במדבר - פרק ה - רמז תרצו פרשת נשא: וידבר ה' אל משה לאמר צו את בני ישראל, הצווי מיד לדורות. או אינו אלא לאחר זמן, ת"ל צו את בני ישראל מזכר עד נקבה תשלחו ויעשו כן בני ישראל וישלחו אותם אל מחוץ למחנה, הא למדנו שהצווי מיד בשעת מעשה. (א) לדורות מנין כו' (כתוב ברמז שע"ז). וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש למה נאמרה פרשה זו לפי שנאמר ואיש אשר יטמא ולא יתחטא ונכרתה הנפש ההיא, עונש שמענו אזהרה לא שמענו, תלמוד לומר וישלחו וגו', הרי אזהרה לטמאים שלא יכנסו למקדש בטומאה, וישלחו מן המחנה ממחנה שכינה. שומע אני ממחנה לויה, לומר אל מחוץ למחנה תשלחום. הא עד שלא יאמר יש לי בדין אם נדחו טמאין (ב) ממחנה ארון הקל ק"ו ממינה שכינה החמור, אלא אם אמרת כן ענשת מן הדין לכך נאמר וישלחו מן המחנה ללמדך שאין עונשין מן הדין, רבי אומר אינו צריך ק"ו, אם כן למה נאמר וישלחו מן המחנה וגו' אלא בא הכתוב ליתן להן את המחיצות. וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל לנפש, שומע אני שלשתן במקום אחד, תלמוד לומר במצורה בדד ישב מחוץ למחנה מושבו, מצורע היה בכלל ויצא מן הכלל ולמד על הכלל כולו, מה מצורע שהוחמרה טומאתו וחמור שלוחו משלוח חברו, אף כל שהוחמרה טומאתו חמור שלוחו משלוח חברו. מכאן מנו חכמים למחיצות. כל שהזב מטמא מצורע מטמא, חמור מצורע שמטמא בביאה. כל שהמת מטמא הזב מטמא, חמור הזב שמטמא תחת אבן מטמא. (ג) כל שטבול יום מטמא, טמא מת מטמא, חמוור טמא מת שהוא מטמא את האדם. כל שמחוסר כפורים פוסל טבול יום פוסל, חמור טבול יום שהוא פוסל את התרומה. וישלחו מן המחנה וגו' למה נאמר אין לי אלא אלו, שאר טמאים מנין, היה ובי יאשיה אומר אמרת ק"ו אם נדחו טמאים ממחנה ארון הקל, ק"ו ממחנה שכינה החמור. אלא אם אמרת כן ענטת מין הדין, לכך נאמר (ד) וישלחו מן המחנה וגו' ללמדך שאין עונשין מן הדין. וישלחו מן המחנה בכל אדם הכתוב מדבר, או אינ מדבר אלא בלוים נושאי הארון, תלמוד לומר מזכר עד נקבה תשלחו בכל אדם הכתוב מדבר אחד גדולים ואחד קטנים במשמע. או אינו אלא כענין שענש, מה מצינו במטמא מקדש שלא ענש אלא גדולים, שנאמר ואיש אשר יטמא ולא יתהטא ונכרתה, אף כאן לא הזהיר רלר גדולים, תלמור לומר מזכר עד נקבה תשלחו אחד גדולים ואחד קטנים במשמע. אמר טמא נפש ואל יאמר זב (כתוב ברמז תקנ"ג). רבי אליעזר אומר יכול דחקו זבים ומצורעים ונכנסו לעזרה בפסח הבא בטומאה יכול יהו חייבים, תלמוד לומר וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש, בזמן שטמאי מתים משתלחין זבין ומצורעין משתלחין: במדבר - פרק ה - רמז תרצז תניא רבי יוסי אומר לא מקומו של אדם מכבדו אלא האדם מכבד את מקומו, שכן מצינו בסיני שכל זמן שהשכינה שרויה עליו אמרה תורה גם הצאן והבקר אל ירעו וגו' נסתלקה השכינה אמרה תורה במשוך המה יעלו בהר. וכן מצינו באהל מועד, שכל זמן שאהל מועד נטוי אמרה תורה וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב, הוגלל הפרוכת הותרו זבין ומצורעים ליכנס לשם. לפי שנאמר (ה) בכל קדש לא תגע יכול אף במעשר, תלמוד לומר ואל המקדש לא תבא, מה קדש שהוא במקדש אין באין אלא אחד ביאת שמש, אף קדש שאינו בבמקדש אין באים לו אלא אחד ביאת שמש, אף אני ארבה קדשי קדשים, תלמוד לומר בכל קדש לא תגע. שאני אומר מה מקדש אין באין לו אלא לאחר ביאת השמש, אף הקדש אין באין לו אלא לאחר ביאת השמש. אי מה מקדש אין מחוסרי כפרה באין לו, ואלו קדשי מקדש, אף אני אביא קדשי הגבולין שאין באין אלא לאחר ביאת השמש, ולמה מעטת המעשר, מפני שהוא נאכל בטבול יום, אין במשמע בכל קדש לא תגע אלא היולדת, אבל אומר אני מה יולדת שהיא מטמאה במגע ובמשא אף אני מרבה כל הטמטים במגע ומשא כמוה, תלמוד לומר דבר אל בני ישראל לרבות את הטמאין במגע ולא במשא. אין במשמע אלא במי שנטמא בחוץ () אל יכנם לפנים, אבל הנטמא בפנים אל יצא לחוץ, אמרת ולא יטמאו את מחניהם, ומנין אם יהיו שוגגין יהיו בהבאת חטאת. אמרת או נפש אשר תגע בכל דבר טמא וגו' והביא את אשמו לה' על חטאתו וגו', יכול אף המטמאה טומאה קלה בתוך השוק יהא בהבאת חטאת. וכי היכן היא (ז) עשה ולא תעשה של הבאת חטאת על מי שנטמא ונכנס למקדש שוגג. ומנין אם היו מזידין בהכרת אמרת ואיש אשר יטמא וגו' אין במשמע אלא מי שלא הוזה כל עיקר. טמא לרבות שהוזה ולא שנה. יהיה לרבות שהוזה ושנה ולא טבל. עוד לרבות שהוזה ושנה וטבל ולא העריב שמשו. [טומאתו] בו לרבות שהוזה ושנה וטבל והעריב שמשו ולא הביא כפרתו לכולם בעשה ולא תעשה בהבאת חטאת ובהכרת. וישלחו טמא ישתלח טמא ממקום טבול יום. וישלחו צרוע ישתלח מצורע ממקום הזב, יכול כולם ישתלחו חוץ למחנה אחת, אמרת וישלחו מן המחנה ריבה כאן מחנה אחת. אל מחוץ למחנה תשלחום ריבה כאן שתי מחנות: במדבר - פרק ה - רמז תרצט אמר רבי יוסי בחמשה דברים בין האולם ולמזבח שוה להיכל, כדרך שהן פורשין מן ההיכל בשעת הקטרה כך היו פורשין מבין האולם ולמזבח בשעת הקטרה. אבא שאול אומר עליה היתה מקודשת מכולם שלא היו עולים לשם אלא א"כ היה להם צורך. רבי יהודה אומר גג היה מקודש מן העליה, שלא היו עלוים לשם אלא אחת לשלש שנים לתקן: זב זה זב גמור. כל זב זה שראה ראיה אחת. צרוע זה מוסגר. כל צרוע זה מוחלט. כל צרוע וכל זב וכל טמא יכול שאין להיות משתלח אלא אדם שהוא (ט) יכול להשתלח, תלמוד לומר טמא לרבות כלים הנוגעים במת. וכל טמא לרבות שאר כל המטמאין שיראו קודם לרגל. דבר אל בני ישראל לרבות ערי חומה, ובצד השני וישלחו, זה שבשעה שהם עושין הפסח בטומאה זבין וזבות יולדות לא היו אוכלין ממנו ואם אכלו הרי אלו פטורין. מזכר זה טבול יום. עד נקבה לרבות מחוסרי כפרה. מזכר עד נקבה תשלחו אל מחוץ למחנה תשלחום חוץ לשלש מחנות, רבי אלעזר בן שמוע אומר אין במשמע אלא המשלחים לא הצריכו, ומנין אף המשתלח לא הצריכו, תלמוד לומר כן עשו בני ישראל, כן עשו מעצמן עשו לא הצריכו שיעשום משה ואהרן. משכר עד נקבה תשלחו (כתוב ברמז תק"ע). אמר רב קטינא אמר שמואל המכנים טמא שרץ למקדש חייב חטאת שרץ עצמו פטור, מאי טעמא אמר קרא מזכר עד נקבה תשלחו, מי שיש לו טהרה במקוה, יצא זה שאין לו טהרה במקוה. לימא מסייע ליה מזכר עד נקבה תשלחו פרט לכלי חרס דברי רבי יוסי הגלילי, מ"ט לאו משום דלית ליה טהרה במקוה, לא משום שנעשה אב הטומאה, יצא כלי חרס שאינו נעשה אב הטומאה: במדבר - פרק ה - רמז תש רבי יונתן אומר מזכר עד נקבה תשלחו למה נאמר, לפי שנאמר וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש אין לי אלא אלו, שאר טמאים מנלן, קל וחומר הוא ומה אם נדחו טמאים ממחנה ארון הקל, קל וחומר ממחנה שכינה חמור, אלא אם אמרת כן ענשת מן הדין, לכך נאמר מזכר עד נקבה. אין לי אלא זכר ונקבה, טומטום ואנדרוגינום מנין, תלמוד לומר תשלחו. אין לי אלא שיכול להשתלח (י) שאין יכול להשתלח מנין, תלמוד לומר אל מחוץ למחנה תשלחו. אין לא אלא אדם, כלים מנין, ת"ל תשלחום. רבי עקיבא אומר מזכר עד נקבה תשלחו אחד אדם ואחד כלים במשמע. רבי ישמעאל אומר הרי אתה דן, הואיל ואדם מטמא בנגעים וכלים מטמאים בנגעים מה אדם טעון שלוח אף כלים יטענו שלוח. לא אם אמרת באדם שמטמא על גבי משכב ומשב [לפיכך טעון שלוח], תאמר בכלים שאין מטמאים על גבי משכב ומושב לפיכך לא יטענו שלוח, הרי אבן המנוגעת תוכיח שאינה מטמאה על גבי משכב ומושב (לפיכך) יטענו שלוח. רבי יוסי הגלילי אומר מזכר עד נקבה תשלחו מה זכר ונקבה מיוחדין שהן ראוין ליעשות אב הטומאה וטעונין שלוח, אף כל שראוי ליעשות אב הטומאה טעון שלוח, יצא פחות משלש על שלש שאין ראוי ליעשות אב הטומאה בכל התורה. רבי יצחק אומר הרי הוא אומר ואם לא יכבם ובשרו לא ירחץ על רחיצת גופו ענש הכתוב כרת, או לא ענש הכתוב אלא על כבוס בגדים, אמרת מה מת החמור לא ענש בו על כבוס בגדים, נבלה קלה דין הוא שלא יענש בו על כבוס בגדים. אל מחוץ למחנה תשלחום למה נאמר, לפי שהוא אומר וישלחו מן המחנה, שומע אני לא יגעו לא בארון ולא בנושאין אבל יתנו להם מקום בפני עצמן, תלמוד לומר אל מחוץ למחנה תשלחום, ולא יטמאו את מחניהם מכאן אמרו שלש מחנות הן, מחנה ישראל ומחנה לויה ומחנה שכינה. מפתח ירושלים עד הר הבית מחנה ישראל. מפתח הר הבית עד העזרה מחנה לויה. מפתח העזרה ולפנים מחנה שכינה. הה"ד אשר אני שוכן בתוכם: במדבר - פרק ה - רמז תשא חביבין הן ישראל שאע"פ שהן טמאין שכינה שרויה ביניהן, וכן הוא אומר השוכן אתם בתוך טומאותם, ואומר ולא יטמאו את מחניהם אשר אני שוכן בתוכם, ואומר ולא תטמא את הארץ אשר אתם יושבים בה, אשר אני שוכן בתוכה. רבי יוסי הגלילי אומר בוא וראה כמה כח עבירה קשה שער שלא פשטו ידיהם בעבירה לא היו בהן זבין ומצורעין, משפשטו ידיהם בעבירה היו בהם זבים ומצורעים. לפי דרכנו למדנו ששלשה דברים אלו אירעו (יא) בו ביום וכו' (כתוב למעלה ברמז שס"ג). ויעשו כן בני ישראל וישלחו להודיע שבחן של ישראל, שכשם שאמר להם משה כן עשו. מה תלמוד לומר כאשר דבר ה' אל משה כן עשו בני ישראל מלמד שאף הטמאים לא עיכבו: וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל בני ישראל איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם, למה נאמרה פרשה זו, לפי שהוא אומר נפש כי תחטא ומעלה מעל וגו', [אבל בגוזל הגר לא שמענו (בכל התורה), ת"ל דבר אל בני ישראל]. איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם, בא הכתוב ולמד על גוזל הגר ונשבע לו ומת שישלם קרן וחומש לכהנים ואשם למזבח. זו מדה בתורה כל פרשה שנאמרה במקום אחד וחסר בה דבר אחד וחזר ושנאה במקום אחר לא שנאה אלא על שחסר בה דבר אחד. [לאמר] ר"ע אומר כל מקום שנאמר לאמר צריך לדרוש. ר' יאשיה אומר איש או אשה למה נאמר, לפי שהוא אומר וכי יפתח איש בור או כי יכרה איש בור, אין לי אלא איש אשה מנין, ת"ל איש או אשה להשוות את האשה לאיש בכל חטאות ונזקים שבתורה, רבי יונתן אומר אינו צריך שכבר נאמר בעל התור ישלם, ואומר שלם ישלם המבעיר את הבערה, מה תלמוד לומר איש או אשה לתלמודו הוא בא. תנן התם בא סימן התחתון ולא העליון או חולצת או מתיבמת, מנא הני מילי אמר רב יהודה אמר רב וכן תנא דבי רבי ישמעאל אמר קרא איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם, השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה, מה איש בסימן אחד אף אשה בסימן אחד, מה איש תחתון ולא עליון אף אשה תחתון ולא עליון. כי יעשו מכל חטאת האדם למה נאמר, לפי שהוא אומר נפש כי תחטא ומעלה מעל או מצא אבדה וגו' אין לי אלא (יב) משקר באלו משקר במקום, בשאר כל דבר מנין, תלמוד לומר כי יעשו מכל חטאת האדם, למעול מעל אין מעילה בכל מקום אלא שקור, וכן הוא אומר וימעלו בני ישראל מעל בה' ואומר וימת שאול במעלו אשר מעל בה', ואומר בעוזיהו צא מן המקדש כי מעלת, ואומר ומעלה בו מעל, הא אין מעילה בכל מקום אלא שקור. ואשמה הנפש ההיא למה נאמר, לפי שהוא אומר איש או אשה אין לי אלא איש או אשה, טומטום ואנדרוגינוס מנין, ת"ל ואשמה הנפש ההיא, (ואשמה הנפש ההיא, ההיא) הכל במשמע האנשים והנשים והגרים (במשמע), ואשמה [משמע] מביא את אלו ומביא את הקטן, אמרת ומה אם ע"ז חמורה פטר בה את הקטן, ק"ו לכל מצות האמורות בתורה. ואשמה הנפש ההיא למה נאמר, מנין אתה אומר לגוזל את הגר ונשבע לו והלך להביא את הכסף ואת האשם ולא הספיק להביא עד שמת שהיורשין פטורין, ת"ל [ואשמה הנפש ההיא]. אי כשם שפטורין מן האשם כך יהו פטורים מן מקרן, ת"ל] ונתן לאשר אשם לו. ואשמה הנפש למה נאמר, מנין אתה אומר המדליק גדישו של חברו ביום הכפורים (יג) שאע"פ שאין בית דין נפרעין ממנו שהוא נידון בנפשו, תלמוד לומר ואשמה הנפש ההיא: והתודו למה נאמר, לפי שהוא אומר והתורה אשר חטא עליה אין לי אלא חטאת שטאונה וידוי, אשם מנין, תלמוד לומר ואשמה הנפש ההיא, ר' נתן אומר אב לכל המומתין שטעונין וידוי. לפי שנאמר והתודה אשר חטא יתודה על חטא אשר חטא, עליה על המחטאת כשהיא קיימת לא משנשחטה. אין במשמע שיתודה היחיד אלא על ביאת המקדש. ומנין אף מיתות וכריתות, אמרת חטאת חטאתם כל חטאתם לרבות מצות לא תעשה. כי יעשו לרבו לרבות מצות עשה. אין במשמע וידוי אלא יחיד, מנין אף לצבור, אמרת והתודו, אין במשמע וידוי (יג) אלא בארץ, מנין אף בגלות, אמרת והתודו את עונם ואת עון אבותם, וכן דניאל אומר לך ה' הצדקה וגו' מפני מה כי חטאנו לך: דבר אל בני ישראל ישראל מתודים ואין מתודים לא ע"י נכרים ולא ע"י תושבים. או בני ישראל פרט לגרים, אמרת (יד) איש או אשה כי יעשו שחשבו לעשות ולא עשו. מכל חטאת האדם ממה שבינו לבין חברו הגנבות ועל הגזלות ועל לשון הרע. למעול מעל על אשמות מתודים, יכול בזמן שהן מביאין, מנין בזמן שאין מביאין, תלמוד לומר למעול מעל לרבות הנשבע בשם לשקר והמקלל. ואשם ואשמה לרבות כל חייבי מיתות שיתודו, יכול אף הנהרגין על פי זוממין, לא אמרתי אלא ואשמה הנפש ההיא: והתודו את חטאתם אשר עשו. ולא על מה שעשה אביו שאם אמר לו תן לי פקדוני שהפקדתי אצל אביך והוא אומר לא הפקדת, משביעך אני ואמר אמן (ואחר זמן נזכר) שומע אני שהוא חייב, תלמוד לומר והתודו את חטאתם ולא על מה שעשה אביו. והשיב את אשמו בראשו למה נאמר, לפי שהוא אומר ושלם אותו בראשו אין לי אלא עיקר דמים, חומש מנין, ת"ל והשיב את אשמו בראשו וחמישתו יוסף עליו שיהא [הוא] וחומשו חמשה. ר' יאשיה אומר חומשו של סלע. ונתן לאשר אשם לו למה נאמר, לפי שהוא אומר לאשר הוא לו יתננו אין לי אלא הוא או שלוחו, מנין לרבות שליח בית דין והיורש, תלמוד לומר ונתן לאשר אשם לו. הרי שהיה חייב לחברו מנה ובא לב"ד ולא הספיק ליתנו עד שנמצא בעל חוב של נגזל מנין שמוציאין מיד הגזלן ונותנין לבעל חוב של נגזל, תלמוד לומר ונתן לאשר אשם לו מכל מקום: והשיב את אשמו בראשו. כשהוא בראשו מביא עליו חומש ואשם ואין מביאין על תשלומי ד' וה' חומש ואשם. ממעט אני בנגב שאינו משלם לאחר שבועה (טו) ולא אמעט בגזלן אחר שבועה, תלמוד לומר והשיב את אשמו בראשו כשהוא בראשו מביאין עליו חומש ואשם ואין מביאין על תשלומי כפל ועל תשלומי ד' וה' חומש ואשם, וחמישתו יוסף עליו על החומש לבד ממנו. רבי נתן אומר מנין לנושה בחברו מנה וחברו בחברו מנין שגובין מזה ונותנין לזה, תלמוד לומר ונתן לאשר אשם לו. ואם אין לאיש גואל וגו' וכי יש אדם בישראל שאין לו גואלין, (טז) אלא בגזל הגר הכתוב מדבר, הרי שגזל הגר ונשבע לו ושמע שמת הגר והיה מעלה כספו ואשמו לירושלים ופגע באותו הגר וזקפק עליו במלוה ומת זכה הלה במה שבידו דברי רבי יוסי מגלילי. ר' עקיבא אומר אין לו תקנה עד שיוציא גזלו מתחת ידו. בעי רבינא גזל גיורת מהו, איש אמר רחמנא ולא אשה, או דילמא אורחא דקרא הוא, א"ל רב אהרן לרבינא ת"ש דתניא איש אין לי אלא איש, אשה מנין, כשהוא אומר המושב הרי כאן שנים, אם כן מה תלמוד לומר איש, אתה צריך לחזור עליו אם יש לו גואלים אם לאו, קטן אי אתה צריך לחזור עליו בידוע שאין לו גואלים (כתוב ברמז שכ"ה). תנו רבנן אשם זה קרן, המושב זה חומש. או אינו אלא אשם זה איל ולמאי נפקא מינה לאפוקי מדרבא דאמר רבא בזל הגר שהחזירו בליל לא יצא החזירו חצאין לא יצא. החזירו חצאין לא יצא מאי טעמא אשם קרייה רחמנא, כשהוא אומר מלבד איל הכפורים הוי אומר אשם זה קרן. תניא אידך אשם זה קרן, המושב זה חומש. או אינו אלא אשם זה חומש, ומאי נפקא מינה לאפוקי ממתניתין, דתנן נתן לו את הקרן ולא נתן לו את החומש אין החומש מעכב [אדרבה חומש מעכב], כשהוא אומר והשיב את אשמו בראשו וחמשיתו הוי אומר אשם זה קרן. תניא אידך אשם זה קרן, המושב זה חומש, ובגזל הגר הכתוב מדבר. או אינו אלא המושב זה כפל ובגונב הגר הכתוב מדבר, כשהוא אומר והשיב את אשמו בראשו, הוי בממון המשתלם בראש הכתוב מדבר. אמר רבא גזל הגר שאין בו שרה פרוטה לכל כהן [כהן] לא יצא [מ"ט] נתינה כתיבא ביה. אמר רבא כהנים אין חולקין גזל הגר כנגד גזל הגר. מ"ט אשם קרייה רחמנא ואין חחלקין אשם כנגד אשם דמקבלי מתנות ההו. ואםפ נפלו לו עשר בהמות בגזל הגר פטורין ממעשר בהמה דתנן הלוקח וחנותן במתנה פטור ממעשר בהמה, דאי יורשין הוו הא אמר מר קנו בתפיסת הבית חייבין. ונפקא מינה שגזל חמץ ועבר עליו הפסח, מקבלי מתנה הוו ומתנה קאמר רחמנא דניתיב להו והא לא יהיב להו ולא מידי דעפרא בעלמא הוא, דאי יורשין הוו הא קא מורית להן אבוהון. תנו רבנן לה' לכהן קנאו השם ונתנו לכהנים שבאותו משמר, או אינו אלא לכל כהן שירצה, כשהוא אומר מלבד איל הכפורים אשר יכפר בו עליו, הוי בכהן שבאותו משמר הכתוב מדבר. תנו רבנן הרי שהיה גוזל כהן מנין שלא יאמר הואיל ויוצא לכהנים והרי הוא תחת ידי תהא שלי. ודין הוא אם בשל אחרים אני זוכה בשל עצמי לא כל שכן. רבי נתן אומר בלשון אחרת ומה דבר שאין לו חלק בו עד שלא נכנם לרשותן משנכנס לרשותן אין אחר יכול להוציאו מידן, דבר שיש לו לוק בו עד שלא נכנס לרשותן משנכנס לרשותן אינו דין שאין אחר יכול להוציאו מידן. לא אם אמרת בדבר שאין לו חלק בו שכשם שאין לו חלק בו כך אין לאחרים חלק בו, תאמר (בדבר) [בגזל שכשם] שיש לו חלק בו כך יש לאחרים חלק בו אלא גזלו יוצא מתחת ידו ומתחלק לכל אחיו הכהנים דאתיא לכהן לכהן משדה אחוזה. דתניא אחוזתו מה ת"ל מנין לשדה היוצאה לכהנים ביובל וגאלה אחד מן הכהנים מנין שלא יאמר הואיל ויוצאה לכהנים ביובל והרי היא תחת ידי תהא שלי ודין הוא בשל אחרים אני זוכה בשל עצמי לא כ"ש, תלמוד לומר כשדה החרם לכהן תהיה אחוזתו, אחוזתו שלו הא כיצד יוצאה מתחת ידו ומתחלקת לכל אחיו הכהנים. המביא גזלו עד שלא הביא אשמו יצא. הביא אשמו עד שלא הביא גזלו לא יצא, דאמר קרא מלבד איל הכפורים אשר יכפר ועדין לא כפר (כתוב ברמז תרע"ח): רבי נתן אומר ואם אין לאיש גואל אין לי אלא איש, אשה מנין, תלמוד לאמר להשיב האשם אליו, אבא חן משום כי אליעזר אומר בנגזל הכתוב מדבר, או אינו מדבר אלא בגזול, תלמוד לומר להשיב האשם אליו, הא בנגזל הכתוב מדבר מנין אתה אומר בגוזל את הגר ונשבע לו והלך להביא את הכסף ואת האשם ולא הספיק להביא עד שמת שהי רשין פטורין, תלמוד לומר מלבד אין הכפורים וגו'. כך היה רבי עקיבא שונה עד שלא בא (לכופרי) [לזפרונה] אבל משבא (מכופרי) [מזפרונה] אמר (אפילו) נתן את הכסף לאנשי משמר ומת, היורשי (פטורין, ו) אין מוציאין מיד כהן, וקורא אני עליו איש אשר יתן לכהן לו יהיה, והכהן אומר לו הבא אשם והקרב (כשהוא) [והוא] אומר האשם המושב לה' לכה וגו' את שצריך כפרה יצא מת שכפרה לו נפשו. מלבד איל הכפורים מכאן אתה אומר נתן הכסף ליהויריב ואשם לידעיה יצא וקורא אני עליו איש אשר יתן לכהן לו יהיה, או אפי' נתן האשם ליהויריב וכסף לידעיה יצא וקורא אני עליו איש אשר יתן לכהן לו יהיה, תלמוד לומר מלבד איל הכפורים, יחזור ויביא אשם אחד ויתנהו לידעיה ויזכה יהויריב בשלו. ואם אין לאיש גואל (יז) לאיש מכזרין ואין מחזרין לקטן, מלבד איל הכפורים מכאן אמרו משמרה שזכתה בכסף זכתה באיל. אשר יכפר פרט שיקדים אין לכסף. בו פרט לאיל שמתו [בעליו]. עליו לרבות האיל שמת. ובצד השני אתה אומר עליו מכפר הוא אשמו עליו: במדבר - פרק ה - רמז תשב וכל תרומה לכל קדשי בני ישראל. אמר ר' ישמעאל בא הכתוב ללמדך על מקדיש ערמתו עד שלא מירח שהוא פטור [מן התרומה] ומן המעשרות. או אף משמרחה, ת"ל ראשית (יז) דגנך תירושך ויצהרך, רבי עקיבא או מר בא הכתוב ללמדך שאם רצה לעשות כל גרנו תרומה רשאי ובלבד שישייר מקצת. וכל תרומה לכל קדשי בא הכתוב ולמד על התרומה שתהא נוהגת בכל, איסי בן עקיבא אומר אם מעשר הקל הרי הוא נוהג בכל, תרומה חמורה אינו דין שתהא נוהגת בכל. ד"א אם