במדבר - פרק יט - המשך רמז תשנט פרשת חקת: רבי תנחום בר חנילאי פתח אמרות ה' וגו' אמרות ה' אמרות אמרות בשר ודם אינן אמרות, בנוהג שבעולם מלך ב"ו נכנס למדינה ובני המדינה מקלסין אותו וערב לו קילוסן אמר למחר אני בונה לכם דימוסיאות ומרחצאות למחר אני מכניס לכם אמת המים ישן הוא ולא עמד היכן הוא היכן אמרותיו, אבל הקב"ה אינו כן אלא וה' אלקים אמת, מהו אמת שהוא אלקים חיים ומלך עולם. טהורות רבי יודן בשם רבי יוחנן ורבי ברכיה בשם רבי (אבא) [אלעאי] ורבי (עקיבא) [יעקב] בשם רבי יהושע בן לוי מצינו שעקם הכתוב שתים ושלש תיבות בתורה כדי שלא להוציא דבר טומאה מפיו הה"ד מכל הבהמה הטהורה וגו' ומן הבהמה אשר טמאה היא אין כתיב כאן אלא אשר איננה טהורה. אמר רבי יודן בר מנשה אף כשבא לפתוח בסימני בהמה טמאה פתח להלן בסימני, טהרה את הגמל כי לא מפריס פרסה אין כתיב כאן אלא כי מעלה גרה הוא וכן בארנבת ושפן וחזיר. כתף צרוף בעליל לארץ מזוקק שבעתים רבי חנן בר (פפי) [פזי] פתר קריא בפרשת פרה שיש בה משבעה שבעה, שבע פרות, שבע הזאות, שבע שרפות, שבעה כבוסים, שבעט טמאים, שבעה טהורים, שבעה כהנים, אם יאמר לך אדם חסרים הן, אמור לו אף משה ואהרן היו בכלל. מי יתן טהור מטמא לא אחד כגון אברהם מתרח חזקיה מאחז מרדכי משמעי ישראל מאומות העולם הבא מהעולם הזה מי עשה כן מי גזר כן מי צוה כן לא יחידו של עולם. תמן תנינן בהרת כגרים טמא פרח בכולו הרי הוא טהור מי עשה כן וכו'. תמנן תנינן האשה שמת ולדה בתוך מעיה והושיטה החיה את ידה ונגעה בו החיה טמאה טומאת שבעה והאשה טהורה עד שיצא הולד, המת בבית הבית טהור, טצא מתוכו הרי הוא טמא, מי עשה כן וכו'. תמן תנינן כל העוסקין בפרה מתחלה ועד סוף מטמאין בגדים [והיו פוסלים אותה במלאכה] והיא עצמה מטהרת טמאים אלא אמר הקב"ה חוקה חקקתי גזרה גזרתי אי אתה רשאי לעבור על גזרתי. זאת חקת התורה רבי יצחק פתח כל זה נסיתי בחכמה אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני, אמר שלמה על כל התורה כולה עמדתי ועל פרשה זו של פרה כיון שהייתי מגיע בה הייתי דורש בה חוקר בה ושואל בה אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני. מי כהחכם זה משה דכתיב ביה עיר גבורים עלה חכם וגו' יודע פשר דבר שפירש התורה לישראל. חכמת אדם תאיר פניו רבי מני דשאב ורבי יהושע דסיכנין בשם רבי לוי אמר על כל דבר ודבר שיצא מפי הקב"ה כשהיה אומר למשה היה אומר לו טומאתו וטהרתו, כיון שהגיע לפרשת אמור אל הכהנים אמר לפניו רבש"ע ואם נטמא במה היא טהרתו, ולא השיבו, באותה שעה נת כרמו פניו של משה שנאמר ועוז פניו ישונא, כיון שהגיע לפרשה זו של פרה אמר ליה הקב"ה משה אותה האמירה שאמרתי לך אמור אל הכהנים ואמרת לי אם נטמא במה היא טהרתו ולא השבתיך זו היא טהרתו ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת. משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו (שלשה) שמו עדותיו וחק נתן למו. שמענו במשה שנכתבה תורה לשמו שנאמר זכרו תורת משה עבדי. בשמואל נכתב לו שנאמר ויכתוב בספר וינח לפני ה'. אבל באהרן לא שמענו אלא מלמד שנתנה לו פרשה זאת שלא תזוז ממנו ולא מבניו ולא מבני בניו עד סוף כל הדורות ואיזו זו זאת חקת התורה. רבי (יהודה) [יהושע] דסיכנין בשם רבי לוי ארבעה דברים יצר הרע משיב עליהם ובכולם כתיב בהם חקה ואלו הן, אשת אח וכלאים ושעיר המשתלח ופרה אדומה (כתוב ברמז תקע"ז): זאת חקת התורה. כותי אחד שאל את רבן יוחנן בן זכאי אמר ליה אלין מלין דאתון עבדין נראין כמין כשפים, מביאין פרה ושורפין אותה וכותשין אותה ונוטלין אותה אפר ואחד מכם מטמא למת ומזין עליו שתים ושלש טיפין ואומר לו טהרת, א"ל נכנס רוח תזזית באותו האיש מימיו, א"ל ומה עושין לו, [א"ל] מביאין עיקרין ומעשנין תחתיו ומרביצין עליו מים והיא בורחת, א"ל ישמעו אזניך מה שפיך מדבר, כך הרוח הזו רוח טומאה היא דכתיב וגם את הנביאים ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ, וכיון שיצא אמרו לו תלמידיו [רבי] לזה דחית בקנה לנו מה אתה משיב, א"ל חייכם לא המת מטמא ולא המים מטהרין אלא אמר הקב"ה חוקה חקקתי גזרה גזרתי אי אתה רשאי לעבור על גזרתי. תמן תנינן אבא שאול אומר כבשי פרה כהנים גדולים עושין אותם משל עצמן ולא היה אחד מהם מוציא פרתו בכבשו של חברו אלא סותרו וחוזרו ובונה אותו משלו, רב אחא בר חנינא אמר יותר מששים בכדי זהב היא יוצא עליו וכולם שחצים היו, והתנינן שמעון הצדיק עשה שתי פרות, ולא בכבש שהוציא את הראשונה הוציא את השניה, אית לך למימר על אותו [צדיק] שהיה שחץ, רבי אבין בשם רבי אלעזר אומר משום סלסול פרה: ויקחו אליך. א"מ הקב"ה משה לך אני מגלה טעמיה אבל לאחרים חוקה. כתיב והיה ביום ההוא לא יהיה אור יקרות וקפאון, הדברים שמכוסים מכל בעולם הזה עתידין הן להיות צפים לכם כהדין בולוס. הדא הוא דכתיב והולכתי עורים בדרך לא ידעו בנתיבות לא ידעו אדריכם אשים מחשך לפניהם לאור ומעקשים למישור אלה הדברים עשיתים ולא עזבתים. אלה הדברים אעשה אין כתיב כאן אלא עשיתים כבר עשיתים גליתים לרבי עקיבא וחבריו. אמר רבי אחא דברים שלא נגלו לו למשה נגלו לרבי עקיבא שנאמר וכל יקר ראתה עיני זה רבי עקיבא. ויקחו אליך רבי יוסי בר חנינא אומר רמז שכל הפרות כלות ושלו קיימת. רבי אחא בשם רבי יוסי חנינא אומר בשעה שעלה משה למרום שמע קולו של הקב"ה שיושב ועוסק בפרשת פרה ואומר הלכה בשם אומרו, אליעזר בני אומר פרה בת שתים עגלה בת שנתה, אמר משה לפני הקב"ה רבון העולמים העליונים והתחתונים ברשותך ואתה יושב ואומר הלכה משמו של בשר ודם, א"ל משה צדיק אחד עתיד לעמוד בעולמי ועתיד לפתוח בפרשת פרה תחלה, רבי אליעזר אומר פרה בת שתים עגלה בת שנתה, אמר לפניו רבש"ע יהי רצון שיצא מחלצי א"ל הקב"ה חייך שיצא מחלציך הה"ד ושם האחד אליעזר ושם אותו המיוחד אליעזר. פרה אדומה מפני מה כל הקרבנות באים זכרים והיא נקבה, אמר רבי אייבו משל לבן שפחה שטנף פלטין של מלך אמר המלך תבוא אומו ותקנח הצואה, כך אמר הקב"ה תבוא פרה ותכפר על מעשה העגל. פרה זו מצרים שנאמר עגלה יפהפיה מצרים. אדומה זו בבל שנאמר אנת הוא רישא דדהבא. תמימא זו מדי. אמר רבי חייא בר אבא מלכי מדי תמימים היו אין להקב"ה עליהם אלא עבודת אלילים שקבלו מאבותיהם בלבד. אשר אין בה מום זה יון, אלכסנדרוס מוקדון כד חמא לשמעון הצדיק הוה קאים ליה על רגלוהי ואמר בריך אלהא דשמעון הצדיק, אמרו לו בני פלטין דידיה מן קמי יהודאי את קאים, אמר להון כד אנא נחית לקרב כדמותיה אנא חמי ונצח. אשר לא עלה עליה עול זה זו מלכות רביעיתצ שלא קבלו עליהן עול של הקב"ה, ולא דיה שלא קבלה אלא מחרפת ומגדפת ואומר מי לי בשמים. ונתתם אותה אל אלעזר הכהן אל אל עוזר. והוציא אותה אל מחוץ למחנה מלמד שהוא עתיד לדחוץ את שרה של כרך גדול ממחיצתו. ושחט אותה לפניו שנאמר כי זבח לה' בבצרה וגו', א"ר ברכיה טבח גדול בארץ יהיה. ושרף את הפרה לעיניו ויהיבת ליקודת אשא. את עורה ואת בשרה וגו' היא ודוכסיה ואיפרכיה ואיסתרטליטיה כד"א הונך ועזבוניך מערבך מלחיך וחובליך מחזיקי בדקך ועורבי מערבך. אמר שמואל בר רב יצחק אפילו אותם שהם מקהלי ובאו ונדבקו בקהלך אף הם יפלו בלב ימים ביום מפלתך, דבר אחר פרה אלו ישראל שנאמר כי כפרה סוררה סרר ישראל. אדומה אלו ישראל שנאמר אדמו עצם מפנינים. תמימה אלו ישראל שנאמר יונתי תמתי, אשר אין בה מום אלו ישראל שנאמר כלך יפה רעיתי ומום אין בך. אשר לא עלה עליה עול זה דורו של ירמיה שלא קבלו עליהם עולו של הקב"ה: ונתתם אותה אל אלעזר הכהן זה ירמיה שנאמר מן הכהנים אשר בענתות, והוציא אותה אל מחוץ למחנה ועמה הגלי לבבל. ושחט אותה לפניו ואת בני צדקיהו שחטו לעיניו ואת עיני צדקיהו עור: ושרף את הפרה לעיניו וישרוף את בית ה' ואת בית המלך. את עורה ואת בשרה ואת דמה על פרשה ישרוף ואת כל בתי ירושלים ואת כל הבית הגדול שרף באש, ולמה הוא קורא אותו הבית הגדול, אלא זה בית מדרשו של רבן יוחנן בן זכאי ששם היו מתנין גדולתו של הקב"ה, ולקח זה נבוכדנצר. עץ ארז ואזוב ושני תולעת זה חנניה מישאל ועזריה. והשליך אל תוך שרפת הפרה קטל המון שביבא די נורא. ואסף זה הקב"ה דכתיב ביה ונשא נס לגוים ואסף נדחי ישראל. איש זה הקב"ה דכתיב ביה ה' איש מלחמה, טהור זה הקב"ה דכתיב טהור עינין מראות ברע. את אפר הפרה אלו גליותיהם של ישראל. והניח אל מחוץ למחנה במקום טהור זה ירושלים שהיא טהורה: והיתה לעדת בני ישראל למשמרת, לפי שבעולם הזה ישראל מיטמאין ומיטהרין על ידי כהן אבל לעתיד לבוא הקב"ה עתיד לטהרן ומה טעם וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם וגו': וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר זאת חקת התורה אשר צוה ה' לאמר. יש פרשיות שכולל בתחלה ופורט בסוף פורט בתחלה וכולל בסוף וזו כללה בתחלה וכללה בסוף, ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש פרט, אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל כלל, דאת חקת התורה כלל, ויקחו אליך פרה אדומה תמימה פרט, כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט. זאת חקת רבי אליעזר אומר נאמר כאן חקה ונאמר להלן חקה מה חקה האמורה להלן בבגדי לבן אף חקה האמורה כאן בבגדי לבן הכתוב מדבר. שאלו [תלמידיו את] רבי יוחנן בן זכאי באיזו כלים פרה נעשית אמר להם בבגדי זהב, אמרו לו והלא למדתנו רבינו בבגדי לבן, אמר להן מה שראו עיני ושרתו ידי שכחתי ק"ו למה שלמדתי, וכל כך למה (לחזק) [לחדד] את התלמידים, וי"א הלל הזקן היה אלא שלא היה יכול לומר מה ששרתו ידי, דבר אל בני ישראל משל צבור היתה פרה באה ואינה באה משל יחידים ולא משל גרים ולא משל נשים ולא משל עבדים. ומנין לרבות את כולם שישקלו או שישתתפו, אמרת וידבר ה' אל משה לרבות את היחידים. דבר אל בני ישראל לרבות את הגרים, ואמרת אליהם ריבה נשים ועבדים, ובצד השני אתה אומר בני ישראל להזהיר גדולים על הקטנים להנהיגם במצות. אין לי אלא הזאת מימיה שאין כשרה באשה כבאיש ואין כשרה אלא ביום, מנין לרבות שחיטתה [וקבלת דמה] והזאת דמה ושפרתה והשלכת עץ ארז ואזוב ושני תולעת ת"ל תורת. יכול שאני מרבה אף אסיפת אפרה ומלוי מים וקידוש ת"ל זאת, ומה ראית אחר שריבה הכתוב ומיעט [אמרת] אנו למדין כולם מהזאת [דמה) [מימיה] מה הזאתה מיוחדת שאין כשרה באשה כבאיש ואין כשר אלא ביום אף אני אביא שחיטתה והזאתה ושרפתה וכו' (כדלעיל), ומוציא אני אסיפת אפרה בלילה. שלשה מינין שבפרה מעכבים דכתיב חקה. ויקחו אליך מתרומת הלשכה. אליך שתהא גזבר לדבר, כשם שהיה משה גזבר לדבר כך היה אהרן גזבר לדבר. כיוצא בו אתה אומר בשמן המשחה. תני רבי שילא מאי טעמא דר' אליעזר דאמר פרה אדומה אינה נקחית מן הנכרים דכתיב דבר אל בני ישראל ויקחו אליך בני ישראל יקחו ואין הנכרים יקחו וכו' (כתוב ברמז שס"ד). וחכמים אומרים עגלה בת שתים ופרה בת שלש ובת ארבע, ר' מאיר אומר אף בת ה' כשרה, וזקנה כשרה אלא שאין ממתינן לה שמא תשחיר שלא תפסול. פרה שומע אני שחורה ולבנה. ת"ל תמימה תמימה לאדמימות, או תמימה למומין, כשהוא אומר אשר אין בה מום וגו' הרי מומין אמורין, הא מה ת"ל תמימה תמימה לאדמומית. ויקחו אליך פרה שלא יקחו עגלה ויגדלו אותה, מעשה שלק חו פרה עוברה אדומה מן הנכרים והיו משמרין אותה עד שהיתה בת ג' שנים וחוזרין ולוקחין אותה מתרומת הלשכה לקיים מה שנאמר ויקחו אליך פרה שלא יקחו עגלה ויגדלוה. רבי אליעזר אומר אין לוקחין אותה מן הנכרים ומעשה שלקחו פרה מן הערביים והיו קורין אותה דמת דמת והיא רצה ובאת. ר' יהושע בן בתירא אומר אפילו אחת בראשה ואחת בזנבה פסולה. ר' עקיבא אומר אפילו יש בה הרבה כשרה ובלבד שיעבירם אבל אם היו שנים לתוך גומא אחת פסולה מפני שהיא כמין קרחת. השינים והלשון אין פוסלין בפרה, הקרנים והטלפים הרי זה יגרר ואם גרר בזכר הרי פסול. פרה שגלגל עיניה משחיר היו מביאין פרות אחרות ומעמידין אותה בתוכן אם דומה גלגל עיניה לאחת מהן הרי זו כשרה ואם לאו פסולה: במדבר - פרק יט - רמז תשס אשר אין בה מום. ויהא [מום] פוסל בעגלה מק"ו ומה פרה שאין השנים פוסלין בה מום פוסל בה, עגלה שהשנים פוסלות בה אין דין שיהא מום פוסל בה, ת"ל אשר אין בה מום, בה מום פוסל ואין מום פוסל בעגלה. ולא יהו שאר עבודות פוסלות בה, אלמה אמר רב יהודה אמר רב הניח עליה עורה של שקין פסולה ובעגלה עד שתמשוך. שאני פרה דילפי עול עול מעגלה. עגלה נמי תיתי עול עול מפרה, הא מיעט רחמנא בה. בעגלה נמי כתיב בה, ההוא למעוטי קדשים דלא פסלה בהו עבודה. אמר רב יהודה הניח עליה עודה של שקין פסולה וכו'. מיתיבי עול אין לי אלא עול שאר עבודות מנין, אמרת ק"ו ומה עגלה שאין מום פוסל בה עבודה פוסלת בה, פרה שמום פוסל בה אינו דין ששאר עבודות פוסלות בה, ואם נפשך לומר נאמר כאן עול ונאמר להלן עול מה להלן שאר עבודות פוסלות בה אף כאן, מאי אם נפשך לומר, וכי תימא איכא למיפרך מה לעגלה שכן שנים פוסלות בה, אי נמי קדשים יוכיחו שמום פוסל בהן ואין עבודה פוסלת בה, נאמר כאן עול ונאמר להלן עול וכו', וממקום שבאת מה להלן עד שתמשוך אף כאן עד שתמשוך, תנאי היא [דאיכא דמייתי לה מעגלה] ואיכא דמייתי לה מגופה דפרה, דתניא עול אין לי אלא עול שאר עבודות מנין, ת"ל אשר לא עלה עליה עול מכל מקום, א"כ מה ת"ל עול, עול פוסל בין בשעת עבודה בין שלא בשעת עבודה, שאר עבודות אינן פוסלות אלא בשעת עבודה. ואימא אשר לא עלה עליה כלל, עול פרט, כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט עול אין מידי אחרינא לא, אשר ריבויא הוא: אשר אין בה מום. למה נאמר הא עד שלא נאמר יש לי בדין ומה מקודשין שאין מלאכה פוסלת בהן מומין פוסלין בהן, פרה שמלאכה פוסלת בה אינו דין שיהא מום פוסל בה. לא אם אמרת במוקדשין שעשיתן בטהרה לפיכך מום פוסל בהן, תאמר בפרה שעשיתה בטומאה לפיכך לא יהא מום פוסל בהן, הרי פסח יוכיח שעשיתו בטומאה ומום פוסל בו והוא יוכיח לפרה שאע"פ שעשיתה בטומאה יהא מום פוסל בה, לא אם אמרת בפסח שיש לו זמן קבוע לפיכך מום פוסל בו, תאמר בפרה שאין לה זמן קבוע לפיכך לא יהא מום פוסל בה, ת"ל אשר אין בה מום. איסי בן (יעקב) [עקביא] אומר אשר אין בה מום למה נאמר, הא עד שלא יאמר יש לי בדין, ומה מוקדשין שאין נפסלין בשחור ולבן מום פוסל בהן, פרה שנפסלה בשחור ובלבן אינו דין שיהא מום פוסל בה. אם זכיתי מן הדין מה ת"ל אשר אין בה מום, שהיה בדין לעגלה שתסל במומין ומה מוקדשין שאין מלאכה פוסלת בהן מום פוסל בהן, עגלה (ערופה) שמלאכה פוסלת בה אינו דין שיהא מום פוסל בה, תלמוד לומר שאין אין בה מום, בה אין מום הא אם יש מום בעגלה הרי זו כשרה, ורבי יהודה בן בתירה אומר ומה חטאת העוף שמקריביה טהורין אין מום פוסל בה פרה שמקריביה טמאין אינו דין שלא יהא מום פוסל בה, ת"ל אשר אין בה מום, בה אין מום הא אם יש (בעבודה) [בעובדיה] הרי זו כשרה. א"ר יאשיה נמתי לפני רבי יהודה בן בתירא כיצד המום (בעבודה) [בעובדיה] הראני בין שתי אצבעותיו יוצא ולו שתי זנבות. אשר לא עלה עליה עול בעול שלא לעבודה הכתוב מדבר, ואם תאמר בעול של עבודה, אמרת קל וחומר ומה עגלה שאין המום פוסל בה עול פוסל בה. פרה שהמום פוסל בה אינו דין שיהא עול פוסל בה, הרי מוקדשין יוכיחו שהמום פוסל בהן ואין העול פוסל בהן והן יוכיחו לפרה שאע"פ שהמום פוסל בה לא יהא עול פוסל בה. לא אם אמרת במוקדשין שאין נפסלין בשחור ובלבן לפיכך אין העול פוסל בה, תאמר בפרה שנפסלת בשחור ולבן לפיכך יהא עול פוסל בה, ת"ל אשר לא עלה עליה עול בעול שאינו של עבודה הכתוב מדבר. ומנין לעשות שאר מלאכה