכח כחו תירשנו, בתו הבאה מכחו אינו דין שתירשנו, קרא עליו המקרא הזה אלה בני שעיר החורי יושבי הארץ לוטן ושובל וצבעון וענה וכתיב ואלה בני צבעון ואיה וענה מלמד שבא צבעון על אמו והוליד את ענה, ודילמא תרי ענה הוו, אמר רבא אנא אמינא מלתא דשבור מלכא לא אמרה ומנו שמואל אמר קרא הוא ענה הוא ענה דמעיקרא, אמר לו רבי בכך אתה פוטרני, אמר לו שוטה ולא תהא תורה שלמה שלנו כשיחה בטלה שלכם מה לבת בנו שכן יפה כחה אצל האחין [תאמר בבתו שהורע כחה אצל אחין] ונצחום, ובאותו היום עשאוהו יום טוב. הבנים יורשים את האב מנלן, דכתיב איש כי ימות ובן אין לו, טעמא דאין לו בן, הא יש לו בן בן קודם. אמר ליה רב גפפא לאביי אימא לא האי לירות כוליה ולא האי לירות כוליה אלא תרוייהו בהדדי לירתן, אמר ליה ואיצטריך קרא לאשמועינן דהיכא דלית ליה אלא חד ברא לירתינהו לכולהו נכסי. ודילמא הא קמשמע לן דבת נמי בת ירושה היא, ההיא מוכל בת יורשת נחלה נפקא, ואיבעית אימא מהכא והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם ולא לבנותיכם. אלא מעתה למען ירבו ימיכם וימי בניכם הכא נמי בניכם ולא בנותיכם, ברכה שאני. תניא ונתתם את נחלתו לשארו שארו זה האב מלמד שהאב קודם לאחין, יכול יהא קודם לבן, תלמוד לומר הקרוב קרוב קודם. ומה ראית לרבות את הבן ולהוציא את האח, מרבה אני את הבן שכן קם תחת אביו ליעדה ולשדה אחוזה, אדרבה מרבה אני את האח שכן קם תחת אחיו ליבום, כלום יש יבום אלא במקום שאין בן וכו'. ותיפוק ליה דהכא תרתי והכא חדא, משום דשדה אחוזה גופה מהאי טעמא הוא דקיימא ליה לתנא כלום יש יבום אלא במקום שאין בן כו', (אמרי) [ואימא] שארו זה האב מלמד שהאב קודם לבת, יכול יקדים לבן, תלמוד לומר הקרוב קרוב קודם, כיון דלענין יבום בן ובת כי הדדי נינהו לענין נחלה נמי בן ובת כי הדדי נינהו. ואימא שארו זה האב מלמד שהאב קודם לאחי האב, יכול יקדים לאחים, תלמוד לומר הקרוב קרוב קודם, אחי האב לא צריכי קרא מכח מאן קא אתו מכח אב קאי אב ירתי אחי [האב]. והא קראי לאו הכי כתיבי, קראי שלא כסדרן כתיבי. ותנא מייתי לה מהכא דתניא את זו דרש רבי ישמעאל איש כי ימות ובן אין לו והעברתם את נחלתו לבתו במקום בת אתה מעביר נחלה מן האב [ואי אתה מעביר נחלה מן האב במקום אחין, ואימא במקום בת] אתה מעביר נחלה מן האחין ואי אתה מעביר נחלה מן האב אפילו במקום בת, אם כן לא ליכתוב רחמנא והעברתם, ולמאן דנפקא ליה מוהעברתם האי שארו מאי עביד ליה, מיבעי ליה לכדתניא שארו זו אשתו מלמד שהבעל יורש את אשתו. ולמאן דנפקא ליה משארו והעברתם מאי עביד ליה, מיבעי ליה לכדתניא רבי אומר בכולן נאמר נתינה וכאן נאמר העברה אין לך דבר המעביר נחלה משבט לשבט אלא בת הואיל ובנה ובעלה יורשין אותה. וממאי דשארו זה האב דכתיב שאר אביך היא, אימא שארו זה האם דכתיב שאר אמך היא, אמר קרא ממשפחתו וירש אותה משפחת אב קרויה משפחה משפחת אם אינה קרויה משפחה דכתיב למשפחותם לבית אבותם. אמר ר' זירא אמר רב מנין למתנת שכיב מרע מן התורה שנאמר והעברתם את נחלתו לבתו יש לך העברה אחרת שהיא כזו ואיזו זו מתנת שכיב מרע. רב נחמן אמר רבה בר אבוה [מהכא] ונתתם את נחלתו לאחיו יש לך מתנה אחרת שהיא כזו [ואיזו] זו מתנת שכיב מרע. ורב נחמן מאי טעמא לא אמר מוהעברתם, ההוא מיבעי ליה לכדרבי בכולן נאמר בהן נתינה וכו'. ורבי זירא מ"ט לא אמר מונתתם, אורחיה דקרא הוא. רב מנסיא אמר שמואל מהכא בימים ההם חלה חזקיהו וגו' צו לביתך וגו', בצואה בעלמא. רמי בר יחזקאל אמר מהכא ואחיתופל ראה וגו' ויצו וגו':

במדבר - פרק כז - רמז תשעה

תנו רבנן שארו זו אשתו. מלמד שהבעל יורש את אשתו, יכול אף היא תירשנו, תלמוד לומר וירש אותה הוא יורש אותה ואין היא יורשת אותו. והני קראי לאו הכי כתיבי. אמר אביי תריץ ואימא הכי ונתתם את נחלתו לקרוב אליו שארו וירש אותה. אמר ליה רבא סכינא חריפא לפסוק קראי, אלא אמר רבא תריץ הכי ונתתם את נחלת שארו לו קסבר גורעין ומוסיפין ודורשין, ותנא מייתי לה מהכא וירש אותה מלמד שהבעל יורש את אשתו דברי ר"ע, ר' ישמעאל אומר אינו צריך הרי הוא אומר וכל בת יורשת נחלה ממטות בני ישראל וגו' בהסבת הבעל הכתוב מדבר, ואומר ולא תסוב נחלה לבני ישראל ממטה אל מטה. ואומר ולא תסוב נחלה ממטה למטה אחר. ואומר ואלעזר בן אהרן מת ויקברו אותו בגבעת פינחס בנו. מנין לפינחס שלא היה לו לאלעזר, אלא מלמד שנשא פינחס אשה ומתה וירשה. ואומר ושגוב הוליד את יאיר ויהי לו עשרים ושלש ערים בארץ הגלעד, מנין היה לו ליאיר שלא היו לו לשגוב, אלא מלמד שנשא יאיר אשה ומתה וירשה. מאי ואומר וכי תימא בהסבת הבן הוא דקפיד קרא אבל בעל לא ירית, ת"ש ולא תסוב נחלה לב"י ממטה וגו', וכי תימא לעבור עליו בעשה ולא תעשה, ת"ש ולא תסוב נחלה (לב"י) ממטה למטה אחר. וכי תימא לעבור עליו בשני לאונן ועשה, תלמוד לומר ואלעזר בן אהרן מת, וכי תימא אלעזר הוא דנסב איתתא ושכיבא וירתה פינחס, תא שמע ושגוב הוליד את יאיר. וכי תימא התם נמי הכי הוה, אם כן תרי קראי למה לי. תניא בהסבת הבן ולא תסוב נחלה לבני ישראל ממטה אל מטה בהסבת הבן הכתוב מדבר. או אינו אלא בהסבת הבעל, כשהוא אומר ולא תסוב נחלה ממטה למטה אחר הרי הסבת הבעל אמור. הא מה אני מקיים ולא תסוב נחלה (למטה אחר) [לבני ישראל] בהסבת הבן הכתוב מדבר. תניא [אידך] בהסבת הבעל הכתוב מדבר, או אינו אלא בהסבת הבן, כשהוא אומר ולא תסוב נחלה לב"י וגו' הרי בהסבת הבן אמור. דכולי עלמא מיהת ממטה למטה אחר בהסבת הבעל הכתוב מדבר מאי טעמא, אמר (רבא) [רבה] אמר קרא מטות. רב אשי אמר אמר קרא ממטה למטה אחר ובן לאו אחר הוא. בני אחיות נוחלין, תניא בני אחיות ולא בנות אחיות, למאי הילכתא, אמר רב ששת ליקדם דתני רב שמואל בר רב יצחק ממשפחתו וירש אותה הוקשה ירושה (ראשונה) [שניה] לירושה (שניה) [ראשונה] מה ירושה ראשונה הבן קודם לבת אף ירושה שניה בן קודם לבת. מנין שהאב קודם את האחין בנחלה, היה רבי ישמעאל בר רבי יוסי אומר הרי אומר והעברתם את נחלתו לבתו מפני הבת מעביר אתה את האב ואי אתה מעביר מפני האח ין. ומנין שהאב יורש, אמרת קל וחומר ומה אחין [מן האב] שאינן באים אלא מכח האב הרי הן יורשין, האב שאין האחין באין אלא מכחו אינו דין הוא שיורש. ומנין לעשות את בת הבן כבן, אמרת קל וחומר הוא ומה בנות צלפחד שלא היו אלא לשעה עשה את בת הבן כבן קל וחומר לדורות. מנין לעשות נקבות כזכרים, הרי אתה דן הואיל והבנים יורשין (ואחין) ואחי אב יורשין מה בנים עשה נקבות כזכרים אף בכל היורשין עשה נקבות כזכרים, ומה בנים הקדים זכרים לנקבות אף בכל היורשין הקדים זכרים לנקבות, ומה בגואלין עשה בנים כאבותם אף כל היורשין נעשה בנים כאבותם. ומנין שהבת יורשת, הרי הוא אומר וכל בת יורשת נחלה ממטות בני ישראל, אין לי אלא בת, (בת) הבן מנין, אמרת קל וחומר הוא ומה בת שהורע כחה במקום הבן הרי היא יורשת, בן שיפה כחו במקום הבת דין הוא שיורש. ואם אין אחים לאביו וגו' ממשפחתו משפחת אביו, או אינו אלא ממשפחת אמו, ת"ל למשפחותם לבית אבותם מגיד שמשפחות הולכות אחרי אבות:

במדבר - פרק כז - רמז תשעו

לשארו הקרוב יורש ראשון. ומנין אתה אומר יורש אדם את אשתו, ת"ל וירש אותה, יכול בזמן שגרשה, ת"ל וירש אותה בזמן שהיא עמו ולא בזמן שגרשה, אמר רבי יהודה קל וחומר ומה אמו שאינו זזכאי במעשה ידיה הרי הוא יורשה אשתו שהוא זכאי במעשה ידיה אינו דין שיירשנה, אמרת וירש אותה יורש אדם את אשתו, מנין אתה אומר יורש הוא חלקו של אביו ממטה ראובן וחלקו של אמו ממטה שמעון, אמרת וכל בת יורשת נחלה ממטות, אינו אומר ממטה אלא ממטות (אבינו) וירש אותה יורש הוא את אשתו. תני רבה (בר בר חנה) [בר חנינא] קמיה דרב נחמן והיה ביום הנחילו את בניו ביום אתה מפיל נחלות (בניו) ואי אתה מפיל נחלות בלילה, אמר ליה [אביי אלא מעתה] דשכיב ביממא הוא דירתי ליה בני דשכיב בלילה לא ירתי ליה בני, דילמא דין נחלות קאמרת דתניא והיתה לבני לישראל לחוקת משפט אורעה כל הפרשה כולה להיות דין. וכדרב יהודה שלשה שנכנסו לבקר את החולה רצו כותבין רצו עושין דין שנים כותבין ואין עושין דין, מאי טעמא דהוו להו עדים ואין עד נעשה דיין, אמר ליה אין הכי קאמינא. והיתה לבני ישראל לחקת משפט נתנה רשות לחכמים לדרוש ולומר כל הקרוב בשאר בשר הוא הקרוב בנחלה:

ויאמר ה' אל משה עלה אל הר העברים הזה. זו נחלת בני ראובן ובני גד, בשעה שנכנס משה לנחלת בני ראובן ובני גד שמח ואמר דומה אני שהתיר לי נדרי התחיל שופך תחנונים לפני המקום, משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שגזר על בנו שלא יכנס לפתח פלטרין שלו נכנס לשער והוא אחריו לטרקלין והוא אחריו, כיון שבא ליכנס לקיטון אמר לו בני מכאן ואילך אתה אסור, כך בשעה שנכנס משה לנחלת בני גד ובני ראובן שמח ואמר דומה אני שהתיר לי נדרי התחיל שופך תחנונים לפני המקום, והלא דברים קל וחומר ומה אם משה חכם חכמים גדול גדולים אבי הנביאים אע"פ שידע שנגזרה גזרה עליו לא מנע עצמו מן הרחמים קל וחומר לשאר בני אדם. וראיתה אותה ונאספת אל עמיך גם אתה מגיד שנתאוה משה למיתתו של אהרן שנאמר כאשר נאסף אהרן אחיך. עלה אל הר העברים ובמקום אחר קוראו הר ההר נמצא קרוי ארבע שמות הר העברים הר נבו הר ההר ראש הפסגה, ומה צורך לבאי העולם בכך, אלא שהיו המלכיות מתפארים עליו ואומרות זאת אומרת יקרא לשמי וזאת אומרת יקרא לשמי. כיוצא בו צידונים יקראו לחרמון שריון ובמקום אחר קוראו שיאון נמצא קרוי ארבע שמות חרמון שריון שניר שיאון ומה צורך לבאי העולם וכו'. אין לי אלא מיתת משה מפי הקב"ה, מנין אף מיתת אהרן, אמרת כאשר (מת) [נאסף] אהרן אחיך. ומנין אף מיתת יהושע שנאמר כאשר הייתי עם משה אהיה עמך. ומנין אף מיתת הצדיקים, אמרת והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך. ומנין שהיו מכבדין אותן עד שהיו בחיים, תלמוד לומר כבוד ה' יאספך. ומנין שהיו מכבדין אותן עד שהיו בחיים, תלמוד לומר כבוד ה' יאספך מלמד שהמקום נכנס בנשמותיהם של צדיקים וכונסן בנחת רוח בכבוד, שכן איגיל אומרת לדוד ברוח הקדש והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים. יכול אף של רשעים כן, ת"ל ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע מגיד שהוא מוסרן למלאכי חבלה ומצערין אותן ושומטין את נשמתן שנאמר ותקרב לשחת נפשו וחייתו לממתים. וראיתה אותה, אותה אתה רואה ואי אתה רואה מקצתה. כולה אתה רואה ואי אתה רואה חציה. אמרו כל לשונות שהיו מארץ לחוצה לארץ היה משה רואה אותו וכל לשונות שהיו מחוצה לארץ לארץ לא היה משה רואה. משום אבא יוסי החורוני אמרו כל הארצות היה רואה הקרוב לפי קרובו והרחוק לפי רחוקו ובארץ ישראל היה רואה הרחוק כקרוב. רב אסי בן מתיא אומר לפי שנתפרשה גויעה באהרן ולא נתפרשה במשה אמר כאן גם אתה אתן לך גויעה:

(על אשר) [כאשר] מריתם פי במדבר צן. ר' שמעון בן אלעזר אומר אף משה ואהרן בהכרת מתו שנאמר על אשר לא קדשתם הא קדשתם אותי עדיין לא הגיע זמנכם למות. שני פרנסים עמדו, אחד אמר לא יכתב סרחוני ואחד אמר יכתב סרחוני, דוד אמר לא יכתב סרחוני שנאמר אשרי נשוי פשע כסוי חטאה, משה אמר יכתב סרחוני שנאמר כאשר מריתם פי, משל למה הדבר דומה לשתי נשים שהיו לוקות בבית דין אחת לוקה על שקלקלה ואחת לוקה על שגנבה פגי שביעית זו שגנבה פגי שביעית אומרת בבקשה מכם הודיעו סרחוני שלא יהו העומדים סבורים לומר כשם שזו קלקלה זו קלקלה, תלו לה הפגין בצוארה והיה הכרוז מכריז לפניה על הפגין זו לוקה. רבי אלעזר המודעי אומר בוא וראה כמה צדיקים חביבין לפני הקב"ה שבכל מקום שמזכיר מיתתן שם מזכיר סרחונן. וכל כך למה (הרי) [לפי] שלא יהא פתחון פה לבאי העולם לומר מעשים מקולקלין היו בהן בסתר לכך מתו. וכך בארבעה מקומות מזכיר מיתתן של בני אהרן וכל מקום שמזכיר מיתתן שם מזכיר סרחונן להודיע שלא היתה בהן אלא זו בלבד, והלא דברים ק"ו אם כך רחם הקב"ה על הצדיקים בשעת הכעס ק"ו בשעת רצון שנאמר כה אמר ה' בעת רצון עניתיך:

וידבר משה אל ה'. להודיע שבחן של צדיקים שכשנפטרין מן העולם מניחין צרכי עצמן ועוסקין בצרכי צבור. לאמר אין ת"ל, אלא אמר ליה הודיעני אם ממנה אתה עליהם פרנסים אם לאו עד שהשיבו הקב"ה קח לך את יהושע וגו'. רבי אלעזר בן עזריה אומר בארבעה מקומות וכו' (כדכתוב ברמז קע"ז):

יפקד ה' אלקי הרוחות. מגיד שכל הרוחות אינן יוצאות אלא מלפניו. רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר סימן זה יהא בידך שכל זמן שאדם נתון בחיים נפשו פקודה ביד קונו שנאמר אשר בידו נפש כל חי, מת נתונה באוצר שנאמר והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים, שומע אני בין צדיקים ובין רשעים, תלמוד לומר ואת נפש אויביך יקלענה וגו':

וידבר משה (לפני) [אל] ה'. אין בכל התורה כולה וידבר משה אל ה' לאמר, אמר לו הודיעני אם אתה ממנה תחתי. אלקי הרוחות האל שהוא יודע דעת של כל רוח של כל אחד ואחד איזו בגבוהה איזו בנמוכה איזו הימנית ואיזו קפדנית איש בעל כח ובעל גבורה תנו נפשכם על העדה כמו שנאמר מה זה היה לבן קיש הגם שאול בנביאים:

יפקוד ה' אלקי הרוחות. רבי יהודה אומר קע"ה פרשיות בתורה השם קודם למשה וכאן משה קודם להשם כביכול הגדיל הקב"ה את משה משמו אמר הקב"ה כשהיה משה מבקש על ישראל הייתי מקדים שמי לשמו ועכשיו שהוא נפטר מן העולם בדין שיקדים שמו לשמי. אמר לו האיש שאתה מעמיד עליהן יש בו רוח של ששים רבוא שיהא מסיח לכל אחד ואחד לפי דעתו. אמר ליה הקב"ה משה וכך דברת הריני מראה אותך כל השופטים וכל הנביאים שאני מעמיד על בני מעכשיו עד שיחיו המתים. אמר רבי סימון ויראהו ה' את כל הארץ והיה מראה אותו יהושע עומד תחתיו ומוסר לעתניאל וכן כולן. אמר ליה הקב"ה כל אלו שהראיתי לך דעה אחת ורוח אחת יש בהן אבל מה שבקשת לראות מראש בסוף רוח אחת יש בו והיא שוקלת כל הרוחות זה משיח שנאמר בסוף רוח אחת יש בו והיא שוקלת כל הרוחות זה משיח שנאמר ויצא חוטר מגזע ישי וגו' ונחה עליו רוח ה' רוח חכמה ובינה וגו'. זה שאמר הכתוב לעשות לרוח משקל לרוחו של כל בריה ובריה, תדע לך שכן משה מבקש מלפני הקב"ה רבש"ע גלוי וידוע לפניך דעת של כל אחד ואחד ואין דעתן של בניך דומין זה לזה בשביל שאני מסתלק ממך בבקשה ממך אם בקשת למנות עליהן מנהיג מנה עליהן אדם שהוא סובל כל אחד ואחד לפי דעתו שנאמר יפקוד ה' אלקי הרוחות.

דבר אחר יפקוד ה' משל למלך שראה אשה אחת יתומה בקש לישא אותה שלח תבע בה אמרו לו איני כדאי להנשא למלך, תבעה שבע פעמים ולא היתה מבקשת בהרבה בקשות נטל אותה לאחר זמן כעס עליה המלך ובקש לגרשה, אמרה לו אני לא בקשתי להנשא לך אתה בקשת ממני הואיל וכך גזרת לגרשני ולישא אחרת אל תעשה לזו כשם שעשית לי, כך כתיב ועתה לכה ואשלחך אל פרעה, שבעה ימים (עשה) הקב"ה מפתהו למשה שנאמר גם מתמול גם משלשום גם מאז דברך ואמר משה לא איש דברים אנכי לאחר זמן פייסו והלך בשליחות משנעשו כל הנסים על ידיו התחיל הקב"ה ואמר לו לא תביאו את הקהל הזה, אמר לו רבש"ע אני לא בקשתי לילך וכן הוא אומר אתה החלות להראות את עבדך את גדלך ואת ידך החזקה וגו' הואיל וכך גזרת עלי שלא אכנס אלא אותו שנכנס אל תעשה לו כאשר עשית לי שנאמר אשר יצא לפניהם ואשר יבא (אחריהם) [לפניהם] וגו'. איש זה יהושע שנאמר לחם אבירים אכל איש, ולמה לא פרטו הכתוב שלא להטיל מחלוקת בין בניו ובין בני אחיו. אשר יצא לפניהם במלחמה. ואשר יבא לפניהם במלחמה לא כדרך שאחרים עושין שהן משלחין חיילות והן באין בסוף אלא כשם שעשה משה שנאמר ויאמר ה' אלי אל תירא אותו. וכשם שעשה יהושע שנאמר וילך יהושע אליו ויאמר לו הלנו אתה אם לצרינו. וכשם שעשה פינחס שנאמר וישלח אותם משה אלף למטה לצבא אותם ואת פינחס. אשר יצא לפניהם בראש, ואשר יבא לפניהם בראש שנאמר ויעל בראשונה יואב בן צרויה ויהי לראש. אשר יצא לפניהם בדרך. ואשר יבא לפניהם בדרך. ואשר יוציאם בזכיותיו. ואשר יביאם בזכיותיו. אשר יוציאם במנין. ואשר יביאם במנין. כענין שנאמר ויאמרו אל משה עבדיך נשאו וגו' ולמה הוצרכו כפרה לפי שזנו עיניהם מן הערוה. ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה. עליו מפורש בקבלה הגידה לי שאהבה נפשי איכה תרעה וגו' שלמה אהיה כעטיה, כענין שנאמר ועטה את ארץ מצרים כאשר יעטה הרועה את בגדו. על עדרי חבריך מי הן אברהם יצחק ויעקב. בוא וראה מה הקב"ה משיבו אם לא תדעי לך היפה בנשים, מעולה שבנביאים, צאי לך בעקבי הצאן, בעקב שאני עושה עמהן. ורעי את גדיותיך מנין אתה אומר שהראהו המקום למשה כל הפרנסין שעתידין לשמש את ישראל מיום (שנברא העולם) [שיצאו מן המדבר] עד שיחיו המתים שנאמר צאי לך בעקבי הצאן ורעי את גדיותיך:

אשר יצא לפניהם. שלא יהא עושה כדרך שאחרים עושין שהן מוציאין את לגיונם ויושבין להן בתוך בתיהם אלא אשר יצא לפניהם, שכן בדוד הוא אומר וכל ישראל אוהבים את דוד כי הוא יוצא וברא לפניהם. ואשר יוציאם ואשר יביאם שלא יהא מוציאן רבבות ומכניסן אלפים מוציאן אלפים ומכניסן מאות שכן הוא אומר גם תמול גם שלשום בהיות שאול מלך וגו'. ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה, אמר משה לפני המקום רבש"ע לא הוצאת את ישראל ממצרים על מנת שיהו חוטאין ואתה פורע אלא על מנת שיהו חוטאין ואתה מוחל להם, לא הוצאת את ישראל ממצרים על מנת שלא יהיו להם פרנסים אלא ע"מ שיהו להן פרנסים. ולא כמו שאמר ראיתי את ישראל נפוצים על ההרים. ד"א ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה, למה היה משה דומה לרועה נאמן שאמר בעל צאנו הסתלק מצאני, א"ל איני מסתלק עד שתודיעני את מי אתה ממנה תחתי:

ויאמר ה' אל משה קח לך וגו' קח לך מה שבלבך. קח לך מה שבדוק לך את יהושע בן נון ועליו מפורש נוצר תאנה יאכל פריה ושומר אדוניו יכובד. איש אשר רוח בו שיכול להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד. וסמכת את ידך עליו אמר לו תן לו תורגמן ליהושע להיות שואל ודורש ומורה הוראות בחייך, שכשתפטר מן העולם לא יהו ישראל אומרים בחיי רבך לא היית מדבר ועכשיו אתה מדבר העמידו מן הארץ והושיבו על הספסל. ר"נ אומר כיון שהיה יהושע נכנס היה משתיק את התורגמן עד שנכנס וישב במקומו. ונתתה מהודך עליו ולא כל הודך, נמצינו למדין פני משה כפני חמה ופני יהושע כלבנה. קח לך משלך, מפני מה לא אמר משה ילך יהושע בן נון תחתי שהיה מתירא שלא יענש, למה הדבר דומה לתינוק שנכוה בגחלת והיה רואה אבן טובה וסבור שהיא גחלת רואה מרגליות וסבור שהיא גחלת, כך אמר משה אהרן אחי ילך תחתי וענשו המקום. איש אשר רוח בו שיהא הולך עם הקפדנים כפי דעתן ועם המתונים כפי דעתן. וסמכת את ידך עליו שיתברך תלמידו על ידך. והעמדת אותו לפני אלעזר הכהן שיהא מומחה מפי אלעזר הכהן ומפי כל העדה. וצויתה אותו לעיניהם ולהלן ואצונו הא אין צווי בכל מקום אלא דברי תורה. ונתתה מהודך מהוד שניתן עליך מה סיני שנאמר וראו בני ישראל את פני משה כי קרן מלמד שקרנים היו יוצאין מפני משה כקרנים שהן יוצאין מגלגל חמה שנאמר ונוגה כאור תהיה קרנים מידו לו. ד"א מהודך ולא כל הודך, למה משה דומה לאבוקה שהיא דולקת נדלקו ממנה כמה נרות אבל אורה של אבוקה לא חסרה כלום, כן חכמתו של משה לא חסר כלום:

(לעיני) [למען ישמעו] כל עדת בני ישראל. שיהו נוהגין בו בכבוד וביראה כדרך שנוהגין בך, לפי שהיה משה סבור שבניו יורשין מקומו ונוטלין שררותו התחיל מבקש מאת הקב"ה יפקוד ה', אמר לו הקב"ה משה לא כמו שאתה סבור אין בניך יורשין את מקומך אתה יודע שהרבה שרתך יהושע והרבה חלק לך כבוד והוא היה משכים ומעריב בבית הועד שלך לסדר הספסלין ופורס את המחצלאות הוא יטול שררות לקיים מה שנאמר נוצר תאנה יאכל פריה. קח לך את יהושע זש"ה וזרח השמש ובא השמש (כתוב בפרשת חיי שרה). קח לך את יהושע גברתן כמותך. קח לך אין קח אלא לקיחה לפי שאין חבר נקנה אלא בקשי קשיין, מכאן אמרו יקנה אדם חבר לעצמו להיות קורא עמו ושונה עמו ואוכל ושותה עמו ומגלה לו סתריו, וכה"א [טובים השנים מן האחד] והחוט המשולש וגו'. ויש אומרים שהעמידו מן הארץ והושיבו בין ברכיו והיו משה וישראל מגביהין ראשיהן לשמוע דבריו של יהושע, ומה הוא אומר ברוך ה' אשר נתן תורה לישראל על ידי משה רבינו. רבי נתן אומר משה היה מתעצב בלבו שלא עמד אחד מבניו, אמר ליה הקב"ה והלא בני אהרן אחיך כאלו הן בניך ואף מי שאני מעמיד על ישראל ילך ויעמוד על פתחו של אלעזר, משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שלא היה לו בן ראוי למלכות נטל המלכות ממנו ונתנו לבן אוהבו, א"ל אע"פ שנתתי לך גדולה לך ועמוד על פתחו של בני, כך אמר הקב"ה ליהושע לך ועמוד על פתחו של אלעזר, הה"ד ולפני אלעזר הכהן יעמוד:

ונתתה מהודך. דרש ר' יהודה בר רב נחמן כל המסתכל בשלשה דברים עיניו כהות בקשת בנשיא ובכהנים. בקשת דכתיב כמראה הקשת אשר יהיה בענן וגו'. בנשיא דכתיב ונתתה מהודך עליו. בכהנים בזמן שבית המקדש קיים שהיו עומדין על דוכנם ומברכים את העם בשם המפורש. ונתתה מהודך ולא כל הודך, זקנים שבאותו הדור אמרו פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה אוי לאותה בושה אוי לאותה כלמה. כיוצא בו וברא ה' (את) [על כל] מכון הר צין וגו'. ונתתה מהודך עליו ולא כל הודך, והיכן ניתן לו ליהושע בירדן ניתן לו, כתיב הכא וייראו מגשת אליו וביהושע כתיב וייראו אותו כאשר יראו את משה. גדול כבודו של מלך המשיח שניתן עליו הוד של רב והדר של תלמיד כענין שנאמר הוד והדר תשוה עליו. ת"ר כיצד שואלים באורים ותומים השואל פניו כלפי הנשאל והנשאל פניו כלפי שכינה, השואל אומר ארדוף אחרי הגדוד הזה האשיגנו, והנשאל אומר [כה אמר ה'] עלה והצלח, רבי יהודה אומר אין צריך לומר אלא עלה והצלח. ולפני אלעזר הכהן יעמוד שהיה יהושע צריך לאלעזר ואלעזר צריך ליהושע. ושאל לו שומע אני בינו לבין עצמו, תלמוד לומר במשפט האורים. שומע אני בקול גדול, ת"ל ושאל לו, הא כיצד עומד ומדבר בשפתיו וכהן גדול משיבו על שאלותיו. אין שואלין לו בקול שנאמר ושאל לו, ולא מהרהר בלבו שנאמר לפני ה', אלא כדרך שאמרה חנה בתפלתה שנאמר וחנה היא מדברת על לבה. ואין שואלין שני דברים כאחת ואם שאל אין מחזירין אלא אחד, ואין מחזירין אלא את הראשון שנאמר היסגירוני בעלי קעילה בידו הירד שאול וגו' ויאמר ה' ירד. והא אמרת אין משיבין לו אלא את הראשון, אלא דוד שאל שלא כסדר והחזירו לו כסדר וחזר ושאל כסדר שנאמר היסגירו בעלי קעילה אותי ואת אנשי, ואם הוצרך דבר לשניהם מחזירין לו שניהן (ואם הוצרך דבר אחד מחזירין לו אחד) שנאמר וישאל דוד בה' לאמר ארדוף אחרי הגדוד האשיגנו ויאמר לו רדוף כי השיג תשיג וגו'. ואע"פ שגזרת נביא חוזרת גזרת אורים ותומים אינה חוזרת שנאמר במשפט האורים (לפני ה' על פיו יצאו ועל פיו יבאו). ולמה נקרא שמם אורים ותומים, אורים שמאירים (עינים בהלכה לכל דבריהם) [את דבריהם], תומים שמשלימין את דבריהם. ואם תאמר בגבעת בנימין מפני מה לא השלימו את דבריהם הם שלא בחנו אם לנצח אם שלא לנצח ובאחרונה שבחנו הסכימו והשלימו להם שנאמר ופנחס בן אלעזר [בן אהרן] (היה כהן) וגו'. כיצד נעשית ר' יוחנן אמר בולטות ריש לקיש אמר מצטרפות, והא לא כתיב צד"י, אמר רבי שמואל בר רב יצחק אברהם יצחק ויעקב כתיב שם, והא לא כתיב טי"ת, אמר רב אחא בר יעקב שבטי ישורן כתיב שם. שנו רבותינו כהן גדול משמש בשמונה כלים ובאלו נשאלים באורים ותומים ואינו נשאל להדיוט אלא למלך ולבית דין ולמי שצורך הצבור בו, מנהני מילי א"ר אבהו דא"ק ולפני אלעזר הכהן יעמוד וגו' הוא זה המלך, וכל בני ישראל אתו זה משוח מלחמה, וכל העדה זה סנהדרין. רבי אלעזר אמר המורה הלכה בפני רבו מורידין אותו מגדולתו שנאמר ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא, אף על גב דאמר לאחי אבא צוה ואותי לא צוה אשכחן דאיענש דכתיב ולפני אלעזר הכהן יעמוד, ולא אשכחן דאיצטריך ליה יהושע. שלשה דברים שמע משה מפי הקב"ה (כתוב ברמז שס"ה). ויעש משה כאשר צוה ה' אותו הלך ועשה בשמחה ולא הורע עינו בין בניו לבין בני אחיו:

ויקח את יהושע. לקחו בדברים והודיעו מתן שכר פרנסי ישראל לעולם הבא. ויסמוך את ידיו עליו ככלי מלא וגדוש וכן הוא אומר ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל. כיוצא בו אתה אומר לא ימוש ספר התורה וגו' והלא דברים קל וחומר ומה יהושע שנאמר בו מלא רוח חכמה נאמר בו לא ימוש, שאר אדם על אחת כמה וכמה. ויצוהו כאשר דבר ה' ביד משה מה הקב"ה צוה למשה בשמחה כך צוה משה ליהושע בשמחה, שומע אני שחסר משה, תלמוד לומר ומשה בן מאה ועשרים שנה במותו לא כהתה עינו בין טמא לטהור ובין איסור להיתר. ולא נס לחה (בעולמו) [בעמלו] בתורה. במשפט האורים למה נקרא שמם אורים ותומים, אורים שהן מאירין דבריהם, תומים שהיו שלמין בדבריהם ולא היו מבדין. ומה שכבר בדו בגבעת בנימין מפני שלא בחנו כל צרכן. בראשונה אמר עלו ולא אמר אתננו בידך. בשניה אמר עלו כי מחר אתננו בידך, יכול שהיו שואלין להדיוט, ת"ל הוא וכל ישראל מה יהושע פרנס אף הן אינן שואלין אלא למלך ולבית דין ולמי שצורך הצבור תלוי בו. ויעש משה בשמחה מלמד שהיה שמח שהיה מוריש כבודו ליהושע כאדם שמוריש כבודו לבניו כמה שנאמר קח לך את יהושע. מנא הא מילתא דאמרי אינשי חמרא למרא וטיבותא לשקייה דכתיב וסמכת את ידך עליו וכתיב ויסמוך את ידיו עליו. אמר רבי יוסי בר רבי חנינא בכל אדם מתקנא חוץ מבנו ותלמידו, בנו משלמה ייטיב אלקים את שם שלמה משמך, ותלמידו אי תימא מויהי נא פי שנים ברוחך אלי ואי תימא מויסמוך את ידיו עליו ויצוהו:

במדבר - פרק כח - המשך רמז תשעו

וידבר ה' וגו' צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי, למה נאמר, לפי שהוא אומר אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם, משל למה הדבר דומה למלך שהיתה אשתו נפטרת מן העולם היתה מפקדתו על בניה אמרה לו בבקשה ממך הזהר לי בבני, אמר לה עד שאתה מפקדני על בני פקדם עלי שלא ימרדו בי ושלא ימירו את כבודי, [כך אמר לו הקב"ה עד שאתה מפקדני על בני פקוד בני עלי שלא ינהגו בי מנהג בזיון ושלא ימירו את כבודי] באלקי נכר, מהו אומר כי אביאנו אל האדמה וגו' עד שאתה מפקדני על בני פקוד את בני עלי לכך נאמר צו את בני ישראל. מאי טעמא התקינו מעמדות, לפי שנאמר צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי והיאך קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו. את קרבני לחמי זה שאמר הכתוב אם ארעב לא אומר לך כי לי תבל ומלואה. אמר רבי סימון שלש עשרה מדות של רחמים כתוב בהקב"ה הה"ד ויעבור ה' על פניו וגו', וכי יש רחמן שהוא מוסר מזונותיו לאכזרי, הוי אם ארעב לא אומר לך וגו'. אמר רבי (אדא) [יודן] בר רבי סימון [אמר הקב"ה לישראל בני] עשר בהמות טהורות מסרתי לך שלש ברשותך ושבע אין ברשותך. אלו הן ברשותך שור שה כשבים ושה עזים, ואלו שאין ברשותך איל וצבי ויחמור ואקו ודישן ותאו וזמר, שמא הטרחתי עליך שתהא מחזר בהרים ובגבעות כדי שתביא לפני קרבן מאלו שאינן ברשותך והלא לא אמרתי לך אלא מאלו שברשותך ומן הגדל על אבוסך הוי אם ארעב לא אומר לך. אמר רבי יצחק כתיב את קרבני לחמי לאשי וכי יש לפני השי"ת אכילה ושתיה, אם אומר אתה יש (לפני) אכילה ושתיה למוד ממלאכיו וממשרתיו. מהיכן הן ניזונין. ר' יודן בשם רבי יצחק מזיו שכינה הן נזונין דכתיב באור פני מלך חיים. רבי (אמי) [חגי] בשם ר' יצחק אמר כתיב ואתה מחיה את כלם אתה מחיה לכלם. רבי שמעון בן לקיש אומר כתיב עולת תמיד העשויה בהר סיני וגו', וכי יש לפניו אכילה ושתיה נלמוד ממשה דכתיב ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה וגו' חמתיה אכיל וחמתיה שתי. והרי דברים קל וחומר ומה אם משה הלך בשליחותו ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכל ומים לא שתה ולפניו יש אכילה ושתיה. אמר רבי חייא בר אבא בריותי אינן צריכין לבריותי ואני צריך לבריותי, שמעת מימיך אומר השקו את הגפן הזה יין שהוא עושה יין הרבה השקו את הזית הזה שמן שהוא עושה שמן הרבה הרי בריותי אינן צריכין לבריותי ואני צריך לבריותי הוי אם ארעב לא אומר לך. אמר רבי ינאי בנוהג שבעולם זה שהוא עובר על שפת הנהר אפשר שלא ישתה ב' ג' לוגין מים ואנא על לוגא דחמרא כתיבת דאנא שתי דאנא רוי דאנא שבע. דתני רבי חייא בקדש הסך נסך שכר לה' לשון שביעה לשון שכרות לשון שתיה. יוסי בן מנסיא בשם ר' שמעון בן לקיש אמר צריכין ספלין שיהיו פקוקין בשעת הניסוך. אמר רבי יוסי בר אבין מילתא דרבי שמעון בן לקיש אמרה לעכב בהמה אחת מסרתי לך ולא היית יכול לעמוד בה ואי זו זו בהמות בהררי אלף. רבי יוחנן אמר בהמה אחת רבוצה על אלף הרים ואלף הרים מגדלין לה כל מיני מאכל לאכילתן של צדיקים לעתיד לבא ומה טעם והיה השרון לנוה צאן ועמק עכור לפתח תקוה. ורבנן אמרי בהמה אחת היא ורבוצה על אלף הרים ואלף הרים מגדלין (לבהמות) [לה בהמות] והיא אוכלת ומה טעם וכל חית השדה ישחקו שם. ואפשר כן ואית בעיר אכיל בעיר. אמר רבי תנחומא גדולים מעשה אלקינו. ומהיכן היא שותה תני רבי יהושע בן לוי כל מה שהירדן מכניס לששה חדשים היא עושה גמיעה אחת ומה טעם הן יעשוק נהר ולא יחפוז יבטח כי יגיח ירדן אל פיהו. ורבנן אמרין כל מה שהירדן מכניס לשנים עשר חדש היא עושה אותו גמיעה אחת ומה טעם יבטח כי יגיח ירדן אל פיהו, וכי יש בהם כדי לכלוך פה, רב (הושעיא) [הונא] בשם רבי יוסף אין בהן כדי לכלוך פה, ומהיכן היא שותה רבי שמעון בן יוחאי אמר נהר יוצא מעדן ושמו יובל ומשם היא שותה דכתיב ועל יובל ישלח שרשיו. תני רבי מאיר אומר ואולם שאל נא בהמות ותורך זו בהמות בהררי אלף. ועוף השמים ויגד לך זה זיז שדי. או שיח לארץ ותורך זה גן עדן. ויספרו לך דגי הים זה לויתן. מי לא ידע בכל אלה כי יד ה' עשתה זאת. מלך אחד מסרתי לך ולא היית יכול לעמוד בו ואיזה זה שלמה הה"ד ליום אחד שלשים כור סלת וששים כור קמח, אמר רבי שמואל בר נחמני אלי מיני מלטמיא היו אבל לסעודתו לא היה בריה יכולה לעמוד שנאמר עשרה בקר בריאים ועשרים בקר רעי (מן המרעה) ומאה צאן לבד מאיל וצבי ויחמור וברבורים אבוסים. מאי וברבורים אבוסים רבי ברכיה בשם רבי יהודה מיני ברבורי. ורבנן אמרי עוף גדול ומשובח היה עולה וניתן על שלחנו של שלמה בכל יום. אמר רבי יהודה אלף נשים היו לשלמה וכל אחת ואחת היתה עושה סעודה כסעודה של שלמה סבורה שמא אצלה הוא סועד. הוי אומר אם ארעב לא אומר לך. שבוי אוחד מסרתי לך ולא היית יכול לעמוד בו ואיזה זה נחמיה, ואשר היה נעשה ליום אחד שור אחד צאן שש ברורות וצפרים וגו' מהו לחם הפחה קקבטון. תני אין מביאין את המוגמר אלא לאחר הסעודה ואין לך דבר שכל האורחין נהנין ממנו אלא הריח, כך אמר הקב"ה לישראל בני מכל קרבנות שאתם מקריבין כלום אני נהנה מהם אלא הריח שנאמר ריח ניחוחי תשמרו להקריב לי במועדו. צדיק אוכל לשובע נפשו זה הקב"ה אמר הקב"ה לישראל בני מכל קרבנות שאתם מקריבין לפני כלום אני נהנה מהם אלא הריח שנאמר ריח ניחוחי תשמרו להקריב לי במועדו. אתה צויתה פקודיך לשמור מאד והיכן צוה בחומש הפקודים מה צוה לשמור מאד שנאמר תשמרו להקריב לי במועדו. אתה צויתה פקודיך לשמור מאד והיכן צוה בחומש הפקודים מה צוה לשמור מאד שנאמר תשמרו להקריב לי במועדו. היא הפרשה האמורה להלן היא הפרשה האמורה כאן, ולמה הוא אומרה ושונה. רבי יהודה אומר לפי שהיו ישראל אומרים לשעבר היו המסעות נוהגין והתמידין נוהגין, פסקו המסעות פסקו תמידין, אמר הקב"ה למשה לך אמור לישראל שיהיו נוהגין בתמידין, ורב נחמיה אמר לפי שהיו ישראל (מגלגלין) [מלגלגין] בתמידין אמר הקב"ה למשה וכו'. רבי אחא בשם רבי חנינא בר פפא אומר שלא יהו ישראל אומרים לשעבר היינו מקריבין קרבנות ומתעסקין בהן עכשיו שאין מקריבין קרבנות מהו שנתעסק בהן, אמר להם הקב"ה הואיל שאתם מתעסקין בהן כאלו אתם מקריבין אותם. רבי דונה אמר תרתי. רבי הונא אמר אין הגליות מתקבצות אלא בזכות משניות ומה טעם גם כי יתנו בגוים עתה אקבצם. רבי הונא אמר חורי כי ממזרח שמש ועד מבואו גדול שמי בגוים ובל מקום מוקטר מוגש לשמי ומנחה טהורה, וכי יש מנחה טהורה בבל אלא אמר הקב"ה הואיל ואתם מתעסקין בה כאלו אתם מקריבין אותה. אמר רבי דוסא מפני מה מתחילין לתינוקות בתורת כהנים יתחילו להם מבראשית, אלא אמר הקב"ה מה הקרבנות טהורים אף התינוקות טהורים יבואו טהורים ויתעסקו בהורים. רבי אבא בר כהנא ורבי חנן תרוייהו בם רבי עזריה דכפר חטיא אמרו משל למלך שהיו לו מגרסין בשל לו הראשון תבשיל ואכלהו והיה ערב לו בשל לו השני תבשיל ואכלהו והיה ערב לו ואין אנו יודעין אי זה מהן ערב לו ביותר, אלא ממה שהוא מצוה את השני ואומר לו התבשיל הזה עשה לי אנו יודעים של שני ערב לו ביותר, כך הקריב נח קרבן והיה ערב להקב"ה דכתיב וירח ה' את ריח הניחוח, הקריבו ישראל קרבן והיה ערב להקב"ה ואין אנו יודעין אי זה מהן ערב לו ביותר, אלא ממה שהוא מצוה את ישראל ואומר ריח ניחוחי תשמרו אנו יודעין של ישראל ערב לו ביותר. רבי אבין אמר תרתי. רבי אבין אמר משל למלך שהיה מסב על איקובטין שלו והכניסו לו תבשיל הראשון ואכלו והיה ערב לו הכניסו לו תבשיל השני ואכלו וערב לו התחיל ממחה בקערה, כך עולות מחים אעלה לך, כזה שהוא ממחה בקערה. רבי אבין אמר חורי משל למלך שהיה מהלך בדרך והגיע לבורגן הראשון ואכל שם ושתה שם והגיע לבורגן השני ואכל שם ושתה שם ולן שם, כך למה הוא מתנה על העולה היא העולה זאת תורת העולה, אלא מלמד שהעולה כולה כליל לאישים. כבשים בית שמאי ובית הלל, בית שמאי אומרים כבשים שהן כובשין עונותיהן של ישראל כמה דאת אמר ישוב ירחמנו יכבוש עונותינו. ובית הלל אומרים כל דבר שהוא נכבש סופו לצוף, אלא כבשים שהן מכבסין עונותיהם של ישראל כמה דאת אמר אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו. בן עזאי אומר כבשים בני שנה שמכבסין עונותיהן של ישראל ועושין אותן כתינוק בן יומו. שנים ליום בגלל היום, שנים ליום פרקליט ליום לאותו היום שנאמר והיו לי אמר ה' צבאות ליום אשר אני עושה סגולה. (עולת תמיד אמר ר' יודן בר רבי סימון שני תמידין היו ישראל מקריבין בכל יום היו מרכיבין אותן על גבי הגמל והיו רגליהן נוגעות לארץ). שנים ליום שיהא יודע איזה נשחט בשחרית ואיזה נשחט בין הערבים. עולת תמיד [א"ר יודן מעולם] לא לן אדם בירושלים ובידו עון, הא כיצד תמיד של שחר היה מכפר על עבירות שנעשו בלילה, תמיד של בין הערבים היה מכפר על עבירות שנעשו ביום, מכל מקום לא לן אדם בירושלים ובידו עון ומה טעם צדק ילין בה צדיק ילין בה. שדי לא מצאנוהו שגיא כח לא מצינו כח גבורתו של הקב"ה לבא בטרחות על ישראל כו' וכיון ששמע משה התחיל משבח אשרי העם שככה לו וגו' אשרי שאל יעקב בעזרו. תנו רבנן פר העלם דבר של צבור ושעירי עבודה זרה בתחלה מגבין להם דברי רבי יהודה. רבי שמעון אומר מתרומת הלשכה הן באין. תניא את קרבני לחמי לאשי ריח ניחוחי תשמרו להקריב לי במועדו לרבות פר העלם דבר של צבור ושעירי ע"ז שבאין מתרומת הלשכה דברי רבי שמעון. צו מיד בשעת מעשה ולדורות (כתוב ברמז שע"ז). קרבני זה הדם, לחמי אלו אימורים. אתה אומר קרבני זה הדם לחמי אלו אימורים או אינו אלא קרבני אלו אימורים לחמי זה הדם, תלמוד לומר והקטיר הכהן אותם המזבחה (לחם) [על] אשי ה' וגו' הא אין עליך לומר כלשון האחרון אלא כלשון הראשון קרבני זה הדם לחמי אלו אימורים. לאשי אלו קמצין ולבונה. ריח ניחוחי אלו בזיכי לחם הפנים. תשמרו שלא יביא אלא מתרומת הלשכה. תשמרו שיהו כהנים לוים וישראלים עומדין על גביו. תניא בן בג בג אומר מנין לתמיד שטעון בקור (כתוב לעיל ברמז קצ"ה). אמר רבי טובי בר מתנה אמר רבי יאשיה מנין למוקצה מן התורה שנאמר תשמרו להקריב לי במועדו כל שעושין לו שימור. מתקיף לה אביי אלא מעתה אייתית אימרא דצומא ולא עביד ליה שימור הכי נמי דאסור למיקרב, א"ל אנא תשמרו להקריב לי קאמינא לי ולא לאדון אחר ואיזהו אדון אחר שמקריבין לו הוי אומר זו עבודת אלילים. אמר [רבא בר] רב אדא כו' אין מוקצה [אסור] אלא עד שיעבדו בו. עולא אמר ר' יוחנן עד שימסרוהו לכהניהם, אמר רבי יוחנן עד שיאכילוהו כרשיני עבודת אלילים. פרשינא טעמא דעולא ולאו מסירה גרידתא הוא דקאמר עולא, אלא עד שיאכילוהו כרשיני עבודת אלילים. תני רבי חנניה משמיה דרבי יוחנן אין מוקצה אסור אלא עד שיעשו בו מעשה, הוא תני לה והוא אמר לה עד שיגזז ויעבדו בו. ואמרת אליהם אזהרה לבית דין. זה האשה אשר תקריבו לה' שנים ליום. שמעון בן עזאי אומר כנגד היום, אתה אומר כנגד היום או (שנים) [חובת] היום כמשמעו, ת"ל את הכבש אחד תעשה בבקר וגו', מה תלמוד לומר שנים ליום, כנגד יום, מכאן אמרו תמיד של שחר היה נשחט על קרן (מזרחית צפונית) [צפונית מערבית] נתון על טבעת שניה, ושל בין הערבים היה נשחט על קרן (מערבית דרומית) [מזרחית צפונית] נתון לטבעת שניה שאמרה תורה ליום כנגד יום. את הכבש אחד (כתוב בגליון של ויעקוד את יצחק בנו). (רבי ישמעאל) מריש ירחא דניסן ועד תמניא ביה איתוקם תמידא דלא למיספד בהון שהיו צדוקין אומרים יחיד מתנדב ומביא תמיד, מאי דרוש דכתיב את הכבש אחד תעשה בבקר, מאי אהדרו להו את קרבני לחמי לאשי שיהו כולן באין מתרומת הלשכה:

את הכבש אחד למה נאמר, לפי שהוא אומר ואמרת להם זה האשה וגו' וזה אשר תעשה על המזבח שומע אני יקריב ארבעה, ת"ל את הכבש אחד שלא להוסיף ולא לגרוע. תמיד נשחט בט' ומחצה. מנה"מ אמר רבי יהושע בן לוי דאמר קרא את הכבש אחד תעשה בבקר ואת הכבש השני בין הערבים חלקהו (לשני) [לבין שני] הערבים שתי שעות ומחצה לכאן ושתי שעות ומחצה לכאן ושעה [אחת] לעשייתו. מתיב (רבה) [רבא] בערבי פסחים נשחט בשבע ומחצה וקרב בשמונה ומחצה בין בחול בין בשבת, ואי סלקא דעתך [בשמונה ומחצה] דאורייתא היכי מקדמי ליה, אלא אמר (רבה) [רבא] מצותו דתמיד מכי ינטו צללי ערב דאמר קרא בין הערבים מעידנא דמתחיל ליערב הילכך בשאר ימות השנה דאיכא נדרים ונדבות דרחמנא אמר והקריב עליה חלבי השלמים עליה השלם כל הקרבנות כולם ולא על חברתה, מאחרינן ליה תרתי שעי [ועבדינן ליה בח' ומחצה], בערב פסח דאיכא פסח אחריו מקדמינן ליה חדא שעתא ועבדינן ליה בשבע ומחצה. חל ערב פסח להיות ערב שבת דאיכא נמי צלייתו דלא דחי שבת מוקמינן ליה (אדוכתיה) [אדיניה] בשש שעות ומחצה:

במדבר - פרק כח - רמז תשעח

תנו רבנן תמיד קודם לפסח פסח קודם לקטרת קטרת קודמת לנרות, יאוחר דבר שנאמר בו בערב ובין הערבים לדבר שלא נאמר בו אלא בין הערבים בלבד, אי הכי קטרת ונרות נמי נקדמיה לפסח יאוחר דבר שנאמר בו בערב ובין הערבים לדבר שלא נאמר בו אלא בין הערבים, מיעט רחמנא אותו דתניא אותו מערב ועד בקר ואין

דבר אחר מערב עד בקר ואיתקש קטרת לנרות. ת"ר אין לך דבר שקודם לתמיד של שחר אלא קטרת בלבד ואין לך דבר שמתעכב אחר תמיד של בין הערבים אלא קטרת ונרות ופסח ומחוסר כפרים בערבי פסחים שטובל [שנית] ואוכל את פסחו לערב, רבי ישמעאל בנו של רבן יוחנן בן ברוקה אומר אף מחוסר כפורים בשאר ימות השנה טובל ואוכל קדשים לערב. בשלמא לתנא קמא אתי עשה [דפסח] שיש בו כרת ודחי עשה דהשלמה שאין בו כרת, אלא לר' ישמעאל מאי אולמא דהאי עשה מהאי עשה, אמר רב חסדא הכא בחטאת העוף עסקינן שאין למזבח אלא דמה. רב פפא אמר אפילו תימא (בעולת) [בחטאת] בהמה מעלה ומלינה בראשו של מזבח:

במדבר - פרק כח - רמז תשעט

הפסח ששחטו [שחרית] בארבעה עשר שלא לשמו רבי יהושע מכשיר כאלו נשחט בשלשה עשר, בן בתירא פוסל כאלו נשחט בין הערבים. אמר רבי אלעזר אמר ר' הושעיא מכשיר היה בן בתירא בפסח ששחטו בשחרית בארבעה עשר לשמו דכולי יומא זימניה הוא. הא כתיב בין הערבים אמר רב שילא בין שני ערבים, תמיד דכתיב ביה בין הערבים הכי נמי דכוליה יומא [כשר], התם מדכתיב את הכבש אחד תעשה בבקר מכלל דבין הערבים ערבים ממש. אימא חד בבקר אידך כולי יומא אחד בבקר ולא שנים בבקר, נרות דכתיב בהו בין הערבים הכי נמי דכולי יומא [כשרה], שאני התם דכתיב מערב עד בקר ותניא מערב עד בקר תן לה מדתה שתהא דולקת והולכת מערב ועד בקר.

דבר אחר אין לך עבודה שכשרה מערב ועד בקר אלא זו בלבד, קטרת דכתיב בין הערבים הכי נמי דכולי יומא [כשרה], שאני קטרת דאיתקש לנרות, התם נמי הכתיב שם תזבח את הפסח בערב, ההוא ליאוחר [דבר] הוא דאתא, דתניא יאוחר דבר שנאמר בו בערב ובין הערבים לדבר שלא נאמר בו אלא בין הערבים בלבד. ר' יוחנן אומר פוסל היה בן בתירא בפסח ששחטו בשחרית בארבעה עשר בין לשמו בין שלא לשמו, לשמו דבעינן בין הערבים, שלא לשמו הואיל ומקצתו ראוי. לא הקריבו כבש בבקר לא יקריבו בין הערבים, בד"א שלא נתחנך המזבח אבל נתחנך אפילו ראשון בין הערבים. אמר ר"ש אימתי בזמן שהיו אנוסין או שוגגין אבל היו מזידין לא הקריבו בבקר לא יקריבו בין הערבים, [וכי] כהנים חטאו מזבח בטל, אמר רבא לא יקריבו הם אבל יקריבו אחרים, לא הקטירו קטרת בבקר יקטירו בין הערבים דכיון דלא שכיחא ומעתרא חביבא להו ולא פשעי בה:

ועשירית האיפה. אחד מעשרה באיפה. סלת מן החטין, או אינו אלא מן השעורין וכוסמין ושבולת שועל ושיפון, ת"ל סלת חטים תעשה אותם, הואיל ונאמרו סלתות בתורה סתם ופרט באחד מהם שאינו אלא מן החטין אף פורטני בכל סלתות שבתורה שלא יהו אלא מן החטין. מנחה בלולה בשמן כתית להוציא את השלוק. אין לי אלא מנחה, למנורה מנין, תלמוד לומר ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להוציא את השלוק:

במדבר - פרק כח - רמז תשפ

צו את בני ישראל. משל צבור התמידין באין ולא משל יחידים ולא משל גרים ולא משל עבדים. ומנין לרבות יחידים גרים נשים ועבדים שישקלו או ישתתפו, אמרת וידבר ה' אל משה לאמר לרבות יחידים. צו את בני ישראל לרבות גרים. ואמרת אליהם ריבה נשים ועבדים. ובצד השני אתה אומר בני ישראל להזהיר גדולים על קטנים להנהיגם במצות. את קרבני זה הדם. לחמי אלו התמידין. לאשי אלו החלבים. ריח זה השמן. ניחוחי אלו הנסכים. רבי יהודה אומר קרבני כאלו קרב על שלחני, וכי יש אכילה ושתיה לפניו, תלמוד לומר לאשי לפי שהן מעלין לאישים עולה היא בנחת רוח לפני, וכן הוא אומר בקבלה אם ארעב לא אומר לך האוכל בשר אבירים כי כל חיתו ארץ, אם כן למה נאמר ריח ניחוחי, בשביל להרבות שכרן של ישראל. תשמרו להביא מן השקול, אין לי אלא מה שבענין, כשאמר זה ריבה כל שהן מביאין לשמי שתשקלו לי להביא מן השקול, להקריב לי במועדו יהא לו מועד, מכאן (עדיות) [לא) בן ארבעים יום למזבח. ואמרת להם זה האשה, יכול אף מנחות ועופות, אמרת כבשים ולא עופות ולא מנחות. שומע אני כבשים ולא בקר ועדיין אני אומר אם הביא מכל בהמה דקה עולה, תלמוד לומר כבשים. ממעט אני את הרחל ולא אמעט את הגדי, ת"ל כבשים. בני שנה בן שנה לעצמו ולא בן שנה למנין עולם. שנים ליום שיהא הקדש לשם היום. בן זומא אומר של שחר לידעיה, של בן הערבים למלכיה. ועדין אני אומר אם הביא מכל בהמה גסה עולה לו, תלמוד לומר זה. (שאמר) [ואמרת] ריבה שיביא נדבה וחובתה. ומה הן מביאין מותר תרומה ועולות כבנות שוח למזבח. לפני שנאמר שנים [יכול] יהו שוין ומקחן שוה (יכול) שאינו לוקח אחד, אמרת את הכבש האחד וגו' תעשה בבקר ונאמר להלן והקטיר עליו אהרן קטרת סמים בבקר בבקר אבל איני יודע איזה יקדים, כשהוא אומר את הכבש אחד תעשה בבקר הוא יקדים. יכול שחיטתו, מנין אף זריקת דמו, ת"ל תעשה בבקר, אפשר לומר שיקדים הקטרת לזריקת דמו של כבש שכבר נאמר את הכבש אחד, ואפשר לומר שיקדים חלבי הכבש להקטר קטרת שכבר נאמר והקטיר עליו אהרן קטרת סמים, הא מה הדבר מלמד (שהכבשים) [שהקטרת] הקטרתן בין זריקת דמיו להקטר חלביו. וכבר זכינו שאין מקריבין אלא על מערכה בנויה, ת"ל וזה אשר תעשה על המזבח, אם לומר מזבח בנוי והלא כבר נאמר וזבחת עליו, הא מה אני מקיים וזה אשר תעשה על המזבח אלא זו המערכה, מכאן שמערכה קודמת לכל המעשים ושחיטת הכבש [בערב] לפי שנאמר שני יכול שני של (שני) [ראשון] שאם יקדמנו אחר לא יהא כשר, תלמוד לומר תעשה. יכול שחיטתו, מנין אף זריקת דמו, ת"ל תקריבו. יכול קודם חצות, מנין לאחר חצות אמרת תעשה תקריב. לפי שנאמר שני יכול יהא שני של שחר שלא יקדמנו הפסח, יכול אם קדמו פסח לא יהא כשר, ת"ל תעשה. יכול שחיטתו, מנין זריקת דמו, תלמוד לומר תקריב. לפי שהעיד בן גודגדא כשר הכבש עד ארבע שעות יכול אם עברו ארבע לא יהא כשר, ת"ל תעשה תקריב, יכול קודם חצות, מנין אף לאחר חצות, ת"ל תעשה תקריב. לפי שנאמר ויקחו אליך שמן זית זך כתית [יכול אף למנחות] כשאמר בשמן ריבה שמנים הרבה ממקומות הרבה. יכול הבא מן הממל, מנין אף מתחת הקורה, ת"ל בשמן בשמן ריבה שמן של בדין, יכול שאני מרבה אף שמן שלוקין, ת"ל כתית, נמצא שמן שלוקין ככל מום למזבח. עולת תעמיד העשויה בהר סיני מקיש עולת הר סיני לעולת תמיד מה עולת תמיד טעונה נסכים אף עולת הר סיני טעונה נסכים. רבי יוסי הגלילי אומר לריח ניחוח, לריח ניחוח הקשיתיה ולא הקשיתיה לנסכים. עולת תמיד העשויה ונאמר עולת תמיד לדורותיכם הקיש עולת דורות לעולת הר סיני מה עולת הר סיני טעונה כלי אף זו טעונה כלי. אמר ר"ש מנין לעולת הר סיני שטעונה כלי שנאמר ויקח משה חצי הדם וישם באגנות, העשויה בהר סיני משקרבה בהר סיני עוד לא פסקה. ונסכו רביעית ההין לכבש האחד ילמד של שחרית משל ערבית, רבי אומר של ערבית משל שחרית. בשלמא לרבנן האי בתמיד של בין הערבים כתיב, אלא רבי מאי טעמא, אמר קרא לכבש האחד איזהו כבש שנאמר בו אחד הוי אומר זה תמיד של שחרית, ורבנן מאי אחד המיוחד שבעדרו. האי ממבחר נדריכם נפקא, חד בחובה וחד בנדבה וצריכי. ונסכו רביעית ההין לכבש האחד חי אתה מנסך ולא את המזוג. בקדש הסך נסך שכר שיתנסכו בקדש ובקדש יבלעו. כתוב אחד אומר לכבש האחד אין מערבין נסכים בנסכים וכתוב אחד אומר כמספר, כיצד מביא את הנסכים כמספר ומערב, יכול שלא בא לומר שאתה מערב נסכים בנסכים אלא נסכי תמידין בנסכי מוספין ונסכי מוספין בנסכי תמידין כו'. בקדש הסך שלא יצא נסך שכר לפי שהעיד בן גודגדא הכבש כשר עד ארבע שעות. יכול אם עברו ארבע לא יהא כשר, ת"ל הסך נסך, אף הוא העיד לומר (כשר) היין בן ארבעים יום [כשר] למזבח. נסך שכר דאנא רוי דאנא שבע (כתוב לעיל):

במדבר - פרק כח - רמז תשפא

רבי יהודה בן בתירא אומר בשני בחג הוא מזכיר מאי טעמא נאמר בשני ונסכיהם בששי ונסכיה בשביעי כמשפטם מ"ם יו"ד מ"ם מים מכאן רמז לנסוך המים מן התורה. אימת קא רמיז ליה קרא בשני הלכך בשני בחג הוא מזכיר. ר"ע אומר בששי בחג הוא מזכיר, אמר קרא בששי ונסכיה, בשני נסוכין הכתוב מדבר אחד נסוך המים ואחד נסוך היין. ואימא תרוייהו דחמרא, סבר לה כרבי יהודה בן בתירא דאמר מיא רמיזא הכא. אי סבר לה כר' יהודה נדבר [כוותיה], בשני נסוך יתירא כי כתב בששי הוא דכתב, רבי נתן אומר הסך נסך שכר בשני נסוכין הכתוב מדבר אחד נסוך המים ואחד נסוך היין. ואימא תרוייהו דחמרא, אם כן ליכתוב קרא או הסך הסך או נסך נסך, מאי הסך נסך, שמע מינה תרי חד דמיא וחד דחמרא. תניא אמר רבי צדוק לול קטן היה בין כבש למזבח במערבו של כבש ואחת לשבעים שנה פרחי כהונה יורדין לשם ומלקטין משם יין קרוש שדומה לעגולי דבלה ובאין ושורפין אותו בקודש שנאמר בקדש הסך נסך שכר לה' כשם שנסוכו בקדושה כך שרפתו בקדושה. מאי משמע, אמר רבינא אתיא קדש קדש, כתיב הכא בקדש הסך וכתיב התם ושרפת את הנותר באש לא יאכל כי קדש הוא. אמר ריש לקיש בשעה שמנסכין יין על גבי המזבח פוקקין את השיתין לקיים מה שנאמר בקדש הסך נסך שכר, מאי משמע, אמר רב פפא [שכר] לשון שמחה לשון שביעה לשון שכרות, אמר רבא האי צורבא מרבנן דלא נפיש חמריה ליגמע גמועי [רבא] אכסא דברכתא [אגמע גמועי]. ואת הכבש השני למה נאמר, לפי שהוא אומר את הכבש האחד תעשה בבקר הרי שלא הקריב של שחר שומע אני לא יקריב בין הערבים וכו' (כדלעיל) עד אכל אם היו מזידין. וכן בחנוכה לא יביא שאין מחנכין את המזבח הזהב אלא בקטרת הסמים, ולא מזבח העולה אלא בתמיד של שחר, ולא את השלחן אלא בלחם הפנים בשבת, ולא את המנורה אלא בשבע נרותיה בין הערבים. אמר רבי שמעון אף על פי שנגמרו כלים שלא בזמנן אין (מחבבין) [מחנכין] אותן אלא בזמנן ובמלאכתן, מהו אומר וירא משה את כל המלאכה וגו', ומה ברכה ברכן, אמר להם יהי רצון שתשרה שכינה על מעשה ידיכם. והן אומרים ויהי נועם ה' אלקינו עלינו וגו', ואף על פי שאינו כתוב בתורה מפורש בכתובים שנאמר יראה אל עבדיך פעליך וגו'. ואת הכבש השני למה נאמר, לפי שהוא אומר ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערבים איני יודע איזה יקדים אם תמיד אם (הסמים) [פסחים] תלמוד לומר שני, שני לתמיד ואין שני לפסח, מכאן אמרו אין מוקדם לתמיד של שחר אלא קטרת ואין מאוחר אחר תמיד של בין הער בים אלא קטרת ופסח בערבי פסחים ומחוסרי כפרה בשביל להביא כפרתן. כמנחת הבקר וכנסכו תעשה למה נאמר, לפי שהוא אומר ואת הכבש השני שומע אני יקריב תמידין ואחר כך יקריב נסכיהן, ת"ל כמנחת הבקר וכנסכו תעשה מגיד כשהזבח קרב נסכים קרבין עמו:

כמנחת הבקר וכנסכו. מה מנחת הבקר קטרת קודמת לנסכים אף מנחת הערב קטרת קודמת לנסכים, אי מה להלן קטרת קודמת לאברים אף כאן קטרת קודמת לאברים, מי כתיב כאברי הבקר, כמנחת הבקר כתיב, כמנחת הבקר ולא כאברי הבקר. אשה אע"פ שאתה נותן לאשים לא ירצה עד שיהו כאשים. ריח ניחוח לה' נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני, שמעון בן עזאי אומר צא וראה בכל הקרבנות שבתורה לא נאמר בהם לא אלקים ולא אלקיך ולא שדי ולא צבאות אלא יו"ד ה"א שם המיוחד שלא ליתן [פתחון פה] לאפיקורוס לרדות. (ללמדך שאחד מרבה ואחד ממעיט לפני הקב"ה). וכשם שנאמר ריח ניחוח בשור כך נאמר בבן הצאן וכך נאמר בבן העוף, ללמדך שאין לפניו אכילה ושתיה אלא שאמר ונעשה רצונו, וכן הוא אומר אם ארעב לא אומר לך וגו' ידעתי כל עוף הרים וגו', שומע אני שיש לפניו אכילה ושתיה, ת"ל האוכל בשר אבירים ודם עתודים אשתה, אלא מפני מה אמרתי לך זבח לי בשביל לעשות רצוני, וכן הוא אומר וכי תזבחו זבח תודה לה' לרצונכם תזבחו. וביום השבת (כתוב ברמז רצ"ה). שני כבשים למה נאמר, לפי שהוא אומר את הכבש אחד תעשה בבקר שבת היתה בכלל שנאמר את הכבש האחד והרי הכתוב מוציאה מכללה להחמיר עליה ולידון בקבוע:

במדבר - פרק כח - רמז תשפב

וביום השבת למה נאמר. לפי שהוא אומר את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו שתהא עבודת מקדש דוחה את השבת, או שתהא שבת דוחה את העבודה, ת"ל ביום השבת, הא מה ת"ל את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו שתהא עבודת מקדש דוחה את השבת. או אחד של יחיד ואחד של צבור, אמרת במה הענין מדבה בשל צבור. עולת שבת בשבתו (כתוב ברמז קצ"ט). תנו רבנן עולת שבת בשבתו למד על חלבי שבת שקרבין ביוה"כ, יכוף אף של יום הכפורים קרבין בשבת, ת"ל בשבתו דברי רבי ישמעאל. רבי עקיבא אומר עולת שבת בשבתו למד על חלבי שבת שקרבין ביום טוב, יכול אף ביום הכפורים, תלמוד לומר בשבתו, כשתמצא לומר לרבי ישמעאל נדברים ונדבות קרבין ביום טוב [וכי איצטריך קרא ליוה"כ. לדברי ר"ע נדרים ונדבות אין קרבין ביו"ט וכי איצטריך למישרי ביו"ט]. רמי ליה רב ספרא לרבא כתיב ולא ילין לבקר זבח חג הפסח לבקר הוא דלא ילין הא כל הלילה ילין, וכתיב עולת שבת בשבתו ולא עולת חול בשבת ולא עולת חול ביום טוב, אמר ליה כבר רמי ליה ר' חייא לרבי אבהו ושני ליה הכא בארבעה עשר שחל להיות בשבת עסקינן דחלבי שבת קרבין ביום טוב ושבקיה לקרא דהוא דחיק ומוקי אנפשיה. עולת שבת בשבתו ולא עולת ערב שבת בשבת. עולת שבת בשבתו ולא עולת שבת זו בשבת אחרת. הרי שלא הקריב לשבת זו שומע אני יקריב לשבת הבאה, ת"ל עולת שבת בשבתו מגיד שאם עבר היום בטל קרבנו. על עולת התמיד (יעשה) ונסכה מגיד שאין מוספין קרבין אלא בינתים:

ובראשי חדשיכם. בעא מיניה עולא (מרב) [בר רב מרבא] פרשת ראש חדש כיצד קורין אותו צו את בני ישראל דהוו תמני פסוקי היכי לעביד, ליקרי תלתא תלתא פשו להו תרי ואין מסיימין בפרשה פחות משלשה פסוקים וכו', ליקרי תרי מהך ותלת מהך פשו להו תרי. רב אמר דולג ושמואל אמר פוסק. רב אמר דולג קסבר כל פסוקא דלא פסקיה משה אנן לא פסקינן ליה, ושמואל אמר פוסק, והאמר רבי חנינא צער גדול היה לי אצל רבי חנינא קרא ולא התיר לי לפסוק אלא לתינוקות של בית רבן הואיל ולהתלמד עושין, התם טעמא מאי משום דלא אפשר הכא נמי לא אפשר, ושמואל אמר פוסק מאי טעמא לא אמר דולג, גזרה משום הנכנסין והיוצאין. והילכתא אמצעי דולג. ובראשי חדשיכם תקריבו עולה לה' למה נאמר, לפי שהוא אומר את הכבש אחד וגו' אף ראשי חדשים בכלל היו והרי הכתוב מוציאן מכללן להחמיר עליהן לידון במוספין. וילמדו משבת והדין נותן אי מה שבת שני כבשים אף בר"ח שני כבשים, תלמוד לומר ובראשי חדשיכם תקריבו עולה לה' וגו' בענין אחר הכתוב מדבר. פרים בני בקר שנים. כתיב וביום החדש תקח פר בן בקר תמים בני בקר שנים. כתיב וביום החדש תקח פר בן בקר תמים וששת כבשים ואיל תמימים יהיו, פר מה ת"ל, לפי שנאמר בתורה פרים, ומנין שאם לא מצא שנים מביא אחד, ת"ל פר. ששת כבשים מה ת"ל, לפי שנאמר בתורה שבעה, ומנין שאם לא מצא שבעה שמביא ששה, ת"ל ששת. ומנין אם לא מצא ששה מביא חמשה ארבעה שלשה שנים ואפילו אחד, ת"ל ולכבשים כאשר תשיג ידו. ומאחר דכתב הכי ששת כבשים למה לי, דכמה דאפשר לאהדורי מהדרינן. ומנין שמעכבין זה את זה, ת"ל יהיו. תניא היה ר' מאיר אומר מה ת"ל עשרון עשרון לכבש האחד מלמד ששני עשרונות היו במקדש אחד גדוש ואחד מחוק, גדוש (שכן) [שבו] היה מודד לכל המנחות, מחוק (שכן) [שבו] היה מודד לחביתי כהן גדול. וחכמים אומרים לא היה שם אלא עשרון אחד שנאמר ועשרון אחד לכבש האחד, אם כן מה ת"ל עשרון עשרון לרבות חצי עשרון, ורבי מאיר (האי) [חצי] עשרון מנא ליה, נפקא ליה מועשרון. ורבנן וי"ו לא דרשי. ורבי מאיר האי ועשרון אחד לכבש האחד מאי דריש ביה, ההוא שלא ימדוד לא בשל שלשה לפר ולא בשל שנים לאיל. ורבנן נפקא להו מנקודו דתניא אמר רבי יוסי למה נקוד על וי"ו שבאמצע עשרון של עשרון ראשון של יום טוב ראשון של חג שלא ימדוד לא בשל שלשה לפר ולא בשל שנים לאיל. ור' מאיר נקוד לא דריש. ששה לפר וארבעה לאיל ושלשה לכבש מנלן, דכתיב ונסכיהם חצי ההין יהיה לפר וגו' הין תריסר לוגי הוו דכתיב שמן זית הין וכתיב שמן משחת קדש יהיה זה לי לדורותיכם ז"ה בגימטריא תריסר הוו. רבי אליעזר בר צדוק אומר הין היה במקדש כמין שנתות היו בו עד כאן לפר ועד כאן לאיל עד כאן לכבש, רבי ישמעאל אומר לא היה שם הין אלא מדתה יתירה של לוג ומחצה בבקר ולוג ומחצה בין הערבים:

זאת עולת חדש בחדשו. ולא עולת חדש זה בחדש אחר. הרי שלא הקריב בחדש זה שומע אני יקריב בחדש אחר, ת"ל זאת עולת חדש בחדשו מגיד שאם עבר היום בטל קרבנו. לחדשי השנה למה נאמר, לפי שנאמר ובראשי חדשיכם תקריבו שומע אני מיעוט חדשים שנים, ת"ל לחדשי השנה. באחד בניסן ראש השנה לתרומת שקלים מנלן, אמר רבי טבי אמר רבי יאשיה אמר קרא זאת עולת חדש בחדשו לחדשי השנה אמרה תורה חדש והבא קרבן מתרומה חדש וגמר שנה שנה מניסן. וליגמר שנה שנה מתשרי דכתיב מראשית השנה ועד אחרית שנה, דנין שנה שיש עמה חדשים משנה שיש עמה חדשים ואין דנין שנה שיש עמה חדשים משנה שאין עמה חדשים. תמם תינן באחד באדר משמיעין על השלקים, ולמה כדי שיביאו ישראל שקליהן בעונותן ותרומין תרומת הלשכה מן החדשה בזמנה באחד בניסן. אמר רבי יצחק [תרומת הלשכה] כתחלתה שנאמר ויהי בחדש הראשון בשנה השנית באחד לחדש הוקם המשכן, ותני עלה ביום שהוקם המשכן בו ביום נתרמה תרומה. רבי טבי ורבי יאשיה בשם רבי כהנא נאמר כאן חדש ונאמר להלן חדש מה להלן אין מונין אלא מניסן אף כאן אין מונין אלא מניסן. אמר רבי יונה שבק רבי טבי רישא ואמר סיפא דלא כי הא מתניתין דתניא זאת עולת חדש בחדשו יכול יהא תורם בכל חדש וחדש, ת"ל לחדשי השנה בחדש אחד יהא תורם כל חדשי שנה. יכול יהא תורם באיזה (רגל) [חדש] שירצה, נאמר כאן חדשי ונאמר להלן חדשי מה חדשי האמור (כאן) [להלן] אין מונין אלא מניסן אף חדשי האמור (להלן) [כאן] אין מונין אלא מניסן:

ושעיר עזים אחד. תנן התם על שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף חטא שסופו להודע שעירי הרגלים ושעירי ראשי חדשים מכפרים דברי רבי יהודה, מאי טעמא דרבי יהודה דאמר קרא ושעיר עזים אחד לחטאת לה' חטא שאין מכיר בו אלא ה' יהא שעיר זה מכפר, והאי מיבעי ליה לכדר"ל מה נשתנה שעיר של ר"ח שנאמר בו לה', אמר הקב"ה שעיר זה יהא מכפר על שמעטתי את הירח, אם כן לימא קרא על ה' מאי לה' שמע מינה תרתי, וניכפר נמי אפילו בשאר עבירות, תנא דבי ר' ישמעאל הואיל וזה בא בזמן קבוע וזה בא בזמן קבוע מה זה אינו מכפר אלא על טומאת מקדש וקדשיו אף זה אינו מכפר אלא על טומאת מקדש וקדשיו. אשכחן שעירי ראשי חדשים, שעירי רגלים מנלן, [וכ"ת] הא נמי כדתנא דבי רבי ישמעאל, איכא למיפרך אי מראש חודש שכן תדיר, אי מיום הכפורים שכן מרובה כפרתו, וכי תימא הא גמרינן ראש חדש מיום הכפורים ולא פרכינן, התם כפרה כתיבא גלוי מילתא בעלמא הוא, אבל הכא מאי איכא למימר כולה מילתא גמרינן, אלא כדאמר ר' חמא בר חנינא שעיר ושעיר הכא נמי שעיר ושעיר. ואיתקש שעירי רגלים לשעירי ראש חדש מה שעירי ראשי חדשים אין מכפרים אלא על שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף אף שעירי רגלים אין מכפרין אלא על שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף. ר' מאיר אומר כל השעירים מכפרים וכפרתן שוה על טומאת מקדש וקדשיו. אמר רבי חמא בר חנינא מאי טעמא דרבי מאיר אמר קרא שעיר ושעיר הוקשו כל השעירים זה לזה וי"ו מוסף על ענין ראשון, כולהו מראש חדש גמרי. עצרת ויום הכפורים דלא כתיב בהו ושעיר מאי איכא למימר, אמר רבי יונה אמר קרא אלה תעשו לה' במועדיכם הוקשו כל המועדים כולן זה לזה. והא ראש חדש לאו מועד הוא, אמר אביי ראש חדש נמי איקרי מועד דכתיב קרא עלי מועד. אמר רבי יוחנן ומודה רבי מאיר בשעיר הנעשה בפנים שהוא אינו מכפר כפרתן דאמר קרא אחת כפרה אחת מכפר ואינו מכפר שתי כפרות, והן אינן מכפרין כפרתו אמר קרא אחת בשנה כפרה זו לא תהא אלא אחת בשנה. תניא נמי הכי על שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף ועל שאין בה ידיעה בתחלה ויש בה ידיעה בסוף ועל טהור שאכל את הטמא שעירי הרגלים ושעירי ראשי חדשים ושעיר הנעשה בחוץ מכפרין דברי ר"מ, ואילו שעיר הנעשה בפנים שייריה וכפרתו שייר. רש"א וכו' (כתוב בסוף פרשת ואתה תצוה). אמר רבי יוחנן ומודה רבי מאיר בשעיר של ראש חדש דבעינן שעיר בת שעירה, מאי טעמא א"ק אחד המיוחד ובא מששת ימי בראשית. והא מהכא נפקא [מהתם נפקא] שור או כשב פרט לכלאים או עז פרט לנדמה, צריכא, דאי מהתם הוה אמינא הני מילי היכא דלא נחית לדרי אבל היכא דנחית לדרי לא, ואי מהכא הוה אמינא הני מילי [לגבי קרבן] חובה אבל (בנדר) בנדבה אימא לא, צריכא. תני רבי שמעון איש המצפה בתמיד בא לו לקרבן מזרחית צפונית נותן מזרחה צפונה, מערבית (עד) דרומית נותן מערבה ואחר כך נותן דרומה, מ"ט דר"ש איש המצפה, א"ק ושעיר עזים אחד לחטאת לה' על עולת התמיד, עולה היא ואמר רחמנא עביד בה מעשה חטאת הא כיצד נותן מתנה אחת שהיא שתים כמעשה עולה (ארבע) [שתים] שהן (ארבע) [שתים] כמעשה חטאת, וניתיב שתים שהן ארבע כמעשה עולה וארבע שהן ארבע כמעשה חטאת, לא מצינו דמים שהן מכפרין וחוזרין ומכפרין, וכי מצינו דמים שחציין חטאת וחציין עולה, אלא על כרחך הקישן הכתוב [ה"נ בעל כרחן הקישן הכתוב], התם פיסוק מתנות בעלמא הוא. וניתיב אחת שהיא שתים למטה כמעשה עולה ושתים שהן שתים למעלה כמעשה חטאת, לא מצינו דמים שחציין למטה וחצ יין למעלה. ומאי שנא דיהיב דעולה ברישא והדר יהיב דחטאת ניתיב ברישא חטאת והדר ניתיב דעולה, כיון דעולה היא היא קדמא ברישא. ומאי שנא דיהיב מזרחית צפונית ומערבית דרומית ניתיב דרומית מזרחית לא היה לו יסוד. ומאי שנא דיהיב ברישא מזרחית צפונית והדר מערבית דרומית ניתיב ברישא מערבית דרומית והדר מזרחית צפונית, כיון דאמר מר כל פנות שאתה פונה לא יהא אלא דרך ימין למזרח ברישא הוא פגע. וממאי בחטאת קאמר רחמנא עביד בה מעשה עולה, לא סלקא דעתך דכתיב על עולת התמיד מגיד שאין מוספין קרבין אלא בינתים. ובחדש הראשון בארבעה עשר יום לחדש וגו' קבעו הכתוב חובה:

ובחמשה עשר יום לחדש. רבי אליעז ראומר מצה וכל מכשיריה דוחין את השבת גמר חמשה עשר חמשה עשר מחג הסוכות. שבעת ימים מצות יאכל (למה נאמר לפי שהוא אומר שבעת ימים מצות תאכלו) שומע אני כל מצה במשמע, ת"ל לא תאכל עליו חמץ וגו' לחם עוני וגו' לא אמרתי אלא בדבר הבא לידי מצה וחמץ אל חשמת המינים ואלו הן החטין והשעורין והכוסמין ושבולת שועל ושיפון יצאו אורז ודוחן והפרגין והשומשמין שאינן באין לידי מצה וחמץ אלא לידי סרחון. וביום הראשון מקרא קדש ארעו במאכל ובמשתה וכסות נקיה. כל מלאכת עבודה לא תעשו מגיד שאסור בעשית מלאכה, ומנין להתיר בו אוכל נפש, נאמר כאן מקרא קדש ונאמר להלן מקרא קדש מה מקרא קדש האמור להלן להתיר בו אוכל נפש אף מקרא קדש האמור כאן להתיר בו אוכל נפש. תנא דבי שמואל כל מלאכת עבודה לא תעשו יצא תקיעת שופר ורדיית הפת שהיא חכמה ואינה מלאכה. תנו רבנן את חג המצות תשמור לימד על חולו של מועד וכו' (כתוב ברמז שנ"ו):

והקרבתם אשה עולה לה' פרים בני בקר שנים וגו'. הרי שמצא פרים ולא מצא אילים, אילים ולא מצא כבשים, שומע אני לא יקריב עד שימצא כולם, תלמוד לומר שבעת ימים תקריבו אשה אפילו אחד מהן, או אפילו כולן מצויים, תלמוד לומר פרים בני בקר שנים ואיל אחד וגו':

מלבד עולת הבקר. כל התדיר מחברו קודם את חברו. התמידין קודמין למוספין, מוספי שבת קודמין למוספי ראש חדש, מוספי ראש חדש קודמין למוספי ראש השנה שנאמר מלבד עולת הבקר אשר לעולת התמיד תעשו את אלה. מנלן [מנלן] כדקתני טעמא מלבד עולת הבקר, דילמא תמידין הוא דקדמי למוספין משום דתדירי, מוספין דקדמי למוספין מנלן, א"ר אילעא דא"ק כאלה תעשו ליום שבעת ימים אלה כאלה, והאי מיבעי ליה לגופיה, א"כ נימיא קרא אלה תעשו ליום. אי כתב אלה תעשו ליום שבעת ימים ה"א אלה לשבעת הימים (אין מידי אחרינא לא), ליום כתיב (כאלה). ואכתי אימא אלה ליום אבל שאר יומי לא ידענא כמה, אמר קרא תעשו שיהו כל העשיות שוות, אביי אמר לעולם מגופיה דקרא, אם כן ליכתוב קרא מלבד עולת הבקר ולישתוק ומה ת"ל אשר לעולת התמיד, הכי קאמר הך דתדיר היא תקדום:

כאלה תעשו ליום שבעת ימים למה נאמר, שהיה בדין הואיל וחג טעון חגיגה והפסח טעון חגיגה מה החג (מה) פוחת והולך אף הפסח יהא פוחת והולך, תלמוד לומר כאלה תעשו שלא להוסיף ולא לגרוע. על עולת התמיד יעשה מגיד שאין מוספין קרבין אלא בינתים. וביום הבכורים בקריבכם (כתוב בפסוק ראשית וגו' ברמז תנ"ג). וביום הבכורים למה נאמר, לפי שהוא אומר עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמשים יום יכול מנה חמשים והקרב מנחה בחמשים ואחד, ת"ל וביום הבכורים. ועדיין אני אומר עשה יום טוב בחמשים ואחד והקרב מנחה בחמשים, ת"ל בשבועותיכם מקרא קדש הא אין עליך לומר כלשון אחרון אלא כלשון ראשון מנה חמשים והקרב מנחה בחמשים. מנחה חדשה לה', שתהא חדשה לכל המנחות שלא תקדמנה מנחת אחרת, מכאן אמרו אין מביאין מנחה ובכורים קודם לעומר ואם הביא פסול, קודם לשתי הלחם לא יביא ואם הביא כשר. מה הפרש בין העומר לשתי הלחם, הקודם לעומר אסור לגבוה ואסור להדיוט לפיכך אם קרבו לא יעלו, הקודם לשתי הלחם אסור לגבוה ומותר להדיוט לפיכך אם קרבו יעלו. ר' טרפון אומר הואיל ועומר מתיר ושתי לחם מתירות אם למדתי למנחות הבאות קודם לעומר שהן פסולות אף מנחות הבאות קודם לשתי הלחם יהו פסולות, א"ל ר' יהודה בר נחמן לא אם אמרת במנחות הבאות קודם לעומר שלא כשרו לא לגבוה ולא להדיוט תאמר במנחות שקדמו לשתי הלחם שאינן פסולות שאע"פ שלא כשרו לגבוה הוכשרו להדיוט. נסתכל בו רבי עקיבא וצהבו פניו, א"ל רבי יהודה צהבו פניך שהשבת את הזקן תמה אני עליך אם תאריך ימים בעולם. אמר רבי יהודה בר רבי אילעא בפסח היה הדבר וכשבאתי לעצרת אמרתי היכן יהודה בר נחמן אמרו לי הלך לו וכו':

במדבר - פרק כט - המשך רמז תשפב

ובחדש השביעי באחד לחדש הה"ד לעולם ה' דברך נצב, תני רבי אליעזר בעשרים וחמשה באלול נברא העולם ואתיא כרב דתניא בתקיעתא דרב זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון כי חוק לישראל הוא ועל המדינות בו יאמר איזו לחרב ואיזו לשלום איזו לרעב ואיזו לשובע ובריות בו יפקדו להזכירם לחיים ולמות, נמצאת אומר בראש השנה נברא אדם הראשון. בשעה ראשונה עלה במחשבה. בשניה נמלך במלאכי השרת. בשלישית כנס עפרו. ברביעית גבלו. בחמישית רקמו. בששית העמיד גולם על רגליו. בשביעית זרק בו נשמה. בשמינית הכניסו לגן עדן. בתשיעית צוהו. בעשירית עבר על צוויו. באחת עשרה נידון. בשתים עשרה יצא בדימוס מלפני הקב"ה, אמר לו הקב"ה אדם אתה סימן לבניך כשם שנכנסת לפני בדין ביום הזה ויצאת בדימוס, כך עתידין בניך להיות נכנסין לפני בדין ביום הזה ויוצאים בדימוס. ר' יהודה בר נחמן בשם ריש לקיש פתח עלה אלקים בתרועה ה' בקול שופר בשעה שהקב"ה עולה ויושב על כסא דין בדין הוא עולה שנאמר עלה אלקים בתרועה, ובשעה שישראל נוטלין שופר ותוקעין הקב"ה עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים דכתיב ה' בקול שופר, ומתמלא עליהם רחמים ומרחם עליהם והופך להם מדת הדין למדת רחמים, אימתי בחדש השביעי. רבי יאשיה פתח אשרי העם יודעי תרועה, ואוה"ע אין יודעין להריע קרנות יש להם וכמה בוקינוס יש להם וכמה סלפירים יש להם ואתה אומר יודעי תרועה, אלא אשרי העם שיודעים לפתות את בוראם בתרועה, אימתי בחדש השביעי:

רבי ברכיה פתח תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו וכי כל החדשים אינן חדש אלא בכסא ושאר חדשים אינן נכנסין אלא ליום חגנו והלא ניסן חדש ונכסה ויש לו חג בפני עצמו, אלא איזו חדש שנכסה ויש לו חג וחגו בן יומו זה תשרי. תשרי כתיב על שם תישרי ותשבוק כל חובינו, אימתי בחדש השביעי. רבי לוי בשם רבי חמא בר חנינא פתח כה אמר ה' גואלך קדוש ישראל אני ה' אלקיך מלמדך להועיל, מהו מלמדך מסקר לך כהדין מסאסא שהוא מסקר להדא פרתא, ושלשה שמות נקראו לו מלמד מרדע דרבן, מלמד שהוא מלמד לפרה לחרוש. מרדע שהוא מורה דעה בפרה. דרבן שהוא מורה בינה לפרה. אמר הקב"ה לפרתו אדם עושה דרבן וליצרו הרע אינו עושה דרבן. מדריכך בדרך תלך משל לבן מלך שהיה לו דין לפני אביו, א"ל אביו אם מבקש אתה לזכות לפני בדין מנה לך ניקולוגוס פלוני ואתה זוכה בדין, כך אמר הקב"ה לישראל אם מבקשים אתם לזכות לפני בדין תהיו מזכירים זכות אבותיכם ואתם זוכים לפני בדין. אחד זה אבינו אברהם שנאמר אחד היה אברהם. זכרון תרועה זה אבינו יצחק וירא והנה איל אחר וגו'. מקרא קדש זה אבינו יעקב שמע אלי יעקב וישראל מקוראי. ואימתי מזכירים זכות אבות ואתם זוכים לפני בדין בחדש השביעי:

ר' חייא בר חמא בשם רבי לוי פתח אך הבל בני אדם כזב אני איש, אמר רבי נחמיה כל הבלים וכזבים שישראל עושין בעולם הזה כדאי הוא אבינו אברהם לכפר את כולן ומה טעם האדם הגדול בענקים. במאזנים לעולת [במאזנים] מתכפר להן בחדש שמזלו מאזנים ואיזה זה תשרי. בחדש חדשו מעשיכם. שופר שפרו מעשיכם, אמר הקב"ה אם שפרתם מעשיכם לפני הרי אני נעשה לכם כשופר הזה מה השופר הזה מכניס בזו ומוציא בזו אף אני עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים ומתמלא עליכם רחמים ומרחם אתכם והופך לכם מדת הדין למדת רחמים אימתי בחדש השביעי.

דבר אחר בחדש השביעי בחדש שהוא משובע במצות, שופר בתוכו, כפור בתוכו, לולב בתוכו, ערבה בתוכו, סוכה בתוכו.

דבר אחר בחדש השביעי בחדש שהוא (משופע) [משובע] בכל, גרנות בתוכ, גיתות בתוכו, כל מיני מגדים בתוכו.

דבר אחר בחדש השביעי רבי ברכיה קרי ליה ירחא דשבועתא (שכן) [שבו] נשבע הקב"ה לאברהם אבינו שנאמר ויאמר בי נשבעתי נאם ה', מה צורך לשבועה זו, אמר אבינו אברהם לפני הקב"ה רבון העולמים גלוי וידוע היה לפניך בשעה שאמרת לי קח את בנך שהיה בלבי להשיבך וכבשתי את יצרי ולא השבתיך, כך כשיהו בניו של יצחק באין לידי עבירה ומעשים רעים תהא נזכר להם עקדת אביהם ומתמלא עליהם רחמים ומרחם עליהם והופך להם מדת הדין למדת רחמים, אימתי בחדש השביעי. וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל אמר רבי יודן מלמד שהראה הקב"ה לאברהם אבינו את האיל נוטש מחורש זה ונסבך בחורש אחר, א"ל הקב"ה כך עתידין בניך להיות נאחזין בעונות ונסבכין בצרות וסופן ליגאל בקרניו של איל, שנאמר וה' עליהם יראה ויצא כברק חצו וה' אלקים בשופר יתקע. אמר רבי חנינא מלמד שהראה הקב"ה לאברהם אבינו את האיל נוטש מחורש זה ונסבך בחורש אחר, אמר ליה הקב"ה כך עתידין בניך להיות נאחזין באומות נסבכין במלכיות ונמשכין ממלכות למלכות, מבבל למדי, וממדי ליון, ומיון לאדום, וסופן להגאל בקרניו של איל שנאמר וה' עליכם יראה ויצא כברק חצו וגו'. כל השביעיים חביבים (כתוב ברמז רע"ו). רבי יוחנן וריש לקיש היו מתקשין, תנינן יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה, אמרין אם דבר תורה הוא במדינה למה נדחה, ואם אינו דבר תורה אף במקדש לא ידחה, עד דאינון יתיבין מתקשיי ן, עבר רב כהנא אמרין הא אתא מרא דשמעתא ניקום ונשאול, קמון ושאלון ליה, אמר לון כתוב אחד אומר יום תרועה יהיה לכם וכתוב אחד אומר זכרון תרועה מקרא קדש כיצד יתקיימו שני כתובים הללו, בזמן שהוא בא בחול יום תרועה, ובזמן שהוא בא בשבת זכרון תרועה מזכירין אבל לא תוקעין. תני רבי שמעון ידחה במקדש שהן יודעין זמנו של חדש ואל ידחה במדינה שאין יודעין זמנו של חדש. תנא ר' שמעון בן יוחאי אומר יום תרועה יהיה לכם ועשיתם במקום שהקרבנות קרבין. אמר ר' תחליפא קיסריא בכל הקרבנות כתיב והקרבתם וכאן כתיב ועשיתם, אמר הקב"ה מכיון שנכנסתם לפני בדין ביום הזה ויצאתם בדימוס מעלה אני עליכם כאלו היום נעשיתם כאלו היום בראתי אתכם בריה חדש הה"ד כי כאשר השמים החדשים וגו':

שבתון זכרון תרועה (כתוב ברמז תרמ"ו). ר' אליעזר אומר שופר וכל מכשירין דוחין את השבת שנאמר יום תרועה יהיה לכם ואפילו בשבת, למאי אילימא לתקיעה והא תנא דבי שמואל כל מלאכת עבודה לא תעשו יצא תקיעת שופר ורדיית הפת שהיא חכמה ואינה מלאכה, אלא למכשיריו. ורבנן ההוא מיבעי להו ביום ולא בלילה, ורבי אליעזר נפקא ליה מביום הכפורים תעבירו שופר וגמרי מהדדי. ועניתם את נפשותיכם (כתוב ברמז תרמ"ח). והקרבתם עולה לריח ניחוח וגו' אלו אתה מקריב חוץ מן האמור בתורת כהנים, אתה אומר כן או הן הן האמורים בתורת כהנים וכי שוין הן, הא אין עליך לומר כלשון האחרון אלא כלשון הראשון אלו אתה מקריב חוץ מן האמור בתורת כהנים. פרים בני בקר וגו' הרי שמצא פרים ולא מצא אילים, אילים ולא מצא כבשים, שומע אני לא יקריב עד שימצא כולן, ת"ל (שבעת ימים תקריבו אשה לה') [והקרבתם עולה] אפילו אחד מהן. או אפילו כולן (מנין) [מצויים], ת"ל פרים בני בקר שנים:

(מלבד חטאת הכפורים) [כתוב ברמז שפ"ו). מלבד עולת התמיד ומנחתה תמימים יהיו לכם ונסכיהם מקיש נסכים לבהמה מה בהמה נפסלת במומין בחסר וביתר אף נסכים נפסלין במומין בחסר וביתר:

ובחמשה עשר יום לחדש השביעי הזה מקרא קדש יהיה לכם קבעו הכתוב חובה:

וחגותם (אותו) חג לה'. תנן הלכות חגיגה כהררין התלויין בשערה. חגיגה מיכתב כתיבא וחגותם חג לה', כדאמר ליה רב פפא לאביי ממאי דהאי וחגותם זביחה דילמא אמר רחמנא תחוגו חגא, אלא אתיא מדבר מדבר כתיב הכא ויחוגו לי במדבר וכתיב הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר מה להלן זבחים אף כאן זבחים. ומאי כהררין התלויין בשערה, דברי תורה מדברי קבלה לא ילפינן:

והקרבתם עולה אשה ריח ניחוח. הני [שבעים פרים] כנגד מי כנגד שבעים אומות, פר יחידי כנגד אומה יחידה. משל למלך בשר ודם שעשה סעודה, ליום אחרון אמר לאוהבו עשה לי סעודה כדי שאהנה ממך. אמר ר' יוחנן אוי להן לאומות העולם שאבדו ואינן יודעין מה אבדו, בזמן שבית המקדש קיים מזבח מכפר עליהן עכשיו מי מכפר עליהן. מנין לנסוך המים בחג, היה ר' עקיבא אומר נאמר הביאו עומר בפסח שתתברך לכם תבואה ונאמר הביאו בכורים בעצרת כדי שיתברכו להם פירות האילן אף נסוך המים בחג שיתברכו עליכם גשמים. ר' יהודה בן בתירא אומר נאמר בשני ונסכיהם וכו' (כדלעיל):

ביום השמיני עצרת, עצרו הכתוב מלצאת. הרי שהביא את קדשיו מבית פאגי לירושלים שומע אני יאכל בירושלים (וילך) [וילין] בבית פאגי, ת"ל ביום השמיני עצרת תהיה לכם עצרו הכתוב מלצאת, ואין עצירה אלא כניסה שנאמר ואני עצור לא אוכל לבוא בית ה' ויהי דבר ה' אל ירמיהו שנית והוא עודנו עצור וגו'. אין לי אלא יו"ט האחרון שעצור מלצאת, יו"ט הראשון מנין, ודין הוא הואיל וזה קרוי מקרא קדש וזה קרוי מקרא קדש מה זה עצור מלצאת אף זה עצור מלצאת. והרבתם עולה אשה ריח ניחוח לה' פר אחר איל אחד הרי שמצא פרים ולא מצא אילים, אילים ולא מצא כבשים, שומע אני לא יקריב עד שימצא כולן, תלמוד לומר שבעת ימים תקריבו אשה לה' אפילו אחד מהם, או אפילו כולן מצוין, ת"ל פר אחד איל אחד וגו':

ביום השמיני עצרת תהיה לכם. תניא רבי אליעזר אומר אין לו לאדם ביו"ט אלא או אוכל ושותה או יושב ושונה, ר' יהושע אומר חלקהו חציו לאכילה ושתיה וחציון לבית המדרש. אמר ר' יוחנן ושניהם מקרא אחד דרשו כתוב אחד אומר עצרת לה' אלקיך וכתוב אחד אומר עצרת תהיה לכם, הא כיצד, ר' אליעזר אומר או כלו לה' או כלו לכם, ר' יהושע אומר חלקהו חציו לה' וחציו לכם (כתוב ברמז תרנ"ג). מנחתם ונסכיהם אפילו בלילה מנחתם ונסכיהם אפילו למחר (כתוב ברמז תרמ"ט). איבעיא להו נסכים הבאין בפני טעונין שירה או אין טעונין שירה, כיון דאמר שמואל בר נחמן אמר ר' יונתן מנין שאין אומרים שירה אלא על היין אמרינן, או דילמא אאכילה ושתיה אמרינן אשתיה לחודיה לא אמרינן. כי אתא רב דימי אמר ר' יוחנן משום ר"ש בן יהוצדק אלה תעשו לה' במועדיכם אלו עולות הבאות חובה ברגל, לבד מנדריכם ונדבותיכם לימד על נדרים ונדבות שקרבין בחולו של מועד. לעולותיכם במה הכתוב מדבר אם בעולות נדר הרי כבר נאמר נדריכם, ואם בעולת נדבה הרי כבר נאמר נדבותיכם. הא אינו מדבר אלא בעולת יולדת ועולת מצורע. ולמנחותיכם במה הכתוב מדבר אי במנחת נדר הרי כבר אמור, ואי במנחת נדבר הרי כבר אמור, הא אינו מדבר אלא במנחת חוטא ובמנחת קנאות. ולנסכיכם ולשלמיכם מקיש נסכים לשלמים מה שלמים ביום אף נסכים ביום. ולשלמיכם לרבות זבחי שלמי (צבור) [נזיר], א"ל אביי ולימא מר לרבות שלמי פסח דאי שלמי נזיר נידר ונידב הוא דתנן כל הנידר ונידב קרב בבמת יחיד ושאינו נידר ונידבר אינו קרב בבמת יחיד ותנן המנחות והנזיר קרבין בבמת יחיד דברי ר' מאיר, סמי מכאן נזירות. רב דימי אמר לא תסמי מכאן נזירות תנאי היא הא ר' מאיר והא רבנ ן. ולנסכיכם ולשלמיכם (כתוב ברמז תפ"א). אלה תעשו לה' במועדיכם אלו נדרים ונדבות שנדר ברגל שיביאם ברגל. או אינו אלא נדרים ונדבות של כל השנה כולה, כשהוא אומר כי תדור נדר לה' אלקיך וגו' הרי נדרים ונדבות שנדר קודם הרגל אמורים, הא מה תלמוד לומר אלה תעשו לה' במועדיכם אלו נדרים ונדבות שנדר ברגל שמביאם ברגל. לבד מנדריכם ונדבותיכם לעולותיכם אלו [קיני] זבין וקיני זבות שנתנה תורה רשות שיביאם ברגל. ויאמר משה אל בני ישראל להפסיק הענין דברי ר' ישמעאל:

ביום השמיני עצרת, הלכה אדם מישראל מהו אבל מוריד הוא את הכלים מן המנחה ולמעלה בשביל כבוד יו"ט האחרון. אמר ר' יהושע בן לוי צריך אדם להפריש עצמו מסוכתו ביום השמיני שכבר אמרה תורה בסוכות תשבו שבעת ימים. ואם היתה סוכתו ערבה עליו היאך יעשה, אמר ר' הושעיא נכנס ומקדש בתוך ביתו ונכנס ואוכל בתוך סוכתו. (ד"א) [ר"א] צריך לפוסלה מבעוד יום, וכיצד הוא פוסלה מעביר חרות אחת והוא פוסלה. ולמה הטריחה עליו התורה שיכנס בתוך ביתו מפני שרגל בפני עצמו הוא. רבא אמר יום השמיני רגל בפני עצמו, פייס בפני עצמו, קרבן בפני עצמו, טעון ברכה לעצמו. מה ברכה הוא טעון, אמר ר' אילעא להזכיר בו זמן, תדע לך שהוא זמן בפני עצמו, אמר ר' אבין הלוי אמר ר' חייא בכל ימות החג כתיב וביום ובזה כתיב ביום, להודיעך שמועד בפני עצמו, מנין ממה שכתוב בענין ביום השמיני עצרת תהיה לכם:

זה שאמר הכתוב יספת לגוי ה' יספת לגוי נכבדת, אתה נותן לישראל בן הוא מוהלו לשמונה ימים. אתה נותן לו בית הוא קובע מזוזה, נתת לו גג הוא עושה לו מעקה. נתת שלוה לפרעה שמא קראך ה' לא בחרופין ובגדופין מי ה' אשר אשמע בקולו. נתת שלוה לסנחריב שמא קראך ה' לא בחרופין ובגדופין מי בכל אלקי הארצות וגו'. נתת שלוה לנבוכדנצר שמא קראך ה' לא בחרופין ובגדופין ומן הוא אלה וגו'. נתת שלוה לדוד נכבדת וברכך ויברך דויד את ה' לעיני כל הקהל ויאמר דויד ברוך אתה ה', נתת שלוה לשלמה נכבדת וברכך ברוך ה' אשר נתן מנוחה לעמו ישראל וגו'. נתת שלוה לדניאל נכבדת וברכך שנאמר ענה דניאל ואמר להוא שמיא די אלהא מברך. רבנן אמרי יספת לגוי כל שאתה מוסיף לנו ימים טובים אנו מוסיפין לך קרבנות. אמר רבי לוי בכל חדש וחדש [שבקיץ] בקש הקב"ה ליתן לישראל מועד, בניסן נתן להם פסח. באייר נתן להם פסח קטן. בסיון נתן עצרת. בתמוז היה בדעתו ליתן להם מועד גדול ועשו העגל ובטל תמוז ואב ואלול, ובא תשרי ופרע להם ראש השנה ויום הכפורים והחג, א"ל הקב"ה לאחרים הוא פורע ושלו אינו נוטל תן לו יומו. ביום השמיני עצרת תהיה לכם זש"ה תן חלק לשבעה וגם לשמונה, ר' אליעזר אומר תן חלק לשבעה אלו שבעת ימי השבת, וגם לשמונה אלו שמונת ימי המילה. ור' יהושע אומר תן חלק לשבעה אלו שבעת ימי הפסח, וגם לשמונה אלו שמונת ימי החג.

דבר אחר תן חלק לשבעה [א"ר לוי תן חלק לשבעת ימי החג] וגם לשמונה הזהיר אף בקדושת יום השמיני. אמר ר' יהודה בר ר' סימון בשם ר"מ אם נתת חלק לשבעת ימי הגדה [וגם לשמונה] אתה זוכה שאתן לך בן ואתה מוהלתו לשמונה. להלן אומר עצרת לה' אלקיך וכאן עצרת תהיה לכם, אמר ר' חנינא בר אדא בפסח אני נועל בפניכם את הרוחות ואת הגשמים בשביל שתזקקו למלאכת השדה, אבל בחג אתם נועלים עצמכם מלפני ואני פותח לכם את האוצרות שבהם הרוחות ושבהם הגשמים. ד"א א"ר לוי בשם ר' חמא בר חנינא למה הדבר דומה לשני פרגמטוטין שנכנסו למדינה אמר אחד לחברו אם פותחין אנו שנינו כאחת הרי אנו עושין זול במדינה, אלא את פתח שבתך ואני פותח שבתי:

מה יפו פעמים בנעלים [בנעל אין כתיב כאן אלא בנעלים] בשתי נעילות, נעילה בפסח נעילה בחג, אמר הקב"ה לישראל בני אתם נועלין [בפני] הפסח ואני נועל בפניכם בחג משיב רוחות ומעלה עננים ומוריד גשמים ומפריח טללים ומגדל צמחים ומדשן פירות. ואתם נועלים בפני בפסח ואתם יוצאים וקוצרין ומוציאין אותה מלאה ברכות, לפיכך צריך הכתוב לומר ביום השמיני עצרת. ד"א למה נעצרו עוד יום אחד, רב אמר משל למה הדבר דומה למלך שהיגע לו יו"ט באו אריסיו וכבדו אותו באו בני ביתו וכבדו אותו, היתה מטרונא מרמזת בהם עד שנוהג עמכם תבעו צרכיכם מן המלך, כך התורה מרמזת לישראל תבעו צרכיכם כיצד וביום השמיני ונסכיהם, ביום הששי ונסכיה, וביום השביעי כמשפטם מ"ם יו"ד מ"ם מים, כיון שלא הבינו כבשה אותם עוד יום אחד זה יום השמיני. אתה מוצא כשם שעצרת של פסח רחוקה חמשים יום אף זאת היתה צריך להיות רחוקה חמשים יום, ולמה היא סמוכה לחג, אמר ר' יהושע בן לוי משל למה הדבר דומה למלך שהיו לו בנים הרבה מהן נשואין [במקום רחוק ומהם נשואין] במקום קרוב [כשהיו מבקשים אותם שהיו נשואים במקום קרוב] באין אצלו וכשהיו מבקשין לילך ולחזור היו הולכין ובאין ומניחן, למה כך שהדרך קרובה, וכל יום שהן מבקשין לילך [היו הולכין ובאין] אבל אותן שהיו נשואין במקום רחוק באין אצלו וכשהיו מבקשין לילך היה כובשן עוד יום אחד אצלו, כך בפסח ימי הקיץ והן עולין בעצרת לירושלים אחר חמשים יום אבל עכשיו אחר החג ימות הגשמים הן והדרכים טרחות, לפיכך אמר הקב"ה עד שהן כאן יעשו את העצרת הוי ביום השמיני עצרת:

והקרבתם עולה אשה אמר ר' פנחס בר חמא שבעים פרים היו שהיו ישראל מקריבים בחג כנגד שבעים אומות שישבו בשלוה. וכן היה ר' ברכיה מחשבן, ביום הראשון שלש עשרה ובשביעי שבעה הרי עשרים, ביום השני שנים עשר ובששי שמונה הרי עשרים, ביום השלישי אחד עשר ובחמישי תשעה הרי עשרים, וביום הרביעי עשרה הרי שבעים, אמר הקב"ה בני כל ימי החג אנו טורחין עם האורחים אני ואתם נסעוד היום הזה, הוי פר אחד ואיל אחד. אמר רבי חנינא בר יודן כיון שהיו ישראל עולין לירושלים ומקריבין קרבנות החג כביכול הקב"ה מסביר להם פנים, ומה אומר להם בני תהיו שונים היום הזה בטובה ובאין אצלי, מנין דכתיב אלה תעשו לה' במועדיכם. מה ראה להיות פוחת בכל יום, אלא למדתך תורה דרך ארץ שאם ילך אדם לאכסניא וקבלו חברו, יום ראשון מאכילו עופות, בשני מאכילו דגים, בשלישי בשר, ברביעי ירק, פוחת והולך עד שמאכילו קטניות. תהיה לכם א"ל הקב"ה לישראל השמחה נאה לכם המועדים נאים לכם ימים טובים נאים לכם. ביום השמיני עצרת, יספת לגוי, ישראל אם אתה נותן לו בן [הוא מונה ח' ימים ומל אותו] אם הוא בכור פודהו לשלשים יום, הגדיל מוליכו לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ומברכך בכל יום ויום ואומר ברכו את ה' המבורך.

דבר אחר יספת לגוי, להכותים אתה מרבה להם ימים טובים אוכלין ושותין ופוחזים נכנסין לבתי תרטיאות ולבתי קרקסאות ומכעיסין אותך בדבריהם ובמעשיהם, אבל ישראל אינן כן אתה נותן להם ימים טובים הן אוכלין ושותין ושמחים ונכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ומרבים בתפלות ומרבין במוספין וקרבין קרבנות, לפיכך צריך הכתוב לומר ביום השמיני. אמר רבי אלכסנדרי משל למלך שבאת לו שמחה כל שבעת ימי המשתה היה בנו של מלך טורח עם האורחים, וכיון שיצאו שבעת ימי המשתה אמר המלך לבנו יודע אני שכל שבעת ימי המשתה היית טורח עם האורחים עכשיו אני ואתה נשמח יום אחד ואיני מטריח עליך הרבה אלא טול תרנגול אחד וליטרא אחת של בשר, כך כל שבעת ימי החג ישראל עסוקים בקרבנותיהן של אומות העולם דאמר ר' פינחס כל אותן שבעים פרים שהיו ישראל מקריבין בחג כנגד שבעים אומות שלא יצדה העולם מהן מה טעם תחת אהבתי ישטנוני ואני תפלה בטוחים אנו בתפלה. וכיון שיצאו שבעת ימי החג אמר הקב"ה לישראל עכשיו אני ואתם נשמח יחד ואיני מטריח עליכם הרבה אלא פר אחד ואיל אחד, וכיון ששמעו ישראל כך התחילו מקלסין להקב"ה ואומרים זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו. אמר ר' אבין אין אנו יודעין במה לשמוח אם ביום אם בהקב"ה, בא שלמה ופירש נגילה ונשמחה בך, בך בתורתך, בך בישועתך. אמר רבי יצחק בך בעשרים ושתים אותיות שכתבת לנו בתורתך ב' תרי ך' עשרים:

במדבר - פרק כט - רמז תשפג

אלה תעשו לה' במועדיכם. אלה עשיתם אין כתיב כאן, אלא אלה תעשו, התורה מרמזת לישראל ואומרת להם תמנין יומא. רבי ברכיה בשם רבי אבא בר כהנא אמר ושמרת את החוקה הזאת למועדה התורה מרמזת ואומרת תמנין יומיא. אמר רבי יודן ברבי סימון כתיב השקיפה ממעון קדשך מן השמים ומה כתיב בתריה היום הזה ה' אלקיך מצוך לעשות, מה ענין זה אחר זה, אלא כל זמן שישראל עושין רצונו של הקב"ה ומוציאין מעשרותיהן כראוי והן יכול לומר בערתי הקדש מן הבית הקב"ה מרמז להן לישראל ואומר להם תמנין יומיא ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כלכם היום:



לקודםתוכן ממשיך
חזרה למאגר תורני
חזרה למאגר תורני - שערי שכם


עיצוב וביצוע על ידי
צל הרים
to Sharei Shechem site