שמות - פרק כא - המשך רמז שו זה שאמר הכתוב ועז מלך משפט אהב כל העז והגבורה והשבח להקב"ה הן, אמר דוד לך ה' הגדולה אתה מוצא מי שהוא בעל זרוע מעביר על המשפט אבל הקב"ה הוא בעל זרוע ואוהב משפט. אתה כוננת מישרים אמר רבי אלכסנדרי שני חמרים היו מהלכין בדרך והיו שונאין זה לזה רבץ לו חמורו של אחד מהן ראה אותו חברו ועבר משעבר אמר כתיב בתורה כי תראה חמור שונאך. מיד חזר וטען עמו התחיל לשיח בלבו אמר כך היה פלוני אוהבי ולא הייתי יודע. נכנסו לפונדק ואכלו ושתו מי גרם להם שעשו שלום ביניהם על ידי שהבינו זה בתורה הוי אתה כוננת מישרים. ואלה המשפטים הדא הוא דכתיב מלך במשפט יעמיד ארץ זה הקב"ה כשבא ליתן תורה לישראל פתח במשפט מה כתיב שם שם לו חק ומשפט וכאן למד משה את המשפטים שלמד לישראל. אמר ר' אבהו כל מקום שנאמר אלה פסל את הראשונים אלה תולדות השמים פסל תהו ובהו וחשך. וכאן ואלה המשפטים מוסיף על הראשונים. שם שם לו חק ומשפט זה שאמר הכתוב מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל אמר הקב"ה למשה נתתי להם את התורה תן להם את המשפטים (כתוב ברמז רע"ג): שמות - פרק כא - רמז שז ואכרה לי בחמשה עשר כסף הרי חמשה עשר וחומר שעורים הרי שלושים ולתך שעורים הרי ששים מצוות שכתב משה בתורה. ואמר רבי יוחנן בשם רבי שמעון בן יוחאי שלושה פרשיות כתב לנו משה בתורה כל אחת אחת יש בה מששים ששים מצוות ואלו הן פרשת פסחים ופרשת נזיקין ופרשת קדושים. רבי לוי בשם רבי שילא דכפר תמרתא משבעים שבעים ואמר רבי לוי ולא פליגין מאן דעבד פרשת פסחים שבעים כלל עמה פרשת תפילין מאן דעבד פרשת נזיקין שבעים כלל עמה פרשת שמיטין ומאן דעבד פרשת קדושים שבעים כלל עמה פרשת ערלה: רבי עקיבא אומר מנין שחייב אדם לשנות לתלמידו עד שילמדו שנאמר ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם. ומנין שחייב להראות לו פנים שנאמר ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם. תנו רבנן כיצד סדר משנה משה למד מפי הגבורה נכנס אהרן שנה לו משה פרקו. נסתלק אהרן וישב לו לשמאל משה. נכנסו בניו ושנה להם משה פרקן. נסתלקו בניו אלעזר לימין משה ואיתמר לשמאל אהרן. רבי יהודה אומר לעולם אהרן לימין משה חוזר. נכנסו זקנים ושנה להם משה פרקן. נסתלקו זקנים נכנסו כל ישראל ושנה להם משה פרקן. נמצאו ביד אהרן ארבעה וביד בניו שלשה וביד זקנים שנים וביד העם אחד. נסתלק משה ושנה להם אהרן פרקן. נסתלק אהרן ושנו להם בניו פרקן. נסתלקו בניו ושנו להם זקנים פרקן נמצאו ביד הכל ארבעה. מכאן אמר ר' אלעזר בן עזריה חייב אדם לשנות לתלמידיו ארבעה פעמים. וקל וחומר ומה הללו שלמדו מפי משה ומשה מפי הגבורה כך שאר כל העם על אחת כמה וכמה. וליגמרו כולהו ממשה כדי לחלוק כבוד לאהרן וכבוד לבניו וכבוד לזקנים. וליעול אהרן ולגמור ממשה וליעיילו בניו ולגמרו מאהרן וליעיילו זקנים ולגמרו מבניו וניזלו וליגמרינהו לכולהו ישראל. כיון דמשה מפי הגבורה למד מסתייעא מילתא: שמות - פרק כא - רמז שח כל מצות לא תעשה בין שהזמן גרמא בין שלא הזמן גרמא אחד אנשים ואחד נשים חייבין. מנא הני מילי אמר רב יהודה אמר רב וכן תנא דבי רבי ישמעאל אמר קרא איש או אשה כי יעשו וגו' השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה. דבי ר' אליעזר בן יעקב תנא אמר קרא ואלה המשפטים השוה הכתוב אשה לאיש לכל דינין שבתורה. דבי חזקיה תנא והמית איש או אשה השוה הכתוב אשה לאיש לכל מיתות שבתורה. וצריכא דאי אשמועינן הך קמייתא משום כפרה חס רחמנא עליה אבל דינין אימא איש דבר משא ומתן אין אשה לא. ואי אשמועינן הא משום דחיותא הוא אבל כופר איש דבר מצוה אין אשה לא. ואי אשמועינן הא משום דאיכא אבוד נשמה חס רחמנא עלה אבל הנך תרתי אימא לא צריכא: שמות - פרק כא - רמז שח דרש בר קפרא מנא הא מלתא דאמור רבנן הוו מתונים בדין דכתיב ולא תעלה במעלות וסמיך ליה ואלה המשפטים. אמר ר' אלעזר מנין לדיין שלא יפסיע על ראשי עם קודש שנאמר ולא תעלה במעלות וסמיך ליה ואלה המשפטים אשר תשים, אשר תלמד מבעיא ליה אמר ר' ירמיה אלו כלי הדיינין. רב הונא כי הוה נפיק לדינא אמר אפיקו לי מאני דחנותאי וכו' ואצוה את שופטיכם כנגד מקל ורצועה תהא זריז: אביי אשכח לרב יוסף דהוה קא מעשי אגיטי אמר ליה אנן הדיוטות אנן. ותניא היה רבי טרפון אומר כל מקום שאתה מוצא אגוריאות של כותיים אף על פי שדיניהם כדיני ישראל אי אתה רשאי ליזקק להם שנאמר ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם ולא לפני כותיים. דבר אחר לפניהם ולא לפני הדיוטות אמר ליה אנן שליחותייהו קא עבדינן, מידי דהוה אהודאות והלואות. אי הכי גזלות וחבלות נמי. כי עבדינן שליחותייהו במלתא דשכיחא במילתא דלא שכיחא לא עבדינן שליחותייהו: שמות - פרק כא - רמז שט ואלה המשפטים ר' ישמעאל אומר אלו מוסיפין על העליונים מה עליונים מסיני אף תחתונים מסיני. רבי עקיבא אומר ואלה המשפטים למה נאמר לפי שהוא אומר דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם שנה ושלש ורבע עד שילמדו שנאמר ולמדה את בני ישראל. יכול למדין ולא שונין תלמוד לומר שימה בפיהם. או שונים ולא יודעים תלמוד לומר ואלה המשפטים ערכם לפניהם כשלחן ערוך שנאמר אתה הראת לדעת. ר' יהודה אומר ואלה המשפטים במרה נאמרו שנאמר שם שם לו חק ומשפט. ר' אלעזר בן עזריה אומר והרי הגוים שדנו כדיני ישראל שומע אני יהיו דיניהן קיימין תלמוד לומר ואלה המשפטים אתה דן את שלהם והם אינן דנין את שלכם מכאן אמרו גט המעושה בישראל כשר ובגוים פסול ובגוים חובטין אותו ואומרים לו עשה מה שישראל אומרין לך. ר' שמעון בר יוחאי אומר מה ראו דינים לקדם כל המצות שבתורה שכשהדין בין אדם לחברו תחרות ביניהן נפסק להם הדין נעשה שלום ביניהן וכן יתרו אמר למשה וגם כל העם הזה על מקומו יבוא בשלום: שמות - פרק כא - רמז שי כי תקנה עבד עברי בנמכר בבית דין בגנבתו הכתוב מדבר שיהא עובדו ועובד את הבן. או אינו מדבר אלא במוכר עצמו כשהוא אומר וכי ימוך אחיך עמך ונמכר לך הרי במוכר עצמו אמור ומה תלמוד לומר כי תקנה עבד עברי בנמכר בגנבתו הכתוב מדבר שיהא עובדו ועובד את הבן. כי תקנה עבד עברי בבן ישראל הכתוב מדבר. או אינו אלא בעבדו של עברי ומה אני מקיים והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם בנלקח מן הגוי אבל נלקח מישראל שומע אני יהא עובד שש ויוצא בשביעית תלמוד לומר כי ימכר לך אחיך העברי שאין תלמוד לומר העברי שכבר נאמר אחיך ומה תלמוד לומר העברי אלא מופנה להקיש לדון גזרה שוה, נאמר כאן עברי ונאמר להלן עברי מה עברי שנאמר להלן בבן ישראל הכתוב מדבר אף עברי שנאמר כאן בבן ישראל הכתוב מדבר. ואף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר שנאמר ויאמרו אלהי העברים נקרא עלינו. ואומר ויבוא הפליט ויגד לאברם העברי. רבי אומר יכול תקראנו עבד לשון בזיון תלמוד לומר כי תקנה עבד עברי על כרחו התורה קראתו עבד. כי תקנה עבד עברי למה נאמר להביא את הגר דברי רבי אליעזר. רבי ישמעאל אומר אינו צריך אם ישראל עובד הגוי הגר לא יעבוד. אם ישראל עובד שש הגר יעבוד שתים עשרה. אמרת דיו לבוא מן הדין להיות כנדון מה ישראל עובד שש אף הגר יעבוד שש. לפי שהוא אומר ואם אין לו ונמכר בגנבתו שומע אני לעולם תלמוד לומר שש שנים יעבוד מגיד שהוא עובד שש ויוצא בשביעית: שמות - פרק כא - רמז שיא שש שנים יעבוד שומע אני כל עבודה במשמע תלמוד לומר לא תעבוד בו עבודת עבד. מכאן אמרו לא ירחוץ לו רגליו ולא ינעול לו סנדליו ולא יטול לפניו כלים לבית המרחץ ולא יסמוך במתניו כיון שעולה במעלה ולא יטלו לו בפורין ולא בכסא ולא בלקטקא כדרך שהעבדים עושים תלמוד לומר ובאחיכם בני ישראל וגו'. אבל בבנו ובתלמידו רשאי. שש שנים יעבוד שומע אני בין עבודה שיש בה בזמן ובין עבודה שאין בה בזמן תלמוד לומר כשכיר מה שכיר אי אתה רשאי לשנותו מאומנותו אף עבד עברי אי אתה רשאי לשנותו מאומנותו. מכאן אמרו לא ילמדנו רבו אומנות שהיא משמשת לרבים כגון בלן ספר חייט טבח נחתום. ר' יוסי אומר אם היתה אומנותן מיוחדת לכך יעשה אבל רבו לא ישנה עליו. כשכיר כתושב וגו' מה שכיר עובד ביום וכו' אף וכו' רבי יוסי אומר הכל לפי אומנותו. ובשביעית שביעית למכירה או אינו אלא שביעית לשנים תלמוד לומר שש שנים יעבוד שביעית למכירה ולא שביעית לשנים. יצא לחפשי למה נאמר לפי שהוא אומר וכי תשלחנו חפשי מעמך שומע אני יכתוב לו גט שחרור או יתן לו מעות ויצא תלמוד לומר יצא לחפשי חנם: מנין לבורח שחייב להשלים תלמוד לומר שש שנים יעבוד. יכול אפילו חלה תלמוד לומר ובשביעית יצא. חלה ואפילו כל שש והתניא חלה שלש ועבד שלש אין חייב להשלים חלה כל שש חייב להשלים אמר רב ששת בעושה מעשה מחט, חלה ארבע כמי שחלה כל שש וחייב להשלים: תניא שנה האמורה בחדשים שנה האמורה בבתי ערי חומה שתי שנים שבשדה אחוזה שש שנים שבעבד עברי ושבבן ושבבת כולן מעת לעת. שנה האמורה בקדשים מנלן אמר קרא כבש בן שנתו שנתו שלו ולא שנת מנין העולם. שתי שנים שבשדה אחוזה אמר קרא שני תבואות ימכר לך פעמים שאדם אוכל שלש תבואות בשתי שנים. שנה האמורה בבתי ערי חומה מנלן אמר קרא עד תום שנת ממכרו שנת ממכר שלו ולא שנת מנין עולם. שש שנים שבעבד עברי מנלן שנאמר שש שנים יעבוד ובשביעית בשביעית נמי יעבוד. שבבן ובבת למאי הלכתא לערכין ולפרקין דיוצא דופן. עבד עברי עובד את הבן דכתיב שש שנים יעבוד ואינו עובד את האח שנאמר ועבדך שש שנים לך ולא לאח. ומה ראית לרבות הבן ולהוציא את האח. מרבה אני את הבן שכן הוא קם תחת אביו ליעדה ולשדה אחוזה. אדרבה מרבה אני את האח שכן הוא קם תחת אחיו ליבום, כלום יש יבום אלא במקום שאין בן וכו'. אמה העבריה אינה עובדת לא את הבן ולא את האח דכתיב ואף לאמתך תעשה כן הקישה הכתוב לנרצע מה נרצע אינו עובד לא את הבן ולא את האח דכתיב ורצע אדוניו וגו' ועבדו לעולם לו ולא לבן ולא לאח וכו'. ר' שמעון אומר ויצא מעמך הוא ובניו אם הוא נמכר בניו ובנותיו מי נמכרין מכאן שרבו חייב במזונות בניו. כיוצא בדבר אתה אומר ויצאה אשתו עמו אם הוא נמכר אשתו מי נמכרת מכאן שרבו חייב במזונות אשתו. וצריכא דאי אשמועינן בניו ובנותיו משום דלאו בני מעבד ומיכל נינהו אבל אשתו משום דבת מעבד ומיכל היא אימא תעבוד ותיכול. ואי אשמועינן אשתו דלאו דרכה לאהדורי אבל בניו ובנותיו דדרכייהו לאהדורי אימא לא צריכא. אם בגפו יבוא למה נאמר לפי שהוא אומר אם אדוניו יתן לו אשה רשות. או אינו אלא חובה. תלמוד לומר אם בגפו יבוא בגפו יצא דברי רבי ישמעאל. רבי עקיבא אומר אם בגפו יבוא אם בראשי אברים נכנס בראשי אברים יצא. לפי שהוא אומר וכי ימכור איש את בתו לאמה לא תצא כצאת העבדים לא תצא בראשי אברים כדרך שהכנעניים יוצאים. או לא תצא בשש וביובל כדרך שעבדים יוצאים תלמוד לומר כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה וגו' מגיד שהיא יוצאה בשש. ביובל מנין תלמוד לומר כי עבדי הם מכל מקום. הא אין עליך לדון כלשון אחרון אלא כלשון ראשון לא תצא כצאת העבדים לא תצא בראשי אברים כדרך שהכנעניים יוצאים. אין לי אלא עבריה עברי מנין תלמוד לומר העברי או העבריה מקיש עברי לעבריה מה עבריה אינה יוצאה בראשי אברים אף עברי לא יצא בראשי אברים. ועוד קל וחומר הוא ומה אם עבריה שיוצאה בסימנין אינה יוצאה בראשי אברים עברי שאינו יוצא בסימנין דין הוא שלא יצא בראשי אברים. לא אם אמרת בעבריה שאינה נמכרת על גנבה לפיכך אינה יוצאה בראשי אברים תאמר בעברי שהוא נמכר על גנבתו לפיכך יצא בראשי אברים תלמוד לומר העברי או העבריה מקיש עברי לעבריה מה עבריה אינה יוצאה בראשי אברים אף עברי אינו יוצא בראשי אברים. אם בעל אשה הוא בבת ישראל הכתוב מדבר. או אינו אלא בכנענית כשהוא אומר אם אדוניו יתן לו אשה הרי כנענית אמור הא מה תלמוד לומר אם בעל אשה הוא בבת ישראל הכתוב מדבר. ויצאה אשתו עמו מגיד שהוא חייב במזונותיה ובמזונות בניו שנאמר ויצא מעמך הוא ובניו עמו מכלל יציאה אתה למד על כניסה. יכול שהוא חייב במזונות ארוסה ושומרת יבם תלמוד לומר אשתו להוציא שומרת יבם שאינה אשתו. עמו להוציא ארוסה שאינה עמו. תנו רבנן אם בגפו יבוא בגפו יצא בגופו נכנס בגופו יצא. ר' אליעזר בן יעקב אומר יחידי נכנס יחידי יצא מאי בגופו יצא אמר רבא שאינו יוצא בראשי אברים כעבד. אמר ליה אביי ההוא מלא תצא כצאת העבדים נפקא אי מהתם הוה אמינא ניתיב ליה דמי עיניה ונפיק קא משמע לן. מאי יחידי יצא (יש) [אין] לו אשה ובנים אין רבו מוסר לו שפחה כנענית: שמות - פרק כא - רמז שיב אם אדוניו יתן לו אשה רשות. או אינו אלא חובה תלמוד לומר אם בגפו יבוא וגו' רשות ולא חובה דברי רבי ישמעאל. אם אדוניו יתן לו אשה שהיא מיוחדת לו שלא תהא כשפחת הפקר. אם אדוניו יתן לו אשה בכנענית הכתוב מדבר או אינו אלא בעברית. כשהוא אומר האשה וילדיה תהיה לאדוניה הרי בכנענית הכתוב מדבר. וילדה לו בנים אין לי אלא בנים ובנות טומטום ואנדרוגינוס מנין תלמוד לומר האשה וילדיה תהיה לאדוניה מכל מקום. ר' נתן אומר אין תלמוד לומר וילדה לו אלא להביא את הרב שבא על שפחתו שולדיה עבדים: שמות - פרק כא - רמז שיג האשה וילדיה מה תלמוד לומר מגיד שולדיה כמוה. אין לי אלא שפחה שולדיה כמוה נכרית מנין. היה רבי ישמעאל אומר דין הוא מה שפחה כנענית שאין לה קדושין מכל אדם ולדיה כמוה אף כל שאין לה קדושין מכל אדם ולדיה כמוה ואי זה זה ולד(שפחה ו) נכרית. והוא יצא בגפו מגיד שאינה צריכה הימנו גט אין לי אלא אמה שאינה צריכה מבן ישראל גט בת ישראל שאינה צריכה גט מן העבד מנין. תלמוד לומר מהם תקנו עבד ואמה מקיש עבד לאמה ואמה לעבד מה אמה אינה צריכה מבן ישראל גט אף בת ישראל אינה צריכה מן העבד גט. דבר אחר והוא יצא בגפו למה נאמר לפי שהוא אומר שש שנים יעבוד אין לי אלא עובד שש שהוא נוהג בו מנהג האמור בפרשה נרצע מנלן תלמוד לומר והוא יצא בגפו להביא את הנרצע. ר' יצחק אומר אינו צריך ומה אם העובד שש שמיעט בו הכתוב יציאתו הרי הוא נוהג בו מנהג האמור בפרשה, נרצע שלא מיעט הכתוב יציאתו אינו דין שינהג בו מנהג האמור בפרשה. אם אדוניו יתן לו אשה מוכר עצמו אין רבו מוסר לו שפחה כנענית. ר' אליעזר אומר רבו מוסר לו שפחה כנענית. מאי טעמא דתנא קמא מיעט רחמנא גבי מכרוהו בית דין אם אדוניו יתן לו אשה לו ולא למוכר עצמו. ואידך ההוא מיבעיא ליה בעל כרחיה. ואידך מכי משנה שכר שכיר נפקא דתניא כי משנה שכר שכיר עבדך. שכיר אינו עובד אלא ביום ועבד עברי בין ביום ובין בלילה וכי תעלה על דעתך שעבד עברי עובד ביום ובלילה והלא כבר נאמר כי טוב לו עמך עמך במאכל עמך במשתה ואמר ר' יצחק מכאן שרבו מוסר לו שפחה כנענית. ואידך אי מהתם הוה אמינא הני מילי מדעתיה אבל בעל כרחיה אימא לא קא משמע לן. מי שיש לו אח מכל מקום זוקק את אשת אחיו ליבום חוץ מן הנולד מן השפחה ומן הנכרית. מאי טעמא דכתיב האשה וילדיה תהיה לאדוניה. ובנכרית כתיב כי יסיר את בנך מאחרי בנך הבא מן הגוי קרוי בנך ואין בנך הבא מן הגויה קרוי בנך אלא בנה. והא בשבעה גוים כתיב כי יסיר לרבות כל המסירות. וצריכא דאי אשמעינן שפחה משום דאין לה חייס אבל נכרית אימא לא. ואי אשמעינן נכרית משום דלא שייכא במצות אבל שפחה אימא לא צריכא: שמות - פרק כא - רמז שיד רבי טרפון אומר יכולין ממזרין ליטהר כיצד ממזר שנשא שפחה הולד עבד דכתיב האשה וילדיה תהיה לאדוניה שחררו נמצא בן חורין. שפחה דלא תפסי בה קדושין מנלן דאמר קרא שבו לכם פה עם החמור. ולדה כמוה מנלן דאמר קרא האשה וילדיה וגו' נכרית דלא תפסי בה קדושין מנלן אמר קרא ולא תתחתן בם. ולדה כמוה מנלן דאמר קרא כי יסיר את וגו': האומר לשפחתו הרי את בת חורין וולדך עבד ולדה כמוה דברי רבי יוסי הגלילי שנאמר האשה וילדיה תהיה לאדוניה בזמן שהאשה לאדוניה ולדה לאדוניה אין האשה לאדוניה אין ולדה לאדוניה. וחכמים אומרים דבריו קיימין. השפחה והנכרית ולדה כמוה: שמות - פרק כא - רמז שטו ואם אמר יאמר העבד מגיד שאינו נרצע עד שיאמר שתי פעמים. אהבתי את אדוני אין לי אלא בזמן שיש לו אשה ובנים ולרבו אשה ובנים בזמן שאין לרבו אשה ובנים מנין תלמוד לומר והיה כי יאמר אליך וגו' מכאן אמרו לעולם אינו נרצע אלא אם כן יש לו אשה ובנים ולרבו אשה ובנים. אוהב את רבו ורבו אוהבו שנתברכו נכסיו על ידו מנין. לכך נאמר והיה כי יאמר אליך וגו' כי טוב לו עמך שתהא טובתו שוה לך. מכאן אמרו לא ישנה רבו עליו מאכילו ומשקו ומסיכו משלו תלמוד לומר כי טוב לו עמך. דבר אחר כי טוב לו עמך אם היה חגר או סומא אינו נרצע: ואף לאמתך תעשה כן הקישה הכתוב לנרצע מה נרצע אינו עובד לא את הבן ולא את (האח) [הבת] וכו'. האי מיבעיא ליה לכדתניא ואף לאמתך תעשה כן להעניק. או אינו אלא לרציעה. כשהוא אומר אם אמור יאמר העבד העבד ולא אמה העבריה. הא מה אני מקיים ואף לאמתך תעשה כן להעניק. אם כן נכתוב קרא ואף לאמתך כן מאי תעשה שמע מינה תרתי. ואם אמר יאמר עד שיאמר וישנה. אמר בתחלת שש ולא אמר בסוף שש אינו נרצע שנאמר לא אצא חפשי עד שיאמר בשעת יציאה. אמר בסוף שש ולא אמר בתחלת שש אינו נרצע שנאמר ואם אמר יאמר העבד כשהוא עבד. אמר מר בתחלת שש קא סלקא דעתך תחלת שש ממש תיפוק ליה דבעינן אהבתי את אשתי ועדיין אין לו אשה ובנים ותו וכו' אטו שש לאו עבד הוא יום אחרון נקרא סוף שש וכל היום הוא עבד. אמר רבה בתחלת פרוטה אחרונה בסוף פרוטה אחרונה והכי קאמר אמר בתחלת שש קודם התחלת פרוטה אחרונה דכבר יש לו אשה ובנים ולא אמר בסוף שש לאחר שהתחיל פרוטה אחרונה אינו נרצע. ואפילו אמר ושנה דכתיב לא אצא סמוך ליציאה וכל זמן שיש עליו פרוטה שלמה לאו סמוך ליציאה הוא. אמר ושנה בסוף פרוטה אחרונה אינו נרצע שנאמר ואם אמר יאמר העבד עד שיאמר כשהוא עבד: שמות - פרק כא - רמז שטז תנו רבנן לו אשה ובנים ולרבו אין אשה ובנים אינו נרצע שנאמר כי אהבך ואת ביתך. לרבו אשה ובנים ולו אין אשה ובנים אינו נרצע שנאמר אהבתי את אדוני את אשתי ואת בני. הוא אוהב את רבו ורבו אינו אוהבו אינו נרצע שנאמר כי טוב לו עמך. רבו אוהבו והוא אינו אוהב את רבו אינו נרצע שנאמר כי אהבך ואת ביתך. הוא חולה אינו נרצע שנאמר כי טוב לו. רבו חולה והוא אינו חולה אינו נרצע שנאמר עמך. בעי רב ביבי שניהם חולים מהו עמך בעינן והא איכא או דילמא כי טוב לו בעינן והא ליכא תיקו. עבד עברי כהן רב אמר רבו מוסר לו שפחה כנענית ושמואל אמר אסור. אמר ליה רב נחמן לרב ענן כי הויתו בי מר שמואל באיסקונדרי איטלליתו מאי טעמא לא תימא ליה מהא וחכמים אומרים אין עבד עברי כהן נרצע מפני שנעשה בעל מום ואם תאמר אין רבו מוסר לו שפחה כנענית תיפוק ליה דבעינן אהבתי את אדוני את אשתי וליכא ותו לא מידי: שמות - פרק כא - רמז שיז והגישו אדוניו אל האלהים אצל הדיינין שימלך במוכריו. רבי אומר בנמכר בבית דין על גנבתו הכתוב מדבר אבל כאן אינו נרצע אלא בינו לבין עצמו והגישו אל הדלת הקיש דלת למזוזה מה מזוזה מעומד אף דלת מעומד. אתה אומר לכך בא או ירצענו במזוזה והדין נותן מה אם הדלת שאינו כשר למצוה כשר לרציעה מזוזה שהיא כשרה למצוה אינו דין שתכשר לרציעה תלמוד לומר ונתתה באזנו ובדלת בדלת אתה נותן ואי אתה נותן במזוזה. ורצע אדוניו למה נאמר לפי שמצינו בכל מקום ששלוחו של אדם כמותו אבל כאן הוא ולא שלוחו. אזנו בשל ימין הכתוב מדבר. או אינו אלא בשמאל מדין אתה דן נאמר כאן אזנו ונאמר להלן אזנו מה להלן בימין אף כאן בשל ימין. אזנו מן המילתא דברי רבי יהודה רבי מאיר אומר אף מן הסחוס . שהיה רבי מאיר אומר אין כהן נרצע והן אומרים נרצע. אין כהן נמכר והן אומרים נמכר. ומה ראתה אזן שתרצע מכל