כעול, אמרת קל וחומר ומה עגלה שאין המום פוסל בה עשה בה שאר מלאכה כעול, פרה שהמום פוסל בה אינו דין שנעשה בה שאר מלאכה כעול, או חלוף ומה פרה שהמום פוסל בה לא עשה בה שאר מלאכה כעול, עגלה שאין המום פוסל בה אינו דין שלא נעשה בה שאר מלאכה כעול, ת"ל אשר לא עובד בה. דנתי וחלפתי בטל החלוף זכיתי לדון בתחלה ומה עגלה שאין המום פוסל בה עשה בה שאר מלאכה כעול, פרה שהמום פוסל בה אינו דין שנעשה בה שאר מלאכה כעול. אשר לא עלה עליה עול, עול פוסל, נתן עליה ידו ועברה מכאן ולהלן הרי זו פסולה, היתה עוברת בנהר או עלתה במעלה או יורדת בירידה נתלה בזנבה לסעדה כשרה, סתם עינו פסולה, קשרה במוסרה כשרה, כפפה ונתנה בין קרניה הרי זו פסולה. פרש עליה מפני החמה ומפני הדבורים הרי זו כשרה, עשה לה סנדלין בשביל שלא תחלק הרי זו כשרה, שכן עליה עוף כשרה, עלה עליה זכר לדעת הבעלים פסולה, שלא לדעת הבעלים כשרה: ונתתם אותה אל אלעזר הכהן. אותה אל אלעזר ולא לדורות לאלעזר. איכא דאמרי לדורות בכהן הדיוט ואיכא דאמרי בכהן גדול, בשלמא למ"ד בכהן הדיוט שפיר אלא למאן דאמר בכהן גדול מנא ליה, גמר חוקה חוקה מיום הכפורים. והוציא אותה שלא יוציא אחרת עמה כדתנן לא היתה פרה רוצה לצאת אין מוציאין עמה שחורה שלא יאמרו שחורה שחטו ולא אדומה שלא יאמרו שתים שחטו. רבי אומר לא מן השם הוא זה אלא משום שנאמר אותה אותה לבדה. ותנא קמא נמי הא כתיב אותה, מאן תנא קמא רבי שמעון היא דדריש טעמא דקרא. מאי בינייהו איכא בינייהו דאפיק חמור בהדה. ושחט אותה שלא ישחוט אחרת עמה. לפניו לרב שלא יסיח דעתו ממנה, לשמואל שיהא זר שוחט ואלעזר רואה. ולקח אלעזר הכהן לשמואל לאהדורי לאלעזר, לרב הוי מעוט אחר מעוט לרבות דאפילו בכהן הדיוט. ולקח הכהן עץ ארז וגו' לשמואל דאפילו בכהן הדיוט, לרב איצטריך סלקא דעתך אמינא הואיל ולאו גופה דפרה נינהו לא ניבעי כהן כלל קא משמע לן. וכבס בגדיו הכהן בכהונו. וטמא הכהן עד הערב בכהונו לדורות. הניחא למאן דאמר לדורות בכהן הדיוט, אלא למאן דאמר לדורות בכהן גדול השתא כהן גדול בעינן בכהונו הדיוט בכהונו מיבעיא, מלתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא. ואסף איש טהור איש להכשיר את הזר. טהור להכשיר את האשה. והניח מי שיש לו דעת להניח יצא חרש שוטה וקטן שאין בהן דעת להניח: במדבר - פרק יט - רמז תשסא ונתתם אותה אל אלעזר הכהן. זו נעשית באלעזר ושאר כל הפרות בכהן גדול דברי רבי מאיר. רבי יוסי ורבי שמעון ורבי (אבין) [אליעזר בן יעקב] אומרים זו נעשית באלעזר ושאר כל הפרות בין בכהן גדול בין בכהן הדיוט. ונתתם אותה אל אלעזר יכול אף של דורות לאלעזר, ת"ל אותה, אותה המכהן בבגדים דברי רבי חנינא. א"ל רבי יונתן בן המשולם ומה תלמוד לומר לאלעזר, א"ל ר' חנינא תמהני עליך יונתן שאמרת דבר זה אלו שני אלעזר בתורה הייתי אומר אלעזר כהן ואלעזר ישראל ומה ת"ל הכהן, הכהן המכהן בבגדים. אמרו פעם אחת שאלו שאלו את הלל באיזה לבוש הפרה נשרפת, אמר להם בגדול, אמרו לו אינה נשרפת אלא בלב, אמר להם אני ראיתי את יהושע בן פרחיה ששרפה בגדול, א"ל אנו ראינו ששרפה בלבן, אמר להם אתם אומרים משמו ואני אומר משמו מי יוכיח, אמרו ליה לך לתורה מי שרף פרה ראשונה אמר להם אלעזר א"ל וכי לובש אלעזר בגדי גדול בימי אביו, אמר להם אל תבוזו שכחה לאדם שאם מה שראו עיני שכחתי מה ששמעו אזני לא אשכח מה ת"ל הכהן שהוא מכהן בבגדים. ושחט אותה, תנו רבנן פרה בשחיטה כשרה בעריפה פסולה, עגלה בעריפה כשרה בשחיטה פסולה, נמצא כשר בפרה פסול בעגלה כשר בעגלה פסול בפרה. ותהא פרה כשרה בעריפה מקל וחומר ומה עגלה שלא הוכשרה בשחיטה הוכשרה בעריפה, פרה שהוכשרה בשחיטה אינו דין שהוכשרה בעריפה, אמר קרא ושחט וחוקה בשחיטה אין בעריפה לא. וכל היכא דכתיב חוקה לא דריש ק"ו והא גבי יוה"כ דכתיב חוקה ותניא ועשהו חטאת הגורל עושה חטאת ואין השם עושה חטאת, שיכול ומה במקום שלא קדש הגורל קדש השם, מקום קדש הגורל אינו דין שיקדש השם, ת"ל ועשהו חטאת הגורל עושהו חטאת ואין השם עושהו חטאת, טעמא דכתיב ועשהו הא לאו הכי דרשינן ק"ו, מיעט רחמנא גבי עגלה ערופה הערופה זאת בעריפה ואין אחרת בעריפה. ותהא עגלה כשרה בשחיטה מקל וחומר ומה פרה שלא הוכשרה בעריפה הוכשרה בשחיטה עגלה שהוכשרה בעריפה אינו דין שהוכשרה בשחיטה, אמר קרא (הערופה) [וערפו שם את העגלה] בעריפה אין בשחיטה לא: והוציא אותה אל מחוץ למחנה, להר המשחה. ושחט אותה בא הכתוב ולמד על הפרה שתהא מלאכה פוסלת בשחיטתה. ושחט אותה מגיד שאם נתנבלה בשחיטתה פסולה. ושחט אותה מכאן אמרו אין עושים שתי פרות כאחת. ושחט אותה לפניו שיהא אחר שוחט ואלעזר רואה. כיוצא בדבר אתה אומר והפילו השופט והכהו לפניו יכול השופט עצמו היה מכה אותו, ת"ל והכהו לפניו אחר היה מכה ולא השופט: ולקח אלעזר הכהן מדמה עוד למה נאמר והלא כבר נאמר ונתתם אותה אל עלעזר הכהן ומה ת"ל הכהן, בכהונו. מדמה באצבעו מצותה מצות יד ולא מצות כלי. שהיה בדין הואיל ולוג שמן מכשיר ודם פרה מכשיר אם למדתי ללוג שמן שאין כשר אלא ביד אף דם פרה לא יהא כשר אלא ביד, אתה דן מלוג שמן ואני אדון מדם האשם, אמרת הפרש לוג שמן כשר ומוכשר להכשיר אם למדתי ללוג שמן שאין כשר אלא ביד אף דם פרה לא יהא כשר אלא ביד. וממקום שבאת אי מה להלן מכלי ליד אף כאן מכלי ליד, ת"ל מדמה באצבעו מצותה מצות יד ולא מצות כלי. פעם אחת היה רבי יוסי הגלילי יושב ודורש בפרה בטבריא ורבי שמעון בן חנינא יושב עמו, אמר רבי יוסי הגלילי מדמה בכלי ולא ביד. אמר רבי שמעון בן חנינא הואיל ושמן אשם מכשיר ודם פרה מכשיר מה הכשר שמן אשם ביד אבל לא בכלי אף הכשר דם פרה ביד אבל לא בכלי. א"ל רבי יוסי הגלילי הואיל ופרה מכשיר ודם צפור מכשיר מה הכשר דם צפור מן הכלי אבל לא מן היד אף הכשר דם פרה מן הכלי אבל לא מיד. א"ל רבי שמעון בן חנינא הואיל ושמן אשם מכשיר ודם פרה מכשיר מה שמן אשם מן היד אבל לא מן הכלי אף הכשר פרה מן היד ולא מן הכלי, מוטב לדון הכשר שבאצבע מהכשר שבאצבע ואל יוכיח דם צפור מצורע שהכשרו באגודה, א"ל רבי יוסי הגלילי הואיל ודם פרה מכשיר ודם צפור מכשיר מה הכשר דם צפור מן הכלי אבל לא מן היד אף הכשר דם פרה מן הכלי אבל לא מן היד, מוטב לדון הכשר דם מהכשר דם ואל יוכיח שמן שאין הכשרו הכשר דם. א"ל רבי שמעון בן חנינא והרי דם אשם מצורע יוכיח שאע"פ שהכשרו בהכשר דם הרי הוא מן היד ולא מן הכלי אף אתה אל תתמה על הפרה שאע"פ שהכשרה הכשר דם תהוי מן היד ולא מן הכלי, מוטב לדון הכשר דם מהכשר דם הכשר קודש מהכשר קודש ואל יוכיח דם צפור מצורע שאין הכשרו הכשר קודש. א"ל רבי יוסי הגלילי הואיל ודם פרה מכשיר ודם צפור מכשיר מה דם צפור מן הכלי ולא מן היד אף הכשר דם פרה מן הכלי ולא מן היד, מוטב לדון הכשר שבחוץ מהכשר שבחוץ ואל יוכיח אשם מצורע שהכשרו בפנים, הא נצרכת לומר ולקח אלעזר הכהן בכלי ולא ביד. ולקח אלעזר הכהן נאמר כאן כהן ואצבע ונאמר במצורע כהן ואצבע מה להלן המיומנת שבימין אף כאן המיומנת שבימין. הואיל ונאמרו אצבעות בתורה סתם ופרט לך הכתוב באחת מהם שאינה אלא ביד ימנית אף פורטני בכל אצבעות שבתורה שלא יהו אלא ביד ימנית. הימנית המיומנת שבימין הרגילה שבאצבעות. והזה אל נכח פני אהל מועד שיהא מתכוין ורואה פתחו של היכל בשעת הזאת דם. והזה אל נכח פני אהל מועד שאם לא הוקם המשכן או אם קפלה הרוח את היריעה לא היתה פרת חטאת נעשית. והזה אל נכח פני אהל מועד מדמה עוד למה נאמר והלא כבר נאמר מדמה באצבעו ומה ת"ל מדמה, לפי שהוא אומר שבע פעמים שומע אני שבע הזאות וטבילה אחת, ת"ל מדמה שבע פעמים מגיד שחוזר להם שבע פעמים. שבע פעמים שיהו מעכבות זו את זו, שהיה בדין הואיל ונאמרו הזיות בפנים ונאמרו הזיות בחוץ אם למדתי לפנימיות שהם מעכבות זו את זו אף החיצונות יעכבו זו את זו. לא אם אמרת בפנימיות שהן מכפרות לפיכך מעכבות זו את זו תאמר בחיצוניות שאין מכפרות לפיכך לא יעכבו זו את זו, ת"ל שבע פעמים שיהו מעבות זו את זו. גמר מלהזות מקנח ידיו בגופה של פרה, גמר מקנח ידו, לא גמר מקנה אצבעו. בשלמא ידו מקנח בגופה של פרה דכתיב ושרף את הפרה לעיניו, אלא אצבעו במאי מקנח לה, אמר אביי בשפת מזרק: ושרף את הפרה לעיניו. שרפה שלא כנגד הפתח ר' יוחנן אמר פסולה דא"ק ושרף והזה, רבי הושעיא אמר כשרה דא"ק על פרשה ישרף מקום שפורשה למיתה שם תהא שרפתה. ושחט ושרף מה שחיטה כשהיא שלמה אף שרפתה כשהיא שלמה. וליחוש דילמא טרפה היא, אלא משום (דאמר רחמנא) [דאמרינן] זיל בתר רובא, וכי תימא מאי נפקא לן מינה, חטאת קריה רחמנא. ושרף את הפרה לעיניו בא הכתוב ולמד על הפרה שתהא מלאכה פוסלת בשרפתה. הא עד שלא יאמר יש לי בדין אם פוסלת בשחיטתה לא תפסול בשרפתה, אם זכיתי מן הדין מה תלמוד לומר ושרף את הפרה לעיניו, אלא בא הכתוב ולמד על הפרה שתהא מלאכה פוסלת בשעת שחיטה עד שתעשה אפר. ושרף את הפרה ולא פרים הנשרפים, שהיה בדין ומה פרה שאין נעשית בפנים מלאכה פוסלת בשרפתה, פרים הנשרפים שנעשים בפנים אינו דין שתהא מלאכה פוסלת בשרפתם, לא אם אמרת בפרה שמלאכה פוסלת בשחיטתה לפיכך פוסלת בשרפתה, תאמר בפרים הנשרפים שאין מלאכה פוסלת בשחיטתן לפיכך לא תפסל בשרפתן. ותפסול בשחיטה והדין נותן ומה פרה שאינה נעשית בפנים מלאכה פוסלת בשחיטתה, פרים הנשרפים שנעשין בפנים אינו דין שתהא מלאכה פוסלת בשחיטתן, ת"ל ושרף את הפרה. לעיניו שיהא אחר שורף ואלעזר רואה. את עורה וגו' מה פרשה במקומו אף כולן במקומן, מכאן אמרו הדם כל שהוא יחזיר ואם לא החזיר פסל. ור' נתן אומר מקנח ידיו בגופה של פרה. ושרף להביא את (הפוקעין) [הפקיעים] מכאן אמרו הבשר כל שהוא יחזיר ואם לא החזיר פסל, בכזית יחזיר ואם לא החזיר פסל. ושרף הוי רבוי אחר רבוי ואין רבוי אחר רבוי אלא למעט דברי ר' ישמעאל. ר"ע אומר משיצית האור ברובה. ור' יהודה אומר ישרף שלא ימעט לה עצים מרבה הוא לה חבילי אזוב [וחבילי אזוב] יון בשביל לרבות את העפר: את עורה ואת בשרה. עורה מחובר לבשרה, בשרה ולא בשר עוברה, או בשרה יכול פרט לדמה, ת"ל ואת דמה, או דמה פרט לפרשה, ת"ל על פרשה ישרוף הפקיעין שיצאו חוץ למערכה אם יש בהם כזית יחזירם למקומן או יתן עליהם עצים וישרפם במקומם. ולקח נאמר כאן לקיחה ונאמר להלן לקיחה מה לקיחה האמורה כאן שלשה אף לקיחה האמורה להלן שלשה. עץ שומע אני כל עץ במשמע, ת"ל ארז, אי ארז שומע אני אפילו ענף, ת"ל עץ, הא כיצד זו בקעה של ארז. אזוב ולא אזוב יון ולא אזוב כחלית ולא אזוב מדברית ולא אזוב רומית ולא אזוב שיש לו שם לווי. ושני תולעת ששנתו תולעת ולא ששנתו דבר אחר. והשליך אל תוך שרפת הפרה שומע אני משתעשה אפר, תלמוד לומר הפרה. אי הפרה שומע אני אע"פ שלא נשרפה, ת"ל והשליך אל תוך שרפת הפרה, הא כיצד משיצית האור ברובה דברי רבי יהושע. ר"ע אומר והשליך אל תוך שרפת הפרה שומע אני משתעשה אפר, ת"ל הפרה, אי הפרה יכול יקרענה ויתננה בתוכה, ת"ל והשליך אל תוך שרפת הפרה הא כיצד משתבקע: עץ ארז. בקעת מתוך לבו של ארז וכמו מחק היה, אזוב ולא אזוב יון (ולא) תלוי בשמו ולא תלוי בשם אחר, מכאן היה רבי שמעון אומר צפור תלוי בשמה שמן תלוי בשמו יין הלוי בשמו כשר לנסכים. ושני תולעת השני שבתולעת, ר"ש אומר משונה שבתולעת. ר"מ אומר אין מזין ממנה עד שתעשה אפר ותעשה בבגדי כהונה ובכהנים, המלאכה פוסלת בה עד שתעשה אפר. וכבס בגדיו הכהן שהוא טמא ומטמא בגדים, כיצד היה נתון תחתיו טמא, על גביו טהור, היה עומד על גבי תנור על גבי כירה על גבי מעטן של לגין של חטאת בידו פסולה, היה נסר מונח על גבי תנור ועל גבי כירים ועל גבי מעטן של זיתים ב"ש פוסלין וב"ה מכשירין. ואחר יבא אל המחנה ר"ש אומר נאמר כאן ואחר וביאה ונאמר להלן ואחר וביאה מה אחר וביאה שנאמר כאן אחר ביאת השמש וקודם ביאת השמש מפני טומאה ומפני מצוה אף אחר וביאה שנאמר להלן אחר ביאת שמש וקודם ביאת שמש מפני טומאה ומפני מצוה: וכבס בגדיו הכהן ורחץ בשרו במים. כא הכתוב ולמד על המשליך את האזוב שמטמא בגדים. ואחר יבא אל המחנה מה כאן אסור לבא אל המחנה אף להלן אסור לבא אל המחנה. וטמא הכהן עד הערב מה להלן עד הערב אף כאן עד הערב. והשורף אותה יכבס בגדיו. בא הכתוב ולמד על השורף את הפרה שמטמא בגדים, הא עד שלא יאמר יש לי בדין אם המשליך את האזוב מטמא בגדים השורף את הפרה לא יטמא בגדים. אם זכיתי מן הדין מה ת"ל והשורף אותה יכבס בגדיו, בא הכתוב ולמד על העוסקין בפרה מתחלה ועד סוף שיהו טעונין תכבוסת בגדים ורחיצת הגוף והערב שמש. והשורף אותה יכבס בגדיו ולא השורף בגדים המנוגעים. שהיה בדין ומה פרה שאינה מטמאה במגע השורף אותה מטמא בגדים, בגדים המנוגעים שמטמאים במגע אינו דין ששורפן מטמא בגדים, ת"ל והשורף אותה יכבס בגדיו ולא השורף בגדים המנוגעים. יכבס בגדיו במים ורחץ בשרו במים במים שני פעמים מה ת"ל, שהיה בדין הואיל ואדם טעון טבילה וכלים טעונין טבילה מה אדם טובל בראוי לו אף כלים טובלין בראוי להם, ת"ל במים במים מקום שאדם טובל שם בגדים וכלים טובלין. ואסף איש טהור את אפר הפרה, לפי שמצינו שכל מעשה פרה בכהן שומע אני אף אסיפת האפר תהא בכהן, תלמוד לומר ואסף איש טהור מגיד שאסיפת האפר בכל אדם. ואסף איש להוציא את הקטן, משמע מוציא את הקטן ומוציא את האשה, ת"ל טהור להביא את האשה דברי ר' ישמעאל. ר"ע אומר ואסף איש להוציא את האשה, משמע מוציא את האשה ומביא את הקטן, ת"ל והניח לא אמרתי אלא במי שיש בו דעת להניח. טהור ר' ישמעאל אומר טהור למה נאמר הא עד שלא יאמר יש לי בדין אם המזה טהור האוסף לא יהא טהור, הא מה ת"ל טהור טהור מכל טומאה ואיזה זה טבול יום, רבי נתן אומר נהאמר כאן טהור ונאמר להלן טהור מה טהור האמור להלן טמא לתרומה וטהור לחטאת אף טהור האמור כאן טמא לתרומה וטהור לחטאת. את אפר הפרה ולא את האודים. והניח מכאן אמרו חולקין אותה לשלשה חלקים אחד נותן בחיל ואחד נותן בהר המשחה ואחר מתחלק לכל המשמרות. מחוץ למחנה בהר המשחה. במקום טהור שיהא מקומו טהור, מכאן היה רבי אלעזר הקפר אומר קלל של חטאת שמוקף צמיד פתיל ונתון באהל המת טמא שנאמר אל מקום טהור ואין זה מקום טהור: ואסף איש. ריבה נתין גר וממזר עבד משוחרר, או איש פרט לקטן, אמרת טהור לרבות את הקטן. למשמרת כיצד היו עושין היו כותשין אותה במכתשת וכוברין אותה בכברות, רש"א בשל אבן, רע"א בשל עץ, ובור היה נתון תחת האבן שהיתה נשרפת בתוכו עשוי חלולות חלולות חוטמה של זו מופנה כנגד חוטמה של זו מפני קבר התהום. כיצד היו עושין חולקים אותה לשלשה חלקים מניחים שליש בחלונות וסותמין אותה ומחלקין שליש לכל המשמרות ומניחין שליש בהר הבית לקיים מה שנאמר ואסף איש טהור והניח האוסף לפני מחנה ישראל והניח במחנה ישראל והיתה לעדת וגו'. אמרו פעם אחת שאלו לומר הרי ששתת מי חטאת ונשחטה והיו מבקשין לטמא אותה. אמר רבי אלעזר לכך אמר למשמרת למי נדה כשהם שמורים הם מי נדה וכשאינם שמורים אינם מי נדה. לעדת בני ישראל למשמרת שיהו משמרין אותה מוסרים אותה לאדם נאמן והוא משמרה אלא שחזרו לומר הכל נאמנין על טהרת הקודש ועל החטאת. בן בג בג אומר והיתה למשמרת [אינה רועה] בעדר. לפי שנאמר ונתן עליו מים חיים יכול אפר על המים או מים על האפר, אמרת למי נדה על המים תן נדה. חטאת היא מועלין בבשרה. ומנין אף באפרה, ת"ל חטאת היא שיהו כל מעשיה לשם חטאת, יכול אם לא היו מעשיה לשם חטאת לא תהא כשרה, ת"ל היא: והיתה לעדת בני ישראל למשמרת למי נדה למה נאמר, שיכול אין מלאכה פוסלת אלא בפרה, במים מנין, תלמוד לומר והיתה לעדת בני ישראל למשמרת למי נדה. או אפילו קדשו, ת"ל למי נדה כבר הם למי נדה. והיתה לעדת