מעשר [הקל] שאינו נוהג בראשית הגז הרי הוא נוהג בכל, תרומה דין הוא שתהא נוהגת בכל. איסי בן מנחם אומר אם מעשר שאינו בא אלא למען תלמד ליראה הרי הוא נוהג בכל, תרומה חמורה דין הוא שתהא נוהגת בכל. אשר יקריבו לכהן לו יהיה, רבי ישמעאל וכי ברומה מקריבין לכהן ומה תלמוד לומר אשר יריבו לכהן, לפי שהוא אומר ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה' לאהיך, אבל לא שמענו מה יעשה להם, תלמוד לומר אשר יקרובו לכהן לו יהיה בא הכתוב ולמד על הבכורים שיהו נתונים [כולם] לכהנים. וכל תרומה לכל קדשי וגו' ריבה דברים סתומים שאין מפורשין בענין הזה, את מה אני מרבה החלה והחרמים (והעלות) [והעורות] והבכורות ופדיון פטר חמור ופדיון הבן. ואיש את קדשיו לו יהיו [כל הקדשים היו] בכלל (שנאמר) ואיש קדשי לו יהיו, משך הכתוב בכל הקדשים ונתן לכהנים ולא שייר מהם אלא תודה ושלמים ופסח ומעשר בהמה ומעשר שני ונטע רבעי שיהיו לבעלים. ואיש את קדשיו לו יהיו מכאן אתה אומר כהן שהקריב את הזבח שלו אפילו במשמר שאינו שלו הרי [עורו] שלו ועבודתו שלו: במדבר - פרק ה - רמז תשג ואיש את קדשיו לו יהיו, למה נאמר לפי שהוא אומר ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש וגו', לבעלים או קדש לכהנים, ת"ל ואיש את קדשיו לו יהיו בנטע רביעי הכתוב מדבר שיהו של בעלים דברי ר' מאיר. ר' (שמעון) [ישמעאל] אומר קדש לבעלים או קדש לכהן, הרי אתה דן (יח) מעשר שני קרוי קדש ונטע רבעי קרוי קדש, אם במעשר שני למדת שאינו אלא של בעלים אף נטע רבעי לא יהא אלא של בעלים, תרומה תוכיח שקרויה קדש ואינה אלא של כהנים והיא תוכיח לנטע רבעי שאע"פ שקרוי קדש לא יהא אלא של כהנים. (יט) אמרת הפרש מעשר שני טעון הבאת מקום ונטע רבעי טעון הבאים מקום, אם למדת מעשר שני שאינו אלא של בעלים אף נטע רבעי לא יהא אלא של בעלים, הרי בכורים יוכיחו שטעונים הבאת מקום ואינם אלא של כהנים, והם יוכיחו לנטע רבעי שאע"פ שטעון הבאת מקום ופדיון, ואל תוכיח תרומה שאע"פ שקרויה קדש אינה טעונה הבאת מקום, ולא בכורים שאע"פ שטעונין הבאת מקום אבל אין להם פדיון, ולא יהו אלא של כהנים (אדון שלשה לשונות כאחד, מעשר שני קרוי קדש וטעון הבאת מקום ופדיון ונטע רבעי קרוי קדש וטעון הבאת מקום ופדיון, ואל יוכיח תרומה שאע"פ שקרויה קדש אינה טעונה הבאת מקום ופדיון, ולא בכורים שאע"פ שטעונה הבאת מקום אבל אין להם פשיון), אלמוד דבר מדבר ואדון דבר מדבר, אלמוד דבר השוה בשלשה דרכים מדבר ששוה בשלשה דרכים, ואל אלמוד דבר השוה בשלשה דרכים מדבר שלא שוה בשלשב דרכים, (מה) [אם למדתי] מעשר שני שאינו אלא של בעלים אף נטע רבעי לא יהא אלא של בעלים. רבי יהושע אומר קדש לבעלים או קדש לכהנים, ת"ל ובשנה החמישית תאכלו את פריו להוסיף לכם תבואתו למי שכבר נתנו לו: במדבר - פרק ה - רמז תשד ואיש קדשיו לו יהיו. למה נאמר לפי שהוא אומר כל תרומות הקדשים אשר (יקדישו) [ירימו] בני ישראל שומע אני יטלום בזרוע, ת"ל ואיש את קדשיו לו יהיו, [מגיד שטובת הנאת קדשים לבעליהם], הרי שמדד להם בארץ ונתוספו אחרים עליהם יכול קורא אני עליו (ואיש את קדשיו לו יהיו ת"ל) ואיש אשר יתן לכהן לו יהיה [ת"ל ואיש את קדשיו לו יהיו] או אפי' מדד לו בקופה ונתוספו אחרים עליהם קורא אני עליו (איש אשר יתן לכהן לו יהיה, ת"ל) ואיש את קדשיו לו יהיו [ת"ל איש אשר יתן לכהן לו יהיה] ר' יוסי אומר הרי שפדה את בנו בתוך שלשים יום ומת קורא אני עליו ואיש אשר יתן לכהן לו יהיה, ת"ל ואיש את קדשיו לו יהיו, לאחר שלשים יום אין מוציאין מיד כהן, וקורא אני עליו איש אשר יתן לכהן לו יהיה: ואיש את קדשיו לו יהיו. קדשי ישראל לישראל, מעשר בהמתו (כ) ומעשר כספים ושלמים. קדשי כהן לכהן חטאת ואשמות מעשרות ובכורות. איש אשר יתן, מתנת איש מתנה ואין מתנת קטן מתנה, אין לי אלא מתנת איש מנין אתה מרבה אשה ויורשי קט, אמרת איש אשר יתן לכהן לו יהיה: איש איש כי תשטה אשתו. ילמדנו רבינו מי שמקנא לאשתו כיצד מקנא לה, כך שנו רבותינו המקנא לאשתו היה מוליכה לב"ד [הגדול] שבירושלים ומאיימין עליה כדרך שמאיימין על עדי נפשות, ואח"כ מעלין אותה לשער המשרח לשער נקנור ששם מטהרין את הילדות ואת המצורעין ומשקין את הסוטות, כהן היה מביא פיילי של הרם ונתן לתוכה חצי לוג מים מן הכיור, נכנס להיכל ופנה לימינו, מקום היה שם אמה על אמה והטבלא של שיש שם וטבעת קבועה בה ומגביהה ונוטל עפר מתחתיה ונוטל עפר מתחתיה ונותן על המים, שנאמר ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן, והיה כותב את המגלה ואם לא שכב איש אותך וגו', מכאן שנו רז"ל שפותחין בדיני נפשות בתחלה לזכות, ועוד כתיב ואת כי שטית וגו' יתן ה' אותך לאלה וגו', וכן שלמה אמר את אשר יחטא איש לרעהו וגו' ואתה תשמע השמים וגו'. ואם לא נטמאה וגו' ואם היתה טמאה לא היתה מספקת לשתות עד שפניה מוריקות ועיניה בולטות והיא מתמלאה גידין, והכהן אומר הוציאוה שלא תטמא את העזרה, וכשם שהמים בודקים את האשה כך המים בודקים את האיש שנאמר ובאו ובאו. וכשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל שנאמר ונטמאה ונטמאה. אבל אם שתתה ונמצאת טהורה אם היתה עקרה נפקדת, היתה למודה להיאת יולדת [בצער יולדת בריוה]. כעורים יולדת יפים שחורים יולדת לבנים, יולדת ארוכים נקבות יולדת זכרים שנאמר ואם לא נטמאה האשה. אמר הקב"ה למשה כתוב פרשת סוטה כדי שתהא יודעת איזה שם הכהן מוחק בשבילה והאיך היא מתפרסמת הה"ד איש איש כי תשטה אשתו. אם יש לו זכות תולין לה שנה או שנתים [או ג'] רבי (ישמעאל) [שמעון] אומר אין זכות תולה במים המרים, שאם אתה אומר כן, נמצאת מדהה [אתה את המים בפני] כל הנשים השותות ומוציא לעז על הטהורות ששתו לומר טמאות היו אלא שהזכות תולה להם, ר"מ אומר לעולם הזכות תולה במים המרים אבל אם היתה טמאה שוב אינה יולדת ואינה משבחת ומתנונת והולכת ואינה מתה אלא באותה מיתה. דכתיב שש הנה שנא ה' ושבע תובעת נפשו, רבי יוסי הגלילי אומר שבעה דברים הללו בסוטה הם אמורות. עינים רמות שהאשה הסוטה תולה עיניה לאיש אחר, וכן הוא אומר יען כי גבהו בנות ציון ותלכנה נטויות גרון ומשקרות עינים. לשון שקר שהיא נואפת אם איש אחר ומתעברת ממנו [ומשקרת לבעלה] ואומרת לבעלה ממך אני מעוברת, וידים שופכות דם נקי שהנואף והנואפת אין מחשבותיהם בכל שעה אלא און אימתי הם חוטאים ואומרים זה לזה [באיזה יום] באיזה מקום באיזו שעה. רגלים ממהרות לרוץ לרעה בודאי שממהרים לעשות החטא. יפיח כזבים עד שקר שאם יתפשו הם מכזבים ומשקרים ונשבעים ואומרים מסיהים היינו בדברים אחרים, ומשלח בדנים בין אחים [שכל ישראל אחים ורעים הם שנאמר למען אחי ורעי, והנואף אשת חברו הבעל שומע ושונאו ואף הנואף אינו יכול לראותו הוי משלח מדנים בין אחים] הרי שבעה דברים קשים שהסוטה עושה. אמרו רבותינו בשם רבי (חנינא) [הונא] אביו של רבי אחא הנואף והנואפת עוברים על עשרת הדברות. א"ל על תשעה אנו מודים (אלא על שבת) כיצד על אנכי שכל הנואף אשת חברו כופר בהקדוש ברוך הוא שנאמר כחשו בה' ויאמרו לא הוא. לא יהיה שנאמר כי ה' אלהיך אל קנא, ושתי פעמים אמור בסוטה ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו, ולמה שני פעמים לפי שהוא מקנא להקדוש ב"ה ולבעלה שנאמר כי מנחת קנאות היא שהם שתי קנאות. לא תשא שהוא נואף ונשבע על שוא שלא עשה. כבר את אביך שהנואף עם הסוטה מתעברת ממנו ואומרת לבעלה ממך אני מעוברת והעובר גדול ועומד ומכבד לבעלה סבור שהוא אביו ואינו אביו, ועובר בשוק ומבזה את הנואף סבור שאינו אביו והוא הביו. לא תרצה שהנואף נכנם על מנת שאם נתפס או יהרוג או יהרג. לא תנאף ודאי שהוא נואף, לא תגנוב גונב מקור חברו, וכן הוא אומר מים גנובים ימתקו וגו'. לא תענה שמעידה עדות שקר [לבעלה] ואומרת ממך אני מעוברת. לא תחמוד וגו' הפסוק כולו מגיד שהנואף חומד אשת חברו חומד כל אשר לו כיצד שכשבעלה נפטר מן העולם סבור שאותו הבן שלו וכותב לו דייתקי מכל נכסיו ומורישו כל מה שיש לו ואינו יודע שאינו בנו נמצא הנואף חומד כל מה שיש לחברו. אמרו לו לרבי חנינא הרי אמרו תשעה שבת כיצד עובר, אמר להם אף אני אומר לכם פעמים כהן ויש לו אשה כהנת (כא) וישראל נואף ובא עליה והיא ילדת ממנו סבורים בו שהוא בנו של כהן ועומד ומשמש בבית המקדש ונמצא מחלל את השבת. הרי עשרת הדברות שהסוטה עוברת עם הנואף, ועליה אמר שלמה ומוצא אני מר ממות את האשה אשר היא מצודים וחרמים צדה בעולם הזה ולעולם הבא וחרמים החרם הזה צד בים ואינו צד ביבשה אבל האשה צדה בים וביבשה: במדבר - פרק ה - רמז תשה והביא את קרבנה עליה עשירית האיפה קמח שעורים, לפי שנהג עמה מנהג בהמה לפיכך הביא קרבנה מאכל בהמה. לא יצוק עליה שמן שהשמן אור וקרוי יצהר וזו הביאה את האפלה לפיכך לא תהא אור במנחתה. לא יתן עליה לבונה, שהלבונה זכר לאמהות שנאמר אלך לי אל הר המור ואל גבעת הלבונה וזו פרשה מדרכיהן לפיכך תהא מנחתה מזכרת עון ולא מזכרת זכות. ולקח הכהן מים קדושים בכלי חרש וגו' ואם לא שטית טומאה תחת אישך וגו' ומן העפר וגו' הוא נברא מן העפר והיא נוצרת מן המים. ד"א למה לוקח מים ועפר ובודקה מפני שתחלתה מן המים. ד"א לפיכך היתה נבדקת במים ובעפר לפי שהן עדים שנאמר העדותי בכם וגו'. דבר אחר למה נבדקת במים [ובעפר] לפי שאדם זורע כמה שרעים בעפר ואינו יודע מה הן עד שהמים יורדין עליהן ומודיעין אם הן של בעל השדה או מה שורעו אחרים. ועין נואף שמרה נשף לאמר לא תשורני עין, הנואף אומר אין בריה בי, והקב"ה עיניו משוטטות בכל הארץ. ואומר אם יסתר איש במסתרים. כך דרך של עוברי עבירות משמרין שעת אפלה שלא יראה אותם בריה, וכן הגנב משמר שעת החשך שנאמר חתר בחשך בתים. וכן הוא אומר הוי המעמיקים מה' לסתיר עצה והיה במחשך מעשיהם. קשה הגנב והנואף שמסלקין את השכינה כביכול שהקב"ה מלא העליונים והתחתונים שנאמר הלא את השמים ואת הארץ אני מלא נאם ה' ובאיזה מקום בא הנואף לנאוף הלא הקב"ה בכבודו שם שנאמר מלא כל הארץ כבודו והנואף אומר סלק עצמך ותן לי מקום לשעה הדבר קשה עד מאד, כביכול הוא מלא רחמים וארך אפים ונותן לו מקום [לשעה] שנאמר כי הוא ידע מתי וירא און יתבונן, ואומר וסתר פנים ישים, הדא הוא דכתיב ועין נואף, ומה הקב"ה עושה וסתר פנים ישים יושב בסתר ישים פנים של נואף אף באותו העובר שהנואף והנואפת מבקשין שלא תתעבר אלא שיעשו תאותן בלבד והקב"ה מפרסמן בעולם הוי וסתר פנים ישים כדי שידעו הבריות ויאמרו בודאי שפנים של זה דומין לפני נואף שצר צורת העובר כדמות הנואף, לפיכך נקרא זמה שהן כופרים שניהן ואומרים אין אנו יודעין והבריות אומרים א"כ זה מה הוא. א"ר יצחק קשה כח הנואף שהוא מכשיל כח השכינה, כיצד העובר שהוא מתעבר מן האיש הקב"ה צר צורתו לארבעים יום (כב) ואח"כ הנואף בא עליה והקב"ה עומד ותוהה ואומר של מי אצור צורת האיש או צורת הנואף, כביכול צור ילדך תשי יו"ד זעירא תש ידי הצייר. א"ר אבהו משל למה הדבר דומה לצייר שהוא צר איקונין של מלך בא לגמור את הפרצוף אמרו לו מת המלך ועמד מלך אחר כיון ששמע הצייר כך נתרשלו ידיו התחיל לומר מה אעשה באלו הסימנין שבידי אצייר צורת מלך הראשון או צורת המלך השני התחיל תמה, וכן האיש משמש אם אשתו הקב"ה צר את העובר כדמות אביו חזר הנואף ובא עליה הרי נתערבו הסימנין, הוי אומר וסתר פנים ישים: איש איש כי תשטה אשתו, שני רבותינו אין הנואפין מנאפין ער שתכנס בהן רוח שטות שנאמר איש איש כי תשטה אשתו. למדנו לאשה, לנואף מנין דכתיב נואף אשה חסר לב. זש"ה אם יסתר איש במסתרים אוני לא אראנו, מהו לא אראנו לא אראנו ואפרסם מעשיו לבריות, משל לארכיטקסן של מדינה התחילו בני המדינה מטמינין כספם וזהבם לתוך אותן המטמונים, א"ל הארכיטקסן אני בניתי את המדינה ואני עשיתי את המטמונים ממני אתם מטמינים, כך אמר הקב"ה למנאפים ממני אתם מסתירים עצמכם אם יסתר איש במסתרים אני בראתי אתכם מחילין מחילין שנאמר ותשכח אל מחוללך, מהו אל מחוללך לאל שעושה אותך מחילין מחילין. [למה] אני ה' חוקר לב בוחן כליואני הוא שמקרב אתכם למשפט שנאמר וקרבתי אליכם למשפט, לפיכך אל תהיו טועים אחר יצר הרע (כג) שלא תשטה אשתו של אחר מכם, שנאמר איש איש כי תשטה אשתו. דבר אחר איש איש ללמדך שמועלת וכופרת בב', באישה של מעלה ובאשה של מטה, אמר לה הקב"ה באישך את (משחקת) [משקרת] שמא בי [אתה יכולה לשקר]. משל למה הדבר דומה למי שהיה חבוש בתוך שני בתים זה לפנים מזה, והיו שם שני שומרים אחד מבפנים ואחד מבחוץ, פתח את הפנימי ויצא ולא הרגיש בו השומר, בא לצאת מן החוצון הרגיש בו תפסו, א"ל באותו שבפנים שחקת, אבל בי אין אתה יכול לשחק, כך אמר הקב"ה למנאפת באישך שחקת, אבל אני יושב ומשחק על בריותי שנאמר יושב בשמים ישחק. מעשה בשתי אחיות שהיו דומות זו לזו והיתה [אחת] נשואה [בעיר] אחת [ואחת נשואה] בעיר אחרת, בקש בעלה של אחת מהן לקנאות לה ולהשקותה מים המרים בירושלים והלכה לאותה [העיר שהיתה אחותה] נשואה שם, אמרה לה אחותה מה ראית לבא לכאן, אמרה לה בעלי מבקש להשקות אותי מים המרים. אמרה לה אני הולכת תחתיך ושותה, אמרה לה לכי, לבשה בגדי אחותה והלכה תחתיה ושתתה מים המרים ונמצאת טהורה וחזרה לבית אחותה, יצתה לקראתה בשמחה וחבקה ונשקה כיון שנשקו זו לזו הריחה המים המרים ומיד מתה לקיים מה שנאמר אן אדם שליט ברוח: במדבר - פרק ה - רמז תשו ועד אין בה, אע"פ שאין לה עכשיו יש לה לאחר זמן. כיוצא בו לא הגידה אסתר אע"פ שלא הגידה עכשיו הגידה לאחר זמן שנאמר כי הגידה אסתר מה הוא לה, ואף יש לה לאחר זמן שנאמר והייתי עד ממהו. אמרו רבותינו בזמן שהאשה משמשת עם בעלה ולבה על אחר אין לך נאוף גדול מזה שנאמר האשה המנאפת תכת אישה תקח את זרים, וכי יש אשה שמנאפת תחת בעלה אלא משמשת עם בעלה ונותנת עיניה באחר. שאל מלך הערבי את ר"ע א"ל אני כושי ואשתי כושית וילדה בן לבן אני הורגה שזנתה תחתי, א"ל צורות ביתך לבנות או שחורות, א"ל לבנות, א"ל כשעסקת עמה בתשמיש נתנה עיניה בצורות וילדה כיוצא בהן, ואם תמה אתה על הדבר מצינו בצאן לבן שמן המקלות היו מתיחמות שנאמר ויחמו הצאן אל המקלות, והודה מלך הערבי ושבח לר"ע, הוי כל אשה שמתיחדת עם בעלה בקדושה סוף [הקב"ה] מעמיד ממנה בנים צדיקים, שכן אמרה חנה (כד) אל הנער הזה התפללתי ויתן ה' וגו' למה שנזרע בקדושה, אמר הקב"ה בעוה"ז בחרתי בכם שאתם זרע אמת שנאמר ואנכי נטעתיך שורק כלו זרע אמת, וכתיב ובך בחר ה' אלהיך וגו', ואף לעתיד לבא איני בוחר אלא בכם שאתם זרע קדש שנאמר לא יגעו לריק ולא ילדר לבהלה, וכתיב כל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך ה': דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם איש איש כי תשטה אשתו. למה נאמרה פרשה זו, לפי שהוא אומר כי יקח איש אשה ובעלה וגו' לא שמענו אלא בזמן שיש לו עדים (והתרו בה) שיוצאה ממנו בגט אבל ספק נבעלה ספק לא נבעלה לא שמענו מה יעשה לה, תלמוד לומר איש איש כי תשטה אשתו, הרי הכתוב זוקקה שתהא שותה המים לכך נאמרה פרשה זו. איש איש לעשות (כה) אשה כאיש דברי רבי עקיבא: דבר אל בני ישראל. על ידי ישראל מקנין ואין מקנין ע"י תושבים, או בני ישראל פרט לגרים, אמרת איש איש לרבות את הגרים. דבר אל ישראל ואמרת לרבות ארוסה ושומרת יבם לקנוי אשת גר ועבד משוחרר שותות. פשיטא, מהו דתימא דבר אל בני ישראל ולא גרים, קא משמע לן ואמרת ריבויא הוא. ת"ר איש מה תלמוד לומר איש איש לרבות אשת שוטה ואשת שעמום ושהלך בעלה למדינת הים או שהיה חבוש בבית האסורין שב"ד מקנין להן לפוסלן מכתובתן. יכול אף להשקותן, ת"ל והביא האיש את אישתו. רבי יוסי אומר אף להשקותה ולכשיצא בעלה מבית האסורים ישקנה. רבנן סברי בעינן וקנא והביא ור' יוסי סבר לא בעינן וקנא והביא. בני ישראל [העיר הקביא ב"מ] משקין לא את הגיורת ולא את המשוחררת, ואמרו לו מעשה בכרכמית כו' שהיתה בירושלים והשקוה שמעיה ואבטליון וא"ל דוגמא השקוה. כי תשטה אמר ר"ל אין אדם עובר עבירה אלא א"כ נכנסה בו רוח שטות שנאמר איש איש כי תשטה, תשטוה כתיב, א"ר שמעון בו לקיש ואיש את קדשיו לו יהיו, מה כתיב בתריה איש איש כי תשטה אשתו, וכי נה ענין זה לזה, אני אמרתי תן מתנתך לכהן ואתה לא עשית כן, חייך שאני מצריכך שתביא אשתך אל הכהן: כי תשטה אשתו. בראויה לאישות הכתוב מדבר להוציא אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט וכדברי עקביא בן מהללאל אף המשוחררת ואשת גר, ואשת אחיו שסטת מאחיו לאחר בנידויו וסקלו ב"ד את ארונו. (כו) ואשת אחיו שסטת מאחיו לאחר מיתת אחיו שיקנא להם בעשה, ומנין בלא תעשה, אמרת וידבר ה' אל משה לאמר, ועדין אין במשמע אלא אשתו הנשואה, ומנין אתה מרבה ארוסתו ריבמתו וכל שהוא לו משום אישות, אמרת לאמר ואמרת אליהם. איש איש כי תשטה אשתו אשתו אסורה ואין קרובותיה אוסרין אותה, והלא דין הוא הואיל והוא אוסר עליה והיא אוסרת עליו מה לימד עליו מה לימד באיסור שהוא אוסר עליה אם בא עליה אחר נאסרת עליו מיד, יכול אף באיסור עליו אם בא על אחת מכל האסורות לו תאסר אשתו ולא תהא מותרת לו, תלמוד לומר אשתו אשתו (כז) אסורה ואין קרובותיה אוסרין אותה. ומעלה בו, שנינו אין לי אלא בו, מנין אתה מרבה שאר בני אדם תלמוד לומר ומעלה בו מעל: ומעלה בו מעל. מעילה על דבר ערוה או על דבר ממון, כשהוא אומר ושכב איש אותה וגו' הרי מעילה על דבר ערוה ולא על דבר ממון. ומעלה בו מעל אין מעילה בכל מקום אלא שיקור וכו' (כדכתוב כי יעשו מכל חטאת האדם): ושכב איש, על ידי איש הוא מקנא אותה ואינו מקנא ע"י בהמה, ושכב איש להוציא את הקטן שאינו איש. אותה ולא את אחותה שהיה בדין אם כשבא (כח) איסור מקל על איסור הקלה אסר את אוסרו, כשבא איבור חמור על איסור חמורה אינו דין שיהא אוסר את אוסרו, תלמוד לומר אותה ולא אחותה. אבא חנן אומר משום רבי אליעזר אותה ולא את חמותו אותה ולא את הערוה, שהיה בדין [ומה] אם במקום שאין האוסר אוסר כל ימיו כשבא איסור הקל על הקלה אסר את אוסריו, מקום שהאוסר אוסר כל ימיו כשבא איסור חמור על איסור חמורה אינו דין שיהא אוסר את אוסריו, ת"ל אותה ולא את חמותו, אותה (כט) ולא את הערבה שכבת זרע פרט ל דבר אחר. מאי דבר אחר [פרט שקינא לה דרך אברים. דרך אברים פריצותא בעלמא הוא, מהו דתימא בקפידיא דבעל תלה רחמנא ובעל הא קפיד קמשמע לן. למה לי דכתב רחמנא שכבת זרע בשפחה חרופה (כתוב ברמז תרט"ו). ונעלם מעיני אישה להוציא את הכומא. ונעלם מעיני אישה ולא שיהא רואה (ומערים) [ומעמעם], הא אם ידע בה בעלה אין רשאי להערים עליה להשקותה. ת"ר אשר תשטה אשה תחת אישה להקיש אשה לאיש ואיש לאישה, למאי הלכתא [אמר רב ששת] כשם שאם [הוא] היה סומא לא היה משקה דכתיב ונעלם מעיני אישה, כך אם [היא] היתה סומא לא היתה שותה, כשם שאם היתה חגרת או גדמת לא היתה שותה דכתיב והעמיד הכהן את האשה לפני ה' ונתן על כפי כך אם היה הוא חגר או גדם לא היה משקה. [מר בר רב אש' אמר] כשם שאם היתה אלמית לא היתה שותה דכתיב ואמרה וגו' כך הוא אם היה אלם לא היה משקה: ונסתרה והיא נטמאה. אין עדים לטומאה אבל יש עדים לסתירה. או אין עדים לא לטומאה ולא לסתירה, אם אמרת כן אף היא מותרת לבעלה, הא אין עליך לומר כלשון האחרון אלא כלשון הראשון. ונסתרה אין עדים לטומאה אבל יש עדים לסתירה. ונסתרה לא שמענו שעור סתירה, ת"ל ונסתרה והיא נטמאה סתירה כדי טומאה כדי להקיף דקל דברי רבי ישמעאל. רבי אליעזר אומר כדי מזיגת הכוס, רבי יהושע אומר כדי לשתותו, בן עזאי אומר כדי לצלות ביצה. רבי עקיבא אומר כדי לגמעה. רבי יהודה בן בתירא אוצר כדי לגמוע שלש ביצים זו אחר זו. ואמר רב יהודה אמר רב סוטה אסורה, מאי