אבריו רבן יוחנן בן זכאי אומר אבר ששמעה לא תגנוב והלך וגנב היא תרצע מכל אבריו. במרצע התורה אמרה במרצע והלכה אמרה בכל דבר: אמר רבי יוחנן משום רבי ישמעאל בשלשה מקומות הלכה עוקרת המקרא. התורה אמרה בעפר והלכה בכל דבר. התורה אמרה בתער והלכה בכל דבר. התורה אמרה ספר והלכה בכל דבר, רבי אומר אומר אני במין מתכת בלבד. ועבדו לעולם עד היובל. שהיה בדין ומה אם הכסף שיפה כחו וקונה את הכל אינו קונה אלא שש. רציעה שאינה קונה אלא עבדים אינו דין שלא תהא קונה אלא שש הא מה תלמוד לומר ועבדו לעולם עד היובל. או ועבדו לעולם כמשמעו תלמוד לומר ושבתם איש אל אחוזתו. רבי אומר בוא וראה שאין עולם אלא חמשים שנה שנאמר ועבדו לעולם עד היובל. הא כיצד הגיע יובל יצא, מת אדון יצא. ועבדו אותו הוא עובד ואינו עובד את הבן. שהיה בדין ומה אם העובד שש שמיעט הכתוב ביציאתו הרי הוא עובדו ועובד את הבן. נרצע שריבה הכתוב יציאתו אינו דין שיהא עובדו ועובד את הבן תלמוד לומר ועבדו אותו הוא עובד ואינו עובד את הבן. הוא נרצע והעבריה לא את הבן ולא את הבת. חלצה בשמאל חליצתה פסולה ור' אליעזר מכשיר. מאי טעמא דרבנן ילפי רגל רגל ממצורע מה להלן בימין אף כאן בימין. ור' אליעזר לא יליף והתניא ר' אליעזר אומר מנין לרציעה שהיא באזן ימין נאמר כאן אזן ונאמר להלן אזן מה להלן בימין אף כאן בימין. אמר רבי יוחנן מוחלפת השיטה. רבא אמר לעולם לא תיפוך אזן אזן מופנה רגל רגל לא מופנה. וכי לא מופנה מאי פרכת משום דאיכא למיפרך מה למצורע שכן טעון עץ ארז ואזוב ושני תולעת: תנו רבנן מוכר עצמו נמכר לשש ויתר על שש [מכרוהו בית דין אינו נמכר אלא לשש] ר' אליעזר אומר זה וזה אינו נמכר אלא לשש. מאי טעמא דתנא קמא מיעט רחמנא גבי מכרוהו בית דין ועבדך לך ולא ליורש. ואידך ועבדך אחרינא כתיב. ואידך ההוא (להרצאת אוזן) [להרצאת אדון] הוא דאתא. מוכר עצמו אינו נרצע רבי אליעזר אומר נרצע. מאי טעמא דתנא קמא מיעט רחמנא גבי מכרוהו בית דין ורצע אדוניו את אזנו שלו ולא אזנו של מוכר עצמו. ואידך ההוא לגזרה שוה הוא דאתא נאמר כאן אזן וכו'. ואידך אם כן נימא קרא אזן מאי אזנו שמע מינה תרתי. ואידך ההוא מבעיא ליה אזנו ולא אזנה. ואידך מואם יאמר העבד ולא אמה העבריה. ואידך עד שיאמר כשהוא עבד. ואידך מעבד העבד. ואידך עבד העבד לא דריש. הנרצע נקנה ברציעה דכתיב ורצע אדוניו את אזנו. וקונה את עצמו ביובל דכתיב ועבדו לעולם לעולמו של יובל. ובמיתת האדון דכתיב ועבדו לו ולא לבן. תנו רבנן מרצע אין לי אלא מרצע מנלן לרבות הסול והסירא והמחט והמקדח והמכתב תלמוד לומר ולקחת כל דבר שנקח ביד דברי רבי יוסי בר' יהודה. רבי אומר מה מרצע מיוחד של מתכת אף כל של מתכת. רבי דריש כללי ופרטי ולקחת כלל מרצע פרט באזנו ובדלת חזר וכלל, כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש של מתכת אף כל של מתכת. רבי יוסי בר' יהודה דריש רבויי ומעוטי ולקח ריבה מרצע מיעט באזנו ובדלת חזר וריבה ריבה ומיעט וריבה ריבה הכל, מאי ריבה ריבה כל מילי ומאי מיעט מיעט סם. דבר אחר המרצע להביא מרצע הגדול. מאי משמע כדאמר רבא הירך המיומנת שבירך הכא נמי המרצע המיוחד שבמרצעין. אמר ר' אליעזר (בר יודן) [יודן בריבי] היה דורש אין רוצעין אלא במילת וחכמים אומרים אין כהן עבד עברי נרצע מפני שנעשה בעל מום, ויעשה בעל מום, אמר קרא ושב אל משפחתו למוחזק שבמשפחתו: שמות - פרק כא - רמז שיח חמשה דברים היה ר' יוחנן בן זכאי אומרן כמין חומר מפני מה גלו ישראל לבבל יותר מכל הארצות מפני שבית אברהם היא משם משלו משל למה הדבר דומה לאשה שקלקלה על בעלה להיכן משלחה לבית אביה. בלוחות הראשונים והלוחות מעשה אלהים המה והמכתב מכתב אלהים, משלו משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שקידש את האשה הלך והביא הלבלר ואת הדיו ואת הקולמוס ואת השטר ואת העדים קלקלה היא מביאה את הכל דיה שיתן לה המלך כתב וזכר יד שלו. הרי הוא אומר אשר נשיא יחטא אשרי הדור שהנשיא שלו מביא חטאת על שגגתו ואומר ורצע אדוניו את אזנו במרצע מה ראתה אזן לירצע יותר מכל האברים כולן לפי ששמעה בהר סיני כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם ופרק ממנו עול שמים והמליך עליו עול בשר ודם לפיכך אמר הכתוב תבוא אזן ותרצע שלא שמרה את מה ששמעה. [דאמרי אינשי] לא רצה להשתעבד לבניו יבוא וישתעבד לבנותיו. ואומר מזבח אבנים לא תניף עליהן ברזל וכי מה ראה ברזל ליפסל יותר מכל מיני מתכות מפני שהברזל לעשות הימנו חרב סימן פורענות ומזבח סימן כפרה מעבירין דבר סימן פורענות מדבר שסימן כפרה. והרי דברים קל וחומר ומה אם אבנים שאינן לא רואות ולא שומעות לו מדברות על שמטילות בהם כפרה בין ישראל לאביהן שבשמים אמר הכתוב לא תניף עליהם ברזל. בני תורה שהן כפרה לעולם על אחת כמה וכמה שלא יגע בהן אחד מכל המזיקין כולן. הרי הוא אומר אבנים שלמות תבנה אבנים שמטילות שלום בין ישראל לאביהן שבשמים אמר הקב"ה יהיו שלמים לעולם על אחת כמה וכמה ישראל יהיו שלמים לפני המקום. ועבדו לעולם (כתוב ברמז תר"ע): שמות - פרק כא - רמז שיט וכי ימכור איש את בתו לאמה בקטנה הכתוב מדבר. אינו אינו אלא אפילו בגדולה אמרת הואיל ורשאי בהפרת נדריה ורשאי במכירתה מה הפרת נדריה קטנה ולא גדולה אף מכירתה קטנה ולא גדולה. ואימא ממקום שבאתה מה להלן כשהיא נערה אף כאן כשהיא נערה. אמרת הואיל ומוציאין אותה הסימנין (מרשות אביה שהוא רשאי בקידושיה כשהיא נערה) קל וחומר עד שלא נמכרה. וכי ימכור איש האיש מוכר את בתו ולא האשה מוכרת את בתה. שהיה בדין ומה אם הבן שאין אביו רשאי במכירתו הרי הוא מוכר את בתו. הבת שאביה רשאי למכרה אינו דין שתמכור את בתה תלמוד לומר וכי ימכור איש את בתו האיש מוכר את בתו ואין האשה מוכרת את בתה. וכי ימכור איש את בתו האיש מוכר את בתו ואינו מוכר את בנו. שהיה בדין ומה אם הבת שאינה נמכרת על הגנבה אביה רשאי למכרה הבן שהוא נמכר על גנבתו אינו דין שיהא אביו רשאי למכרו, תלמוד לומר וכי ימכור איש את בתו האיש מוכר את בתו ואינו מוכר את בנו. האיש מוכר את עצמו אין האשה מוכרת את עצמה. שהיה בדין ומה אם הבן שאין אביו רשאי למכרו הרי הוא מוכר את עצמו בת שאביה רשאי למכרה דין הוא שתמכור את עצמה. לא אם אמרת בבן שהוא נמכר בגנבתו לפיכך הוא מוכר את עצמו תאמר בבת שאינה נמכרת בגנבתה לפיכך לא תמכור עצמה. ותמכר על גנבתה והדין נותן ומה אם בן שאין אביו רשאי למכרו הרי הוא נמכר על גנבתו הבת שאביה רשאי למכרה דין הוא שתמכר על גנבתה. לא אם אמרת בבן שהוא נרצע לפיכך הוא נמכר על גנבתו תאמר בבת שאינה נרצעת לפיכך לא תמכר על גנבתה. ותרצע והדין נותן ומה אם הבן שאין אביו רשאי למכרו הרי זה נרצע. הבת שאביה רשאי למכרה דין הוא שתרצע. אמרת אם מוציאה הוא מידי מכר החמור קל וחומר מידי רציעה קלה. וכי ימכור איש הא למדנו שהוא רשאי במכירתה. ומנין שהוא רשאי בקדושיה אמרת אם מוציאה הוא מידי קדושיה לאמהות קל וחומר לידי קדושיה ומנין שתהא נקנית בכסף היה רבי ישמעאל אומר אמרת קל וחומר ומה אם שפחה כנענית שאינה נקנית בבעילה הרי היא נקנית בכסף בת ישראל שנקנית בבעילה דין הוא שתקנה בכסף. ומנין אף בשטר תלמוד לומר והלכה והיתה מקיש הויתה להליכתה מה הליכתה בשטר אף הויתה בשטר. רבי עקיבא אומר הרי הוא אומר אם אחרת יקח לו הקיש התחתונה לעליונה מה עליונה בכסף אף התחתונה בכסף. לאמה לאמה אחת הוא מוכרה ואין מוכרה לשתי אמהות. רבי יוסי הגלילי אומר נמצינו למדין שהוא מקדש לקדוש אחר קדוש וקדוש אחר אמהות אבל לא אמהות אחר קדוש. ואין צריך לומר אמהות אחר אמהות. לא תצא כצאת העבדים לא תצא בראשי אברים כדרך שהכנענים יוצאים. אתה אומר כן או לא תצא בשנים וביובל כדרך שהעבדים יוצאין תלמוד לומר כי ימכר לך אחיך וגו' מגיד שהיא יוצאה בשש. אין לי אלא עבריה שאין יוצאה בראשי אברים עברי מנין וכו'. ועוד קל וחומר ומה אם עבריה שהיא יוצאה בסימנין וכו'. לא אם אמרת בעבריה שאינה נמכרת על גנבה לפיכך וכו': שמות - פרק כא - רמז שכ אמה העבריה נקנית בשטר מנלן אמר קרא אם אחרת יקח לו הקישה הכתוב לאחרת מה אחרת נקנית בשטר אף אמה העבריה נקנית בשטר. ורב חסדא אמר לא תצא כצאת העבדים אבל נקנית היא כקנין עבדים ומאי ניהו שטר אבל בחזקה לא אמר קרא והתנחלתם אותם בחזקה ולא אחר בחזקה. ומה ראית מסתברא שטר הוה ליה לרבויי שכן מוציא באישות בבת ישראל. ורב הונא לא תצא כצאת העבדים שאינה יוצאה בראשי אברים כעבד ורב חסדא אם כן ניכתוב קרא לא תצא כעבדים מאי כצאת שמע מינה תרתי. תנו רבנן המוכר את בתו ופסק עמו על מנת שלא לייעד נתקיימו התנאים דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים אם רצה לייעד מייעד מפני שהתנה על מה שכתוב בתורה וכל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל. ור' מאיר אף על גב דאית ליה תנאו בטל גבי האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאין לך עלי שאר כסות ועונה. שאני הכא דאמר קרא לאמה פעמים שאינו מוכרה אלא לאמה בלבד. ורבנן מיבעיא ליה לכדתניא לאמה מלמד שמוכרה לפסולין. רבי אליעזר אומר אם ללמד שמוכרה לפסולין הרי כבר נאמר אם רעה בעיני אדוניה שרעה בנשואיה אלא מה תלמוד לומר לאמה שמוכרה לקרובים. תני חדא מוכרה לאביו ואין מוכרה לבנו ותניא אידך אין מוכרה לא לאביו ולא לבנו. בשלמא אין מוכרה לא לאביו ולא לבנו כרבנן. אלא מוכרה לאביו ואין מוכרה לבנו כמאן לא כרבנן ולא כר' אליעזר. לעולם כרבנן מודו רבנן היכא דאיכא צד יעוד: אמר רב הונא מנין שמעשה הבת לאביה שנאמר וכי ימכור איש את בתו לאמה מה אמה מעשה ידיה לרבה אף בת מעשה ידיה לאביה. למה לי תיפוק ליה מבנעוריה בית אביה. ההיא בהפרת נדרים הוא דכתיב. וכי תימא נילף מינה ממונא מאיסורא לא ילפינן. ונילף מקנס ממונא מקנסא לא ילפינן. ובושתה ופגמה לאביה דאי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין: האב זכאי בבתו בקדושיה בכסף בשטר ובביאה וזכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה ומקבל את גיטה. בכסף מנלן אמר קרא ויצאה חנם אין כסף אין כסף לאדון זה אבל יש כסף לאדון אחר ומנו לאביה. ואימא לדידה מסתברא כי מיעט רחמנא להאי יציאה דכוותה קא ממעט. הא לא דמיא יציאת קדושין לאמה העבריה התם נפקא לה מרשות אדון לגמרי הכא אכתי מחסרה מסירה לחופה. מהפרת נדרים נפקא לה מרשותיה דתנן נערה המאורסה אביה ובעליה מפירין נדריה. בשטר ובביאה מנלן אמר קרא והיתה איתקש הויות להדדי. זכאי במציאתה משום איבה. ובמעשה ידיה מאי טעמא דכתיב וכי ימכור איש את בתו לאמה מה אמה מעשה ידיה לרבה אף הבת מעשה ידיה לאביה. ואימא הני מילי קטנה דמצי מזבן לה אבל נערה דלא מצי מזבן לה מעשה ידיה דידה הוי. קטנה לא צריכה קרא השתא זבוני מזבן לה מעשה ידיה מיבעיא. אלא כי איצטריך קרא לנערה. ובהפרת נדריה דכתיב בנעוריה בית אביה. ומקבל את גטה דכתיב ויצאה והיתה מקיש יציאה להויה: אם רעה בעיני אדוניה אין רעה אלא שלא גמלה חסד לפניו. אשר לא יעדה אדון והפדה אב. לא ייעד לשנים כאחד. לא ימכור על מנת [שלא] לייעד דברי רבי יוסי הגלילי. רבי עקיבא אומר מוכר ואם רצה לייעד מייעד. לעם נכרי הרי זה אזהרה לבית דין שלא ימכרנה לגוי. בבגדו בה מאחר שבגד בה ונהג בה בזיון ולא נהג בה כמשפט הבנות אף הוא אינו רשאי לקיימה דברי ר' יונתן בן אבטולמוס ואין בגידה אלא שקור שנאמר בגדה יהודה ואומר כי בגוד בגדו בי. רבי ישמעאל אומר באדון הכתוב מדבר שלקחה על מנת לייעד ולא ייעד אף הוא אינו רשאי לקיימה. רבי עקיבא אומר בבגדו בה מאחר שפירש בגדו עליה: והפדה מלמד שמגרעת פדיונה ויוצאה. אשר לא יעדה והפדה אינו רשאי למוכרה לקרובים. ר' אליעזר אומר מוכרה לקרובים ושוין שמוכרה אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט. אמר ר' ינאי אין יעוד אלא בגדול לפי שאין יעוד אלא מדעת בנו דומיא דידיה מה הוא גדול אף בנו נמי גדול. ואי תימא מאי מדעת אדעתא דידה דתני אבימי אשר לא יעדה מלמד שצריך ליעדה. תנו רבנן כיצד מצות יעוד אומר לה בפני שנים הרי את מיועדת לי הרי את מקודשת לי הרי את מאורסת לי אפילו בסוף שש ואפילו סמוך לשקיעת החמה ונוהג בה מנהג אישות ואינו נוהג בה מנהג שפחות. רבי יוסי בר ר' יהודה אומר אם יש שהות ביום כדי לעשות עמו שוה פרוטה מקודשת ואם לאו אינה מקודשת דכתיב והפדה שיהא שהות ביום כדי פדיה. ור' יוסי בר ר' יהודה סבר מעות הראשונות של מקנתה לאו לקדושין נתנו וכי מייעד לה בעבדות שיש לו עליה מייעד לה. ואין קדושיה אלו על ידי האב. וגזרת הכתוב הוא שיהו קדושין. תניא מוכר אדם את בתו לאישות ושונה, לשפחות ושונה, לאישות אחר שפחות אבל לא לשפחות אחר אישות. ורבי שמעון אומר כשם שאין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר אישות כך אין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר שפחות ובפלוגתא דהני תנאי דתניא בבגדו בה כיון שפירש טליתו עליה שוב אין רשאי למכרה דברי ר' אליעזר. רבי עקיבא אומר כיון שבגד בה שוב אין רשאי למכרה, ר' אליעזר סבר יש אם למקרא ורבי עקיבא סבר יש אם למסורת, ור' שמעון סבר יש אם למקרא ולמסורת: ואם לבנו ייעדנה לבנו ייעד ולא לאחיו. שהיה בדין ומה אם הבן שאין קם תחתיו ליבום הוא ייעד אחיו שהוא בא תחתיו ליבום דין הוא שמייעד. לא אם אמרת הבן שהוא נכנס תחתיו לאחוזה תאמר באחיו שאינו נכנס תחתיו לאחוזה לפיכך לא ייעד תלמוד לומר לבנו ייעדנה לבנו יעוד ואין יעוד לאחיו: כמשפט הבנות יעשה לה וכי מה למדנו על משפט הבנות מעתה אלא הרי זה בא ללמד ונמצא למד מה זו שארה כסותה ועונתה לא יגרע אף בת ישראל שארה כסותה ועונתה לא יגרע דברי רבי יאשיה. רבי יונתן אומר בעבריה הכתוב מדבר. אתה אומר כן או אינו אלא בבת ישראל כשהוא אומר אם אחרת יקח לו הרי בת ישראל (הכתוב) אמור מה תלמוד לומר כמשפט הבנות בעבריה הכתוב מדבר: שמות - פרק כא - רמז שכא אם אחרת יקח לו מכאן אמרו חייב אדם להשיא את בנו הקטן, ובמקום אחר מהו אומר והודעתם לבניך ולבני בניך אימתי אתה זכאי לראות בני בניך כשתשיא את בניך קטנים. שארה אלו מזונותיה שנאמר ואשר אכלו שאר עמי וכתיב וימטר עליהם כעפר שאר. כסותה כמשמעו. עונתה זו דרך ארץ שנאמר וישכב אותה ויענה דברי ר' יאשיה. ר' יונתן אומר שארה כסותה כסות שהיא נופלת לשארה, אם היתה ילדה לא יתן לה של זקנה אם היתה זקנה לא יתן לה של ילדה. ועונתה שלא יתן לה של ימות החמה בימות הגשמים ולא של ימות הגשמים בימות החמה אלא נותן לה כל אחד ואחד בעונתה. מזונותיה מנין אמרת קל וחומר ומה אם דברים שאין בהן קיום נפש אי אתה רשאי למנוע הימנה דברים שהן קיום נפש דין הוא שלא תהא רשאי למנוע הימנה. דרך ארץ מנין אמרת קל וחומר ומה דברים שלא נשאת עליהם בתחלה אי אתה רשאי למנוע הימנה דברים שנשאת עליהם בתחלה דין הוא שלא תהא רשאי למנוע ממנה. רבי אומר שארה זו דרך ארץ שנאמר איש איש אל כל שאר בשרו וכתיב שאר אביך היא שאר אמך היא, כסותה כמשמעו. עונתה אלו מזונותיה שנאמר ויענך וירעיבך. תני רב יוסף שארה זה קרוב בשר שלא ינהוג בה מנהג פרסיים שמשמשין מטותיהן בלבושיהן כדרב הונא כל האומר אי אפשי אלא אני בבגדי והיא בבגדה יוציא ויתן כתובה. לא יגרע ר' יאשיה אומר למה נאמר לפי שהוא אומר אם אחרת יקח לו שומע אני בבת ישראל הכתוב מדבר תלמוד לומר לא יגרע ממי גורעים ממי שכבר נתנו לו. ר' יונתן אומר בבת ישראל הכתוב מדבר. או אינו אלא בעבריה כשהוא אומר כמשפט הבנות יעשה לה הרי עבריה אמורה, הא מה תלמוד לומר אם אחרת יקח לו בבת ישראל הכתוב מדבר: ואם שלש אלה וגו' ייעד לך או לבנך או פדה או אינו אלא שארה כסותה ועונתה אמרת אין דבר אמור אלא בעבריה ומה תלמוד לומר ואם שלש אלה ייעד לך או לבנך או פדה. ויצאה חנם שומע אני חינם מן הגט ומה אני מקיים וכתב לה ספר כריתות בשאר כל הנשים חוץ מן העבריה.(ובעבריה מנין) [או בעבריה] תלמוד לומר ואם שלש אלה וגו' חינם מן הכסף ולא חינם מן הגט. ויצאה חנם בבגרה, אין כסף בנעורים, שהיה בדין הואיל ויצאה בנעורים לא תצא בימי בגרות שאילו לא נאמר אלא אחד הייתי אומר הן ימי בגרות והדין נותן הואיל ויוצאה מרשות האב ויוצאה מרשות אדון מה יוצאה מרשות האב שנשתנית ממה שהיתה וכו' אימתי נשתנית ממה שהיתה בשעה שהיתה נערה ובגרה לכך נאמרו שתיהן שלא יתן לבעל דין לחלוק. ויצאה חנם בבגרה. אין כסף בנעורים, אבא חנן אמר משום ר' אליעזר ויצאה חנם בבגרה, אין כסף בסימנין מגיד שהיא יוצאה בגרעון כסף. (ר' נתן אומר) הואיל ואמרה תורה תן כסף ובל תתן כסף (מה וכו') [תן כסף] עד שלא באו סימנין (אף) בל תתן כסף משיבואו סימנין: רבי יוסי הגלילי אומר ויצאה חנם אין כסף אין כסף לאדון זה אבל יש כסף לאדון אחר. והאי ויצאה חנם להכי הוא דאתא ההוא מיבעיא ליה לכדתניא ויצאה חנם אלו ימי בגרות אין כסף אלו ימי נערות. אמר רבינא אם כן לימא קרא אן כסף מאי אין כסף אין כסף לאדון זה וכו'. וממאי דדרשינן הכי דתניא וזרע אין לה אין לי אלא זרעה זרע זרעה מנין תלמוד לומר וזרע אין לה עיין לה מכל מקום וכו'. והא אפיקתיה לזרע זרעה זרע זרעה לא אצטריך קרא דבני בנים הרי הן כבנים וכי אצטריך קרא לזרע פסול. ותנא גופיה דדריש הכי מנא ליה אמרי כתיב מאן יבמי מאן בלעם הלוך עמנו ולא כתיב ביה יו"ד והכא כתיב יו"ד שמע מינה לדרשה הוא דאתא. ויצאה חנם אלו ימי בגרות אין כסף אלו ימי נערות. ולכתוב רחמנא נערות ולא בעי בגרות. אמר רבא בא זה ולימד על זה מידי דהוה אתושב ושכיר דתניא תושב זה קנוי קנין עולם וכו'. אמר ליה אביי מי דמי התם תרי גופי אבל הכא כי נפקא לה מנערות בגרות מאי בעיא גביה, אמר מר בר אשי לא נצרכה אלא לעיקר זבינא דאילונית סלקא דעתך אמינא דאתיא סימני נערות הוי זבינא זביני דלא אתיא סימני נערות לא הוי זבינא זביני קא משמע לן: שמות - פרק כא - רמז שכב מכה איש ומת מות יומת למה נאמר לפי שהוא אומר ואיש כי יכה כל נפש אדם שומע אני אפילו סטרו סטירה תלמוד לומר ומכה איש ומת שאינו חייב עד שתצא נפשו, מכה איש ומת אין לי אלא איש שהכה את האיש הכה את האשה ואת הקטן מנין תלמוד לומר ואיש כי יכה כל נפש אדם להביא את האיש שהכה את האשה ואת הקטן. האשה שהרגה את חברתה ואת הקטן מנין תלמוד לומר רוצח הוא לתלמודו הוא בא. מכה איש אף הקטן. או אינו אלא גדול כמשמעו תלמוד לומר ואיש כי יכה כל נפש אדם שומע אני אף בן שמונה במשמע תלמוד לומר ומכה איש מגיד שאינו חייב עד שיהרוג בן קיימא. מות יומת בהתראת עדים. או אינו אלא שלא בהתראת עדים תלמוד לומר על פי שנים עדים. מות יומת בבית דין. או אינו אלא שלא בבית דין תלמוד לומר לא יומת הרוצח עד עמדו וגו'. מות יומת בסייף, או אינו אלא בחנק הרי אתה דן נאמר כאן מות יומת ונאמר מות יומת בנואף מה להלן בחנק אף כאן בחנק. אתה מקישו למנאף ואני מקישו למגדף נאמר כאן מות יומת ונאמר במגדף מות יומת מה להלן בסקילה אף כאן בסקילה תלמוד לומר שופך דם האדם וגו'. עדיין אני אומר יקיז לו דם משני אברים וימות תלמוד לומר וערפו שם את העגלה בנחל. ואתה תבער הדם הנקי הוקשו שופכי דמים לעגלה ערופה מה עגלה ערופה בהתזת הראש אף כל שופכי דמים בהתזת הראש. עונש שמענו אזהרה לא שמענו תלמוד לומר לא תרצח: שמות - פרק כא - רמז שכג ואשר לא צדה והאלהים אנה לידו כאשר יאמר משל הקדמוני מרשעים יצא רשע במה הכתוב מדבר בשני בני אדם שהרגו את הנפש אחד הרג שוגג ואחד הרג מזיד לזה אין עדים ולזה אין עדים הקב"ה מזמנן לפונדק אחד זה שהרג במזיד יושב תחת הסולם וזה שהרג בשוגג יורד מסולם ונופל עליו והרגו נמצא זה שהרג במזיד נהרג