בני ישראל מכאן אמרו פרה ששתתה מי חטאת בשרה טמא מעת לעת, ורבי יהודה אומר בטלו במעיה. וכבר הלכה זו נשאלה לפני שלשים ושנים זקנים בכרם ביבנה וטהרו את בשרה. זה אחד מן הדברים שהיה רבי יוסי הגלילי דן לפני רבי עקיבא וסלקו ר' עקיבא ואחר כך מצא לו תשובה, א"ל מה אני לחזור א"ל לא לכל אדם אלא לך שאתה יוסי הגלילי, א"ל הרי הוא אומר והיתה לעדת בני ישראל למשמרת כשהם שמורים הרי הם מי נדה. אמר רבי טרפון ראיתי את האיל מנגח ימה וצפונה ונגבה וכל חיות לא יעמדו לפני זה ר"ע, ואני הייתי מבין והנה צפיר העזים בא מן המערב וגו' ויך את האיל וגו' עד וירמסהו ולא היה מציל לאיל מידו זה רבי יוסי הגלילי. חטאת היא מגיד שמועלים בה, היא בה מועלין באפרה אין מועלין, חטאת היא מגיד שאם שינה באחד מכל מעשיה פסולה, חטאת היא מגיד שאם נשחטה שלא לשמה פסולה. חטאת היא מגיד שאין נשרפת בלילה. אי חטאת היא יכול תהא נפסלת בלינה, ת"ל והיתה לעדת בני ישראל וגו' מגיד שמשתמרת ימים על ימים ושנה על שנה. וכבס האוסף את אפר הפרה בא הכתוב ולמד על האוסף את אפר הפרה שמטמא בגדים. הא עד שלא יאמר יש לי בדין אם המשליך את האזוב מטמא בגדים האוסף את אפרה לא יטמא בגדים, אלא אם אמרת כן ענשת מן הדין. לכך נאמר וכבס האוסף ללמדך שאין עונשין מן הדין. ד"א בא הכתוב ולמד על האוסף את האפר שמטמא בהיסט. והיתה לבני ישראל ולגר הגר לפי שמעשיה בישראל צריך להביא את הגרים. לחק עולם שינהוג הדבר לדורות: והיתה לבני ישראל. אמר רבי אלעזר בני ישראל מקבלין הזאה ואין הנכרים מקבלים הזאה. א"ל ר' מאיר והלא כבר נאמר תתחטאו אתם ושביכם, א"ל בודאי אמרת אלא שהנחת דבר אחד ואנו צריכין לו, אתם ושביכם מה אתם בני ברית אף השביה כשתבוא לברית ותטמא מקבלת הזאה. ולגר הגר נשי הגרים. חקת עולם מזין מזו מפני זו. לחקת עולם מזין מזו לקדש אחרת: הנוגע במת לכל נפש אדם וטמא שבעת ימים וכתיב וכל אשר יגע בו הטמא יטמא והנפש הנוגעת תטמא עד הערב, הא כיצד, כאן בחבורין כאן שלא בחבורין. הנוגע במת בא הכתוב ולמד על המת שמטמא במגע. הא עד שלא יאמר יש לי בדין אם מטמא באהל לא יטמא במגע, אלא אם אמרת כן ענשת מן הדין, לכך נאמר הנוגע במת ללמדך שאין עונשין מן הדין, לכך נפש אדם להביא את בן שמונה, משמע מביא את בן שמונה או מביא את דמו, תלמוד לומר נפש אדם להוציא את דמו דברי ר' ישמעאל. רבי עקיבא אומר לכל נפש אדם להביא את דמו. וטמא שבעת ימים בא הכתוב ולמד על המת שמטמא טומאת שבעה. הנוגע במת, נוגע במת טמא ואין מת עצמו טמא. נוגע במת טמא ואין בנה של שונמית טמא. אמרו בנה של שונמית כשמת כל שהיה עמו בבית טמא שבעת ימים, וכשהיה היה טהור לקודש חזרו ונגעו בו וטמאוהו הם. הרי זה אומר מטמאיך לא טמאוני ואתה טומאתני. השורף פרה ופרים הנשרפים ושעירים הנשרפים מטמאין בגדים והן עצמן אין מטמאין בגדים הרי זה אומר וכו'. האוכל מנבלת עוף טהור מטמא בגדים אבית הבליעה והוא עצמו אין מטמא בגדים הרי זה אומר וכו'. טהורי כלי חרס שהיו (מטולטלין) [משלשלין] לאויר התנור במקום (הנגע) [שנגעו] טהורין צפו משקין על גבי התנור נטמאו באחורי התנור נגעו בכלי חרס טמא הרי זה אומר וכו'. מזה שעומד בתוך משקין ומטפחת במתניו נתזו מתחת רגליו וטמאו את המטפחת חזרה המטפחת וטמאתו הרי זה אומר וכו'. מקרצות נושכות זו בזו וככרים נוגעים זה בזה ובהם גומים מלאים משקים נגע שרץ באחד מהם נטמאו וטמאו את כולם הרי זה אומר וכו'. האוכלים והמשקים המרכב והמושב שהיו מונחין תחת אבן מסמא ומשכב תחתיהן טהור, הלך טהור ועמד שם ונטמא נגע בהם טימא את כולם הרי זה אומר וכו'. קערה שהיא מלאה משקין טהורים ואחוריו טמאים ומונחים על גבי טבלא וככר של תרומה נתון עליה וצפו משקים על גבי הקערה נטמאו באחורי קערה נפלו על הטבלא וטמאוהו חזרה הטבלא וטמאה את הככר הרי הככר אומר לטבלא מטמאיך וכו': וכל אשר יגע בחלל חרב. פרט לאשה שהמת בתוך מעיה, ומנן חכמה ששלחה ידה בתוך מעיה שהיא טמאה, תלמוד לומר הנוגע. יכול כל הימים שהחכמה טמאה אף האשה טמאה, אמרת הוא יתחטא פרט לזה. הנוגע במת פרט לנוגע בשיניו שהם מחוברין, תלמוד לומר יטמא. הנוגע במת יכול כל שהוא, אמרת שוב במת, יכול לא יטמא בכל שהוא אבל יטמא בכעדשה שכן מצינו כעדשה מן השרץ טמא (חשוב) [אמר שוב] במת. הא מה ה דבר אחר שריבה הכתוב מיעט, אמרו כזית מן המת טמא שכן הוא תחלת יצירתו. אין לי אלא הנוגע בכזית מן המת ומנין אף הנוגע בעצם, ת"ל או בעצם, יכול לא יטמא כל שהוא אבל יטמא בכעדשה שכן עצם כשעורה, אמרת שוב בעצם, הא מה ה דבר אחר שריבה הכתוב מיעט, אמרו עצם כשעורה מטמא במגע ובמשא. אין לי אלא הנוגע בעצם מן המת ומנין אף הנוגע בדם, תלמוד לומר או בדם, יכול כל שהוא, אמר שוב [אדם] כמה הוא דמו של אדם שעורו בבינוני רביעית. ומנין לרבות דם תבוסה תלמוד לומר נפש. יכול דם תבוסה ממת אחד, מנין דם תבוסה משני מתים ת"ל נפשות. ומנין אתה מרבה דם קטן כולו ת"ל נפשות, יכול שאני מרבה שחלה והלך לו, אני לא אמרתי אלא כי ימות. ר"ש אומר רביעית מן המת (ושמינית) [ורביעית] מן החי שבללו זה בזה נוטל מזה ומזה דם רביעית זה דם תבוסה. רבי אליעזר בן יהודה איש ברתותא אומר הרי הוא כדם בהמה וכדם החי איזהו דם תבוסה צלוב שדמו שותת ונמצא תחתיו רביעית דם מצטרף והמת שדמו נוטף ונמצא תחתיו רביעית דם אינו מצטרף. רבי יהודה אומר חלוף הדברים השותת אינו מצטרף והמנטף מצטרף. אין במשמע שיטמא המת אלא באהל ומנין אף במשא, תלמוד לומר וטמא שבעת ימים לרבות שיטמא במשא דברי רבי אלעזר בן מתיא. א"ל רבי שמעון בן פנחס אינו צריך ומה אם נבלה שאינה מטמאה באהל הרי היא מטמאה במשא כו'. א"ל ר' אלעזר בן מתיא מה משא נבלה עד הערב אף משא מת עד הערב. א"ל ר"ש בן פנחס אחר שהודית שהמת מטמא במשא המת מטמא במגע ובמשא ונבלה מטמאה במגע ובמשא אם חלקה תורה משא נבלה ממגעה דין הוא שנחלק משא המת ממגעו, א"ל רבי אלעזר בן מתיא ובלבד מבלעדי נבלה אי אפשר להיות, בוא וראה הרבה מטמאים יש באהל ואין מטמא במשא אף אתה אל תתמה על (הנבלה) [המת] שאף על פי שמטמא באהל לא יטמא במשא, תלמוד לומר וטמא שבעת ימים לרבות שמטמא במשא: הוא יתחטא בו. אין תלמוד לומר בו אלא בו באפר שנעשה כתקונו. ביום השלישי וביום השביעי בא הכתוב ולמד על המטמא במת שטעון הזאת שלישי ושביעי. אתה אומר לכך בא או אינו אלא הזה ביום שלישי יטהר בשביעי ואם לא הזה בשלישי לא יטהר בשביעי, תלמוד לומר ואם לא יתחטא. ועדיין אני אומר מפני מה לא טהור בשביעי מפני שלא הוזה בשלישי אבל אם הוזה בשלישי יטהר בשביעי, תלמוד לומר וחטאו ביום השביעי שנה עליו הכתוב לפסול: ואם לא יתחטא למה נאמר, לפי שהוא אומר ואיש אשר יטמא ולא יתחטא ונכרתה על טומאת מקדש וקדשיו ענש כרת. אתה אומר על טומאת מקדש או לא ענש אלא עלההזאה, ת"ל ואם לא יתחטא וגו' עונשו לא יטהר ואין עונשו כרת. הוא יתחטא בו יכול דבק למת, תלמוד לומר ביום השלישי. אי בשלישי יכול חטוי אחד, אמרת בשביעי. אי בשביעי יכול חטוי שנים, לא אמרת אלא בשלישי, יכול תהא הזאתו קבועה ביום אבל הזאת שביעי תהא קבועה בלילה. והלא דין הוא נאמר הזאה בשלישי ונאמר הזאה בשביעי מה מצינו בהזאת שלישי קבועה ביום אף הזאת שביעי תהא קבועה ביום וק"ו ומה אם שלישי שאין הזאתו כשרה כד שתכשירנה אחרת הרי הזאתו קבועה ביום. שביעי שהזאתו כשרה עד שלא תכשירנה אחרת אינו דין שתהא הזאתו קבוע ביום. לא אם אמרת בשלישי שהוא סמוך לטומאה תאמר בשביעי שאינו סמוך לטומאה אלא סמוך לטהרה, אמרת לא אמרתי אלא ביום השביעי וילמד שלישי משביעי הואיל ונאמר הזאה בשלישי ובשביעי מה מצינו שהזאת שביעי קבועה ביום אף הזאת שלישי קבועה ביום. וקל וחומר ומה אם הזאת שביעי שהוא סמוך (לטומאה) [לטהרה] הזאתו קבועה ביום. שלישי שאין הזאתו סמוכה (לטומאה) [לטהרה] אינו דין שיהא הזאתו קבועה ביום, לא אם אמרת בשביעי שהזאתו כשרה עד שלא תכשירנה אחרת, תאמר בשלישי שאין הזאתו כשרה עד שתכשירנה אחרת, אמרת לא אמרתי אלא ביום השלישי. הוא יתחטא בו ביום השלישי יכול סמוך למיתה, אמרת שוב ביום השלישי אם למד שלישי שהוא סמוך למיתה כבר למד, הא מה אני מקיים שלישי אפילו רחוק מן המיתה. יכול הזאת שלישי תהא רחוקה מן המיתה אבל הזאת שביעי תהא סמוכה לשלישי. אמרת שוב בשביעי אם למד שביעי שהוא סמוך לשלישי כבר למד הא מה אני מקיים שביעי אפילו רחוק מן השלישי. יכול לא הוזה טהור, אמרת אם לא יתחטא לא יטהר. יכול שבא לטוענו זריקה וחטוי, אמרת מי נדה לא זורק עליו זריקה אמרתי לך ולא חטוי. יכול שבא להכשיר חטוי בזריקה, אמרת והזה הטהור וחטאו ביום השביעי בהזאת שביעי הוא טהור ואינו טהור באמצע. בשלמא לרבי מאיר היינו דכתיב הוא יתחטא בו ביום השלישי, אלא לרבי חנינא בן גמליאל למה לי, איצטריך סלקא דעתך אמינא מצות הזאה בשלישי ובשביעי והיכא דעביד בחד מינייהו עביד קמשמע לן. והזה הטהור על הטמא וגו' למה לי, איצטריך סלקא דעתך אמינא שלישי למעוטי שני הוא דאתא, שביעי למעוטי ששי דקא ממעט בימי (טומאה) [טהרה] אבל היכא דעביד (ברביעי) [בשלישי] ובשמיני דקא מפיש יומי (טומאה) [טהרה] שפיר דמי קא משמע לן, וחטאו ביום השביעי ל"ל [איצטריך] סלקא דעתך אמינא הני מילי לקדשים אבל לתרומה בחד מינייהו סגי קא משמע לן: כל הנוגע במת בנפש. תניא וכל אשר יגע על פני השדה להוציא עובר שבמעי אמו דברי רבי ישמעאל. רבי עקיבא אומר לרבות גולל ודופק, ורבי ישמעאל גולל ודופק הילכתא גמירי לה, ורבי עקיבא עובר שבמעי אמו דטמא מדאורייתא מנא ליה, אמר הושעיא דאמר קרא כל הנוגע במת בנפש האדם איזהו מת שבנפשו של אדם הוי אומר זה עובר שבמעי אשה. ור' ישמעאל האי מיבעי ליה לרביעית דם הבא מן המת [שמטמא] שנאמר כל הנוגע וגו' איזהו נפשו של אדם שהוא מטמא הוי אומר זה רביעית דם ורבי עקיבא לטעמיה דאמר [אף] רביעית דם הבאה משני מתים מטמא. דתניא רבי עקיבא אומר מנין לרבעית דם הבאה משני מתים שהוא מטמא באהל שנאמר ועל כל נפשות מת לא יבא שתי נפשות ושיעור אחד. האדם אשר ימות אינו מטמא עד שתצא נפשו (כתוב ברמז תרכ"ח). טומאה בעזרה מנא לן, אמר רבי אלעזר כתוב אחד אומר את משכן ה' טמא וכתוב אחד אומר את מקדש ה' טמא אם אינו ענין לטומאה שבחוץ תנהו ענין לטומאה שבפנים. וקראי מי מייתרי הא מצרך צריכי, דתניא רבי אלעזר אומר אם נאמר משכן ולא אמר מקדש הוה אמינא על משכן יהא חייב שהרי משוח בשמן המשחה ועל המקדש לא יהא חייב. ואם נאמר מקדש ולא נאמר משכן הייתי אומר על מקדש יהא חייב שהרי קדושתו קדושת עולם ועל משכן לא יהא חייב, לכך נאמר מקדש לכך נאמר משכן. רבי אלעזר הכי קשיא ליה, מכדי משכן איקרי מקדש ומקדש איקרי משכן תרי קראי למה לי, אם אינו ענין לטומאה שבחוץ תנהו ענין לטומאה שבפנים. בשלמא מקדש דאיקרי משכן דכתיב ונתתי משכני בתוככם אלא משכן דאיקרי מקדש מנלן, דכתיב ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם וכתיב ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן. טמא יהיה לרבות טבול יום. עוד טומאתו בו לרבות מחוסר כפרה: כל הנוגע במת בנפש. זה הוא שאמרנו להביא את בן שמונה. אשר ימות מגיד הכתוב שאין מטמא עד שעה שימות, מכאן אתה דן לשרץ מה מת החמור אין מטמא עד שעה שימות שרץ הקל אינו דין שלא יטמא עד שימות. או חלוף מה שרץ הקל הרי הוא מטמא ואפילו מפרפר מת החמור אינו דין שיטמא אפילו מפרפר, תלמוד כל הנוגע במת בנפש האדם, שאין ת"ל אשר ימות ומה ת"ל אשר ימות, מגיד שאין מטמא עד שימות. דנתי וחלפתי בטל החלוף זכיתי לדון בתחלה ומה מת חמור אין מטמא עד שעה שימות שרץ הקל אינו דין שלא יטמא עד שעה שימות. ולא יתחטא רבי אומר לא יתחטא בדמים, אתה אומר לא יתחטא בדמים או לא יתחטא במים, כשהוא אומר מי נדה לא זורק עליו הרי מים אמורים הא מה ת"ל ולא יתחטא בדמים להביא את מחוסר כפרה. את משכן ה' טמא למה נאמר, לפי שהוא אומר את (משכן) [מקדש] ה' טמא אין לי אלא מקדש, משכן מנין, ת"ל את משכן ה' טמא. [ונכרתה] מפני מה ענש להלן מיתה וכאן כרת, ללמדך שכרת הוא מיתה ומיתה הוא כרת, טמא יהיה אין לי אלא טמא מת שאר טמאים מנין, תלמוד לומר טמא יהיה לרבות שאר הטמאים דברי רבי יהודה. רבי שמעון אומר אין צריך שהרי כבר נאמר והזרתם את בני ישראל מטומאתם. טמא מת היה בכלל ויצא מכללו וענש עליו [מיתה] וחייב עליו קרבן, אין לי אלא טמא מת שאר הטמאים מנין, [אמרת] אם טמא מת היה בכלל והוציאו הכתוב מכללו וענש עליו מיתה וחייב עליו קרבן אף שאר הטמאים דין הוא שיענש עליהם מיתה ויחייב עליהם קרבן. מה תלמוד לומר טמא, לפי שהוא אומר כי מי נדה לא זורק עליו אין לי אלא לא הזה כל עיקר, הזה ולא שנה מנין, ת"ל טמא יהיה. הזה ושנה ולא טבל מנין, ת"ל עוד טומאתו בו: במדבר - פרק יט - רמז תשס"ב זאת התורה. אמר רבי יונתן [לעולם] אל ימנע אדם עצמו מדברי תורה ואפילו בשעת מיתה שנאמר זאת התורה אדם כי ימות באהל אפילו בשעת מיתה [תהא עוסק בתורה]. אמר רבי שמעון בן לקיש אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליהן שנאמר זאת התורה אדם כי ימות. תנן התם אחד חור שחררוהו מים או שרצים או שאכלתו מלחת וכן מדבך של אבנים וכן סואר של קורות חשוב אהל, ר' יהודה אומר אהל שאינו עשוי בידי אדם לא שמיה אהל, מאי טעמא דרבי יהודה יליף אהל אהל ממשכן, כתיב הכא אדם כי ימות באהל וכתיב התם ויפרוש את האהל על המשכן מה להלן בידי אדם אף כאן בידי אדם. ורבנן אהל אהל ריבה, ומודה רבי יהודה כמלא אגרוף, תניא נמי הכי ומודה ר' יהודה בשקיפין ובנקיקין ובסלעים שאע"פ שאינן עשויין בידי אדם חשובין אהל. רבי שמעון בן יוחאי אומר קברי עובדי אלילים אין מטמאין שנאמר ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם כו'. מיתיבי ונפש אדם ששה עשר אלף, משום בהמה, תא שמע אשר יש בה הרבה משתים עשרה רבו אדם, התם נמי משום בהמה, תא שמע כל הורג נפש וכל נוגע בחלל, דילמא איקטל חד מישראל, ורבנן, לא נפקד ממנו איש. ור' שמעון, לא נפקד ממנו איש לעבירה. רבינא אמר נהי דמעטינהו קרא מטימויי באהל דכתיב אדם כי ימות באהל ממגע ומשא מי מעטינהו קרא: זאת התורה אדם כי ימות באהל. בא הכתוב ולימד על המת טומאה חדשה שיטמא באהל. אין לי אלא באהל חוץ לאהל מנין, תלמוד לומר זאת התורה אדם כי ימות (באהל) דברי איסי בן עקיבא. רבי ישמעאל אומר אינו צריך אם עד שלא נזקק לטומאה הרי הוא מטמא משנזקק לטומאה אינו דין שיטמא, מנין לעשות כל המאהילין כאהל, היה רבי יצחק אומר מה מצורע הקל עשה בו כל המאהילין כאהל, מת החמור דין הוא שנעשה בו כל המאהילין כאהל, כל הבא אל האהל זה שבא מקצתו, וכל אשר באהל זה שבא כולו [הא עד שלא יאמר יש לי בדין אם הבא מקצתו טמא הבא כולו] לא יהא טמא, אלא אם אמרת כן ענשת מן הדין, לכך נאמר כל הבא אל האהל וכל אשר באהל ללמדך שאין עונשין מן הדין. רבי אחא בר יאשיה אומר מה ת"ל כל הבא אל האהל לעשות קרקע של בית עד התהום כמותו. כל הבא אל האהל דרך פתחו הוא מטמא ואינו מטמא מכל צדדין כשהוא פתוח, מכאן אתה דן לקבר מה אהל שהוא מקבל טומאה אינו מטמא מכל צדדין כשהוא פתוח, קבר שאינו מקבל טומאה אינו דין שלא יטמא מכל צדדין כשהוא פתוח. או חלוף מה קבר שאינו מקבל טומאה הרי הוא מטמא מכל צדדיו כשהוא פתוח וכו', ת"ל וכל כלי פתוח וגו' דרך פתחו הוא מטמא ואינו מטמא מכל צדדיו [כשהוא פתוח]. דנתי וחלפתי בטל החלוף זכיתי לדון כבתחלה ומה אהל [שהוא] מקבל טומאה אינו מטמא מכל צדדין כשהוא פתוח, קבר שאינו מקבל טומאה אינו דין שלא יטמא מכל צדדיו כשהוא פתוח. או לא יטמא טומאת ערב, אמרת ק"ו אם שלישי במת טמא השני אינו דין שיהא