טעמא טומאה כתיבא בה כעריות. תנו רבנן שלשה [פעמים] נטמאה האמורים בפרשה אחד לבעל ואחד לבועל ואחד לתרומה דברי רבי עקיבא. אמר רבי ישמעאל קל וחומר ומה גרושה שמותרת לתרומה אסורה לכהונה, זו שאסורה בתרומה אינו דין שאסורה לכהונה, אם כן מה תלמוד לומר והיא נטמאה והיא לא נטמאה, אם נטמאה למה שותה ואם לא נטמאה למה משקה, מגיד לך הכתוב שהספק אסורה, ומכאן אתה דן לשרץ. ומה סוטה שלא עשה בה שוגג כמזיד ואונס כרצון עשה בה ספק כודאי. וממקום שבאת מה סוטה רשות היחיד אף שרץ רשות היחיד. ומה סוטה דבר שיש בו דעת לישאל אף שרץ דבר שיש בו דעת לישאל, מכאן אמרו דבר שיש בו דעת לישאל ברשות היחיד ספקו טמא, ברשות הרבים ספקו טהור, ושאין בו דעת לישאל בין ברשות הרבים בין ברשות היחיד ספקו טהור. ורבי ישמעאל א"ל רבי עקיבא תרומה ומהדר ליה איהו כהונה, ותו לרבי עקיבא כהונה מנא ליה וכו', אלא לרבי עקיבא ד' קראי כתיבי חד לבעל וחד לבועל חד לתרומה וחד לכהונה, ישמעאל כהונה אתיא מקל וחומר, ורבי ישמעאל ממאי דכי איצטריך קרא לתרומה וכהונה אתיא בקל וחומר, דילמא כי איצטריך קרא לכהונה ותרומה שריא, אמר לך מסתברא דומיא דבעל ובועל, מה בעל ובועל מחיים אף תרומה נמי מחיים לאפוקי כהונה דלאחר מיתה, ורבי עקיבא דומיא דבעל ובועל לית ליה, ואי נמי אית ליה, מלתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא: במדבר - פרק ה - רמז תשז אמר רב גידל אמר רב [דבר] שיש בו דעת לישאל מהאי קרא נפקא והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל ודאי טמא הוא דלא יאכל הא ספק טהור וספק טמא יאכל. אימא סיפא והבשר כל טהור יאכל בשר ודאי טהור הוא דיאכל בשר הא ספק טהור וספק טמא לא יאכל, אלא ש"מ כאן שיש בו דעת לישאל כאן שאין בו דעת לישאל. ואיצטריך דרב גידל אמר רב ואיצטריך למיגמר מסוטה. דאי מרב גידל אמר רב הוה אמינא בין ברשות היחיד בין ברשות הרבים קמ"ל מסוטה. ואי מסוטה הוה אמינא עד דאיכא דעת נוגע ומגיע צריכא. ועד אין בה, רבי אליעזר אומר מקנא לה על פי שנים ומשקה על פי עד אחד או על פי עצמו, רבי יהושע אומר מקנא לה על פי שנים ומשקה לה על פי שנים. כיצד מקנא לה בפני שנים אל תדברי עם פלוני ודברה עמו עדיין [היא] מותרת לביתה ומותרת לאכול בתרומה, נכנסה עמו לבית הסתר ושהתה כדי טומאה אסורה לביתה ואסורה לאכול בתרומה, ואם מת חולצת ולא מתיבמת. עד כאן לא פליגי אלא בקינוי וסתירה אבל בטומאה עד אחד נאמן. וחנן נמי עד אחד [אומר] אני ראיתי שנטמאת לא היתה שותה מדאורייתא. מנא לן דמהימן עד אחד, דכתיב ועד אין בה בשנים הכתוב מדבר, או אינו אלא אפי' באחד תלמוד לומר לא יקום עד אחד באיש, ממשמע שנאמר לא יקום עד באיש איני יודע שהוא אחד מה ת"ל אחד, זה בנה אב כל מקום שנאמר עד הרי כאן שנים עד שיפרוט לך הכתוב אחד, רחמנא תרי לית בה אלא אחר והיא לא נתפשה אסורה. מאי טעמא דרבי יהושע אמר קרא בה, בה ולא בקינוי, בה ולא בסתירה. ור' אליעזר אומר בה ולא בקינוי, ואימא בה ולא בסתירה, סתירה איתקש לטומאה, דכתיב ונסתרה והיא נטמאה, קינוי נמי איתקש לטומאה דכתיב וקנא את אשתו והיא נטמאה הא מיעט וחמנא בה. ומה ראית, מסתברא סתירה עדיפא שכן אוסרתה כטומאה, אדרבה קינוי עדיף שכן עיקר גרם לה, אי לאו סתירה קינוי מי איכא, ואי לאו קינוי סתירה מאי אהני, אפילו הכי סתירה עדיפא דאתחלתא דטומאה היא. מתניתין דלא כי האי תנא [דתניא] רבי יוסי בר רבי יהודה אומר משום רבי אליעזר מקנא לה על פי עצמו, השיבו חכמים לדברי רבי יוסי בר רבי יהודה אין לדבר סוף. מאי טעמא דרבי יוסי בר' יהודה אמר קרא בה [בה] ולא בסתירה, ואימא בה ולא בקינוי, קינוי איתקש לטומאה דכתיב וקנא את אשתו והיא נטמאה. סתירה נמי איתקש לטומאה דכתיב ונסתרה והיא לכמה שיעור סתירה כדי טומאה הוא דאתא. אין לדבר סוף מאי ניהו דזמנין דלא קני ואמר קנאי. אמר חנינא מסורת לא לימא אינש לאינשי ביתיה בזמ הזה אל תסתרי אם פלוני דילמא קיימא לן כרבי יוסי בר"י דאמר קינוי על פי עצמו ומסתתרה וליכא האידנא מי סוטה למיבדקה וקא אסר לה איסור עולם. בנא דבי רבי ישמעאל מפני מה האמינה תורה עד אחד בסוטה שרגלים לדבא שהרי קנא לה ונסתרה ועד אחד מיעדה שהיא טמאה. אמר רב פפא לאביי והא [כי כתיבה קינוי] בתר סתירה וטומאה כתיב, א"ל ועבר כתיב וכבר עבר. דאי סלקא דעתך כדכתיבי קראי בתר סתירה וטומאה קינוי למה לי. עד אחד אומר ראיתיה שנטמאת לא היתה שותה, שהיה בדין ומה עדות ראשונה שאין אוסרתה איסור עולם אינה מתקיימת בפחות משנים, עדות האחרונה שאוסרתה איסור עולם אינו דין שאינה מתקיימת בפחות משנים, תלמוד לומר ועד אין בה כל שיש בה, וק"ו לעדות הראשונה מעתה, ומה עדות האחרונה שאוסרתה איסור עולם מתקיימת בעד אחד, עדות הראשונה שאין אוסרתה איסור עולם אינו דין שתתקיים בעד אחד, תלמוד לומר בה [בה] ולא בקינוי בה ולא בסתירה. וטומאה בלא קינוי ובלא סתירהדלא מהימן עד אחד מנא לן, נאמר כאן כי מצא בה ערות דבר ונאמר להלן על פי שנים עדים וגו' יקום דבר מה דבר האמור להלן עדים שנים אף כאן עדים שנים: והיא לא נתפשה אמר רבא אשת כהן שנאנסה בעלה לוקה עליה משום זונה, משום זונה אין משום טומאה לא, אימא אף משום זונה. מתיב רבי זירא והיא לא נתפשה אסורה הא נתפשה מותרת ועש לך אחרת אע"פ שנתפשה אסורה הוי אומר זו אשת כהן ולא הבא מכלל עשה עשה. אמר רבא הכל היו בכלל טומאה כשפרט לך הכתוב גבי [אשת] ישראל והיא לא נתפשה אסורה הא נתפשה מותרת מכלל אשת כהן כדקיימא קיימא. היא לא נתפשה אסורה הא נתפשה מותרת ויש לך אחרת שאע"פ שלא נתפשה מותרת ואי זו זו שקדושיה קדושי טעות שאע"פ בנה מורכב על בתפה ממאנת והולכת לה. מעשה בבתו של ר' ישמעאל שבאה לבית המדרש למאן ובנה מורכב על כתפה ואותו היום הזכירו דבריו של רבי ישמעאל ורבתה בכיה גדולה בבית המדרש אמרו דבר שאמר אותו צדיק יכשל בו שרעו. אמר רב יהודה אמר שמואל בשם רבי ישמעאל והיא לא נתפשה (כולה כדלעיל). תניא אידך והיא לא נתפשה אסורה הא נתפשה מותרת ואי זו זו היא שתחלתה באונס וסופה ברצון. תניא אידך והיא לא נתפשה (כדלעיל). והיא לא נתפשה להוציא את האנוסה. או בין בישראל בין בכהונה, אמרת אם המטמאה (ל) טומאה קלה עשה בה אונס כרצון בכהונה סוטה חמירה דין הוא שנעשה אונס כרצון בכהונה: ועבר עליו רוח קנאה. תניא היה ו"מ אומר אדם עובר עבירה בסתר והקב"ה מכריז עליו רוח קנאה, ואין עבירה אלא לשון הכרזה שנאמר ויצו משה ויעבירו קול במחנה. תנא דבי רבי ישמעאל אין אדם מקנא לאשתו אלא אם כן נכנסה בו רוח שנאמר ועבר עליו רוח וגו'. מאי רוח רבנן אמרי רוח טומאה, רב אשי אמר רוח טהרה. ומסתברא כמאן דאמר רוח טהרה, דתניא וקנא את אשתו רשות דברי ר' ישמעאל, רבי עקיבא אומר חובה. אי אמרת בשלמא רוח טהרה שפיר, אלא אי אמרת רוח טומאה, רשות וחובה מאי בעי הכא לעיולי לאינש רוח טומאה בנפשיה. וקנא את אשתו אמר ריש לקיש מה לשון קינוי דבר המטיל קנאה בינה לבין אחרים אלמא קסבר קינוי על פי עצמו וכולי עלמא לא ידעי דקני לה ואמרי מאי טעמא דקא בדלה מינן ואתי למעבד קנאה בהדה. ורב יימר בר שלמיא משמיה דאביי אמר דבר המטיל קנאה בינו לבינה, אלמא קסבר קינוי על פי שנים וכולי עלמא ידעי דקני לה ואיהו הוא דאתי לעבר קנאה בהדה [אלמא קסבר דאסור לקנאות], ומאן דאמר מותר לקנאות מהו לשון קינוי, אמר רב נחמן בר יצחק אין לשון קנאה אלא לשון התראה, וכן הוא אומר ויקנא ה' לארצו ויחמול על עמו. וקנא את אשתו רשות דברי רבי ישמעאל. רבי עקיבא אומר חובה. מאי טעמא דרבי ישמעאל, סבר לה כי האי תנא [דתניא] ר' אליעזר בן עיקב אומר כלפי זאמרה תורה לא תשנא את אחיך בלבבך יכול כגון זו, ת"ל ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו. לכדתנא דבי רבי ישמעאל כל פרשה שנאמרה ונשנית לא נשנית אלא בשביל דבר שנתחדש בה: והביא האיש את אישתו אל הכהן. מן התורה האיש מביא אשתו אל הכהן, אבל אמרו [חכמים] מוסרין לו שני תלמידי חכמים שמא יבא עליה בעלה בדרך. רבי יוסי אומר בעלה נאמן עליה מקל וחומר, ומה נדה שהיא בכרת בעלה נאמן עליה, סוטה שהיא בלאו לא כלל שכן, אמרו לו לא אם אמרת בנדה שכן יש לה היתר תאמר בסוטה שאין לה היתר. ואומר מים גנובים ימתקו ולחם סתרים ינעם. רבי יהודה אומר מן התורה האיש מביא את אשתו אל הכהן שנאמר והביא האיש את אשתו. רבי יהודה היינו תנא קמא, איכא בינייהו אבל אמרו וכו'. היו מעלין אותה לבית דין הגדול שבירושלים ומאיימין על עדי נפשות ואומרים לה בתי הרבה יין עושה, הרבה שחוק עושה, הרבה ילדות עושה, הרבה שכנים הרעים עושים, עשי לשמו הגדיל שנכתב בקדושה שלא ימחה על המים. לבית דין הגדול מנא הני מילי, אתיא תורה תורה כתיב הכא ועשה לה הכהן את כל התורה הזאת וכתיב התם על פי התורה אשר יורוך מה להלן בשבעים ואחד אף כאן בשבעים ואחד. ומאיימין עליה ורמינהו כשם שמאיימין עליה שלא תשתה כך מאיימין עליה שתשתה, ואומרים לה בתי אם ברור לך הדבר שטהורה את עמדי על בוריך ושתי לפי שאין המים המרים דומים אלא לסם יבש שמונח על גבי בשר חי אם יש שם מכה מחלחל ויורד אין שם מכה לא מועיל כלום, קשיין אהדדי, אמר אביי לא קשיא כאן קרדם שנמחקה מגילה, כאן לאחר שנמחקה מגילה. ת"ר אומר לפניה דברי אגדה ומעשים שאירעו בכתובים הראשונים כגון אשר חכמים יגידו ולא כחדו מאבותם, יהודה הודה ולא בוש מה היה סופו נחל חיי העולם הבא, ראובן הודה ולא בוש מה היה סופו נחל חיי העולם הבא, ומה שכרן בעולם הזה להם לבדם נתנה הארץ ולא עבר זר בתוכם: והביא את קרבנה עליה, היה מביא את מנחתה בכפיפה מצרית ונותנה על ידיה כדי ליגעה. כל המנחות תחלתן בכלים הראוין לכלי שרת וסופן בכלי שרת, וזו תחלתה בכפיפה מצרית וסופה בכלי שרת. כל המנחות טעונין שמן ולבונה, וזו אינה טעונה לא שמן ולא לבונה. כל המנחות באות מן החיטין, וזו באה מן השעורין, מנחת העומר אע"פ שבאה מן השעורים, היא היתה באה גרש, וזו באה קמח. רבן גמליאל אומר כשם שעשתה מעשה בהמה כך קרבנה מאכל בהמה. והביא את קרבנה עליה (לא) כל קרבן שעליה דברי ר"י, וחכמים אומרים קרבן שמכשירה לו כגון זבה ויולדת ה"ז מביאה משלו ואין מקיץ מכתובתה וקרבן שאין מכשירה לו כגון שקיפחה נזירות בראשה או שחללה את השבת הרי זה מביאה משלו ומקיץ מכתובתה. עשירית האיפה אחד מעשרה באיפה, קמח למה נאמר שהיה בדין הואיל ומנחת חוטא באה על החטא וזו באה על החטא, אם למדת למנחת חוטא שאינה באה אלא סולת אף זו לא תביא אלא סולת, תלמוד לומר קמח. שעורים למה נאמר שהיה בדין הואיל ומנחת חוטא באה על חטא וזו באה על חטא אם למדת למנחת חוטא שאינה בטה אלא חטים אף זו לא תביא אלא חטים, תלמוד לומר שעורים. אמר (רב גמלא) [רשב"ג] הגיחו לי סופרים ואומר כמין חומר כשם שמעשיה מישה בהמה כך קרבנה מאכל בהמה. לא יצוק עליו שמן מגיד שאם נתן עליו שמן ולבונה עובר בלא תעשה [או] עובר בלא תעשה [או] כשם שעובר על שמנו ככך עובר על לבונתו. אמרת על השמן יהא עובר שאין יכול לחזור ללקטו, על לבונה לא יהא עובר שיכול לחזור [וללקטה] תלמוד לומר לא יצוק עליו שמן ולא יתן עליו לבונה מגיד שאם נתן עליו שמן ולבונה עובר בלא תעשה, מאי טעמא (לא) כי מנחת קנאות היא. קנאות שתי קנאות כשם שקנאה לבועל כך קנאה לבעל, וכשם שקנאה למטה כך קנאה למעלה. אינה מספקת לשתות עד שפניה מוריקות ועיניה בולטות והיא מתמלאת גידים והן אומרים הוציאוה שלא תומא את העזרה. מני רבי שמעון היא דאמר מקריב תנחתה ואחר כך משקה דכי לא קרבה מנחתה לא בדקי לה מיא דכתיב מנחת זכרון מזכרת עון. אימא סיפא יש לה זכות תולה אתאן לרבנן, דאי רבי שמעון האמר אין זכות תולה, הא מני רבי עקיבא היא דאמר מקריב מנחתה ואחר כך משקה ובזכות סבר לה כרבנן. אם יש לה זכות תולה שנה אחת [יש זכות תולה שתי שנים] יש זכות תולה שלש שנים, רבי שמעון אומר עין זכות תולה שאם אתה אומר זכות תולה אתה מדהה את המים בפני כל הנשים ששותות ומוציאות שם רע על הטהורות ששתו שיהו אומרים טמאות היו אלא שתלתה להם זכות. רבי אומר הזכות תולה במים המרים ואינה יולדת ואינה משבחת אלא מתנונת והלכת לבסוף היא מתה באותה מיתה. תניא כמה זכות תולה שלשה חדשים כדי הכרת עובר (שנאמר ונקתה ונזרעה זרע) דברי (רבי) אבא יוסי בן חנן. אלעזר בן יצחק אמר תשעה חדשים שנאמר ונקתה ונזרעה זרע ולהלן הוא אומר זרע יעבדנו יסופר לה' לדור זרע הראוי לספר. רבי ישמעאל אומר י"ב חדש, ואף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר שנאמר להן מלכא מלכי ישפר עלך וחטיך בצדקה פרוק, וכתיב כולא מטא על נבוכדנצר וגו' [וכתיב] לקצת ירחין תרי עשר: יש לה זכות תולה, זכות דמאי אילימא זכות דתורה הא אינה מצווה ועושה היא, נהי דלא מפיקדא, באגרא דמקרין ומתניין בניהון ומנטרי לגברא עד דאתי מבי מדרשא מי לא פלגי בהדייהו: מנחת זכרון שומע אני זכות וחובה, תלמוד לומר מזכרת עון. כל הזכרונות לטובה זוז לפורענות דברי ר' טרפון. ר' עקיבא אומר אף זו לטובה שנאמר ואם לא נטמאה האשה. אין לי אלא מזכרת עון, מזכרת זכות מנין, ת"ל מנחת זכרון מכל מקום. רבי ישמעאל אומר מנחת זכרון כלל, מזכרת עון פרט, כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט, שהיה בדין לבעל הדין לחלוק וכי אי זו מדה מרובה מדה טובה או מדת פורענות הוי אומר מדה טובה אם מדת פורענות מועטת הרי היא מזכרת עון, מדה טובה מרובה דין הוא שתהא מזכרת זכות. זו מדה בתורה כל כלל ופרט שדרך הדין לוקה בו נתקיימו זה וזה ואל תלקה דרך הדין. כיצד נתקיימו זה וזה ואל תלקה דרך הדין, אם היתה טמאה פורענות בודקתה מיד, ואם יש לה זכות תולה לה ששה חדשים מפני תיקון הולד דברי (רבי) אבא יוסי וכו' (כדלעיל). רבי אומר אני אכריע אם היתה טהורה סופה למות כדרך בני אדם, ואם היתה טמאה סופה למות וצבתה בטנה ונפלה ירכה. רבי שמעון בן יוחאי אומר וכי מי מודיע לכל העומדים שסוף זו למות וצבתה בטנה ונפלה ירכה, אלא כיון שהיתה שותה פניה מוריקות ועיניה בולטות וכמין שרביטין (לב) היו מזרקין בה והן אומרים מהרו והוציאוה שלא תטמא את העזרה. מנחת חוטא ומנחת קנאות ואשם גמרינן עון עון מחטאת דמותרן נדבה, וכי תימא אין גזרה שוה למחצה, גלי רחמנא בחטאת ושחט אותה, אותה לשמה כשרה שלא לשמה פסולה, אבל כל הקדשים בין לשמה בין שלא לשמן כשרין. והקריב אותה הכהן, תנו רבנו אין משקין שתי סוטות כאחץ כדי שלא יהא לבה גס בחברתה. רבי יהודה אומר לא מן השם הוא זה אלא אמר קרא אותה אותה לבדה, ותנא קמא [הא כהא כתיב אותה, ת"ק] רבי שמעון היא דדריש טעמא דקרא ומה טעם קאמר, מה טעם אותה לבדה כדי שלא יהא לבה גס בחברתה, מאי בינייהו איכא בינייהו רותתת. ורותתת מי משקינו והא אין עושין מצות חבילות דתניא אין משקין שתי סוטות כאחת ואין מטהרין שני מצורעין כאחד ואין רוצעין שני עבדים כאחד ואין עורפין שתי עגלות כאחת לפי שאין עושין מצות חבילות חבילות. לא קשיא כאן בכהן אחד כאן בשני כהנים. היא עומדת מבפנים והכהן מבחוץ שנאמר והעמיד את האישה לפני ה', האשה לפני ה' ואין הכהן לפני ה'. כהנים מטילין גורלות ביניהם, וכל מי שעלה גורלו אפילו כהן גדול יוצא ועומד בצד סוטה ואוחז בבגדיה וכו'. והעמידה שלא יעמדו עמה לא עבדיה ולא שפחותיה מפני שלבה סומך עליהן. לפני ה' בשער נקנור, מכאן אמרו [ראש המעמיד] היה מעמיד את הטמאים בשער נקנור: ולקח הכהן מים קרושים בכלי חרש. היה מביא פיילי של חרם ונותן לתוכה חצי לוג מים מן הכיור רבי יהודה אומר רביעית כשם שהוא ממעט בכתב כך ממעט במים, תנא פיילי של חרם חדשה דברי רבי ישמעאל, מאי טעמא דר"י גמר כלי כלי ממצורע מה להלן חרם חדשה אף כאן חרם חדשה. והתם מנלן דכתיב ושחט את הצפור האחת אל כלי חרש על מים חיים, מה מים חיים שלא נעשה בהן מלאכה אף כלי שלא נאשה בו מלאכה. גאי מה להלן מים חיים אף כאן מים חיים, לרבי ישמעאל הכי נמי דאמר רבי יוחנן מי כיור הן ורבי ישמעאל אמר מי מעין הן וחכמים אומרים משאר מימות הן, איכא למיפרך מה למצורע שכן טעון עץ ארז ואזוב ושני תולעת, אמר (רבא) [רבה] אמר קרא בכלי, בכלי שאמרתי לך כבר: ולקח הכהן מים קדושים. אין קדושים אלא שקדשו בכלי אלו מי כיור. בכלי חרש מגיד שלא עשה בה כל הכלים ככלי חרם שהיה בדין הואיל ועפר ומים מקדשין בפרה ועפר ומים מקדשין בסוטה, אם למדתי (לג) לפרה שעשה בה כל הכלים ככלי חרם, אף סוטה דין הוא שנעשה בה כל הכלים ככלי חרם, ת"ל בכלי חרש מגיד שלא עשה בה כל הכלים ככלי חרם דברי ר' ישמעאל. והקריב אותה הכהן אינה באה בתוך הרגל. והעמידה לפני ה' יפנה עליה העזרה. אי חרם יכול בשבר של חרם, תלמוד לומרה בכלי חרש, הא מה מדבר בקערה של חרם. נכנס להיכל ופנה לימינו ומקום היה שם אמה על אמה וטבלא של שיש עליה וטבעת קבועה בה כשהוא מגביה ונוטל עפר מתחתיה ונותן כדי שיראה על פני המים שנאמר ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן וג'. תנו רבנן ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן יכול יתקן לו מבחוץ ויכנים ת"ל בקרקע המשכן. אי בקרקע המשכן יכול לא מצא עפר תיחוח יחפור בקרדומות, תלמוד לומר אשר יהיה הא כיצד יש שם יקח אין שם יתן שם. תניא אידך ומן העפר אשר יהיה וגו' מלמד שמכנים מבחוץ ונותן בקרקע המשכן. איסי בן יהודה אומר לרבות נוב ושילה וגבעון ובית עולמים. איסי בן מנחם אומר אינו צריך ומה בטומאות קלות לא חלק הכתוב (בנוב וגבעון שילה ובית עולמים) בטומאת אשת איש חצורה לא כל שכן, אם כן מה תלמוד לומר בקרקע המשכן, שלא יביא מתוך קופתו. תנו רבנן הקדים עפר למים פסול ורבי שמעון מכשיר, מאי טעמא דרבי שמעון דכתיב ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת וכי עפר הוא והלא אפר הוא אלא שינה הכתוב במשמעו לדון הימנה גזרה שוה, נאמר כאן עפר ונאמר להלן עפר, מה להלן עפר על פני המים אף כאן עפר על פני המים. ומה כאן הקדים עפר למים כשר אף להלן הקדים עפר למים כשר, והתם מנלן, תרי קראי כתיבי כתיב ונתן עליו אלמא עפר ברישא וכתיב מים חיים אל כלי אלמא מים יהיב ברישא הא כיצד, רצה זה נותן רצה נותן. ורבנן אל כלי דוקא עליו לערבן. ואימא עליו (לערבן) [דוקא] אל כלי שתהא חיותן בכלי, מה מצינו בכל מקום משיר למעלה אף כאן מכשיר למעלה. אמר רבא מפני מה אמרה תורה הבא עפר לסוטה, זכתה יוצא ממנה בן כאברהם אבינו דכתיב ביה ואנכי עפר ואפר, לא זכתה תחזור לעפר. דרש רבא בשכר שאמר אברהם אבינו ואנכי עפר ואפר זכו בניו לשתי מצות עפר סוטה ואפר פרה, והאיכא נמי עפר כיסוי, התם הכשר מצוה איכא הנאה ליכא. למה מים ועפר וכתב, מים (לד) ממקום שבאת, עפר למקום שהיא הולכת, התב לפני מי עתידה ליתן דין וחשבון. תמן תנינן עקביא בן מהללאל אומר הסתכל בשלשה דברים וכו' רבי יהושע דיסכנין בשם רבי לוי שלשתן דרש עקביא בפסוק אחד. וזכור את בוראך בארך בורך. בארך ממקום שבאת. בורך למקום שאתה הולך. בוראך לפני מי אתה הולך. יקח הכהן ונתן אל המים כדי שיראה. שלשה דברים בתורה כדי שיראו אפר פרה ועפר סוטה ורוק יבמה. רבי ישמעאל אומר אף דם הצפור: והעמיד הכהן את האשה. אם אמרת טמאה אני שוברת כתובתה ויוצאה בגטה, ואם אמרה טהורה אני מעלין אותה לשער המזרח ולשער נקנור ששם משקין את הסוטות ומטהרין את היולדות ואת המצורעין, בשלמא סוטות דכתיב והעמיד הכהן את האשה לפני ה', מצורעין נמי דכתיב והעמיד הכהן המטהר את האיש המטהר לפני ה'. אלא יולדת מאי טעמא אילימא דאתיין וקיימן אקרבנייהו אי הכי אפילו זבין וזבות נמי. אין הכי נמי וחדא מינייהו נקט. הכהן אוחז בבגדיה אם נקרעו אם נפרמו נפרמו עד שהוא מגלה את לבה וסותר את שערה. רבי יהודה אומר אם היה לבה נאה לא היה מגלהו ואם