וזה שהרג בשוגג גולה. ושמתי לך מקום ושמתי לך בחייך. מקום במקומך. אשר ינוס מלמד שהיו ישראל גולין במדבר. להיכן גולין למחנה לויה מכאן אמרו לוי שהרג גולה מפלך לפלך ואם גלה לפלכו פלכו קולטו. אמר רב אחא בריה דרב איקא מאי קרא כי בעיר מקלטו ישב שקלטו כבר: שמות - פרק כא - רמז שכד ואשר לא צדה פרט לנתכוון לזרוק שתים וזרק ארבע. ושמתי לך מקום אבל לא שמעתי להיכן הרי אתה דן נאמר מנוס לשעה ונאמר מנוס לדורות מה מנוס האמור לדורות ערי הלוים קולטות אף מנוס האמור לשעה מחנות הלוים קולטות, איסי בן יעקב אומר ושמתי לך מקום למה נאמר לפי שהוא אומר שבו איש תחתיו וגו' אלו אלפים אמה. או אינו אלא ארבע אמות הרי אתה דן נאמר כאן מקום ונאמר להלן מקום מה מקום האמור להלן אלפים אמה אף מקום האמור כאן אלפים אמה : שמות - פרק כא - רמז שכה וכי יזיד איש דבי חזקיה תנא איש מזיד ומזריע ואין קטן מזיד ומזריע ומאי משמע דהאי יזיד לישנא דבשולי הוא דכתיב ויזד יעקב נזיד. אמר רבא קטן אינו מוליד שנאמר ואם אין לאיש גואל וכי יש אדם בישראל שאין לו גואל אלא בגזל הגר הכתוב מדבר ואמר רחמנא איש אתה צריך לחזר עליו אם יש לו גואלין אם לא קטן אי אתה צריך לחזר אחריו בידוע שאין לו גואל. איתיביה אביי איש אין לי אלא איש בן תשע שנים ויום אחד לביאה מנין תלמוד לומר ואיש. אמר ליה יש לו ואינה מזרעת כתבואה שלא הביאה שליש דמי. וכי יזיד למה נאמר לפי שנאמר ואיש כי יכה כל נפש אדם יכול בין המזיד והשוגג ואחרים והרופא שהמית ומכה ברשות בית דין והרודה בבנו ובתלמידו במשמע תלמוד לומר וכי יזיד להוציא את השוגג. איש להוציא את הקטן. רעהו להוציא את האחרים. איסי בן (יעקב) [עקיבא] אומר קודם מתן תורה [היינו מוזהרין על שפיכות דמים אחר מתן תורה תחת] שהוחמרו הקלו, באמת אמרו פטור מדיני בשר ודם ודינו מסור לשמים. להרגו בערמה להוציא חרש שוטה וקטן שאינן מערימין ולהוציא רופא שהמית והמכה ברשות בית דין והרודה בבניו ובתלמידו אף על פי שהן מזידין אבל אינן מערימין: שמות - פרק כא - רמז שכו אמר עולא מנין להתראה מן התורה דכתיב ואיש אשר יקח את אחותו בת אביו או בת אמו וראה את ערותה. וכי בראיה תליא מילתא אלא עד שיראוהו טעמו של דבר אם אינו ענין לכרת תנהו ענין למלקות. דבי חזקיה תנא וכי יזיד איש על רעהו להרגו בערמה שהתרו בו ועדיין הוא מזיד. דבי רבי ישמעאל תנא המוצאים אותו מקושש עצים שהתרו בו ועדיין הוא מקושש. דבי רבי תנא על דבר אשר לא צעקה בעיר על עסקי דבור. וצריכא דאי כתב רחמנא באחותו הוה אמינא חייבי מלקיות אין חייבי מיתות בית דין לא כתב רחמנא וכי יזיד. ואי כתב רחמנא וכי יזיד הוה אמינא הני מילי בסייף דקיל אבל סקילה דחמיר אימא לא צריכא. תרתי בנסקלים למה לי, לר' שמעון לאתויי נשרפים לרבנן מילתא דאתיא בקל וחומר טרח וכתב לה קרא: מעם מזבחי תקחנו למות מגיד שמבטלין עבודה מידו ויוצא ליהרג. מעם מזבחי תקחנו למות בא הכתוב ללמד על הרציחה שתדחה את העבודה. שהיה בדין ומה אם שבת שעבודה דוחתה אין רציחה דוחה אותה, עבודה שהיא דוחה את השבת אינו דין שלא תהא רציחה דוחתה, תלמוד לומר מעם מזבחי בא הכתוב ללמד על הרציחה שתדחה את העבודה. ותהא רציחה דוחה את השבת מקל וחומר ומה אם עבודה שהיא דוחה את השבת הרי רציחה דוחה אותה, שבת שעבודה דוחתה אינו דין שתהא רציחה דוחתה. לא אם אמרת בעבודה שקבורת מת מצוה דוחתה לפיכך רציחה דוחתה, תאמר בשבת שאין קבורת מת מצוה דוחתה לפיכך לא תהא רציחה דוחה אותה. אמר תלמיד אחד מתלמידי ר' ישמעאל הרי הוא אומר לא תבערו וגו' והלא שרפה היתה בכלל ויצאה ללמד מה שרפה מיוחדת שהיא אחת ממיתות בית דין ואינה דוחה את השבת אף כל שאר מיתות בית דין לא ידחו שבת. ותהא קבורת מת מצוה דוחה את השבת והדין נותן ומה אם עבודה שהיא דוחה את השבת קבורת מת מצוה דוחתה שבת שעבודה דוחתה דין הוא שתהא קבורת מת מצוה דוחתה. לא אם אמרת בעבודה שרציחה דוחתה לפיכך קבורת מת מצוה דוחתה, תאמר בשבת שאין רציחה דוחתה לפיכך לא תהא קבורת מת מצוה דוחתה לכך נאמר לא תלין נבלתו על העץ ביום שנהרג בו יקבר. רציחה דוחה את העבודה ואין פקוח נפש דוחה את העבודה, שהיה בדין ומה שבת שאין רציחה דוחה אותה פקוח נפש דוחה את השבת, עבודה שרציחה דוחה אותה אינו דין שיהא פקוח נפש דוחה את העבודה תלמוד לומר מעם מזבחי תקחנו למות, בא הכתוב ללמדך על העבודה שאין פקוח נפש דוחה את העבודה. רבי שמעון בן מנסיא אומר ויהא פקוח נפש דוחה את השבת והדין נותן אם רציחה שהיא דוחה את העבודה עבודה דוחה את השבת פקוח נפש שהיא דוחה את העבודה לא כל שכן. מעם מזבחי תקחנו למות למות ולא לידון ולא ללקות ולא לגלות. מעם מזבחי תקחנו למות נמצינו למדים שסנהדרין בצד המזבח. ואף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר שנאמר וינס יואב אל אהל ה' ויחזק בקרנות המזבח. אמר ליה ריש לקיש לרבי יוחנן ותהא קבורת מת מצוה דוחה את השבת מקל וחומר ומה עבודה שדוחה את השבת קבורת מת מצוה דוחה אותה מולאחותו לאחותו הוא דאינו מטמא אבל מטמא הוא למת מצוה שבת שנדחית מפני עבודה אינו דין שתהא מת מצוה דוחה אותה. אמר ליה רציחה תוכיח שדוחה את העבודה ואינה דוחה שבת רציחה גופה תדחה שבת מקל וחומר ומה עבודה שדוחה את השבת רציחה דוחה אותה שנאמר מעם מזבחי תקחנו למות שבת שנדחית מפני עבודה אינו דין שתהא רציחה דוחה אותה. אמר רבא כבר פסקה תנא דבי רבי ישמעאל לא תבערו אש וגו'. אמר אביי השתא דאמרת אין רציחה דוחה את השבת אין רציחה דוחה את העבודה מקל וחומר ומה שבת שנדחית מפני עבודה אין רציחה דוחה אותה עבודה שהיא דוחה את השבת אינו דין שלא תהא רציחה דוחה אותה. אלא הכתיב מעם מזבחי ההוא לקרבן יחיד דלא דחי שבת. אמר רבא אי הכי לא תהא רציחה דוחה קרבן יחיד מקל וחומר ומה יום טוב שנדחה מפני קרבן יחיד אין רציחה דוחה אותה קרבן יחיד שדוחה את יום טוב אינו דין שלא תהא רציחה דוחה אותה. הניחא למאן דאמר נדרים ונדבות אין קרבין ביום טוב אלא למאן דאמר קרבין מאי איכא למימר. אלא אמר רבא לא מיבעיא למאן דאמר קרבין דהא לא מתקיים מעם מזבחי כלל אלא אפילו למאן דאמר אין קרבין כתיב מעם מזבחי מזבחי המיוחד לי ומאי ניהו תמיד ואמר רחמנא תקחנו למות: שמות - פרק כא - רמז שכז וכבר היו רבי ישמעאל ורבי עקיבא ורבי אלעזר בן עזריה ורבי יוסי הגלילי מהלכין בדרך והיה לוי הסדר ורבי ישמעאל בנו של רבי אלעזר בן עזריה מהלכין אחריהן נשאלה שאלה זו בפניהם מנין לפקוח נפש שדוחה את השבת. נענה רבי ישמעאל ואמר אם במחתרת ימצא הגנב והוכה ומת ומה זה שספק על ממון בא ספק על נפשות בא ושפיכות דמים מטמא את הארץ וגורם לשכינה שתסתלק מישראל ניתן רשות להצילו בנפשו קל וחומר לפקוח נפש שדוחה את השבת, נענה רבי עקיבא ואמר מעם מזבחי תקחנו למות מעם מזבחי ולא מעל מזבחי ולא שנו אלא להמית אבל להחיות אפילו מעל מזבחי (וזה) [ומה זה] ספק אם יש ממש בדבריו ועבודה דוחה את השבת קל וחומר לפקוח נפש שדוחה את השבת. נענה רבי אלעזר ואמר ומה מילה שהיא תקון אחד מאבריו של אדם דוחה את השבת קל וחומר לכל גופו שדוחה את השבת. רבי יוסי הגלילי אומר אך את שבתותי תשמורו יכול לכל תלמוד לומר אך חלק. רבי יונתן בן יוסף אומר כי קדש היא לכם היא מסורה בידכם ואין אתם מסורים בידה. רבי שמעון בן מנסיא אומר לעשות את השבת לדורותיכם אמרה תורה חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה. אמר רב יהודה אמר שמואל אי הואי התם הוה אמינא מילתא דעדיפא מכולהו אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ולא שימות בהם. אמר רבא לכולהו אית להו פירכא בר מדרב יהודה אמר שמואל דלית ליה פירכא. דרבי ישמעאל דילמא כדרבה דאמר רבה מאי טעמא דמחתרת חזקה אין אדם מעמיד עצמו על ממונו והאי מידע ידע דקאים לאפיה ואמר אי קאי לאפאי קטילנא ליה והתורה אמרה אם בא להרגך השכם להרגו ואשכחן ודאי ספק מנלן. דרבי עקיבא דלמא כאביי דאמר אביי מסרינן ליה זוג דרבנן לידע אם יש ממש בדבריו מייתינן ליה ואי לא לא מייתינן ליה ולכולהו אשכחן ודאי ספק מנלן. ודשמואל ודאי לית ליה פירכא היינו דאמרי אינשי טבא חדא פלפלא חריפתא ממלא צנא דקרא: ומכה אביו ואמו מות יומת לפי שהוא אומר עין תחת עין והרי הכתוב מוציאו מכללו להחמיר עליו שיהא במיתה לכך נאמרה פרשה זו. ומכה אביו ואמו אין לי אלא אביו ואמו אביו שלא אמו אמו שלא אביו מנין הרי אתה דן הואיל והמכה חייב והמקלל חייב מה מקלל אחד אחד בפני עצמו אף המכה חייב אחד אחד בפני עצמו. לא אם אמרת במקלל שהוא חייב על המתים כחיים לפיכך הוא חייב על כל אחד ואחד בפני עצמו תאמר במכה שאינו חייב על המתים כחיים לפיכך לא יהא חייב על כל אחד ואחד בפני עצמו (שאין) תלמוד לומר מכה אביו ואמו אלא אפילו אחד אחד מהם דברי רבי יאשיה. רבי יונתן אומר משמע שניהם כאחד ומשמע אחד אחד מפני עצמו עד שיפרוט לך הכתוב יחדו. רבי יצחק אומר וכי לא באת אמו אלא להחמיר עליו או להקל עליו לא מפני שהוחמר בו הוקל בו. (תלמוד לומר ומכה אביו ואמו) [ומכה אביו ואמו] מכה שיש בה חבורה. או אינו אלא מכה שאין בה חבורה אמרת ומה אם מדת נזיקין מרובה אינו חייב עד שיעשה בהן חבורה מדת עונשין מעוטה לא יהא חייב עד שיעשה בהן חבורה. הא מה תלמוד לומר מכה אביו ואמו מכה שיש בה חבורה. מות יומת בחנק או אינו אלא באחת מכל מיתות האמורות בתורה אמרת זו מדה אמורה בתורה כל מיתה שנאמרה בתורה סתם אי אתה רשאי לדרשה להחמיר עליה אלא להקל עליה דברי רבי יאשיה. רבי יונתן אומר לא מפני שהיא קלה אלא שנאמרה סתם וכל מיתה האמורה סתם הרי זו בחנק. רבי אומר כמיתה האמורה בידי שמים מה מיתה האמורה בידי שמים מיתה שאין בה רושם אף מיתה האמורה כאן מיתה שאין בה רושם. מכאן אמרו מיתת חנק היו משקעין אותו בזבל עד ארכובותיו ונותנין סודרין קשין בתוך הרכין וכורך על צוארו זה מושך להלן וזה מושך להלן עד שנפשו יוצאה זה סדר החנק. עונש שמענו אזהרה לא שמענו תלמוד לומר ארבעים יכנו לא יוסיף. והרי דברים קל וחומר ומה אם מי שהוא מצווה להכות הרי הוא מוזהר שלא להכות. מי שהוא מצווה שלא להכות דין הוא שיהא מוזהר שלא להכות: שמות - פרק כא - רמז שכח ומכה אביו ואמו מות יומת בחנק. אימא עד דקטיל ליה מיקטל לא סלקא דעתך קטל אחר בסייף קטל אביו בחנק. הניחא למאן דאמר חנק קל אלא למאן דאמר חנק חמור מאי איכא למימר. אלא מדכתיב מכה איש ומת וכתיב הכהו וימת שמע מינה כל היכא דכתיב הכאה סתם הכאה גרידתא דלאו מיתה הוא. ואימא אף על גב דלא עביד חבורה אלמה תנן ומכה אביו ואמו אינו חייב עד שיעשה בהן חבורה אמר קרא ומכה נפש בהמה ישלמנה אם אינו ענין לנפש בהמה דהא אם הכישה באבנים חייב אף על גב דלא עביד חבורה תנהו לענין נפש אדם והיקשא למה לי מכה נפש אדם ומכה בהמה מה מכה בהמה לרפואה פטור אף מכה אדם לרפואה פטור, דאיבעיא לן בן מהו שיקיז דם לאביו רב מתנה אמר ואהבת לרעך כמוך. רב דימי בר חנינא אמר מכה אדם מכה בהמה מה מכה בהמה לרפואה פטור אף מכה אדם לרפואה פטור. רב (פפא) לא שביק ליה לבריה למישקל ליה סילוא . מר בריה (דרבה) [דרבינא] לא שביק ליה לבריה למיפתח ליה כוותא אמר דלמא חביל והויא ליה שגגת איסור. אי הכי אחר נמי אחר שגגת לאו. בנו שגגת חנק. והא תנן מחט של יד מותר ליטול בה את הקוץ ליחוש דלמא חביל והוה ליה איסור סקילה התם מקלקל הוא ואפילו לרבי שמעון דאמר מקלקל בחבורה חייב כל מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה. תנא דבי רבי ישמעאל לכל אין הבן נעשה שליח לאביו להכותו ולקללו חוץ ממסית ומדיח שהרי אמרה תורה לא תחמול ולא תכסה עליו: שמות - פרק כא - רמז שכט וגונב איש ומכרו למה נאמר לפי שהוא אומר כי ימצא איש גונב נפש מאחיו אין לי אלא עדים על גנבה עדים על מכירה מנין תלמוד לומר וגונב איש ומכרו וגו'. וגונב איש אין לי אלא איש שגנב את האיש גנב את האשה ואת הקטן מנין תלמוד לומר כי ימצא איש גונב וגו' להביא את שגנב את האשה ואת הקטן. האשה שגנבה את חברתה ואת הקטן מנין תלמוד לומר ומת הגנב ההוא מכל מקום. וגונב איש אף הקטן במשמע תלמוד לומר וכי ימצא איש גונב נפש להוציא את הקטן. גונב נפש שומע אני אף בן שמונה במשמע תלמוד לומר וגונב איש מגיד שאינו חייב עד שיגנוב בן קיימא. ומכרו ולא שמכר חציו. ונמצא אין מציאה אלא בעדים. בידו אין בידו בכל מקום אלא רשותו ואף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר שנאמר ויקח את כל ארצו מידו ואומר ויקח העבד עשרה גמלים וגו'. מות יומת בחנק. או אינו אלא אחת מכל מיתות האמורות בתורה. מיתה שאין בה רושם. עונש שמענו אזהרה לא שמענו תלמוד לומר לא תגנוב: הגונב נפש מישראל אינו חייב עד שיכניסנו לרשותו רבי יהודה אומר עד שיכניסנו לרשותו וישתמש בו שנאמר והתעמר בו ומכרו ותנא קמא לא בעי עימור אמר ר' אחא בריה דרבא עימור פחות משוה פרוטה איכא בינייהו. בעי ר' ירמיה גנבו ומכרו ישן מהו. בעי רב אשי מכר שפחה לעוברה מהו תיפוק ליה דליכא עימור כלל לא צריכא ישן דזגא עליה. שפחה דאוקמה באפי דאוקמה באפי זיקא דרך עימור בכך או אין דרך עימור בכך תיקו: שמות - פרק כא - רמז של תנא כי ימצא איש גונב נפש וגו' אחד הגונב את האיש ואחד הגונב את האשה ואחד גר ואחד עבד משוחרר וקטן חייב. גנבו ולא מכרו מכרו ועדיין ישנו ברשותו פטור. מכרו לאביו או לאחיו או לאחד מן הקרובים חייב. הגונב את העבדים פטור. תני תנא קמיה דרב ששת אמר ליה אני שונה [ר' שמעון אומר] מאחיו עד שיוציאנו מרשות אחיו ואת אמרת חייב תני פטור דסתם ספרי ר' שמעון. הגונב את בנו ר' יוחנן בן ברוקה מחייב וחכמים פוטרים. מאי טעמא דרבנן דכתיב ונמצא בידו מות יומת פרט למצוי הלכך הני מקרי דרדקי ומתנן רבנן כמצויין בידו דמי ופטירי. גנב מי שחציו עבד וחציו בן חורין ר' יהודה מחייב וחכמים פוטרים ר' יהודה סבר מאחיו לאפוקי עבדים. בני ישראל למעוטי מי שחציו עבד הוי מיעוט אחר מיעוט ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות ורבנן מאחיו למעוטי עבדים לא משמע להו דהא אחיו במצות הוא. בני ישראל מבני ישראל חד למעוטי עבדים וחד למעוטי מי שחציו עבד: איש איש אשר יקלל את אביו מה תלמוד לומר איש איש לרבות טומטום ואנדרוגינוס. אשר יקלל את אביו אין לי אלא אביו ואמו אביו שלא אמו אמו שלא אביו מנין תלמוד לומר אביו קלל אמו קלל מכל מקום דברי ר' יאשיה. ר' יונתן אומר משמע שניהן כאחד ומשמע אחד אחד בפני עצמו עד שיפרוט לך הכתוב יחדו. תנו רבנן אביו ואמו קלל לאחר מיתה שיכול הואיל וחייב במכה וחייב במקלל וכו' ומה מכה שעשה בו שלא בעמך כבעמך וכו' אינו דין שלא חייב לאחר מיתה תלמוד לומר אביו ואמו קלל. הניחא לר' יונתן דמייתר ליה קרא אביו ואמו אלא לר' יאשיה מאי איכא למימר וכו' ואידך מיבעיא לרבות טומטום ואנדרוגינוס ותיפוק ליה מאיש איש דברה תורה כלשון בני אדם: ומקלל אביו ואמו למה נאמר לפי שהוא אומר כי איש איש אשר יקלל אין לי אלא איש אשה מנין תלמוד לומר, מקלל אביו ואמו בשם המפורש. או אינו אלא בכנוי תלמוד לומר בנקבו שם ה' שאין תלמוד לומר אלא להביא את המקלל אביו ואמו שלא יהא חייב עד שיקללם בשם המפורש דברי ר' אחא בר יאשיה. ר' חנניה בן אידי אומר הואיל ואמרה תורה השבע ולא תשבע קלל ולא תקלל מה השבע בשם אף לא תשבע בשם מה מקלל בשם אף לא תקלל בשם. מות יומת בסקילה או אינו אלא באחד מכל מיתות האמורה בתורה הרי אתה דן נאמר כאן דמיו בו ונאמר להלן דמיהם בם מה להלן בסקילה אף כאן בסקילה. עונש שמענו אזהרה לא שמענו תלמוד לומר אלהים לא תקלל אם דיין הוא אביך הרי הוא בכלל אלהים לא תקלל. אם נשיא הוא אביך הרי הוא בכלל ונשיא בעמך לא תאר. אינו לא דיין ולא נשיא הרי אתה דן בנין אב מבין שניהם. לא הרי דיין כהרי נשיא לא הרי נשיא כהרי דיין הצד השוה שבהן שהן בעמך ואתה מוזהר על קללתן אף אביך שהוא בעמך ואתה מוזהר על קללתו. דיין אתה מצווה על המראתו נשיא אתה מצווה על המראתו אף אני אביא אביך שבעמך ואתה מצווה על קללתו. מה להצד השוה שבהן שכן גדולתן גרמה להן תלמוד לומר לא תקלל חרש באומללין שבעמך הכתוב מדבר. מה לחרש שכן חרשותו גרמה לו נשיא ודיין יוכיחו מה נשיא ודיין שכן גדולתן וכו' מה להצד השוה שבהן שכן משונין אם כן ליכתוב או אלהים וחרש או נשיא וחרש אלהים למה לי אם אינו ענין לגופו תנהו ענין לאביו. הניחא למאן דאמר אלהים חול אלא למאן דאמר אלהים קדש מאי איכא למימר דתניא וכו' אלו דברי רבי ישמעאל. רבי עקיבא אומר אזהרה למברך את השם וכו'. בשלמא למאן דאמר אלהים חול גמר קדש מחול אלא למאן דאמר אלהים קדש היכי גמיר חול מקדש דילמא אקדש אזהר אחול לא אזהר. אם כן ליכתוב אלהים לא תקל מאי לא תקלל שמע מינה תרתי: שמות - פרק כא - רמז שלא וכי יריבון אנשים וגו' למה נאמר לפי שהוא אומר עין תחת עין אבל שבת ורפוי לא שמענו תלמוד לומר וכי יריבון אנשים. אם יקום וגו' בא הכתוב ללמד בו דברים המחוסרין בו. וכי יריבון אנשים אין לי אלא אנשים נשים מנין ר' ישמעאל אומר הואיל וכל הנזיקין שבתורה סתם ופרט לך הכתוב באחד מהן שעשה בו נשים כאנשים אף פורט אני כל הנזיקין שבתורה לעשות בהן נשים כאנשים. ר' יאשיה אומר [והמית] איש [או] אשה למה נאמר לפי שהוא אומר וכי יפתח איש בור אין לי אלא איש אשה מנין תלמוד לומר איש או אשה בא הכתוב והשוה את האשה לאיש בכל הנזיקין שבתורה. ר' יונתן אומר אינו צריך והלא כבר נאמר בעל הבור ישלם שלם ישלם המבעיר את הבערה הא מה תלמוד לומר איש או אשה לתלמודו הוא בא. והכה איש וגו' לחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו. באבן או באגרוף מגיד שאבן ואגרוף סימני מיתה הן. אתה אומר לכך בא או אינו בא אלא ללמד שאם הכהו באבן או באגרוף יהא חייב הא בכל דבר יהא פטור, תלמוד לומר אם באבן יד מגיד שאינו חייב עד שיכנו בדבר שהיה בו כדי להמית ואל מקום שיהא כדי להמית. ר' נתן אומר הקיש אבן לאגרוף ואגרוף לאבן מה האבן שיהא כדי להמית אף אגרוף שיהא בו כדי להמית ומה אגרוף בידוע אף אבן בידוע הא אם נתערבה באבנים אחרות הרי זה פטור. ולא ימות ונפל למשכב מגיד שהצהיבה מביאה לידי מיתה. ולא ימות ונפל למשכב הא אם הכהו מכה שיש בה כדי להמית הרי זה פטור מן השבת ומן הרפוי: תניא והכה איש את רעהו באבן או באגרוף שמעון התימני אומר מה אגרוף מיוחד שמסור לעדים וכו' פרט לשיצתה אבן מתחת ידן של עדים. אמר ליה רבי עקיבא וכי בפני עדים הכהו שיודעין במה הכהו ועל מה הכהו עם על שוקו או על ציפר נפשו הכהו. דבר אחר הרי שדחף את חברו מראש הבירה ומת הולכין אצל בירה או בירה תלך אצל בית דין. דבר אחר נפלה חוזר ובונה אותה. אלא מה אגרוף מיוחד שמסור לעדים אף כל דבר שמסור לעדים פרט לשיצתה אבן מתחת ידו של מכה פטור: אם יקום והתהלך בחוץ שומע אני בתוך הבית תלמוד לומר בחוץ אי בחוץ שומע אני אפילו מתנוונה תלמוד לומר אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו על בוריו. זה אחד משלשה דברים שהיה רבי ישמעאל דורש בתורה כמין משל. כיוצא בו אם זרחה השמש וכי חמה זורחת עליו בלבד והלא על כל העולם כלו זורחת אלא מה שמש שלום בעולם אף זה אם יודע שבשלום הלך הימנו והרגו הרי זה חייב. כיוצא בו ופרשו השמלה מחוורין את הדברים כשמלה: המכה את חברו בין באבן בין באגרוף ואמדוהו למיתה והוקל ממה שהיה ולאחר מכאן הכביד ומת חייב ורבי נחמיה אמר פטור. תנו רבנן את זו דרש ר' נחמיה אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו ונקה המכה וכי תעלה על דעתך שזה מהלך ברגליו בשוק וזה נהרג אלא זה שאמדוהו למיתה והקל ממה שהיה ולאחר מכאן הכביד ומת