טמא. וכל אשר באהל שומע אני אף הקף והחריות והעצים והאבנים והאדמה במשמע, תלמוד לומר ולקח אזוב וטבל במים וגו'. ועדין כלי גללים וכלי אבנים וכלי אדמה ונפשות בהמהמ במשמע, תלמוד לומר וכל בגד וכל עור וכל מעשה עים וכל כלי עץף הא למדנו לארבעה כלים, לכלי מתכות מנין, ת"ל אך את הזהב ואת הכסף, הא למדנו לארבעה כלים ולכלי מתכות, לכלי חרס מנין, תלמוד לומר וכל כלי פתוח וגו', הא למדנו לארבעה כלים ולכלי מתכות ולכלי חרס, לאדם מנין, תלמוד לומר ואתם חנו מחוץ למחנה שבעת ימים וגו'. או אלו לכלל חטוי ואלו לכלל טומאה, תלמוד לומר הוא יתחטא בו את שבא לכל חטוי בא לכלל טומאה את שלא בא לכלל חטוי לא בא לכלל טומאה. זאת התורה אםד כי ימות באהל אם לומר אדם כבר למד ומה אני מקיים מאדם, לרבות דבר אחר שיטמא כמת שלם, את מה אני מרבה השדרה והגלגלת וחצי לוג דם וחצי לוג עצמות ואבר מן המת ואבר מן החי שיש עליו בשר כראוי ורובע עצמות ורוב בנין ורוב מנין מרוב הגויה הרי אלו מטמאין במגע ובמשא ובאהל, ואלו מטמאים במגע ובמשא ואין מטמאין באהל עצם כשעורה וארץ העמים ובית הפרס ואבר מן המת ואבר מן החי שאין עליהן בשר כראוי, השדרה והגולגולת שחסרו, כמה חסרון בשדרה. בית שמאי אומרים שתי חוליות ובית הלל אומרים חוליא אחת, ובגלגלת ב"ש אומרים מלא מקדח, ובית הלל אומרים מלא מקדח של לשכה שהוא כפונדיון האיטלקי וכסלע נירונית ומלא נקבה של עול השרוני, הגולל והדופק מטמא במגע ובאהל ואינו מטמא במשא. כל הבא אל האהל איזהו שבאין לו ומביאין אליו זה האהל שבאין לו ומביאין אליו, אמרו מכנסת היא האשה את הנפל בפותח טפח הבא אל האהל שיש לו בית ביאה, בית ביאתו מטמא [ואינו מטמא] מאחוריו אהל שאין לו בית ביאה אין בית ביאתו מטמא ואינו מטמא מאחוריו, אם קורא אני הבא אל האהל יכול מרחוק, ת"ל וכל אשר באהל. אין לי אלא וכל אשר באהל בכלו, מנין אפילו במקצתו, ת"ל (אם) [אשר] באהל, מה האהל בזמן שהמת בתוכו טמא ולא בזמן שנפנה משם [אף קבר כן]. זאת התורה וגו' תורת האהל תורת כל המאהילין את מה אני מרבה הבתים הבורות והמערות המנהרות והשכבים השקיפין והסלעים וכותל שחוטה, יכול שאני מרבה שחוטה מאליה, ת"ל זאת (אמרת) התורה ריבה זרעים וירקות שתלושין מן הקרקע שהן חוצצין בפני הטומאה. יכול שאני מרבה בזמן שהן מחוברין, תלמוד לומר זאת (אמרת) התורה ריבה נפה וכברה (ונפש) [ומפץ] (והפולחן) [והפוחלץ] והפלצור ומיתוחי מטאה והמשפלות שהן חוצצין בפני הטומאה. יכול שאני מרבה בזמן שהן מביאין, ת"ל זאת (אמרה) התורה ריבה עדר רחלים עדר גמלים ומוכנות חיה ועוף (שמוכן) [ששכן] את מה אני מרבה חיה דולגת ועוף הפורח וטלית המנפפת וספינה שהיא שטה על פני המים, ת"ל זאת (תהיה) [את מה אני] מרה ביצת המים וכיפת השלג והברג והגליד והכפור, ת"ל זאת: וכל כלי פתוח וגו'. בכלי חרס הכתוב מדבר, או אינו מדבר אלא בכל הכלים, הרי אתה דן נאמרו ארבעה כלים בשרץ והוציא כלי אחד להקל ולהחמיר עליו ונאמרו ארבעה כלים במת והוציא כלי אחד להקל ולהחמיר עליו מה להלן בכלי חרס הכתוב מדבר אף כאן בכלי חרס הכתוב מדבר דברי רבי יאשיה. רבי יונתן אומר בכלי חרס הכתוב מדבר, או אינו מדבר אלא בכל הכלים, תלמוד לומר וכל כלי פתוח וגו' כלי שאם נטמא אין לו טהרה מטומאתו ואיזה זה כלי חרס מה ת"ל פתוח ואפילו כל שהוא, רבי אליעזר אומר בכלי חרס הכתוב מדבר, או אינו מדבר אלא בכל הכלים, ת"ל וכל כלי פתוח כלי שמקבל טומאה דרך פתחו ואיזה זה כלי חרס ומה תלמוד לומר טמא טמא לעולם. אבא חנן אומר משום רבי אליעזר וכל כלי פתוח וגו' שומע אני (אפילו) [על פני] כולן, תלמוד לומר פתוח על פתחו אמרתי ולא על כלו. וכל כלי פתוח וגו' (פתוח) [פתיל] זה העודף צמיד זה הדופק, ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר שנאמר ויצמד ישראל וגו', וכל כלי פתוח וגו' טמא הוא מכאן אמרו כלים המצילין צמיד פתיל באהל המת מצילין בכסוי בבית המנוגע. (וכל כלי פתוח) [צמיד פתיד] עליו, ולא מצדדין, מכאן אמרו חבית שכפאה על פיה ומרחה בטיט מן הצדדין טמא שנאמר צמיד פתיל עליו ולא [כלי ע"ג] צמיד פתיל (על גביו). וכל כלי פתוח אין לי אלא כלי חרס, כלי גללים כלי אבנים וכלי אדמה מנין, ודין הוא ומה כלי חרס שהן עלולין לקבל טומאה הרי הן מצילין צמיד פתיל באהל המת, כלי גללים וכלי אבנים וכלי אדמה שאין עלולין לקבל טומאה אינו דין שיצילו צמיד פתיל באהל המת, ת"ל וכל כלי פתוח, טמא הוא אין ת"ל טמא הוא אלא הוא (שיציל את עצמו) [המציל] צמיד פתיל באהל המת [מציל במגע השרץ]: וכל כלי פתוח. הכלים ניצולים בצמיד פתיל (כן) ואין הקרקע ניצול בצמיד פתיל. אלו כלים ניצולין בצמיד פתיל כלי חרס וכלי נתר כלי גללים וכלי אבנים וכלי אדמה וכלי חרסית [כו'], ת"ל כלי וכל כלי לרבות דברי ב"ה. אמרו להם בית שמאי ומה כלי חרס וכלי נתר שהן מקבלין טומאה הרי הן מצילין בצמיד פתיל אלו שאין מקבלין טומאה אינו דין שיהו מצילין בצמיד פתיל. אמרו חכמים לבית שמאי (א"ל) צאו וראו כל מי שיש לו טומאה יפה כחו להציל וכל שאין לו טומאה אין יפה כחו להציל. הרי חמור שנכנס לבית המנוגע שמא אין כליו מטמא אדם, הרי אדם שנכנס לבית המנוגע שמא אינו טמא עד שישהה בכדי אכילת פרס. (אמרו לו צאו וראו כל מי שיש לו טומאה יפה כחו להציל וכל מי שאין לו טומאה לא יפה כח להציל). אין במשמע אלא בזמן שהוא בתוך הבית, מנין אפילו בתוך מגופה, תלמוד לומר כלי. יכול בזמן שהוא בתוך מגופה, בתוך אוירה של חבית מנין, ת"ל כלי. ומנין אתה מרבה מכנגד השפה בשפה ובשרף בשעוה ובזפת וגסטרון, תלמוד לומר פתוח, כל הפתוח לצורך שמו פתוח, מכאן אמרו כל העושה מאור בתחלה שעורו כמלא מקדח גדול של לשכה, אלו הן שירי המאור העושה פתח בינו לבין בתו בינה לבין חברתה להשמיע את הקול ולהדליק את הנר שעורה בפותח טפח, ובחור הדלת (עד שירבה) [אי שייר בה] חרס בין מלמעלן בין מלמטן בין מן הצדדין או שפחתו הרוח או שהגיפתו הרוח (אלא) [ולא מרקו שעורו כל שהוא דברי ב"ש. ובית הלל אומרים בפותח טפח. החור שבדלת שעורו מלא אגרוף דברי רבי טרפון, רבי עקיבא אומר בפותח טפח. גרדי שחפר מלא קנה וכן לנר או לאספתיר שעורו כל שהוא דברי בית שמאי. ובית הלל אומרים בפותח טפח. אמרו להן ב"ה לב"ש חור הדלת מהו. אמרו להן ב"ש בפותח טפח. אמרו (מה טפח) [מאי שנא] שזה עשוי לצורך וזה [אינו] עשוי לצורך. בלויי הכתלים שחררום שרצים או שאכלתו מלחת שעורו כל שהו דברי ב"ש. וב"ה אומרים בפותח טפח. מי שהיה טח בתנור ושייר בו הרי זה כל שהוא. ובזמן שפרע מעצמו שעורו בפותח טפח. תנור שניקב מעינו שעורו מלא חוט תמרה כפול דברי ב"ש. וב"ה אומרים מלא כוש [נכנס ויוצא] דולק, ניקב מצדו שעורו מלא (צדו) כוש נו"י] דולק (נכנס) [רש"א] מן הצד נכנס מן האמצע אינו נכנס, רבי ישמעאל אומר באמצע נכנס מן הצד אינו נכנס, רבי ישמעאל אומר באמצע נכנס מן הצד אינו נכנס, מגופת חבית שנקבה שעורה מלא מיצה של שיפון, מן הצד נכנס מן האמצע אינו נכנס. ר' שמעון אומר מן האמצע נכנס מן הצדדין אינו נכנס. כדי יין וכדי שמן וכסויי טפיחין הרי אלו בכל שהו. רשב"ג אומר הואיל ונאמר צמיד פתיל מה אני מקיים פתוח לרבות את הסרוק: במדבר - פרק יט - רמז תשסג וכל אשר יגע על פני השדה זה המאהיל על פני המת. בחלל זה אבר הנדלדל מן החי ויש לו להעלות ארוכה. חרב הרי הוא כחלל. או במת זה אבר הנדלדל מן המת. או בעצם אדם זה רובע עצמות. או בקבר זה קבר סתום, דאמר מר טומאה בוקעת ועולה טומאה בוקעת ויורדת ואלו גבי נגיעה תניא וכל הנוגע בעצם זה עצם כשעורה. או בחלל זה אבר הנדלדל מן החי ואין בו להעלות ארוכה. או במת זה אבר הנדלדל מן המת, או בקבר זה קבר שלפני הדבור. האי אבר מן המת היכי דמי אי דאית ביה עצם כשעורה היינו הנוגע בעצם, אלא לאו דלית ביה עצם כשעורה ואפילו הכי [רחמנא] רבייה, ורבי יוחנן אם אינו ענין למגעו תנהו ענין למשאו. תניא וכל אשר יגע על פני השדה להוציא עובר שבמעי אמו דברי רבי ישמעאל. רבי עקיבא אומר לרבות גולל ודופק, ורבי ישמעאל גולל ודופק הילכתא גמירי לה. ורבי עקיבא עובר במעי אמו וכו' (כתוב לעיל). בחלל חרב בא הכתוב ולמד על החרב שמטמאה טומאת שבעה והנוגע בה טמא טומאת שבעה. הא למדנו לכלים ולאדם, כלים ואדם וכלים מנין, תלמוד לומר וכבסתם בגדיכם ביום השביעי וטהרתם הא למדנו לכלים ואדם וכלים. בחלל חרב או במת אף המת בכלל חלל והרי הכתוב מוציאו מכללו לעשות את הפורש הימנו כמותו דברי רבי יאשיה. רבי יונתן אומר אין המת בכלל חלל. לפי שמצינו שלמד על המת בפני עצמו ועל דחלל בפני עצמו מנין לעשות את הפורש כמוהו, אמרת ק"ו ומה נבלה קלה עשה את הפורש ממנה כמוהו, מת החמור דין הוא שנעשה את הפורש ממנו כמוהו. לא אם אמרת בנבלה שמטמא טומאת ערב מרובה, תאמר במת שמטמא טומאת שבעה מעוטה, אמרת וכי היכן ריבה והלא במת ריבה שהמת מטמא טומאת שבעה ונבלה מטמאה טומאת ערב מנין שמטמא בהיסט, אמרת ק"ו ומה נבלה קלה הרי היא מטמאה בהיסט, מת החמור דין הוא שיטמא בהיסט. אי מה להלן טומאת ערב אף כאן טומאת ערב, אמרת מקום שמגעו טומאת שבעה היסטו טומאת שבעה מקום שמגעו טומאת ערב היסטו טומאת ערב. ר' מאיר אומר בהרגו בדבר שמקבל טומאה הכתוב מדבר שמטמא בהיסט, או אפילו זרק בו את החץ והרגו, תלמוד לומר כל הורג נפש וכל נוגע בחלל תתחטאו מקיש הורג לנוגע מה נוגע ע"י חבורו אף הורג ע"י חבורו. או בעצם אדם זה אבר מן החי. או אינו אלא עצם כשעורה, כשהוא אומר וכל הנוגע בעצם הרי עצם כשעורה אמור, הא מה ת"ל או בעצם אדם זה אבר מן החי. ד"א מה המת בשר גידים ועצמות אף אבר מן החי בשם גידים ועצמות כברייתו. או בקבר זה קבר סתום, או אינו אלא קבר פתוח, אמרת קל וחומר ומה אהל שהוא מקבל טומאה אינו מטמא מכל צדדיו כשהוא פתוח, קבר שאינו מקבל טומאה אינו דין שלא יטמא מכל צדדיו כשהוא פתוח, אי מה להלן טמא טומאת ערב אף כאן טמא טומאת ערב, אמרת וכי אהל מאין למד לא מן הדין ודבר הלמד ממקום אחר אתה בא ללמד ממנו הלמד מן הלמד אין במשמע אלא אדם מאהיל על מת טמא, ומנין (אם מאהיל) שהאהיל עליו המת, ת"ל יטמא שבעת ימים. פני זה פתח של קבר. אשר יגע לרבות דופק אחר דופק. בחלל חרב בחלל שדרכו ליהרג. בחרב פרט לאשה שהמת בתוך מעיה. ומנין אף חכמה שהושיטה ידה לתוך מעיה של אשה תהא טמאה, אמר קרא אשר יגע פרט לזה. [אשר יגע] משום מגע מטמא ואינו מטמא משום משא דברי רבי (אליעזר) [יהושע]. רבי (יהושע) [אליעזר] אומר הגולל מטמא משום משא מק"ו [מנבלה, א"ל] לא אם אמרת בנבלה שהיא מטמאה במשא לאחר פרישה תאמר בגולל שאינו מטמא במשא לאחר פרישה. א"ל רבי יהושע והלא אם סוכה היתה על פתחו של קבר מהו, א"ל הגד לי סוכתך מה היא אם יש לה פתח הרי זו טהורה ואם לאו הרי זו טמאה. נסתלק ר' יהושע וקפץ ר' עקיבא א"ל אתה אומר את מי רבתה תורה טומאת מגע [או] טומאת משא [בוא וראה] שיש דבר מטמא במגע ואין מטמא במשא ואם מטמא הגלל במגע מרובה יטמא במשא ממועט, א"ל את מי רבתה תורה טומאת משא או אהל אומר אני שרבתה תורה טומאת משא מטומאת אהל שהרבה מטמא במשא ואין מטמא באהל אם מטמא הגולל באהל המועט לא יטמא במשא מרובה. [א"ל] (לא) השבת על ידך הושב ע"י (אם) [א"ל] אני משיב ובלבד שלא תכפור בי. הבית שהמת בתוכו מהו, א"ל טמא, המוסיף ידו על המשקוף מהו, א"ל טמא (על) [שלח] הקנה והסיט. וכפרו זה בזה, א"ל אתה כופר שלא יטמא במשא ואני כופר שלא יטמא במגע כל עיקר, ומה אם הזב יצא מתחתיו משכב לטמא אדם לטמא בגדים לא יצא ממנו מגע כלים לטמא אוכלין ומשקין [המת] שלא יצא מתחתיו משכב לטמא אדם וכלים (ולא) [אינו דין שלא יצא] ממנו מגע לטמא כלים לטמא אוכלין ומשקין טומאת מת וכו' לא כ"ש, אמר ר' שמעון לא היה לנו להזדקק לכך אלא הואיל ואיש הנוגע במת טמא המאהיל טמא והמסיט טמא והכלים הנוגעין במת טמאים ומאהילין טמאין ומסיטין (טמאין) [טהורין], מוטב להקיש מגע לאהל שכן הוא שוה כלים כאדם ולא להקישו במשא שאינו שוה כלים כאדם. רבי אליעזר אומר הגולל מטמא משום משא. רבי יהושע אומר אינו מטמא, אמר ר' שמעון אחי עזריה למה אתם דנין ואני שמעתי שעושה טומאה. א"ל רבי יהושע שמעון אחי איני יכול להכחישך מפני ששמעת סתם ואני שמעתי בפירוש וכו', בזמן שחרש כל המענה כאחת הרי זה עושה חרש חצי מענה וחזר חרש ממנה ולחוץ אינו עושה. כיצד בית הפרס שאבד קבר בתוכה חרשה צפון ודרום וחזר וחרשה מזרח ומערב זהו בית הפרס שעושה בית הפרס. כיצד בית הפרס שאינו עושה בית הפרס שדה שאבד בה קבר, חרשה בשחר וחזר וחרשה בין הערבים אינו עושה בית הפרס. עושה בית הפרס אפילו בבקעה גדולה דברי בית שמאי, ובית הלל אומרים (אפילו) [עד] מאה אמה. רבי אליעזר אומר הגולל מטמא, אין לי אלא הגולל, מנין לרבות דופק אחר דופק שאם ימשך האחרון שבנו השני נופל, אלא שהיה רשב"ג אומר הגולל והדופק טמא אבל דופקי דופקין טהורה. ולחו לטמא מעפר שרפת החטאת מצינו אפר שנקרא עפר (כתוב בפסוק וכסהו בעפר). הקדים עפר למים פסול ר"ש מכשיר. מ"ט דר"ש דכתיב ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת ונתן עליו מים חיים וכתיב מים חיים אל כלי שתהא חיותן בכלי הא כיצד רצה עפר למטה רצה עפר למעלה. ותנא קמא מאי טעמא אמר לך סיפקא דקרא דוקא ונתן עליו לערבן הוא דאתא. מאי חזית דאמרת סיפא דקרא דוקא אימא רישא דקרא דוקא, לא מצית אמרת דתניא אמר רבי שמעון וכי עפר הוא והלא אפר הוא, אלא שינה הכתוב במשמעו לדון ממנו גזרה שוה נאמר כאן עפר ונאמר להלן עפר מה להלן עפר למעלה אף כאן עפר למעלה ומה כאן הקדים עפר למים כשר אף להלן הקדים עפר למים כשר. מאי טעמא דר' שמעון דכתיב וכו' (כדלעיל). ממאי כדקאמרי רבנן דילמא כדקאמר רבי שמעון, מה מצינו בכל מקום מכשיר למעלה אף כאן מכשיר למעלה. תנן התם הכל כשרין לקדש חוץ מחרש שוטה וקטן. רבי יהודה מכשיר בקטן ופוסל באשה ובאנדורינוס. מאי טעמא דרבנן דכתיב ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת הנך דפסילי באסיפה פסילי בקידוש, הנך דאכשרי לך באסיפה אכשרי לך בקידוש. ורבי יהודה, אם כן לימא קרא ולקח מאי ולקחו אפילו קטן דפסיל התם כשר הכא. אשה מנא ליה ונתן ולא ונתנה. ורבנן, אי כתב ולקח הוה אמינא עד דשקיל חיד ויהיב חד כתב רחמנא ולקחו, ואי כתב רחמנא ולקחו ונתנו הוה אמינא עד דשקלי תרי ויהבי תרי כתב רחמנא ולקחו ונתן דאפילו שקלי תרי ויהיב חד. ולקח אזוב וטבל במים איש טהור לרבנן איש ולא אשה. טהור להכשיר את הקטן, לרבי יהודה איש ולא קטן, טהור להכשיר את האשה. והזה הטהור על הטמא טהור מכלל שהוא טמא למד על טבול יום שכשר בפרה. נפל משפופרת לשוקת פסול הא הפילו כשר אמאי ולקחו ונתן אמר רחמנא, אלא שמע מינה (נתינה) [לקיחה] על ידי דבר אחר שמה (נתינה) [לקיחה]: ולקחו לטמא מעפר. וכי עפר הוא [והלא אפר הוא], אלא מלמד שאם נשתנו מראיו כשר. ונתן עליו מים חיים במי מעין הכתוב מדבר. או אינו מדבר אלא במים שהן חיים לעולם, ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר שנאמר ויחפרו עבדי יצחק בנחל וגו' (הא מה ת"ל ונתן עליו מים חיים במי מעין הכתוב מדבר). אל כלי מגיד שעשה בה כל הלים ככלי חרס. שהיה בדין הואיל ומים ועפר מקדשין בסוטה ומים ועפר מקדשין בפרה אם למדת בסוטה שלא עשה בה כל הכלים ככלי חרס. שהיה בדין הואיל ומים ועפר מקדשין בפרה אם למדת בסוטה שלא עשה בה כל הכלים ככלי חרס אף פרה לא נעשה בה כל הכלים ככלי חרס, ת"ל אל כלי מגיד שעשה כל הכלים ככלי חרס. ולקח ולקחו אחד האיש ואחד האשה לקדש. עפר פרט לסיד. מעפר פרט לחרס, שרפת ולא בזמן שנשבר הקלל ולא בזמן שפרחתו הרוח ולא בזמן שהגיפו ולא מרחו, ומנין אתה