היה שערה נאה לא היה סותרו. היתה מכוסה בלבנים מכסה בשחורים. היו עליה כלי זהב וקטלאות נזמים וטבעות ממנה כדי לנוולה, ואחר כך מביא חבל המצרי וקושרו למעלה מדדיה, כל הרוצה לראות יבא ויראה חוץ מעבדיה ושפחותיה מפני שלבה גם בהן. וכל הנשים מותרות לראותה שנאמר ונוסרו כל הנשים ולא תעשינה כזמתכנה. תנו רבנן ופרע את ראש האשה אין לי אלא ראשה, גופה מנין, ת"ל האשה, אם כן מה ת"ל ופרע את ראש, מלמד שהכהן סותר את שערה, תנא אם היו שורים נאין לה מכסין לה בגדים מכוערין, היו עליה כלי זהב וכו'. פשיטא השתא נוולי מנוולינן לה הני מיבעיא, מהו דתימא בהני אית לה בזיון טפי כדאמרי אינשי שליח ערטילא וסיים מסאניה קמ"ל. מביא חבל המצרי וקושרו למעלה מדדיה כדי שלא ישמטו בגדיה מעליה כל הרוצה לראות יבא ויראה לא שנא גברי ולא שנא נשי, ונשים חחיבות לראותה משום שנאמר ונוסרו והעמיד הכהן את האשה לפני ה' וגו' מקום (לה) שהעמידה בתחלה שם מעמידה בסוף. ופרע את ראש האשה כהן נפנה לאחוריה ופורעה כדי לקיים בה מצות פריעה דברי רבי (יאשיה) [ישמעאל]. דבר אחר למד על בנות ישראל שיהו מכסות ראשיהן ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר שנאמר ותקח תמר אפר על ראשה וכתנת הפסים אשר עליה קרעה. רבי יוחנן בן ברוקה אומר אין מנוולין בנות ישראל יותר ממה שכתוב בתורה, אלא לפני ה' ופרע את ראש האשה סדין של בוץ היה פורס בינו לבין העם כהן פונה לאחוריה ופורעה כדי לקיים בה מצות פריעה. אמרו לו כשם שלא חסה על [כבוד] המקום כך אין חסין על כבודה אלא כל הנוול הזה מנוולה. יחגרנה בחבל של מגג. רבי עליאזר אומר שני הגורים היה חוגרה אחד למעלה מדדיה ואחד למטה מדדיה, מה תלמוד לומר והעמיד ונתן ולא קטעת וחגרת. אלו יוצאות שלא בכתובה העוברת על דת משה ויהודית ואיזוהי דת יהודית יוצאה וראשה פרוע. ראשה פרועה דאורייתא הוא דכתיב ופרע את ראש האשה ותנא דבי רבי ישמעאל מכאן אזהרה לבנות ישראל שלא יצאו בפריעת ראש (אמר רב יהודה) דאורייתא קלתה שפיר דמי דת יהודית אפילו קלתה נמי אסור. ובחצר מותר שאם לא כן לא הנחת בת לאברהם אבינו שיושתב תחת בעלה. תניא היה רבי מאיר אומר במדה שאדם מודד בה מודדין לו. וכן מצינו בסוטה שבמדה שבמדה בה מדדו לה. היא עמדה על פתח ביתה ליראות לו לפיכך כהן מעמידה בשער נקנור ומראה קלונה לכל. היא פרסה לו סודר נאה על ראשה לפיכך כהן נוטל כיפה מעל ראשה ומניחו תחת רגליה. היא קשטה לו פניה לפיכך פניה מוריקות. היא כחלה לו עיניה לפיכך עיניה בולטות. היא קלעה לו את ראשה לפיכך הכן סותר את שערה, היא הראתה לו את אצבעותיה לפיכך צפרניה נושרות, היא חגרה לו בצלצול לפיכך כהן מביא חבל המצרי וקושרו למעלה מדדיה. היא פשטה לו ירכה לפיכך [ירכה] נופלת. היא קבלתו על כרסה לפיכך בטנה צבה. היא האכילתו מעדני עולם לפיכך קרבנה מאכל בהמה, היא השקתו יין משובח בכוסות משובחין לפיכך כהן משקה מים המרים במקידה של חרם, היא עשתה בסתר לפיכך הקב"ה יושב בסתר עליון שם בה פנים שנאמר ועין נואף שמרה נשף לאמר לא תשורני עין וסתר פנים ישים. ד"א היא עשתה בסתר הקב"ה פרסמה בגלוי שנאמר תכסה שנאה במשאון תגלמ רעתו בקהל: במדבר - פרק ה - רמז תשח תנו רבנן סוטה נתנה עיניה במי שאינו ראוי לה מה שבקשה לא ניתן לה ומה שבידה נטלו הימנה וכו', וכן מצינו בנחש הקדמוני שנתן עיניו במה טאינו ראוי לו [מה שבקש לא נתנו לו] ומה שבידו נטלו הימנו, אמר הקב"ה אני אמרתי יהא מלך על כל בהמה והיה ועכשיו ארור אתה מכל הבהמה וגו', אני אמרתי יהלוך בקומה זקופה עכשיו על גחונך תלך. אני אמרתי יהא מיכלו מאכל אדם עכשיו עפר תאכל. הוא אמר אהרוג את האדם ואשא את חוה עכשיו ואיבה אשית בינך ובין האשה, וכן מצינו בקין ובקרח ובלעם ודואג ואחיתופל וגחזי ואבשלום ואדוניהו ועוזיהו והמן שנתנו עיניהם במה שאינו ראוי להם, מה שבקשו לא נתנו להם ומה שבידם נטלו מהם: יונתן על כפיה. אבא חנן אומר משום ר' אליעזר כדי ליגעה כדי שתחזור בה. והלא דברים ק"ו אם כך חס הקב"ה על עוברי רצונו, על אחת כמה וכמה יחוס על עושי רצונו. וביד הכהן יהיו מי המרים מגיד הכתוב שאין המים נהפכין להיות מרים אלא בידי הכהן. ד"א נקראו מרים על שם סופו (לו) שממרין את הגוף ומערערין את העון. אמר שמואל צריך שיתן מר לתוך המים, מ"ט דאמר קרא המרים שמרים כבר. ונתן על כפיה את מנחת הזכרון, נאמר כאן זכרון ולמעלה זכרון, מה זכרון האמור למעלה לטובה אף זכרון האמור כאן לטובה. מנחת קנאות היא שיהו כל מעשיה לשם קנאה. יכול אם לא היו כל מעשיה לשם (לז) קנאה (לא) תהא כשרה, תלמוד לומר היא. וביד הכהן יהיו מי המרים יראה אותה את המים: והשביע אותה הכהן כתבה קודם שתקבל עליה שבועה פסולה דכתיב והשביע הכהן ואח"כ וכתב. שתי שתועות האמורות בסוטה למה, אחת שבועה שיש עמה אלה ואחת שבועה שאין עמה אלה, ה"ד [שבועה שיש עמה אלה, אמר רב עמרם אמר רב] משביעני עליך שלא נטמאת ואם נטמאת יבואו בך. והשביע אותה הכהן, הכהן משביעה ואין נשבעת מאליה. שהיה בדין נאמר כאן שבועה ונאמר להלן שבועה, מה שבועה האמורה להלן היא נשבעת מאליה אף שבועה האמורה כאן היא נשבעת מעליה, ת"ל והשביע אותה הכהן הכהן משבעיה ואין נשבעת מאליה: ואמר הכהן אל האשה. בכל לשון שהוא [אומר. ת"ר משמיעין אותה בכל לשון שהיא] שומעות על מה היא שותה ובמה היא שותה על מה היא נטמאת ובמה היא נטמאת. על מה שותה על עסקי קינוי וסתירה, ובמה היא שותה במקידה של חרס. על מה היא נטמאת על עסקי שחוק וילדות. ובמה היא נטמאת בשוגג או במזיד או באונס או ברצון, וכל כך למה, שלא להוציא לעז על מים המרים: ואמר הכהן לאשה בכל לשון שהיא שומעת דברי ר' יאשיה. שהיה בדין ומה אם (לח) יבמה קלה לא עשה בה כל הלשונות כלשון הקדש, סוטה חמורה אינו דין שלא נעשה בה כל הלשונות כלשון הקדש, תלמוד לומר ואמר אל האשה בכל לשון שהיא שומעת [דברי רבי יאשיה]. רבי ישמעאל אומר א"צ שהרי כבר נאמר ואמרה האשה אמן אמן ואם אינה שומעת כיצד היא אומרת אמן אמן. או אינה אומרת אלא אחר (אומר לה) [אלה], כשהוא אומר יתן ה' אותך לאלה ולשבועה בתוך עמך הרי שבועה אמורה, הא מה ת"ל ואמר הכהן לאשה למדה כהן סדר שבועה. והשביע אותה הכהן אין משביעין שתי סוטות כאחת ואין עורפין שתי עגלות כאחת ואין הורגין ב' אנשים כאחד ואין מטהרין שני מורעין כאחד. ואמר אל האשה (לט) בלשונה אל הגנב ואל הגזלן בלשונם. דיני נפשות פותחין בשכות היכי אמרינן להו אביי ורבא דאמרי תרוייהו אי לא קטלת לא תדחל. תניא נמי הכי אם לא שכב איש אותך ואם לא שטית, מכאן שפותחין בדיני נפשות בתחלה לזכות. בשלמא לרבי חנינא בן גמליאל היינו דכתיב ואם לא שכב איש אותך ואם לא שטית טומאה תחת אישך הנקי, אלא לר"מ חנקי מיבעי ליה, א"ר תנחום הנקי כתיב. בשלמא לר"מ היינו דכתיב הנקי, אלא לרבי חנינא בן גמליאל ל"ל, איצטריך סד"א אם לא שכב הנקי ואם שכב לא הנקי ולא חנקי אלא איסורא בעלמא, קמ"ל: ואת כי שטית תחת אישך פרט לארוסה. יכול שאני מוציא אף שומרת יבם, תלמוד לומר יאש איש לרבות שומרת יבם דברי רבי יאשיה. רבי יונתן אומר תחת אישך פרט לשומרת יבם. יכול אוציא שומרת יבם ולא ארוסה, תלמוד לומר אשר תשטה אשה תחת אישה פרט לארוסה, מר אלימא ליה ארוסה דקידושין דידיה היא וסוקלין על ידו, ומר אלימא ליה שומרת יבם דלא חסרה מסירה לחופה. ור' יונתן האי איש איש מאי עביד ליה, מיבעי ליה לרבות אשת חרש ואשת שוטה ואשת שעמום שבית דין מקנין להם. ורבי יאשיה האי תחת אישה מאי עביד ליה, מיבעי ליה להקיש איש לאשה ואשה לאיש. אלא טעמא דכתב וחמנא הני קראי הא לאו הכי הוה אמינא ארוסה שתיא, והא כי אתא רבי אחא בר חנינא [מדרומא] אתא ואייתי מתניתא בידיה. מבעלדי אישך שקדמה שכיבת בעל לבועל ולא שקדמה שכיבת בועל לבעל [אמר אמי בר חמא] משכחת למ שבא עליה ארום בבית אביה. דכוותה גבי שומרת יבם שבא עליה יבם בבית חמיה, הא שומרת יבם אשתו מעלייתא היא דהא אמר רב קנה לכל. כשמואל דאמר לא קנה אלא לדברים האמורים בפרשה. ואת כי שטית אין לי אלא כדרכה שלא כדרכה מנין, ת"ל וכי נטמאת. ויתן איש בך את שכבתו להביא את הסרים. מבלעדי אישך למביא את אשת הסרים על הכל היה מתנה עמה. ואם לא שטית טומאה תחת אישך, לרבות אשת אחיו שסטת מאחיו לאחר מיתת אחיו. יכול כל אלו שותות, ת"ל תחת אישך את שהוא תחת אישה שותה ואין כל אלו שותות. תחת אישך (מ) לרבות (בת) תשע שנים ויום אחד שיקנאו לה וישקו אותה מתחת ידו: והשביע הכהן את האשה בשבועת האלה. מכאן אתה דן לכל השבועות שבתורה הואיל ונאמרו שבועות בתורה סתם ופרט באחת מהן שאינה אלא באלה ובשבועה אף פורט אני בכל שבועות שבתורה, שלא יהו אלא באלה ובשבועה. הואיל ונאמרו שבועות בתורה סתם ופרט באחת מהם שאינה אלא ביו"ד ה"א אף פורט אני בכל השבועות שלא יהו אלא ביו"ד ה"א: יתן ה' אותך לאלה ולשבועה וגו' למה נאמר, לפי שנאמר נפש כי תחטא ושמעה קול אלה (כתוב ברמז תע"א). בתוך עמך ולא בזמן הזה. בתוך עמך הפרש בין אדם המתנוול במקום שמכירין לו לאדם המתנוול במקום שאין מכירין אותו. והשביע הכהן את האשה בשבועת האלה, יכול אף שבועת הדיינין באלה, אמרת והשביע הכהן וגו' שבועת האשה באלה ואין שבועת הדיינין באלה. מה ת"ל והשביע הכהן את האשה בשבועת האלה, אם השביעה בשבועה יצא אם השביעה באלה לא יצא: ואמר הכהן לאשה פרט לחרשת. לאלה ולפבועה בתוך עמך שיהו כל הנשבעות כך לטות זו את זו ואומרות גאם עשית זה יהא סופר כסופה של פלונית: בתת ה' ירכך נופלת [אמר אביי] כי לייט לייט תחלה ירך ואח"כ בטן, ומיא כי בדקי כי אורחייהו בדקי בטן ברישא דכתיב וצבתה בטנה ונפלה ירכה, בקללה נמי כתיב לצבות בטן ולנפל ירך, ההוא דמודע לה כהן דבטן ברישא והדר ירך שלא להוציא לעז על מים המרים. כשם שהמים בודקין אותה כך המים בודקין אותו שנאמר ובאו ובאו, כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל שנאמר הם נטמאה נטמאה אחד לבעל ואחד לבועל דברי ר"ע. א"ר יהושע כך היה דורש רבי זכריה בן הקצב רבי אומר שני [פעמים] נטמאה האמורים בפרשה אם נטמאה נטמאה אחד לבעל ואחד לבועל. איבעיא להו ר' עקיבא באו באו קאמר או דילמא ובאו ובאו קאמר. ת"ש מדתני סיפא רבי אומר [שני פעמים האמורים בפרשה ונטמאה ונטמאה] מכלל דר"ע וו"י קר דריש, הילכך לר"ע שיתא קראי כתיבי. חד לצוואה דידיה. וחד לצוואה דידה. וחד לעשיה דידיה. וחד לעשיה דידה. וחד לידיעה דידיה. וחד לידיעה דידה. ולרבי תלתא קראי כתיבי, חד לצוואה, וחד לעשיה, וחד לידעה בין לדידיה בין לדידה. ורבי כשם שהמים בודגין אותה כך בודקין אותו מנא ליה. נפקא ליה. נפקא ליה מדתניא לצבות בטן ולנפל ירך בבטנו וירכו של בועל הכתוב מדבר. אתה אומר בבטנו וירכו של בועל או אינו אלא בטנה וירכה של נבעלת, כשהוא אומר וצבתה בטנה ונפלה ירכה הרי בטנה וירכה של נבעלת אמור, הא מה אני מקיים לצבות בטן ולנפל ירך בבטנו וירכו של בועל. ואידך ההוא דמודע לה כהן דבטן ברישא והדר ירך שלא להוציא לעז על המים. ואידך א"כ ליכתוב בטנה וירכה מאי בטן וירך, ש"מ לבועל, ואימא כוליה להכי הוא דאתא, אם כן ליכתוב הכי בטנו וירכו, מאי בטן וירך, ש"מ תרתי. בתת ה' את ירכך, ממקום שהתחילה העבירה משם תתחיל הפורענות. במעיך אין לי אלא במעיך, מנין אף בכל אבר ואבר ובכל שערה ושערה, ת"ל ובאו ובאו. ואמרה האשה אמן אמן, נכסים שאין להן אחריות זוקקין את הנכסים שיש להם אחריות לישבע עליהן. אמר עולא מנין לגלגול שבועה מן התורה שנאמר ואמרה האשה אמן אמן, ותנן על מה היא אומרת אמן אמן, אמן על האלה, אמן על השבועה, אמן אם מאיש זה, אמן אם האיש אחר, אמן שלא סטיתי ארוסה ונשואה ושומרת יבם וכנוסה. האי ארוסה היכי דמי, אילימא דקני לה כשהיא ארוסה וקר משקי לה כשהיא ארוסה, והתנן ארוסה ושומרת יבם לא שותות ולא נוטלות כתובה, מ"ט תחת אישך אמר רחמנא פרט לארוסה. אלא דקני למ כשהיא ארוסה [ונסתרה כשהיא ארוסה] וקר משקי לה כשהיא נשואה, מי בדקי למ מיא, והכתיב ונקה האיש מעון בשמן שהאיש מנוקה מעון המים בודקין את אשתו אין האיש מנוקה מעון אין המים בודקין את אשתו, אלא (לאו כי האי בוונא דקני לה כשהיא ארוסה ואיסתתרה ונכנסה לחופה ולא נבעלה ושמע מינה) על ידי גלגול. אשכחן סוטה דאיסורא, ממונא מנלן. תנא דבי רבי ישמעאל ק"ו ומה סוטה שלא נתנה ליתבע בעד אחד מגלגלין. ממון שניתן ליתבע בעד אחד אינו דין שמגלגלין. אשכחן ודאי ספק מנלן, תינא רבי שמעון בן יוחאי אומר נאמרה שבועה בפנים ונאמרה שבועה בחוץ, מה שבועה האמורה בפנים עשה בה ספק כודאי. [אתמר רב אמר יש חופה לפסולות ושמואל אמר אין חופה לפסולות, מאר שמואל וכו'] אלא דקני לה כהיא ארוסה ואיסתתרה ונכנסה לחופה ולא נבעלה ושמע מינה יש חופה לפסולות. אמר רבא ותסברא דהא מתרצתא היא והא תניא מבלעדי אישך מי שקדמה שכיבת בעל לבועל ולא שקדמה שכיבת בועל לבעל. רב פפא אמר האי תנא הוא דתניא אין מקנין לארוסה להשקותה כשהיא ארוסה אבל מקנין לה כשהיא ארוסה להשקותה כשהיא נשואה. רב נחמן בר יצחק אמר על ידי גלגול. אמר ר' יוסי בר' חנינא אמן בו שבועה בו קבלת דברים בו האמנת דברים. בו שבועה דכתיב ואמרה האשה אמן. בו קבלת דברים דכתיב ארור אשר לא יקים וגו' ואמר כל העם אמן. בו האמנת דברים דכתיב ואימר ירמיה הנביא אמן כן יעשה ה' יקם ה' את דבריך. אמר שמואל כל העונה אמר אחר שבועה כמוציא [שבועה] מפיו דמי שנאמר ואמרה האשה אמן אמן. על מה היא אומרת אמן אמן [אמן] על האלה וכו' אמן שלא נטמאתי ואם נטמאתי יבואו בי. רבי מאיר אומר אמן שלא נטמאתי [אמן שלא אטמא], הכל שוין שאין מתנה עמה לא על קודם שתתארם ולא משתתגרש, נסתרה לאחד ונטמאת ואחר כך החזירה לא היה מתנה עמה וכל שתבעול [ולא היתה אסורה לו אל היה מתנה עמה]. הואיל ונאמרו שבועות בתורה סתם ופרט באחת מהן שאינו אלא באלה ובשבועה [כך פורטני בכל שבועות שבתורה שלא יהיו אלא באלה ובשבועה] הואיל ופרט באחת מהן שאינו אלא ביו"ד ה"א. והואיל ונאמרו שבועות בתורה סתם ופרט באחת מהן שאינה אלא באמן אף פורטני בכל שבועות שבתורה שאינה (מא) אלא באמן. אבא חנן אומר משום רבי אליעזר להביא את שבועת הדיינין שתהא באמן שאם אין אתה עונה אחריו אמן אתה עושה שבועת שוא. הואיל ונאמרה שבועות בתורה סתם ופרט באחת מהן שמגלגלין עליח את הישן, אף פורטני בכל [שבועות] התורה שיגלגלו את הישן. והלא דברים ק"ו ומה סוטה שלא נתבעה מקודם מגלגלין עליה את הישן, גזלות שנתבעו מקודם דין הוא שיגלגלו עליה את הישן: וכתב את האלות האלה. בא לו לכתוב את המגלה מאיזה מקום הוא כותב מואם לא שכב איש אותך וגו' ואם לא שטית וגו' ואת כי שטית וגו' ואינו כותב והשביע הכהן את האשה, וכותב יתן ה' אותך לאלה ולשבועה בתוך עמך ובאו המים המאררים האלה במעיך ואינו הותב ואמרה האשה אמן אמן. בי יוסי אומר לא היה מפסיק. רבי יהודה אומר כל עצמו אינו כותב אלא יתן ה' אותך לאלה ולשבועה בתוך עמך וגו' ובאו מהים המאררים האלה במעיך וגו' ואינו כותב ואמרה האשה אמן אמן. במאי קר מיפלגי בהאי קרא קא מיפלגי וכתב את האלות האלה. רבי מאיר סבר אלות אלות ממש. האלות לרבות קללות הבאות מחמת ברכות. אלה למעוטי קללות שבמשנה תורה. האלה (לרבות) [למעוטי] צוואות (וקללות) [וקבלות אמן]. ור' יוסי כולהו כדקאמרת את לרבות צוואות, ורבי מאיר אתים אל דריש. ורבי יהודה כולהו במעוטי דריש להו, אלות אלות ממש, האלות למעוטי קללות הבאות מחמת ברכות, אלה למעוטי קללות שבמשנה תורה, האלה למעוטי צוואות וקבלות. ורבי מאיר מאי שנא האי ה"א דמרבי ביה ומאי שנא האי ה"א דממעט ביה. ה"א דרבויא ריבויא ה"א דמיעוטא מיעוטא. והא לית ליה לורבי מאיר מכלל לאו אתה שומע הן, א"ר תנחום הנקי כתיב. כתבה למפרע פסולה דכתיב וכתב את האלות האלה כדכתיבן, ואינו כותב לא על הלוח ולא על הנייר ולא על הדיפתרא אלא במגלה, שנאמר בספר. ואינו כותב לא (בקולמוס) [בקומוס] ולא בקנקנתום ולא בכל דבר שהוא רושם אלא בדיו שנאמר ומחה כתב שהוא יכול להמחה. ואם כתבה כאגרת פסולה, בספר אמר רחמנא. כתבה על שני דפין פסולה, ספר אחד אמר רחמנא ולא שנים ושלשה ספרים. כתב אות אחת ומחק אות אחת וכתב אות אחת ומחק אות אחת פוסלה, דכתיב ועשה לה הכהן את כל התורה הזאת (ומחה אל פני המים). ההוא דאמר לדביתהו קונס שאי את נהנית לי עד שתטעימי תבשילין לרבי יהודה ורבי שמעון, רבי יהודה טעים אמר ק"ו מה לשום שלום בין איש לאשתו אמרה תורה שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים בספק אנו על אחת כמה וכמה. רבי שמעון לא טעים אמר ימותו כל בני אלמנה ואל יזוז שמעון מכבודו, ועוד כי היכי דלא לתרגלי למנדר. הכהן למה נאמר, שהיה בדין נאמר כאן וכתב ונאמר (מב) להלן וכתב מה וכתב האמור להלן כשר בכל אדם אף וכתב האמור כאן כשר בכל אדם, ת"ל (האלה) הכהן, (בספר) ומחה [בדבר הנמחה] והלא דברים ק"ו אם להטיל שלום בין איש לאשתו אמר הקב"ה ספר שנכתב בקדושה ימחה על המים, ספרי אפיקורסין שמטילין איבה ושנאה וקנאה (ובעלי ריבות) [ותחרות] עאכ"ו שימחו מן העולם. רבי ישמעאל אומר ספרי אפיקורסין כיצד היא עושה קו דר את האזכרות ושורף את השאר. רבי עקיבא אומר שורף את כולו מפני שלא נכתב בקדושה, ומחה אל מי המרים מגיד שהכתב עושה את המים מרים, והשקה את האשה למה נאמר, והלא כבר נאמר ואחר ישקה את האשה, מה ת"ל והשקה את האשה שאם נמחקה מגלה ואמרה איני שותה מערערים אותה ומשקין אותה בעל כרחה דברי רבי עקיבא. וחכמים אומרים ואחר ישקה את האשה למה נאמר והלא כבר נאמר והשקה את האשה ומה תלמוד לומר ואחר ישקה את האשה (מג) שלשה דברים מעכבין בסוטה, עד שלא נמחקה המגלה, ועד שלא קרב מקומץ, ועד שלא קבלה עליה את השבועה, נמחקה מגלה ואמרה טמאה אני נשפכין המים והמנחה מתפזרת אבית הדשן ואין מגלתה כשרה להשקות בה סוטה אחרת, רבי אחא בר יאשיה אומר משקה בה סוטה אחרת: והשקה את האשה על כרחה. רבי אליעזר אומר מכין אותה ברחבה של סייף ומערערין אותה בעל כרחה. (מד) אמר לו עקיבא לא נדע אם טהורה היא אם אמרה טמאה אני. אימתי משקין אותה בעל כרחה משהשם נמחק. ובאו בה המים המאררים מה תלמוד לומר, אלא היו עושין לה מיני פורעניות משונים. היתה מלובנת עושין אותה שחורה, מאודמת עושין אותה ירוקה, יתרע פיה, יתפח צוארה, יהא בשרה כצלי, תהא זבה מבית השלחים, תהא מפהקת, תהא מעטשת, תהא מתפרקת אברים אברים, ולקח הכהן מיד נאמר כאן מיד. ונאמר להלן הטנא מידך, מה מיד האמור (להלן) [כאן] תנופה, אף מיד האמור (כאן) [להלן] תנופה. את מנחת הקנאות מגיד שמביא מנחה אחת לשם שתי קנאות. היה נוטל את מנחתה מתוך כפיפה מצרית ונותנה לתוך כלי שרת ונותנה על ידה והכהן מניח את ידו תחת ידה ומניפה, הניף והגיש קמץ והקטיר והשאר נאכל לכהנים. א"ל רבי אלעזר לרבי יאשיה דדריה לא תיתיב אכרעיך עד דמפרשת לה הא מילתא, מגלן למנחת סוטה שטעונה תנופה. מנלן והניף כתיב בה, אלא בבעלים מנלן, אתיא יד יד משלמים, כתיב הכא ולקח הכהן מיד האשה וכתיב התם ידיו תביאינה, מה כאן כהן אף להלן כהן, ומה להלן בבעלים אף כאן בעלים, הא כיצד, כהן מניח ידו תחת יד הבעלים ומניף. ואין הדבר כעור, מביא מפה. ואינו חוצץ, מביא כהן זקן. אפילו תימר ילד אין יצר הרע מצוי לשעה. תנא רבי חייא סוטה גדמת שני כהנים מניפין על ידיה. תנופה והגשה ביום, דכתיב ועשיתם ביום הניפכם. והגשה איתקש לתנופה דכתיב ולקח הכהן מיד האשה. ולקח הכהן מיד האשה ולא מיד שלוחה. מיד האשה שאם פירסה נדה לא היתה שותה. והניף את המנחה מוליך ומביא מעלה ומוריד שנאמר אשר הונף ואשר הורם מקיש הרמה לתנופה מה תנופה מוליך ומביא אף הרמה מוליך ומביא, ומה הרמה מעלה ומוריד אף תנופה מעלה ומוריד. לפני