שהוא פטור. ורבנן האי ונקה המכה מאי דרשי ביה מלמד שחובשין אותו. ורבי נחמיה חבישה מנא ליה יליף ממקושש. ורבנן מקושש בר קטלא הוא ומשה הוא דלא הוה ידע מאי דיניה לאפוקי האי דלא ידעינן אי בר קטלא הוא. ורבי נחמיה יליף ממגדף דלא הוה ידע דבר קטלא הוא וחבשוהו. ורבנן מגדף הוראת שעה היתה כדתניא יודע היה משה רבינו שהמקושש במיתה שנאמר מחלליה מות יומת אבל לא היה יודע באיזו מיתה הוא נהרג שנאמר כי לא פורש מה יעשה לו אבל מגדף לא נאמר אלא לפרוש שלא היה יודע משה רבינו אם בן מיתה הוא כל עיקר אם לאו. בשלמא לר' נחמיה היינו דכתיב תרי אומדני חד אמדוהו למיתה וחיה וחד אמדוהו למיתה והקל אלא לרבנן וכו'. ור' נחמיה אמדוהו לחיים ומת לא צריכא קרא שהרי יצא מבית דין זכאי: ונקה המכה מן המיתה שומע אני מן השבת ומן הרפוי תלמוד לומר רק שבתו יתן, ורפא ירפא חוץ ממה שנותנין לו דמי אבריו נותנין לו דמי שבתו. רק שבתו יתן שומע אני לעולם תלמוד לומר ורפא ירפא מה רפוי מחמת מכה אף שבת מחמת מכה. או כשם שלא חלק מכלל רפוי כך לא נחלק מכלל השבת שכשם שהוא זקוק לרפאות את זה [כך זקוק לרפאות את זה כשם שנותנין שבת לזה] כך נותנין שבת לזה תלמוד לומר רק שבתו יתן מגיד שחלוק מכלל השבת. ורפא ירפא נתרפא וחזר ונתרפא ואפילו ארבעה וחמשה פעמים חייב לרפאותו תלמוד לומר ורפא ירפא. עלו צמחים סביבות המכה אם מחמת המכה חייב שלא מחמת המכה פטור. וכשאמרה תורה שבתו יתן ורפא ירפא מה שבת מחמת המכה אף רפוי מחמת המכה דבר אחר בא הכתוב ללמדך דרך ארץ מן התורה רק שבתו יתן ורפא ירפא: שמות - פרק כא - רמז שלב תנו רבנן הרי שעבר על דברי רופא ואכל דבש וכל מיני מתיקה והן קשין למכה והעלתה מכתו גרגותני יכול יהא חייב לרפאותו תלמוד לומר רק. מאי גרגותני נאתא כרביתא . תנו רבנן מנין שאם עלו בו צמחין מחמת המכה ונסתרה המכה שחייב לרפאותו וחייב ליתן לו דמי שבתו תלמוד לומר רק שבתו יתן ורפא ירפא. יכול אף שלא מחמת המכה תלמוד לומר רק. רבי יוסי ברבי יהודה אומר אף מחמת המכה שנאמר רק. איכא דאמרי אף מחמת המכה פטור לגמרי קאמר ואי תימא אף מחמת מכה פטור משבת וחייב ברפוי. תנא וכולן משתלמין במקום נזק מנא הני מילי אמר רב פפא משמיה דרבא אמר קרא ורפא ירפא ליתן רפואה במקום נזק. האי מיבעיא ליה לכדתנא דבי רבי ישמעאל ורפא ירפא מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאות אם כן ליכתוב קרא ורופא ירפא. (אי נמי) [אכתי מבעיא] לכדאמרן למיתני ביה קרא ברפוי לכתוב או רפא ירפא וכו' מאי ורפא שמע מינה ליתן רפואה במקום נזק: שמות - פרק כא - רמז שלג רב זביד משמיה דרבא אמר אמר קרא פצע תחת פצע ליתן צער במקום נזק. הא מבעיא ליה לרבות שוגג כמזיד ואונס כרצון. אם כן לכתוב פצע בפצע מאי פצע תחת פצע שמע מינה תרתי. צער במקום נזק היכי משכחת לה כמה אדם רוצה ליתן לקטוע ידו המוכתבת למלכות בין סם לסייף: שמות - פרק כא - רמז שלד וכי יכה איש את עבדו. אף עבדו ואמתו היו בכלל ומכה איש ומת והכתוב מוציאו מכללו להקל עליו שיהא נדון ביום או יומים לכך נאמר פרשה זו. וכי יכה איש אין לי אלא איש אשה מנין היה רבי ישמעאל אומר וכו'. רבי יאשיה אומר וכו'. רבי יונתן אומר את עבדו או את אמתו לחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו. רבי אליעזר אומר בכנעני הכתוב מדבר. או אינו מדבר אלא בעברי תלמוד לומר מהם תקנו עבד ואמה מה עבד שגודלו וקוטנו עבד אף אמה שגודלה וקוטנה אמה יצא עבד עברי שאף על פי שגודלו עבד אבל אין קוטנו עבד יצא האמה העבריה אף על פי שקוטנה אמה אבל אין גודלה אמה. אמר רבי יצחק שומע אני אף עבד של שני שותפין ועבד שחציו עבד וחציו בן חורין במשמע תלמוד לומר עבדו ואמתו מה עבדו שכולו שלו אף אמתו שכולה שלו יצא עבד של שני שותפין ועבד שחציו עבד וחציו בן חורין שאין כולו שלו. רבי ישמעאל אומר בכנעני הכתוב מדבר או אינו אלא בעברי תלמוד לומר לא יוקם כי כספו הוא מה כספו שקנינו קנין עולם ורשות קנינו גמורה לו יצא עברי אף על פי שרשות גמורה לו אבל אין קנינו קנין עולם. יצא עבד של שני שותפין ועבד שחציו עבד וחציו בן חורין אף על פי שקנינו קנין עולם אבל רשותו אינה גמורה לו. בשבט שומע אני בין שיש בו כדי להמית בין שאין בו כדי להמית תלמוד לומר או בכלי עץ יד אשר ימות מגיד שאין חייב עד שיכנו בדבר שיש בו כדי להמית ואל מקום שהוא כדי להמית. עד שלא יאמר יש לי בדין ומה אם ישראל שהוחמר בו שאינו ביום או יומים אינו חייב עד שיכנו בדבר שיש בו כדי להמית ואל מקום שהוא כדי להמית. כנעני שהוקל בו שיש בו ביום או יומים אינו דין שלא יהא חייב עד שיכנו בדבר שיש בו כדי להמית ואל מקום שהוא כדי להמית. אם אמרת כן ענשת מן הדין לכך נאמר בשבט שאין עונשין מן הדין. רבי אומר בשבט למה נאמר עד שלא יאמר יש לי בדין אם ישראל שהוחמר וכו' ומה תלמוד לומר בשבט אלא מופנה להקיש לדין גזרה שוה נאמר כאן בשבט ונאמר להלן בשבט מה שבט שנאמר להלן להוציא את הלקוח ושל שותפין אף שבט שנאמר כאן להוציא את הלקוח ושל שותפין. ומת תחת ידו שתהא מכתו ומיתתו ברשותו הא אם הכהו ומכרו לאחר ומת הרי זה פטור. נקום ינקם מיתה. אתה אומר מיתה או אינו אלא ממון היה רבי נתן אומר נאמר כאן נקימה ונאמר להלן נקימה והבאתי עליכם חרב וגו' מה להלן בחרב אף כאן בחרב. רבי עקיבא אומר נאמר כאן נקימה ונאמר להלן נקם נקמת בני ישראל מה להלן בחרב אף כאן בחרב מה להלן בבית דין אף כאן בבית דין: שמות - פרק כא - רמז שלה תניא נקם ינקם נקימה זו איני יודע מה היא כשהוא אומר והבאתי עליכם חרב נקמת נקם ברית וגו'. ואימא דבריז ליה מיברז לפי חרב כתיב ואימא דעביד ליה גיסטרא. אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר קרא ואהבת לרעך כמוך ברור לו מיתה יפה. אשכחן בר חורין דקטל עבדא, עבדא דקטל בר חורין מנלן. לא קל וחומר הוא קטל עבדא בסייף בר חורין בחנק. הניחא למאן דאמר חנק קל אלא למאן דאמר חנק חמור מאי איכא למימר. נפקא ליה מדתנן ואתה תבער הדם הנקי הוקשו שופכי דמים לעגלה ערופה מה להלן בסייף ומן הצואר אף כאן בסייף ובצואר. אי מה להלן בקופיץ וממול עורף אף כאן בקופיץ וממול עורף אמר ר' נחמן אמר רבה בר אבוה ואהבת לרעך כמוך ברור לו מיתה יפה: אך אם יום או יומים שומע אני כמשמעו תלמוד לומר אך אם יום. כיצד יתקיימו שני כתובין או יום שהוא כיומים ויומים שהוא כיום הא כיצד מעת לעת. רבי יוסי הגלילי אומר שומע אני כמשמעו תלמוד לומר אך חלק, לא יוקם וגו' זה הוא שהיה ר' ישמעאל אומר בכנעני הכתוב מדבר. רבי שמעון בן יוחאי אומר למה נאמר עד שלא יאמר יש לי בדין הואיל ושורו במיתה על עבדו ועל אמתו ושור אחר במיתה על עבדו ועל אמתו והוא במיתה על עבדו ועל אמתו ואחר במיתה על עבדו ועל אמתו אם למדת שלא חלק בין שורו לשור אחר במיתה על עבדו ועל אמתו לא נחלוק בינו לבין אחר במיתה על עבדו ועל אמתו. תלמוד לומר לא יוקם כי כספו הוא מגיד הכתוב אף על פי שלא חלק בין שורו לשור אחר במיתה על עבדו ועל אמתו חלק בינו לבין אחר במיתה על עבדו ועל אמתו הא מה תלמוד לומר לא יוקם כי כספו הוא וכו': תניא המוכר עבדו לאחר ופסק עמו על מנת שישמשנו שלשים יום רבי מאיר אומר ראשון ישנו בדין יום או יומים מפני שהוא תחתיו שני אינו בדין יום או יומים מפני שאינו תחתיו. קסבר קנין פירות כקנין הגוף דמי. רבי יהודה אומר שני ישנו בדין יום או יומים מפני שהוא כספו ראשון אינו בדין יום או יומים לפי שאינו כספו קסבר קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי. רבי יוסי אומר שניהן ישנן בדין יום או יומים זה מפני שהוא תחתיו וזה מפני שהוא כספו, מספקא ליה אי קנין פירות כקנין הגוף דמי או לא וספק נפשות להקל. רבי אלעזר אומר שניהן אינן בדין יום או יומים זה לפי שאינו כספו וזה מפני שאינו תחתיו. מאי טעמא דרבי אלעזר כי כספו הוא כספו המיוחד לו. מאן תנא להא דתנו רבנן מי שחציו עבד וחציו בן חורין וכן עבד של שני שותפין אין יוצאין בראשי אברים כמאן כרבי אלעזר לאו אמר רבי אלעזר כספו המיוחד לו הכא נמי עבדו המיוחד לו: וכי ינצו אנשים למה נאמרה פרשה זו לפי שהוא אומר וכי יזיד וגו' לא שמענו אלא על המתכוין להכות את שונאו והכהו שהוא במיתה אבל המתכוין להכות את שונאו והכה את אוהבו לא שמענו תלמוד לומר וכי ינצו אנשים ואם אסון יהיה וגו' בא הכתוב ללמדך המתכוין להכות את שונאו והכה את אוהבו שהוא במיתה לכך נאמרה פרשה זו. רבי אומר אף המתכוין להכות והכה דין הוא שהוא פטור אבל בא הכתוב ללמדך שחבלת אשה לבעלה ודמי ולדות לבעל וכל המתחייב במיתה פטור מן התשלומין. רבי יצחק אומר אף המתכוין להכות והכה פטור עד שיאמר לאיש פלוני אני מכה תלמוד לומר וארב לו וקם עליו וגו'. ומה תלמוד לומר וכי ינצו אנשים לפי שהוא אומר ואיש כי יכה כל נפש אדם שומע אני אף בן שמונה במשמע תלמוד לומר וכי ינצו אנשים מגיד שאינו חייב עד שיכה בן קיימא. וכי ינצו אנשים אין לי אלא אנשים נשים מנין היה רבי ישמעאל אומר כו' רבי יאשיה אומר כו' רבי יונתן אומר כו': תניא רבי יונתן אומר רודף שהיה רודף אחר (אביו) [חברו] להרגו ויכול להצילו באחד מאבריו ולא הציל נהרג עליו דכתיב וכי ינצו אנשים ואמר ר' אלעזר במצות שבמיתה הכתוב מדבר וכתיב ואם אסון יהיה ונתתה נפש תחת נפש ואפילו הכי אמר רחמנא ולא יהיה אסון ענוש יענש. אי אמרת בשלמא יכול להציל באחד מאבריו לא ניתן להצילו בנפשו היינו דמשכחת לה דיענש כגון דיכול להציל באחד מאבריו. אלא אי אמרת יכול להצילו באחד מאבריו נמי ניתן להצילו בנפשו אמאי יענש. בשלמא לרבנן דאמרי נתכוין להרוג את זה והרג את זה חייב היינו דכתיב וכי ינצו אנשים ואמר רבי אלעזר במצות שבמיתה הכתוב מדבר דכתיב ואם אסון יהיה ונתתה נפש תחת נפש. אלא לר' שמעון מאי עביד ליה מיבעיא ליה לממון כדרבי ונתתה נפש [תחת נפש] ממון. אמר ר' אחא הא דתנא דבי חזקיה מפקא מדרבי ומדרבנן דתנא דבי חזקיה מכה אדם ומכה בהמה מה מכה בהמה לא חלקת בו וכו'. מאי שאינו מתכוין אלימא שאינו מתכוין כלל היינו שוגג אלא שאינו מתכוין לזה [אלא לזה] וקתני לחייבו ממון אלא לפוטרו ממון ואי בר קטלא הוא למאי איצטריך למיפטריה ממונא אלא לאו שמע מינה לאו בר קטלא הוא ולאו בר ממונא הוא: ונגפו אשה הרה אבא חנן משום ר' אליעזר אומר מה תלמוד לומר לפי שהוא אומר ויצאו ילדיה הא למדנו שהיא הרה ומה תלמוד לומר הרה אלא אם הכה על ראשה או על אחד מאבריה שומע אני יהא חייב תלמוד לומר הרה מגיד שאינו חייב עד שיכנה במקום עבורה. דבר אחר לפי שנאמר כאשר ישית עליו בעל האשה שומע אני אף על פי שאין ההריון שלו תלמוד לומר הרה מגיד שאינו משלם אלא לבעל ההריון. אדם שהיה מתכוין לחברו והכה את האשה ויצאו ולדיה משלם דמי ולדות. כיצד שמין את האשה כמה היתה יפה עד שלא ילדה וכמה היא יפה משילדה אמר רבי שמעון בן גמליאל אם כן משהאשה יולדת היא משבחת אלא שמין את הולדות כמה הן יפין ונותנין לבעל אין לה בעל נותנין ליורשין. היתה שפחה ונשתחררה או גיורת פטור. אמר רב פפא שור שנגח את השפחה ויצאו ילדיה משלם דמי ולדות מאי טעמא חמרא מעוברתה הוא דאזיק דאמר קרא שבו לכם פה עם החמור עם הדומה לחמור. דמי ולדות שבח ולדות מיבעיא ליה אמר רב יהודה כיצד משלם דמי ולדות ושבח ולדות שמין את האשה כמה היתה יפה עד שלא ילדה וכמה היא יפה משילדה. רבן שמעון בן גמליאל מאי קאמר אמר רבא הכי קאמר וכי משובחת קודם שתלד יותר מאחר שתלד והלא אשה משובחת לאחר שתלד יותר מקודם שתלד משום דאיפרק לה מלידה אלא שמין את הולדות ונותנין לבעל. תניא נמי הכי וכו' רבה אמר הכי קתני וכי אשה למי שיוליד משבחת ואין לעצמה בשבח ולדות כלום אלא שמין את הולדות ונותנין לבעל ושבח ולדות חולקין. תניא נמי הכי רבן שמעון בן גמליאל אומר וכו' קשיא דרבן שמעון בן גמליאל אדרבן שמעון בן גמליאל לא קשיא כאן במבכרת כאן שאינה מבכרת. ורבנן אמרי שבח ולדות נמי לבעל דתניא ממשמע שנאמר ויצאו ילדיה איני יודע שהיא הרה אלא לומר לך שבח ההריון לבעל. ורבן שמעון בן גמליאל האי הרה מיבעיא ליה לכדתני לעולם אינו חייב עד שיכנה כנגד בית ההריון. אמר רב פפא לא תימא כנגד בית הריון ממש אלא כל היכא דסליק בה שיחמא לולד לאפוקי יד ורגל: ויצאו ילדיה מיעוט ולדות שנים ומנין שאפילו אחד תלמוד לומר הרה מכל מקום. ולא יהיה אסון באשה ענוש יענש בולדות. או אינו אלא ולא יהיה אסון לא באשה ולא בולדות תלמוד לומר ואם אסון יהיה הא מה תלמוד לומר ולא יהיה אסון אם אמרת כן אף הוא צריך ליתן שכר חיה הא מה תלמוד לומר ולא יהיה אסון באשה ענוש יענש בולדות. ענוש יענש ממון או אינו אלא מיתה נאמר כאן ענוש יענש ונאמר להלן ענוש מה להלן ממון אף כאן ממון. כאשר ישית עליו בעל האשה בא הכתוב ללמד שחבלת האשה לבעלה ודמי ולדות לבעל וכל המחויב מיתה פטור מן התשלומין. דבר אחר כאשר ישית עליו שומע אני אף על פי שאין ההריון שלו תלמוד לומר הרה. דבר אחר כאשר ישית עליו שומע אני כל שירצה תלמוד לומר ונתן בפלילים מגיד שאינו משלם אלא על פי הדיינים שנאמר ונתן בפלילים ואין פלילים אלא דיינים שנאמר ואויבינו פלילים ואומר אם יחטא איש לאיש ופללו אלהים: שמות - פרק כא - רמז שלו הבא על בתו ועל בת בתו ועל בנו ועל בת אשתו אין להם קנס מפני שמתחייב בנפשו שמיתתו בידי בית דין וכל המתחייב בנפשו אין משלם ממון שנאמר ולא יהיה אסון ענוש יענש הא איכא אסון לא יענש. והא מהכא נפקא מהתם נפקא כדי רשעתו משום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות חדא במיתה וממון וחדא במלקות וממון. וצריכא דאי אשמעינן מיתה וממון משום דאיכא איבוד נשמה אבל מלקות וממון דליכא אבוד נשמה אימא לא. ואי אשמעינן מלקות וממון משום דלא חמיר איסוריה אבל מיתה וממון דחמיר איסוריה אימא לא צריכא. ולר' מאיר דאמר לוקה ומשלם תרתי למה לי חדא במיתה וממון וחדא במיתה ומלקות. וצריכא דאי אשמעינן מיתה וממון משום דחדא בגופיה וחדא בממוניה לא עבדינן אבל מיתה ומלקות דאידי ואידי בגופיה אימא מיתה אריכתא היא ונעביד ביה. ואי אשמעינן במיתה ומלקות דתרתי בגופיה לא עבדינן אבל מיתה וממון דחדא בגופיה וחדא בממוניה אימא נעביד ביה צריכא. תניא הכה את האשה ויצאו ילדיה נותן נזק וצער לאשה ודמי ולדות לבעל ואם אין הבעל נותן ליורשיו. אמר רב פפא התורה זיכתה דמי הולדות לבעל ואפילו בא עליה בזנות דכתיב כאשר ישית עליו בעל האשה: ואם אסון יהיה אין אסון אלא מיתה ואף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר וקראהו אסון בדרך. ונתתה נפש תחת נפש נפש משלם תחת נפש ואינו משלם ממון תחת נפש. דבר אחר נפש תחת נפש משלם ואינו משלם נפש וממון תחת נפש. רבי אומר ונתתה נפש תחת נפש ממון או אינו אלא מיתה הרי אתה דן נאמר כאן השתה ונאמר להלן השתה מה להלן ממון אף כאן ממון. תניא רבי נחוניא בן הקנה היה עושה יום הכפורים כשבת מה שבת מתחיב בנפשו ופטור מתשלומין אף יום הכפורים מתחייב בנפשו ופטור מן התשלומין. מאי טעמא דרבי נחוניא בן הקנה אמר אביי נאמר אסון בידי שמים ונאמר אסון בידי אדם מה אסון האמור בידי אדם פטור מן התשלומין אף אסון האמור בידי שמים פטור מתשלומין, ויעקב אכל מילי אזהר אצנים פחים ואאריא וגנבי. רבא אמר טעמא דרבי נחוניא בן הקנה מהכא אם העלם יעלימו עם הארץ וגו' ושמתי אני את פני באיש ההוא אמרה תורה כרת שלי כמיתה שלכם מה מיתה שלכם פטור מן התשלומין אף כרת שלי פטור מן התשלומין: שמות - פרק כא - רמז שלז עין תחת עין החובל בחברו חייב עליו משום חמשה דברים בנזק וצער רפוי ושבת ובושת. בנזק כיצד סימא את עינו קטע ידו שבר את רגלו רואין אותו כאילו הוא עבד נמכר בשוק שמין אותו כמה היה יפה וכמה הוא יפה. צער כיצד כוואו בשפוד או במסמר ואפילו על צפרנו מקום שאינו עושה חבורה אומדים כמה אדם כיוצא בזה רוצה ליטול להיות מצטער כך. רפוי הכהו חייב לרפאותו. עלו בו צמחין אם מחמת המכה חייב שלא מחמת המכה פטור. חיתה ונסתרה חייב לרפאותו. חיתה כל צרכה אינו חייב לרפאותו. שבת רואין אותו כאלו הוא שומר קשואין שכבר נתן לו דמי ידו ודמי רגלו. בשת הכל לפי המבייש והמתבייש. אמאי עין תחת עין אמר רחמנא עין ממש. (אמרי) לא סלקא דעתך דתניא יכול סימא את עינו נסמא את עינו קטע ידו נקטע את ידו שבר את רגלו נשבר את רגלו תלמוד לומר מכה אדם ומכה בהמה מה מכה בהמה לתשלומין אף מכה אדם לתשלומין. ואם נפשך לומר הרי הוא אומר ולא תקחו כופר לנפש רוצח לנפש רוצח אי אתה לוקח כופר אבל אתה לוקח כופר לראשי אברים שאינם חוזרין. הי מכה אילימא מכה נפש בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת ההוא בקטלא כתיב. אלא מהכא ומכה נפש בהמה ישלמנה וסמיך ליה ואיש כי יתן מום בעמיתו. והא לאו מכה הוא, אלא הכאה הכאה קאמרינן נאמר הכאה באדם ונאמר הכאה בבהמה מה להלן תשלומין אף כאן תשלומין. מאי אם נפשך לומר הכי קשיא ליה מאי חזית דילפת ממכה בהמה לילף ממכה אדם אמרי דנין נזקין מנזקין ואין דנין נזקין ממיתה. אדרבה דנין אדם מאדם ואין דנין אדם מבהמה היינו דקאמר אם נפשך לומר הרי הוא אומר ולא תקחו כופר וכו'. האי ולא תקחו כופר מיבעיא ליה דאמר רחמנא לא תעביד ביה תרתי לא תשקול מניה ממון ותקטליה. האי מכדי רשעתו נפקא משום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות. ואכתי מיבעיא ליה דלא תשקול מניה ממונא ותיפטריה. אי להכי הוא דאתא לימא קרא ולא תקחו כופר לאשר הוא רשע וגו' לנפש רוצח למה לי שמע מינה תרתי. וכי מאחר דכתיב האי מכה מכה למה לי. אי מההיא הוה אמינא אי בעי עיניה ניתיב אי בעי דמי עיניה ניתיב ונפרקיה קא משמע לן מכה מכה מה מכה בהמה לתשלומין אף מכה אדם לתשלומין. תניא ר' דוסתאי בן יהודה אומר עין תחת עין ממון. או אינו אלא עין ממש אמרת הרי שהיתה עינו של זה גדולה ושל זה קטנה היאך אני קורא בזה עין תחת עין. וכי תימא כל כי האי גוונא שקיל מניה ממונא והתורה אמרה משפט אחד יהיה לכם משפט השוה בכלכם, אמרי מאי קושיא דלמא נהורא שקיל מניה נהורא אמר רחמנא נשקול מניה. דאי לא תימא הכי קטן שהרג את הגדול וגדול שהרג את הקטן היכי קטלינן ליה והתורה אמרה משפט אחד יהיה לכם אלא נשמה שקל מניה נשמה נשקול מניה וכו'. ותניא ר' שמעון בן יוחאי אומר עין תחת עין ממון. או אינו אלא עין ממש אמרת הרי שהיה סימא וסימא קיטע וקטע היאך אני קורא בזה עין תחת עין והתורה אמרה משפט אחד וגו'. ומאי קושיא דילמא היכא דאפשר אפשר היכא דלא אפשר לא אפשר. דאי לא תימא הכי טרפה שהרג את השלם מאי עבדין ליה אלא היכא דאפשר וכו': שמות - פרק כא - רמז שלח דבי רבי ישמעאל תנא אמר קרא כי יתן מום אין נתינה אלא (ביד) [ממון]. אלא מעתה כאשר יתן מום באדם הכי נמי דממון הוא והא חבלא הוא. דבי רבי ישמעאל קרא יתירה קא דרשי מכדי כתיב ואיש כי יתן מום בעמיתו כאשר עשה וגו', כן ינתן למה לי שמע מינה ממון. כאשר יתן מום באדם למה לי איידי דבעי למיכתב כן ינתן כתב נמי כי יתן מום באדם. דבי רבי [חייא] תנא אמר קרא יד ביד דבר הניתן מיד ליד ומאי ניהו ממון. אלא מעתה רגל ברגל נמי הכי הוא. (רבי) [דבי רב חייא] קרא יתירה קא דרשי מכדי כתיב ועשיתם לו כאשר זמם ואי סלקא דעתך ממש יד ביד תו למה לי שמע מינה ממון. רגל ברגל למה לי איידי דכתב יד ביד כתב רגל ברגל. אביי אמר אתיא מדתנא דבי חזקיה עין תחת עין ולא עין ונפש תחת עין ואי סלקא דעתך עין ממש זימנין דמשכחת עין ונפש תחת עין דבהדי דעויר ליה לעיניה נפק נשמתיה. ומאי קושיא דלמא מימד אמדינן ליה אי מצי מקבל עבדינן ליה ואי לא לא עבדינן וכיון דאמדינן דמצי מקבל ועבדי ליה ונפיק רוחיה אי מיית לימות