מרבה פחם שיש עליו מקצת עפר שיכתשנו ויזה ממנו, ת"ל מעפר שרפת החטאת. מים חיים פרט למימי תערובות ולמימי משואות ולמבוע הפוסק. מים חיים פרט לכנוף ולמבוע החולט. אלא כלי בכלי מקדשין ואין מקדשין בקרקע, מכאן אמרו מכתשת שמחוברת לקרקע ממלאין בה ואין מקדשין בה ואין מזין ממנה ואינה צריכה צמיד פתיל ואינה פוסלת את המקוה ואינה מכשרת את הזרעים ובזמן שהיא תלושה מן הקרקע ממלאין ממנה וכו' עד מכשרת את הזרעים: ולקח אזוב. נאמר כאן לקיחה ונאמר להלן לקיחה מה לקיחה האמור להלן שלשה אף לקיחה האמור כאן שלשה. אזוב ולא אזוב יון ולא אזוב כוחלית ולא אזוב רומית ולא אזוב מדברית ולא אזוב שיש לו שם לווי. וטבל במים שיהו במים כדי טבילה. איש להוציא את הקטן. משמע מוציא את הקטן ומוציא את האשה, ת"ל טהור להביא את האשה דברי רבי ישמעאל. רבי עקיבא אומר טהור למה נאמר, עד שלא יאמר יש לי בדין אם האוסף טהור המזה לא יהא טהור, הא מה ת"ל טהור, טהור מכל טומאה ואיזה זה טבול יום. רבי אומר נאמר כאן טהור ונאמר להלן טהור מה טהור האמור (להלן) [כאן] טמא לתרומה טהור (למעשר) [לחטאת] [אף טהור האמור להלן טמא לתרומה וטהור לחטאת]. ולקח אזוב באזוב ולא בקיסם הקשור בו. וטבל ולא המספג במים ולא המערה, אמרו מספגין לטבילה ואין מספגין להזאה, ויש אומרים אין מספגין לא לטבילה ולא להזאה. איש טהור איש פרט לאשה, או איש פרט לקטן, אמרת טהור לרבות את הקטן, אמרו מסעדת האשה את הקטן והוא מזה אבל לא תטבול את האזוב ותתן לו, אם טבלה ונתנה לו הזאתו פסולה. והזהב על האהל בא הכתוב ולמד על האהל שהוא מקבל טומאה. והזה על האהל ועל כל הכלים בשעת קבול טומאה. ועל הנוגע בעצם זה עצם כשעורה. או אינו אלא אבר מן החי, כשהוא אומר או בעצם אדם הרי אבר מן החי אמור, הא מה ת"ל ועל הנוגע בעצמם זה עצם כשעורה, מגיד הכתוב שכשם שהביא כולם לענין טומאה כך הביא כולם לענין הזאה. ועל כל הכלים ריבה אדם נוגע בכלים נוגעים במת שיגעו בכלים אחרים. היה רבי עקיבא אומר חמשה מטמאין במת ארבעה טמאין טומאת שבעה ואחד טמא טומאת ערב, כיצד שנים אדם הנוגע במת טמא טומאת שבעה. אדם נוגע בו טמא טומאת ערב, אדם בין הכלים גוררים ארבעה לטומאה וכלים באדם גוררים שלשה לטומאה ואדם באדם גוררים שנים לטומאה, חומר באדם מבכלים וכלים מבאדם שהכלים שלשה ואדם שנים, חומר באדם שכל זמן שהוא באמצע הם ארבע, אינו באמצע הם שלשה, רבי יוסי אומר כל המטמא בזב טומאת ערב טהור בזב חוץ מכלים: והזה הטהור על הטמא, על הטמא טהור ועל הטהור טמא דברי רבי עקיבא. וחכמים אומרים אין דברים האלו אמורים אלא בדברים המקבלין טומאה כדתנן נתכוון להזות על הבהמה והזה על האדם אם יש באזוב ישנה, נתכוון על האדם והזה על הבהמה אם יש באזוב לא ישנה. מאי טעמא דרבי עקיבא נכתוב רחמנא והזה הטהור [עליו] מאי על הטמא ש"מ על הטמא טהור ועל הטהור טמא. ורבנן, ההוא לדברים המקבלין טומאה הוא דאתא אבל הכא קל וחומר הוא על הטמא טהור על הטהור לא כל שכן. ור' עקיבא היינו דקאמר שלמה בחכמתו אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני. ורבנן, ההוא למזה ולמזין עליו טהור נוגע בהן טמא. ומזה טהור והכתיב ומזה מי הנדה יכבס בגדיו, מאי מזה נוגע. והכתיב נוגע, ועוד מזה בעי כבוס בגדים נוגע לא בעי כבוס בגדים, אלא מאי מזה נושא, ונכתוב רחמנא נושא ומ"ט כתיב מזה, הא קמ"ל דבעינן שעור הזאה. הניחא למ"ד הזאה צריכה שעור, אלא למ"ד אינה צריכה שעור מאי איכא למימר, אפילו למ"ד הזאה אינה צריכה שעור ה"מ אגבא דגברא אבל במנא צריכה שעור, דתנן כמה יהא ויהא בהן כדי הזאה כדי שיטבול ראשי הגבעולין ויזה. תניא שרפה אונן מחוסר כפורים כשרה, יוסף הבבלי אומר אונן כשרה מחוסר כפורים פסולה, ובהאי קרא קמיפלגי והזה הטהור על הטמא טהור מכלל שהוא טמא מר סבר מכלל שהוא טמא טומאה דכל התורה כולה ומר סבר טומאה דהא פרשתא. והזה הטהור על הטמא נתכוון להזות לפניו והזה לאחריו לאחריו והזה לפניו הזאתו פסולה, לפניו והזה על הצדדין הזאת כשרה. אמר עולא הכל מודים בלשון לענין טומאה דגלוי הוא אצל השרץ מ"ט אשר יגע בו אמר רחמנא והאי נמי כנגיעה הוא. לענין טבילה כטמון דמי מ"ט ורחץ את בשרו במים אמר רחמנא מה בשרו מאבראי אף כל מאבראי, לא נחלקו אלא לענין הזאה, הרי שהיה מזה ונתזה הזאה על לשונו, רבי מדמי לה לטומאה ורבנן מדמו לה לטבילה. ותרוייהו בהאי קרא קמיפלגי והזה הטהור על הטמא רבי סבר והזה הטהור על הטמא ביום השלישי וביום השביעי וחטאו. ורבנן סברי וחטאו ביום השביעי וכבס בגדיו ורחץ במים וטהר. ורבנן נמי נדמייה לטומאה, טהרה מטהרה הוה ליה למילף. (ורבנן) [ורבי] נדמייה לטבילה, וכבס בגדיו הפסיק הענין. וסבר רבי לענין טבילה כטמון דמי והא מעשה בשפחה של בית רבי שטבלה ועלתה ונמצא עצם בין שיניה והצריכה רבי טבילה אחרת, נהי דביאר מים לא בעינן מקום הראוי לביאת מים בעינן כדרבי זירא דאמר ר"ז כל הראוי לבילה וכו'. אין מזין ואין טובלין אלא ביום שנאמר והזה הטהור על הטמא ביום וגו' ואיתקש טבילה להזאה. ביום השלישי וביום השביעי בא הכתוב ולמד על טמא מת שטעון הזאת שלישי ושביעי, אתה אומר לכך בא או אינו אלא אם הזה בשלישי יטהר בשביעי לא הזה בשלישי לא יטהר בשביעי, ת"ל וחטאו ביום השביעי שנה עליו הכתוב לפסול. אין לי אלא שביעי, שמיני תשיעי ועשירי מנין, תלמוד לומר וחטאו מכל מקום. והזה הטהור על הטמא כל המטמאין אין מקבלין הזאה זבין וזבות נדות ויולדות. והזה הטהור על הטמא ולא בזמן שלא נתכוון להזאות על הטמא. ורחץ במים וטהר בערב מה ערב שהוא בא כולו אף מים כשיבא כולו במים וטהר: וכבס בגדיו ורחץ במים וטהר בערב מה ת"ל. מפי שהייתי אומר אם קדמה טבילה להזאה יצא תלמוד לומר וחטאו ביום השביעי ואחר כך וכבס בגדיו ורחץ במים וטהר בערב. ואיש אשר יטמא ולא יתחטא ונכרתה הנפש ההיא מתוך הקהל מי שיש לו קהל יצא נכרי שאין לו קהל ולית ליה טומאה, ואימא כרת הוא דלא מיחייב אבל איטמויי איטמי, אמר קרא והזה הטהור על הטמא כל שיש לו טהרה יש לו טומאה וכל שאין לו טהרה אין לו טומאה. ודילמא טהרה הוא דלא הויא ליה הא טומאה הויא ליה, אמר קרא ואיש אשר יטמא איתקש טומאה לטהרה כל שיש לטהרה יש לו טומאה וכל שאין לו טהרה אין לו טומאה. הכל מטמאין טומאת מת. הכל לאתויי מאי, לאתויי קטן, סד"א איש אשר יטמא ולא יתחטא כתיב איש אין קטן לא קמ"ל ועל הנפשות אשר היו שם, אלא איש למה לי למעוט קטן מכרת: ואיש אשר יטמא ולא יתחטא. אי בעי מיטמא ואי בעי לא מיטמא, מת מצוה דלא סגי דלא מיטמא הכי נמי דפטור, שאני התם דכתיב טמא יהיה מ"מ. ההוא מיבעי ליה לכדתניא טמא יהיה לרבות טבול יום, טומאתו בו לרבות מחוסר כפורים, א"ל אנא מעוד קאמינא. הנכנס למקדש בטומאה לקוה כתיב עונש וכתיב אזהרה, עונש דכתיב את מקדש ה' טמא, אזהרה דכתיב וישלחו מן המחנה ולא יטמאו את מחניהם. ואיש אשר יטמא ולא יתחטא ונכרתה על טומאת מקדש ענש הכתוב כרת. או לא ענש אלא על ההזאה, תלמוד לומר ואם לא יתחטא וגו' עונשו לא יטהר ואין עונשו כרת. והיתה לכם לחקת עולם שינהוג הדבר לדורות. ומזה מי הנדה יכבס בגדיו והנוגע במי הנדה יטמא הכתוב חלק בין מים שיש בהן כדי הזאה ובין מים שאין בהן כדי הזאה שהמים שיש בהן כדי הזאה מטמא אדם לטמא בגדים ומים שאין בהן כדי הזאה מטמא אדם לטמא אוכלין ומשקין. אתה אומר לכך בא או לא בא אלא לחלק בין נוגע למזה שהמזה שאין נוגע מטמא בגדים ומזה נוגע אין מטמא בגדים. אמרת ק"ו אם המזה שאין נוגע מטמא מזה שנוגע בו דין הוא שיטמא בגדים. אין לי אלא טהורין טמאין מנין, אמרת ק"ו אם טהורין מטמאין ק"ו לטמאין. אין לי אלא כשרין פסולין מנין, אמרת ק"ו אם כשרין מטמאין ק"ו לפסולין. וכל אשר יגע בו הטמא יטמא למה נאמר, לפי שהוא אומר בחלל חרב בא הכתוב ולמד על החרב שהיא טמאה טומאת שבעה והנוגע בה טמא טומאת שבעה. הא למדנו לכלים ואדם, כלים ואדם וכלים מנין, תלמוד לומר וכבסתם בגדיכם. הא למדנו לכלים ואדם וכלים, כלים וכלים מנין, אמרת ק"ו ומה כלים הנוגעים באדם הנוגע בכלים הנוגעין במת הרי הן טמאין, כלים הנוגעין בכלים הנוגעין במת אינו דין הוא שיהו טמאין. כלים באדם מנין, אמרת קל וחומר ומה כלים הנוגעין באדם הנוגע בכלים הנוגעין במת הרי הן טמאין, כלים הנוגעין באדם הנוגע במת אינו דין שיהו טמאין. או יהא אדם מקבל טומאה מן המת לטמא את חברו טומאת שבעה, [אמרת] ק"ו ומה כלים שאין מטמאין על גבי משכב ומושב הרי הן מקבלין טומאה מן המת לטמא אדם טומאת שבעה, אדם שמטמא על גבי משכב ומושב אינו דין שיקבל טומאה מן המת לטמא את חברו טומאת שבעה, ת"ל והנפש הנוגעת תטמא עד הערב טומאת ערב מטמא ואין מקבל טומאה מן המת לטמא את חברו טומאת שבעה. או שיטמא בהיסט, אמרת ק"ו ומה נבלה קלה הרי היא מטמאה בהיסט מת חמור אינו דין שיטמא בהיסט, תלמוד לומר וכל אשר יגע בו הטמא יטמא במגע הוא מטמא ואין מטמא בהיסט: ומזה מי הנדה. מין שהן ראויין לנדה לטמא אדם לטמא בגדים ולא מים שאין בהן כדי הזאה. ומה אני מקיים הנוגע במי הנדה ריבה מי חטאת שיש בהן כדי הזאה (שאין) [שהן] מטמאין במגע ובמשא, הנוגע והנוגע ריבה מי חטאת שאין בהן כדי הזאה (שאין) [שהן] מטמאין במגע אבל לא במשא. העיד רבי חנינא משום ה' זקנים שבאו מיהודה ואמרו מי חטאת שעשו מצותן ונטמאו באב הטומאה מטמאין את הכהן ואת תרומתו ואין חייבין עליהן על ביאת מקדש מי חטאת שלא עשו מצותן ונטמאו באב הטומאה מטמא את (הכהן) [המזה] בידו אבל לא ברגלו ואינו מטמא את הכהן לא בידו ולא ברגלו, בזמן שנפסלים ממימי הטללים ממימי השלגים מטמא הכהן (ברגלו) [בידו] אבל לא (בידו) [ברגלו], ואינו מטמא את המזה [לא] בידו ולא ברגלו (קו), אר"ש לפני ר"ע ק"ו ומה במקום שאין הכהן מטמא בידו הרי המזה מטמא בידו וברגלו מקום שהכהן מטמא בידו [אבל לא] ברגלו אינו דין שיהא המזה מטמא בידו וברגלו. מה לכהן מיטמא לטמאים ומיטמא לטהורים, מה למזה שאינו מיטמא לטמאים ואינו מיטמא לטהורים. אפר כשר שנתערב במים פסולין מטמא את הכהן ואת התרומה. רבי יעקב אומר מטמאים הם משום משקה, אפר פסול שנתערב במים כשרים רבי שמעון אומר מטמאים הן משום משקה, רבי אליעזר בן יעקב אומר כשרין הן ללוש בהן את העיסה: וכל אשר יגע בו הטמא יטמא. מגיד שמטמא בגדים. יכול בגדים שנטמאו מתחת המת ומנין אף בגדים שנטמאו מתחת הזב, תלמוד לומר וכל אשר יגע בו הטמא יטמא, ומנין כלים באדם, ת"ל וכל אשר יגע בו הטמא יטמא, מנין אדם בכלים, אמרת וכל אשר יגע בו הטמא יטמא והנפש הנוגעת תטמא עד הערב, ר' יוסי אומר היה מטמא בכולן טומאת שבעה. ויבאו בני ישראל מה כתיב למעלה מן הענין פרשת פרה אדומה (כתוב ברמז תקכ"ה): במדבר - פרק כ - המשך רמז תשסג ותמת שם מרים. שנו רבותינו אין מניחים את המטה ברחוב מפני שמרגיל את ההספד ולא של נשים לעולם מפני הכבוד. אמרי בנהרדעי לא שנו אלא חיה אבל שאר נשים מניחין. רבי אלעזר אומר אפילו שאר כל הנשים שנאמר ותמת שם מרים ותקבר שם סמוך למיתה קבורה. אמר רבי אלעזר אף מרים בנשיקה מתה אתיא שם שם מפני מה לא נאמר בה על פי ה' מפני שגנאי הדבר לומר, אמר רבי ינאי למה נסמכה מיתת מרים לפרה אדומה מה פרה אדומה מכפרת אף מיתתן של צדיקים מכפרת. ולא היה מים לעדה שלשה פרנסים טובים היו להם לישראל משה ואהרן ומרים וכו': וירב העם עם משה. מדת הדין כשאדם כועס על שנים נותן פניו בקטן ואלו נתנו פניהם בגדול. ועוד שהיה אהרן חביב עליהן שהיה אוהב שלום ורודף שלום זה שאמר הכתוב שפתי כסיל יבאו בריב. היו תובעין מיתה מי יתן מותנו ביד ה' ולו גוענו בגוע אחינו, מהו לפני ה' משל לבן מלכים שיצא לתרבות רעה והיה עולה לכתלים ולאילנות כנגד אביו הולך למקום החיות כדי שיהא אביו מצטער, כך היו אלו אומרים אנו מתים ויהא מצטער עלינו ולא עוד שנשבע לאבותינו לתת לנו את הארץ: קח את המטה. זה שאמר הכתוב מטה עוזך ישלח ה' מציון זה המטה שהיה ביד יעקב אבינו שנאמר כי במקלי עברתי. והוא המטה שהיה ביד יהודה שנאמר חותמך ופתילך ומטך אשר בידך. והוא היה ביד משה שנאמר ואת המטה הזה תקח בידך. הוא היה ביד אהרן שנאמר וישלך אהרן את מטהו. והוא היה ביד דוד שנאמר ויקח מקלו בידו. והוא היה ביד כל מלך ומלך עד שחרב בית המקדש. וכן עתיד אותו המטה לימסר למלך המשיח, וכן עתיד לרדות בו את אומות העולם לכך נאמר מטה עוזך ישלח ה' מציון. דבר אחר קח את המטה זה שאמר הכתוב אולת קשורה בלב נער אלו ישראל שנאמר כי נער ישראל ואוהבהו שהיו מכעסין בכל שעה לפני הקב"ה, ומי מרחיק אותה מהם שבט מוסר ירחיקנה ממנו, לפיכך אמר הקב"ה למשה מרדות הן צריכין כשם שהנער הזה סורח והסופר הזה מכה אותו ומביאו לידי חיים לכך נאמר קח את המטה. הבאר היה עולה בזכות מרים שנאמר ותמת שם מרים ומיד ולא היה מים לעדה, וכיון שנסתלק הבאר התחילו מתכנסין על משה ועל אהרן שנאמר ויקהלו על משה ועל אהרן והיו משה ואהרן יושבין ומתאבלין על מרים, אמר להם הקב"ה בשביל שאתם אבלים ימותו בצמא עמוד וקח מטך והשקית את העדה ואת בעירם. דבר אחר למה נסתלק הבאר במיתת מרים כדי שידעו הכל כמה היתה צדקת ויצטערו עליה רבים ויגמלו אתה חסד, כך כיון שמתה מרים ומשה ואהרן עסוקין בה וישראל מבקשים מים ואין מוצאין מיד נתכנסו עליהם, כיון שראו אותם באין אמר משה לאהרן תאמר מהו כינוס זה, א"ל אהרן לא בני אברהם יצחק ויעקב הן גומלי חסדים בני גומלי חסדים, א"ל משה אי אתה יודע להפריש בין כינוס לכינוס אין זה כינוס של תקנה אלא של קלקלה, שאלו היה כינוס של תקנה היו צריכים להיות בראשם שרי אלפים ושרי מאות וגו', ואתה אומר לגמול חסד הן באין, מיד הטיחו דברים כנגדו שנאמר וירב העם עם משה, כיון שראה משה ואהרן פניהם זעומות ברחו להם לאהל מועד, משל למה הדבר דומה לגדול המדינה שנזדעזעו בני במדינה וברח לפלטין של מלך: וירא כבוד ה'. אמר להן הקב"ה למשרתי צבור צאו מכאן במהרה בני מתים בצמא ואתם יושבין ומתאבלין על הזקנה. דבר אחר ויבואו בני ישראל כל העדה את מוצא בשעה שהצדיקים מתךים הן עושין רושם. כשמת רבי אליעזר נתעקרו כל האילנות שהיו באותו מקום. כשמת רבי יהושע נפלה איסטווא של טבריא. וכן את מוצא כשמתה מרים נסתלק הבאר. ויבואו באו מקדקדו של מדבר. כל העדה צדיקים וכשרים. מדבר צין מדבר צינים שהוציאו מפיהם ונפשנו קצה בלחם הקלקל. וישב העם כל מקום שנאמר וישב משם שב מקטרג. וישב אברהם בבאר שבע ותמת שרה. וישב יעקב נגנב יוסף. וישב ישראל בשטים ויחל העם לזנות. וירב העם אמרו להם בתחלה אמרת לנו מפני פושעים וחטאים שיש בכם אין המקום מצוי לכם, עכשיו שנעשינו כולנו קהל ה' מפני מה מתים בצמא, ולמה הבאתם את קהל ה' וגו', אנחנו ובעירנו אשריהן הצדיקים שחביבה עליהן בהמתן כגופן, וכן מצינו ביעקב שאמר לך נא ראה את שלום אחיך ואת שלום הצאן לקיים מה שנאמר יודע צדיק נפש בהמתו: קח את המטה והקהל את העדה. מכאן שהקב"ה חס על ממונם של ישראל, ויקהילו משה ואהרן מלמד שכל אחד ואחד רואה את עצמו יושב על פני הסלע, וכן הוא אומר ואת כל העדה הקהל, וכן כשעברו ישראל את הירדן נכנסו כל ישראל בין בדי הארון שנאמר ויאמר יהושע אל בני ישראל גושו הנה ושמעו את דברי ה' אלקיכם, (וכן) [אף כאן] כל ישראל עומדין ורואים נסים שבסלע. התחילו לומר יודע משה חק הסלע אם הוא מבקש יוציא לנו מים מזו ונמצא משה עומד בספק אם שומע להם מבטל דברי המקום, והקב"ה לוכד חכמים בערמה לפי שהיה משה משמר עצמו כל אותן ארבעים שנה שלא להקפיד כנגדן שהיה מתירא מן השבועה שנשבע הקב"ה אם יראה איש באנשים האלה הדור הרע הזה, אמרו לו והרי סלע כשם שאתה רוצה להוציא מסלע אחר תוציא מזו, צווח עליהם שמעו נא