ה' במזרח, שבכל מקום שנאמר לפני ה' הרי הוא במזרח עד שיפרוט לך הכתוב. והניף את המנחה לפני ה' והקריב אותה אל המזבח למד על מנחת סוטה שטעונה תנופה והגשה, וקמץ הכהן מן המנחה את אזכרתה והקטיר המזבחה זו הקטרת הקומץ שקרויה אזכרה. ואחר ישקה את האשה (מה) לענין שאמרנו. ואחר ישקה את האשה היה משקה ואחר כך מקריב את מנחתה. רבי שמעון אומר מקריב את מנחתה ואחר כך היה משקה שנאמר ואחר ישקה את האשה וגו'. אם השקה ואחר כך הקריב את מנחתה כשרה וכו'. רבי שמעון אומר נאמר השקאה קודם למנחה ונאמר השקאה לאחר מהנחה אלא אם קדמה השקאה כשרה: וצבתה בטנה ונפלה ירכה. אין לי אלא בטנה וירכה שאר אבריה מנין, תלמוד לומר ובאו בה. אני אקרא ובאו בה מה ת"ל וצבתה בטנה ונפלה ירכה אבר שהתחילה בעבירה ממנו תתחיל הפורענות, כיוצא בו אתה אומר וימח את כל היקום אשר על פני האדמה מאדם עד בהמה מי שהתחיל בעבירה ממנו התחילה הפורענות. כיוצא בו אתה אומר ואת האנשים אשר פתח הבית הכו בסנורים וגו' מי שהתחיל בעבירה ממנו התחילה הפורענות. כיוצא בו ואכבדה בפרעה ובכל חילו וגו'. [פרעה התחיל בעבירה ממנו התחילה הפורענות]. כיוצא בו הכה תכה את יושבי העיר וגו'. והלא דברים קל וחומר אם מדת פורענות ממועטת אב שהתחיל בעבירה ממנו התחילה הפורענות, ק"ו למדה טובה מרובה. והיתה האשה לאלה שיהו הכל אלין בה ואומרין יארעך כשם שאירע לפלונית וכן הוא אומר ונהתם שמכם לשבועה לבחירי, נמצינו למדים שהרשעים שבועה לצדיקים. ומנין שהצדיקים ברכה לרשעים שנאמר והתברכו בו גוים ובו יתהללו, ואומר ונברכו גך כל משפחות האדמה, ואומר ויברכם ביום ההוא לאמור גך יברך ישראל וגו': במדבר - פרק ה - רמז תשט ואם לא נטמאה האשה וטהורה היא. טהורה ולא שיש לה עדים במדינת הים טהורה ואל שתלתה לה זכות. היא ולא שישאו ויתנו בה מוזרות בלבנה. ור' שמעון וי"ו לא דריש. ואם לא נטמאה האה וגו' ר' ישמעאל אומר וכי מי מטמאה שהכתוב מטהרה ומה ת"ל ואם לא נטמאה האשה וטהורה היא, אלא מגיד הכתוב כיון שיצא עליה שם רע אסורה לבעלה, ר' שמעון בן יוחאי אומר לא תעלה על דעתך שהזכות תולה במים המרים, אלא ואם לא נטמאה וטהורה היא (מר) למה נאמר. לפי שהוא אומר ואיש אשר ינאף את אשת איש לא שמענו אלא בזמן שיש לה עדים והתרו בה שהיא במיתה. יש לה עדים ולא התרו בה פטורה מן המיתה הואיל ופטורה מן המיתה תהא מותרת לבעל, אמרת ספק נבעלמ ספק לא נבעלמ אסורה לבעלה, ק"ו לכשנבעלה ודאי, אל הרי הוא בכלל שנאמר כי יקח איש אשה ובעלה וגו', ואם לא נטמאה האשה וטהורה היא למה נאמר, טהורה לבעל וטהורה לבועל וטהורה לתרומה. ונקתה מן האלות ואף מן השבועה. תניא רבי שמעון בן אלעזר אומר אילונית לא שותה ולא נוטלת כתובתה שנאמר ונקתה ונזרעה זרע מי שדרכה להזריע יצתה זו שאין דרכה להזריע. ורבנן האי ונקתה ונזרעה זרע מאי עביד ליה, מיבעי ליה לכדתניא ונקתה ונזרעה שאם היתה עקרה נפקדת דברי רבי עקיבא. אמר ליה רבי ישמעאל אם כן יסתרו כל העקרות ויפקדו וזו הואיל ולא נסתרה הפסידה, א"כ מה ת"ל ונקתה ונזרעה זרע שאם היתה יולדת בצער יולדת בריוח ואם היתה יולדת נקבות יולדת זכרים וכו', ד"א ונקתה ונזרעה זרע שהיתה (מז) בכלל ויצאה לידון (מז) בדבר החדש החזירה הכתוב לכללה. ואם לא נטמאה לשעבר וטהורה לעתיד ויש אומרים וטהורה היא הולד, ר"ג אומר ונקתה ונזרעה זרע, פרט לזרועה לומר אין עוברה שותה. ונזרעה זרע כדאי הוא הצער שניתן לה שכרה בנים. רבי יהודה אומר היתה יולדת כעורים תלד נאים, שחורים תלד לבנים, קצרים תלד ארוכים, נקבות תלד זכרים, היתה יולדת לשתי שנים יולדת בכל שנה, יולדת אחד תלד שנים שנים. ר' שמעון אומר אין נותנין לעבירה שכר אלא לפי שהיתה אסורה לזרע לשעבר, יכול יהא כן ליתיד, ת"ל ונזרעה זרע מותרת היא לזרע מעתה: זאת תורת הקנאות. מלמד שהאשה שותה ושונה. רבי יהודה אומר זאת מלמד שאין האשה שותה ושונה. א"ר (יהושע) [יהודה] מעשה והעיר לפנינו נחוניא חופר שיחין שהאשה שותה ושונה וקלנו עדותו בשני אנשים אבל לא באיש אחד, וחכמים אומרים אין האשה שותה ושונה בין באיש אחד בין בשני אנשים. אמר רבא באיש אחד ובועל אחד כולי עלמא לא פליגי דאין האשה שותה ושונה דכתיב זאת, בשני אנשים ושני בועלים כולי עלמא לא פליני דאשה שותה ושונה דכתיב תורת הקנאות, כי פליגי באיש אחד ושני בועלים בשני אנשים ובועל אחד, תנא קמא סבר תורה הקנאות לרבריי כולהו, וזאת למעוטי איש אחד ובועל אחד, ורבנן בתראי סברי זאת למעוטי כולהו, תורת לרבויי שני אנשים ושני בועלים. ורבי יהודה סבר תורת לרבויי תרתי וזאת למעוטי תותי איש אחד ובועל אחד איש אחד ובועלים שנים, תורת לרבויי תותי שני אנשים ובועל אחד שני אנים ושני בועלים. המקנא לאשתו על ידי אנשים הרבה מביאה קרבן אחד, מנלן זאת תורת הקנאות תורה אחת לקנויין הרבה: זאת תורת הקנאות אין לי אלא לשעה, לדורות מנין, ת"ל זאת תורת הקנאות דברי רבי יאשיה, רבי יונתן אומר כחותם הדברים. זאת תורת הקנאות קנאה תנהוג בשילה ובבית עלמים, יכול אף בכמה, ת"ל זאת, אשה תחת אישה מה ת"ל אשה בכל הפרשה, לרבות אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל בת ישראל לממזר ולנתין ולעמוני ולמואבי מצרי ואדומי פצוע דכה וכהות שפכה לכותי ולחלל לרבות כל הפסולין שישתו. רבי אלעזר ברבי שמעון אומר אין משקין את הפסולות. אשר תשטה אשה תחת אישה להביא אשת חרש ואשת שעמום שבית דין מקנין להם לפוסלן מכתובתן, או אף להשקותן, ת"ל והביא האיש את אשתו אל הכהן האיש משקה ואין בית דין משקין. תחת אישה להוציא את הארוסה משמע מוציא את הארוסה או מוציא את היבמה, ת"ל איש איש כי תשטה אשתו להביא את היבמה דברי רבי יאשיה. רבי יונתן אומר איש איש כי תשטה אשתו להוציא את היבמה משמע. אוציא את היבמה ומביא את הארוסה, ת"ל תחת אישה להוציא את הארוכה: או איש אשר תעבור עליו רוח קנאה למה נאמר, לפי שהוא אומר ועבר עליו רוח קנאה [רשות] אי כשם שעד שלא קנא לה רשות אף משקנא לה רשות, ת"ל או איש אשר תעבור עליו רוח קנאה וקנא חובה ולא רשות. והעמיד את האשה לפני י"י ונקה האיש מעון אם עשה לה נקה, ואם לא עשה לה לא נקה. השקאת סוטה ביום אתיא תורה תורה, כתיב הכא ועשה לה הכהן את כל התורה הזאת וכתיב התם על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט מה משפט ביום אף השקאת סוטה ביום. היו מעלין אותה לבית דין הגדול שבירושלים ומיימין עליה כדרך שמאיימין על עדי נפשות ואומר לה בתי הרבה יין עושה הרבה שחוק עשה הרבה ילדות עושה הרבה שכנים הרעים עושים עשי לשמו הגדול שנכתב בקדושה שלא ימחה על המים, מנא הני מילי אתיא תורה תורה, כתיב הכא ועשה לה הכהן את כל התורה הזאת וכתיב התם על פי התורה אשר יורך מה להלן בשבעים ואחד אף כאן השבעים ואחד. אמר רבא מגלת סוטה שכתבה בלילה פסולה אתיא תורה תורה [כתוב הכא ועשה לה הכהן וגו' וכתיב התם על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט] מה משפט ביום אף מגלת סוטה ביום. ועשה לה לשמה. בעי רבא כתב שתי מגלות לשתי סוטות ומחקו לתוך כוס אחד מהו, כתיבה לשמה בעינן והאיכא, או דילמא, בעינן נמי מחיקה לשמה. ואם תימצי לומר בעינן נמי מחיקה לשמה, מחקן בשתי כוסות וחור וערבן לכוס אחד מהו, מחיקה לשמה בעינן והא איכא, או דילמא הא לאו דידה קא שתיא והא לאו דידה קר שתיא. ואם תימצי לומר הא לאו דירה קא שתיא [והא לאו דידה קר שתיא], חזר וחלקן מהו, יש ברירה או אין ברירה, תיקן, השקה בסיב או בשפופרת מהו, דרך שתיה בכך או אין דרך שתיה בכך, תיקו: תשי מנין שלא יאמר אוי לי שהרגתי בת ישראל אוי לי שנוולתי את בת ישראל אוי לי שהייתי משמש םע הטמאה לכך נאמר ונקה. שמעון בן עזאי אומר בטהורה הכתוב מדבר הואיל והביאה את עצמה לידי ברים הללו אף היא לא תצא מידי פורענות, לכך נאמר ונקה האיש מעון והאשה ההיא תשא את עונה. ר"ע אומר בא הכתוב ללמדך (מח) שסוף זו למות [באותה מיתה] וצבתה בטנה ונפלה ירכה. [ד"א] למה נמאר ונקה האיש מעון כשהאיש מנוקה מעון האשה ההיא תשא את עונה ולא כשאין האיש מנוקה מעון, כענין שנאמר לא אפקוד על בנותיכם כי תזנינה ועל כלותיכם וגו', אמר להם הואיל ואתם רודפין אחר הזנות אף המים לא יבדקו את נשיכם, לכך נאמר ונקה האיש מעון והאשה ההיא תשא את עונה. ונקה האיש מעון מגיד שהוא בנשיאת עון עד שלא תשתה האשה. ומנין אף האשה בנשיאת עון, אמרת והאשה ההיא תשא את עונה. ר' חלפתא אומר הרי אשה ששתתה מים והיו בידיה זכוית יתלו לשעה מנין שסופן לבדקן לאחר זמן שנאמר והאשה ההיא תשא וגו'. רבי שמעון אומר חלול השם היה בדבר שאילו לא היו המים בודקין אותה על אתר כיון שהיא יורדת מן המקום היתה אומרת לחברותיה אל תמנעו מלהטוא כבר שתיתי לא פגיעו בי המים דומה שאין בהן צורך, לכך נאמר והאשה ההיא תשא את עונה מיד: במדבר - פרק ו - המשך רמז תשט ודבר ה' וגו' דבר אל בני ישראל וגו', המקנא לאשתו מכדי תנא מגזיר קר סליק מאי שנא דקתני סוטה. לכדרבי דתניא רבי אומר למה נסמכה פרשת נזיר לסוטה לומר לך שכל הרואה טוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין. וליתני סוטה והדר ליתני נזיר, איידי דתנא כתובות ותנא המדיר תנא נדרים ואיידי דתנא נדרים תנא נזיר דדמי לנדדים וקתני סוטה לכדרבי. תנו רבנן דבר אל בני ישראל ולא לכותים, ואמרת אליהם לרבות את העבדים. למה לי קרא הא אמרת כל מצוה שהאשה חייבת בה עבד חייב בה. אמר רבא שאני הכא דאמר קרא לאסור אסר על נפשו במי שנפשו קנויה לו יצא עבד שאין נפשו קנויה לו [הואיל ואין נפשו קנויה לו] אימא גבי נזיר נמי לא קמ"ל. (ואמרת) דבר אל בני ישראל ולא לכותים. וכל היכא דכתיב בני ישראל כותים לא והא גבי ערכין דכתיב דבר אל בני ישראל ותניא בני ישראל מעריכין ואין הכותים מעריכין, יכול לא יהו נערכין, תלמוד לומר איש, שאני הכא דאמר קרא לאביו ולאמו לא יטמא במי שיש לו את יצא כותי שאין לו אב, למאי אילימא לעינן ירושה האמר ר"י כותי יורש את אביו דבר תורה שנאמר כי ירושה לעשו נתתי את הר שעיר, אלא אמר קרא לאביו ולאמו לא יטמא במי שיש לו טומאה יצא כותי שאין לו טומאה. ומנלן דלית ליה טומאה, דאמר קרא ואיש אשר יטמא ולא יתחטא ונכרתה הנפש ההיא מתוך הקהל במי שיש לו קהל יצא כותי שאין לו קהל, ודילמא כרת הוא דלא מיחייב אבל אטמויי מטמא, אמר קרא והזה הטהור על הטמא כל שיש לו טהרה יש לו טומאה וכל שאין לו טהרה אין לו טומאה, ודלמא טהרה הוא דלא הויא ליה הא טומאה הויא ליה, אמר קרא ואיש אשר יטמא איתקש טומאה לטהרה כל שיש לו טהרה יש לו טומאה, וכל שאין לו טהרה אין לו טומאה. כי יפליא דכתב רחחמנא גבי נזיר למה לי, מכדי הא איתקש נזיר לנדרים כי יפליא למה לי, לאתויי ידים שאין מוכיחות, דאיתמר ידים שאין מוכיחות אביי אמר הויין ידים רבא אמר לא הויין ידים, הניחא (לרבא) [לאביי] אלא (לאביי) [לרבא] דאמר הויין ידים מאי איכא למימר. מיבעי ליה לכדרבי טופון, דתניא רבי טרפון אומר אין אחד מהן נזיר לפי שלא ניתנה נזירות אלא להפלאה, הניחא לרבי טרפון אלא לרבנן מאי איכא למימר, אלא מיבעי ליה לכדתניא היתר נדרים פורחין באויר ואין להם על מה שיסמוכו. רבי אליעזר אומר יש להם על מה שיסמוכו שנאמר כי יפליא [כי יפליא] אחד הפלאה לאיסור ואחד הפלאה להיתר: איש כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר, תניא נזיר להזיר לעשות כנוי נזירות כנזירות וידות נזירות כנזירות. אין לי אלא בנזירות, בנדרים מנין, תלמוד לומר לנדור נדר נזיר להזיר מקיש נדרים לנזירות ונזירות לנדרים, מה נזירות עשה בו ידות נזירות כנזירות אף נזירות עשה בהם ידות נדרים כנדרים, ומה נדרים עובר בבל תאחר ובל יחל, אף נזירות עובר בבל תאחר ובל יחל, ומה נדרים מיפר האב נדרי בתו ובעל מיפר נדרי אשתו, אף נזירות האב מיפר נזירות בתו ובעל מיפר נזירות אשתו. מאי שנא גבי נזירות דכתיב נזיר להזיר, נדרים נמי הכתיב לנדור נדר והקישא למה לי, אי כתב נדר לנדור, כדכתב נזיר להזיר כדקאמרת לא צריך היקשא, השתא דכתיב לנדור נדר דברה תורה כלשון בני אדם. ולמאן דאמר לא דברה תורה כלשון בני אדם לנדור נדר מאי עביד ליה, דריש ליה לעשות ידות נדרים כנדרים ומקיש נזירות לנדרים, ונזיר להזיר דריש לה מלמד שהנזירות חלה על נזירות. אמר מר ומה נדרים אובר בבל יחל ובבל תאחר בשלמא לא יחל דנדרים משכחת למ כגון דאמר ככר זה (עלי ואכלה) [אוכל ולא אוכלה] עובר משום בל יחל דברו אלא בל יחל דנזיר היכי משכחת לה כיון דאמר הריני נזיר [הוה ליה נזיר], אכל קם ליה בבל יאכל, שתה קם ליה בבל ישתה, אמר רבא לעבור עליה בשנים. בל תאחר בנזיר היכי משכחת לה, [אמר רבא כגון דאמר] לא אפטר מן העולם עד שאהא נזיר דמן ההיא שעתא הוה ליה נזיר, ומידי דהוה (על) האומר לאשתו הרי זה גיטיך שעה אחת קודם למיתתי אסורה לאכול בתרומה מיד. אמר מר ומה נדרים האב מיפר וכו' למה הקישא תיתי נזירות במה מצינו מנדרים. דילמא גבי נדרים הוא דמיפר משום דלית ליה קיצותא אבל גבי נזירות דשלשים יום אימא לא קא משמע לן. איתמר ידים שאינן מוכיחות אביי אמר הויין ידים ורבא אמר לא הויין ידים, אמר רבא אבי אידי אסברה לי, אמר קרא נזיר להזיר מקיש ידות נזירות לנזירות מה נזירות בהפלאה אף ידות בהפלאה. תניא אמר (רבי) שמעון הצדיק מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא אלא אחד. פעם אחת בא אדם אחד נזיר מן הדרים וראיתיו שהוא יפה עינים וטוב רואי וקוצותיו סדורות לו תחתלים, אמרתי לו בנו מה ראית להשחית את שערך זה הנאה, אמר לי רועה הייתי לאבא בעירי והלכתי למלאות מים מן המעין, ונסתכלתי בבבואה שלי ופחו עלי יצרי ובקש לטרדני מן העולם, אמרתי לו רשע למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך במי שהוא עתיד להיות רמה ותולעה העבודה שאגלחך לשמים, מיד עמדתי (חמדתיו) ונשקתיו על ראשו אמרתי לו בני כמותך ירבו נוזרי נזירות בישראל, עליך הכתוב אומר איש כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה'. מתקיף לה רבי (מרי) [מני] מאי שנא אשם נזיר טמא דלא אכל משום דאתי על חטא, כל אשמות נמי לא ליכול דעל חטא דלא אכל משום דאתי על חטא, כל אשמות ני לא ליכול דעל חטא הן באין, אמר ליה רבי יונה היינו טעמא כשהן תוהין נזרין וכשהן מטמאין עליהן ימי (טומאה) [נזירות] מתחרטין בהן ונמצאו מביאין חולין לעזרה. אי הכי אפילו נזיר טהור נמי, נזיר טהור אי לאו דאמודי אמיד לנפשיה דיכול לא נזר. בני ישראל נזירים ואין הנכרים נזירים, והא מהכא נפקא מהתם נפקר איש איש אשר יקריבו לעולה לרבות הנכרים שנודרין [נדרים ונדבות] כישראל, לעולה פרט לנזירות. אי מההיא הוה אמינא קרבן הוא דלא לייתי אבל נזירות חלה עלייהו, קר משמע לו: איש כי יפליא. היו ב' מהלכין בדרך בא כנגדן אמר אחד מהן הריני נזיר שזה איש פלוני נזיר ואחד אמר הריני נזיר שאינו נזיר, הריני שאחד מכם נזיר, שאין אחד מכם נזיר, ששניכם נזירים, [שכלכם נזירים], ב"ש אומרים כולם נזירים, וב"ה אומרים אין זיר אלא מי [שלא] נתקיימו דבריו. ורבי טרפון אומר אין אחד מהן נזיר שלא ניתנה נזירות אלא להפלאה. אמר רב הונא הקדיש ואכל לוקה שנאמר איש כי יפליא. ולא יחל כל שיש בהפלאה ישנו בבל יחל וכל שאינו בהפלאה אינו בבל יחל, הקדיש ואכלו אחרים, רב כהנא אמר אין לוקין, רבי יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוייהו לוקין, מר סבר מופלא הסמוך לאיש דאורייתא ומר סבר דרבנן. נזיר להזיר מכאן שהנזירות חלה על הנזירות, שיכול דין הוא, ומה שבועה חמורה אין שבועה חלה על שבועה נזירות קלה לא כל שכן, ת"ל נזיר להזיר מכאן שהנזירות חלה על הנזירות לשמואל דאמר הריני נזיר היום לרב הונא דאמר הריני נזיר היום הריני למחר דמגו דאיתוסף יומא יתירא חיילא נזירות על נזירות מאי חומרא דשבועה מנדר דכתיב בה לא ינקה: איש כי יפליא (מט) למה נאמר פרשה זו, לפי שהוא אומר איש כי ידור נדר לה' או השבע שבועה לאסור אסר על נפשו, שאם נדר יום אחד אסור יום אחד, שנים אסור שנים, מאותו המין שנדר [מאותו המין] אסור, שומע אני אף בנזירות כן, ת"ל כי יפליא וגו', שאם נזר יום אחש או שעה אחת אסור שלשים יום שלתות יין וליטמא למתים ואסור בתגלחת לכך נאמרה פרשה זו. איש או אשה לעשות נשים כאנשים, שהיה בדין ומה אם במקום שעשה קטנים כגדולים לא עשה נשים כאנשים, כאן שלא עשה קטנים כגדולים אינו דין שלא נעשה נשים כאנשים, ת"ל איש או אשה [לעשות נשים כאנשים]. איש להוציא קטנים, א"כ למה נאמר כי יפליא, להביא את מי שיודע להפלות, מכאן אמרו בן שלש עשרה שנה ויום אחד נדריו קיימין. כי יפליא לרצונו ולא אנוס, או אפילו אנוס, הרי אתה דן, נאמר כאן הפלאה ונאמר להלן הפלאה, מה הפלאה האמורה להלן בנדר ובנדבה, אף הפלאה האמורה כאן בנדר ובנדבה, מכאן אמרו מרצונו ולא אנוס. כי יפליא לנדור נדר (או) [יכול] אפילו נדר בקרבן יהא נזיר ת"ל נדר נזיר להזיר עד שידיר בנדרו של נזיר (ת"ל) [יכול] להזיר (או עד) [אף] שיזיר את אחרים, ת"ל נזיר את עצמו הוא מזיר ואין מזיר את אחרים. אם כן למה נאמר (נדר) נזיר [להזיר] לעשות כנוי נזירות כנזירות (אף בנזירות כיוצא בהן, מה בנדרים עובר בבל יחל) [וידות נזירות כנזירות, אין לי אלא בנזירות בנדרים מנין, ת"ל נדר נזיר להקיש נדרים לנזירות ונזירות לנדרים, מה נזירות עשה בו כנויי נזירות כנזירות וידות נזירות כנזירות אף בנדרען עשה בו ידות נדרים כנדרים וכנויי דנרים כנדרים, ומה נדרים עובר בבל יחל ובבל תאחר אף נזירות עובר בבל יחל ובבל תאחר], ומה בנדרים האב מיפר נדרי בתו והאיש נדרי אשתו אף בנזירות [כיוצא בהם] . ריב"ק אימר להזיר אף את אחרים. להזיר לה' המצוה לנזור לשם, אמר שמעון הצדיק לא אכלתי אשם נזירות מימי וכו' (לעיל). לפי שנאמר קדוש יהיה יגדל בקדושה אל יעבור בתער ובמספרים אל יתלוש ואל ימרוט ואל יחוף באדמה ואל ין סמנין. בעשה, ומנין בלא בתעשה, אמרת תער לא יבור על ראשו, אין במשמע בלא תעשה אלא התער, אמרת וידבר ה' אל משה (נ) לאמר ריבה, אבל אומר אני מה התער שהוא בעבירת שער בכלי [אף מספרים], מה בין תער למספרים שהתער מכלה ומספרם משיירות. דבר אל בני ישראל ריבה התולש והמורט. ואמרת אליהם ריבה המשפשף באדמה. שיירתו מצות עשה החופף באדמה והנותן סמנין. בני ישראל נודרין נזירות ואין העבדים נודרין נזירות מפני שרבו אומר לו לשתות יין והוא שותה, לגלח והוא מגלח, ליטמא למתים והוא מיטמא. או בני ישראל פרט לגרים, אמרת איש איש לרבות את הגרים. איש או אשה ר' הגלילי אומר יכולה כשירצה [ולא כשידירנה] בעלה. מפני שהיה (לי) בדין, ומה אם במקום שאינו מיפר נדרי עצמו הרי הוא אוסר עליו נדרים, מקום שהוא מיפר נדרי אשתו אינו דין שיאסור עליה נדרים, אמרת ואשה כי תדור נדר ולא כשידירנה בעלה, רבי עקיבא אומר יכול (אף) הנזירה (לא) תהא מיטמאה למתים והלא דין הוא, ומה אם במקום שעשה קטנים כגדולים בכהנים לא עשה בהן נשים כאנשים, מקום שלא עשה קטנים כגדולים בנזירים אינו דין שלא נעשה בהן נשים כאנשים, אמרת או אשה וגו' על נפש לא יבא. איש כי יפליא (נא) כשיפרש. לנדור פרט למהרהר בלב, אתה מרבה הגומר בלב ת"ל נדר, נאמר כאן נדר ונאמר להלן נדר, מה נדר האמור כאן כי יפליא אף נדר האמור להלן כי יפליא, ומה נדר האמור להלן אל תאחר לשלמו, אף נדר האמור כאן אל תאחר לשלמו. נזיר להזיר נודר הוא נזירות בתוך נזירות, והיה בדין שלא ידור הואיל והנגעים גורמים להבאת קרבן והנזירות גורמת להבאת קרבן, מה מצינו בנגעים שאם נולך לו נגע בתוך נגעו אינו גורם לו להביא קרבן שני עד שיצא ידי ראשון, כן בנזירות שאם נולדה לו נזירות בתוך נזירותו אינה גורמת לו שיביא קרבן שני עד שיצא ראשון, ובצד