מי לא תנן אמדוהו ומת תחת ידו פטור. רב זביד משמיה דרבא אמר אמר קרא פצע תחת פצע ליתן צער במקום נזק ואי סלקא דעתך ממש כי היכי דלהאי הוה ליה צערא וכו', ומאי קושיא דילמא איכא אינש דמפנק ואית ליה צערא טפי. למאי נפקא מינה למיתב ליה האיך דביני וביני. רב פפא משמיה דרבא אמר אמר קרא ורפא ירפא ליתן רפואה במקום נזק. ואי סלקא דעתך ממש כי היכי דהאי בעי אסויי כו' מאי קושיא דילמא איכא אינש דסליק בישרא הייא ואיכא דלא סליק בישרא הייא למאי נפקא מינה למיתב ליה האיך דביני וביני. רב אשי אמר אתיא תחת תחת כתיב הכא עין תחת עין וכתיב התם תחת אשר ענה מה להלן ממון אף כאן ממון. תניא ר' אליעזר אומר עין תחת עין ממש. ממש סלקא דעתך רבי אליעזר לית ליה דכולהו תנאי. אלא לומר שאין שמין בניזק אלא במזיק. רבי יצחק אמר הרי הוא אומר אם כופר יושת עליו והרי דברים קל וחומר ומה אם במקום שענש מיתה לא ענש אלא ממון כאן שלא ענש מיתה דין הוא שלא יענש אלא ממון. רבי אליעזר אומר עין תחת עין שומע אני בין מתכוין בין שאין מתכוין אין משלם אלא ממון הרי הכתוב מוציא המתכוין לעשות בו מום שאינו משלם אלא ממון שנאמר ואיש כי יתן מום בעמיתו כלל, עין תחת עין פרט, פרט וכלל אין בכלל אלא מה שבפרט. כשהוא אומר כאשר יתן מום באדם חזר וכלל. אי כלל ככלל הראשון אמרת לאו אלא כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט לומר מה הפרט מפורש מומין קבועין וראשי אברים ובגלוי ובמתכוין שאין משלם אלא ממון אף כל וכו'. תלמוד לומר כאשר יתן מום עד שיתכוין לעשות בו מום: שמות - פרק כא - רמז שלט כויה תחת כויה תניא רבי אומר כויה נאמר תחלה. בן עזאי אומר חבורה נאמרה תחלה. במאי קא מיפלגי רבי סבר כויה דאית בה חבורה משמע כתב רחמנא חבורה לגלויי עלה דכויה דלית בה חבורה הוא. בן עזאי אומר חבורה נאמרה תחלה כויה דלית בה חבורה משמע כתב [רחמנא חבורה] לגלויי עלה דכויה דאית בה חבורה אין אי לא לא ואמסקנא קיימי. אי נמי דכולי עלמא כויה בין אית בה חבורה בין לית בה חבורה משמע והכא בכלל ופרט המרוחקים זה מזה קמיפלגי דרבי סבר כלל ופרט המרוחקים זה מזה אין דנין אותו בכלל ופרט וכו'. וכי תימא חבורה חבורה לרבי למה לי לדמים יתרים. ובן עזאי סבר כלל ופרט המרוחקים זה מזה דנין אותו בכלל ופרט. פצע תחת פצע (כתוב ברמז של"ג). כויה תחת כויה אם תאמר שפצעו והוציא דמו והלא כבר נאמר פצע תחת פצע, ואם תאמר שעשה בו חבורה והלא כבר נאמר חבורה תחת חבורה ומה תלמוד לומר כויה תחת כויה. אלא כוואו על כף רגלו ולא רשם בו טענו אבנים וצערו הטיל עליו שלג וצנן על ראשו וצערו הרי זה נותן לו דמי צערו אבל אם היה מרוכך ומעודן ומפונק כל שכן צערו מכופל זהו צער האמור בתורה כויה תחת כויה: וכי יכה איש את עין עבדו וגו' למה נאמרה פרשה זו לפי שהוא אומר והתנחלתם אותם וגו' שומע אני אפילו הפיל את שנו וסימא את עינו תלמוד לומר וכי יכה איש את עין עבדו וגו'. ואם שן עבדו וגו' והרי הכתוב מוציא עבד כנעני מכלל להקל עליו שהוא יוצא בראשי אברים לכך נאמר פרשה זו וכי יכה איש את עין עבדו. אין לי אלא איש אשה מנין היה רבי ישמעאל אומר וכו' ר' יאשיה אומר וכו'. ר' יונתן אומר אינו צריך וכו'. ר' אליעזר אומר בכנעני הכתוב מדבר או אינו אלא בעברי תלמוד לומר מהם תקנו עבד ואמה. את עין עבדו שומע אני אפילו העלה חוורוד תלמוד לומר ושחתה לא אמרתי אלא מכה שיש בה כדי השחתה מכאן אמרו טפח על עינו וסמהו על אזנו וחרשו הרי זה יוצא בן חורין. כנגד עינו ואינו רואה כנגד אזנו ואינו שומע הרי זה אינו יוצא בן חורין דברי רבי חנינא בן גמליאל שנאמר וכי יכה איש עד שיעשה מעשה. הפיל שני שניו כאחד וסימא שתי עיניו כאחת הרי זה יוצא בן חורין ואינו נוטל כלום תלמוד לומר עין תחת עין שן תחת שן, זו אחר זו יוצא על הראשונה ונוטל נזקי שניה תלמוד לומר תחת עינו תחת שנו: תנא יוצא בשן ועין ובראשי אברים שאין חוזרין. בשלמא שן ועין כתיב, אלא ראשי אברים מנלן, כי שן ועין מה שן ועין מומין שבגלוי ואינן חוזרין אף כל מומין שבגלוי ואינן חוזרין. ואימא ניהוי שן ועין כשני כתובין הבאין כאחד ואין מלמדין צריכי דאי כתב רחמנא שן הוה אמינא אפילו שן דחלב כתב רחמנא עין. ואי כתב רחמנא עין הוה אמינא מה עין שנבראת עמו אף כל שנברא עמו אבל שן לא צריכא. ואימא כי יכה כלל שן ועין פרט כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט שן ועין אין מידי אחרינא לא. לחפשי ישלחנו חזר וכלל כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש מומין שבגלוי ואינן חוזרין וכו'. ואימא מה הפרט מפורש מומין שבגלוי ובטל ממלאכתו ואינו חוזר אף כל וכו' אלמה תניא תלש בזקנו ודלדל בו עצם עבד יוצא בו לחירות לחפשי ישלחנו רבויא הוא. אי רבויא הוא אפילו הכהו על ידו וצמתה וסופה לחזור אלמה תניא הכהו על ידו וצמתה וסופו לחזור אין עבד יוצא בה לחירות אם כן שן ועין מאי אהני ליה. תנו רבנן בכולן עבד יוצא בהן לחירות וצריך גט שחרור דברי רבי שמעון. רבי מאיר אומר אינו צריך, רבי אליעזר אומר צריך, רבי טרפון אומר אינו צריך, המכריעין לפני חכמים אומרים נראין דברי רבי טרפון בשן ועין שהתורה זכתה לו. ודברי רבי עקיבא בשאר אברים הואיל ומדרש חכמים הוא. מאי טעמא דרבי שמעון יליף שלוח שלוח מאשה מה אשה בשטר אף עבד נמי בשטר. ורבי מאיר אי כתב ישלחנו חפשי לבסוף כדקאמרת השתא דכתיב לחפשי ישלחנו הוה ליה חפשי מעיקרא. תנו רבנן הרי שהיה רבו רופא ואמר ליה כחול לי עיני וסימאה חתור לי שני והפילו שיחק באדון ויוצא לחירות. ר' שמעון בן גמליאל אומר ושחתה עד שיכוין לשחתה. ורבנן האי ושחתה מאי עבדי ליה מיבעיא ליה לכדתניא רבי אלעזר אומר הושיט ידו למעי שפחתו וסימא עובר שבמעיה פטור דאמר קרא ושחתה עד שיכוין לשחתה וכו'. ואידך ושחת ושחתה לא דריש. אמר רב ששת הרי שהיתה עינו סמויה וחטטה עבד יוצא בה לחירות. מאי טעמא מחוסר אבר הוא ותנא תונא תמות וזכרות בבהמה ואין תמות וזכרות בעופות. יכול אפילו יבש גפה נקטעה רגלה נחטטה עינה תלמוד לומר מן העוף ולא כל העוף. תנו רבנן עשרים וארבעה אברים באדם כולם אין מטמאין משום מחיה ואלו הן ראשי אצבעות ידים ורגלים וראשי אזנים וראש החוטם וראש הגויה וראשי דדים שבאשה ר' יהודה אומר אף באיש. ותני עלה וכולן עבד יוצא בהן לחירות. בן עזאי אומר אף הלשון. רבי אומר אף הסירוס. סירוס דמאי אילימא סירוס דגיד היינו גויה אלא דביצים: סימא את עין עבדו והפיל את שנו יוצא לחירות ומשלם לו דמי שנו. מתקיף לה ר' זירא אימא סימא את עינו ניפוק בעינו סימא את עינו והפיל את שנו ניפוק בעינו ובשנו. אמר ליה אביי אמר קרא תחת עינו ולא תחת שנו ועינו תחת שנו ולא תחת עינו ושנו מה טעם העבד יוצא בשן ועין משום דכתיב וירא חם אבי כנען ויגד וגו': לחפשי ישלחנו שומע אני יכתוב לו גט שחרור תלמוד לומר תחת עינו ר' אליעזר אומר נאמר כאן שלוח וכו'. אין לי אלא שיכול להשתלח שאינו יכול להשתלח מנין תלמוד לומר לחפשי ישלחנו תחת עינו מכל מקום. רבי ישמעאל אומר הואיל ואמרה תורה במשלח ואמרה במשתלח אם למדת על משלח שאינו משלח אלא מי שהוא גדול יכול אף המשתלח לא יהא משתלח אלא מי שהוא גדול, תלמוד לומר לחפשי ישלחנו תחת עינו מכל מקום. רבי ישמעאל אומר עבד כנעני אין לו פדיון לעולם ואינו יוצא אלא לרצון רבו שנאמר והתנחלתם אותם. לפי דרכנו למדנו שעבד כנעני בשדה אחוזה לעולם אבל אם היו רודהו והפיל את שנו וסימא את עינו או אחד מכל ראשי האברים הגלוים הרי זה קונה עצמו ביסורין. והרי דברים קל וחומר ומה אם מידי בשר ודם אדם קונה עצמו ביסורין קל וחומר מידי שמים וכן הוא אומר יסור יסרני יה ולמות לא נתנני: ואומר אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו קל וחומר משן ועין ומה שן ועין שהוא אחד מאבריו של אדם עבד יוצא בהן לחירות יסורין שממרקין כל גופו של אדם על אחת כמה וכמה. והיינו דאמר רבי שמעון בן לקיש נאמר ברית במלח ונאמר ברית ביסורין מה ברית האמור במלח ממתקת כל הקרבן אף ברית האמור ביסורין ממרקין כל גופו של אדם: כי יגח שור תנו רבנן כי יגח שור איש אין נגיחה אלא בקרן וכן הוא אומר ויעש לו צדקיה בן כנענה קרני ברזל ויאמר כה אמר ה' באלה תנגח את ארם ואומר בכור שורו הדר לו וקרני ראם וגו'. מאי ואומר וכי תימא דברי תורה מדברי קבלה לא ילפינן תא שמע בכור שורו הדר לו. והאי מילף הוא גלוי מלתא בעלמא הוא דנגיחה בקרן הוא אלא מהו דתימא כי פליג רחמנא בין תמה למועדת הני מילי בתלושה אבל במחוברת אימא כולה מועדת היא תא שמע בכור שורו הדר לו. תולדה דקרן מאי היא נגיפה נשיכה רביצה בעיטה. מאי שנא נגיחה דקרא ליה אב דכתיב וכי יגח נגיפה נמי כתיב כי יגוף. ההיא נגיפה נגיחה היא דתניא כי יגוף פתח הכתוב בנגיפה וסיים בנגיחה לומר לך זו היא נגיחה זו היא נגיפה. מה שנא גבי אדם דכתיב כי יגח ומאי שנא גבי בהמה דכתיב כי יגוף, אדם דאית ליה מזלא כתיב כי יגח בהמה דלית לה מזלא כתיב כי יגוף, ומלתא אגב אורחא קא משמע לן דמועד לאדם מועד לבהמה מועד לבהמה לא הוי מועד לאדם: תנו רבנן שור שור שבעה להביא שור האשה שור היתומין שור האפוטרופין שור המדבר שור ההקדש שור הגר שמת ואין לו יורשין חייבין מיתה. ר' יהודה אומר שור המדבר שור הקדש שור הגר שמת ואין לו יורשין פטור לפי שאין להן בעלים, יתר על כן אמר רבי יהודה אפילו נגח ולבסוף הפקיר פטור שנאמר והועד בבעליו והמית עד שתהא מיתה והעמדה בדין וגמר דין שוין כאחת. תנו רבנן ממשמע שנאמר סקול יסקל השור איני יודע שנבלה היא ונבלה אסורה באכילה מה תלמוד לומר לא יאכל את בשרו. מגיד לך הכתוב שאם שחטו לאחר שנגמר דינו אסור באכילה. אין לי אלא באכילה בהנאה מנין תלמוד לומר ובעל השור נקי. מאי משמע שמעון בן זומא אומר כאדם שאומר לחברו יצא פלוני נקי מנכסיו ואין לו בהן הנאה של כלום. ואימא היכא דשחטיה לאחר שנגמר דינו שרי באכילה והאי לא יאכל היכא דסקליה מסקל דאסור בהנאה. כדרבי אבהו אמר רבי אלעזר כל מקום שנאמר לא יאכל לא תאכל לא תאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע עד שיפרט לך הכתוב כדרך שפרט בנבלה לגר בנתינה ולנכרי במכירה. אמרי הני מילי היכא דנפיק איסור אכילה ואיסור הנאה מחד קרא אבל הכא דאיסור אכילה מסקול יסקל נפקא ליה אי סלקא דעתך האי לא יאכל לאיסור הנאה הוא נכתוב רחמנא לא יהנה אי נמי לא יאכל, את בשרו למה לי, אף על גב דעבד כעין בשר דשחטיה אסור. אמר רב המקדש בפרש שור הנסקל מקודשת. בפרש עגלי עבודת אלילים אינה מקודשת. אי תימא קרא אי תימא סברא עגלי עבודת אלילים נייח ליה בניפחיה. גבי שור הנסקל לא ניחא ליה בניפחיה. אי תימא קרא הכא כתיב ולא ידבק בידך מאומה מן החרם התם כתיב לא יאכל את בשרו בשרו אסור פרשו מותר. לא יאכל אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע. ואצטריך בעל השור נקי סלקא דעתך אמינא לא יאכל את בשרו כתיב בשרו אין אבל עורו לא, ולהנך תנאי דמפקי ליה לבעל השור לדרשה אחרינא לחצי כופר ולדמי ולדות, הנאת עורו מנא להו. נפקא להו מאת בשרו את הטפל לבשרו. ואידך את לא דריש כדתניא שמעון העמסוני ואמרי לה נחמיה העמסוני היה דורש כל אתין וכו': תנו רבנן ובעל השור נקי רבי אליעזר אומר נקי מחצי כופר. אמר ליה רבי עקיבא והלא הוא עצמו אינו משתלם אלא מגופו הביאהו לבית דין וישלם לך. אמר ליה עקיבא כך אני בעיניך שדיני בזה שחייב מיתה אין דיני אלא כשהמית האדם על פי עד אחד או על פי הבעלים, על פי בעלים מודה בקנס הוא ופטור קסבר כופרא כפרה. תניא אידך אמר ליה רבי אליעזר עקיבא כך אני בעיניך שדיני בזה שחייב מיתה אין דיני אלא במתכוון להרוג את הבהמה והרג את האדם, לנפלים והרג את בן קיימא. תניא אידך ובעל השור נקי רבי יוסי הגלילי אומר נקי מדמי ולדות. אמר ליה רבי עקיבא הרי הוא אומר וכי ינצו אנשים אנשים ולא שוורים, שפיר קאמר רבי עקיבא. אמר רב אדא בא אהבה אצטריך סלקא דעתך אמינא אנשים כי נתכוונו זה לזה אף על גב דיש אסון באשה יענשו הא נתכוונו לאשה גופה לא יענשו ולא שוורים דאפילו נתכוונו לאשה נמי יענשו כתב רחמנא ובעל השור נקי דפטירי. תניא אידך ובעל השור נקי רבי עקיבא אומר נקי מדמי עבד. ונימא ר' עקיבא לנפשיה והלא הוא עצמו אין משתלם אלא מגופו הביאהו לבית דין וישלם לך. אמר רבא אצטריך סלקא דעתך אמינא הואיל ומחמיר אני בעבד יותר מבן חורין שבן חורין יפה סלע נותן סלע ועבד יפה סלע נותן שלשים משתלם נמי מן העליה כתב רחמנא ובעל השור נקי דפטור: וכי יגח שור את איש אף השור היה בכלל שנאמר (והמית איש או אשה) [מכה איש ומת] והרי הכתוב מוציאו מכללו להחמיר עליו שיהא בסקילה לכך נאמר פרשה זו. וכי יגח שור אין לי אלא שור מנין לעשות כל בהמה כשור הרי אני דן נאמר כאן שור ונאמר להלן שור מה שור האמור בסיני עשה דין כל בהמה כשור אף שור שנאמר כאן דין הוא שנעשה את הבהמה כשור. ומנין לעשות כל המיתות כנגיחה הרי אני דן הואיל ומועד בסקילה ותם בסקילה אם למדת על מועד שעשה בו כל המיתות כנגיחה. אף התם נעשה בו כל המיתות כנגיחה לא אם אמרת במועד שהוא משלם את הכופר תאמר בתם שאינו משלם את הכופר תלמוד לומר איש או אשה. שאין תלמוד לומר אלא להקיש ולדון גזרה שוה מה להלן עשה בו כל המיתות כנגיחה אף כאן דין הוא שנעשה בהן כל המיתות כנגיחה, ומנין לעשות קטנים כגדולים הרי אני דן הואיל ומועד בסקילה ותם בסקילה אם למדת על מועד שעשה בו קטנים כגדולים אף תם נעשה בו קטנים כגדולים. לא אם אמרת במועד שכן משלם את הכופר וכו' תלמוד לומר או בן יגח שאין תלמוד לומר. אלא מופנה להקיש לדון גזרה שוה נאמר כאן יגח ונאמר להלן יגח מה להלן עשה קטנים וכו'. רבי שמעון בן יוחאי אומר למה נאמר עד שלא יאמר יש לי בדין מה אם במקום שלא עשה בו קטנים כגדולים בהורגין עשה קטנים כגדולים בנהרגין. וכאן שעשה קטנים כגדולים בהורגין אינו דין שנעשה קטנים כגדולים בנהרגין. לא אם אמרת להלן שעשה את שאינו מתכוין כמתכוין בנזיקין לפיכך עשה קטנים כגדולים בנהרגין תאמר כאן שלא עשה את [שאינו מתכוין כמתכוין] בנזיקין לפיכך לא עשה בו קטנים כגדולים בנהרגין תלמוד לומר יגח לגזרה שוה וכו'. לא יאכל את בשרו אין לי אלא איסור אכילה מנין שהוא אסור בהנאה. אמרת קל וחומר ומה אם עגלה ערופה שהיא מכפרת על שפיכות דמים הרי היא אסורה בהנאה. שור הנסקל שהוא שופך דמים דין הוא שיהא אסור בהנאה. או חלוף הדברים אם שור הנסקל שהוא שופך דמים הרי הוא מותר בהנאה עגלה ערופה שהיא מכפרת על שפיכות דמים אינו דין שתהא מותרת בהנאה תלמוד לומר וערפו שם את העגלה דנתי וחלפתי ובטל החלוף זכיתי לדון כבתחלה וכו', ר' יצחק אומר אינו צריך ומה אם עגלה ערופה שאינה מטמאה את הארץ ולא מסלקת את השכינה הרי היא אסורה בהנאה שור הנסקל שהוא מטמא את הארץ ומסלק את השכינה דין הוא שיהא אסור בהנאה. רבי אומר ומה אם פרים הנשרפין שאין באין אלא לכפרה לעולם אסורין בהנאה שור הנסקל שאינו בא לכפר לעולם דין הוא שיהא אסור בהנאה. אין לי אלא בשרו עורו מנין היה רבי ישמעאל אומר אמרת קל וחומר ומה אם חטאת שבשרה מותר בשחיטתה עורה אסור במיתתה, שור הנסקל שבשרו אסור בשחיטתו דין הוא שיהא עורו אסור בשחיטתו. נבלה תוכיח שעורה מותר במיתתה היא תוכיח על שור הנסקל שאף על פי שבשרו אסור בשחיטה דין הוא שיהא עורו מותר במיתתו. אמר אחד מתלמידי רבי ישמעאל לא אם אמרת בנבלה שהיא מותרת בהנאה לפיכך עורה מותרת במיתה. תאמר בשור הנסקל שהוא אסור בהנאה לפיכך יהא עורו אסור (בהנאה) [במיתתו]. לא יאכל את בשרו למה נאמר להביא דמו וחלבו ועורו. ובעל השור נקי ר' יהודה בן בתירה אומר נקי בידי שמים, שהיה בדין הואיל ומועד בסקילה ותם בסקילה אם למדת על מועד אף על פי שיצאו בעליו מידי בית דין של בשר ודם לא יצאו בעלים ידי בית דין של שמים אף התם כן תלמוד לומר ובעל השור נקי נקי מידי שמים. ר' שמעון בן עזאי אומר נקי מחצי נזק. שהיה בדין הואיל ושור שהמית את השור בתשלומין ושור שהמית את האדם בתשלומין מה להלן מועד משלם נזק שלם ותם משלם חצי נזק אף כאן משלם צי נזק תלמוד לומר ובעל השור נקי. רבן גמליאל אומר נקי מדמי עבד רבי עקיבא אומר נקי מדמי ולדות וכו': ואם שור נגח הוא מתמול שלשום איזהו מועד כל שהעידו בו שלושה ימים. ותם שחזר בו שלושה ימים דברי רבי יהודה. רבי מאיר אומר מועד שהעידו בו שלושה ימים. ותם שיהו התינוקות ממשמשין בו ואינו נוגח. מאי טעמא דרבי יהודה אמר אביי תמול חד מתמול תרי שלשום תלתא. ולא ישמרנו בעליו אתא לנגיחה רביעית. רבא אמר תמול ומתמול חד הוא והכי קאמר אם מתמול שלשום הוא ולא ישמרנו האידנא חייב. ורבי מאיר מאי טעמא דתניא אמר רבי מאיר קל וחומר אם ריחק נגיחותיו חייב קירב נגיחותיו לא כל שכן. אמר ליה רבא (ראיה) [זבה] תוכיח ריחקה ראיותיה טמאה קירבה ראיותיה טהורה. אמר לו הרי הוא אומר וזאת תהיה טמאתו בזובו גזרת הכתוב היא ולא ילפינן מינה. אמר רב נחמן אמר ר' אדא בר אהבה הלכה כרבי יהודה שהרי רבי יוסי מודה לו ורבי יוסי נמוקו עמו. דתניא איזהו מועד כל שהעידו בו שלושה ימים. תם שיהו התינוקות ממשמשין בו ואינו נוגח כרבי יוסי. רבי שמעון אומר מועד שהעידו בו שלושה פעמים ולא אמרו שלושה ימים אלא לענין חזרה בלבד. ואם שור נגח הוא בא הכתוב לחלוק בין שור תם למועד. חמשה דברים בין שור תם למועד. מועד צריך עדים ותם אינו צריך עדים. מועד משלם את הכופר ותם פטור מן הכופר. מועד משלם שלשים שקלים ותם אינו משלם שלשים שקלים. מועד משלם נזק שלם ותם משלם חצי נזק. מועד משלם מן העליה ותם משלם מגנפו. [מתמול שלשום] והועד בבעליו מגיד שאינו חייב עד שהתרו בו שלשה ימים: שמות - פרק כא - רמז שמ והועד בבעליו אמרה תורה יבא בעל השור ויעמוד על שורו. עבדיה דינאי מלכא קטל נפשא אמר להו שמעון בן שטח תנו עיניכם בו ונדוננו. שלח ליה עבדך קטל נפשא שדריה להן שלחו ליה תא את נמי להכא והועד בבעליו אמרה תורה יבא בעל השור ויעמוד על שורו. אתא ויתיב אמר לו שמעון בן שטח ינאי המלך עמוד על רגליך ויעידו בך ולא לפנינו אתא עומד אלא לפני מי שאמר והיה העולם שנאמר ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה' אמר ליה לא כשתאמר אתה אלא כשיאמרו חבריך נפנה לימינו כבשו פניהם בקרקע לשמאלו כבשו פניהם בקרקע אמר להן בעלי מחשבות אתם יבא בעל מחשבות ויפרע מכם בא גבריאל וחבטן בקרקע באותה שעה אמרו מלך לא דן ולא דנין אותו לא מעיד ולא מעידין אותו: ולא ישמרנו בעליו קשרו בעליו במוסרה ונעל בפניו (שלא) כראוי ויצא והזיק אחד תם ואחד מועד חייב דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר תם חייב ומועד פטור שנאמר ולא ישמרנו בעליו ושמור הוא זה. רבי אלעזר אומר אין לו שמירה אלא סכין. מאי טעמא דרבי מאיר קסבר סתם שוורים לאו בחזקת שימור קיימי ואמר רחמנא תם חייב דלעביד ליה שמירה פחותה. הדר אמר רחמנא ולא ישמרנו גבי מועד דנעביד ליה שמירה מעולה. וילף נגיחה לתם נגיחה למועד. ורבי יהודה סבר סתם שוורים בחזקת שימור קיימי אמר רחמנא תם משלם דנעביד ליה שמירה מעולה [הדר אמר רחמנא וכו'] הוי רבוי אחר רבוי ואין רבוי אחר רבוי אלא למעט מיעטיה רחמנא לשמירה מעולה וכי תימא נגיחה לתם נגיחה למועד הא מיעט רחמנא ולא ישמרנו לזה ולא לאחר. והא מיבעיא ליה ללאו אם כן נכתוב רחמנא ולא ישמור מאי ולא ישמרנו לזה ולא לאחר: תניא רבי אומר אחד תם ואחד מועד ששמרו שמירה פחותה פטור מאי טעמא סבר לה כרבי יהודה דאמר מועד בשמירה פחותה סגי ליה יליף נגיחה לתם ונגיחה למועד. רבי אלעזר אומר אין לו שמירה אלא סכין כדתניא רבי נתן אומר מנין שלא יגדל אדם כלב רע בתוך ביתו ואל יעמיד סולם רעוע בתוך ביתו שנאמר ולא תשים דמים בביתך. ולא ישמרנו להביא שומר חנם ולא ישמרנו כראוי לו מכאן אמרו שמרו כראוי פטור שלא כראוי חייב. והמית איש או אשה השוה הכתוב אשה לאיש (כתוב ברמז ש"ח): אמר רבי עקיבא וכי מה בא זה ללמדנו אם לחייב על האשה כאיש הרי כבר נאמר וכי יגח שור את איש או את אשה. אלא להקיש אשה לאיש מה איש נזקיו ליורשיו אף אשה נזקיה ליורשיה וסבר רבי עקיבא לא ירית לה בעל והא תניא וירש אותה מכאן שהבעל יורש את אשתו דברי רבי עקיבא. אמר ריש לקיש לא אמר רבי עקיבא אלא בכופר הואיל ואינו משתלם אלא לאחר מיתה דהוה ליה ראוי ואין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק. מאי טעמא דאמר קרא השור יסקל וגם בעליו יומת אם כופר יושת עליו. ובנזקין לא אמר רבי עקיבא נזקיה ליורשיה והתניא הכה את האשה ויצאו ילדיה נותן נזק וצער לאשה ודמי ולדות לבעל ואם אין בעל נותן ליורשיו, אין האשה נותן ליורשיה, היתה שפחה ונשתחררה או גיורת זכה. אמר רבה בגרושה. וכן אמר רב נחמן בגרושה אמרי גרושה נמי תפלוג בדמי ולדות. אמר רב פפא התורה זיכתה דמי ולדות לבעל אפילו בא עליה בזנות מאי טעמא דכתיב כאשר ישית עליו בעל האשה: השור יסקל וגם בעליו יומת. תנו רבנן שור שהמית עד שלא נגמר דינו החזירו שומר לבעליו מוחזר משנגמר דינו החזירו אינו מוחזר. רבנן סברי אין גומרין דינו שלא בפניו דאמר ליה אי אהדרתי ניהליה הוה מערקנא ליה לאגמא והשתא אתפיסתיה לתוראי בידא דלא מצינא לאשתעויי דינא בהדיה. ורבי יעקב סבר גומרין דינו טעמא דרבנן השור יסקל וגם בעליו יומת כמיתת הבעלים כך מיתת השור מה בעלים בפניהם אף שור בפניו. ורבי יעקב סבר בשלמא בעלים בני טענתא נינהו. אלא שור בר טענה הוא. נתכוין להרוג את הבהמה והרג את האדם פטור הא נתכוין להרוג את זה והרג את זה חייב. מתניתין דלא כרבי שמעון דתניא רבי שמעון אומר אפילו נתכוין להרוג את זה והרג את זה פטור מאי טעמא דרבי שמעון דכתיב השור יסקל וגם בעליו יומת כמיתת הבעלים כך מיתת השור מה בעלים עד דמתכוין ליה אף שור נמי אמר קרא וארב לו עד שיתכוין ליה: השור יסקל וכן בהמה וחיה ועוף כיוצא בו דגמר שור שור משבת וכבר העידו על תרנגול שנסקל בירושלים שהרג את הנפש: שור הנסקל בעשרים ושלשה שנאמר השור יסקל וגם בעליו יומת כמיתת הבעלים כך מיתת השור. אמר ליה אביי ממאי דוגם בעליו יומת לכמיתת בעלים הוא דאתא אימא מיתה ממש אם כן לכתוב וגם בעליו ולשתוק אי כתיב הכי הוה אמינא בסקילה. בסקילה לא סלקא דעתך קטל איהו בסייף ממונו בסקילה. ודלמא הא דכתב רחמנא יומת לאקולי עליה לאפוקי מסייף לחנק. הניחא למאן דאמר חנק חמור אלא למאן דאמר חנק קל מאי איכא למימר. לא סלקא דעתך דכתיב אם כופר יושת עליו אי סלקא דעתך בר קטלא הוא הא כתיב ולא תקחו כופר לנפש רוצח. אדרבה משום היא גופא קטל איהו לא תיסגי ליה בממונא אלא בקטלא קטל שורו לפרוק נפשיה בממונא. אלא אמר חזקיה אמר קרא מות יומת הרוצח על רציחתו אתה הורגו ואי אתה הורגו על רציחת שורו: אמר רבא שור טרפה שהרג חייב שור של אדם טרפה שהרג חייב. רב ששת בריה דרב אידי אמר שור של אדם טרפה שהרג פטור דאמר קרא השור יסקל וגם בעליו יומת כל היכא דקרי ביה וגם בעליו יומת קרי ביה השור יסקל וכו'. רב אשי אמר אפילו שור טרפה שהרג נמי פטור כיון דאילו בעלים הוו פטירי שור נמי כי הרג פטור: השור יסקל למה נאמר עד שלא יאמר יש לי בדין ומה אם התם בסקילה מועד לא יהא בסקילה. לא אם אמרת בתם שאינו משלם את הכופר לפיכך הוא בסקילה תאמר במועד שהוא משלם את הכופר לפיכך לא יהא בסקילה תלמוד לומר השור יסקל. דבר אחר היה בכלל ויצא לידון בדבר החדש והחזירו לכללו. וגם בעליו יומת בידי שמים. או אינו אלא בידי אדם כשהוא אומר אם כופר וגו' הוי נותנין פדיון למומתין בידי שמים. או אינו אלא למומתין בידי אדם כשהוא אומר ולא תקחו כופר לנפש רוצח הא אין נותנין פדיון למומתין בידי אדם: אם כופר יושת עליו ויהא אדם חייב בכופר מקל וחומר, ומה שור שאינו חייב בארבעה דברים חייב בכופר אדם שחייב בארבעה דברים אינו דין שחייב בכופר אמר קרא אם כופר יושת עליו עליו ולא על אדם. תנו רבנן ונתן פדיון נפשו דמי ניזק. רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומר דמי מזיק. לימא בהא קמיפלגי דרבנן סברי כופרא ממונא ורבי ישמעאל סבר כופרא כפרה. אמר רב פפא לא דכולי עלמא כופרא כפרה ובהא קמיפלגי רבנן סברי בדניזק שיימינן. מאי טעמא דרבנן נאמר השתה למעלה ונאמר השתה למטה מה להלן בניזק אף כאן בניזק. ורבי ישמעאל סבר ונתן פדיון נפשו כתיב. ורבנן אין פדיון נפשו כתיב מיהו כי שיימינן בדניזק שיימינן: שמות - פרק כא - רמז שמא רבי עקיבא אומר פדיון נפשו של מומת. וכן מצינו שאין נותנין פדיון למומתין בידי אדם בכל מקום שהן חייבין מיתת בית דין אין להן פדיון שנאמר כל חרם אשר יחרם. רבי ישמעאל אומר בוא וראה שרחמיו של הקב"ה על בשר ודם שאדם קונה את עצמו בממון מידי שמים שנאמר כי תשא את ראש וגו' כופר נפש ואומר איש כסף נפשות ערכו ואומר הן מלכא מלכי ישפר עלך וגו' ואומר אם יש עליו מלאך וגו' ואומר ויחוננו ויאמר פדעהו וגו' נמצינו למדין קדשים יש להן פדיון קדשים אין להן פדיון. אסורין באכילה יש להן פדיון אסורין באכילה אין להן פדיון. אסורין בהנאה יש להן פדיון אסורין בהנאה אין להן פדיון. שדות וכרמים יש להן פדיון שדות וכרמים אין להן פדיון. עבדים ושפחות יש להן פדיון עבדים ושפחות אין להן פדיון. חייבי מיתות בית דין יש להן פדיון חייבי מיתות בית דין אין להן פדיון. אף לעתיד לבוא יש להן פדיון תלמוד לומר אח לא פדה יפדה איש ויקר פדיון נפשם וגו'. חביבין ישראל שנתן הקב"ה המצריים כפרם תחת נפשותיהן שנאמר נתתי כפרך מצרים מפני מה מאשר יקרת בעיני וגו': או בן יגח או בת יגח וגו' למה נאמר לפי שנאמר והמית איש או אשה אין לי אלא גדולים קטנים מנין תלמוד לומר או בן יגח או בת יגח. אין לי אלא בן או בת גמור טומטום ואנדרוגינוס מנין תלמוד לומר או בן יגח וגו'. אין לי אלא בנו ובתו של אחר בנו ובתו של עצמו מנין תלמוד לומר [או בן יגח או בת יגח]. (כמשפט הזה יעשה לו) אין לי אלא ישראל גרים מנין תלמוד לומר כמשפט הזה יעשה לו: תניא אידך או בן יגח או בת יגח לחייב על הקטנים כגדולים והלא דין הוא הואיל וחייב אדם באדם וחייב שור באדם מה כשחייב אדם באדם לא חלקת בו בין קטנים לגדולים אף כשחייב שור באדם לא תחלוק בו בין קטנים לגדולים. ועוד קל וחומר הוא ומה אדם באדם שלא עשה בו קטנים כגדולים חייב בו על הקטנים כגדולים. שור באדם שעשה בו קטנים כגדולים אינו דין שחייב על הקטנים כגדולים. לא אם אמרת אדם באדם שכן חייב בארבעה דברים תאמר בשור באדם שאינו חייב בארבעה דברים תלמוד לומר או בן יגח לחייב על הקטנים כגדולים. אין לי אלא במועד בתם מנין, ודין הוא הואיל וחייב באיש ובאשה וחייב בבן ובת מה כשחייב באיש ובאשה לא חלקת בו בין תם למועד, אף כשחייב בבן ובבת לא תחלוק בו בין תם למועד. ועוד קל וחומר ומה איש ואשה שהורע כחן בנזקיהן לא חלקת בהן בין תם למועד בן ובת שיפה כחן בנזקיהן אינו דין שלא תחלוק בהן בין תם למועד. אמרת וכי דנין (קל וחומר) [קל] מחמור להחמיר עליו אם החמיר במועד החמור נחמיר בתם הקל. ועוד אם אמרת באיש ואשה שכן חייבין במצות תאמר בבן ובת שפטורין מן המצות תלמוד לומר או בן יגח או בת יגח נגיחה לתם נגיחה למועד נגיחה למיתה נגיחה לנזיקין. תנו רבנן כמשפט הזה יעשה לו כמשפט שור בשור כך משפט שור באדם מה שור בשור תם משלם חצי נזק ומועד משלם נזק שלם אף שור באדם תם משלם חצי נזק ומועד משלם נזק שלם. רבי עקיבא אומר כמשפט הזה כתחתון ולא כעליון יכול ישלם לו מן העליה תלמוד לומר יעשה לו מגופו משלם ואינו משלם מן העליה. ורבנן האי זה למה לי לפוטרו מארבעה דברים. ורבי עקיבא נפקא ליה מאיש בעמיתו ולא שור בעמיתו. ורבנן אי מההיא הוה אמינא צער לחודיה אבל רפוי ושבת אימא כי נזק דמי וניתיב ליה קא משמע לן: אם עבד יגח השור או אמה אף עבד ואמה היו בכלל שנאמר והמית איש או אשה והרי הכתוב מוציאו מכללו להקל עליו שאם היה יפה מאה מנה נותן שלשים סלעים. ולהחמיר עליו שאם אינו יפה אלא דינר נותן לו שלשים סלעים. אם עבד יגח וגו' לחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו. אם עבד בעבד כנעני הכתוב מדבר, או אינו אלא בעבד עברי כשהוא אומר כסף שלשים שקלים וגו' הא בכנעני הכתוב מדבר. כסף שלשים שקלים וגו' אחד האיש ואחד האשה ( דבר אחר) [השור יסקל למה נאמר לפי] שהיה בכלל ויצא לידון בדבר החדש והחזירו הכתוב לכללו: אמר ריש לקיש שור שהמית את העבד שלא בכוונה פטור משלשים שקלים שנאמר כסף שלשים שקלים יתן לאדוניו והשור יסקל. בזמן שהשור בסקילה בעלים משלמין שלשים שקלים. אין השור בסקילה אין הבעלים משלמין שלשים שקלים. אמר רבא שור שהמית בן חורין שלא בכוונה פטור מן הכופר שנאמר השור יסקל וגם בעליו יומת אם כופר, בזמן שהשור בסקילה הבעלים משלמין כופר אין השור בסקילה אין הבעלים משלמין כופר. כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן כופר מה תלמוד לומר אם כופר לרבות כופר שלא בכוונה ככופר בכוונה. כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן עבד מה תלמוד לומר אם עבד לרבות עבד שלא בכוונה כעבד בכוונה. וריש לקיש עבד אם עבד לא דריש דלא כתיב במקום תשלומין. כופר אם כופר דריש דכתיב במקום תשלומין: השור יסקל למה נאמר עד שלא יאמר יש לי בדין הואיל והוא במיתה על עבדו ועל אמתו. ושורו במיתה על עבדו ועל אמתו. ושור אחר במיתה על עבדו ועל אמתו. אם למדת שחלק בינו לבין אחר במיתה על עבדו ועל אמתו נחלוק בין שורו לשור אחר על עבדו ועל אמתו. תלמוד לומר השור יסקל מגיד הכתוב אף על פי שחלק בינו ובין אחר במיתה על עבדו ועל אמתו לא נחלוק בין שורו לשור אחר על עבדו ועל אמתו: כי יפתח איש בור אמר רבי אלעזר שני דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאילו הן ברשותו ואלו הן בור ברשות הרבים וחמץ משש שעות ולמעלה. אמר רבי אלעזר ואמרי לה במתניתא תנא ארבעה דברים מיעטה תורה בשמירתן ואלו הן בור ואש שן ורגל. בור דכתיב כי יפתח איש בור ולא יכסנו הא כסהו פטור. אש דכתיב שלם ישלם המבעיר עד דעביד כעין המבעיר. שן דכתיב ובער עד דעביד כעין ובער. רגל דכתיב ושלח עד דעביד כעין ושלח: כי יפתח איש אין לי אלא איש אשה מנין וכו' ר' יונתן אומר וכו' רבי יצחק אומר וכו'. כי יפתח איש בור למה נאמר עד שלא יאמר יש לי בדין הואיל והבור ממונו והשור ממונו אם למדת שחייב על ידי שורו לא יהא חייב על ידי בורו וכו' תלמוד לומר או כי יכרה הא לפי שלא זכיתי מן הדין צריך הכתוב להביאו. דבר אחר כי יפתח לחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו. דבר אחר כי יפתח אין לי אלא פותח כורה מנין תלמוד לומר או כי יכרה, עד שלא יאמר יש לי בדין אם הפותח חייב הכורה לא יהא חייב הא אם אמרת כן ענשת מן הדין לכך נאמר כי יכרה ללמדך שאין עונשין ממון מן הדין. דבר אחר הקיש פותח לכורה וכורה לפותח מה פותח פטור ברשות אף כורה פטור ברשות ומה הכורה כשעור אף הפותח כשעור. רבי יהודה בן בתירא אומר לא הרי פותח כהרי כורה ולא הרי כורה כהרי פותח הצד השוה שבהן כל שהוא חייב בשמרו חייב בנזקו אף כל שהוא חייב בשמרו חייב בנזקו אין לי אלא פותח (בידו) [וכורה] כיירו וציירו מניין תלמוד לומר ולא יכסנו הא לא פתיחה ולא כריה גרמה [אלא כסוי]. ולא יכסנו להביא שומר חנם. דבר אחר יכסנו כראוי לו מכאן אמרו כסהו כראוי פטור שלא כראוי חייב. כסהו וגלהו אחר המגלה חייב. השותפין שכסו את הבור אם גלה אחד מהן המגלה חייב נתגלה וידע בו אחד זה שידע בו חייב וזה שלא ידע בו פטור. ונפל שמה שור או חמור שור ולא שור וכליו. חמור ולא חמור וכליו. שהיה בדין אם במקום שלא חייב על הבהמה חייב על הכלים. כאן שחייב על הבהמה אינו דין שחייב על הכלים תלמוד לומר ונפל שמה שור או חמור, שור ולא שור וכליו חמור ולא חמור וכליו. ונפל שמה שור בדרך הלוכו, מכאן אמרו נפל לפניו מקול הכריה חייב. לאחריו מקול הכריה פטור, אבל בבור בין מלפניו בין מלאחריו חייב: בעל הבור ישלם מכל מקום. כסף ישיב לבעליו אין לי אלא כסף בהמה מנין. הרי אתה דן נאמר כאן והמת יהיה לו ונאמר להלן והמת יהיה לו מה להלן בהמה אף כאן בהמה, מה להלן כסף אף כאן כסף. והמת יהיה לו לניזק. או אינו אלא למזיק אמרת אילו כן היה מה תלמוד לומר והמת יהיה לו אלא מגיד הכתוב ששמין דמי נבלתו ומנכה לו דמי נזקו: ונפל שמה שור או חמור והמת יהיה לו קים להו לרבנן דעשרה עבדי מיתה. תשעה נזקין עבדי מיתה לא עבדי. ותולדה דבור אבנו וסכינו ומשאו שהניחן ברשות הרבם והזיקו שכן תחלת עשיתן לנזק וממונו ושמירתן עליך. ונפל שמה שור או חמור שור ולא אדם חמור ולא כלים מכאן אמרו נפל לתוכו שור וכליו ונשתברו חמור וכליו ונתקרעו חייב על הבהמה ופטור על הכלים. הא מה דומה לזה אבנו וסכינו ומשאו שהניחן ברשות הרבים והזיקו. לפיכך אם הטיח צלוחיתו חייב. רישא פטור וסיפא חייב. רב מתרץ לטעמיה במה דברים אמורים כשהפקירן אבל לא הפקירן חייב לפיכך הטיח צלוחיתו חייב. ושמואל מתרץ לטעמיה השתא דאמרת אבנו וסכינו ומשאו כבורו דמי לר' יהודה דמחייב על נזקי כלים בבור הטיח צלוחיתו באבן חייב: אמר רב בור שחייבה עליו תורה להבלו ולא לחבטו אלמא קסבר חבטו קרקע עולם הוא דאזקא ליה. ושמואל אמר להבלו וכל שכן לחבטו ואם תאמר לחבטו ולא להבלו התורה העידה על הבור אפילו מלא ספוגין של צמר. מאי בינייהו איכא בינייהו דעבד גובה ברשות הרבים. לרב אגובהה לא מחייב לשמואל מיחייב נמי אגובהה. מאי טעמא דרב ונפל שמה שור עד שיפול בחפירה ושמואל אמר ונפל כל דהו משמע. החופר בור ברשות הרבים ונפל לתוכו שור או חמור ומת חייב. אחד החופר בור שיח ומערה חריצין ונעיצין. אם כן למה נאמר בור מה בור שיש בו כדי להמית עשרה טפחים אף כל דבר שיש בו כדי להמית עשרה טפחים. היו פחותין מעשרה טפחים ונפל לתוכו שור או חמור ומת פטור. ואם הוזק בו חייב. בור כריכא. שיח אריך וקטין. מערה מרבעא ומטללא. חריצין לא מטללא ולא רויח מעילאי טפי מתתאי. נעיצין רויח מעילאי טפי מתתאי. תניא רבי יהודה אומר חייב על נזקי כלים בבור. מאי טעמא דרבנן אמר קרא ונפל שמה שור, שור ולא אדם חמור ולא כלים. ורבי יהודה או לרבות את הכלים. ורבנן או מיבעיא ליה לחלק. ורבי יהודה לחלק מונפל דחד משמע. ורבנן ונפל טובא משמע. אימא ונפל כלל, שור או חמור פרט, כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט שור וחמור אין מידי אחרינא לא אמרי בעל הבור ישלם חזר וכלל, כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש בעלי חיים אף כל בעלי חיים. אימא מה הפרט מפורש דבר שנבלתו מטמאה במגע ובמשא אבל עופות לא. אם כן לכתוב רחמנא חד פרטא. הי נכתוב אי כתב רחמנא שור הוה אמינא קרב על גבי המזבח אין שאין קרב על גבי המזבח לא. ואי כתב רחמנא חמור הוה אמינא קדוש בבכורה אין שאין קדוש בבכורה לא. אלא אמר קרא כסף ישיב לבעליו כל דאית ליה בעלים. אי הכי אפילו כלים ועבד ואמה נמי ליחייב. אמר קרא שור ולא אדם חמור ולא כלים. ולרבי יהודה דקא מרבה להו כלים בשלמא שור מיעט בו אדם אלא חמור מאי מיעט ביה אלא אמר רבא חמור דבור לרבי יהודה ושה דאבדה לדברי הכל קשיא. אחד שור ואחד כל בהמה לנפילת הבור (כתוב ברמז רפ"א): תנו רבנן החופר בור ברשות היחיד ופתחו לרשות הרבים חייב זה בור האמור בתורה דברי רבי ישמעאל. רבי עקיבא אומר הפקיר רשותו ולא הפקיר בורו זה בור האמור בתורה. אמר רבה בבור ברשות הרבים כולי עלמא לא פליגי דמיחייב דכתיב כי יפתח וכי יכרה אם על פותח הוא חייב על כורה לא כל שכן. אלא שעל עסקי פתיחה באה לו ועל עסקי כריה באה לו. לא נחלקו אלא בבור ברשותו, דרבי עקיבא סבר בור ברשותו נמי חייב דכתיב בעל הבור ישלם בור דאית ליה בעלים קאמר רחמנא. ורבי ישמעאל סבר בעל הבור ישלם בעל תקלה הוא דאמר רחמנא. ואלא מאי זה בור האמור בתורה דקאמר רבי עקיבא זה בור שפתח התורה לתשלומין. ורב יוסף אמר בבור ברשות היחיד דכולי עלמא לא פליגי דמיחייב מאי טעמא בעל הבור אמר רחמנא דאית ליה בעלים. לא נחלקו אלא בבור ברשות הרבים דרבי ישמעאל סבר בור ברשות הרבים נמי חייב דכתיב כי יפתח וכי יכרה על עסקי פתיחה באה לו על עסקי כריה באה לו. ורבי עקיבא הני מצרך צריכי דאי כתב רחמנא כי יפתח הוה אמינא פותח הוא דסגי ליה בכסוי אבל כורה אימא לא סגי ליה בכסוי עד דטאים ליה ואי כתב רחמנא כי יכרה הוה אמינא כורה הוא דבעי כסוי משום דעביד (ביה) מעשה אבל פותח דלא עבד מעשה אימא אפילו כסוי נמי לא בעי קא משמע לן. ואלא מאי זה בור האמור בתורה דקאמר רבי ישמעאל זה בור שפתח בו הכתוב תחלה לנזקין. תנו רבנן חפר ופתח ומסר לרבים פטור וכן היה מנהגו של נחוניא חופר שיחין וכשבא דבר לפני חכמים אמרו קיים זה אף הלכה זו. תנו רבנן מעשה בבתו של נחוניא חופר שיחין שנפלה לבור הגדול באו והודיעו את רבי חנינא בן דוסא שעה ראשונה אמר להם שלום שניה אמר להם שלום שלישית אמר להם עלתה אמר לה בתי מי העלך אמרה ליה זכר של רחלים נזדמן לי וזקן אחד מנהיגו אמרו ליה נביא אתה אמר להם לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי אלא אמרתי אפשר דבר שאותו צדיק נצטער בו יכשל בו זרעו, אמר רבי זירא אף על פי כן מת בנו בצמא שנאמר סביביו נשערה מאד מלמד שהקב"ה מדקדק עם סביביו אפילו כחוט השערה. תנו רבנן לא יסקל אדם מרשותו לרשות הרבים. מעשה באדם אחד שהיה מסקל מרשותו לרשות הרבים מצאו חסיד אחד אמר ליה ריקה מפני מה אתה מסקל מרשות שאינו שלך לרשות שלך, לגלג עליו. לימים נצרך אותו האיש ומכר את שדהו והיה מהלך בואתו רשות הרבים ונכשל באותן אבנים אמר יפה אמר לי אותו חסיד מפני מה אתה מסקל מרשות שאינו שלך לרשות שלך. תנו רבנן אחד החופר בור תשעה ובא אחר והשלימה לעשרה אחרון חייב רבי אומר אחר אחרון למיתה ואחר שניהם לנזקין. מאי טעמא דרבנן דכתיב כי יפתח כי יכרה אם על פותח חייב על כורה לא כל שכן אלא להביא כורה אחר כורה שסלק מעשה ראשון. ורבי אמר לך הנך מצרך צריכי כדאמרן ורבנן וכו' אלא היינו טעמא דרבנן אמר קרא כי יכרה איש בור אחד ולא שנים. ורבי ההוא מיבעיא ליה כי יכרה איש בור ולא שור בור ורבנן תרי איש בור כתיבי. ורבי איידי דכתב האי כתב האי. ולרבנן ממאי דלחיובי בתרא דלמא לחיובי קמא. לא סלקא דעתך דאמר קרא והמת יהיה לו ההוא דקעביד מיתה קא אמר רחמנא, והאי והמת יהיה לו מיבעיא ליה לכדרבא דאמר רבא שור פסולי המוקדשים שנפל לבור פטור שנאמר והמת יהיה לו במי שהמתה שלו יצא זה שאין מתה שלו. אמרי לאו ממילא שמעת לה דבההיא דקא עבדי מיתה עסקינן: וכי יגוף בכלל נגיפה נגיחה דחיה רביצה בעיטה נשיכה דברי רבי יאשיה אבא שאול אומר משום רבי אליעזר בכלל נגיפה נגיחה דחיה רביצה בעיטה. נשיכה מנין תלמוד לומר ולא ישמרנו בעליו. והרי דברים קל וחומר ומה אם בשמרו ויצא והזיק חייב קל וחומר עד שלא ישמרנו. ומה תלמוד לומר ולא ישמרנו בעליו אלא להוסיף הכתוב עוד שמירה אחרת ואיזו זו נשיכה. שור איש להוציא שור של קטן. שור איש להביא שור של אחרים. רעהו להביא שור של קטן. יכול אתה אומר בשוין הכתוב מדבר או אינו אלא בשוין ובשאין שוין אמרת מה דרך המזיקין נשברין או מפסידין הוי וכו' אף הנזקין נוטלין נזקן או יותר על נזקן הוי אומר ולא יותר על נזקן. רבי עקיבא אומר נאמר חציה בחי ונאמר חציה במת הא בשוין הכתוב מדבר: וגם את המת יחצון מכאן אמרו שור שוה מנה שנגח שור שוה מנה או שור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים נוטל חציו. שור שוה מנה שנגח שור שוה מאתים נוטל כולו. שור שוה מאתים שנגח שור שוה מנה נוטל רביע. אמר רבי מאיר על זה נאמר ומכרו את השור החי. אמר ליה רבי עקיבא קרא את כל המקרא הזה וגם את המת יחצון ואיזה זה שור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים והנבלה שוה מנה מוכרין את החי ואת המת חולקין בשוה ובעל הנבלה מטפל בנבלתו לכך נאמר וגם את המת יחצון: תנו רבנן שור של הדיוט שנגח שור של הקדש ושור של הקדש שנגח שור של הדיוט פטור שנאמר את שור רעהו ולא את שור של הקדש. ר' שמעון בן מנסיא אומר שור של הקדש שנגח שור של הדיוט פטור ושור של הדיוט שנגח שור של הקדש בין תם בין מועד משלם נזק שלם. אמרי מאי קסבר רבי שמעון בן מנסיא אי רעהו דוקא דהדיוט כי נגח דהקדש אמאי חייב ואי רעהו לאו דוקא דהקדש נמי כי נגח דהדיוט ליחייב. וכי תימא לעולם קסבר רעהו דוקא ומיהו דהדיוט כי נגח דהקדש היינו טעמא דמחייב משום דקא מייתי ליה מקל וחומר דהדיוט ומה הדיוט שנגח של הדיוט חייב. כי נגח דהקדש לא כל שכן דמחייב. דיו לבא מן הדין להיות כנדון מה להלן תם חצי נזק הכא נמי חצי נזק. אלא אמר ריש לקיש הכל היו בכלל נזק שלם כשפרט לך הכתוב רעהו גבי תם רעהו הוא דתם משלם חצי נזק הא דהקדש תם נמי משלם נזק שלם דאם כן נכתביה רחמנא לרעהו גבי מועד: ומכרו את השור החי וחצו את כספו. אתמר פלגא נזקא רב פפא אמר פלגא נזקא ממונא. רב הונא בריה דרב יהושע אמר קנסא. רב פפא אמר ממונא קא סבר סתם שוורים לאו בחזקת שימור קיימי ובדין הוא דלשלם כוליה ורחמנא הוא דחס עילויה משום דאכתי לא אייעד תוריה. ורב הונא בריה דרב יהושע אמר פלגא נזקא קנסא קסבר סתם שוורים בחזקת שימור קיימי ובדין הוא דלא לישלם כלל ורחמנא הוא דקנסיה כי היכי דלינטריה לתוריה וכו'. והלכתא פלגא נזקא קנסא. תיובתא והלכתא טעמא מאי איתותב משום דלא קתני כו' לא פסיקא ליה כיון דאיכא חצי נזק צרורות דהלכתא גמירי לה דממונא הוא לא פסיק ולא קתני לה. השתא דאמרת פלגא נזקא קנסא האי כלבא דאכל אימרי ושונרא דאכל תרנגולי משונה הוא ולא מגבינן ליה בבבל. והני מילי רברבי אבל זוטרי אורחיה הוא, ואי תפס לא מפקינן מניה, ואי אזמניה ניהליה לארץ ישראל מזמנינן ליה ואי לא אזיל משמתינן ליה. בין כך ובין כך משמתינן ליה דלסלק הזיקיה מדרבי נתן דתניא רבי נתן אומר מנין שלא יגדל אדם כלב רע בתוך ביתו ולא יעמיד סולם רעוע בתוך ביתו תלמוד לומר ולא תשים דמים בביתך: תנו רבנן שור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים והנבלה שוה חמישים זוז זה נוטל חצי החי וחצי המת וזה נוטל חצי החי וחצי המת וזהו שור האמור בתורה דברי רבי יהודה. רבי מאיר אומר אין זה שור האמור בתורה אלא איזה שור האמור בתורה שור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים ואין הנבלה יפה כלום על זה נאמר ומכרו את השור החי וחצו את כספו. אלא מה אני מקיים וגם את המת יחצון פחת שפחתתו מיתה מחצין בחי. מכדי בין לרבי מאיר בין לרבי יהודה האי קכ"ה שקיל והאי קכ"ה שקיל מאי בינייהו שבח נבלה איכא בינייהו רבי מאיר סבר שבח נבלה דניזק הוי ורבי יהודה סבר חולקין. והיינו דקשיא ליה לרבי יהודה השתא דאמרת חס רחמנא עליה דמזיק דשקיל נמי משבחא יכול שור שוה חמש סלעים שנגח שור שוה מנה והנבלה יפה חמשים זוז זה נוטל חצי החי וחצי המת וזה נוטל חצי החי וחצי המת. אמרת וכי היכן מצינו מזיק נשכר שזה נשכר. ואומר שלם ישלם בעלים משלמים ואין בעלים נוטלין. מאי ואומר הכי קאמר וכי תימא הני מילי היכא דאית ליה פסידא לניזק אבל היכא דלית ליה פסידא לניזק כגון שור שוה חמש סלעים שנגח שור שוה חמש סלעים והנבלה יפה שלשים זוז שקיל נמי בשבחה תלמוד לומר שלם ישלם בעלים משלמים ואין בעלים נוטלין. אמר ליה רב תחליפא לרבא אם כן מצינו לרבי יהודה תם משלם יותר מחצי נזק והתורה אמרה ומכרו את השור החי וחצו את כספו אית ליה לרבי יהודה פחת שפחתתו מיתה מחצין בחי. מנא ליה מוגם את המת יחצון, והא אפקיה רבי יהודה לזה נוטל חצי המת וחצי החי וכו', אם כן לכתוב רחמנא ואת המת למאי וגם, שמע מינה תרתי: ותהא שן ורגל חייבת ברשות הרבים מקל וחומר ומה קרן שברשות הניזק אינו משלם אלא חצי נזק ברשות הרבים חייבת בחצי נזק שן ורגל שברשות הניזק משלם נזק שלם אינו דין שברשות הרבים חייבת בחצי נזק אמר קרא ובער בשדה אחר ולא ברשות הרבים. מידי כולי נזקא קאמרינן פלגא נזקא קאמרינן אמר קרא וחצו את כספו, כספו של זה ולא כספו של אחר. ולא תהא קרן חייבת כלל ברשות הרבים מקל וחומר ומה שן ורגל שברשות הניזק משלם נזק שלם ברשות הרבים פטור, קרן שברשות הניזק אינו משלם אלא חצי נזק אינו דין שברשות הרבים פטור. אמר קרא וגם את המת יחצון אין חצי נזק חלוק לא ברשות הרבים ולא ברשות היחיד: והמת יהיה לו תנו רבנן תשלומי נזק מלמד שהבעלים מטפלין בנבלה. מנא הני מילי אמר רבי אמי אמר קרא מכה בהמה ישלמנה אל תקרי ישלמנה אלא ישלימנה. רב כהנא אמר מהכא אם טרף יטרף יביאהו עד הטרפה לא ישלם [עד טרפה ישלם] טרפה עצמה [לא[ישלם. חזקיה אמר מהכא והמת יהיה לו לניזק. או אינו אלא למזיק אמרת לא כן היה דאי סלקא דעתך נבלה דמזיק הויא לכתוב רחמנא שור תחת השור ולשתוק והמת יהיה לו למה לי שמע מינה לניזק. וצריכא דאי כתב קרא מכה בהמה ישלמנה משום דלא שכיחא אבל טרפה דשכיחא אימא לא. ואי אשמועינן טרפה דממילא אבל מכה בהמה דבידים אימא לא, ואי אשמועינן הני תרתי הא משום דלא שכיחא והא משום דממילא, אבל המת יהיה לו דשכיחא ובידים אימא לא. ואי אשמועינן והמת יהיה לו משום דממונא קא מזיק אבל הנך דבגופא קא מזיק אימא לא צריכא. אמר ליה רב כהנא לרבה טעמא דכתב רחמנא והמת יהיה לו הא לאו הכי הוא אמינא דמזיק הויא, השתא אית ליה לדידיה יהיב ליה דאמר מר ישיב לרבות שוה כסף דידיה מבעיא, לא צריכא אלא לפחת נבלה: שמות - פרק כא - רמז שמב כי יגנוב איש שור או שה אף הטובח והמוכר היו בכלל שנאמר אם ימצא הגנב והרי הכתוב מוציאו מכללו להחמיר עליו שישלם תשלומי ארבעה וחמשה לכך נאמרה הפרשה כי יגנוב איש שור או שה לחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו. וטבחו אין לי אלא טובח מוכר מנין תלמוד לומר ומכרו. עד שלא יאמר יש לי בדין אם הטובח חייב מוכר לא יהא חייב. אם אמרת כן ענשת מן הדין לכך נאמר ומכרו ללמדך שאין עונשין מן הדין. דבר אחר הקיש טובח למוכר ומוכר לטובח מה מכירה חוץ לרשותו אף טביחה חוץ לרשותו. מה מכירה מותרת באכילה אף טביחה מותרת באכילה. מה מכירה מותרת בהנאה אף טביחה מותרת בהנאה. מה טביחה שאינה יכולה לחזור אף מכירה שאינה יכולה לחזור. מה טביחה כולה אף מכירה כולה. דבר אחר כי יגנוב איש אף המוקדשין היו בכלל שאם גנבן ושחטן בחוץ משלם ארבעה וחמשה והרי הכתוב מוציאן מכללן להחמיר עליהן לזוקקן להכרת יכול שיהו חייבין בתשלומין והדין נותן ומה אם חייב על כרת חמור לא יהו חייבין בתשלומין הקלין תלמוד לומר זה הדבר אשר צוה ה' מכלל כרת יצאו ולא מכלל תשלומין. חמשה בקר ישלם ארבעה והוא, ארבעה צאן שלשה והוא. היה ר' מאיר אומר בוא וראה כמה חביבה מלאכה לפני מי שאמר והיה העולם שור לפי שיש לו מלאכה ישלם חמשה ושה שאין לו מלאכה ישלם ארבע. רבי יוחנן בן זכאי אומר חס המקום על כבודן של בריות שור שהוא הולך ברגליו ישלם חמשה שה לפי שטוענו ישלם ארבע. רבי עקיבא אומר תחת השור תחת השה להוציא את החיה. שהיה בדין הואיל ובהמה בתשלומין וחיה בתשלומין אם למדת על בהמה שהוא משלם תשלומי ארבעה וחמשה אף החיה משלם תשלומי ארבעה וחמשה. לא אם אמרת בבהמה שהיא קרבה על גבי המזבח לפיכך ישלם תשלומי ארבעה וחמשה תאמר בחיה שאין קרבה על גבי המזבח לפיכך לא ישלם תשלומי ארבעה וחמשה. הרי בעלת מום תוכיח שאין קרבה על גבי המזבח והוא משלם תשלומי ארבעה וחמשה. היא תוכיח על החיה שאף על פי שאינה קרבה על גבי המזבח ישלם תשלומי ארבעה וחמשה. לא אם אמרת בבעלת מום שמינה קרבה על גבי המזבח לפיכך ישלם תשלומין ארבעה וחמשה תאמר בחיה שאין מינה קרבה על גבי המזבח לפיכך לא ישלם ארבעה וחמשה תלמוד לומר תחת השור תחת השה להוציא את החיה: מדת תשלומי ארבעה וחמשה אינה נוהגת אלא בשור ושה בלבד. ואמאי ניליף שור שור משבת מה להלן חיה ועוף כיוצא בהן אף כאן חיה ועוף כיוצא בהן. אמר קרא שור או שה שני פעמים שור ושה אין מידי אחרינא לא. אמרי הי מיותר אילימא שור ושה דסיפא דניכתוב רחמנא כי יגנוב איש שור או שה וטבחו או מכרו חמשה בקר ישלם תחתיו וארבע צאן ישלם תחתיו אי כתב רחמנא הכי הוה אמינא בעי שלומי תשעה לכל חד וחד. וכי תימא תחתיו אייתורי מייתר מיבעיא ליה לדרשא אחרינא דתניא יכול גנב שור שוה מנה ישלם תחתיו חמשה נגידים תלמוד לומר תחתיו כתחתיו. אלא שור ושה דרישא מייתר דניכתוב רחמנא כי יגנוב איש וטבחו ומכרו חמשה בקר ישלם תחת השור וארבע צאן תחת השה. אי כתב רחמנא הכי הוה אמינא עד דגניב להו לתרי וטבח חד ומזבן חד. או מכרו כתיב לחודיה משמע. ואימא עד דגניב להו לתרי וטבח חד ומשייר חד או מזבן חד ומשייר חד. אלא שור דסיפא ושה דרישא מייתר דניכתוב רחמנא כי יגנוב איש שור וטבחו או מכרו חמשה בקר ישלם תחתיו וארבע צאן תחת השה שור דסיפא ושה דרישא למה לי שמע מינה שור ושה אין מידי אחרינא לא. תניא אמר רבי עקיבא מפני מה אמרה תורה טבח ומכר משלם תשלומי ארבעה וחמשה מפני שנשתרש בחטא. רבא אמר מפני ששנה בחטא. וטבחו או מכרו מה טביחה שאינה חוזרת אף מכירה שאינה חוזרת פרט לשהקנה לו לשלשים יום. תניא גנב וטבח בשבת גנב וטבח לעבודת אלילים גנב וטבח שור הנסקל משלם תשלומי ארבעה וחמשה דברי ר' מאיר וחכמים פוטרין ומוקי לה בטובח על ידי אחר. וכי זה חוטא וזה מתחייב. שאני הכא דאמר קרא וטבחו או מכרו מה מכירה על ידי אחר אף טביחה על ידי אחר. דבי ר' ישמעאל תנא או לרבות את השליח. דבי חזקיה תנא תחת לרבות את השליח. מי איכא מידי דאלו עביד הוא לא מיחייב ועביד שליח מיחייב. התם לאו משום דלא מיחייב הוא אלא משום דקם ליה בדרבה מניה. אי בטובח על ידי אחר מאי טעמא דרבנן דפטרי. מאן חכמים רבי שמעון היא דאמר שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה. בעא מניה רבא מרב נחמן גנב שור של שני שותפין וטבחו והודה לאחד מהן מהו חמשה בקר אמר רחמנא ולא חמשה חצאי בקר או דילמא חמשה בקר ואפילו חמשה חצאי בקר וכו'. אמר ליה חמשה בקר אמר רחמנא ואפילו חמשה חצאי בקר והאי דלא אמרי לך באורתא דלא אכלי בשרא דתורא. תנו רבנן מכרה חוץ מידה חוץ מרגלה חוץ מקרנה חוץ מגיזותיה אינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה. רבי אומר דבר המעכב בשחיטה אינו משלם ארבעה וחמשה דבר שאינו מעכב בשחיטה משלם ארבעה וחמשה. ר' שמעון בן אלעזר אומר מכרה חוץ מקרנה אינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה חוץ מגיזותיה משלם תשלומי ארבעה וחמשה. תניא אידך רבי שמעון בן אלעזר אומר מכרה חוץ מידה חוץ מרגלה אינו משלם חוץ מקרנה חוץ מגיזותיה משלם. במאי קמיפלגי תנא קמא סבר וטבחו כולו בעינן ומכרו כולו בעינן. ורבי סבר וטבחו מידי דהוי בטביחה לאפוקי מאי דלא הוי בטביחה ומכרו דומיא דטבחו. ור' שמעון בן אלעזר סבר קרנה דלאו למיגז קיימא הוי שיור ואינו משלם, גיזה דלמיגז קאי לא הוי שיור ומשלם ותרי תנאי אליבא דר' שמעון בן אלעזר. אמר ר' מאיר בוא וראה כמה גדול כחה של מלאכה וכו'. מעילה וטביחה ומכירה שני כתובין הבאין כאחד ואין מלמדין. מעילה דילפי חטא חטא מתרומה מה תרומה משוי שליח אף מעילה משוי שליח דתנן שליח שעשה שליחותו בעל הבית מעל. טביחה ומכירה דכתיב וטבחו או מכרו מה מכירה על ידי אחר אף טביחה על ידי אחר: שמות - פרק כב - המשך רמז שמב אם במחתרת ימצא הגנב זה ספק בא לגנוב ספק שבא להרוג או אינו אלא ספק בא לגנוב ספק שאינו בא לגנוב. אמרת אם כשיגנוב ודאי והרגו הרי זה חייב קל וחומר ספק שהוא בא לגנוב ספק שאינו בא לגנוב. מכאן אתה דן על פקוח נפש [שספקו דוחה שבת] ששפיכות דמים מטמא את הארץ ומסלקת את השכינה היא דוחה את הספק קל וחומר לפקוח נפש שדוחה את (הספק) [השבת] הא אין לך לומר בלשון אחרון אלא בלשון ראשון ספק שהוא בא לגנוב ספק שבא להרוג (כתוב ברמז שכ"ו וברמז של"ב). אם במחתרת ימצא הגנב הבא במחתרת נדון על שם סופו. אמר רבא מאי טעמא דמחתרת חזקה אין אדם מעמיד עצמו על ממונו. והאי מימר אמר אי אזילנא קאי לאפאי ולא שביק לי ואי קאי לאפאי קטילנא ליה והתורה אמרה אם בא להרגך השכם להרגו. אמר רב בא במחתרת ונטל כלים ויצא פטור מאי טעמא בדמי קננהו אמר רבה מסתברא מילתא דרב כששבר דליתנהו אבל נטל לא והאלקים אמר רב אפילו נטל דהא אם יש לו דמים ונאנסו חייב אלמא ברשותיה קיימי הכא נמי ברשותיה קיימי. ולא היא כי אוקמינהו רחמנא ברשותיה לענין אונסין אבל לענין מקני ברשותא דמרייהו קיימי מידי דהוה אשואל. תנו רבנן והוכה ומת הוכה בכל אדם ומת בכל מיתה שאתה יכול להמיתו. בשלמא והוכה בכל אדם אצטריך סלקא דעתך אמינא בעל הבית דקים ליה דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו אבל אחר לא קא משמע לן רודף הוא ואפילו אחר. אלא ומת בכל מיתה שאתה יכול להמיתו למה לי מדינא נפקא. דתניא מות יומת הרוצח אין לי אלא סייף וכו' שאני התם דכתיב מות יומת. ונגמר מינה משום דהוי רוצח וגואל הדם שני כתובין הבאין כאחד ואין מלמדין. תנו רבנן מחתרת אין לי אלא מחתרת גגו חצרו וקרפיפו מנין. תלמוד לומר אם ימצא הגנב מכל מקום. אם כן מה תלמוד לומר מחתרת מפני שרוב גנבים מצויין במחתרת. תניא אידך מחתרת אין לי אלא מחתרת גגו חצרו וקרפיפו מנין תלמוד לומר ימצא הגנב מכל מקום. אם כן מה תלמוד לומר מחתרת מחתרתו זו היא התראתו. אמר רב הונא קטן הרודף ניתן להצילו בנפשו קסבר אין צריך התראה לא שנא גדול לא שנא קטן [איתיביה וכו'] ואיבעית אימא כתנא דמחתרת דאמר מחתרתו זו היא התראתו. תנו רבנן אם זרחה השמש עליו דמים לו וכי השמש עליו בלבד זרחה אלא אם ברור לך הדבר כשמש שיש לו שלום עמך אל תהרגהו ואם לאו הרגהו. תניא אידך אין לו דמים אם זרחה השמש וכי השמש עליו בלבד זרחה אלא אם ברור לך הדבר כשמש שאין לו שלום עמך הרגהו ואם לאו אל תהרגהו. קשיא סתמא אסתמא. לא קשיא הא בבן על האב כאן באב על הבן. אמר רב כל דאתי עלי במחתרתא קטילנא ליה לבר מרב [חנינא] בר שילא דקים לי בגויה דמרחם עלי כאב על הבן. תנו רבנן דמים לו בין בחול בין בשבת אין לו דמים בין בחול בין בשבת. בשלמא אין לו דמים בין בחול בין בשבת אצטריך סלקא דעתך אמינא מידי דהוה אהרוגי בית דין דבשבת לא קטלינן קא משמע לן דקטלינן. אלא דמים לו בין בחול בין בשבת השתא בחול לא קטלינן ליה בשבת מיבעיא אמר רב ששת לא נצרכא אלא לפקח עליו את הגל: רבי ישמעאל אומר אם זרחה השמש אתה אומר לכך בא או אינו בא אלא לחלק בין יום ללילה. לומר לך שאם הרגו ביום יהא חייב ואם הרגו בלילה יהא פטור. תלמוד לומר ולנערה לא תעשה דבר וגו'. וכי מה למדנו לרוצח מעתה אלא הרי זה בא ללמד ונמצא למד מה להלן לא חלק בין יום ובין לילה אף כאן לא נחלק בין יום ובין לילה. ומה כאן אם קדמו והרגו פטור אף להלן אם קדמתו והרגתו פטור. מה להלן היו לה מושיעין הימנו והרגתו חייבת אף כאן היו לו מושיעים הימנו והרגו חייב. דמים לו שלם ישלם רבי אליעזר בן יעקב אומר הרי שהיו לפניו כדי יין וכדי שמן ושברן כשהוא חותר חייב לשלם. וכל זמן שהוא בידוע שבשלום הימנו והרגו הרי זה חייב לכך נאמר דמים לו שלם ישלם. ואם אין לו ונמכר בגנבתו שומע אני לעולם תלמוד לומר שש שנים יעבוד מגיד שהוא עובד שש ויוצא בשביעית. ונמכר בגנבתו לא פחות ולא יותר. ר' יהודה אומר גנב פחות ממה ששוה אינו נמכר. יותר על מה ששוה רשות ביד בעל הגנבה אם למכור מוכר ואם לאו כותב שטר. ר' אליעזר אומר גנב פחות ממה ששוה אינו נמכר יותר על מה ששוה דין להשתכר מחצה ולהפסיד מחצה. האיש נמכר בגנבתו ואין האשה נמכרת בגנבתה דאמר קרא ונמכר בגנבתו ולא בגנבתה. תנו רבנן יש בעבריה מה שאין (כן) בעבד עברי שהעבריה יוצאה בסימנין ופודין אותה בעל כרחה ואינה נמכרת ונשנית. מכלל דעבד עברי נמכר ונשנה והתניא בגנבתו ולא בכפלו בגנבתו ולא בזממו בגנבתו כיון שנמכר פעם אחת שוב אי אתה רשאי למכרו. אמר אביי לא קשיא כאן באדם אחד כאן בשני בני אדם. תנו רבנן היתה גנבתו אלף ושוה חמש מאות נמכר. גנבו חמש מאות ושוה אלף אינו נמכר. ר' אליעזר אומר אם היה גנבו כנגד ממכרו נמכר ואם לאו אינו נמכר. דמאי שנא גנבו חמש מאות ושוה אלף דאינו נמכר ונמכר כלו אמר רחמנא ולא חציו הכא נמי ונמכר בגנבתו אמר רחמנא ולא בחצי גנבתו. ופודין אותה בעל כרחה בעל כרחו דאב משום פגם משפחה. עבד עברי נמי ניכפינהו לבני משפחה משום פגם משפחה הדר אזיל ומזבן נפשיה. הכא נמי הדר ומזבין לה הא קתני אינה נמכרת ונשנית: שמות - פרק כב - רמז שמג עדים זוממין אין נמכרין בעבד עברי מאי טעמא אמר רבא בגנבתו ולא בזממו. אם המצא תמצא בידו אין לי אלא ידו גגו חצרו וקרפיפו מנין תלמוד לומר אם המצא תמצא בידו מכל מקום. ותניא נמי וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה אין לי אלא ידה גגה חצרה וקרפיפה מנין תלמוד לומר ונתן בידה מכל מקום. וצריכא דאי אשמעינן גט משום דבעל כרחה אבל גנב אימא לא. ואי אשמעינן גנב משום דקנסא אבל גט אימא לא צריכא. חצרה מה שקנתה אשה קנה בעלה. בכותב לה ועודה ארוסה דין ודברים אין לי בנכסיך, כדרב הונא נחלה הבאה לו לאדם ממקום אחר אדם מתנה עליה שלא יירשנה. רבא אמר אטו ידה מי לא קניא ליה לבעל אלא גיטה וידה באין כאחד הכי נמי גיטה וחצרה באין כאחת. אמר ר' שמעון בן לקיש משום אבא כהן ברדלא קטנה אין לה חצר ואין לה ארבע אמות. ור' יוחנן משום ר' ינאי אמר יש לה חצר ויש לה ארבע אמות. מר סבר חצר משום יד איתרבאי וכי היכי דאית לה יד חצר נמי אית לה. ומר סבר חצר משום שליחות אתרבאי וכי היכי דשליחות לית לה חצר נמי לית לה. ומי איכא למאן לאמר חצר משום שליחות איתרבאי והתניא ידו אי לי אלא ידו וכו' ואי סלקא דעתך חצר משום שליחות איתרבאי אם כן מצינו שליח לדבר עבירה וקיימא לן אין שליח לדבר עבירה. אמר רבינא היכא אמרינן אין שליח לדבר עבירה היכא דשליח בר חיובא הוא אבל חצר דלאו בר חיובא הוא מיחייב שולחה. רב סמא אמר היכא אמרינן אין שליח לדבר עבירה היכא דאי בעי עביד ואי בעי לא עביד אבל חצר דבעל כרחיה מותיב בה מיחייב שולחה. מאי בינייהו כהן דאמר ליה לישראל צא וקדש לי אשה גרושה. איבעית אימא איש דאמר לה לאשה אקיף לי קטן. ומי איכא למאן דאמר חצר לאו משום ידה איתרבאי והתניא אין לי אלא ידה וכו'. לענין גט כולי עלמא לא פליגי דחצר משום ידה איתרבאי כי פליגי לענין מציאה. מר סבר ילפינן מציאה מגט ומר סבר לא ילפינן מציאה מגט. ואיבעית אימא בקטנה כולי עלמא לא פליגי דילפינן מציאה מגט והכא בקטן קא מיפלגי מר סבר ילפינן קטן מקטנה ומר סבר לא ילפינן קטן מקטנה ואיבעית אימא מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי: שנים ישלם תניא ר' יעקב אומר שנים ישלם שלא בשבועה. או אינו אלא בשבועה אמרת לא כך היה דלא ניכתוב רחמנא שנים ישלם בגנב ותיתי בקל וחומר מטוען טענת גנב דבהתירא אתא לידיה אמר קרא לשלם תרי גנב עצמו דבאיסורא אתא לידיה לא כל שכן. אלא שנים ישלם דכתב רחמנא למה לי ואפילו שלא בשבועה. שאלו תלמידיו [את רבן יוחנן בן זכאי] מפני מה החמירה תורה בגנב יותר מבגזלן. אמר להם זה השוה כבוד עבד לכבוד קונו וזה לא השוה כבוד עבד לכבוד קונו כביכול עשה עין של מעלה כאלו אינה רואה ואזן של מעלה כאלו אינה שומעת שנאמר הוי המעמיקים מה' לסתר עצה וגו'. אמר ר' מאיר משלו משל למה הדבר דומה לשני בני אדם שהיו בעיר ועשו משתה אחד זימן את בני העיר ולא זימן את בני המלך ואחד לא זימן לא בני העיר ולא בני המלך. איזהו ענשו מרובה זה שזימן בני העיר ולא זימן את בני המלך: אם המצא תמצא בידו אין מציאה אלא בעדים. בידו אין בידו בכל מקום אלא רשותו (כתוב על ספר כריתות ונתן בידה). משור ועד חמור רבי עקיבא אומר שאין תלמוד לומר חיים אלא להביא את החיה. חיים שנים ישלם ולא מתים שנים ישלם. נמצאת אתה אומר שבעה גנבים הם הראשון שבגנבים גונב דעת בני אדם. המסרב בחברו לארחו ואין בלבו לקראהו. והמרבה לו בתקרובת ויודע בו שאינו מקבל. והפותח חבית. והמעול במדות. והמשקר במשקלות. והמערב את הגירה בתלתן. ואת החול בפול. ואת החומץ בשמן, מפני שאמרו השמן אינו מקבל מעל לפיכך מושחין בו מלכים. ולא עוד אלא מעלין עליו שאם היה יכול לגנוב דעת העליונה גונבה. וכן מצינו באבשלום שגנב שלש גנבות לב אביו ולב בית דין ולב אנשי ירושלים. שנאמר ויגנב אבשלום את לב וכו' וכי מי גדול הגונב או הנגנב הוי אומר הנגנב שהוא יודע שהוא נגנב ומחריש. וכן מצינו שבשעה שעמדו לפני הר סיני לקבל את התורה בקשו לגנוב דעת העליונה כביכול שנאמר כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע ונגנב לב בית דין בידן שנאמר מי יתן והיה לבבם זה להם. ואם תאמר שאין הכל גלוי לפניו והלא כבר נאמר ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו ולבם לא נכון עמו אף על פי כן והוא רחום יכפר עון ואמר כסף סיגים מצופה על חרש שפתים דולקים ולב רע. גנב איסורי הנאה פטור מלשלם. כסות ופירות וכלים (בהמה) חיה ועוף [משלם תשלומי כפל. בהמה] משלם תשלומי ארבעה וחמשה. עבדים ושפחות שטרות וקרקעות אינו משלם אלא קרן. פטר חמור משלם כפל אף על גב שהוא אסור עכשיו יש לו היתר לאחר זמן. תחת השור ישלם חמשה. תחת השה ישלם ארבעה, שנאמר חמשה בקר ישלם תחת השור וגו'. למעלה מהן גונב נפש בני אדם שהוא מתחייב בנפשו. ר' שמעון בן יוחאי אומר משל למה הדבר דומה לאחד שהיה יוצא מבית חברו טעון כלים מצאו חברו ואמר לו מה אתה עושה אמר לו טול חלקך ואל תגיד לאדם. לאחר זמן בא בעל הגנבה ואמר לו משביע אני עליך אם ראית לפלוני יוצא מתוך ביתי טעון כלים ואמר לו שבועה שאיני יודע מה אתה מדבר הרי זה מתחייב בנפשו. עליו הוא אומר חולק עם גנב שונא נפשו וגו'. אבל המתגנב מאחר חברו והלך ושנה דברי תורה אף על פי שהוא נקרא גנב הרי זה זוכה לעצמו ועליו הוא אומר לא יבוזו לגנב וגו'. לסוף נמצא מתמנה על הצבור וישלם שבעתים שנאמר את כל הון ביתו יתן. ואין שבעתים אלא דברי תורה שנאמר אמרות ה' אמרות טהורות וגו': שמות - פרק כב - רמז שמד כי יבער איש למה נאמר עד שלא יאמר יש לי בדין הואיל והבור ממונו והבערה ממונו אם למדת שיהא חייב על ידי בורו לא יהא חייב על ידי הבערה. אם זכיתי מן הדין מה תלמוד לומר כי יבער איש. אלא בא הכתוב ללמדך שהשן מועד לאכול הראוי לו והבהמה מועדת לשבור בדרך הלוכה. מכאן אמרו לעולם אינו חייב עד שיצא המזיק מרשותו והזיק ששמין נזקין בעידית וקל וחומר להקדש. דבר אחר כי יבער וגו' לחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו. שדה או כרם מה כרם יש בו פירות אף שדה יש בה פירות. ושלח את בעירה מכאן אמרו אם מסר צאנו לעבדו או לשלוחו פטור. לחרש שוטה וקטן חייב. ובער בשדה אחר ר' נתן אומר והרי המגדיש בתוך שדה חברו שלא ברשות ויצאה בהמתו של בעל הבית והזיקה קורא אני עליו ושלח את בעירה, תלמוד לומר בשדה אחר. מיטב שדהו ומיטב כרמו של מזיק דברי רבי ישמעאל. רבי עקיבא אומר בא הכתוב ללמדך ששמין נזקין בעידית קל וחומר בהקדש: תניא ושלח זה הרגל וכן הוא אומר משלחי רגל השור והחמור. ובער זה השן וכן הוא אומר כאשר יבער הגלל עד תומו. טעמא דכתב רחמנא משלחי רגל הא לאו הכי במאי מוקמת לה. אי קרן כתיבא אי שן כתיבא. אצטריך סלקא דעתך אמינא אידי ואידי אשן והא דמיכליא קרנא והא דלא מיכליא קרנא קא משמע לן. והשתא דאוקימנא ארגל שן דלא מיכליא קרנא מנא לן. דומיא דרגל מה רגל לא שנא מיכליא קרנא לא שנא לא מיכליא קרנא אף שן נמי לא שנא מיכליא קרנא לא שנא לא מיכליא קרנא. אמר מר ובער זה השן וכן הוא אומר כאשר יבער הגלל טעמא דכתב רחמנא כאשר יבער הגלל עד תומו הא לאו הכי במאי מוקמת לה. אי קרן כתיבא אי רגל כתיבא מהו דתימא אידי ואידי ארגל הא דשלחה שלוחי והא דאזלא ממילא קא משמע לן. השתא דאוקימנא אשן רגל דאזלא ממילא מנא לן. דומיא דשן מה שן לא שנא שלחה שלוחי ולא שנא אזלא ממילא. אף רגל לא שנא שלחה שלוחי לא שנא אזלא ממילא. וליכתוב רחמנא ושלח ולא בעי ובער דמשמע רגל ומשמע שן דכתיב ושן בהמות אשלח בם. אי לאו קרא יתירא הוה אמינא או רגל דהזיקה מצוי או שן דיש הנאה להזיקה. מכדי שקולין הן ויבואו שניהן הי מנייהו מפקת. אצטריך סלקא דעתך אמינא הני מילי היכא דשלחה שלוחי אבל אזלא ממילא לא קא משמע לן. ותולדה דשן מהו נתחככה בכותל להנאתה טנפה פירות להנאתה. מאי שנא שן דיש הנאה להזיקו וממונך ושמירתו עליך הני נמי יש הנאה להזיקן וממונך ושמירתן עליך. אלא תולדה דשן כשן וכי קאמר רב פפא אתולדה דרגל. תולדה דרגל מאי היא הזיקה בגופה דרך הלוכה ובשערה דרך הלוכה או באוכף שעליה או בשליף שעליה. ארבעה דברים מעטה תורה בשמירתן. (כתוב בפסוק כי יפתח איש בור): שמות - פרק כב - רמז שמה מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם מיטב שדהו ומיטב כרמו של ניזק דברי רבי ישמעאל. רבי עקיבא אומר לא בא הכתוב אלא לגבות לנזקין מן העידית קל וחומר להקדש. ורבי ישמעאל אכל שמנה משלם שמנה אכל כחושה משלם שמנה. הכא במאי עסקינן כגון שהיתה עידית דניזק כזיבורית דמזיק. ובהא קמיפלגי רבי ישמעאל סבר בדניזק שיימינן ורבי עקיבא סבר בדמזיק שיימינן. מאי טעמא דרבי ישמעאל נאמר שדה למעלה ונאמר שדה למטה מה שדה האמור למעלה דניזק אף שדה האמור למטה דניזק. ורבי עקיבא סבר מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם דהאיך דקא משלם. ורבי ישמעאל אהני גזרה שוה ואהני קרא. אהני גזרה שוה כדקאמרינן ואהני קרא כגון דאית ליה עידית וזיבורית למזיק ועידית לניזק ולא שויא זיבורית דמזיק כעידית דניזק דלא מצי אמר ליה תא גבי מזיבורית אלא גבי ממיטב. רבי עקיבא אומר לא בא הכתוב וכו'. מאי קל וחומר להקדש אילימא דנגחיה תורא דידן לתורא דהקדש שור רעהו אמר רחמנא ולא שור של הקדש. רבי עקיבא סבר לה כרבי שמעון בן מנסיא דאמר שור של הקדש שנגח שור של הדיוט פטור שור של הדיוט שנגח שור של הקדש בין תם בין מועד משלם נזק שלם. רמי ליה אביי לרבא כתיב מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם מיטב אין מידי אחרינא לא והתניא ישיב לרבות שוה כסף אפילו סובין: כי אתו רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע מבי רב פירשוה כל מילי מיטב הוא דאי לא מזדבן בהא מתא מזדבן במתא אחריתי לבר מארעא דליתיב ליה ממיטב כי היכי דלקפוץ עלה זבינא, הניזקין שמין להן בעידית ובעל חוב בבינונית וכתובת אשה בזיבורית מפני תקון העולם. ניזקין דאורייתא הוא מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם, אמר אביי לא צריכא לרבי ישמעאל דאמר דאורייתא בדניזק שיימינן קא משמע לן מפני תקון העולם בדמזיק שיימינן. רבינא אמר לעולם מתניתין רבי עקיבא דאמר דאורייתא בדמזיק שיימינן ורבי שמעון היא דדריש טעמא דקרא מה טעם הנזקין שמין להם בעידית מפני תקון העולם. דתניא רבי שמעון אומר מפני מה אמרה תורה הנזקין שמין להן בעידית מפני הגזלנין והחמסנין כדי שיאמר למה אני גוזל למה אני חומס למחר בית דין יורדין לנכסי ונוטלין שדה נאה שלי וסומכין על מה שכתוב בתורה מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם. ומפני מה אמרו בעל חוב בבינונית כדי שלא יראה אדם לחברו שדה נאה ודירה נאה ויאמר אקפוץ ואלונו כדי שאגבנו בחובי. אלא מעתה יהא בזיבורית. אתה נועל דלת בפני לוין. מפני מה אמרו כתובת אשה בזיבורית שיותר משאיש רוצה לישא האשה רוצה להנשא. וכי תימא כי היכי דכי מפיק לה איהו תקינו לה רבנן כתובה מניה כי נפקא איהי נמי ליתקני ליה רבנן כתובה מינה. תא שמע אשה יוצאה לרצונה ושלא לרצונה והאיש אינו מוציא אלא לרצונו אפשר לה דמשהי לה בגיטא: כי תצא אש למה נאמר עד שלא יאמר יש לי בדין הואיל וחייב על ידי (קנוין) [קוצים] לא יהא חייב על ידי עצמו אם זכיתי מן הדין מה תלמוד לומר כי תצא אש. אלא בא הכתוב לעשות את האונס כרצון ואת שאינו מתכוין כמתכוין ואת האשה כאיש בכל הנזקין שבתורה. ומצאה קוצים הא לא באו קוצים אלא ליתן שעור ם יש קוצים יש שעור ואם אין קוצים אין שעור. מכאן אמרו עברה את הנהר ואת הדרך ואת הגדר שהוא גבוה מעשרה טפחים והזיקה פטור מלשלם. כיצד עומדין על הדבר רואין אותו כאלו עומד באמצע בית כור ומדליק דברי רבי אלעזר בן עזריה. רבי אליעזר אומר שש עשרה אמה כדרך רשות הרבים. רבי עקיבא אומר חמשים אמה. רבי שמעון אומר שלם ישלם המבער את הבערה הכל לפי הדליקה. מעשה שעברה דליקה את הירדן והזיקה מפני שהיא מרובה אימתי בזמן שקפצה אבל אם היתה מצפצפת ומהלכת אפילו מיל הרי זה חייב. ונאכל גדיש הכל במשמע. וכן סואר של קנים ושל קורות וכן נדבך של אבנים ושל צרורות שהתקינו לסיד. או הקמה אף האילן במשמע או השדה אפילו לחכה את העפר או אפילו היו כלים מטומנין בגדיש והדליקן תלמוד לומר או הקמה או השדה מה שדה בגלוי אף קמה בגלוי. שלם ישלם המבעיר את הבערה למה נאמר לפי שהוא אומר איש איש אין לי אלא איש אשה טומטום ואנדרוגינוס מנין תלמוד לומר המבעיר מכל מקום. אין לי אלא (הבער) [המבעה] והבערה שאר כל המזיקין שבתורה מנין הרי אתה דן בנין אב מבין שניהן. לא הרי הבערה כהרי (הבער) [מבעה] ולא הרי (הבער) [מבעה] כהרי הבערה הצד השוה שבהן שדרכן להזיק ושמירתן עליך וכשהזיק עליך וכשהזיק חב המזיק לשלם תשלומי נזק במיטב הארץ. ארבעה כללות היה רבי שמעון בן אלעזר אומר משום רבי מאיר בנזקין כל מקום שיש רשות למזיק ולא לניזק פטור. לניזק ולא למזיק חייב. לניזק ולמזיק אפילו מיוחדת כגון חצר של שותפין והפונדק חייב. לא לניזק ולא למזיק כגון רשות אחרת על השן ועל הרגל חייב. ועל (השאר) [השור] מועד משלם נזק שלם ותם משלם חצי נזק. בכל מקום שיש רשות לניזק ולמזיק והבקעה ורשות הרבים וכיוצא בהן על הרגל פטור ועל השור מועד משלם נזק שלם ותם משלם חצי נזק. איתמר אשו רבי יוחנן אמר אשו משום חציו. רבי שמעון בן לקיש אומר אשו משום ממונו. רבי שמעון בן לקיש מאי טעמא לא אמר כרבי יוחנן חציו מכחו קא אזלי האי לאו מכחו קא אזיל. ור' יוחנן מאי טעמא לא אמר כר' שמעון בן לקיש ממונו אית ביה מששא האי לית ביה מששא. אמר רבא קרא ומתניתין מסייעי ליה לרבי יוחנן. קרא כי תצא מעצמה שלם ישלם המבעיר שמע מינה אשו משום חציו. מתניתין פתח הכתוב בנזקי ממונו וסיים בנזקי גופו לומר לך אשו משום חציו. ומאן דאית ליה משום חציו אית ליה נמי משום ממונו ואיכא בינייהו לחייבו בארבעה דברים. כי תצא ומצאה קוצים אמר רבא למה לי דכתב רחמנא קוצים גדיש קמה ושדה. צריכא דאי כתב רחמנא קוצים הוה אמינא קוצים הוא דחייבה רחמנא משום דשכיח אש גבייהו ושכיח דפשע אבל גדיש דלא שכיח אש גבייהו ולא שכיח דפשע אימא לא ליחייב. ואי כתב רחמנא גדיש הוה אמינא משום דהפסד מרובה הוא אבל קוצים דהפסד מועט הוא אימא לא ליחייב. קמה דכתב רחמנא למה לי מה קמה שבגלוי אף כל שבגלוי לאפוקי טמון באש דלא. ורבי יהודה דמחייב על נזקי טמון באש קמה למה לי. לרבות כל בעלי קומה. ורבנן נפקא להו מאו הקמה. ורבי יהודה האי מיבעיא ליה לחלק. ורבנן נפקא להו מאו השדה. ורבי יהודה איידי דכתב או הקמה כתב נמי או השדה. שדה דכתב רחמנא למה לי לאתויי לחכה נירו וסכסכה אבניו. וליכתוב רחמנא שדה ולא בעי הנך. אי כתב שדה ולא כתב הנך הוה אמינא מה שבשדה אין שדה גופיה לא קא משמע לן דאפילו לחכה נירו וסכסכה אבניו. אמר ר' שמואל בר נחמן אמר ר' יונתן אין פורענות בא לעולם אלא בזמן שהרשעים בעולם ואינה מתחלת אלא מן הצדיקים תחלה שנאמר כי תצא אש ומצאה קוצים אימתי האש יוצאה בזמן שהרשעים מצויים. ואינה מתחלת אלא מן הצדיקים שנאמר ונאכל גדיש, ואכלה גדיש לא נאמר אלא ונאכל גדיש מלמד שנאכל כבר. יתיב רב אמי ורב אסי אקילעא דרבי יצחק נפחה חד אמר ליה לימא לן מר מילתא דשמעתא וחד אמר ליה לימא לן מר מילתא דאגדתא. פתח למימר שמעתא ולא שביק ליה מר. פתח למימר אגדתא ולא שביק ליה מר. אמר להו אמשול לכם משל למה הדבר דומה לאדם שיש לו שתי נשים אחת ילדה ואחת זקנה ילדה מלקטת לו לבנות וזקנה מלקטת לו שחורות נמצא קרח מכאן ומכאן. אמר להן אימא לכון מילתא דשויא לתרוייכו כי תצא אש מעצמה שלם ישלם המבעיר את הבערה אמר הקב"ה אני הצתי אש בציון שנאמר ויצא אש בציון ואני עתיד לבנותה באש שנאמר ואני אהיה לה נאם ה' חומת אש סביב לה ולכבוד אהיה בתוכה. שמעתתא פתח הכתוב בנזקי ממונו וסיים בנזקי גופו לומר לך אשו משום חציו (כתוב בפסוק כי יפתח איש בור): שמות - פרק כב - רמז שמו ובער בשדה אחר וגו' ירדה כדרכה והזיקה משלם מה שהזיקה כיצד שמין בית סאה באותה שדה כמה היתה יפה וכמה היא יפה. רבי אומר אכלה פירות גמורים משלם פירות גמורים אם סאה סאה אם סאתים סאתים. מנא הני מילי אמר קרא ובער בשדה אחר מלמד ששמין על גב שדה אחרת. האי מיבעיא ליה בשדה אחר לאפוקי ברשות הרבים אם כן ניכתוב רחמנא בשדה חברו אי נמי בשדה של אחר מאי בשדה אחר מלמד ששמין על גב שדה אחרת. אימא כולו להכי הוא דאתא לאפוקי רשות הרבים מנא לן אם כן ליכתוב גבי תשלומין מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם [בשדה אחר] למה לי דכתב רחמנא גבי ובער שמע מינה תרתי. היכי שיימינן אמר ר' יוסי בר חנינא סאה בששים סאין חזקיה אמר קלח בששים קלחים רבי ינאי אמר תרקב בששים תרקבים ואין שמין קב בפני עצמו מפני שמשביח ניזק ולא קב בבית כור מפני שפוגם ניזק אלא בששים: כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים. כי יתן איש אל רעהו כלל. כסף או כלים פרט. וגונב מבית האיש כלל. כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש דבר המיטלטל וגופו ממון אף כל דבר המיטלטל וגופו ממון, יצאו קרקעות שאינן מיטלטלין, יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות יצאו שטרות שאין גופן ממון, הקדש אמר קרא רעהו ולא של הקדש: אין נשבעין על טענת חרש שוטה וקטן דאמר קרא כי יתן איש אל רעהו ואין נתינת קטן כלום. הטענה שתי כסף אמר רב כפירת טענה שתי כסף ושמואל אמר טענה עצמה שתי כסף דאפילו לא כפר אלא בפרוטה ולא הודה אלא בפרוטה חייב. אמר רבא דיוקא דמתניתין כוותיה דרב וקראי כוותיה דשמואל. דיוקא דמתניתין כרב דתנן הטענה שתי כסף וההודאה שוה פרוטה ואילו כפירת טענת פרוטה לא קתני. ותנן נמי (האונאה) [ההודאה] בפרוטה ואילו כפירה בפרוטה לא קתני. וקראי כוותיה דשמואל דכתיב כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים מה כלים שנים אף כסף שנים מה כסף דבר חשוב וכו' וקאמר רחמנא כי הוא זה. ורב אמר לך ההוא מיבעיא להודאה במקצת הטענה. ושמואל אמר לך כתיב הוא וכתיב זה דאי כפר במקצת והודה במקצת חייב. ורב חד להודאה במקצת הטענה וחד להודאה ממין הטענה. ושמואל לאו ממילא שמעת מינה דחסרה לה טענה אלא אמר לך רב כסף כי אתא מעיקרא לכפירה הוא דאתא. דאם כן ליכתוב רחמנא כי יתן איש אל רעהו כלים לשמור ואנא אמינא מה כלים שנים אף כל שנים כסף דכתב רחמנא למה לי אם אינו ענין לטענה תנהו ענין לכפירה. ושמואל אמר לך אי כתב רחמנא כלים ולא כתב כסף הוה אמינא מה כלים שנים אף כל שנים אבל דבר חשוב לא בעינן קא משמע לן. הטענה שתי כסף אמר רב נחמן אמר שמואל לא שנו אלא בטענת מלוה והודאת הלוה אבל לעדות עד אחד אפילו לא טענו אלא בפרוטה חייב מאי טעמא דכתיב לא יקום עד אחד באיש וגו' לכל עון ולכל חטאת הוא דאינו קם אבל קם הוא לשבועה ותניא כל מקום ששנים מחייבין אותו ממון אחר מחייבו שבועה. הגונב הקדש מבית בעלים פטור מאי טעמא וגונב מבית האיש ולא מבית הקדש. רבי שמעון אומר קדשים שחייב באחריותן חייב מאי טעמא וגונב מבית האיש: כי יתן איש אל רעהו כסף רבי ישמעאל אומר עד שיפקיד אצלו ויאמר לו הא לך שמור לי זה. אבל אם אמר לו [תן] עיניך בו הרי זה פטור. כסף או כלים מה כסף שדרכו להמנות אף כלים שדרכו להמנות מכאן אמרו כל טענה שאינה במדה במשקל ובמנין אינה טענה. רבי נתן אומר כסף להביא כסף מעשר כלים להביא כלים. אין לי אלא כסף וכלים שאר כל דבר מנין תלמוד לומר לשמור להביא כל דבר שהוא צריך שמירה. וגונב מבית האיש אם ימצא הגנב ישלם שנים אימתי בזמן שלא נמצא ברשותו אבל אם נמצא ברשותו שומע אני ישבע ויהא פטור תלמוד לומר אם המצא תמצא בידו הגנבה מכל מקום. הא אין עליך לומר כלשון אחרון אלא כלשון ראשון. וגונב מבית האיש לפטור הגונב מאחר הגנב. אם ימצא הגנב ישלם שנים הגנב ישלם תשלומי כפל והגזלן אינו משלם אלא קרן מה ראתה תורה להחמיר על הגנב יותר מן הגזלן רבי יוחנן בן זכאי אומר הגזלן השוה את העבד לקונו וכו'. ואם לא ימצא הגנב למה נאמר ממשמע שנאמר אם ימצא הגנב וגו' שומע אני אם ימצא הגנב פטור בעל הבית מכל דבר ומה תלמוד לומר אם לא ימצא הגנב שומע אני שאם נמצא הגנב ואין לו לשלם לא יאמר לו בעל הגנבה בוא והשבע לי שלא היה בלבך למכרם. לכך נאמר אם לא ימצא הגנב שאם נמצא הגנב בעל הבית פטור מכל דבר. ונקרב בעל הבית שומע אני ישאל באורים ותומים תלמוד לומר אשר ירשיעון אלקים לא אמרתי אלא אלקים שהן מרשיעים. ונקרב בעל הבית בשבועה. אתה אומר בשבועה או בשבועה ושלא בשבועה. הרי אתה דן נאמר כאן שליחות יד וכו' מה להלן שבועה אף כאן שבועה. מה להלן ביו"ד ה"א אף כאן ביו"ד ה"א. מה כאן בבית דין אף להלן בבית דין, מה להלן לצרכה אף כאן לצרכה, מה כאן על כל דבר פשע אף להלן על כל דבר פשע. אם לא שלח ידו במלאכת רעהו לצרכה. אתה אומר לצרכה או לצרכה ושלא לצרכה תלמוד לומר על כל דבר פשע. שבית שמאי מחייבין על מחשבות הלב בשליחות יד שנאמר על כל דבר פשע. ובית הלל אין מחייבין אלא משעה ששלח יד לכך נאמר אם לא שלח ידו במלאכת רעהו לצרכו: תנו רבנן אם ימצא הגנב בטוען טענת גנב הכתוב מדבר. או אינו אלא בגנב עצמו. כשהוא אומר אם לא ימצא הגנב הרי עצמו אמור הא מה אני מקיים אם ימצא הגנב הוי אומר בטוען טענת גנב הכתוב מדבר. תניא אידך אם ימצא הגנב בגנב עצמו הכתוב מדבר או אינו אלא בטוען טענת גנב כשהוא אומר אם לא ימצא הגנב הרי טוען טענת גנב אמור הא מה אני מקיים אם ימצא הגנב בגנב עצמו הכתוב מדבר. דכולי עלמא מיהת אם לא ימצא הגנב בטוען טענת גנב הכתוב מדבר. מאי משמע אמר רבא אם לא ימצא כמה שטען אלא הוא עצמו גנבו ישלם שנים. וממאי דבשבועה דכתיב ונקרב בעל הבית אל האלקים בשבועה. או אינו אלא לדין. נאמר שליחות יד למעלה ונאמר שליחות יד למטה מה להלן לשבועה אף כאן לשבועה. בשלמא למאן דאמר חד בגנב וחד בטוען טענת גנב וכו' תרי קראי למה לי. חד למעוטי טוען טענת אבד. ואידך נפקא ליה מגנב הגנב. ואידך מיבעיא ליה לכדרבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן הטוען טענת גנב בפקדון וטבח ומכר משלם תשלומי ארבעה וחמשה. ואידך דר' חייא בר אבא מנא ליה אמר לך היקשא הוא ואין משיבין על ההיקש. בשלמא למאן דאמר חד בגנב וחד בטוען טענת גנב נפקא ליה גנב עצמו מהכא אלא למאן דאמר תרוייהו בטוען טענת גנב גנב עצמו מנא ליה, וכי ת