המורים, [המורים] סרבנים, ויש אומרים שוטים שכן בכרכי הים קורין לשוטה מורה [ויש אומרים המורים] מלמדים את מלמדיהם, המורים חצים שנאמר וימצאוהו המורים אנשים בקשת. וירם משה את ידו ויך את הסלע הכה פעם אחת התחיל הסלע נוטף מים מועטים שנאמר הן הכה צור ויזובו מים כזב שהוא נוטף טיפין, א"ל בן עמרם המים הללו ליונקי שדים או לגמולי חלב, מיד הקפיד כנגדן והכהו פעמים שנאמר ויך את הסלע במטהו פעמים ושטפו כל מה שהיה (מרננין) [נתון] כנגדן שנאמר ונחלים ישטופו. ואף על פי כן לא עשה משה אלא מסלע שא"ל הקב"ה, ומנין (שאמר) [שאף] אותו סלע שאמרו ישראל עליו וכל סלע וצרור שהיה באותו מקום היו מוצאים מים שנאמר יבקע צורים במדבר. וכבר היה בידם שלש ששתקו ולא אמרו שירה. למה נתפש אהרן שנאמר ויאמר ה' אל משה ואל אהרן יען לא האמנתם בי משל לבעל חוב שבא ליטול גרנו של לוה. ונטל שלו ושל שכנו, אמר ליה הלוה אני חייב שכני עני מה חטא, אף כאן אמר משה רבש"ע אני הקפדתי אהרן מה חטא, לפיכך הכתוב מקלסו שנאמר וללוי אמר תמיך ואוריך וגו'. יען לא האמנתם בי וכי לא אמר משה דבר קשה מזה שאמר הצאן ובקר ישחט וגו' והיא גדולה מזו מפני מה לא גזר עליו שם מיתה, משל למלך שהיה לו אוהב והיה מגיס בינו לבין המלך בדברים קשים ולא הקפיד עליו, לימים עמד האוהב והגיס לפני הלגיונות גזר עליו מיתה, אף כאן אמר הקב"ה למשה מה שעשית ביני לבינך מחול לך עכשיו כנגד הרבים אי אפשר שנאמר להקדישני לעיני בני ישראל. אמרו לו למשה לא אמרת שיש לנו אלוה בכל מקום שנאמר הן לה' אלקיך השמים ושמי השמים, אמרו יודעין אנו שהיית רועה במדבר ארבעים שנה ואתה מכיר מקום המים ונדחקת להכות את הסלע, א"ל הקב"ה הקפדת כנגדן ואמרת שמעו נא המורים ויצאו מים בזעף שנאמר ויצאו מים רבים מיד נשטפו קהל רב שהיו מרננים לפני הקב"ה שנאמר יבקע צורים במדבר וכתיב ביום הזה נבקעו וגו' מה זכר האמור בדור המבול נשטפו אף כאן. אי אתה וכו' מה עשה הסלע לבני שנאמר ויניקהו דבש מסלע ואחר טובתו הכית אותו אין את כשר לעמוד על בני כבר מניתי אחר תחתיך קל לך את יהושע בן נון. אמר רבי סימון ונתן מימיו מפני שדרכו של סלע להוציא אש שנאמר ותעל האש מן הצור, ודרכו להוציא דבש שנאמר ויניקהו דבש מסלע, ודרכו להוציא שמן שנאמר ושמן מחלמיש צור, ואין דרכו להוציא מים, אלא תן דעתך עכשיו שלא תוציא אלא מים שנאמר ונתן מימיו אם יהיה ביד אדם אינו יכול לערב משקים אלו באלו למה שהן מבאישין, ואפילו יכול לערב שמא מערב מים באש בכלי אחד לא המים מכבין האש ראה נסים שעשה הקב"ה כנס לתוך הסלע שמן ודבש ומים ואש, ואם תמה אתה על הדבר הרי הוא אומר ויהי ברד ואש מתלקחת ומדה טובה מרובה ממדת פורענות: ודברתם אל הסלע. והכיתם לא נאמר, א"ל כשהנער קטן רבו מכהו ומלמדו ביון שהגדיל בדבור הוא מיסרו, כך אמר הקב"ה למשה כשהיה סלע זה קטן הכית אותו שנאמר והכית בצור אבל עכשיו ודברתם אל הסלע שנה עליו פרק אחד והוא מוציא מים מן הסלע. והוצאת להם מים מן הסלע יש כח וזכות לאותן שישנים במערת המכפלה שהוציא להם מים ואין סלע אלא זכות אבות שנאמר ירונו יושבי סלע. ויקהילו משה ואהרן את הקהל, למעלה כתיב ויקהלו על משה ועל אהרן ולמה כנסום, אלא משה ואהרן מהלכין וכל ישראל אחריהן והיו רואין אבן והיו עומדין ומקיפין אותה ואין דור שאין בו ליצנין והיו הנקרבין אומרים אין אתם יודעין שבן עמרם רועה של יתרו היה ורועים פקחים במים ומבקשים למשכנו להיכן שיש בו מים ולומר לנו הרי הוצאתי לכם מים ולטעות אותנו אלו כן יוציא לנו מן האבן הזו או מזו לזו והקב"ה כך צוהו מכל סלע שרוצים הוצא להם מים, ומשה הפך פניו סבור שישראל אחריו והיו אותם עשויין כתות על האבנים אמר להם בואו עמי שאוציא לכם מים אמרו ליה מזה אנו מבקשין אם מן הסלע הזה אי אתה מוציא אף מן אחרת אין אנו מבקשים ונתכרכמו פניו כנגדן ונשבע שאינו מוציא להם מים אלא מאותה שהוא מבקש. אמר רבי יהודה ברבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי משה הכה את הסלע וכל הצורים שבמדבר נבקעו והיו מוציאין מים שנאמר יבקע צורים במדבר לאגרדמים שיצא לשער את המדות מצא את החיצונים נועלים נטל את הראשון והכהו ושמעו כולן ופתחו מאליהן. אל פני הסלע מכאן שמועט מחזיק את המרובה: יען לא האמנתם בי. ר' שמעון בן אלעזר אומר אף משה ואהרן (בהכרת) [בחטאם] מתו שנאמר יען לא האמנתם בי, שאלולא כן לא הגיע זמנכם ליפטר, משה אמר והן לא יאמינו לי (כתוב ברמז קע"ב). אשריהם משה ואהרן שלא נשאו להם פנים בעולם הזה שנאמר יען לא האמנתם בי אלו האמנתם בי עדיין לא הגיע זמנכם ליפטר. אשריהם לצדיקים לא דיין שזוכין לעצמן אלא שמזכין לבניהם ולבני בניהם עד סוף כל הדורות, הרבה בנים היו לו לאהרן שראויין לישרף בנדב ואביהוא שנאמר הנותרים, אלא שזכות אביהן גרמת להם. אוי להם לרשעים [לא דיין] שמחייבים לעצמן [אלא שמחייבין לבניהם] ולבני בניהן עד סוף כל הדורות, הרבה בנים היו לו לכנען שראויין ליסמך כטבי עבדו של רבן גמליאל אלא שחובת אביהן גרמה להם: במדבר - פרק כ - רמז תשסד יען לא האמנתם בי. אמר לו הקב"ה היה לך ללמד מהגר דכתיב ותרא באר מים ומה אם יחידי שהיה לו זכות אברהם אביו העליתי לו הבאר ישראל שיש להן זכות אבות וזכות התורה שקבלו וזכות מצות על אחת כמה וכמה. דבר אחר לא היה לך ללמד ממה שאירע לך ברפידים שאמרת עוד מעט וסקלוני אמרתי לך למה אתה מקטרג את בני עבור לפני העם יעבור מטה זה שבידך. דבר אחר עבור לפניהם וראה שאין עושין לך כלום. ד"א כאדם שעובר לפני התיבה ומתפלל על הרבים. דרש רבי נהוראי כשעברו ישראל בים היו תינוקות צמאים והיתה אשה פושטת ידה וממלאה חמתה מן המים מלוחין ונעשין מתוקים. ועוד גם אחר היתה פושטת ידה בין גלי היום ומלקטת לבנה תאנים ורמונים ואפרסקין ונותנת אותן לבנה, שלח לו רבן גמליאל אף אתה מן המתמיהים, א"ל מקרא אני דורש זה ארבעים שנה ה' אלקיך עמך לא חסרת דבר אי אתה מודה שאותו היום שעברו ישראל בים מן ארבעים שנה היה דכתיב ויוליכם בתהומות כמדבר מה במדבר לא חסרו דבר אף ביום לא חסרו דבר. אמר הקב"ה למשה ומה אם באותה שעה עד שלא קבלו תורתי ועד שלא האמינו בי כך עשיתי להם עכשיו לא כל שכן. יען לא האמנתם בי ארבע חטאות כתובין כאן לא האמנתם, לא קדשתם, מעלתם, מריתם, לא האמנתם שלא אמרתי לכם להכות והכית אותו. ולא קדשתם לעיני כל ישראל להוציא להם מים מכל סלע שרוצים, מעלתם אמרת המן הסלע הזה, מריתם ודברתם אל הסלע שנה עליו פרק אחד ועברת על דברי. יען לא האמנתם היה לו לומר ואמר לא האמנתם בי, אהרן מה חטא מכאן שהמטפל לעובר עבירה כעובר עבירה והיה אהרן יכול לומר אני לא חטאתי אלא שתק וכבש כחו ולא למד עלמו עצמו סניגוריא ומשה מקלסו שנאמר האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו לא עמד לומר עשה בשביל אבא בשביל אמא שלא תכנס שכולה בג' בניה. ואת אחיו לא הכיר שלא היה לו עסק עם אחיו בשמעו נא המורים. ואת בניו לא ידע כשנשרפו בניו ושתק. כי שמרו אמרתך שנאמר ויאמר ה' אל משה ואל אהרן ברך ה' חילו וגו'. א"ר חמא בר חנינא לכן לא תביאו את הקהל הזה, הקהל הזה אין אתם מכניסין אבל לכל ישראל אתם מכניסין לעתיד לבא שנאמר וענתה שמה כימי נעוריה זה משה ואהרן. אמר משה אהרן מה חטא משל לבע"ח שבא ליטול גרנו של לוה ונטל שלו ושל שכנו, א"ל הלוה אם אני חייב שכני מה חטא לך [אף כך אמר משה לפני הקב"ה אני הקפדתי אהרן מה חטא] לפיכך הכתוב מקלסו וללוי אמר וגו'. אמר משה לפני הקב"ה הרי גזרת עלי למות במדבר עם הדור הרע הזה שנאמר כמה ימרוהו במדבר יעציבוהו בישימון עכשיו יאמרו הדורות אף אני שוה להם יכתב עלי על מה נענשתי, לפיכך כתיב יען לא האמנתם בי. אמר ליה הקב"ה למשה באיזה פנים אתה מבקש ליכנס לארץ, משל לרועה שיצא לרעות צאנו של מלך ונשבית הצאן בקש הרועה ליכנס לפלטרין של מלך, א"ל המלך למה אם אתה נכנס יאמרו הבריות [שאתה השבית הצאן] אף כך אמר הקב"ה למשה שבחך הוא שהוצאת ששים רבוא ממצרים וקברתם במדבר ואתה מכניס דור אחר, עכשיו יאמרו אין לדור המדבר חלק לעולם הבא אלא שכב בצדן ותבא עמהן שנאמר ויתא ראשי עם, לכך כתיב לא תביאו את הקהל הזה שיצאו עמך: המה מי מריבה. המה שראו איצטגניני פרעה (כתוב בפסוק מילדי העברים זה). אמר רבי חמא בר חנינא כל העושה מריבה עם רבו כעושה מריבה עם השכינה שנאמר המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל את ה'. זה שאמר הכתוב אל גנת אגוז ירדתי. למה היה משה דומה למלך שמסר את בנו לפדגוג א"ל אל תהי קורא לבני מורה. מהו דין לישנא מורה, אמר רבי ראובן כהדין לישנא יוני צווחין לשטיא מורה. פעם אחת הקניטו וקרא אותו מורה, א"ל המלך כל עצמי הייתי מצוה אותך ואמרתי לך אל תהא קורא אותו מורה ואתה קורא לו מורה, כך כתיב ויאמר ה' אל משה ואל אהרן ויצום אל בני ישראל, מה צום, אמר לו אל תהיו קורין לבני מורים וכיון שהקניטו על מי מריבה אמר להם משה שמעו נא המורים, אמר לו הקב"ה [כל עצמי וכו' (כדלעיל)], לכן לא תביאו, לא תביא אין כתיב כאן אלא לא תביאו, לא את ולא אחיך ולא אחותך עלין לארעא דישראל. נמשלו ישראל לאגוז שנאמר אל גנת אגוז ירדתי. האגוז הזה חלק מי שאינו אומן לעלות בו מיד הוא נופל שצריך לשמור שלא יפול ממנו כך כל מי שמשרת ישראל צריך לשמור עצמו שלא יטול את שלו מתחת ידיהם. משה אמר שמעו נא המורים ונאמר לכן לא תביאו את הקהל הזה. ישעיה אמר ובתוך עם טמא שפתים מיד ובידו רצפה, מהו רצפה אמר רבי שמואל בר נחמן רץ פה שאמרה דילטוריא על בני, אליהו אמר כי עזבו בריתך בית ונאמר לו ואת אלישע בן שפט תמשח לנביא תחתיך. רבי יוחנן שמע לה מהדין קריא משא דמשק וגו' עזובות ערי ערוער, עומד בדמשק ומכריז ערי ערוער, והלא אין ערוער אלא בתחום מואב, אלא שס"ה בתי אלילים היו בדמשק והיו עובדין כולן באותו היום, א"ל הקב"ה אליהו עד שאתה מקטרג על בני לך לדרכך דמשק וקטרג עליהם. רבי אבהו ורבי שמעון בן לקיש הוו עלין להדא קיסרין א"ל רבי אבהו לרבי שמעון בן לקיש מה אנן עלין למדינתהון דמחרפיא ומגדפיא נחת. ריש לקיש מן חמריה וספא ליה חלא ויהבי בפומיה, א"ל מהו כן, א"ל אין הקב"ה רוצה במי שהוא אומר דילטוריא על כל ישראל דכתיב אל תראוני שאני שחרחרת, לפי שאומות העולם אומרים וימירו את כבודם וגו', אין ישועתה לו באלקים, וישראל אומרין להן למה אנו דומין לבן מלך שיצא לו למדבר נפחם בשמש נכנס למדינה נהג שמנים ומרחצאות עד שנתלבן כל גופו, אבל אתם עד שאתם במעי אמכם אתם עובדים אלילים, וכן הוא אומר אל תלשן עבד אל אדוניו: וישלח משה מלאכים מקדש אל מלך אדום כה אמר אחיך ישראל. זה שאמר הכתוב וחרפה לא נשא על קרובו, בנוהג שבעולם אדם עוסק בפרקמטיא עם חברו והפסיד פורש ממנו ואינו רוצה לראותו, ומשה אף על פי שנענש על ידי ישראל שנאמר וירע למשה בעבורם לא פרק משאו מעליו שנאמר וישלח משה מלאכים וגו'. אתה ידעת את כל התלאה אשר מצאתנו, אמר לו אתה ידעת כשאמר הקב"ה לאברהם ידוע תדע כי גר יהיה זרעך, אנו נשתעבדנו ואתה בן חורין וירדו אבותינו מצרימה וכל אותו הענין, משל לשני אחים שיצא שטר חוב על זקנם עמד אחד מהם ופרע אותו, לימים התחיל לשאל חפץ מאחיו, א"ל אתה יודע שאותו חוב על שנינו היה ואני פרעתיו אל תחזירני מן חפצי שאני שואל: נעברה נא בארצך לא נשתה מי באר, מי בורות היה צריך לומר למדתך תורה דרך ארץ שההולך לארץ שאינה שלו לא יאכל ממה שבידו אלא שלו יהא מונח ויקנה מן החנוני בשביל להנאתו, וכך אמר לו משה הבאר עמנו ומן שלנו אנו אוכלים לא תאמר שאנו מטריחין עליך שכר אתה עושה לעצמך אוכל בכסף תשבירני. דרך המלך נלך שאנו חוסמין את בהמתנו. לא נטה ימין ושמאל [זה קשה מכולן] שאמרו לו בכל סביביך יש לנו רשות להרוג ולבוז ובגבולך לא נטה ימין ושמאל. ויאמר אליו אדום לא תעבור בי, זה שאמר הכתוב אני שלום וכי אדבר המה למלחמה. וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים זה משה, וכן מצינו שהנביאים נקראו מלאכים שנאמר ברכו ה' מלאכיו. וכן הוא אומר ויהיו מלעיבים במלאכי אלקים. ודכוותה ויעל מלאך ה' מן הגלגל אל הבוכים (כתוב בתחלת ויקרא). לא תעבור בי (כתוב ברמז תרל"א): ויסעו מקדש ויבואו בני ישראל. זה שאמר הכתוב בהתחברך (לרשע) [עם אחזיהו] פרץ ה' את מעשיך על שנתחברו לרשע הזה לעבור בארצו חסרו לאותו צדיק, לכך נסמכה אסיפת אהרן אחר פרשת מלך אדום. ויט ישראל מעליו ויסעו מקדש וגו' מהו כל העדה עדה שלמה עדה הנכנסת לארץ, לפי שמתו יוצאי מצרים ואלו הן אותן שכתוב בהן חיים כלכם היום. מהו הר ההר הר על גבי הר כתפוח קטן על גבי תפוח גדול. ואף על פי שהענן מהלך לפניהם משפיל את הגבוה ומגביה את השפל הניח הקב"ה את ההר הזה דוגמא שידעו נסים שעשה להם הקב"ה שלא הניח הר במדבר שלא יהו מתיגעין ועולין עליהן ויורדין, ועוד אף על פי שהיה הענן עושה כל המדבר מישור היה מניח מקום גבוה למשכן שיהא חונה שם והניח שלשה הרים, הר סיני לשכינה, והר נבו לקבורת משה, והר ההר לקבורת אהרן: ויאמר ה' אל משה יאסף אהרן. מלמד שמודעין לצדיקים יום מיתתן כדי שיורישו כתרם לבניהן. ומפני מה לא מת אהרן כמו שמתה מרים שלא ידע בה בריה, אלא נאמר למשה יאסף אהרן, משל למלך שהיו לו שתי (סנקליטין) [קטיליקין] ולא היו עושין דבר בלא דעת המלך והיה לאחד מהן חלק יפה אצל המלך והיה המלך צריך לו, אמר המלך אע"פ שהוא ברשותי איני מסלקו עד שאני מודיעו, אף כך אמר הקב"ה שני צדיקים הללו לא עשו דבר חוץ מדעתי ועכשיו כשאני מסלקן איני מסלקן עד שאודיעם לכך נאמר יאסף אהרן: על אשר (מעלתם בי) [מריתם את פי]. זש"ה לא ירעיב ה' נפש צדיק זה אדם הראשון שכל הצדיקים שעמדו ממנו נגזרה עליהן מיתה ואינן נפטרין עד שרואין פני שכינה ומוכיחין אדם הראשון ואומרין לו אתה גרמת לנו מיתה והוא משיבן אני בידי חטא אחד ואתם אין כל אחד ואחד מכם שאין בידו הרבה עונות, ומנין שרואין פני שכינה [ומוכיחים אדם הראשון] שנאמר אמרתי לא אראה יה יה בארץ החיים וגו' והצדיקים נענשין מית על ידי עבירות קלות שלא יהא אדם הראשון נתפס על ידיהן לכך נאמר על אשר מריתם (בי) [את פי]: קח את אהרן וגו' והפשט את אהרן וגו'. א"ל הקב"ה הרי אתה מנחמו (שאתה) [שהוא] מוריש (כתרך לבנך) כתרו לבנו] מה שאין אתה מוריש לבניך. וילבש אותם את אלעזר בנו והלא אם יצא כהן גדול בבגדי כהונה חוץ להר הבית סופג את הארבעים שהם צמר ופשתים, אלא להודיעך שבלשון שקרבו לכהונה וא"ל קח את אהרן בו בלשון א"ל לעלות להר. ויעשה משה כאשר צוה ה' ללמדך שאף על פי שאמר לו גזרה קשה לא עכב. והפשט את אהרן את בגדיו הפשיטו בגדי כהונה והלבישו לאלעזר וכן שני וכן שלישי, א"ל הכנס למערה ונכנס למערה, עלה ופשוט ידיך ופשט, קמוץ פיך וקמץ, עצום עיניך ועצם, באותה שעה אמר משה אשרי מי שמת במיתה זו, לכך נאמר כאשר מת אהרן אחיך מיתה שחמדת בה. זה שאמר הכתוב יקר בעיני ה' המותה לחסידיו, אמר ליה הקב"ה למשה עשה טובה ואמור לו לאהרן על המיתה שאני בוש לומר לו. אמר ר' הונא בשם רבי תנחום בר חייא מה עשה משה השכים בשחרית והלך לו אצל אהרן התחיל קורא אהרן אחי ירד אצלו, א"ל מה ראית להשכים ולבא כאן היום, א"ל משה דבר מן התורה הייתי מהרהר בלילה ומתקשה לי הרבה לכך השכמתי ובאתי אצלך, א"ל ומהו הדבר, א"ל איני יודע מה היה הדבר, אלא אני יודע שבספר בראשית הוא, הבא אותו ונקרא בו, נטלו ספר בראשית וקראו בו כל פרשה ופרשה ועל כל אחת ואחת אמר יפה עשה ויפה ברא הקב"ה, וכיון שהגיעו לבריאת אדם אמר משה מה אומר לאדם שהביא מות לעולם, א"ל אהרן משה אחי לא תאמר בדבר הזה אין אנו מקבלין גזרת אלקים וכו' היאך נבראו אדם וחוה והיאך זכו