השני אתה אומר נדר וכו' להזיר מזיר הוא בנו הקטן כשירצו קרובים: מיין ושכר יזיר. לעשות (נב) יין מצוה כיין רשות, שהיה בדין הואיל ואונן אסור בשתית יין, אם למדתי לאונן שלא עשה בו יין מצוה כיין רשות, אף נזיר לא נעשה בן יין מצוה כיין רשות. וקל וחומר ומה אונן שעשה בו אכילת מצוה כיין מצוה, לא עשה בו יין מצוה כיין רשות, נזיר שלא עשה בו (נג) אכילת מצוה כיין מצוה, אינו דין שלא נעשה בו יין מצוה כיין רשות, הרי העובר יוכיח שלא עשה בו אכילת מצוה כיין מצוה ועשה בו יין מצוה כיין רשות, והוא יוכיח לנזיר שאף על פי שלא עשה בו אכילת מצוה כיין מצוה נעשה בו כיין רשות, ועוד קל וחומר מה אם עובד שלא עשה בו פסולת האוכל כאוכל [אכילה כשתיה] אכילת ענבים כשתית יין, עשה בו יין מצוה כיין רשות, נזיר שעשה בו פסולת האוכל כאוכל אכילה כשתיה ואכילת ענבים כשתית יין אינו שנעשה בו יין מצוה כיין רשות, לא אם אמרת בעובד שענש בו מיתה לפיכך עשה בו יין מצוה כיין רשות, תאמר בנזיר שלא ענש בו מיתה הואיל ולא ענש בו מיתה לא עשה בו יין מצוה כיין רשות, תלמוד לומר מיין ושכר יזיר לעשות יין מצוה כיין רשות, רבי יוסי הגלילי אומר מיין ושכר יזיר למה נאמר, לפי שהוא אומר ואכלת לפני ה' אלקיך וגו' אף נזיר במשמע ומה אני מקיים מיין ושכר יזיר, בשאר כל היינות חוץ מיין מצוה. או אף ביין מצוה ומה אני מקיים ואכלת לפני ה' אלקיך בשאר כל אדם חוץ מן הנזיר (או אף בנזיר) ת"ל מיין ושכר יזיר לעשות יין מצוה כיין רשות. אבא חנן אומר משום רבי אליעזר למה נאמר מיין ושכר יזיר, שהיה בדין הואיל ואסור בטומאה ואסור ביין, אם למדתי לטומאה שלא עשה בה מת מצוה כמה רשות, אף היין לא נעשה בו יין מצוה כיין רשות, תלמוד לומר מיין ושכר יזיר לעשות יין מצוה כיין רשות. מיין ושכר יזיר והלא יין הוא שכר ושכר הוא יין, אלא (שריבה) [שדברה] תורה שתי לשונות. כיוצא בו אתה אומר שחיטה היא זביחה זביחה היא שחיטה, קמיצה היא הרמה היא קמיצה, עמוקה היא שפלה שפלה היא עמוקה, אות הוא מופת מופת הוא אות, אלא שריבה [שדברה] תורה שתי לשונות, אף כאן אתה אומר מיין ושכר יזיר והלא יין הוא שכר ושכר הוא יין, אלא (שריבה) [שדברה] תורה שתי לשונות. ר' אלעזר [הקפר] אומר יין זה מזוג שכר זה חי, אתה אומר יין זה מזוג שכר זה חי או יין זה מזוג, ת"ל ונסכו (יין) רביעית ההין לכבש וגו' חי אתה מנסף ואי אתה מנסך מזוג, הא אין עליך לומר כלשון אחרון אלא כלשון הראשון יין זה מזוג שכר זה חי. יזיר אין נזירות בכל מקום אלא פרישה, וכן הוא אומר וינזרו מקדשי בני ישראל ואומר ואת ענבי נזיריך לא תבצור ואומר וינזרו לבשת ואומר האבכה בחדש החמישי הנזר הא אין נזירות בכל מקום אלא פרישה. יזיר שומע אני (נד) מסחורותיו ומרפואותיו, ת"ל (מיין ושכר יזיר) [לא ישתה] מותר הוא בסחורותו וברפואתו, חומץ יין וחומץ שכר מגיד שעשה חומץ כיין, שהיה בדין הואיל ועובד אסור בשתית יין [ונזיר אסור בשתית יין] אם למדתי לעובד שלא עשה בו חומץ כיין אף נזיר לא נעשה בו חומץ כיין, ועוד ק"ו ומה אם עובד בו מיתה לא עשה בו חומץ כיין, נזיר שלא ענש בו מיתה אינו דין שלא נעשה בו חומץ כיין, תלמוד לומר וחומץ יין חומץ שכר וגו' מגיד שעשה בו חומץ כיין, וכשם שעשה בו יין מצוה כיין רשות, כך עשה בו חומץ מצוה כחומץ רשות. וכל משרת ענבים לא ישתה וכי מה הניח הכתוב שלא אמרו והלא כבר נאמר כיין ושכר יזיר חומץ יין וחומץ שכר לא ישתה ומה תלמוד לומר וכל משרת ענבים, מגיד שאם שרה ענבים במים [שהן] בנותן טעם. מכאן אתה דן לכל איסורין שבתורה שהן בנותן טעם. ומה אם יוצא מן הגפן שאין איסורין איסור עולם ואין איסורו איסור הנאה ויש לו היתר לאחר איסור, עשה בו טעם כיעקר, שאר איסורין שבתורה שאיסורן איסור עולם ואיסורן איסור הנאה ואין להם היתר לאחר איסור, אינו דין שנעשה בן טעם כעיקר. ענבים למה נאמר, יש לי בדין עד שלא יאמר אם חייב על היוצא מן הפרי לא נתחייב על הפרי עצמו, אלא אם אמרת כן ענשת מן הדין, תלמוד לומר ענבים ללמדך שאין עונשין מן הדין. לחים להביא את הבוסר, או לחים להוציא את היבשים, כשהוא אומר ויבשים הרי יבשים אומרים, הא מה ת"ל לחים להביא את הבוסר. שהיה בדין הואיל וחייב ביין חייב בענבים מה יין פרי גמור אף ענבים פרי גמור, ת"ל לחים להביא את הבוסר. איסי בן (עקיבא) [עקביא] אומר אלו נאמר יבשים הרי כל יבש במשמע, כשהוא אומר לחים ויבשים במה הענין מדבר ביוצא מן הגפן. אי חומץ יכול אף חומץ של תמר, ת"ל חומץ יין התיר במעורב שאינו בנותן טעם. אין לי אלא חומץ יין, מנין אף המטיל מים לתוך ענבים והבאישו ת"ל משרת. ומנין אף משרת בוסר ת"ל משרת. יכול לא יתן על מוחו ועל מגפתו ולא ירד בתוך הגת, ת"ל לא ישתה משום שתיה הוא עלובר ואינו עובר משום כל אלה. יכול שאינו עובר אלא בשתיה, מנין אף באכילה, תלמוד לומר וענבים לא יאכל. לפי שיין בעונש אין דרוקטי בעונש, ומנין אתה אומר דרוקטי באזהרה, תלמוד לומר וענבים לא יאכל. הריני נזיר מן החרצנים הרי זה נזיר. מתניתין דלא כרבי שמעון דתניא רבי שמעון אומר אינו חייב עד שיזיר מכולן. ורבנן אמרי אפילו לא נדר אלא בחד מנהון הוי נזיר. מאי טעמט דרבי שמעון דאמר קרא כל אשר יעשה מגפן היין וגו'. ורבנן, אמר קרא מיין ושכר יזיר. ורבי שמעון נמי התכיב מיין ושכר יזיר, ההוא מיבעי ליה לאסור יין מצוה כיין רשות. יין מצוה מאי היא, קידושא ואבדלתא, הרי מושבע ועומד עליו מהר סיני. אלא כי הא דאמר רבא שבועה שאשתה וחזר ואמר הריני נזיר [אתיא] נזירות חלה על שבועה. ורבנן נמי הא מיבעי ליה [לאסור יין מצוה כיין רשות], אם כן לימא קרא מיין, מאי ושכר, שמעת מינה תרתי. ורבי שמעון היינו טעמא דכתיב שכר לאלופי שכר שכר למקדש דכתיב יין ושכר אל תשת אתה ובניך אתך בבאכם אל אהל מועד, מה נזיר יין הוא דליתסר אבל שאר משכרין לא אף גבי מקדש יין הוא דליתסר אבל שאר משכרין לא. ולאפוקי מדר' יהודה דאמר אכל דבלה קעילת ושתה דבש וחלב ונכנס למקדש חייב. ואי בעית אימא רבי שמעון לית ליה איסור חל על איסור, דתניא רבי שמעון אומר האוכל נבלה ביום הכפורים פטור, ולרבנן נמי הכתיב מכל אשר יעשה מגפן היין. אמרי לך התם למד על איסורי נזיר שמצטרפין זה עם זה. ורבי שמעון לית ליה צירוף דתניא [רבי שמעון אומר] כל שהוא למכות לא אמרו כזית אלא לענין קרבן. יין הותר מכללו ק"ו מטומאה ומה טומאה שהיא סותרת הותרה מכללה יין שאינו סותר אינו דין שיותר, אמר קרא מיין ושכר יזיר לאסור יין מצוה כיין רשות. אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן כל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור חוץ מאיסורי נזיר שהרי אמרה תורה משרת (וכל משרת). זעירי אמר אף שאור [בבל תקטירו] כמאן כרבי אליעזר דדריש כל. אי הכי לענין חמץ בפסח נמי. אין הכי נמי אלא לאפוקי מדאביי דאמר יש הקטרה בפחות מכזית ק"מל אין הקטרה פחות מכזית. אמר אביי ממאי דהאי משרת להיתר מצטרף לאיסור הוא דאתא, דילמא ליתן טעם כעיקר [הוא דאתא] ואפילו שרה פתו ביין ויש בה טעם יין חייב, ומכאן אתה דן לכל איסורין שבתורה ומה נזיר שאין איסור עולם ואין איסורו איסור הנאה ויש היתר לאיסורו עשה בו טעם כעיקר, כלאי הכרם שאיסורן איזור עולם ואיסורן איסור הנאה ואין היתר לאיסורן עאכ"ו, אמר ליה ההוא מדרבנן לרבי אבהו כי קאמר לרבי עקיבא דאמר אפי' שרה פתו ביין ויש בו כדי לצרף מפת ומיין כזית חיית. ורבי עקיבא ליתן טעם כעיקר מנא ליה נפקא ליה מגעולי נכרים דאמר רחמנא כל דבר אשר יבא באש למימרא דאסירי [געולי נכרים לאו טעמא בעלמא הוא ואסור, ה"נ לא שנא], ורבנן התם חדוש הוא דהא בכל התורה כולה נותן טעם לפגם מותר וגבי געולי נכרים אסור, ורבי עקיבא לא נצרכה אלא לקדרה בת יומא. אמר רבי אבהו אמר רבי אלעזר כל רביעיות שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור חוץ מרביעית שבנזיר שהרי אמרה תורה משרת (וכל משרת). מאי איכא בין רבי יוחנן לרבי אלעזר, רבי יוחנן אומר אפילו אוכלין ורבי אלעזר אומר משקין אין מידי אחרינא לא. אמר רבי אלעזר עשר רביעיות הן (כתוב ברמז תקר"ט). אלא הא דתניא מכל אשר יעשה מגפן היין וגו', לימד על איסורי נזיר שמצטרף זה עם זה לרבי עקיבא השתא איסור והיתר מצטרף איסור מבעיא, איסור והיתר מצטרף בבת אחת, איסור ואיסור בזה אחר זה. אמר ליה רב אחא בריה (דרבא) [דרב אויא] לרב אשי מדרבנן נשמע לרבי עקיבא מי לא אמרי רבנן שמרת ליתן טעם כעיקר ומכאן אתה דן לכל התורה כולה, אמר ליה משום דהוי נזיר וחטאת שני כתובין הבאין כאחד ואין מלמדין. נזיר הא דאמרינן, חטאת דכתיב כל אשר יגע בבשרה יקדש יכול אף על פי שלא בלע, תלמוד לומר בבשרה עד שיבלע בבשרה, יקדש להיות כמוה שאם פסולה היא יפסל ואם כשרה היא יאכל כחמור שבה. ורבנן נמי ניהוי שני כתובין הבאין כאחד, מיצרך צריכי. ורבי עקיבא למאי צריכא, א"ל בשלמא אי כתב רחמנא חטאת לא גמר נזיר מינה דחולין מקדשים לא גמרינן, אלא ליכתוב רחמנא בנזיר ותיתי חטאת (תגמור מיניה דהא כל איסורין שבתורה קא גמיר מנזיר. ורבנן א"ל מיצרך צריכי, חטאת היתר מצטרף לאיסור וחולין מקדשים לא גמרינן ומשרת ליתן טעם כעיקר, ומכאן אתה דן לכל התורה כולה. ורבי עקיבא תרוייהו להיתר מצטרף לאיסור והוו שני כתובין הבאין כאחד ואין מלמדין. אינו חייב עד שיאכל מן הענבים כזית. משנה ראשונה עד שישתה רביעית יין. ר' עקיבא אפילו שרה פתו ביין ויש בה כדי לצרף כזית חייב. תנא קמא [לא] מדמי להו לכל איסורי נזיר לשתיה. ורבי עקיבא כיון דכתיב לא יאכל מה אכילה כזית אף כל איסורין כזית. ת"ר וענבים לחים ויבשים לא יאכל לחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו מכאן אתה דן לכל איסורין שבתורה, מה כאן שהוא מין אחד והן שני שמות וחייב על זה בפני עצמו [ועל זה בפני עצמו] לאתויי חמרא חדתא ועינבי: כל ימי נזרו מכל אשר יעשה מגפן היין, בא הכתוב ללמדך שאם אכל כזית מכולן שהוא לוקה את הארבעים מכאן אתה דן לכל איסורין שבתורה, ומה אם היוצא מן הגפן שאין איסורו איסור עולם ואין איסורו איסור הנאה ויש לו היתר לאחר איסורו הרי הן מצטרפין זה אם זה בכזית, שאר איסורין שבתורה שאיסורן איסור עולם ואיסורן איסור הנאה ואין להם היתר לאחר איסורן דין הוא שיצטרפו זה עם זה בכזית. מכל אשר יעשה מגפן היין שומע אני אף העלין והלולבין במשמע, ת"ל מחרצנים ועד זג. אמר רבי אבהו אמר רבי אלעזר כל מקום שנאמר לא יאכל לא תאכל לא תאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע עד שיפרוט לך הכתוב כדרך שפרט לך בנבלה לגר בנתניה ולנכרי במכירה. והרי נזיר דרחמנא אמר מחרצנים ועד זג לא יאכל ותנן מערבין לנזיר ביין, שאני התם דכתיב נזרו נזר שלו. אמר אביי אכל חרצן לוקה שתים, אכל זג לוקה שתים. אכל חרצן וזג לוקה שלש. רבא אמר אין לוקין [אלא אחת דאין לוקין] על לאו שבכללות. אלו הן החרצנים ואלו הן הזגין, חרצנים אלו החיצונים וזגין אלו הפנימיים דברי רבי יהודה. רבי יוסי אומר כדי שלא תטעה כזוג של בהמה החיצון זוג והפנימי ענבל אמר רב יוסף כמאן מתרגמינן מפורצנין ועד עיצורין כרבי יוסי. מיעוט חרצנים שנים וזג אחד דברי (רבי) [ראב"ע]. מחרצנים ועד זג לא יאכל מגיד שלא פטר בה אכילת צער, שהיה בדין ומה אם (נה) יום הכפורים חמור פטר בו אכילת צער, נזיר הקל לא כל שכן שיפטור בו אכילת צער, תלמוד לומר מחרצנים ועד זג לא יאכל מגיד שלא פטר בו אכילת צער. מחרצנים ועד זג לא יאכל מגיד שלא פטר בו אכילת צער, תלמוד לומר מחרצנים ועד זג לא יאכל מגיד שלא פטר בו אכילת צער. מחרצנים ועד זג למה נאמר, לפי שהוא אומר מכל אשר יעששה מגפן היין כלל, מיין ושכר יזיר חומץ יין וחומץ שכר פרט, כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט, מה הפרט מפורש פרי ופסולת פרי אף כלל אין לי אלא פרי ופסולת פרי להביא את החרצנים ואת הזגין שהם פרי ופסולת פרי. אי מה הפרט מפורש פרי גמור אף כלל אין לי אלא פרי גמור, אמרת וכי איזה פרי גמור שלא אמרו, הא אין עליך לדון כלשון אחרון אלא כלשון הראשון, מה הפרט מפורש פרי ופסולת פרי אף כלל אין לי אלא פרי ופסולת פרי להביא את החרצנים ואת הזגין שהם [פרי] ופסולת פרי. אם זכיתי מן הדין מה ת"ל מחרצנים ועד זג לא יאכל, ללמדך כלל שמוסף על הפרט אי אתה יכול לדון כעין הפרט להוציאו מן הכלל עד שיפרוט לך הכתוב כדרך שפרט לך בנזיר. כל ימי נזרו לעשות ימים נזרו כימים שבתוך נזירותו עד הבאת קרבן. או לא יהא חייב עד שישלים נזירותו, ת"ל ואחר ישתה הנזיר יין אחר כל המעשים דברי רבי אלעזר. כל ימי נדר נזרו הרי הכתוב מוציאו מכלל [היין] ובא ללמד (נו) על התגלחת. כל ימי נדר נזרו נדרו תלוי בנזירותו ולא נזירותו תלויה בנדרו, תער לא יעבור על ראשו לעשות המגלח כמתגלח. אמר רבי יוחנן משום רבי ישמעאל בשלשה מקומות הלכה עוקבת את המקרא התורה אמרה בעפר והלכה אמרה בכל דבר. התורה אמרה בתער והלכה בכל דבר. התורה אמרה ספר והלכה בכל דבר. ת"ר תער אין לי אלא תער תלש מירט ספסף [כל שהוא] מנין, ת"ל קדוש יהיה גדל פרע וגו' דברי רבי יאשיה. רבי יונתן אומר תער אין לי אלא תער, תלש מירט ספסף כל שהוא פטור. והכתיב קדוש יהיה, למימרא דכי גלח בתער קרי עליה בעשה ולא תעשה. תניא אידך [תער] אין לי אלא תער, תלש מירט ספסף כל שהוא מנין, ת"ל לא יעבור על ראשו. ומאחר שסופנו לרבות כל דבר מה ת"ל תער, לפי שלא למדנו לתגלחת האחרונה שהיא בתער. ללמדנו ממצורע אי אפשר שאין דנין קל מחמור להחמיר עליו. ר' אומר אינו צריך הרי הוא אומר תער לא יעבור על ראשו עד מלאת התורה אמרה אחר מלאת לא תהא תגלחת אלא בתער, והא כתיב תער לא יעבור [לעבור עליו] בשני לאוין. א"ר חסדא ללקות באחת לעכב בשתים, לסתור אינו סותר אלא ברוב ראשו ובתער, בתער אין במידי אחרינא לא, והא קתני מנין לרבות כל המעבירין, אלא אימא כעין תער. תנן התם שלשה מגלחין ותגלחתן מצוה, נזיר ומצורע ולוים, וכולם שגלחו שלא בתער או ששירו שתי שערות לא עשה ולא כלום. אמר מר [ג' מגלחין] ותגלחתן מצוה, פשיטא מהו דתימא משום עבורי שער הוא ואפילו סך נשא קא משמע לן דלא. קתני וכולן שגלחו שלא בתער בשלמא גבי נזיר כתיב תער לא יעבור על ראשו, וגבי לוים כתיב והעבירו תער על כל בשרם, אלא מצורע בתער מנלן, וכי תימא [תיתי] מלוים, איכא למיפרך מה ללוים שכן טעונין תנופה בגופן, תאמר במצורע דלא, אלא תיתי מנזיר מה לנזיר שכן קרבנו טעון לחם, תאמר במצורע דלא, אלא מחדא לא אתיא תיתי מתרוייהו דכי פרכת מה ללוים שכן טעונין תנופה בגופן, נזיר יוכיח, מה לנזיר שכן [קרבנו] טעון לחם, לוים יוכיחו, וחזר הדין לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה, הצד השוה שבהן שהן טעונין תגלחת ותגלחתן בתער, אף אני אביא את המצורע שהוא טעון תגלחת ותגלחתו בתער. א"ל (רב אחא) [רבא] מברניש לרב אשי ויפרוך מה להצד השוה שבהן שחן אין קרבנו בדלות, א"ל רבא בר (שרביא) [משרשיא] לרבא האי תנא מעיקרא אמר ללמדו ממצורע אי אפשר שאין דנין קל מחמור להחמיר עליו והדר אמר ניליף מדינא ומדינא נמי לא יליף. אמר ליה ההוא אליבא דרבנן הא אליבא דרבי אליעזר, ותגלהת לא נעשה בה מגלח כמתגלח קל וחומר מטומאה, ומה טומאה שהיא סותרת הכל לא עשו בו מטמא כמיטמא, תגלחת שאינה סותרת אלא שלשים יום לא כל שחן שלא נעשה מגלח כמתגלח, אמר קרא תער לא יעבור על ראשו קרא ביה לא יעבור הוא ולא יעבור לאחר. ותגלחת לא תותר מכללו ק"ו מיין, מה יין שאינו סותר ולא הותר מכללו תגלחת שסותרת אינו דין שלא תותר מכללה, אמר רחמנא ראשון ואמר רחמנא זקנו. ותגלחת לא תסתור כלל ק"ו מיין, ומה יין שלא הותר מכללו אינו סותר תגלחת שהותרה מכללה אינו דין שלא תסתור, בעינן גידול שער וליכא. ויין יסתור שלשים יום ק"ו מתגלחת, מה מתגלחת שהותרה מכללה סותרה, יין שלא הותר מכללו אינו דין שיסתור, מידי הוא טעמא אלא משום גידול שער גבי יין הא קאים שערו. עד מלאת הימים אשר יזיר לה', מנין אתה אומר שאם אמר הריני נזיר סתם מגלח יום שלשים ואחד ואם גלח יום שלשים יצא, ת"ל עד מלאת הימים וכבר מלאו ימי נזירותו. (או אפילו אמר הריני נזיר שלשים ואחד ואם גלח ביום שלשים יצא, ת"ל עד מלאת הימים עדיין לא מלאו ימי נזירות). או אפילו אמר הריני נזיר מאה יום אם גלח יום שלשים ואחד יצא, ת"ל עד מלאת הימים ועדיין לא מלאו. אין לי אלא מי שיש הפסק לנזירותו נזיר עולם מנין, ת"ל כל ימי נזרו קרוש הוא להביא את נזיר עולם. קדוש יהיה זו קדושת שער. או אינו אלא קדושת הגוף כשהוא אומר קדוש הוא לה' הרי קדושת הגוף אמור, הא מה ת"ל קדוש יהיה זו קדושת שער. קדוש יהיה למה נאמר, לפי שהוא אומר וגלח הנזיר פתח אהל מועד, אין לי אלא המגלח כמצותו ששערו (נז) אסור ואוסר, גלחוהו ליסטין מנין, ת"ל קדוש יהיה מ"מ. קדוש יהיה למה נאמר, לפי שהוא אומר גדל פרע שער ראשו אין לי אלא מי שיש לו שער שינהוג בו קדושה את שאין לו שער מנין, ת"ל קדוש יהיה מ"מ. דברי רבי יאשיה. רבי יונתן אומר אינו צריך שהרי כבר נאמר כי נזר אלקיו על אשו בין שיש לו שער בין שאין לו שער, הא מה ת"ל קדוש יהיה לענין שאמרנו. סתם נזירות שלשים יום, מנא ה"מ אמר רב מתנא אמר קרא קדוש יהיה, יהי"ה בגימטריא תלתין הוי. בר (קפרא) [פדא] אמ כנגד נזיר נזרו האמור בתורה שלשים חסר אחת. ורב מתנא נמי ניליף מנזיר [נזרו, א"ל] הנהו נזירות לדרשא. מיין ושכר יזיר, לאסור יין מצוה כיין רשות. נדר נזיר מלמד שנזירות חל על נזירות. ובר (קפרא) [פדא] אמר לך ליכא חד מהנון דלאו לדרשא [אלא] מדההוא למנינא כולהו נמי למנינא. תנן התם סתם נזירות שלשים יום. בשלמא לרב מתנא ניחא, אלא לבר (קפרא) [פדא] קשיא, אמר לך איידי דאיכא יום (קמא) תלתין (יומי) דמגלח ומייתי קרבן דהוה ליה כפרה משום הכי תנא שלשים. המקדש בשער נזיר אינה מקודשת מנלן, דא"ק קדוש יהיה גדל פרע גידולו יהא קדוש. אי מה קודש תופס דמיו ויוצא לחולין אף שער נזיר נמי, מי קדינן קודש קודש קרינן. אמר שמואל כל היושב בתענית נקרא חוטא שנאמר וכפר עליו מאשר חטא על הנפש, וכי באיזה נפש חטא, אלא לפי שציער עצמו מן היין, והלא דברים ק"ו, ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא (קדוש) [חוטא] המצער עצמו מכל דבר עאכ"ו. [ר' אלעזר אומר נקרא (קדוש) שנא' קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו, ומה זה שלא ציער עצמו אלא מדבר אחד נקרא קדוש המצער עצמו מכל דבר על אחת כמה וכמה]. ושמואל נמי הא איקרי קדוש, ההוא (דמדכי נפשיה) [אגידול פרע קאי]. ולר' אלעזר נמי הא איקרי חוטא, ההוא דמסאב נפשיה. ומי אמר ר' אלעזר הכי, והאמר ר' אלעזר לעולם יראה אדם עצמו כאלו קדוש שרוי בתוך מעיו שנאמר בקרבך קדוש ולא אבוא בעיר, לא קשיא הא דמצי לצער נפשיה הא דלא מצי. ריש לקיש אמר נקרא חסיד שנאמר גומל נפשו איש חסד וגו'. [אמר ר"ל] אין ת"ת רשאי לישב בתענית מפני שממעט במלאכת שמים, בר בי רב דיתיב בתעניתא כלבא ליכול לשירותיה הרי עלי לשלח פרע הרי זה נזיר. וממאי דהאי שילוח ריבויא הוא, דכתיב שלחיך פרדם רמונים אימא מידי דעבורי כדכתיב ושולח מים על פני חוצות. תנא פרע פרע יליף, כתיב הכא קדוש יהיה גדל פרע וכתיב התם זפרע לא ישלחו. ואיבעית אימא האי ושולח מים נמי ריבויא הוא כדמשקין ליה מיא לפירא ורבי. הריני נזיר מאה יום אם נטמא יום מאה סותר את הכל. ר' אליעזר אומר אינו סותר אלא שלשים יום, דא"ק זאת תורת הנזיר ביום מלאת, התורה אמרה נטמא ביום מלאת תן לו תורת נזיר. לימא כתנאי עד מלאת הימים, שומע אני מיעוט ימים שנים, ת"ל קדוש יהיה גדל פרע, אין גידול שער פחות משלשים יום דברי רבי יאשיה. רבי [יונתן] אומר אינו צריך [הרי הוא אומר] עד מלאת הימים איזו הן ימים שצריכים למלאות הוי אומר שלשים. מאי לאו רב מתנא דאמר כרבי יאשיה ובר (קפרא) [פדר] דאמר כרבי [יונתן] אמר לך רב מתנא כ"ע שלשים בעינן והכא בעד ועד בכלל פליגי. ר' יאשיה סבר עד ולא עד בכלל ור' [יונתן] סבר עד ועד בכלל. אמר מר איזו הן ימים שצריכין למלאות הוי אומר שלשים, ואימא שבת, שבת מי איכא חסירותא. ואימא שנה, שנה מי מנינן ליומי והכתיב לחדשי השנה, חדשים אתה מונה לשנה ולא ימים לשנה. (נז) גדל פרע שער ראשו למה נאמר, לפי שהוא אומר והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו אף הנזיר במשמע, הא מה אני מקיים גדל פרע שער ראשו בשאר כל הנזירים חוץ מן המנוגע. או אפילו מנוגע ומה אני מקיים יגלח את כל שערו בשאר כל המנוגעים חוץ מן הנזיר. או אף הנזיר, תלמוד לומר (יגלח אפילו נזיר) גדל פרע שער ראשו (למה נאמר, לפי שהוא אומר והצרוע אשר בו הנגע בגדיו יהיו פרומים) [מכאן אתה למד למצורע שנאמר בו] וראשו יהיה פרוע. פרוע יגדל שער, או אינו אלא פרוע כמשמעו, הרי אתה דן, נאמר כאן פרוע ונאמר להלן פרוע, מה פרוע האמור להלן גידול שער, אף פרוע האמור כאן גידול שער. כל ימי נזרו, לעשות (כל) ימים שלאחר נזירותו כימים שבתוך נזירותו עד הבאת קרבנותיו. או לא יהא חייב עד שישלם נזירותו, הרי אתה דן הואיל ואסור ביין ואסור בתגלחת, אם למדתי ליין שעשה ימים שלאחר נזירותו כימים שבתוך נזירותו עד הבאת קרבנות, אף תגלחת נעשה בה ימים שלאחר נזירותו כימים שבתוך נזירותו עד הבאת קרבן. ועוד ק"ו ומה היין שאינו (מותר) [סותר] עשה בו ימים שלאחר נזירותו כימים שבתוך נזירותו עד הבאת קרבן. תגלחת שמותרת אינו דין שנעשה בה ימים שלאחר נזירותו כימים שבתוך נזירותו עד הבאת קרבן. לא אם אמרת ביין שלא הותר מכללו, לפיכך עשה בו ימים שלאחר נזירותו כימים שבתוך נזירותו עד הבאת קרבן, תאמר בתגלחת שהותרה מכללה, לפיכך לא נעשה בה ימים שלאחר נזירותו כימים שבתוך נזירותו עד הבאת קרבן. הרי טומאה תוכיח שהותרה מכללה ועשה בה ימים שלאחר נזירותו כימים שבתוך נזירותו עד הבאת קרבן, והיא תוכיח לתגלחת שאע"פ שהותרה מכללה נעשה בה ימים שלאחר נזירותו כימים שבתוך נזירותו עד הבאת קרבן. לא אם אמרת בטומאה שהיא סותרת את הכל לפיכך עשה בה ימים שלאחר מלאת כימים שבתוך מלאת עד הבאת קרבן, תאמר בתגלחת שאינה סותרת את הכל לפיכך לא נעשה בה ימים שלאחר מלאת כימים שבתוך מלאת עד הבאת קרבן. לא זכיתי מן הדין, ת"ל ואחר ישתה הנזיר יין, וכי הנזיר שותה יין, אלא מופנה לדון להקיש גזרה שוה, נאמר כאן נזיר ונאמר להלן נזיר, מה נזיר האמור להלן עשה בו ימים שלאחר נזירותו כימים שבתוך נזירותו עד הבאת קרבן, אף נזיר האמור כאן עשה ימים שלאחר נזירותו כימים שבתוך נזירותו עד הבאת קרבן: גדל פרע שער ראשו למה נאמר, לפי שהוא אומר עד מלאת הימים שאם אמר הריני נזיר סתם קורא אני עליו עד מלאת הימים, שומע אני מיעוט ימים שנים, ת"ל גדל פרע שער ראשו. כמה הוא גידול פרע אין פחות משלשים יום, אבל מחדש ולמעלה (או) [אף] חדש ויום אחד או חדש ושני ימים: כל ימי הזירו לה' על נפש מת לא יבא, שומע אני אפילו נפש בהמה במשמע כענין שנאמר ומכה נפש בהמה, ת"ל על נפש מת בנפש אדם הכתוב מדבר. רבי ישמעאל אומר אינו צריך, הרי הוא אומר לא יבא בנפש אדם המטמא בביאה הכתוב מדבר: לאביו ולאמו אינו מטמא אבל מטמא הוא למת מצוה. עד (שיאמר) [שלא יאמר] יש לי בדין, ומה כהן גדול שקדושתו קדושת עולם מטמא למת מצוה, נזיר שאין קדושתו קדושת עולם אינו דין שהוא מטמא למת מצוה. לא אם אמרת בכהן גדול שכן אינו מביא קרבן על טומאתו, תאמר בנזיר שמביא קרבן על טומאתו. ת"ל לאביו ולאמו לאחיו ולאחותו לא יטמא אבל יטמא למת מצוה. או לאביו ולאמו לא יטמא אבל מטמא לשאר מתים, אמרת ק"ו ומה כהן הדיוט שמטמא לקרובים אינו מטמא לשאר מתים, נזיר שאינו מטמא לקרובים אינו דין שלא יטמא לשאר מתים. הא מה ת"ל לאביו ולאמו, לאביו [ולאמו הוא] דאינו מטמא אבל מטמא הוא למת מצוה. הא עד (שיאמר) [שלא יאמר] יש לי בדין, נאמרו כללות בכהן גדול ונאמרו כללות בנזיר, מה כללות האמורות בכהן גדול לאביו ולאמו אינו מטמא אבל מטמא למת מצוה, אף כללות האמורות בנזיר לאביו ולאמו אינו מטמא אבל מטמא למת מצוה. או כלך לדרך זו נאמרו כללות בכהן הדיוט ונאמרו כללות בנזיר, מה כללות האמורות בכהן הדיוט מטמא לאביו, אף כללות האמורות בנזיר מטמא לאביו, ת"ל לאביו ולאמו לא יטמא [הא מצוה מטמא]. הא מיבעי ליה לומר שאינו מטמא לאביו ממש אלא לאביו [לומר] שלא יטמא לאביו, ולאחיו לא יטמא אבל מטמא למת מצוה. ולאמו לג"ש לכדרבי, ולאחותו לכדתניא הרי שהיה הולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו [ושמע שמת לו מת] יכול יטמא אמרת לא יטמא, יכול לא יטמא למת מצוה, ת"ל ולאחותו, לאחותו לא מטמא אבל מטמא למת מצוה. ר"ע אומר נפשות אלו הרחוקים, מת אלו הקרובים. לאביו ולאמו, לאביו ולאמו אינו מטמא אבל מטמא למת מצוה. ולאחיו שאם היה כהן גדול והוא נזיר לאחיו אינו מטמא אבל מטמא למת מצוה. ולאחותו לכתניא וכו'. ולרבי עקיבא גזרה שוה דרבי מנא ליה [אמר לך] כיון דאמרינן שאם היה כהן גדול ונזיר לאחיו אינו מטמא אבל מטמא למת מצוה, מה לי כהן גדול לחודיה מה לי נזיר [וכ"ג]. ולר' ישמעאל כהן גדול והוא נזיר מנא ליה, כיון דשרי רחמנא חד לאו לגבי מת מצוה, מה לי חד לאו מה לי תרי לאוין. אחותו למה לי, סד"א כי שרא למת מצוה נזיר וכהן גדול דלאו הוא, אבל מילה ופסח דכרת לא יטמא למת מצוה קמ"ל. ולר' עקיבא מכדי לא שנא כהן גדול לחוריה ולא שנא כהן גדול ונזיר נפקא ליה מולאחותו לאביו ולאמו למה לי, צריכא דאי (איתמר) [כתב] אביו הוה אמינא היינו טעמא דלא מטמא משום דחזקה בעלמא הוא, אבל אמו דודאי ילידתיה אימא ליטמא לה, ואי כתב רחמנא אמו הוה אמינא אמו הוא דלא מטמא לה דלא אזיל זרעה בתרה אבל אביו כיון דאמר מר למשפחותם לבית אבותם אימא ליטמא לה קמ"ל דלא. איתמר אמר רבה אמר רב הונא מקרא מלא דבר הכתוב לא יטמא, כשהוא אומר על נפש מת לא יבא, להזהירו על הטומאה ולהזהירו על הביאה, אבל טומאה וטומאה לא. ורב יוסף אמר אפילו טומאה וטומאה, דאמר רב הונא נזיר שהיה עומד בבית דקרבות והושיטו לו מתו ומת אחד ונגע בו חייב. איתיביה אביי (נזיר) [כהן] שהיה מת מונח על כתפו והושיטו [לו מתו ומת אחר ונגע בו] יכול יהא חייב, ת"ל לא יטמא בעל בעמיו להחלו, מי שאינו מחולל יצא זה שהוא מחול ועומד. א"ל ותיקשי לך מתניתין דתנן היה מטמא למתים [כל היום אינו חייב אלא אחת] אמרו ליה אל תטמא אל תטמא חייב על כל אחת ואחת, ואמאי הא מיטמא וקאים, לא קשיא כאן בחיבורין כאן שלא בחיבורין, וטומאה בחיבורין דאורייתא והא אמר רבי ינאי לא אמרו טומאה בחיבורין אלא לענין תרומה וקדשים אבל לנזיר ועושה פסח לא, ואי אמרת דאורייתא מאי שנא, כאן בחיבורי אדם באדם כאן בחיבורי אדם במת. תניא ר"ע אומר נפש אלו קרובים וכו' ולאחותו מה תלמוד לומר הרי שהיה הולך לשחוט את פסחו וכו' ת"ל ולאחותו, לאחותו הוא דאינו מטמא הא למת מצוה מטמא. אמאי לימא אין חכמה ואין עצה ואין תבונה לנגד ה' כל מקום שיש חלול השם אין חולקין כבוד לרב, שאני הכא דכתיב ולאחותו. ונגמור מינה, שב ואל תעשה שאני. טומאה לא תותר מכללה ק"ו מיין, ומה יין שאינו סותר לא הותר מכללו, טומאה שסותרת אינו דין שלא תותר מכללה, ת"ל לאביו ולאמו לא יטמא אבל יטמא למת מצוה. לאביו ולאמו לאחיו ולאחותו אבל לבנו ולבתו לא נאמר (נט) (שאין) [שאף] הקטנים (נוזרין) [ניזורין] . לא יטמא להם במותם, במותם לא יטמא אבל מטמא לנגען ולזובן. במותם אינו מטמא אבל עומד בהספד ובשורה. כי נזר אלקיו בין שיש לו [שער] ובין שאין לו [שער] דברי רבי יונתן: כל ימי נזרו קדוש הוא לה' למה נאמר. לפי שהוא אומר עד מלאת הימים אשר יזיר לה' אין לי אלא מי שיש לו הפסק לנזירותו נזיר עולם מנין, ת"ל כל ימי נזרו להביא נזיר עולם. קדוש הוא לה' (יהיה) זו קדשות הגוף. או אינו אלא קדושת שער, כשהוא אומר קדוש יהיה הרי קדושת שער אמור הא מה ת"ל קדוש הוא לה' זו קדושת הגוף. מי שנזר בארץ טמאה ובא לו לארץ טהורה יכול יגלח וישלח פרי שני, ת"ל קדוש יהיה גדל פרע. יאמר מת ומה ת"ל נפש להביא (ס) את הדם. יכול יטמא הוא על מת מצוה [בחול ולא יטמא על מת מצוה] ברגל, ת"ל לאמו לא יטמא אבל מטמא הוא למת מצוה ברגל. יכול יטמא הוא על מת מצוה [בקרובים ולא יטמא על מת מצוה] ברחוקים ת"ל לאחיו לא יטמא ומטמא על מת מצוה ברחוקים. יכול יטמא על מת מצוה בקרובים ברגל אבל לא יטמא על מת מצוה ברחוקים ברגל ת"ל ולאחותו לא יטמא ומטמא הוא על מת מצוה ברחוקים ברגל. לאביו ולאמו לאחיו ולאחותו לא יטמא להם, פרט לנוגע בשפיר. במותם ריבה ד"א שיטמא כמת שלם. ואת מה אני מרבה השדרה והגולגולת וחצי לוג דם וחצי קב עצמות ואבר מן החי שיש עליו בשר כראוי. כי נזר אלקיו על ראשו מגיד שהנזירות בראש: וכי ימות מת עליו בפתע פתאום. פתע זה שוגג, וכן הוא אומר ואם בפתע בלבא איבה הדפו. פתאום זה אונס, וכן הוא אומר ויאמר ה' פתאום אל משה. תניא אידך פתאום זה מזיד וכן הוא אומר ערום ראה רעה ונסתר ופתיים עברו ונענשו. ונכתוב קרא פתאום דמשמע שוגג ומשמע מזיר וממע אונס. משמע אונס ומזיד כדאמרינן ומשמע נמי שוגג דכתיב פתי יאמין לכל דבר וערום יבין לאשורו ולא נכתוב קרא פתע, אי כתב רחמנא פתאום אע"ג דמשמע שוגג ומשמע מזיד הוה אמינא כי מייתי קרבן בשוגג מידי דהוה אתורה כולה אבל אונס ומזיר אימא לא, להכי כתב רחמנא פתע דשוגג הוא לגלויי עליה דפתאום דאונם ומזיד הוא דאפיל הכי חייב רחמנא: וכי ימות מת עליו (סא) להוציא את הספק. שהיה בדין ומה אם במקום שלא עשה אונס כרצון עשה ספק כודאי, כאן מת עליו להוציא את הספק. בפתע (פתאום) להביא את האונס. שהיה בדין ומה אם במקום שעשה ספק כודאי לא עשה אונס כרצון, כאן שלא עשה ספק כודאי אינו דין שלא נעשה אונס כרצון, ת"ל בפתע להביא את האונס. פתאום להביא את השוגג והדין נותן ומה אם במקום שלא חייב את המזיד חייב את השוגג, כאן שחייב את המזיד אינו דין שנחייב את השוגג. ומנין שחייב את המזיד אמרת ק"ו ומה שבועת (העדות) שלא חייב את השוגג חייב את המזיד, כאן שחייב את השוגג אינו דין שנחייב את המזיד. לאם אם אמרת בשבועת (העדות) שאינו לוקה תאמר כאן שלוקה הואיל ולוקה לא יביא קרבן, (סב) ת"ל וכפר עליו מאשר חטא דברי רבי יאשיה. רבי יונתן אומר בפתע זה שוגג פתאום זה אונס וכי ימות מת לרבות שנפל עליו הבית ועל המת. בפתע פתאום לרבות שמת עליו בפונדקי. וטמא ראש נזרו בטהור שנטמא הכתוב מדבר שהוא טעון העברת שער והבאת צפרין. והלא דברים ק"ו, ומה טהור שנטמא טעון העברת שער והבאת צפרין נזיר בקבר אינו דין שיהא טעון העברת שער והבאת צפרין, ת"ל וטמא ראש נזרו במי שהיה טהור ונטמא הכתוב מדבר. וטמא ראש יכול שאין הנזיר מגלח אלא כשהוא נוגע במת שלם ובשדרה ובגולגולת ובחצי לוג דם ובחצי קב עצמות ואבר מן החי ואבר מן המת שיש עליהן בשר כראוי, כשהוא אומר טמא ריבה אבר מן המת ואבר מן החי שאין עליהם בשר כראוי טמא. וטמא ריבה כזית מן המת וכזית מן הנצל ומלא תרוד רקב. נזרו ריבה עצם כשעורה שיטמא במגע ובמשא: וגלח ראשו. ראשו הוא מגלח ואין מגלח כל שערו, שהיה בדין הואיל ומצורע מגלח ומביא קרבן ונזיר מגלח ומביא קרבן, אם למדת למצורע שמגלח כל שערו אף נזיר יגלח כל שער. לא אם אמרת במצורע שמגלח (סג) תגלחת שניה [לפיכך יגלח כל שערו] אבל נזיר שאין מגלח תגלחת שניה לא יגלח כל שערו, הרי לוים יוכיחו שאין מגלחין תגלחת שניה ומגלחין את כל שערן והם יוכיחו לנזיר שאף על פי שאין מגלח תגלחת שניה יגלח את כל שערו, ת"ל וגלח ראשו, ראשו הוא מגלח ואין מגלח את כל שערו. ביום מהרתו ביום הזייתו בשביעי. אתה אומר ביום הזאתו בשביעי. או בשמיני, ת"ל בשביעי. או בשביעי ואעפ"י שלא הוזה, ת"ל ביום טהרתו ביום הזייתו בשביעי. אין לי אלא שביעי, שמיני תשיעי ועשירי מנין ת"ל יגלחנו. אין לי אלא ביום בלילה מנין, ת"ל יגלחנו, מכאן אמרו תגלחת טומאה מגלח ואחר כך מביא, ואם הביא ואחר כך גלח לא יצא. אמר רב אחא בריה דרב איקא זאת אומרת רובו ככולו דאורייתא מדגלי רחמנא גבי נזיר ביום השביעי יגלחנו הכא הוא [דעד] דאיכא כולו הא בעלמא רובו ככולו. תגלחת הטומאה כיצד, היה מזה בג' ובשביעי ומגלח בשביעי ומביא קרבנותיו בשמיני ואם גלח בשמיני מביא קרבנותיו בו ביום דברי רבי עקיבא. אמר ליה רבי טרפון מה בין זה למצורע אמר ליה שזה טהרתו תלויה (בדמים) [בימיו] ומצורע טהרתו תלויה בתגלחתו ואינו מביא קרבנותו אלא אם כן היהי מעריב שמשו: וביום השמיני להוציא את השביעי, או אינו אלא להוציא את התשיעי, אמרת ק"ו הוא אם (סד) הסמוך לאסור מותר הסמוך למותר לא יהא מותר. והרי זמן אכילת פסח יוכיח שהסמוך לאסור מותר והסמוך למותר אסור, אף אתה אל תתמה ע"ז שאע"פ שהסמוך לאסור מותר והסמוך למותר יהא אסור. לא זכיתי אדיננו מן הקרבין, קבע זמן לקרבין [וקבע זמן למקריבין] מה זמן שנאמר לקרבין הכשיר בו שמיני ומשמיני והלאה אף זמן שנאמר במקריבין הכשיר בו שמיני ומשמיני והלאה אף זמן שנאמר במקריבין הכשיר בו שמיני ומשמיני והלאה. ועוד ק"ו ומה זמן שנאמר בקרבין שריבה [בהן] הכתוב את הפסולים הכשיר בו שמיני ומשמיני והלאה. זמן שנאמר במקריבים (שמיעט) [שלא רבה] הכתוב את הפסולים אינו דין שנכשיר בו (שמיני) משמיני והלאה. לא אם אמרת בזמן שנאמר בקרבין שנוהג בכל הקרבין, לפיכך הכשיר בו שמיני ומשמיני והלאה, תאמר בזמן שנאמר במקריבין שאין נוהג בכל המקריבין לפיכך לא נכשיר בו שמיני ומשמיני והלאה. לא זכיתי מן הדין (ת"ל שמיני) [אלמוד ג"ש] נאמר כאן שמיני ונאמר להלן שמיני מה שמיני האמור להלן הכשיר בו שמיני ומשמיני והלאה אף שמיני האמור כאן הכשיר בו שמיני ומשמיני והלאה: שתי תורים או שני בני יונה מכאן אמרו (סד) אין מביאין תורין כנגד בני יונה ולא בני יונה כנגד תורים. אל הכהן אל פתח אהל מועד מלמד שהוא חייב בטיפול הבאתם עד שיביאם אל פתח אהל מועד. היה רבי שמעון בן נחוניא אומר משום רבי שמעון הועיל ונאמר הבאת קרבן ביחיד והבאת קרבן בציבור מה למד בציבור אם עבר יומו עבר קרבנו יכול אף ביחיד אם עבר יומו עבר קרבנו, אמרת ביום השמיני וביום השמיני ריבה תשיעי ועשירי: ועשה הכהן אחד לחטאת ואחד לעולה, אין לי אלא (סה) הפרשה בכהן הפרשה בבעלים מנין, אמרת ק"ו ומה אם מי שאינו רשאי בהקדשתו רשאי בהפרשתו, מי שרשאי בהקדשתו אינו דין שיהא רשאי בהפרשתו. וכן הוא אומר ביולדת ולקחה שתי תורים או שני בני יונה נמצינו למדין הפרשה בכהן והפרשה בבעלים, נמצינו למדין קן סתומה וקן מפורשת. אמר רב חסדא אין הקינין מתפרשות אלא או בלקיחת בעלים או בעשית כהן, אמר קרא ולקח ועשה או בלקיחה או בעשיה: וכפר עליו מאשר חטא וגו'. תניא רבי יהודה אומר חסידים הראשונים היו מתאוים להביא קרבן חטאת, לפי שאין הקב"ה מביא תקלה על ידם, מה היו עושין עומדין ומתנדבין נזירות [למקום] כדי שיתחייבו חטאת למקום. אמר רבי שמעון (ח"ו שהצדיקים מתנדבין נזירות כדי שיתחייבו קרבן למקום) לא נדרו בנזיר אלא הרוצה להביא עולה מתנדב ומביא, שלמים מתנדב ומביא, תודה וארבעה מיני לחמה [מתנדב ומביא] אבל בנזירות לא התנדבו כדי שלא יקראו חוטאין שנאמר וכפר עליו מאשר חטא על הנפש. אמר אביי שמעון הצדיק ורבי שמעון ורבי אלעזר הקפר כולן בשיטה אחת הן דנזיר חוטא הוי. שמעון הצדיק ורבי שמעון הא דאמרן, רבי אלעזר [הקפר] דתניא רבי אלעזר הקפר אומר וכפר עליו מאשר חטא על הנפש וכי באיזה נפש חטא וכו' (כדכתוב לעיל). רבי ישמעאל אומר בנזיר טמא הכתוב מדבר שנאמר וכפר עליו מאשר חטא על הנפש שנטמא למתים: וקדש את ראשו ביום ההוא והזיר לה' את ימי נזרו. נמצינו למדין שמתחיל למנות מיום שגלח. וקדש את ראשו ביום ההוא בים הבאת קרבנתיו דברי רבי. רבי יוסי ברבי יהודה אומר ביום תגלחתו. מאי טעמא דרבי דכתיב וכפר עליו מאשר חטא על הנפש [והדר וקדש את ראשו]. רבי יוסי ברבי יהודה אומר לימא קרא וקדש את ראשו, ביום ההוא למה לי, אם אינו ענין לשמיני תנהו ענין לשביעי. ורבי נמי הכתיב ביום ההוא, אמר לך [ההוא] להכי הוא דאתא לומר לך אעפ"י שלא הביא קרבנותיו ונטמא בשביעי וחזר ונטמא בשמיני אינו מביא אלא קרבן אחד, נטמא בשמיני וחזר ונטמא בשמיני מביא קרבן על כל אחד ואחד ומתחיל ומונה מיד דברי רבי אליעזר, וחכמים אומרים קרבן אחד על הכל עד שיביא אשמו, הביא אשמו ונטמא [הביא אשמו ונטמא] חייב קרבן על כל אחד ואחד על שיביא חטאתו, הביא חטאתו ונטמא [הביא חטאתו ונטמא] מביא קרבן על כל אחת ואחת, הביא חטאתו ולא הביא אשמו מונה דברי ר' ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה שאומר כשם שחטאתו מעכבת כך אשמו מעכב. בשלמא לרבי אליעזר, אמר קרא וקדש את ראשו ביום ההוא אע"פ לא הביא קרבנותיו. ולרבנן ההוא אע"פ שלא הביא אשמו. אלא לרבי ישמעאל ההוא למה לי, אמר לך ההוא אף אעפ"י שלא הביא עולתו. ורבנן עולה לא בעיא מיעוטא דורון בעלמא הוא, מ"ט דרבנן דתניא והזיר לה' את ימי נזרו מה ת"ל, לפי שמצינו שכל אשמות שבתורה מעכבין יכול אף זה מעכב, ת"ל והזיר [והביא] אעפ"י שלא הביא הזיר, רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומר והזיר והביא אימתי הזיר בזמן שהביא. שנה האמורה בקדשים מעת לעת דאמר קרא כבש בן שנתו שנתו שלו ולא שנת מנין עולם (כתוב ברמז תקמ"ח). תנו רבנן והימים הראשונים יפלו הריני נזיר מאה יום ונטמא בתחלת מאה יכול יהא סותר, ת"ל והימים הראוים יפלו עד שיהא לו ימים ראשונים וזה אין לו ימים ראשונים. נטמא בסוף מאה יכול יהא סותר, ת"ל והימים הראשונים יפלו מכלל דאיכא אחרונים וזה אין לו אחרונים. נטמא ביום מאה הסר אחת יכול לא יהא סותר, ת"ל והימים הראשונים יפלו [מכלל דאיכא אחרונים] וזה יש לו ארונים וראשונים. ואיצטריך למיכתב ימים ואיצטריך למיכתב יפלו דא כתב רחמנא ימים ולא כתב יפלו הוה אמינא עד דנפיק (תרי ועליו תלת) חד ועיילין תרי כתב רחמנא יפלו. ואי כתב רחמנא יפלו ולא כתב ימים הוה אמינא אפילו חד כתב רחמנא ימים. ויין יסתור את הכל ק"ו מטומאה [ומה טומאה] שהותרה מכללה סותרת את הכל, יין שלא הותר מכללו אינו ין שיסתור, אמר קרא והימים הראשונים יפלו כי טמא נזרו, טומאה סותרת ואין היין סותר. שלשה מינין אסורין בנזיר הטומאה והתגלחת והיוצא מן הגפן. היוצא מן הגן אין הגפן עצמו לא. מתניתין דלא כרבי אלעזר, דתניא רבי אלעזר אומר אפילו עליון ולולבין משמע. במאי קמיפלגי רבי אלעזר דריש ריבויי ומעוטי, מיין ושכר יזיר מיעט, מכל אשר יעשר מגפן היין ריבה, מיעט וריבה [ריבה] הכל, מאי רבי רבי כל מילי, מאי מיעט מיעט שבשתא, ורבנן דרשי כללי ופרטי (וכללי), מיין ושכר יזיר פרט, מכל אשר יעשה כלל, מחרצנים ועד זג חזר ופרט, פרט וכלל ופרט אי אתה דן אלא כעין הפרט, מה הפרט מפורש פרי ופסולת פרי אף כל פרי ופסולת פרי. אי מה הפרט מפורש פרי גמור אף כל פרי גמור, אמרת אם כן מה הניח לך הכתוב במשמעו שלא אמרו ענבים לחים ויבשים הא כתיבי [יין וחומץ הא כתיבי הא אין עליך לדון כלשון אחרון אלא כלשון ראשון]. ומאחר שסופנו לרבות כל דבר מה ת"ל מחרצנים [לומר לך] כל מקום שאתה מוצא פרט וכלל אי אתה יכול למושכו (ולדרוש) [ולדונו] כעין הפרט, אלא נעשה כלל מוסף על הפרט עד שיפרוט לך הכתוב כדרך שפרט בנזיר. [אמר מר מה הפרט מפורש פרי ופסולת פרי אף כל פרי ופסולת פרי] פרי ענבי, פסולת פרי חומץ, אף כל פרי גוהרקי [אף כל] דפסולת פרי ענבי דכרין. ועד זג לאתוי בין הבינים וכו'. ולרבי אלעזר בן עזריה דקא מוקים להא מחרצנים ועד זג לומר שאינו חייב עד שיאכל שני חרצנים וזג פרטא מנא ליה, סבר לה כרבי אלעזר דדריש ריבה ומיעט. ואי בעית אימא כרבנן דאס"ד כדאמר רבי אלעזר בן עזריה לכתביה רחמנא להאי מחרצנים ועד זג לגבי פרטי למאי הילכתא כתביה בתר כלל ש"מ (למדרשי) [למדייניה] בכלל ופרט. ואימא כולי להכי הוא דאתא אם כן לכתוב או שני חרצנים ושני זגין או חרצן וזג. למאי הילכתא כתב מחרצנים ועד זג שמע מינה תרתי: אמר רבי חייא בר אבא (אמר רבי יוחנן) ורבי יהושע בן לוי משום בר קפרא כל איסורין שבתורה בששים, אמר לפניו רבי שמואל בר רב יצחק [רבי] אתה אומר כן, הכי אמר רב אסי אמר רבי יהושע בן לוי [משום בר קפרא] כל איסורין שבתורה במאה ושניהם לא למדוה אלא מזרוע בשלה דכתיב ולקח הכהן את הזרוע בשלה ותניא אין בשלה אלא שלמה. רבי שמעון בן יוחאי אומר אין בשלה אלא שנתבשל עם האיל דכולי עלמא בהדי איל מבשל לה, מר סבר מיחתך חתיך לה [והדר] מבשל לה ומר סבר מבשל לה והדר חתיך לה. ואי בעית אימא דכולי עלמא מחתך חתיך לה [והדר] מבשל לה מיהו מר סבר בהדי איל ומר סבר בקדרה (לחודיה) [אחרת] מבשל לה, ללישנא קמא אליבא דדברי הכל, ללישנא בתרא אליבא דרבי שמעון בן יוחאי, מאן דאמר בששים קסבר בשר ועצמות בהדי בשר ועצמות משערינן והוה ליה בס'. מ"ד במאה קסבר בשר בהדי בשר משערינן והוה ליה במאה. ומי גמרינן מינה מיתיבי זהו היתר הבא מכלל איסור, זהו למעוטי מאי, לאו למעוטי כל איסורין שבתורה, אמר אביי לא צריכא [אלא] לרבי יהודה דאמר מין במינו לא בטיל קא משמע לן הכא דבטיל. ולגמור מיניה, הא גלי רחמנא ולקח הכהן מדם הפר מדם השעיר דתרוייהו בהדרי נינהו ולא בטלי. ומאי חזית דגמרת מהתם לגמור מהכא, אלא חדוש הוא ומחדוש לא גמרינן, ששים ומאה נמי לא גמרינן דחדוש הוא, אטו אנן לקולא קאמרינן, לחומרא קאמרינן דמדאורייתא ברובא בטיל (חד בתרי בטיל). רבא אמר לא נצרכה אלא לטעם כעיקר דגבי קדשים אסור וקמ"ל הכא דשרי. ולגמור מיניה הא גלי רחמנא גבי חטאת יקדש להיות כמוה שאם פסולה היא יפסל ואם כשרה היא יאכל כחמור שבה. ומאי חזית דגמרת מהתם לגמור מהכא אלא הדוש הוא ומחדוש לא ילפינן, ששים ומאה נמי לא לגמור דחדוש הוא, אטו אנן לקולא גמרינן לחומרא גמרינן דמאורייתא ברובא בטיל, רבינא אמר לא נצרכה אלא למקום חתך דאמר מר מקום חתך בעלמא אסור והכא שרי: כי טמא נזרו הטומאה סותרת את הכל ואין תגלחת סותרת את הכל. שהיה בדין הואיל ואסור בטומאה ואסור בתגלחת, אם למדת לטומאה שסותרת את הכל אף תגלחת תסתור את הכל. ועוד קל וחומר אם הטומאה שלא עושה (סו) המטמא כמיטמא הרי הוא סותר את הכל, תגלחת שעושה את המגלח כמתגלח אינו דין שתסתור את הכל, ת"ל כי טמא נזרו הטומאה סותת את הכל ואין התגלחת סותרת את הכל. אין לי אלא ימי טומאתו שאין עולין לו מן המנין, ימי חלוטו מנין, ודין הוא הואיל וימי טומאתו טעון תגלחת ומביא קרבן וימי חלוטו טעון תגלחת ומביא קרבן אם למדת לימי טומאתו שאין עוין לו מן המנין אף ימי חלוטו לא יעלו לו מן המנין. לא אם אמרת בימי טומאה שמבטל בהן את הקודמים לפיכך יעלו לו מן המנין. אמרת קל וחומר אם מי שנזר בקבר ושערו ראוי לתגלחת נזירות אין עוין לו מן המנין, ימי חלוטו שאין שערו ראוי לתגלחת נזירות, דין הוא שלא יעלו מן המנין, הוא הדין (סז) לימי ספרו. או כשם שאין ימי חלוטו עולין לו מן המנין כך ימי הסגרו לא יעלו מן המנין. לא אם אמרת בימי חלוטו שטעון תגלחת ומביא קרבן לפיכך אין עולין לו מן המנין, תאמר בימי הסגרו שאין טעון תגלחת ומביא קרבן לפיכך יעלו לו מן המנין, מכאן אמרו ימי חלוטו של מצורע וימי ספרו כיוצא בהן, אבל ימי הזב והזבה וימי הסגרו של מצורע הרי אלו עולין מן המנין: (והזיר לה' את ימי נזרו) [כל ימי הזירו לה'] לעשות ימים שלאחר נזירותו כימים שבתוך נזירותו עד הבאת קרבן. או שלא יהא חייב [עעל הטומאה] עד שישלים [את נזירותו], הרי אתה דן הואיל ואסור ביין ואסור בטומאה, אם למדת ליין שעשה בו ימים שלאחר נזירותו כימים שבתוך נזירותו עד הבאת קרבן, אף טומאה נעשה ימים שלאחר נזירותו כימים שבתוך נזירותו עד הבאת קרבן. ועוד קל וחומר ומה היין שאינו סותר עושה ימים שלחר נזירותו כימי שבתוך נזירות עד הבאת קרבן, טומאה שסותרת אינו דין שנעשה ימים שלאחר נזירותו כימים שבתוך נזירותו עד הבאת קרבן. לא אם אמרת ביין שלא הותר מכללו לפיכך עשה בו ימים שלאחר נזירותו כימים שבתוך נזירותו עד הבאת קרבן, תאמר בטומאה שהותרה מכללה לפיכך לא נעשה בה ימים שלאחר נזירותו כימים שבתוך נזירותו עד הבאת קרבן, הרי תגלחת תוכיח שהותרה מכללה ועשה בה ימים שלאחר נזירותו כימים שבתוך נזירותו עד הבאת קרבן, היא תוכיח לטומאה שאף על פי שהותרה מכללה נעשה בה ימים שלאחר נזירותו כימים שבתוך נזירותו עד הבאת קרבן. ועוד קל וחומר ומה תגלחת שאינה סותרת את הכל עשה בה ימים שלאחר נזירותו כימים שבתוך נזירותו עד הבאת קרבן, טומאה שסותרת את הכל דין הוא שנעשה בה ימים שלאחר נזירותו כימים שבתוך נזירותו עד הבאת קרבן. לא אם אמרת ותגלחת שעשה בה המגלח כמתגלח, לפיכך עשה בה ימים שלאחר נזירותו כימים שבתוך נזירותו עד הבאת קרבן, תאמר בטומאה שלא עשה בה את המטמא כמיטמא, לפיכך לא עשה בה ימים שלאחר נזירותו כימים שבתוך נזירותו עד הבאת קרבן, והרי יין יוכיח שלא עשה את המשקה כשותה ועשה בו ימים שלאחר נזירותו כימים שבתוך נזירותו עד הבאת קרבן. והיא תוכיח לטומאה שאע"פ של עשה בה המטמא כמיטמא, נעשה בו ימים שלאחר נזירותו כימים שבתוך נזירותו עד הבאת קרבן. ועוד קל וחומר ומה יין שאינו סותר עשה בו ימים שלאחר נזירותו כימים שבתוך נזירותו עד הבאת קרבן, טומאה שסותרת אינו דין שנעשה בה ימים שלאחר נזירותו כימים שבתוך נזירותו עד הבאת קרבן. לא אם אמרת ביין שלא הותר מכללו לפיכך עשה בו ימים שלאחר נזירותו כימים (שלפני) [שבתוך] נזירותו עד הבאת קרבן, תאמר בטומאה שהותרה מכללה, לפיכך לא נעשה ימים שלאחר נזירותו כימים שבתוך נזירותו עד הבאת קרבן. הואיל וחוזר הדין חלילה, ת"ל ואחר ישתה הנזיר יין, וכי נזיר שותה יין אלא מופנה להקיש ולדון גזרה שוה, נמר כאן נזיר ונאמר להלן נזיר, מה נזיר האמרו להלן עשה בו ימים שלאחר נזירותו כימים שבתוך נזירותו עד הבאת קרבן, אף נזיר האמור כאן עשה בו ימים שלאחר נזירותו כימים שבתוך נזירותו [עד הבאת קרבן]: וקדש את ראשו. יחוור ויגדל בקדושה. ביום ההוא ביום שטהר. והזיר לה', (סח) יחזור וישלים ימי נזירותו שהזי. והביא כבש ולא איל. בן שנתו בן שנה לעצמו ולא בן שנה לשנים. לאשם הרי זה קנם. והימים הראשונים יפלו מפיל הוא לאחר בדם רביעית, לחר ברובע עצמות על מגעו [לימי] ספרו, ועל ימי חלוטו של מצורע, יכול שהוא סותר בכל אלו, ת"ל כי טמא נזרו טומאה סותרת ואין כל אלו סותרים. רבי אליעזר אומר בזמן שיש לו אחרונים הוא סותר את הראשונים ולא בזמן שאין לו אחרונים. רבי עקיבא אומר והימים הראשונים יפלו מה שגזרו הראשונים שלשים יום. אמר רבי עקיבא דנתי לפני רבי אליעזר, אם עצם כשעורה שאינו מטמא את האדם באהל נזיר מגלח על מגעו ועל משאו, רביעית דם שמטמא את האדם באהל אינו דין שיהא הנזיר מגלח על מגעה ועל משאה. נזף בי ואמר לי אין דנין מקל וחומר, וכשבאתי אצל רבי יהושע אמרתי לו את הדבר אמר לי ראה אני להקל ולהחמיר אבל מה אעשה שגזרו חכמים על חצי לוג: זאת תורת הנזיר. אמר הריני נזיר מאה יום נטמא יום מאה סותר את הכל. רבי אליעזר אומר אינו סותר אלא שלשים יום, דאמר קרא זאת תורת הנזיר ביום מלאת, התורה הנזיר בין שיש לו כפים בין שאין לו כפים, זאת תורת הנזיר בין שיש לו שער בין שאין לו שער. נזיר ממורט בית שמאי אומרים אין צריך להעביר תער על ראשו, ובית הלל אומרים צריך להעביר תער על ראשו: זאת תורת הנזיר אחד נזיר ימים ואחד (סט) נזיר עולם. זאת לקרבן טהרה, או אף לקרבן טומאה, ת"ל ביום מלאת ימי נזרו, לא אמרתי אלא במי שישי הפסק לנזירותו. זאת תורת הנזיר תורה אחת לכל הנזירים שיביא קרבן טומאה. יכול אף בבמה, תלמוד לומר זאת. (ומנין) [יכול] אתה מרבה הנזיר נזירות שמשון, ת"ל זאת ימי נזרו. ביום ולא בלילה. יביא יביאם בעל כרחו, מכאן היו בית שמאי אומרים נודרין לנזירות ובית הלל אומרים אין נודרין שמא ינזר לחייו. אמרו להם לבית שמאי מפני מה אתם אומרים שלא ילומוד לאכול משל בריות, אם אינו נזיר והוא אומר נזיר אני נמצא מונע עצמו מלשתות יין ומליטמא למתים בשביל סעודה אחת: יביא אותו. וכי אחרים מביאים אותו והלא הוא מביא את עצמו, זה אחד משלש אתים שהיה רבי ישמעאל דורש בתורה. כיוצא בו אתה אומר והשיאו אותם עון אשמה, וכי אחרים משיאים אותם והלא הן משיאין את עצמן. כיוצא בו אתה אומר ויקבור אותו בגי, וכי אחרים קברו אותו הוא מביא את עצמו ואין אחרים מביאין אותו: והקריב את קרבנו לה' כבש בן שנתו תמים. להוציא את בעל מום. וכבשה אחת בת שנתה תמימה להוציא את בעלת מום. ואיל אחד תמים לשלמים, למד בנזיר (ע) שטעון שלש בהמות. והקריב את קרבנו לה' כבש בן שנתו תמים אחד תמים לשלמים, היקשא למה לי, לומר שאם גלח על אחת משלשתן יצא: והביא את קרבנו לה' מגיד (שבהמה מקודשת) [שבעלים מקדשה] לשם. כבש אחד ולא שנים, אמר אחד שיהא הקדש לשם אחד, בן שנה בן שנתו בן שנה לעצמו ולא בן שנה לשנים. לעולה שיהא הקדשו לשם עולה. וכבשה יכול שתים, (עא) אמר אחת, לא אמר אלא אחת. אמר אחת אין מגלח שתי נזירות כאחד. בת שנתה לעצמה ולא בת שנתה לשנים. לחטאת שיהא הקדשה לשם חטאת, ואיל יכול שנים אמר אחד לא אמר אלא אחד מר אחד מגלח הוא על זבח אחד. בן שנה לעצמו ולא בן שנה לשנים, לשלמים שיהא הקדש לשם שלמים. (יכול) [וסל מצות] מצוה שיביא בסל. אין לי אלא בסל, מנין שאתה מרבה שאר בן הכלים, ת"ל סל וסל. סלת חלו בלולות בשמן יכול לחלות משיחה ולרקיקים בלילה, ת"ל מצות למצוה שוו ולא שוו לבלילה ומשיחה. ורקיקי מצות משוחים בשמן, יכול כדרך המושחין, אמרת בשמן כדי קיום שמן, כיצד הוא עושה טובל ונותן אחת על זו כמין כ"י: וסל מצות כלל. סלת חלות בלולות בשמן פרט. בכלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט. שהיה בדין הואיל ותרדה טעונה לחם ואיל נזיר טעון לחם אם למדת לתודה שטעונה ארבעת מינין אף נזיר יטעון ארבעת מינין, ת"ל וסל מצות כלל, סלת חלות בלולות בשמן פרט, כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט: ומנחתם ונסכיהם. לעולה ולשלמים. או אף לחטאת ולאשם והדין נות, הואיל ומצורע מגלח ומביא קרבן ונזיר מגלח ומביא קרבן, אם למדת למצורע שחטאתו ואשמו טוענין נסכים אף הנזיר יהו חטאתו ואשמו טעונין נסכים, ת"ל ואת האיל יעשה זבח שלמים לה' על סל המצות. איל היה בכלל ויצא מן הכלל לימד על הכלל כולו, מה איל מיוחד שהוא בא בנדר ובנדבה טעון נסכים כך כל הב בנדר ובנדבה יטענו נסכים כך כל הבא בנדר ובנדבה יטענו נסכים יצאו חטאת [אשן שאינם באים בנדר ובנדבה שלא יטענו נסכים]. (ועשה הכהן את מנחתו ואת נסכו) [ד"א] מפני שהיה בכלל ויצא לידון בלחם החזירו הכתוב לכללו. ואת האיל יעשה זבח שלמים (כתוב ברמז תנ"ח). ואת האיל יעשה זבח שלמים לה' על סל המצות, מלמד שהסל בא חובה לאיל ושחיטת האיל מקדשן לפיכך שחטו שלא לשמו לא קדש הלחם. תגלחת הטהרה כיצד, היה מביא שלש בהמות חטאת עולה ושלמים ושוחט את השלמים ומגלה עליהן דברי רבי יהודה, רבי אליעזר אומר לא היה מגלח אלא על החטאת שחטאת קודמת בכל מקום. ואם גלח על אחת משלשתן יצא. רבי שמעון ב"ג אומר הביא שלש בהמות ולא פירש. הראויה לחטאת תקרב חטאת, לעולה תקרב עולה, לשלמים תקרב שלמים. ת"ר וגלח הנזיר פתח אהל מועד וגו' בשלמים הכתוב מדבר שהרי נאמר כאן ושחטו פתח אהל מועד. או אינו אלא אהל מועד ממש, א"כ דרך בזיון הוא. רבי יאשיה אומר אינו צריך הרי הוא אומר ולא תעלה במעלות וגו' ק"ו לדרך בזיון. רבי יצחק אומר אינו צריך הרי הוא אומר ולקח את שער ראש נזרו וגו' מי שאינו מחוסר אלא לקיחה ונתינה יצא זה שמחוסר לקיחה הבאה ונתינה. אבא חנן אומר משום רבי אליעזר וגלח הנזיר פתח אהל מועד כל זמן שאין פתח אהל מועד פתוח אינו מגלח, ר' שמעון שזורי אומר וגלח הנזיר ולא נזירה שמא יתגרו בה פרחי כהונה. א"ל לדבריך סוטה תוכיח דכתיב והעמיד הכהן את האשה לפני ה' ופרע ולא חיישינן שמא יתגרו בה פרחי כהונה, א"ל זו כוחלת ופוקסת זו אינה כוחלת ופוסקת. אמר רב אדא בר אהבה זאת אומרת קסבר ר' שמעון נזיר שגלח על שלמי נדבה יצא מאי טעמא דכתיב (על זבח תודת שלמיו ולא כתיב שלמים) אשר תחת זבח השלמים ולא כתיב על שלמיו. אין לי אלא תחת זבח השלמים (עב) תחת חטאת תחת אשם מנין, ת"ל תחת זבח מכל מקום. אין לי אלא במקדש בגבולין מנין, ת"ל ונתן על האש מכל מקום: זבח שלמים לה', שיקדים הקדשו לזבחו, זביחת תודה מעכבת את לחמה. זביחת שני כבשי עצרת מעכבת את לחמן. אימתי בזמן שהזבח בירושלים והלחם בירושלים ולא בזמן שהזבח בירושלים והלחם בבית פגי, רבי יהודה אומר יעשה זבח שלמים לה', יעשה של שלמים תחלה. וגלח אף במדינה. מה בין מגלח פתח אהל מועד למגלח במדינה, מגלח פתח אהל מועד משלח שערו תחת הדוד והמגלח במדינה אינו משלח את השער תחת הדוד. וחכמים אומרים אחד זה ואחד זה שולחין שער תחת הדוד. ר' יהודה אומר מגלח פתח אהל מועד משלח שער תחת הדוד, והמגלח במדינה בטומאה קוברו במקומו. רבי אליעזר ברבי שמעון אומר וגלח אף הנזירה. רבי יוחנן הסנדלר אומר נזיר אל פתח אהל מועד ואין הנזירה פתח אהל מועד שלא להרגיל פרחי כהונה לעבירה וכו'. פתח אהל מועד את ראש נזרו יכול בזמן שלא נטמא, מנין אף בזמן שנטמא, ת"ל שער ראש תחת זבח השלמים. נטמאו שלמים מנין שיתן תחת זבח אחר תלמוד לומר זבח. (עג) נטמא הזבח מנין. ת"ל ונתן על האש מכל צד: ולקח הכהן את הזרוע בשלה אין בשלה אלא שלמה. ר"ש בן יוחאי אומר אין בשלה אלא שנתבשלה עם האיל, וחלת מצה החת שאם נפרסה או חסרה פסולה. ורקיק מצה אחד שאם נפרס או חסר פסול. ונתן על כפי הנזיר אחר התגלחו אלו אחר התגלחו את נזרו ואין הבאת קרבנות אחר התגלחו את נזרו. והניף אותם הכהן תנופה לפני ה', מוליך ומביא מעלה ומוריד מנין שנאמר אשר הונף ואשר הורם, מקיש הרמה לתנופה מה תנופה מוליך ומביא אף הרמה מוליך ומביא, ומה הרמה מעלה ומוריד אף תנופה מעלה ומוריד, מכאן אמרו מצות תנופה מוליך ומביא מעלה ומוריד זו היא מצות תנופה. לפני ה' במזרח שבכל מקום שנאמר לפני ה' הרי הוא במזרח עד שיפרוט הכתוב. קדש הוא לכהן על חזה התנופה ועל שוק התרומה למה נאמר, לפי שהוא אומר כי את חזה התנופה ואת שוק התרומה לקחתי וגו' (שומע אני) אף שלמי נזיר במשמע, הרי הכתוב מוציאם מכללם (שומע אני) [שיטענו] הפרשת זרוע. אין לי אלא הפרשת זרוע, הפרשת זרוע טעונין הפרשת חזה ושוק, שלמי נזיר שטעונין הפרשת זרוע אינו דין שיטענו הפרשת חזה ושוק. אם זכיתי מן הדין מה ת"ל קדש הוא לכהן על חזה התנופה, אלא כל דבר שהיא בכלל ויצא לידון בדבר החדש אי אתה יכול להחזירו לכללו עד שיחזירנו הכתוב לכללו דברי ר' אליעזר. היה נוטל שער ראש נזרו ומשלח תחת הדוד, ואם גלח במדינה לא היה משלח תחת הדוד, במה דברים אמורים בתגלחת הטהרה, אבל בתגלחת הטומאה לא היה משלח תחת הדוד. ר' מאיר אומר הכל משלחים תחת הדור, חוץ מן הטמא שבמדינה. ת"ר ואחר כך נוטל את הרוטב ונותן על שער ראש נזרו ומשלח תחת הדור של שלמים [אם שלח תחת הדוד של חטאת ואשם יצא, אשם בנזיר מי איכא, אמר רבא ה"ק ואם נזיר טמא משלח תחת הדוד של אשם יצא]. מנהני מילי אמר רבא [א"ק] זבח השלמים מזבחו יהא תחתיו. ואם משלח תחת הדור של חטאת יצא, מאי טעמא אמר קרא זבח לרבות חטאת ואשם. והא אפיקתיה לרוטב, א"כ לימא קרא מרוטב השלמים מאי זבח. ואימא כוליה לחטאת ואשם הוא דאתא, אם כן לימא שלמים וזבח מאי זבח השלמים שמע מינה תרתי. היה מבשל את השלמים או שולקן, הכהן נוטל את הזרוע בשלה מן האיל וחלת מצה אחת מן הסל ורקיק מצה אחד ונותן על כפי הנזיר ומניפן, ואח"כ הותר הנזיר לשתות יין ולהטמא למתים. ר' שמעון אומר כיון שנזרק עליון אחת מן הדמים מותר הנזיר לשתות יין ולהטמא למתים. ת"ר ואחר ישתה הנזיר יין אחר מעשה כולן דברי רבי אליעזר. וחכמים אומרים אחר מעשה יחידי. מאי טעמייהו דרבנן, כתיב הכא ואחר ישתה הנזיר יין וכתיב התם אחר התגלחו את נזרו, מה התם אחר מעשה יחידי אף כאן אחר מעשה יחיד, ואימא עד דאיכא תרוייהו, אי הכי גזירה שוה למה לי. ולחק הכהן את הזרוע בשלה שתהא שלמה. מן האיל לרבות את האיל שישלק כולו. ונתן על כפי הנזיר והניך (עד) יכול בישראל היה מניף ת"ל [לך נתתים ולבניך, יכול כהן היה מניך ת"ל] המקריב המקריב יניף, אי אפשר לומר המקריב יניף שכבר נאמר לך ולבניך, ואי אפשר לומר לך ולבניך שכבר נאמר המקריב, יניף, יכול יהו עושין שמניח כהן ת"ל המקריב יניף. יכול יהו עושין כשמניח כהן מושיט לכהן, ת"ל המקריב יניף, אי אפשר לומר המקריב יניף שכבר נאמר לך ולבניך ואי אפשר לומר לך ולבניך שכבר נאמר המקריב יניף, הא מה הדבר מה שלמד בנזיר ומה למד בנזיר ולקח הכהן את הזרוע בשלה מן האיל והניף, אף מה שנאמר כאן המקריב יניף כהן מניח על ידי נזיר ומניף. והניף אותם הכהן תנופה, תנופה אחת (עד) ולא שתים. לפני ה' שתהא תנופה לפנים המן המניף: זאת תורת. אין לי אלא לשעה לדורות מנין, ת"ל זאת תורת דברי ר' יאשיה. רבי יונתן אומר כחותם הדברים, קרבנו לה' על נזרו [ולא נזרו] על קרבנו לה' על נזרו [ולא נזרו] על קרבנו, קרבנו לה' על נזרו ולא קרבן אחרים על נזור, מלבד אשר תשיג ידו. מנין אתה אומר שאם אמר הריני נזיר על מנת לגלח על מאה עולות ועל מאה שלמים, קורא אני עליו כפי נדרו, ת"ל כן יעשה (על תורת נזרו). או אפילו אמר הריני נזיר על מנת לגלח על מאה חטאות ועל [מאה אשמות] קורא אני עליו כפי נדרו, ת"ל (מלבד אשר תשיג ידו) [אשר ידור] לא אמרתי אלא קדשים הבאין בנדר ובנדבה. או אפילו אמר הריני נזיר על מנת שאהיה שותה יין ומטמא למתים קורא אני עליו כפי נדרו, ת"ל כן יעשה על תורת נזרו. או אפילו אמר הרי עלי חמש נזירות שאגלח תגלחת אחת ותעלה לכולן קורא אני עליו כפי (נזרו) [נדרו], ת"ל כן יעשה על תורת נזרו. שאלו רבי אלעזר בן שמוע ור' יוחנן הסנדלר את רבי שמעון בן יוחאי, הרי שהיה נזיר ומצורע, מהו שיגלח תגלחת אחת ותעלה לו לנזירותו ולצרעתו, אמר להן וכי היאך אפשר אלו זה מגלח לגדל שער וזה מגלח לגדל שער יפה אתם אומרים אלא שהמצורע מגלח לגדל שער ונזיר מגלח להעביר שער היאך אפשר לו לגלח תגלחת אחת ותעלה לו לנזירותו ולצרעתו. אמרו לו אף אני אומר לא עולה בימי גמרו עולה לו בימי ספרו. אמר להם וכי אפשר אלו זה מגלח לפני ביאת מים וזה מגלח לפני ביאת מים יפה אתם אומרים אלא שמצורע מגלח לפני ביאת מים ונזיר מגלח לאחר ביאת מים אפשר לו שיגלח תגלחת אחת ותעלה לו לנזירותו ולצרעתו, אמרו לו אף אני אומר לא עולה בטהור עולה בטמא, אמר להן וכי היאך אפשר אלו זה מגלח לפני דמים וזה מגלח לפני דמים יפה אתם אומרים אלא שמצורע מגלח (לאחר) [לפני] זריקת דמים ונזיר מגלח (לפני) לאחר זריקת דמים היאך אפשר לגלח תגלחת אחת ותעלה לו לנזירותו ולצרעתו, אמרו לו תקים הדבר לא עולה בימי גמרו עולה בימי ספרו, לא עולה בטהור עולה בטמא זאת תורת הנזיר, תורה אחת לכל הנזירות שיביא קרבן שהרי תנהוג בשילה ובבית עולמים, יכוך אף בבמה, ת"ל זאת, אשר ידור קרבנו, זה האומר (עה) הרי עלי נזירות שיביא שלש בהמות ויקום, על נזרו הרי כקרבן לומר כדרך שמועלין בקרבן כן מועלין בשער. כפי נדרו יכול כפי נדרו שלא יפחות (ולא) וכפי נדרו שלא יוסיף, אמרת מלבד אשר תשיג ידו כפי נדרו, שלא יפחות ולא כפי נדרו שלא יוסיף, כן יעשה על תורת נזרו זה הנודר בנזירות כחול היום שבכל שעה שרוצה להקל מראשו יקל. יכול אף האומר