לי"ג חופות שנאמר בעדן גן אלקים היית והיאך אכל מן העץ ונאמר לו כי עפר אתה, א"ל לאחר כל השבח הזה כך וכך הגיעו, אמר ליה ואני ששלטתי במלאכי השרת ואתה שעצרת את המות לא סופנו לכך עוד כמה שנים יש לנו לחיות עוד כ' א"ל קטנות הן היה יורד ויורד עד שהזכיר לו יום המות מיד הרגישו עצמותיו של אהרן גועו א"ל שמא בשבילי הוא הדבר א"ל הן, מיד ראו אותו ישראל שגרעה קומתו שנאמר ויראו כל העדה, א"ל אהרן לבי חלל בקרבי ואימות מות נפלו עלי א"ל מקובל עליך למות א"ל הן א"ל נעלה להר ההר, מיד עלו שלשתן לעיני כל ישראל משה ואהרן ואלעזר, אלו היו יודעין שהיה עולה למות לא היו ישראל מניחין אותו אלא היו מבקשין עליו רחמים, אלא שהיו סבורין שמא הדבור קראו, כיון שעלו נפתחה להם מערה ומצאו שם מטה מעשה שמים והיה אהרן פושט כלי אחד ואלעזר לובשו וערפל חתולתו, א"ל משה אהרן אחי מה אתה רואה מרים מתה ואני ואתה נטפלנו בה ואתה מת ואתה רואה לי ואלעזר מטפלין בך ואני אם מת אני מי מטפל בי, א"ל הקב"ה חייך אני מטפל בך שנאמר ויקבר אותו בגי, מיד ירדה שכינה ונשקתו, א"ל הקב"ה צא מכאן כיון שיצאו נסתמה המערה ויורדין משה ואלעזר, וכל ישראל מביטין בהן שעלו שלשה ולא ירדו כי אם שנים, נחלקו לשלש כתות, אחת אומרת הרגו משה שהיה מתקנא בו, ואחת אומרת אלעזר הרגו שהיה מבקש לירש את הכהונה גדולה, ואחת אומרת דרך שמים מת, מה עשה הקב"ה רמז למלאכים ופתחו את המערה והוציאו ארונו של אהרן והיתה פורחת בשמים והמלאכים מקלסין לפניו וכל ישראל רואין אותו שנאמר ויראו כל העדה כי גוע אהרן, ומה היו מקלסין יבא שלום ינוחו על משכבותם: ויראו כל העדה כי גוע אהרן. כיון שירדו משה ואלעזר מן ההר נתקבצו כל הקהל עליהם אמרו היכן אהרן, א"ל מת, אמר ליה היאך יכול מלאך המות לפגוע בו אדם שעמד במלאך המות ועצרו שנאמר ויעמד בין המתים ובין החיים ותעצר המגפה, א"ל אם אתם מביאין אותו מוטב ואם לאו אנו נסקל אתכם, באותה שעה עמד משה בתפלה ואמר רבש"ע הוציאנו מן החשד, מיד פתח הקב"ה את המערה והראהו להם שנאמר ויראו כל העדה כי גוע אהרן. יציאת מצרים גופיה ממאי דמניסן מנינן ודילמא מתשרי מנינן, לא סלקא דעתך דכתיב ויעל אהרן הכהן אל הר ההר על פי ה' וימת שם בשנת הארבעים לצאת בני ישראל מארץ מצרים בחדש החמישי באחד לחדש וכתיב ויהי בארבעים שנה בעשתי עשר חדש וגו' וכתיב בעבר הירדן הואיל משה (תנא) מדקאי באב וקרי ליה שנת הארבעים וקאי בשבט וקרי לה שנת הארבעים מכלל דר"ה לאו תשרי הוא. בשלמא היאך מפרש ליציאת מצרים, אלא הא מנלדן דליציאת מצרים דילמא להקמת המשכן. [כדאמר רב פפא] שנת (מ') [כ'] שנת הארבעים לגזרה שוה מה התם ליציאת מצרים הכא נמי ליציאת מצרים, וממאי דמעשה דאב קדים דילמא מעשה דשבט קדים, לא ס"ד דכתיב אחרי הכותו את סיחון, וכי נח נפשיה דאהרן אכתי הוה סיחון קיים דכתיב וישמע הכנעני מלך ערד, מה שמועה שמע, שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד וכסבור ניתנה רשות להלחם בישראל, והיינו דכתיב ויראו כל העדה כי גוע אהרן אל תקרי ויראו אלא וייראו. וכריש לקיש דאמר כי משמש בארבע לשונות אי דילמא אלא דהא. מי דמי התם כנעני הכא סיחון. תנא הוא סיחון הוא כנען הוא ערד, סיחון שדומה לסייח שבמדבר. כנען על שם מלכותו, ומה שמו ערד שמו. איכא דאמרי ערד שדומה לערוד שבמדבר, כנען על שם מלכותו, ומה שמו סיחון שמו: ויבכו את אהרן שלשים יום כל בית ישראל, למשה לא בכו אלא אנשים מפני שהוציא הדן לאמיתו ומשה היה מוכיחן בדברים ואהרן לא אמר מימיו לאיש סרחת ולאשה סרחת, ולא עוד אלא שהיה רודף שלום שנאמר בשלום ובמישור הלך אתי, ומה ת"ל ורבים השיב מעון מלמד כשהיה אהרן מהלך בדרך אם פגע באדם רע או רשע נותן לו שלום, למחר בקש אותו האיש לילך ולעבור עבירה אמר אוי לי איך אשר פני ואראה את אהרן בושתי הימנו שנתן לי שלום ונמצא [אותו אדם מונע עצמו] מלילך לעבירה, וכן שני בני אדם שעושין מריבה זה עם זה הלך אהרן וישב לו אצל אחד מהן ואומר לו ראה חברך מה הוא אמר אהיה מטרף את לבי [מחליש] את דעתי מתלש בשערי איך אשא עיני ואראה בחברי בושתי הימנו שאני הוא שסרחתי עליו היה יושב אצלו עד שמוציא כל קנאה שבלבו, שוב הולך אצל חברו ואומר לו כענין זה, וכשפגעו זה בזה חבקו ונשקו זה לזה לכך ויבכו אותו כל בית ישראל. כי בא ישראל דרך האתרים (כתוב ברמז תשכ"ח): במדבר - פרק כא - המשך רמז תשסד וישמע הכנעני מלך ערד. זה עמלק שנא' עמלק יושב בארץ הנגב והיה יושב על הפרצה, כיון ששמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד מיד נתגרה בה, דרך האתרים (שמת) התייר הגדול שהר להם את הדרך שנאמר וארון ברית ה' וגו'. וילחם בישראל אם עמלק היה למה קראו כנעני, לפי שנאסרו ישראל להלחם עם בני עשו שנאמר אל תתגרו בם וגו', כשבא עמלק פעם ושתים ונתגרו בם אמר לו הקב"ה אין זה אסור עליכם כבני עשו, אלא הרי הוא לכם ככנעניים שנאמר בהם כי החרם תחרימם לכך נקרא כנעני. לפי שמעולם היה עמלק מכת מרדות לישראל [את מוצא] כיון שאמרו היש ה' בקרבנו מיד ויבא עמלק וכאן ויראו כל העדה כי גוע אהרן וישמע הכנעני מלך ערד וגו'. נתנה ראש ונשובה מצרימה וירד העמלקי. אתה מוצא במוך אהרן יצא עליהם [עמלק] וחזרו לאחוריהם שבע מסעות שנאמר ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה שם מת אהרן, וכי שם מת אהרן והלא בהר ההר מת דכתיב וימת אהרן שם בראש ההר אלא ללמדך שחזרו לאחוריהם. אמר עשו לעמלק כמה יגעתי להרוג את יעקב ולא ניתן בידי תן דעתך לגבות נקמתי, א"ל היאך אני יכול להזדווג לו, א"ל המסורת הזה יהי בידך כשתראה שנתקלו בדבר הוי קופץ עליהם לפיכך אתה מוצא אותו בא על ישראל. כיון שרואה אותם עונותיהם קשים בירושלים וביהודה מיד קפץ ובא שנאמר ביום עמדך מנגד, מיל היה רחוק מהם אמר בלבו אם נצחו ישראל אני אומר לסייע אתכם באתי ואם נצחה מלכות בבל אני הופך על ישראל והורגן וכתיב אל תעמוד על הפרק להכרית את פליטיו. ברפידים כתיב היש ה' בקרבנו מיד ויבא עמלק, וכן בשעה שמת אהרן שנאמר וישמע הכנעני, א"ר יהודה בר שלום לבוש כנעני לבש ולמד שיחת כנענים והיה מדבר כלשונם שלא יכירו אותו ישראל ובכל שעה הוא בא. במרגלים כתיב כי העמלקי והכנעני שם לפניכם וכתיב וירד העמלקי והכנעני היושב בהר ההוא ויכום ויכתום וגו', א"ר תנחום בר חנילאי כיון ששמעו שמת אהרן זיינו עצמן מבפנים ולבשו עצמם מבחוץ והן באו כבני אבלים אמרו יודעין אנו שיש להן מאבותיהם פטריקא שאמר להם הקול קול יעקב שהן מתפללין ונשמעין ואנו באין עליהם סבורים בני כנענים הן והן מתפללין על הכנענים ואנו הורגין אותן, כיון שבאו ראו צורת פניהם משל עמלק ולבושיהן ושיחתן של כנענים, אמרו רבש"ע אין אנו יודעין מי הן, מכל מקום עשה בהם מדת הדין שנאמר אם נתן תתן את העם הזה מיד וישמע ה' בקול ישראל. זה שאמר הכתוב ובצלעי שמחו ונאספו נאספו עלי נכים כשאני צולע מעט נאספו עלי, כתיב וירדפו אחר יו כאשר תעשינה הדבורים מה עסקה של דבור זו עוקצת לאדם ומתה כך עשו הם כל אויבי שמעו רעתי ששו שמעו כי נאנחה אני אבל אהרן,, ולא די שלא באו לנחמני אלא ששו ובאו עלי להלחם: וישמע הכנעני מנין לכותי שקונה ישראל למעשה ידיו דכתיב וישב ממנו שבי (כתוב ברמז תרס"ז). וישב ממנו שביה אין כתיב כאן אלא שבי שפחה אחת שבו מהם, זה שאמר הכתוב כי לא כצורנו צורם, אמרו ישראל לא כשם שאתה מתקיף אותנו על אויבינו אתה מתקיף אויבינו עלינו, במדין כתיב שא את ראש מלקוח השבי וגו' וששים אלף וגו' וכתיב ושלל הערים בזונו לנו אבל כשבא עמלק שבו שפחה אחת. המחזיק בנכסי הגר כיצד יעשה ויתקיימו בידו יקח בהן ספר תורה. רב ששת אמר אפילו בעל בנכסי אשתו, רבא אמר אפילו עבד רווחא בעיסקא. רב פפא אמר אפילו מצא אבדה, רב נחמן בר יצחק אמר אפילו תפילין, א"ר חנן מאי קראה וידר ישראל נדר לה' ויאמר אם נתן תתן את העם הזה בידי והחרמתי את עריהם. ארבע נדרו (כתוב ברמז קכ"ב): ויסעו מהר ההר דרך יום סוף לסבוב את ארץ אדום ותקצר נפש העם בדרך. והלא כתיב ורוחך הטובה נתת להשכילם, אלא אותם שירים שיצאו ממצרים שנגזרה עליהם מיתה לא היו רואים במדבר נחת רוח ולא רוח טובה, וכן הוא אומר ובניכם יהיו רועים במדבר: וידבר העם באלקים ובמשה. השוו עבד לקונו. ונפשנו קצה בלחם הקלוקל שלא היה יכול אותו הדור לטעום מפירות הארץ כלום, א"ר עקיבא כשהיו מגלין להם תגרין [הסל שבא] מן פירות הארץ היו מתים שנאמר אם יראו האנשים וגו' את הארץ כל טוב הבא מחמת הארץ, לכך כתיב ותקצר נפש העם בדרך. א"ר אבהו כל המהרהר אחר רבו כאלו מהרהר אחר השכינה שנאמר וידבר העם באלקים ובשמה. רבי אומר אמר הקב"ה תורעמנין בני תורעמנין הן. אדם הראשון עסוק אני עמו לעשות לו עזר שנאמר אעשה לו עזר כנגדו והוא עומד לפני ומתרעם האשה אשר נתתה עמדי. אף יעקב כך עשה לי עסוק אני עם בנו להמליכו במצרים ויוסף הוא השליט על הארץ והוא מתרעם לפני נסתרה דרכי מה'. אף בני כך עשו לי במדבר, אני עסוק עמהם לבור להם לחם קל כדרך שהמלכים אוכלים שלא יהא אחד מהם גוסי ודלריא אוחזתן והן נתרעמין לפני ונפשנו קצה בלחם הקלוקל. אף ציון כך עשה לי אני עסוק עמה להעביר את המלכיות מן העולם ולא כבר העברתי בכל מדי ויון עתיד אני להעביר מלכות הרביעית והיא מתרעמת לפני ואומר עזבני ושכחני שנאמר ותאמר ציון עזבני ה' וה' שכחני: ונפשנו קצה בלחם הקלוקל. [היו ישראל מתרעמים ואומרים] יש ילוד אשה אוכל ואינו מוציא ראית מימך אדם נותן חטים לרחים ואינו מוציא קמח, אמר הקב"ה בטובה שאני עושה להם והשויתי אתכם למלאכים שלא יהו נפנין הן מתרעמין הה"ד עד אנה ינאצוני וגו', מהו בקרבו בקרביו בבני מעים שלהן שהיו אוכלין ולא מוציאין. לחם אבירים שנמוח באברים שיעשו אבירים גבורים: וישלח ה' בעם את הנחשים, מה ראה הקב"ה לפרוע מהם בנחשים, אלא נחש הוא פתח בלשון [הרע] (תקלה) [תחלה] ונתקלקל ולא למדו ממנו [וידברו לה"ר על] הקב"ה יבא הנחש שהתחיל בלשון הרע ויפרע ממספרי לשון הרע הה"ד ופורץ גדר ישכנו נחש. ד"א למה נפרע מהם בנחשים, הנחש אפילו אוכל כל מעדני עולם נהפכין במעיו לעפר שנאמר ונחש עפר לחמו, ואלו אוכלין המן שנהפך למטעמים הרבה שנאמר ויתן להם שאלתם ואומר זה ארבעים שנה ה' אלקיך עמך לא חסרת דבר, יבא נחש שאוכל מינין הרבה ובפיו טעם אחד ויפרע מאוכלי מין אחד וטומעין מינין הרבה (יבא הנחש ויפרע מהם). השרפים שהן שורפין את הנפש. ויבא העם אל משה ויאמרו חטאנו ידענו שדברנו במשה ונשתטחו לפניו ואמרו לו התפלל אל ה' ויסר מעלינו את הנחש להודיעך ענותנותו של משה שלא נשתהה לבקש עליהם רחמים ולהודיעך כח התשובה כיון שאמרו חטאנו מיד נתרצה להם מכאן שלא יהיה המוחל אכזרי. ומנין שאם סרח אדם לחברו [ואומר לו חטאתי] ואינו מוחל לו נקרא חוטא שנאמר גם אנכי חלילה לי מחטוא לה' מחדול להתפלל בעדכם. ויאמר ה' אל משה עשה לך שרף (כתוב ברמז רס"ה וברמז נ"ב): והיה כל הנשוך. לא נשוך נחש בלבד אלא כל הנשוך אפילו נשך פתן ועקרב וחיה רעה וכלב. ויעש משה נחש נחשת וגו' זרקו לאויר ועמד. ימחה שמם של אפיקורסין שהן אומרים אין תחית המתים, הרי צורת נחש שהוא ממית עשה בו המקום חיים תחית המתים (שכולן) [בטל של] חיים עאכ"ו. חזקיהו קרא לו נחשתן נחושתים. כל שהנחש נושך ממית בעולם הזה ויש לו חיים לעוה"ב והמקטיר לזה לוקה בעולם הזה ואין לו חיים לעוה"ב, מוטב שיכתת ויהא חיים לעולם הבא. שנו רבותינו מצא כלים ועליהם צורת חמה צורת לבנה צורת דרקון יוליכם לים המלח. ר' יוסי אומר שוחק וזורה לרוח או מטיל לים. אמרו ליה אף הוא נעשה זבל ונאמר ולא ידבק בידך מאומה מן החרם. תניא אמר להם רבי יוסי הרי הוא אומר ואת חטאתכם אשר עשיתם את העגל וגו', אמרו ליה משם ראיה הרי הוא אומר ויזר על פנים המים וגו' לא נתכוון משה אלא לבודקן כסוטות. אמרו ליה הרי הוא אומר וכתת נחש הנחשת אשר עשה משה, אמר להם משם ראיה הרי הוא אומר ויאמר ה' אל משה עשה לך שרף לך משלך ואין אדם אומר דבר שאינו שלו, ובדין הוא דכתותי נמי לא הוה צריך, אלא כיון דחזא חזקיה דקא טעו ישראל אבתריה עמד וכתתו: ויסעו בני ישראל ויחנו באובות. שנעשו אויבים למקום. ויחנו בעיי העברים שהיו מלאים (עבירות) [עברה]. ויחנו בנחל זרד שלא היה הנחל אלא כמלא זרת ולא יכלו לעבור שלשים ושמונה שנה. עתה קומו ועברו את נחל זרד וגו' והימים אשר הלכנו מקדש ברנע וגו' משם נסעו ויחנו מעבר ארנון שנתרצה להם המקום: על כן יאמר, תנו רבנן הרואה מעברות נחלי ארנון צריך שיתן שבח והודאה למקום. מנא לן דכתיב על כן יאמר בספר מלחמות ה' את והב בסופה ואת הנחלים ארנון, תנא את והב שני מצורעין היו והיו מהלכין בסוף מחנה ישראל אתו אמוראי טשו להו בנחלי ארנון עבדי להון נקירתא אתא ויתבי בהון אמרי כיון דאתו ישראל למעבר אנו ניפוק וקטלינן יתהון ואינון אמוראי לא הוו ידעין דארון דמסגי קמייהו דישראל הוה מכיך קמייהו טורי כיון דאתא ארון אדבקו טורי בהדי הדדי וקטלינהו, חזו דנפיק דמא מבי טורי ואזיל לנחלי ארנון, כי אתו את והב חזו דמא דקא נפיק מביני טורי אתו ואמרין לישראל ואמרין שירה והיינו דכתיב ואשד הנחלים אשר נטה לשבת ער וגו': כתיב אשר הגבר אשר מלא את אשפתו מהם לא יבושו כי ידברו את אויבים בשער א"ר חייא בר אבא אפילו האב ובנו הרב ותלמידו שעוסקין בתורה בשער אחד נעשו אויבים זה לזה, ואמר רבא אין זזין משם עד שנעשין אוהבים זה לזה דכתיב את והב בסופה אל תקרי בסופה אלא בסופה. על כן יאמר בספר מלחמות ה' אמר הקב"ה אתם עסקתם בספר ואני נלחם על ידיכם. אז ישיר ישראל וגו' השירה הזו נאמרה בסוף ארבעים שנה והבאר נתנה להם בתחלת ארבעים שנה ומה ראה ליכתב כאן, הענין הזה נדרש למעלה הימנו: על כן יאמר בספר מלחמות ה' את והב בסופה [מהו שעשה להם הקב"ה] אותות ונסים בנחלי ארנון כנסים שנעשו להם בים סוף, מה נסי נחלי ארנון אדם עומד על ההר מזה ומדבר עם חברו בהר הזה והוא רחוק ממנו שבעה מילין והדרך יורד לתוך הנחל ודרכן של ישראל לעבור בתוך הנחלים נתכנסו כל האומות אוכלוסין שאין להם סוף ישבו מקצתן בתוך הנחל והנחל עשוי מלמעלן מערות מערות וכנגד המערות הר שכנגדו עשו סלעים סלעים כמין (שינים) [שדים] שנאמר ואשר הנחלים, נכנסו האוכלוסין לתוך המערות ואמרו כשיורדין ישראל לתוך הנחל אלו עומדין לפניהם בתוך הנחל ואנו למעלה מן המערות ונהרוג את כולן, כיון שהגיעו ישראל לאותו מקום לא הצריכן הקב"ה לירד למטה לנחל אלא רמז להרים ונכנסו (שינים) [שדים] של הר זה לתוך המערות [של הר זה] ומתו כולם, והקיפו ההרים ראשיהם זה לזה ונעשו דרך כבושה ולא נודע איזה [הר] נסמך לחברו, ואותו נחל מפסיק בין תחומי ארץ ישראל לארץ מואב שנאמר כי ארנון גבול מואב הר שבארץ מואב [לא] נזדעזע שבו המערות וההר מארץ ישראל נזדעזע מפני שבו הסלעים כמין (שינים) [שדים] ונסמך להר שכנגדו [מלה"ד לשפחה שראה בן אדוניה בא אצלה] קפצה היא וקדמה אותו וקבלתו [כך] נכנסו הסלעים לתוך המערות ורצצו כל האותן הגבורים, והבאר ירדה לתוך הנחל ונתגברה שם ואבדה כל האוכלוסין לכך (הקיפו) [הקיש הכתוב] את והב בסופה ואת הנחלים ארנון, ועברו ישראל על אותן ההרים ולא ידעו כל הנסים האלו, אמר הקב"ה הרי אני מודיע לבני כמה אוכלוסין אבדתי מפניהם ירדה הבאה לתוך המערות והוציאה גולגליות וזרועות ורגלים שאין להם חקר וישראל חזרו לבקש את הבאר וראוה מאירה כלבנה בתוך הנחל שהוא מוציא אברים אברים. ומנין שהבאר הודיעה להן שנאמר ואשד הנחלים וגו' ומשם בארה, וכי משם היתה ולא מתחלת ארבעים שנה היתה, אלא שירדה לפרסם את הנסים והיו ישראל עומדין על הנחלים ואומרים לה עלי באר ענו לה ואומרים שירה עליה: אז ישיר ישראל, ומפני מה לא נזכר משה שם, מפני שנענש על המים ואין אדם מקלס לספקלטור שלו. ולמה אין שמו של הקב"ה נזכר בה, משל לשלטון שעשה סעודה למלך אמר המלך פלוני אוהבי יש שם, אמרו לו לאו, אמר המלך אם אין אוהבי שם אין אני שם [אף כאן אמר הקב"ה הואיל ומשה אינו נזכר אף אני איני נזכר שם]: באר חפרוה שרים. וכי חפירה היתה שם אלא שנתנה בזכות [אבות] שנקראו שרים שנאמר פתח צור ויזובו מים וגו' כי זכר את דבר קדשו את אברהם עבדו. כרוה נדיבה העם וגו' שהיו הנשיאים עומדין על גבה ומושכין במטותיהן כל אחד ואחד לשבטו ולמשפחתו ואשה שהיתה צריכה לילך אצל חברתה מדגל לדגל היתה הולכת בספינה שנאמר הלכו בציות נהר ואין ציות אלא ספינות שנאמר וצי אדיר לא יעברנו, והמים היו יוצאין ומקיפין אותם שנאמר ינחני במעגלי צדק, ומגדלין מיני דשאים ואילנות שאין להם סוף שנאמר בנאות דשא ירביצני על מי מנוחות ינהלני, כל הימים שהיו ישראל במדבר היו משמשין בה לכך קלסו עליה באר חפרוה שרים. וממדבר מתנה שנתנה (למן) [להם מתנה] במדבר (לשמן) [לשמשן]. ד"א למה נתנה במדבר שאלו נתנה להן בארץ היה השבט שנתנה בתחומו מדיין ואומר אני קודם בה לכך נתנה במדבר שיהו הכל שוין בה. ועוד למה נתנה במדבר כשם שמדבר לא נזרע ולא נעבד כך המקבל דברי תורה פורקין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ. וכשם שבמדבר לא מעלה ארנונא כך בני תורה בני חורין [בעה"ז]. ד"א במדבר מי מקיים את התורה מי שמשים עצמו כמדבר (ומפליג) [ומפנה] עצמו מן הכל: וממתנה נחליאל ומנחליאל במות, אלו סנהדרין שיושבין (בצד העזרה) [בעזרה] בצד המזבח. ומבמות הגיא אשר בשדה מואב אלו סנהדרין שבלשכת הגזית בתחום אותה שבאת משדה מואב שנאמר נערה מואביה היא השבה עם נעמי משדה מואב. ונשקפה על פני הישימן שמשם תורה יוצאה לעולם. ד"א ונשקפה זה לענין באר שבאת עמהם עד (שנכנס) [שנגנזה] בתוך ימה של טבריא והעומד על פני הישימון [רואה בתוך הים] כמלא פי תנור והיא הבאר הנשקפה על פני הישימון. אמר הקב"ה [לאברהם] אתה אמרת יוקח נא מעט מים חייך שאני פורע לבניך במדבר ובארץ ולעתיד לבא, במדבר מנין, שנאמר אז ישיר ישראל, בארץ מנין שנאמר ארץ נחלי מים וגו'. לעתיד לבא מנין שנאמר ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלים. א"ר אבין הלוי בשעה שעמדו ישראל לומר שירת היום לא הניחן משה שיאמרו לעצמן, אלא כשם שרבו של אדם אומר עמו פרשתו כשהוא נער כך אמר משה עמהם שנאמר אז ישיר משה ובני ישראל כנער העונה אחר רבו, לאחר ארבעים שנה עמדו על פרקן התחילו אומרים שירת הבאר לעצמן שנאמר אז ישיר ישראל, אמרו רבש"ע עליך להיות עושה לנו נסים ועלינו לומר שירה שנאמר ה' להושיעני ונגינותי ננגן: ואשד איזה הר נטה אצל זה. אותן שהיו עשוים (שינים) [שדים] נטו אצל אלו שעשויין מערות, משל לבן מלך שיצא למדינת היום אחר ימים שב שמעה מיניקתו ויצאה ובאה לאנפלין שלו, כך אותו הר שהיה סמוך לארץ ישראל כיון שבאו ישראל לגבול מואב שנאמר ונשען לגבול מאוב. עלי באר מה ראו לומר שירה על הבאר ולא אמרו שירה על המן, אלא מפני שהוציאו על המן דברים קשים של תפלות שנאמר בין פארן ובין תופל. ולבן זה המן שנאמר (והמן) [והוא] כזרע גד לבן ואמרו ונפשנו קצה בלחם הקלוקל ועתה נפשנו יבשה, אמר הקב"ה אי אפשי לא בתרעומתכם ולא בקילוסכם אבל מים בכל שעה היו מבקשים מים ומחבבין אותן לפיכך ניתן להם רשות לומר שירה. באר חפרוה שרים ואיזה זה אמרבהם כשאמר לו אבימלך ועתה השבעה לי באלקים, אמר ליה אברהם תן לי באר שגזלו עבדיך עשה עצמו כלא יודע, אמר לא ידעתי מי עשה את הדבר הזה, א"ל אני מעמיד כבשות ואתה מעמיד כבשות מי שהמים עולין ומשקין צאנו הבאר שלו, בעבור היתה לי לעדה אין כתיב כאן אלא בעבור תהיה לי לעדה רמז עתידה הבאר להיות לעדה, מה הנה שבע כבשות רמז לשבעה דורות נצרכים לה. במחוקק במשענותם היו הנשיאים באין ועומדין על גבה ומושכין במטיהן כל אחד לשבטו. וממתנה נחליאל ממתן תורה נחלו ע"א. ומנחליאל במות ומע"א בא עליהן מלאך המות. אני אמרתי אלקים אתם חבלתם מעשיכם אכן כאדם תמותון. רבי יהודה אומר מן המדבר זכו שתנתן להם תורה על ידי משה שנאמר ויתן אל משה. וממתנה נחליאל שנחלו ע"א ואמרו איה אלקיך. ומנחליאל במות משנחלו ע"א נחלו מלאך המות שנאמר במדבר הזה יתמו. ומבמות הגיא שגרמו לאותו צדיק שיקבר בגיא. (ורבינא) [ורבנן] אמרי מנחליאל שנחלו להקב"ה [לאלוה] והוא נחל אותם לאומה. ודד אומר למנצח אל הנחילות. ד"א וממתנה נחליאל בשביל הבאר שנתן לנו הקב"ה אמרתי לו שירה נחלתי אותו אמר להם הקב"ה אני חלקכם חלקי ה' אמרה נפשי, ואתם חלקי שנאמר כי חלק ה' עמו, אני נחלתכם וממתנה נחליאל, ואתם נחלתי יעקב חבל נחלתו, הדא הוא דכתיב למנצח אל הנחילות על הנחלה שנחלתם אותו ועל הנחלה שנחל אתכם. ומנין אתה למד שמן המתנה נחלוהו אתמול עד שלא שתו אמרו היש ה' בקרבנו מששתו אמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע. ד"א וממתנה ויתן להם ארצות גוים. נחליאל בהנחל על יון גוים, משל למה הדבר דומה למלך שהיו לו בנים הרבה והיה אוהב את הקטן והיה לו מנה גדולה ונתנה לבנו הקטן שנאמר יעקב חבל נחלתו, ואף בית המקדש נקרא נחלה זאת מנוחתי עד עד, כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה, מה טובו אהליך יעקב כנחלים נטיו, מה הנחל הזה אדם יורד לתוכו טמא ועולה טהור אף בית המקדש יוצא ממנו בלא עונות אמרו ישראל על מה שנתת לנו טובים ונעימים שנאמר חבלים נפלו לי בנעימים אף נחלת שפרה עלי, ד"א מתנה ויתן אל משה, נחליאל להנחיל שנאמר להנחיל אוהבי יש, אמרה תורה רבש"ע כתוב בשמאלה עושר וכבוד ובני עניים והקב"ה משיבה ואומר להנחיל אוהבי יש, למה הם עניים בעוה"ז כדי שלא יעסקו בדברים בטלים וישכחו את התורה. א"ר מתנה מאי דכתיב וממדבר מתנה, אם משים אדם עצמו כמדבר שהכל דשין בו תורתו מתקיימת בידו, ואם לאו אין תורתו מתקיימת בידו, ונתנה לו תורה במתנה, וכיון שנתנה לו במתנה נחלו אלו, וכיון שנחלו אל עולה לגדולה שנאמר ומנחליאל במות, ואם הגיס לבו הקב"ה משפילו שנאמר ומבמות הגיא, ואם חזר בו, הקב"ה מגביהו שנאמר כל גיא ינשא. וישלח ישראל מלאכים אל סיחון זה שאמר הכתוב סור מרע ועשה טוב בקש שלום ורדפהו לא פקדה תורה לרדוף אחר המצות אלא כי יקרא קן צפור כי תפגע שור אויבך כי תראה חמור שונאך כי תחבט זיתך כי תבצר כרמך כי תבא בכרם רעך, אם באו לידך אתה מצווה עליהן ולא לרדוף אחריהם, והשלום בקש שלום במקומך ורדפהו במקום אחר, וכן עשו ישראל אע"פ שאמר המקום החל רש והתגר בו מלחמה רדפו אחר השלום שנאמר וישלח ישראל מלאכים. כל דברי תורה צריכין זה לזה שמה שזה נועל וזה פותח, כאן נאמר וישלח ישראל מלאכים ובמקום אחר תלה השליחות במשה שנאמר ואשלח מלאכים ממדבר קדמות ללמדך שראש הדור הרי הוא ככל הדור. לא נשתה מי באר בחנם אני נותן את דמיהן. בדרך המלך נלך ובמקום אחר כתיב עד אשר אעבור את הירדן, משל לשומר גפן או תאנה בא אחד ואמר עבור מכאן שאבצור את הכרם, אמר ליה אני יושב לשמור אלא בשבילך ואת באת לבצרה, כך היה סיחון נוטל מכל מלכי כנען והן מעלין לו מסים שהוא היה ממליך אותם ושקול כנגד כולן הוא ועוג שנאמר לסיחון מלך האמורי ולעוג מלך הבשן וגו', אמרו לו ישראל נעבור בארצך לכבוש את המלכים, אמר להם איני יושב כאן אלא לשמרם מפניכם. ולא נתן סיחן את ישראל במחשבה עשה הקב"ה למסרו בידם שלא בצער דכתיב סיחון מלך האמורי אשר יושב בחשבון אלו היתה חשבון מלאכה יתושין אין כל בריה יכולה לכבשה וא לו היה סיחון בבקעה אין בריה יכולה לשלוט בו, ואין צריך לומר שהיה גבור ושרוי בעיר מבצר, אלו היה יושב בעירות שלו הוא ואוכלוסין לא היו ישראל מתיגעין לכבוש כל עיר ועיר, אלא הקב"ה כנסן למסרם בידם שלא ביגיעה, לכך כתיב (ויאסף סיחון את כל עמו) ראה החלותי תת לפניך את סיחון וגו'. ויקח ישראל את כל הערים האלה זה שאמר הכתוב תן לחכם ויחכם עוד זה משה א"ל הקב"ה ראה נתתי בידך את סיחון עד עכשיו לא עשו מלחמה ואמר ליה נתתי בידך, אלא נטל הקב"ה לשרי סיחון ועוג וכפתן והשליכן לפני משה אמר ליה כל זמן שהיו אלו קיימין והיו עמהם היו נוצחין עכשיו הרי הן מסורין בידך עמוד ועבור שנאמר קומו (סעו) ועברו [לכם] את נחל זרד, אמר ליה משה נשלח שלוחים אמר ליה (לא תתגר בו מלחמה) [אני אמרתי החל רש והתגר בו] ואתה משלח שלוחי שלום. אמר משה ואשלח מלאכים ממדבר קדמות וכי יש מדבר קדמות ממך למדתי שקדמת לעולמך שנאמר מעונה אלקי קדם כשבקשת להוציא את ישראל ממצרים אמרת לכה ואשלחך אל פרעה. ד"א מדבר קדמות מן התורה שקדמה לכל למדתי שנאמר ה' קנני ראשית דרכו שגליתה לאומות העולם שנאמר וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן. אמר ליה הקב"ה יפה עשית מכאן ואילך כל עיר שהיו ישראל מבקשין ליכנס לתוכה אינן נכנסין עד שיהו פותחין להן דברי שלום שנאמר כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום: במדבר - פרק כא - רמז תשס"ה כי חשבון עיר סיחון. אמר ר"ל הרבה מקראות שראויין לישרף והן הן גופי תורה והעוים היושבים בחצרים עד עזה וגו' מאי נפקא לן מינה, ממה מדאשבעיה אבימלך לאברהם דכתיב ועתה השבעה לי באלקים הנה אם תשקור לי ולניני ולנכדי, אמר הקב"ה [ליתו] כפתורים ליפקו מעוים דאינהו פלשתים וליתו ישראל וליפקו מכפתורים, כיוצא בו אתה אומר כי חשבון עיר סיחון מלך האמורי היא והוא נלחם במלך מואב הראשון מאי נפקא מינה, דאמר להו הקב"ה [לישראל] אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה, אמר הקב"ה ליתי סיחון וליפוק ממואב וליתי ישראל וליפקו מסיחון והיינו דאמר רב פפא עמון ומואב טהרו בסיחון. כיוצא בו צידונים יקראו לחרמון שריון, תנא שניר (וחרמון) [ושריון] הרי ארץ ישראל הן, מלמד שכל אחד ואחד מאומות העולם הלך ובנה לו כרך לעצמו והעלה לו שם על שם הרי ישראל ללמדך שאפילו הרי ארץ ישראל חביבין על אומות העולם. כיוצא בו ואת העם העביר אותו לערים מאי נפקא לן מינה, כי היכי דלא ליקרו לאחוה גלוותא בני גלוותא. א"ר שמואל בר נחמן א"ר יוחנן מאי דכתיב על כן יאמרו המושלים אלו המושלים ביצרם, בואו חשבון בואו ונחשוב חשבונו של עולם הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה. תבנה ותכונן אם אתה עושה כן תבנה בעולם הזה ותכונן לעולם הבא. עיר סיחון אם משים אדם עצמו כעיר הזה שמהלך אחר סיחה נאה מה כתיב אחריו כי אש יצאה מחשבון תצא אש מן מחשבין [ותאכל את שאינן מחשבין]. להבה מקרית סיחון מקרית צדיקים שנקראו שיחין שנקראו שיחין. אכלה ער מואב זה המהלך אחר יצרו כעיר זה המהלך אחר סיחה נאה. בעלי במות ארנון אלו גסי הרוח: ונירם אבד חשבון, אמר רשע אין רם. אבד חשבון אבד חשבונו של עולם. עד דיבון אמר הקב"ה המתין עד שיבא דין. ונשים עד נפח עד שתבא אש שאינה צריכה נפוח. עד מידבא עד שתדאיב נשמתן, ואמרי לה עד דעביד מאי דבעי. ונשים עד נפח (כתוב ברמז תשכ"ב): על כן יאמרו המושלים. זה בלעם ואביו ששכרו סיחון לקלל את מואב והם אמרו תבנה ותכונן עיר סיחון. כי אש יצאה מחשבון אכלה ער מואב שקללו את מואב שימסרו בידו. אוי לך מואב וגו' ונירם אבד חשבון וגו' וישב ישראל בכל ערי האמורי וגו' נשתיירה יעזר. וישלח משה לרגל את יעזר אותם מלאכים זריזין היו אמרו בטוחין אנו בתפלתו של משה [וכבר שלח מרגלים לשבעבר והביאו תקלה אבל אנו לא נעשה כן אלא] האמינו בהקב"ה והרגו את האמורי אשר בה: ויפנו ויעלו. מה ויפנו ויעלו (יש אומרים) [רבי יוחנן אמר] מלחמת סיחון עשו באלול ועשו את הרגל בתשרי ואחר הרגל מלחמת עוג, כד"א ופנית בבקר וגו'. ויצא עוג שכנסו הקב"ה לפניהם למסרם [בידם]: ויאמר ה' אל משה אל תירא אותו. זהו שאמר הכתוב אשרי אדם מפחד תמיד וגו' כך מדת הצדיקים אע"פ שהקב"ה מבטיחן אין פורקין יראה מהם, וכן ביעקב כתיב וירא יעקב, למה נתירא, אמר שמא נתלכלכתי אצל לבן בכלום, וכתיב ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך והניחני הקב"ה. ואף משה תפס את היראה, ולמה נתירא אמר שמא מעלו ישראל במלחמת סיחון או נתלכלכו בעבירה, אמר ליה הקב"ה אל תירא [כולן השלימו בצדק. אל תירא] שלא עמד בעולם גבור קשה ממנו שנאמר כי רק עוג מלך הבשן וגו' והוא נשאר מהגבורים שהרגו אמרפל וחבריו שנאמר ויכו את רפאים וגו', וזה פסולת שלהם כפריצי זיתים (שיוצאין) הפליטין מתחת הגפת שנאמר ויבא הפליט זה עוג. וכונתו היתה שיצא אברהם ויהרג, נתן לו הקב"ה שכר רגליו וחיה (הרבה) [כל אותן] שנים עד שנפל ביד בניו. כשבא משה לעשות עמו מלחמה נתירא ממנו, אמר אני בן ק"כ שנים והוא בן ת"ק שנה אילולי שיש לו זכות לא חיה כל אלו השנים, אמר הקב"ה למשה אל תירא אותו. ונחרם אותם והלא כתיב שם וכל הבהמה ושלל הערים בזונו לנו, אלא גופן החרימו שלא ליהנות מהן כלום: ויכו אותו ואת בניו, בנו כתיב שהיה לו בן קשה ממנו, אמר הקב"ה לישראל בעולם הזה אתם מכלים את העו"א קימעא קימעא לעתיד לבא אני מבערן מן העולם בבת אחת שנאמר והיו עמים משרפות (סיד) [שיד] קוצים כסוחים באש יצתו. (כתוב בסוף פ' אלה הדברים): ויאמר ה' אל משה אל תירא אותו. מכדי סיחון ועוג אחי הוו דאמר מר סיחון ועוג בני אחייה ושמחזאי היו, מאי שנא מסיחון דלא מסתפי ומעוג קא מסתפי, אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי מתשובתו של אותו צדיק אתה יודע מה היה בלבו, אמר שמא תעמוד לו זכות של אברהם אבינו דכתיב ויבא הפליט ויגד לאברם העברי, ואמר רבי יוחנן זה עוג שפלט מדור המבול. זש"ה שני רשעים שברת א"ת שברת אלא שרבבת. שנו רבותינו הרואה אבן שזרק עוג מלך הבשן חייב לברך, אמר מחנה ישראל כמה הוי תלתא פרסי איזיל ואיעקר טורא בר תלתא פרסי ואישדי עלייהו ואיקטלינון, אזל ועקר טורא בר תלתא פרסי ואייתי על רישיה בהדי דדרי ליה ואתא אייתי הקב"ה קמצי ונקביה ונחית (ברישיה) בצואריה ובעי למישלפה משכו שיניה להאי גיסא ולהאי גיסא ולא מצי למשלפיה, משה כמה הוי עשר אמות שקל נרגא בת עשר אמות שוור עשר אמות ומחייה בקרסוליה וקטליה והיינו דכתיב אל תירא אותו. תניא אבא שאול אומר קובר מתים הייתי פעם אחת רצתי אחר צבי ונכנס (לי) בקולית של מת ורצתי אחריו שלש פרסאות וצבי לא הגעתי וקולית לא כלתה כשחזרתי לאחורי אמרו לי של עוג מלך הבשן היה. ושמא תאמר אבא שאול ננס היה, אבא שאול ארוך בדורו היה ורבי טרפון מגיע לכתפו, ורבי טרפון ארוך בדורו היה ורבי עקיבא מגיע לכתפו, רבי עקיבא ארוך בדורו היה ורבי מאיר מגיע לכתפו, רבי מאיר ארוך בדורו היה ורבי מגיע לכתפו, רבי ארוך בדורו היה ורבי חייא מגיע לכתפו, רבי חייא ארוך בדורו היה ורב מגיע לכתפו, רבי חייא ארוך בדורו היה ורב מגיע לכתפו, רב ארוך בדורו היה ורב יהודה מגיע לכתפו, רב יהודה ארוך בדורו היה ואדא דיילא מגיע לכתפו, אדא דיילא ארוך בדורו היה פושתבינא דפומבדיתא קאי לאדא דיילא עד חרציה וכולי עלמא קאי לפושתבינא עד פלגיה. עוג הוא אליעזר ופרסות רגליו ארבעים מיל ואברהם היה טומנו בכף ידו, פעם אחת גער בו ומיראתו נפל שינו ממנו ונטלו אברהם ועשאו מטת שן והיה ישן שם, ויש אומרים כסא עשאו ויש בו כל ימי חייו, ומי נתנו לאברהם נמרוד והלך עוג ובנה ששים עירות, הקטן שבהן היה גבהו ששים מיל שנאמר ששים עיר כל חבל ארגוב וגו', ומה היתה אכילתו אלף שוורים וכן מכל חיה ושתיתו אלף וטיפת זרעו ל"ו ליטרא. אמרו חכמים קשין היו סיחון ועוג יותר מפרעה וחיילותיו, וכשם שאמרו שירה על מפלת פרעה כך היו ראויין לומר שירה על מפלתו, אלא שבא דוד ואמר עליהן שירה שנאמר למכה מצרים בבכוריהם וגו' למכה מלכים גדולים כי לעולם חסדו: