ויקרא - פרק כא - המשך רמז תרכו פרשת אמר: אמור אל הכהנים. רבי תנחום בר חנילאי פתח אמרות ה' אמרות טהורות וגו', אמרות ה' אמרות אמרות אמרות בשר ודם אינם אמרות בנוהג שבעולם מלך בשר ודם נכנס למדינה ובני המדינה מקלסין אותו וערב לו קלוסן א"ל למחר אני בונה דימום ואות מרחצאותלמחר אני מכניס לכם אמת המים, וישן לו ולא עמר היכן הוא היכן אמרותיו, אבל הקדוש ברוך הוא איני כן אלא וה' אלהים אמת למה שהוא אלהים חיים ומלך עולם. טהורות מצינו שעקם הכתוב שתים ושלש תיבות בתורה שלא להוציא דבר טומאה מפיו הדא הוא דכתיב דמכל הבהמה הטהורה מן הבהמה אשר טמאה אין כתיב כאן אלא וכו' (כדכתוב ברמז נ"ד). כל מה שהקדוש ברוך הוא מזהיר את ישראל בשביל קדושתן וטהרתן [הוו] אמרות ה' אמרות טהורות. אמור אל הכהנים ואמרת הרי שני פעמים. משל למה הדבר דומה לטבח שהיה נכנס ויוצא לפני המלך א"ל המלך גוזרני עליך שלא תראה מת כל ימיך מפני שאתה נכנס ורואה אתפני שלא תטמא פלטין שלי, כך הקדוש ברוך הוא גזר על הכהנים הנכנסין לבית המקדש שלא יטמאו למת לפיכך הוא אומר להם לנפש לא יטמא. רבי ברכיה בשם רבי לוי משל לישראל וכהן שנכפו ומסר להם הרופא קמיע מומחה והיה מצוה את ישראל ומניח את הכהן, אמר ליה איתו כהן, אדונינו רופא לא לשנינו מסרת כאחר ומפני מה אתה מצוה את ישראל ומניח אותי אמר ליה זה ישראל הוא ודרכו להלך בין הקברות אבל אתה כהן ואין דרכך להלך בין הקברות לפיכך אני מצוה את ישראל ומניח אותך. כך לפי שהעליונים אין יצר הרע מצוי בהן אמירה אחת דיה להם שנאמר בגזרת עירין פתגמא ובמאמר קדישין שאלתא אבל התחתונים שיצר הרע מצוי בהן בשתי אמירות והלואי יעמדו שנאמר ויאמר ה' אל משה אמור אל הכהנים ואמרת. יראת ה' טהורה עומדת לעד. אמר רבי לוי מיראה שנתירא אהרן לפני הקדוש ברוך הוא זכה שנתנה לו פרשה זו שאינה זזה ממנו ומבניו ומבני בניו עד סוף כל הדורות ואיזו זו פרשת המת. אמור אל הכנהים אמר ר' תנחום שתי פרשיות הכתיב לנו משה בתורה והן טהורות ועל ידי מי נתנו על ידי שבטו של לוי שכתוב בו כסף צרוף בעליל וגו' וכתיב וטהר את בני לוי וגו' וישב מצרף ומטהר זו פרשת פרה. אמור אל הכהנים בני אהרן מה כתיב למעלה מן הענין ואיש או אשה כי יהיה בהם אוב או ידעוני מה כתיב אחריו אמור אל הכנים מה ענין זה אצל זה אלא שצפה הקדוש ברוך הוא שעתיד שאול למלוך על ישראל ולהרוג את הכהנים ולדרוש באוב. אמר ר' יהושע סדיכנין בשם רבי לוי מלמד שהראה הקדוש ברוך הוא למשה דור דור ודורשיו דור דור ושופטיו דור דור ומלכיו והראהו את שאול ואת בניו נופלין בחרב. אמר לפניו רבונו של עולם מלך ראשון שיעמוד על בניך ידקר בחרב, אמר לו (משה) [הקדוש ברוך הוא] ולי אתה אומר אמור אל הכהנים שהרג שמקטריגין אותו. אמר ר' יוחנן כל מקום שהוא אומר אמור ואמרתי צריך להדרש. ויאמר המלך אחשורוש ויאמר לאסתר המלכה ויאמר ויאמר למה לי, אמר לה אם זה הוא מוטב ואם לאו אמרי שהוא הוא רבי אבין אמר עד שלא הכיר בה שהיא יהודית היה מספר עמה על ידי מתורגמן משהכיר בה התחיל הוא לספר עמה כיוצא בו ויגש איש האלהים ויאמר אל אחאב מלך ישראל ויאמר כה אמר ה'ויאמר למה לי אמר לו כשיפול בן הדד בידך אל תחמול עליו אמירה שניה א"ל הוי יודע כמה מצודות וחרמים פרשתי לו עד שבא לידך ועכשיו אם יפקד והיתה נפשך תחת נפשו ועמך תחת עמו. כיוצא בו ויאמר אל האיש לבוש הבדים ויאמר וגו' הקדוש ברוך הוא אמר למלאך ומלאך אמר לכרוב אמר גזר עלי הקדוש ברוך הוא ואני אין לי רשות להכנס לתוך מחיצתך אלא עשה עמי צדקה ותן לי שני גחלים מיד וישא ויתן אל חפני לבוש הבדים הפשירן ונתנן לו, ר"י דסיכנין בשם רבי לוי אומר [שש שנים] היו עוממות בידו של גבריאל סבור שישראל עושין תשובה כיון שלא עשו תשובה בקש לזרקן ולקעקע ביצתן, אמר לו הקדוש ברוך הוא גבריאל אל תעשה כן יש בהן בני אדם שעושין צדקה אלו עם אלו [שנאמר] וירא לכרובים תבנית יד [אדם] אףכאן אמור אל הכהנים ואמרת אמירה ראשונה למת מצוה יטמא. והשניה לאחרים לא יטמא. אמור ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים. קטן אוכל נבילות אין מצווין וכו' [כתוב ברמז תקפ"ג]: ויקרא - פרק כא - רמז תרכז כל מצות לא תעשה בין שהזמן גרמא בין שלא הזמן גרמא אחד אנשים ואחד נשים חייבין חוץ מבל תקיף ובל תשהית ובל תטמא למתים. בשלמא בל תטמא למתים דכתיב אמור אל הכהנים בני אהרן ולא בנות אהרן. אלא בל תקיף ובל תשחית מנלן, דכתיב לא תקיפו פאת ראשכם ולא תשחית את פאת זקנך כל שישנו בהשחתה ישנו בהקפה והני נשי הואיל וליתנהו בהשחתה ליתנהו בהקפה. ומנא לן דליתנהו בהשחתה איבעית אימא קרא מדשני קרא בדבוריה דאם כן ליכתוב קרא פאת זקנכם מאי זקנך זקנך ולא זקן אשתך, ואיבעית אימא סברא דהא לית להו זקן. איסי בן יהודה אומר אף בל יקרחו קרחה נשים פטורות מאי טעמא דאיסי דריש הכי וכו' [כתוב למטה ברמז תקצ"ג]. דבר אל בני ישראל וסמך, בני ישראל סומכין ואין בנות ישראל סומכות. דבר אל בני ישראל והניף בני ישראל מניפין ואין בנות ישראל מניפות. אל בני אהרן וקמץ בני אהרן ולא בנות אהרן. והריקבו בני אהרן ולא בנות אהרן לקבלת הדם, והקטירו [אותו] בני אהרן ולא בנות אהרן ומלק והקטיר איתקש מליקה להקטרה [בני אהרן ולא בנות אהרן] הזיית בן עוף בכהנים ולא בכהנות מקל וחומר מבן צאן, ומה בן צאן שלא קבע לו כהן לשחיטתו קבע לו כהן להזייתו כן עוף שקבע לו כהן למליקתו אינו דין שיקבע לו כהן להזייתו. מנחת כהנת נאכלת (ומנחת כהן אינה נאכלת) דכתיב וכל מנחת הן כליל תהיה לא תאכל כהן ולא כהנת. כהנית מתחללת (וכהן אין מתחלל) דאמר קרא ולא יחלל זרעו בעמיו זרעו מתחלל ואין הוא מתחלל. כהנת מטמאה למתים בני אהרן ולא בנות אהרן. כהן אוכל בקדשי קדשים דכתיב כל זכר בבני אהרן יאכלנה. איש פורע יפורם ואין האשה פורעת ופורמת. האיש מקדש את בתו ואין האשה מקדשת את בתה דכתיב את בתי נתתי. האיש מוכר את בתו ואין האשה מוכרת את בתה דכתיב וכי ימכור איש את בתו. האיש נסקל ערום ואין האשה נסקלת ערומה דכתיב ורגמו אותו, אותו בלא כסותו (ולא אותה בלא כסותה). האיש נתלה ואין האשה נתלית דאמר קרא ותלית אותו ולא אותה. האיש נמכר בגנבתו ואין האשה נמכרת בגנבתה דאמר קרא ונמכר בגנבתו ולא בגנבתה: בני אהרן יכול חללים תלמוד לומר הכהנים יצאו הללים. מנין לרבות בעלי מומין תלמוד לומר בני אהרן. בני אהרן אף הקטנים. ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו אין לי אלא למת מנין לרבות את הדם תלמוד לומר לנפש ולהלן הוא אומר כי הדם הוא הנפש. מנין לרבות את כל הטומאות הפורשות מן המת תלמוד לומר ואמרת אליהם לרבות את הטומאות הפורשות מן המת. לנפש לא יטמא בעמיו כל זמן שעמיו שם אין מטמא [אבל] מטמא הוא למת מצוה אית דבעי משמעינה מן הדא להחלו (ג להחלו אינו מטמא אבל מטמא הוא למת מצוה. ואית דבעי משמעינה מן הדא כי קללת אלהים תלוי את שהוא מוזהר על קללת השם מוזהר על מת מצוה. התיבון הרי כותי. אלו שמיתתן בתליה יצא זה שמיתתו בסייף מנין אתה מרבה סייף שנהרג בי. עץ שנתלה בו, סידר שנחנק בו, תלמוד לומר תקברנו, יכול יקברו עמו תלמוד לומר כי קבור תקברנו קבורה לו וקבורה לעצו הא כיצד מעמיק שלשה טפחים שלא תעלה המחרשה. כתיב כי אם לשארו וכתיב לא יטמא בעל בעמיו יש בעל שהוא מטמא ויש בעל שאינו מטמא מטמא הוא לאשתו כשרה ואינו מטמא לאשתו פסולה. אין שארו אלא אשתו שנאמר שאר אביך היא. הקרובה ולא ארוסה. אליו ולא הגרושה. יאמר לאמו מה תלמוד לומר לאביו ומה לאמו שהיא מתחללת הרי הוא מטמא לה אביו שאין מתחלל אינו דין שיטמא לו. אלו כן הייתי אומר מה אמו בידוע אף אביו בידוע, אביו חזקיה מנין, תלמוד לומר לאביו. ויאמר לאביו מה תלמוד לומר לאמו ומה אביו שהוא חזקה הרי הוא מטמא לו אמו שהיא ודאית אינו דין שיטמא לה אלו כן הייתי אומר מה אביו שלא נתחלל אף אמו שלא נתחללה אמו שנתחללה מנין, תלמוד לומר לאמו. ויאמר בנו ובתו מה תלמוד לומר לאמו ולאביו ומה אם בנו ובתו שאין חייב בהם בכבודן הרי הוא מטמא להם, אביו ואמו שחייב בהם בכבודן אינו דין שיטמא להם אלו כן הייתי אומר בנו ובתו (יכול) בנו ובתו הנפלים תלמוד לומר ואמו ואביו מה אמו ואביו בני קיימא אף בנו ובתו בני קיימא יצאו נפלים ויאמר לבנו ומה תלמוד לומר לבתו, מפני שיש בבן מה שאין בבת ובבת מה שאין בבן. בן אביו חייב במצות למולו ולפדותו ללמדו תורה אומנות להשיאי אשה מה שאין כן בבת בת, אביה זכאי במציאתה במעשה ידיה ובהפרת נדרה מה שאין כן בבן הא מפני שיש בבן מה שאין בבת ובבת מה שאין בבן צריך לומר לבנו וצריך לומר לבתו. ויאמר לאחיו ולאחותו ומה תלמוד לומר לבנו ולבתו ומה אם אחיו ואחותו שאין חייב בהם במצות הרי הוא מטמא להם בנו ובתו שהוא חייב. בהם במצוות אינו דין שיטמא להם. אלו כן הייתי אומר אחיו ואחותו (יכול) אחיו ואחותו מאמו, תלמוד לומר בנו ובתו פה בנו ובתו יורשן אף אחיו ואחיותו שהוא יורשן יצאו אחיו ואחותו מאמו שאינו יורשן. ואמר לאחיו מה תלמוד לומר ולאחותו, אלו כן הייתי אומר מה אחיו בין גדול בין קטן אף אחותו בין גדולה בין קטנה תלמוד לומר ולאחותו הבתולה קטנה ולא גדולה אלו אמר לאחותו ולא נאמר אחיו הייתי אומר מה אחותו קטנה ולא גדולה אף אחיו קטן ולא גדול תלמוד לומר לאחיו בין קטן בין גדול. תנו רבנן אחותו ארוסה רבי יהודה ורבי מאיר אומרים מטמא לה. רבי יוסי ורבי שמעון אומרים אין מטמא לה. אנוסה ומפותה דברי הכל אין מטמא לה מוכת עץ אין מטמא לה דברי רבי שמעון שהיה רבי שמעון אומר ראייה לכהן גדול מטמא לה שאינה ראויה לכהן גדול אין מטמא לה בוגרת דברי הכל מטמא לה. מאי טעמייהו, רבי יהודה ורבי מאיר דרשי הכי ולאחותו הבתולה פרט לאנוסה ומפותה, יכול שאני מוציא אף מוכת עץ. תלמוד לומר אשר לא היתה לאיש מי שהויתה על ידי איש יצאת מוכת עץ שאין הויתה על ידי איש קרובה לרבות את הארוסה אליו לרבות את הבוגרת למה לי קרא והא אמר רבי מאיר בתולה מקצת בתולים מקצת בתולים משמע סלקא דעתך אמינא נילף בתולה בתולה מהתם מה להלן נערה אף כאן נערה. קא משמע לן. ורבי יוסי ורבי שמעון מאי טעמייהו דרשי הכי ולאחותו הבתולה פרט לאנוסה ומפותה ומוכת עץ, אשר לא היתה לאיש פרט לאורסה, קרובה לרבות ארוסה שנתגרשה אליו לרבות את הבוגרת. הקרובה לרבות ארוסה שנתגרשה. והא אמר רבי שמעון ראויה לכהן גדול מטמא לה ושאינה ראויה לכהן גדול אינו מטמא לה שאני התם דרבי רחמנא קרובה אי הכי מוכת עץ נמי, קרובה אחת ולא שתים. ומה ראית הא אתעביד בה מעשה והא לא אתעביד בה מעשה ורבי יוסי מדשבקיה לבר זוגיה מכלל דבמוכת עץ כרבי מאיר סבירא ליה מנא ליה. נפקא ליה מלא היתה לאיש, והא אפיקתיה, חד מלא היתה וחד מלאיש אליו לרבות הבוגרת והא אמר ר' שמעון בתולה שלמה משמע. טעמא דרבי שמעון נמי התם דדריש מהכא מדאליו לרבות את הבוגרת מכלל דבתולה בתולה שלמה משמע: לה יטמא. רשות דברי רבי ישמעאל, ר' עקיבא אומר חובה מאי טעמא דרבי ישמעאל איידי דכתב אמור אל הכהנים וגו' לנפש לא יטמא איצטריך למיכתב לה יטמא. ורבי עקיבא מכי אם לשארו נפקא לה יטמא למה לי, לחובה. ורבי ישמעאל לה מטמא ואין מטמא לאבריה. ורבי עקיבא אם כן נכתוב רחמנא לה יטמא למה לי. ורבי ישמעאל איידי דכתב לה כתב נמי יטמא, כל פרשה שנאמרה ונשנית לא נשנית אלא בשביל דבר שנתחדש בה: לה יטמא מצוה לא רצה מטמאין אותו בעל כרחו ומעשה ביוסף הכהן שמתה אשתו בערב הפסח ולא רצה ליטמא ונמנו אחיו הכהנים וטמאוהו בעל כרחו. לה יטמא לודאי הוא מטמא ואין מטמא לספק. לה יטמא. ואין לאחרים עמה לא יאמר הואיל ונטמאתי לאבא אלקט עלקט עצמות פלוני בידי. לה יטמא ולא לאברים וכו' אבל מטמא לעצם כשעורה מאביו, ר' יהודה אומר אין אדם מטמא לעצם כשעורה מאביו אלא חוזר על עצם כשעורה מאביו. מעשה ביוסף בן פקחין שעלתה נימא ברגלו ונכנס הרופא לחתכו והיה הרופא גורר בה, אמר ליה הנה בה כחוט השערה והודיעני, חתכה והניח בה כחוט השערה והדיעו קרא לבנו ואמר לו צא נחוניא בני עד כאן היית חייב לטפל בי מכאן ואילך צא לך אין אדם מטמא לאבר מן החי מאביו. וכשבא דבר לפני חכמים אמרו על זה נאמר יש צדיק אובד בצדקו [הצדיק אבד וצדקו עמו] אמר ר' חסדא נקטע ראשו של אביו אינו מטמא לו מ"ט א"ק לאביו בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר. מיתיבי לה יטמא לה הוא מיטמא ואין מיטמא לאבריה לפי שאין אדם מטמא לא לאבר מן החי של אביו ולא לאבר מן המת של אביו אבל מחזר הוא על עצם כשעורה, מאי מחזר הוא לאו למימרא דאי מיחסר פורתא. לא ר' יהודה היא תניא רבי יהודה אומר להמיטמא ואין מיטמא לאבריה וכו'. והתני רב כהנא בר' אליעזר בן יעקב לה מיטמא ואין מיטמא לאחר מאבריה פרט לכזית מן המת וכזית נצל ומלא תריד רקב. יכול [לא] יטמא לשדרא וגלגלת ולרוב בנינה ולרוב מנינה כשהוא אומר ואמרת הוסיף הכתוב טומאה אחרת, הא נמי רבי יהודה היא ורב חסדא דאמר כי האי תנא דתניא מעשה שמת אביו של רבי יצחק בגינזק ובאו והודיעוהו לאחר שלש שנים ובא ושאל לרבי יהושע בן אלישע ארבעה זקנים יאמרו לו לאביו בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר. אמר רב הונא נזיר שהוא עומד בבית הקברות והושיטו לו מתו ומת אחר ונגע בו חייב. איתיביה אביי לרב יוסף כהן שהיה מת מונח על כתפו והושיטו לו מת אחר ונגע בו יכול יהא חיב תלמוד לומר לא יחלל מי שאינו מחולל יצא זה שהוא מחולל ועומר. א"ל ותיקשי לך מתניתין היה מטמא למתים (כל היום) וא"ל אל תטמא (אל תטמא) חייב על כל אחת ואחת ואמאי הא מיטמא וקאים. לא קשיא כאן בחבורין כאן שלא בחבורין. וטומאה בחבורין דאורייתא. והא אמר ר' ינאי לא אמרו טימאה בחבורין אלא לענין תרומה וקדשים אבל לנזיר ועושה פסח לא ואי אמרת דאורייתא מאי שנא. כאן בחבורי אדם באדם כאן בחבורי אדם במת: לא יטמא בעל מה תלמוד לומר. לפי שנאמר לאמו ולאביו ולבנו ולבתו ולאחיו ולאחותו מיטמא להם בין כשרין בין פסולין יכול אף לאשתו מיטמא בין כשרה בין פסולה. תלמוד לומר לא יטמא בעל יש בעל שמיטמא וכו'. יכול אף על פי שפרשו מדכי צבור. תלמוד לומר בעמיו בזמן שעושין מעה עמיו ולא בזמן שפרשו מדרכי צבור. להחלו נוהג כמנהג זה הרי הוא חולין. יכול יהא חולין לעולם תלמוד לומר בעמיו להחלו כל זמן שבעמיו הרי הוא חולין פרש הרי הוא בקדשתו: ויקרא - פרק כא - רמז תרכח תנו רבנן להחלו עד שעה שימות, רבי אומר במותם יטמא עד (שעה) שיטות. מאי בינייהו. אמר רבי יוחנן משמעות דורשין איכא בינייהו. ריש לקיש אמר גוסס איכא בינייהו. למאן דאמר מלהחלו אפילו גוסס. ולמאן דאמר במותם עד שימות אין גוסס לא. ולמאן דאמר המלהחלו הכתיב במותם. ההוא מיבעי ליה לכדרבי במותם אינו מטמא אבל מטמא בנגיעתם ובזיבתם ולמאן דאמר במותם הא מיבעי ליה להאי סברא. אם כן לימא קרא במות מאי במותם שמע מינה תרתי. ולמאן דאמר במותם הא כתיב להחלו. להכי הוא דאתא במי שאינו מחולל יצא זה שהוא מחולל. ולמאן דאמר מלהחלו הא מיבעי ליה להאי. אם כן לימא קרא להחל מאי להחלו ש"מ תרתי. מיתיבי האדם אינו מטמא עד שתצא נפשו ואפילו מגוייד ואפילו גוסס ולמאן דאמר מלהחלו הא קתני דאינו מטמא. לענין טמויי עד דנפקא נפשיה. לענין איתחולי הא איתחיל: ויקרא - פרק כא - רמז תרכט לא יקרחה קרחה יכול אפילו קרח ארבע וחמש קריחות לא יהא חייב אלא על אחת מהן תלמוד לומר קרחה לחייב על כל קרחה וקרחה. בראשם מה תלמוד לומר לפי שנאמר בין עניכם למת יכול לא יהא חייב אלא על בין העינים בלבד. מנין לרבות את כל הראש. תלמוד לומר בראשם לחייב על הראש כבין העינים. אין לי אלא כהנים שרבה בהן הכתוב מצות יתרות, ישראל שלא רבה בהן מצות יתרות מנין. תלמוד לומר קרחה קרחה לג"ש מה כאן חייב על כל קרחה וקרחה ועל הראש כבין העינים אף להלן חייב על כל קרחה וקרחה ועל הראש כבין העינים. ומה להלן על מת אף כאן על מת. הני ארבע וחמש קריחות היכי דמי. אילימא בחמשה זימני וחמש התראות פשיטא. ואלא בחדא זימנא בחדא התראה מי מיחייב. והתנן נזיר שהיה שותה יין כל היום כולו אינו חייב אלא אחת. אלא הכא במאי עסקינן דסכינהו לחמש אצבעתיה [נשא] ואנחינהו בבת אחת בחמש מקומות דה"ל התראה לכל חדא. וכמה שעור קרחה פליגי בה תלתא אמוראי. חד אמר כגרים. וחד אמר כדי שיראה מראשו. וחד אמר שתי שערות. איכא דמפיק כגרים ומעייל כעדשה וסימנהון בהרת כגריס מחיה כעדשה הגוזז שתי שערות בשבת חייב. וכן לקרחה. רבי אליעזר אומר אחת ומודים חכמים לרבי אליעזר במלקט לבנות מתוך שחורות שאפילו אחת חייב. ודבר זה אפילו בחול אסור משום שנאמר ולא ילבש גבר שמלת אשה. ופאת זקנם לא יגלחו (כתוב בקדושים תהיו על לא תקיפו פאת ראשכם וברמז תקצ"ג): ובבשרם לא ישרטו. יכול על חמש שריטות לא יהא חייב אלא אחת. תלמוד לומר שרטת לחייב על כל שריטה ושריטה. יכול הכהנים שרבה בהן הכתוב מצות יתרות יהו חייבין על כל שריטה ושריטה אבל ישראל שלא רבה בהן הכתוב מצות יתרות לא יהו חייבין אלא אחת תלמוד לומר שריטה שריטה לגזרה שוה מה שריטה האמרוה בכהנים חייבין על כל שריטה ושריטה אף שריטה האמורה בישראל חייבין על כל וכו'. ומה שריטה האמורה בישראל אין חייבין אלא על מת אף שריטה האמורה בכהנים אין חייבין אלא על מת: קדושים יהיו לאלהיהם על כרחן. ולא יחללו שם אלהיהם כי את אשי ה' לחם אלהיהם להגיד מה גרם. הם מקריבים ולא הלוים. יהו קדש לרבות בעלי מומין תניא רבי סומאי אומר רמז לטבול יום שאם עבד חלל מנין. תלמוד לומר קדשוים יהיו ולא יחללו אם אינו ענין לטומאה דנפקא לן מוינזרו תנהו ענין לטבול יום. אימא תנהו ענין לקרח קרחה ולמשחות פאת זקן טבול יום דאם עבד במיתה מנלן. דגמר חלל חלל מתרומה דפסיל בתרומה מחיל עבודה דלא פסיל בתרומה לא מחיל עבודה: אשה זונה. תניא זונה כשמה דברי רבי אליעזר. רבי עקיבא אומר זונה זו מופקרת. רבי מתיא בן יהודה אומר זונה זו אילונית וחכמים אומרים אין זונה אלא גיורת ומשוחררת ושנבעלה בעילת זנות. רבי אלעזר אומר אפילו פנוי הבא על הפנויה שלא לשם אישות עשאה. זונה. אמר רב יהודה אמר רב לא הוזהרו כשרות לינשא לפסולין. מתיב רבין בר רב נחמן לא יקחו לא יקחו מלמד שהאשה מוזהרת על ידי האיש. אמר כל היכא דהוא מוזהר היא נמי מוזהרת וכל הכי דהוא לא מוזהר היא נמי לא מוזהרת. וכל היכא דהוא מוזהר היא נמי מוזהרת מהכא נפקא מדרב יהודה אמר רב נפקא. דתנא דבי רבי ישמעאל איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה. אי מההיא הוה אמינא לאו השוה בכל אבל לאו שאינו שוה בכל לא. והרי טומאה דלאו שאינו שוה בכל הוא וטמא דכתב רחמנא בני אהרן ולא בנות אהרן הא לאו הכי הוה אמינא נשים חייבות מאי טעמא לאו משום דרב יהודה אמר רב. לא דגמרינן מלא יקחו. איכא דאמרי קיחה איצטריך ליה סלקא דעתך אמינא ליגמר מטומאה קא משמע לן. העראה דחייבי לאוין דכהונה מנא לן אתיא קיחה קיחה. וחללה איזהו חללה שנולדה מן אחד מן הפסולין. גרושה אין לי אלא גרושה מנין לרובת את החלוצה ודין הוא ומה אם גרושה שמותרת לחוזר למגרש בישראל פסולה לכהונה. חלוצה שאסורה לחזור לחולץ אינו דין שתהא פסולה לכהונה. צרה תוכיח שאסורה לחזור לחולץ וכשרה לכהונה. הפרש גרושה עשה בה מעשה וחלוצה עשה בת מעשה ואל תוכיח צרה שלא עשה בה מעשה. ואם נפשך לומר ואשה לרבות את החלוצה. יכול תהא אף הצרה פסולה מן הכהונה תלמוד לומר ואשה גרושה מאישה שגרושה מידי אישה ולא שגרושה מידי אשה: ואשה גרושה מאישה אתזו דרש ר' אלעזר בן מתיא הרי שהלך בעלה למדינת הים ובאו ואמרו לה מת בעליך (ונשאת) [ונתקדשה ואחר כך בא בעלה) מותרת לחזור לראשון אף על פי שנתן לה אחרון גט לא פסלה מן הכהונה שנאמר ואשה גרושה מאישה ולא מאיש שאינו אישה אמר רב הוה ליה לרבי אלעזר בן מתיא למידרש בהאי קרא מרנניתא ודרש בה חספא מאי מארגניתא ואשה גרושה מאישה אפילו לא נתגרשה אלא מאישה נפסלה מן הכהונה. אמר לה הרי את מותרת לכל אדם אלא לאיש פלוני רבי אליעזר מתיר וחכמים אוסרים. מ"ט דרבי אליעזר. אמר קרא ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר אפילו לא התירה אלא לאיש אחר הרי זו מגורשת. ורבנן האי איש עד שיתירנה לכל איש ואיש. אביי אמר טעמא דרבי אליעזר מהכא ואשה גרושה מאישה אפילו לא נתגרשה אלא מאישה נפסלה מן הכהונה אלמא הוי גיטא. ורבנן איסור כהונה שאני. גרושה מאישה לא יקחו אין לי אלא גרושה חלוצה מנין. תולוד לומר ואשה. מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא: לא יקחו לא יקחו מלמד שאף האשה מוזהרת על האיש. כי קדוש הוא לאלהיו הוא ולא מלך הוא ולא נזיר. מנין שאם אינו רוצה דפנו. תלמוד לומר וקדשתו כי את לחם אלהיך היא מקריב להגיד מה גרם. קדוש יהיה לך לרבות בעלי מומין. כי קדוש אני ה' מקדשכם להזהיר בית דין על כך. מנין שאם לא רצה כופין אותי. תלמוד לומר וקדשתי בעל כרחו. היכי דמי אילימא דלא נשאת לאחד מעדים ולא קאמרה ברי לי צריכא למימר דפנו. אלא דנשאת לאחד מעדים ואמרה ברי לי אלמא מפקינן לה מיניה וקשיא לרב דאמר לא תצא. איסור כהונה שאני. ואי בעית אימא מאי דפנו נמי בעדים. ואיבעית אימא כשבאו עדים ואחר כך ניסת ורבי מנחס בר רבי יוסי היא. וקדשתו תנא דבי רבי ישמעאל לכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון ולברך ראשון וליטול מנה יפה ראשון: ויקרא - פרק כא - רמז תרל כהן קורא ראשון אחריו לוי. מנהני מילי אמר רב מתנה אמר קרא ויכתוב משה את התורה הזאת ויתנה אל הכנהים בני לוי אטו לא ידעינן דכהנים בני לוי נינהו אלא כהן והדר לוי. רבי יצחק נפחא אמר מהכא ונגשו הכהנים בני לוי אטו לא ידעינן דכהנים בני לוי נינהו אלא כהן והדר לוי. רב אסי אמר מהכא ובני עמרם אהרן ומשה ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים. ר' חייא בר אבא אמר מהכא וקדשתו לכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון ולברך ראשון וליטול מנה יפה ראשון. כל המקורש מחברו קודם לחברו כהן קודם ללוי דתנא דבי רבי ישמעאל וקדשתו לכל דבר שבקדושה וכו': ובת איש כהן כי תחל יכול אפילו חללה את השבת תלמוד לומר לזנות בחלולין שבזנות הכתוב מדבר. יכול אפילו פנויה נאמר כאן אבוה ונאמר להלן אביה מה להלן זנות עם זיקת הבעל אף כאן וכו'. או אינו אלא אביה להוציא את כל האדם. כשהוא אומר אביה היא מחללת הרי כל אדם אמור הא מה אני מקיים אביה נאמר כאן אביה ונאמר להלן אביה מה להלן זנית עם זיקת הבעל אף כאן זנות עם זיקת הבעל. אי מה להלן נערה והיא ארוסה אף כאן נערה והיא ארוסה נערה והיא נשואה בוגרת והיא ארוסה בוגרת והיא נשואה ואפילו הזקינה מנין תלמוד לומר ובת כהן מכל מקום. אין לי אלא שנשאת לכהן נשאת ללוי לישראל לכותי לחלל לנתין ולממזר מנין, תלמוד לומר ובת איש כהן אף על פי שאינה כהנת. היא בשרפה ואין בועלה בשרפה. רבי אליעזר אומר את אביה בשרפה ואת חמיה בסקילה, אמר מר יכול אפילו חללה שבת בת סקילה היא אמר רבא הא מני רבי שמעון היא דאמר שרפה חמורה סלקא דעתך אמינא הואיל ואחמיר רחמנא בכהני דרבי בהן מצות יתרות תידון בשרפה קא משמע לן. יכול אפילו פנויה, הא לזנות כתיב כדרבי אלעזר דאמר פנוי הכא על הפנויה שלא לשם אישות עשאה זונה. או אינו אומר אביה אלא להוציא כל אדם [אלא] מאי ניהו שזינתה מאביה. מאי איריא בת כהן אפילו בת ישראל נמי דאמר רבא אמר לי רב יצחק בר אבדימי אתיא הנה הנה אתיא זמה זמה, איצטריך סד"א לאפוקי מדרבא קמ"ל. אין לי אלא שניסת לכהן [ניסת ללוי לישראל לכותי לחלל לנתין ולממזר מנין] תלמוד לומר ובת איש כהן אף על פי שאינה כהנת משום דאינסיבוא להני לאו בתכהן היא (ותו) מידי כהנת לכהן כתיב סלקא דעתך אמינא כי תחל אמר רחמנא ה"מ היכא דקא מיתחלא השתא אבל הא כיון דיתחלא וקיימא מעיקרא דאמר מר ובת כהן כי תהיה לאיש זר שנבעלה לפסול לה פסלה ללוי ולישראל נמי ושבה אל בית אביה כנעוריה מכלל דכי איתה גביה לא אכלה אימא לא תידון בשרפה קא משמע לן. רבי אליעזר אומר את אביה בשרפה ואת חמיה בסקילה מאי את אביה ואת חמיה, אילימא את אביה מאביה חמיה מחמיה מאי איריא בת כהן אפילו בת ישראל נמי בתו בשרפה וכלתו בסקילה אלא את אביה ברשות אביה ואת חמיה ברשות חמיה. כמאן (אי) כרבנן הא אמרי נשואה יצתה לשרפה ולא ארוסה. אי כרבי שמעון האמר אחת ארוסה ואחת נשואה לשרפה יצאה. אי כרבי שימעאל האמר ארוסה יצאת לשרפה ולא נשואה, את חמיה חנק הוא, שלח רבין משמיה דרבי יוסי בר חנינא כך היא הצעה שלי משנה לעולם כרבנן וה"ק כל שהיאלמטה ממיתת אביה ומאי ניהו נשואה בת ישראל דאלו נשואה בת ישראל בעלמא בחנק הכא במיתת אביה בשרפה וכל שהיא למעלה ממיתת אביה ומאי ניהו ארוסה בת ישראל דאלו ארוסה בת ישראל בעלמא בסקילה הכא במיתת חמיה בסקילה. אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה הלכה כדשלח רבין. אמר רב יוסף הלכתא למשיח, אמר ליה אביי אלא מעתה שחיטת קדשים לא ליתי הלכתא למשיחא, אלא דרוש וקבל שכר הכא נמי דרוש וקבל שכר. תניא ובת כהן כי תחל לזנות בנערה והיא ארוסה הכתוב מדבר. או אינו אלא אפילו נשואה תלמוד לומר ואיש אשר ינאף את אשת איש אשר ינאף את אשת רעהו מות יומת הנואף והנואפת הכלהיו בכלל הנואף והנואפת הוציא הכתוב בת ישראל לסקילה ובת כהן לשרפה, מה כשהוציא הכתוב בת ישראל לסקילה ארוסה ולא נשואה אף כשהוציא בת כהן לשרפה ארוסה ולא נשואה. זוממיה בכלל מיתת בועלה משום ועשיתם לו כאשר זמם וכו' דברי רבי ישמעאל. רבי עקיבא אומר אחת ארוסה ואחת נשואה יצתה לשרפה, יכול אפילו פנויה נאמר כאן אביה ונאמר להלן אביה מה להן זנות עם זיקת הבעל אף כאן זנות עם זיקת הבעל. אמר ליה רבי ישמעאל אי מה להלן נערה והיא ארוסה אף כאן נערה והיא ארוסה. אמר לו ר' עקיבא ישמעאל אחי בת ובת אני דורש. אמר לו וכי מפני שאתה דורש בת ובת נוציא לזו בשרפה אם בת משמע להביא את הנשואה הביא את הפנויה ואם (משמע להוציא את הפנויה הוציא את הנשואה) ור' עקיבא אהני גזירה שוה להציא את הפנויה ואהני בת ובת לרבות את הנשואה, ורבי ישמעאל סבר מדאמר ליה בת ובת הדר ביה מגזירה שוה. ורבי ישמעאל האי בת ובת מאי דריש ביה מיבעי ליה לכדתני אבוה (דרבי) [דשמואל בר] אבין לפי שמצינו שחלק הכתוב בזכרים בין תמימים לבעלי מומין יכול נחלוק בבנותיהן, תלמוד לומר בת ובת. ורבי עקיבא מוהם מקריבים והיו קדש נפקא. ורבי ישמעאל אי מהתם הוה אמינא הני מילי אינהו אבל בנתייהו לא קא משמע לן, ורבי ישמעאל האי את אביה היא מחללת מאי דריש ביה, מיבעי ליה לכדתניא שאם היו נוהגין בו קדש נוהגין בו בזיון [אומר] ארור שזו ילד ארור שזו גידל ארור שזו יצאת מחלציו. אמר ר' אשי כמאן קרינן רשיעא בר רשיעא ואפילו לרשיעא בר צדיקא כמאן כי האי תנא. תנו רבנן ובת איש כהן כי תחל לזנות ר' אומר תחלה וכן הוא אומר ומת האיש אשר שכב עמה לבדו. מאי קאמר אמר רב הונא בריה דרב יהושע רבי כרבי ישמעאל סבירא ליה דארוסה יצתה לשרפה ולא נשואה והכי קאמר אם תחלת ביאתה בזנות בשרפה ואידך בחנק, ומאי וכן, כי התם מה התם בתחלת ביאה משתעי קרא הכא גמי בתחלת ביאה משתעי קרא. אמר ליה רב ביבי בר אביי מר לא אמר הכי ומנו רב יוסף ר' (יהודה) כרבי מאיר סבירא ליה דאמר נשאת לאחד מן הפסולים מיתתה בחנק והכי קאמר אם תחלת אחלתא בזנות בשרפה ואידך בחנק ומאי וכן, סימנא בעלמא: בת איש כהן כי תחל לזנות את אביה היא מחללת באש תשרף. אמר רב מתנה בפתילה של אבר דכתיב באש תשרף לרבות כל שרפה הבאה מחמת האש וכל שכן אש. ונקיף לה חבילי זמורות ונקלה גמר שרפה שרפה מבני אהרן מה להלן שרפת נשמה וגוף קיים אף כאן. ונעביד לה חמי האור, אמר ר' נחמן [אמר רבה בר אבוה] א"ק ואהבת לרעך כמוך ברור לו מיתה יפה. והשתא דנפקא לן מדרב נחמן גזרה שוה למה לי, אי לאו גזרה שוה הוה אמינא שרפת נשמה וגוף קיים לאו שרפה היא ואי משום דרב נחמן נקיף ונפיש לה חבילי זמורות וניקלה כי היכי דלימות לעגל קמ"ל. אלא באש למה לי למעוטי אבר מעיקרו. וכל היכא דכתיב באש לרובת כל שרפה הבאה מחמת האור הוא והכתיב ושרף אותו על עצים באש ותניא באש ולא בסיד רותח, התם באש תשרף לבסוף כתיב שרפה לרבות כל שרפה הבאה מחמת האש, הכא כתיב ושרף אותו על עצים באש אמר רחמנא באש אין מידי אחרינא לא. התם נמי כתיב על שפך הדשן ישרף, ההוא מיבעי ליה לכדתניא ושרף אף על פי שאין שם דשן, ישרף אף על פי שהצית האש ברובו: ויקרא - פרק כא - רמז תרלא כתיב ויקם בלעם וילך וישב למקומו וגם בלק הלך לדרכו וישב ישראל בשטים. רבי עקיבא אומר כל פרשה שסמוכה לחברתה למדה הימנה. ר' מאיר אומר פרשיות הרבה סמוכות זו לזו ורחוקות זו מזו כרחוק מזרח ממערב. כיוצא כדבר אתה אומר הן בני ישראל לא שמעו אלי אמר ליה המקום ושעמו לקולך. כיוצא בו אתה אומר ובת איש כהן כי תחל לזנות וגו' והכהן הגדול מאחיו וכי מה ענין זה לזה אלא אף הוא נשרף, משל למה הדבר דומה לקטרון שהשלים שניו ולא שמש פולימרכוס שלו אלא ברח והלך לו שלח המלך והביאו וחייבו לקטוע את ראשו, עד שלא יצא ליהרג אמר בהמלך מלאו לו מדה של דינרי זהב והציאוהו לפניו אמרו לו אלו עשית כדרך שעשו חביריך היית נוטל מדה של דינרי זהב ונפשך שלך עכשיו אבדת את נפשך ואבדת את ממונך, כך בת כהן שזינתה יוצא כהן גדול לפניה ואומר לה אלו עשית כדרך שעשו אמותיך זכית שיצא ממך כהן גדול כיוצא בו ועכשיו אבדת את עצמך ואבדת את כבודך לכך נאמר ובת איש כהן והכהן הגדול מאחיו. כיוצא בו אתה אומר כי אתם לא עמי ואומר והיה מספר בני ישראל וכי מה ענין זה לזה משל למלך שכעס על אשתו שלח אחר סופר לבוא ולכתוב לה גט, עד שלא בא הסופר נתרצה המלך לאשתו אמר המלך אפשר שיוצא סופר זה מכאן חלק אלא א"ל בוא וכתוב שאני כופל לה כתובתה לכך נאמר כי אתם לא עמי והיה מספר בני ישראל. כיוצא בו אתה אומר תאשם שומרון כי מרתה באלוהיה ואומר שובה ישראל עד ה' אלהיך וכי מהענין זה אצל זה משל למה הדבר דומה למדינה שמרדה על המלך שלח המלך פולימרכוס אחד להחריבה היה אותו פולימרכוס בקי ומיושב אמר להם טלו לכם ימים ואם לאו הריני עושה לכם כדרך שעשיתי למדינה פלונית ולחברותיה לכך נאמר תאשם שומרון שובה ישראל: למה נקרא שמו כהן גדול שהוא גדול בחמשה דברים בנוי בכח, בעושר בחכמה ובשנים בנוי שהוא נאה מאחיו. בכח שיהא גבור בכח) בוא וראה אהרן הניף את הלוים עשרים ושנים אלף ביום אחד. כיצד היה מניף אותם מוליך ומביא מעלה ומוריד. בעושר שאם לא היה עשיר אחיו הכהנים מעשירין אותי. מעשה בפנחס הסתת שמינוהו כהן גדול ויצאו אחיו הכהנים וראו אותו חוצב אבנים ולא דניחוהו ומלאו המחצב לפניו דינרי זהב. מנין שאם אין לו אחיו מגדילין אותו שנאמר והכהן הגדול מאחיו ולא כהן גדול בלבד אלא המלך כיוצא בו, וכן אתה מוצא בדוד המלך כשהלך להלחם עם גלית הפלשתי א"ל שאול לא ללכת אל הפלשתי וגו' אמר לו דוד רועה היה עבדך וגו' (א"ל שאול ומי אמר לך שאתה יכול להרוג אותו מיד השיבו דוד ה' אשר הצילני וגו') מיד וילבש שאול את דוד מדיו וכתיב בשאול משכמו ומעלה גבוה מכל העם כיון שהלבישו וראה שהם עשוין לו מיד הכניס בו עין הרע. כשראה דוד שהלבין פני שאול אמר לו לא אוכל ללכת באלה כי לא נסיתי. הא למדת שאפילו היה אדם קצר וימנה מלך נעשה ארוך, למה שבשעה שהיה נמשח בשמן המשחה היה משובח יותר מאחיו, אמר דוד בשמן המשחה שנמשחתי בו אני שמח שנאמר לכן שמח לבי ויגל כבודי אף בשרי ישכון לבטח: והכהן הגדול מאחיו שיהא גדול מאחיו בנוי בכח בעושר [בחכמה] ובמדה. אין לו מנין שיגדלוהו משל אחיו [תלמוד לומר] והכהן הגדול מאחיו שיגדלוהו אחיו. אמרו עליו על פנחס איש חבתה שעלה גורלו להיות כהן גדול והלכו אליו גזברין ואמרכלים ומצאוהו כשהוא חוצב ומלאו לו את המחצב דינרי זהב, אמר ר' חנינא בן גמליאל וכי סתת היה והלא חתננו היה ומצאוהו כשהוא חורש כמה שנאמר באלישע שנים עשר צמדים לפניו והוא בשנים העשר. ההוא שקא דדינרי דאתא לבי מדרשא קדם רבי אמי וזכה ביה, והיכי עביד הכי והתניא ונתן ולא שיטול מעצמו רבי אמי נמי לעניים זכה ואיבעית אימא אדם חשוב שאני דתניא והכהן הגדול מאחיו וכו' גדלהו משל אחיו. תנו רבנן והכהן הגדול מאחיו זה כהן גדול. אשר יוצק על ראשו שמן המשחה זה משוח מלחמה. ומלא את ידו ללבוש את הבגדים זה מרובה בגדים על כולן הוא אומר את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום ועל כל נפשות מת לא יבוא. יכול יהו מקריבין אונן תלמוד לומר כי נזר שמן משחת אלהיו עליו ולא על חברו. ואחר שחלקו הכתוב יכול לא יהא מצוה על הבתולה, תלמוד לומר והוא אשה בבתוליה יקח אחר שחלק הכתוב רבה דברי ר' ישמשעאל. ר' עקיבא אומר אין לי אלא שעבר מחמת קריו מחמת מומו מנין, תלמוד לומר והוא. בעא מיניה רבא מרב נחמן משיח שנצטרע באלמנה [מידחי דחי או מיפטר פטור] לא הוה בידיה. יתיב רב פפא וקאמי בעיא ליה, א"ל הונא בריה דרב נחמן לרב פפא תנינא אין לי אלא שעבר מחמת קריו מחמת מומו מנין תלמוד לומר והוא, קם נשקיה על רישיה ויהב ליה ברתיה. אשר יוצק על ראשו שמן המשחה ומלא את ידו ללבוש את הבגדים מה תלמוד לומר לפי שנאמר שבעת ימים ילבשם הכהן תחתחיו מבניו שיכול אין לי אלא שנמשח שבעה ונתרבה שבעה, נמשח שבעה ונתרבה יום אחד נמשח יום אחד ונתרבה שבעה נמשח יום אחד ונתרבה יום אחד מנין ואפילו שעה אחת [מנין] תלמוד לומר אר יוצק על ראשו שמן המשחה ואפילו יום אחד ללבוש את הבגדים ואפילו שעה אחת. אלו נאמר ראש לא יפרע ובגד לא יפרום הייתי אומר בראש ובגד של סוטה הכתוב מדבר, תלמוד לומר את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום שאינו בפריעה ובפרימה כל עיקר דברי רבי יהודה בן בתירא. (ר"ש) [ר"י] אומר אינו פורם כדרך בני אדם פורמין אלא הוא מלמטה וההדיוט מלמעלה. אמר רב למטה למטה ממש למעלה למעלה ממש. ושמואל אמר למטה למטה מקמי שפה וזה וזה בצואר: ועל כל נפשות מת לא יבוא. במה הכתוב מדבר אם ברחוקים קל וחומר הוא ומה כהן הדיוט שהוא מטמא לקרובים אינו מטמא לרחוקים כהן גדול שאינו מטמא לקרובים אינו דין שלא מיטמא לרחוקים אלא בקרובים הכתוב מדבר. לאביו לאביו אינו מטמא אבל הוא מטמא למת מצוה. ולאמו לגזרה שוה לכדרבי במותם אינו מטמא אבל מטמא הוא לנגעם ולזיבתם. ואין לי אלא נזיר כהן גדול מנין. אמרת לא יאמר אמו בכהן גדול שאין תלמוד לומר שהרי קל וחומר הוא, ומה אם במקום שכהן הדיוט מטמא לאחיו מאביו אין כהן גדול מטמא לאמו, מקום שאין כהן הדיוט מטמא לאחיו מאביו אינו דין שאין כהן גדול מטמא לאמו. אם זכיתי מן הדין מה תלמוד לומר אמו בכהן גדול מופנה להקיש ממנו לגזרה שוה, נאמר אמו בנזיר ונאמר אמו בכהן גדול מה אמו האמור בנזיר במותם אינו מטמא אבל מטמא לנגעם ולזיבתם אף אמו האמור. בכהן גדול במותם אינו מטמא אבל מטמא לנגעם ולזיבתם. תניא רבי עקיבא אומר מנין לרביעית דם הבאה משני מתים שהוא מטמא באהל שנאמר ועל כל נפשות מת לא יבוא שתי נפשות ושעור אחד. לא יבואולא יטמא חייב בלא יבוא וחייב בלא יטמא. אין לי אלא כהן גדול שחייב בלא יבוא וחייב בלא יטמא. מנין לכהן הדיוט שחייב בלא יטמא, תלמוד לומר לא יטמא לא יטמא לגזרה שוה מה לא יטמא האמור בכהן גדול חייב בלא יבוא וחייב בלא יטמא אף לא יטמא האמור בכהן הדיוט חייב בלא יבוא וחייב בלא יטמא: לאביו ולאמו לא יטמא אבל מיטמא הוא למת מצוה ומן המקדש לא יצא לא יצא עמהם אבל יוצא הוא אחריהם כיצד הם נכנסין והוא נגלה הם נגלין והוא נכסה יוצא עמהם עד פתח העיר דברי רבי מאיר. ר' יהודה אומר אינו יוצא כל עיקר שנאמר ומן המקדש לא יצא שפיר קאמר ר' יהודה ר' יהודה אמר לך ר' מאיר אי הכי לביתו נמי לא, אלא הכי קאמר ומן המקדש לא יצא מקדושתו לא יצא וכיון דאית ליה היכרא לא אתי למינגע. ורבי יהודה אגב מרריה דלמא מקרי ואתי ונגע. אונן אינו במיתה אלא באזהרה דכתיב ומן המקדש לא יצא ולא יחלל הא אחר שלא יצא חילל. א"ל רב אחא לרבא ונילף חלול חלול מתורמה מה להלן במיתה אף כאן במיתה מי כתיב בגופיה מכללא הוא דאתי הוי דבר הבא מן הכלל ואין דנין אותו בגזרה שוה. מנין שאם עבד עבודתו כשרה, תלמוד לומר ולא יחלל את מקדש אלהיו הא כהן הדיוט שעבד [אונן] עבודתו פסולה. כי גזר שמן משחת אלהיו עליו אין לי אלא משוח בשמן המשחה מרובה בגדים מנין, תלמוד לומר כי שמן משחת אלהיו עליו אני ה' להגיד מה גרם, הוא ולא נזיר, הוא ולא מלך הוא לרבות כהן משוח מלחמה. אשה בבתוליה יקח פרט לבוגרת שכלו בתוליה. רבי אליעזר ור"ש מכשירין בבוגרת: והוא אשה בבתוליה יקח. פרט לבוגרת שכלו בתוליה דברי ר"מ. רבי אליעזר ור"ש מכשירין בבוגרת. רבי מאיר סבר בתולה אפילו מקצת בתולה משמע, בתוליה עד דאיכא כל בתוליה. בבתוליה כדרכה אין שלא כדרכה לא. ורבי אלעזר ור"ש סברי בך תולה בתולה שלמה משמע, בתוליה ואפילו מקצת בתוליה בבתוליה עד שיהו כל בתוליה קיימין בין כדרכה בין שלא כדרכה. אירס את האלמנה ונתמנה כהן גדול יכנוס דכתיב ואשה. קדש את הקטנה ובגרה תחתיו לא יכנוס הא אישתני גופה. תני תנא קמיה דרב ששת כל שהוא ביקח הרי הוא בלא יקח כל שאינו ביקח אינו בלא יקח פרט לכהן גודל שבא על אחותו אלמנה. תניא לא יאמר גרושה ותיתי בקל וחומר מכהן הדיוט השתא לכהן הדיוט אסורה לכהן גדול מיבעיא למה נאמר לומר לך כשם שחלוקה גרושה מונה וחללה בכהן הדיוט כך חלוקה אלמנה גרושה וחללה זונה בכהן גדול. חללה אין חלל אלא מאיסור כהונה. זונה נאמר כאן זונה ונאמר להלן זונה מה כאן זרעו חולין אף להלן זרעו חולין. אמר רב אשי הילכך כהן הבא על אחותו זונה משוי לה, חללה לא משוי לה. חזר ובא עליה עשאה חללה. אמר רב יהודה כהן גדול באלמנה לוקה שתים אחת משום לא יקח ואחת משום לא יחלל, ולילקי נמי משום לא יחלל זרעו, בשלא גמר ביאתו. אלמנה וגרושה לוקה שני שמות על זה ושני שמות על זה. [והתניא] גרושה אין לי אלא גרושה חלוצה מנין, תלמוד לומר אשה. מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא, אמר אביי קדש לוקה משום לא יקח בעל [לוקה] משום לא יחלל. רבא אמר בעל לוקה לא בעל אינו לוקה מ"ט לא יקח משום לא יחלל. ומודה אביי במחזיר גרושתו שאם קדש ולא בעל שאינו לוקה, להיות לו לאשה אמר רחמנא והא ליכא ומודה רבא בכהן גדול באלמנה שאם בעל ולא קדש שלוקה ולא יחלל זרעו אמר רחמנא והרי חלל. ושניהם מודים במחזיר גרושתו שאם בעל ולא קדש שאינו לוקה דרך הויה אסרה תורה. תנו רבנן אלמנה לא יקח בין אלמנה מן האירוסין בין מן הנשואין, פשיטא מהו דתימא נילף אלמנה מתמר מה להן מן הנשואין אף כאן מן הנשואין קמ"ל. ואימא הכי נמי דומיא דגרושה מה גרושה בין מן האירוסין בין מן הנשואין אף אלמנה. אנוסת חברו ומפותח חברו לא ישא ואם נשא ר' אליעזר אומר הולד חלל וחכי אם הולד כשר. קמיפלגי ביש חלל מחייבי עשה ר' אליעזר בן יעקב סבר יש חלל מחייבי עשה ורבנן סברי אין חלל מחייבי עשה. מ"ט דרבי אליעזר דכתיב אלמנה וגרושה וחללה זונה את אלה לא יקח וכתיב ולא יחלל זרעו אכולהו. ורבנן אלה הפסיק הענין. ורבי אליעזר אלה למעוטי נדה. אמר אביי כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני דאי ס"ד לא מהני אמאי לקי, ורבא אמר לא מהני מידי והא דלקי משום דעבר אמימרא דרחמנא, והרי אלמנה לכהן גדול דרחמנא אמר אלמנה וגרושה לא יקח ותנן כל מקום שיש קדושין עם עבירה הולד הולך אחר הפגום ואיזו זו אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, אמר לך רבא שאני התם דכתיב ולא יחלל זרעו שני חלולין אחד לזרעו ואחד לאלמנה ולאביי נימא קרא לא יחל מאי לא יחלל אחד לו ואחד לה. ויאמר אלמנה מה תלמוד לומר גרושה ומה אם אלמנה שמותרת לכהן הדיוט אסורה לכהן גדול גרושה שאסורה לכהן הדיוט אינו דין שתהא אסורה לכהן גדול. אלו כן הייתי אומר אלמנה שמותרת לכהן הדיוט זרעו הימנה חולין גרושה שאסורה לכהן הדיוט זרעו הימנה ממזר תלמוד לומר גרושה לא יחלל. או [אלו] נאמר גרושה ולא נאמר אלמנה הייתי אומר גרושה שאסורה לכהן הדיוט זרעו הימנה חולין אלמנה שמותרת לכהן הדיוט זרעו הימנה כשר, תלמוד לומר אלמנה לא יחלל גרושה לא יחלל באתה אלמנה להחמיר עליה וגרושה להקל עליה וחללה אי זו היא שנולדה מאד מן הפסולין. זונה מה תלמוד לומר שיכול אין לי אלא כהן גדול שעושה זרעו מכל פסולות ממנו חולין כהן מנין, תלמוד לומר זונה זונה לג"ש. מה זונה האמורה בכהן גדול עושה זרעו מכל פסולות ממנו חולין, אף זונה האמורה בכהן הדיוט עושה זרעו מכל פסולות ממנו חולין, את אלה לא יקח אלה לא יקח ולא יחלל ואין זרעו מן הנדה חולין. והלא דין הוא ומה אם אלו שאין חייב על ביאתן כרת זרעו מהן חולין נדה שחייב על ביאתה כרת אינו דין שזרעו ממנה חולין, תלמוד לומר את אלה ולא יחלל ואין זרעו מן הנדה חולין. שאלה זו שאל רבי יוסי איש טבריא לפני רבן שמעון בן גמליאל א"ל ומה אם אשתו שאינו אסור בה אסור בבתה, אשת איש שאסור בה אינו דין שיהא אסור בבתה. אמר לו צא והתר לי כה"ג שכתב בו כי אם בתולה וגו' ואני אפרנס לך את ישראל אין דיין יכול לעקור אות אחת מן התורה. כי אם בתולה מלמד שהוא מצווה על הבתולה. מעמיו להביא את בת גיורת עמונית שתהא כשרה לכהונה. יקח אשה מה תלמוד לומר מנין אתה אומר אירס האלמנה ונתמנה להיות כהן גדול יכנוס תלמוד לומר יקח אשה. מעשה ביהושע בן גמלא שקדש את מרתא בת ביתום ומנהו המלך להיות כהן גדול וכנסה, יכול אפילו עשה מאמר ביבמתו [יכנוס] תלמוד לומריקח אשה ולא יבמה. בתולה יכול קטנה תלמוד לומר אשה. אי אשה יכול בוגרת תלמוד לומר בתולה, הא כיצד יצאה מכלל קטנות ולכלל בוגרת לא באתה, אין בתולה אלא נערה וכן הוא אומר והנערה טובת מראה מאד בתולה. תני ר' זכאי קמיה דר' יוחנן כי אם בתולה מעמיו יקח אשה להביא גוירת ממנה שכשרה לכהונה. א"ל אני שניתיו עמיו מעמיו להביא בתולה הבאה משני עממין ואת אמרת [גיורת] מבנה ותו לא. מאי ב' עממין אילימא עמוני שנשא עמונית מאי שנאעממין דזכרים אסורין ונקבות מותרות היינו גיורת מכנה אלא בעמוני שנשא בת ישראל. ולא יחלל זרעו כהנת מתחלל כהן אינו מתחלל שנאמר ולא יחלל זרעו זרעו מתחלל ואין הוא מתחלל. ישראל שנשא חללה בתו כשרה לכהונה. מנא הני מילי אמר רבי יוחנן משום רבי ישמעאל נאמר כאן ולא יחלל זרעו בעמיו ונאמר להלן לא יטמא בעל בעמיו זכרים ולא נקבות. אלא מעתה בתו של כהן גדול תשתרי, כי כתיב לא יחלל בנו לא יחלל זרעו כתיב. בת בנו תשתרי כתיב ולא יחלל זרעו מקיש זרעו לו מה הוא בתו אסורה אף בנו נמי בתו אסורה. בת בתו תיתסר אם כן גזרה שוה מאי אהני ליה לא יחלל אין לי אלא זרעו היא עצמה מנין אמרת קל וחומר ומה זרעו שלא עבר עבירה מתחלל היא שעברה עבירה אינו דין שמתחללת, הוא עצמו יוכיח שעבר עבירה ואין מתחלל. מה להוא שכן אין מתחלל בכל מקום תאמר בהיא שמתחללת בכל מקום, ואם נפשך לומר אמר קרא לא יחלל זה שהיה כשר ונתחלל. אמר אביי זונה נכרית אתננה אסור, גמר תועבה תועבה מעריות מה עריות לא תפסי בהו קדושין אף זונה בהך דלא תפסי קדושין. כהן הבא עליה אינו לוקה משום לא יחלל זרעו זרעו אמר רחמנא והאי לאו זרעו הוא. זונה ישראלית אתננה מותר דהא תפסי בה קדושין וכהן הבא עליה לוקה משום לא יחלל זרעו דהא זרעו הוא. ורבא אמר אחת זונה נכרית ואחת זונה ישראלית אתננה אסור וכהן הבא עליה לוקה עליה משום זונה. מ"ט ילפינן מהררי מה זונה ישראלית בלאו אף זונה נכרית בלאו ומה אתנן נכרית אסור אף אתנן ישראלית אסור. בעמיו להביא את בת חלל זכר שתהא פסולה מן הכהונה רבי יהודה אומר בת גר זכר כבת חלל זכר. כי אני ה' מקדשו להגיד מה גרם: איש מזרעך לדורותם. מכאן אמר ר' אלעזר בן עזריה קטן פוסל לעבודה אפילו תם. ומאימתי הוא כשר לעבודה משיביא שתי שערות אבל אין אחיו הכהנים מניחין אותו לעבוד עד שיהא בן עשרים. אשר יהיה בו מום אין לי אלא שנולד בו מום לאחר הדבור כזיבה וכנגעים, נולד בו מום לפני הדבור מנין תלמוד לומר אשר בו מום. אין לי אלא שנולד תמים ונעשה בעל מום (מאמו) [נולד בעל מנת ממעי אמו מנין], בעל מום קבוע בעל מום עובר מנין, תלמוד לומר אשר בו סומא להקריב לחם אלהיו אין לי אלא תמידין שנקראו לחם שנאמר את קרבני לחמי מנין לרבות שאר קרבנות צבור, תלמוד לומר שוב לחם. מנין לרבות את הדם תלמוד לומר להקריב ולהלן הוא אומר ויקריבו בני אהרן את הדם אליו. מנין אימורי חטאת ואימורי אשם ואימורי קדשי קדשים ואימורי קדשים קלים, תלמוד לומר לא יקרב להקריב לחם אלהיו. מנין הקומץ והלבונה והקטורת ומנחת כנהים ומנחת כהן משיח ומנחת נסכים, תלמוד לומר לא יקרב להקריב לחם אלהיו. מנין היציקות והבלילות והתנופות וההגשות והקמיצות והקטרות והמליקות והקבלות וההואות תלמוד לומר לא יקרב להקריב לחם אלהיו. יכול יהא חייב על כולם תלמוד לומר לחם מה לחם מיוחד שהוא משום עבודה יצאו אלו שאינן משום עבודה. אשר בו מום מה תלמוד לומר לפי שנאמר זרע אהרן אין לי אלא זרעו של אהרן אהרן עצמו מנין, תלמוד לומר כי כל איש אשר בו מום. אין לי אלא שנולד תמים ונעשה בעל מום בעל מום ממעי אמו מנין, תלמוד לומר אשר בו מום. עור בין סומא בשתי עיניו בין סומא בעינו אחת. קבוע והמים הקבועין מנין, תלמוד לומר איש עור. פסח בין חגר בשתי רגליו בין חגר ברגלו אחת. רגלו חלולה ועקומה ודומה למגל מנין, תלמוד לומר או פסח. חרום שחוטמו שקוע חוטמו סולד חוטמו בלום מנין, תלמוד לומר או חרום. רבי יוסי אומר אין חרום אלא הכוחל שתי עיניו כאחת, אמרו לו הפלגת אף על פי שאינו כוחל שתי עיניו כאחת. שרוע שנשמטה ירכו. פיקה יוצאמגורלו עקבו יוצא לאחוריו פרסותיו רחבות כשל אווז מנין, תלמוד לומר או שרוע. שבר רגל אין לי אלא שנשברה רגלו הקישן והקולבן והעוקלן מנין תלמוד לומר או איש אשר יהיה בו שבר רגל. שבר יד אין לי אלא שנשברה ידו אצבעותיו מורכבות זו לזו מנין וכו' קלוטות למטה מן הפרק כשר למעלה מן הפרק פסול. חתך הבשר מנין תלמוד לומר או שבר יד. היתה בה יתרת וחתכה אם ישבה עצם פוסל ואם לאו כשר. גבן שיש לו גבינים הרבה, אין לו גבינים או אין לו אלא גבן אחד מנין, תלמוד לומר או גבן. רבי סודא אומר כל שגביניו שוכבים רבי חנניא אומר גבן שיש לו שני גבין ושתי שדראות. או דק או תכלול אמר רבה בר בר חנה סח לי יאשיה דמן אושא דק שהוא משוקע הרי זה מום צץ אינו מום דק לבן משוקע אינו מום צף הרי זה מום וסימניך ברקא תבלול לבן הפוסק את הסירא ונכנס בשחור. שחור הנכנס בלבן אינו מום, אין מומין בלבן והא תניא הרי זה מום, הא מני רבי יוסי היא דרבי יוסי אומר לבן שנכנס בשחור הרי זה מום וכו'. אמר רבא מאי טעמא דרבי יוסי יצא מחלב עינימו תרבא דעינא איקרי עינא סתמא לא איקרי. ורבי מאיר מאי טעמא אמר רבא מה לשון תבלול דבר המבלבל בעין: או תבלול בעינו, בעינו כל מה שבעינו מכאן אמרו שתי עיניו למעלה שתי עיניו למטה עינו אחת למעלה ועינו אחת למטה ורואה את החדר ואת העליה כאחת או שהיה מדבר עם חברו ואחר אומר לי רואה: עור בין סומא בשתי עיניו וכו'. אמר רבא למה לי דכתב רחמנא איש עור דק תבלול בעינו, צריכא דאי כתב רחמנא עור משום דליתנהו [כלל] אבל חוורור והמים הקבועין דאיתנהו [ביה] אימא לא כתב רחמנא איש. ואי כתב רחמנא איש דלא קא חזי כלל אבל מחזורת אלא כתב רחמנא דק. ואי כתב רחמנא דק משום דמחסרן אבל מבלבליתא לא כתב רחמנא תבלול, ואי כתב רחמנא תבלול משום דמבלבלן אבל משניותא לא כתב רחמנא בעינו. אמר רבא הילכך כל מחמת כהיותא [אתיא] מאיש. מחסורתא מדק. מבלבליתא מתבלול משניותא מבעינו. תניא באדם לא נאמר יבלת בבהמה לא נאמר בה דק תבלול מנין ליתן את האמור של זה בזה ואת האמור של זה בזה תלמוד לומר גרב גרב ילפת ילפת לגזרה שוה מופנה דאי לא מופנה אדם מבהמה לא יליף שכן היא עצמה קרבה על גבי המזבח. בהמה מאדם לא ילפה שכן נתרבה במצות. לאיי אפנויי מופנה דליכתוב רחמנא ילפת ולא בעי גרב ואנא אמינא ומה ילפת דלא מאיסא הוי מומא גרב דמאיס לא כל שכן גרב דכתב רחמנא למה לי לאפנויי. וליכתבינהו רחמנא [כולהו] בחד וגרב וילפת דכא והכא ולילפו מהדדי, בהי ליכתוב רחמנא באדם הוה אמינא כל דפסול באדם פסול בבהמה קלוט וחיטין דליתנהו באדם בבהמה נמי לא פסלי. ליכתבינהו רחמנא בבהמה הוה אמינא כל דפסיל בבהמה פסול באדם גבן חרון דליתנהו בבהמה באדם נמי לא פסלי. וליכתבינהו רחמנא כולהו בחד והיך דליתנהו באידך וגרב וילפת הכא והכא ולילפו מהדדי. אלא כדתני דבי רבי ישמעאל כל פרשה שנאמרה ונשנית לא נשנית אלא בשביל דבר שנתחדש בה: ויקרא - פרק כא - רמז תרלב אמר רבא למה לי דכתב רחמנא מום באדם מום בבכור מום בקדשים, צריכא. דאי כתב רחנא מום באדם שכן נתרבה במצות. אדם מבכור בהמה לא אתי שכן הוא עצמו קרב לגבי מזבח. קדשים מבכור לא אתי שכן קדושתו מרחם. אדם מקדשים לא אתי שכן הן עצמן קרבין. בכור מקדשים לא אתי שכן קדושה מרובה. חדא מחדא לא אתי תיתי חדא מתרתי, מהי תיתי לא ליכתוב רחמנא באדם ותיתי מהנך מה להנך שכן קרבין על גבי המזבח. בבכור ותיתי מהנך מה להנך שכן קדושתן מרובה ונהוגין בפשוטין. בקדשים ותיתי מהנך מה להנך שכן קדושתן מאליהן הילכך צריכי. או מוחו אשר אין לו ביצים. או אין לו אלא ביצה אחת זהו מרוח אשך האמור בתורה. רבי שימעאל אומר שמרוחו אשכיו. רבי עקיבא אומר שהרוח באשכיו. ר' חנינא בן אנטיגונס אומר שמראיו חשוכין. קשיא ליה לרבי ישמעאל הא חסר אשך מיבעי ליה, תני שנמרחו אשכיו. קשיא ליה לרבי עקיבא האי ממורח אשך מיבעי ליה, תני שהרוח באשכיו. קשיא ליה לר' חנינא בן אנטיגונוס האי רוח אשך מיבעי ליה, תני שמראיו והשכין. קסבר גורעין ומוסיפין ודורשין. אין לי אלא אלו בלבד מנין לרבות שאר המומין תלמוד לומר מום מום ריבה. מנין הכושי והניחור לווקן כיפח ננם החרש והשוטה והשכור ובעל נגעים טהורים תלמוד לומר איש איש. והלא דין הוא ומה אם בהמה שפסל בה אתו ואת בנו וטרפה ויוצא דופן ושנעבדה בה עבירה הכשיר בה כושי וגיחור וכו', אדם שהכשיר בו אותו ואת בנו וטרפה ויוצא דופן ושנעבדה בה עבירה אינו דין שנכשיר בו הכושי וגיחור לווקן וכיפח וננס וחרש ושוטה והשכור ובעל נגעים טהורין תלמוד לומר איש איש ריבה. אשר בו מום פרט לאותו ואת בנו ולטרפה וליוצא דופן ולשנעבדה בו עבירה, והלא דין הוא ומה אם בהמה שהכשרי בה כושי גיחור לונקן כיפח ננס חרש שוטה שכור ובעל נגעים טהורים: פסול בה אותו ואת בנו וטרפה ויוצא דופן ושנעברה בו עבירה אדם שפסלבו כושי וגיחור לווקן כיפח נגס וחרש שוטה ושכור ובעל נגעים טהורים אינו דין שנפסול בו אותו ואת בנו וטרפה ויוצא דופן ולשנעבדה בו עבירה: מום בו פרט להלך מומו והלא דין הוא ומה אם בהמה שפסל בה אותו ואת בנו וטרפה ויוצא דופן ושנעבדה בו עבירה אם הלך מומה כשרה אדם שהכשיר בו אותו ואת בנו טרפה ויוצא דופן ושנעבדה בו עבירה אם הלך מומו לא יהא כשר. לא אם אמרת בבהמה שהכשריר בה כושי גיחור לווקר כיפח ננס והשכור ובעל נגעים טהורים תאמר באדם שפסל בו את כל אלו הואיל ופבל בו את כל אלו אם הלך מומו לא יהא כשר. תלמוד לומר מום בו פרט לשהלך מומו. תנן שפתו העליונה עודפת על התחתונה או שהתחתונה עודפת על העליונה דרי זה מום גבי אדם דכתיב מזרע אהרן ששוה בזרעו של אהרן אבל בבהמה לא. לא קשיא הא דאית בה עשם הא דלית בה עצם. יתר עליהן האדם הכילון והלפתן וכו' מנהני מילי אמר רבא אמר ר' יוחנן דאמר קרא כל איש אשר בו מום מזרע אהרן איש ששוה בזרעו של אהרן. מאי איכא בין מומין לשאינה שוה בזרעו של אהרן. איכא בינייהו אחולי עבודה מומא מחיל עבודה דכתיב ביה מום בו ולא יחלל שאינו שוה בזרעו של אהרן לא מחיל עבודה. מאי איכא בין שאינו שוה בזרעו של אהרן ומשום מראית העין איכא בינייהו עשה. לחם אלהיו (כתוב ברמז תקי"ח): ומן הקדשים יאכל אף במחלוקת, והלא דין הוא ומה אם טבול יום ומחוסר כפורים שהן כשרין לעבודה למהר אינן אוכלין במחלוקת בעל מום שאין כשר לעבודה למחר אינו דין שלא יאכל במחלוקת תלמוד לומר יאכל במחלוקת. ויאמר למזבח ואין צריך לפרוכת למה נאמר לפרוכת, שאם נאמר למזבח ולא נאמר לפרוכת הייתיאומר מן המזבח שכשר לכל עבודה יהא אסור מן הפרוכת שאין כשר לכל עבודה לא יהא אסור צריך לומר לפרוכת. אלו נאמר לפרוכת ולא נאמר למזבח הייתי אומר מן הפרוכת שבפנים יהא אסור מן המזבח שבחוץ לא יהא אסור צריך לומר למזבח וצריך לומר לפרוכת. יכול לא יכנס לעשות רקועין תלמוד לומר אך, כך הוא מצותו הכהנים נכנסין אין כהנים נכנסין לוים, אין לוים נכנסין ישראל, אין טהורין נכנסים טמאים, אין תמימין נכניסן בעלי מומים: תנו רבנן הכל נכנסין להיכל לבית ולתקן ולהוציא את הטומאה מצוה בכהנים וכו'. תני רב כהנא אך אל הפרוכת לא יבוא יכול לא יהו כהנים בעלי מומין נכנסים לבין האולם ולמזבח לעשות רקועין, תלמוד לומר אך חלק, מצוה בתמימים, אין שם תמימים נכנסין בעלי מומין וכו': בעל מום ר' אומר במיתה וחכמים אומרים באזהרה מאי דריש אך אל הפרוכת לא יבוא וגו'. ויליף חילול חילול מטמא ששימש. גמר פסול הגוף מפסול הגוף קדוש פנים פגול ונותר מקודש פנים פגול ונותר. ורבנן אמרי אמר קרא בו ולא בעל מום: וידבר משה אל אהרן ואל בניו אל כל בני ישראל להזהיר אהרן על ידי בנים ואת הבנים על ידי ישראל ואת הבנים זה על ידי זה: וינזרו אין נזירה אלא פרישה וכן הוא אומר וינזר מאחרי ויעל גלוליו אל לבו ואומר נזורו אחור וכן הוא אומר וינזר מאחרי ויעל גלוליו אל לבו ואומר נזורו אחור וכן הוא אומר מיין ושכר יזיר ואומר את ענבי נזיריך ואומר המה באו (בית הבעל) [בעל פעור] וינזרו לבושת ואומר האבכה בחדש החמישי הגזר הא אין נזירות בכל מקום אלא פרישה: ויקרא - פרק כא - רמז תרלג בעא מיניה ר' חייא בר אבין מרב יוסף מנין לטמא ששמש שהוא במיתה דכתיב דבר אל אהרן ואל בניו וינזרו וגו' ויליף חילול חילול מתרומה מה תרומה במיתה אף כאן במיתה ונילף חילול חילול מנותר מה להלן בכרת אף כאן בכרת, מסתברא מתרומה הוה ליה למילף שכן גוף טמא (מקדש) [מקוה] ברבים, אדרבה מנותר הוה ליה למילף שכן קודש פנים פגול ונתותר, חילול דרבים מחילול דרבים עדיף. [וינזרו מקדשי בני ישראל על קדשי בני ישראל חייבין על פגול נותר וטמא ואין חייבים על קדשי בני ישראל חיייבן על פגול נותר וטמא ואין חייבים על קדשי נכרים משום פגול נותר וטמא]]. כל הזבחים שקיבל דמן זר פסל מנלן, דתני לוי ונזרו מקדשי בני ישראל ולא יחללו בני ישראל למעוטי מאי, אילימא למעוטי קרבן נשים קרבן נשים בטומאה קרב אלא למעוטי נכרים. השתא ציץ לא מרצי דאמר מר בגוי בין במזיד בין בשוגג לא הורצה בטומאה קרב. אלא הכי קאמר וינזרו מקדשי בני ישראל לא יחללו. דבי ר' ישמעאל תנא אתיא בקל וחומר מבעל מום, ומה בעל מום שאוכל אם עבד חילל, זר שאינו אוכל אינו דין שאם עבד חילל. מה לבעל מום שכן עשה בו קרבין כמקריבין אונן יוכיח. מהלאונן שכן אסור במעשר בעל מום יוכיח. וחזר הדין הצד השוה שבהן שמוזהרין ואם עבדו חיללו אף אני אביא זר שמוזהר אם עבד חילל. רב משרשיא אמר אתיא בקל וחומר מיושב ומה יושב שאוכל אם עבד חילל זר שאינו אוכל אינו דין שאם עבד חילל. מה ליושב שכן פסול לעדות חד מהנך יוכיח וכו'. קדשי ישראל אין לי אלא קדשי ישראל קדשי עצמן מנין, תלמוד לומר אשר הם מקדשים לי לרבות את כולן, מנין שאין מדבר אלא בזמן נאמר כאן חילול ונאמר להלן חילול מה חילול האמור להלן זמן אף חילול האמור כאן זמן. מה חילול האמור להלן הרצאה אף חילול האמור כאן הרצאה. מה חילול האמור להלן כרת אף חילול האמור כאן כרת. נאמר כאן אני ה' ונאמר למטה אני ה' מה אני ה' האמור למטה אני ה' מכרית אף אני ה' האמור כאן אני ה' מכרית. יכול לא יהו חייבין משום טומאה אלא על דבר שיש לו מתירין בין לאדם בין למזבח. ודין הוא ומה פיגול שהוא בקבוע ובידיעה אחת ולא הותר מכללו אינו חייב אלא על דבר שיש לו מתירין בין לאדם בין למזבח, טמא שהוא בעולה ויורד ובשתי ידיעות והותרה מכללה אינו דין שאינו חייב אלא על דבר שיש לו מתירין בין לאדם בין למזבח, תלמוד לומר אשר הם מקדשים לי. יכול מיד תלמוד לומר יקרב. אמר ר' אלעזר וכי יש נוגע שהוא חייב אלא מה תלמוד לומר יקרב בדוכשר ליקרב. הא כיצד יש לו מתירין משיקרבו מתירים. אין לו מתירין משיקוש בכלי. אשכחן טמא נותר מנלן מדתני לוי מנין שאף בפסול זמן הכתוב מדבר תלמוד לומר ולא יחללו את קדשי בני ישראל בשני חילולין הכתוב מדבר אחד פסול זמן ואחד פסול טומאה: אמור אליהם לדורותיכם וגו' אמר רבי אבהו שלש כריתות בשלמים למה (כתוב למעלה ברמז ת"ק). אמור אליהם לדורותיכם כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים אמור אליהם לאותן העומדין על הר סיני, לדורותיכם אלו דורות הבאין. אם נאמר אבות למה נאמר בנים ואם נאמר בנים למה נאמר אבות. מפני שיש באבות מה שאין בבנים ויש בבנים מה שאין באבות, באבות הוא אומר וכל בת יורשת נחלה והרבה מצות נצטוו בנים שלא נצטוו אבות הא מפני שיש באבות שאין בבנים ויש בבנים מה שאין באבות לפיכך הוצרך לומר אבות והוצרך לומר בנים. אמר מר באבות הוא אומר וכל בת יורשת נחלה באבות אין בבנין לא מאי משמע אמר רבא אמר קרא זה הדבר דבר זה אינו נוהג אלא בדור זה. אלא מעתה זה הדבר דשחוטי חוץ הכי נמי דלא יהא נוהג אלא בדור זה שאני התם דכתיב לדורותם. זה הדבר דראשי המות הכי נמי לא יהא נוהג אלא בדור זה, א"ל ההוא יליף זה זה מהתם, האי נמי לילף זה זה מהתם. האי מאי בשלמא התם איצטריך לגזרה שוה הכא למאי איצטריך לישתוק קרא מיניה ואנא ידענא מאי גזרה שוה, דתניא נאמר כאן זה הדבר ונאמר להלן זה הדבר מה להלן אהרן ובניו וכל ישראל ומה להלן ראשי המטות אף כאן ראשי המטות וכו' (כתוב ברמז תשפ"ג): ויקרא - פרק כא - רמז תרלד איש אין לי אלא איש אשה מנין תלמוד לומר מכל זרעכם, מנין לרבות כל ישראל תלמוד לומר כל איש. כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים אשר יקדישו בני ישראל לה' וטומאתו עליו ונכרתה למה נאמר לפי שהוא אומר והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לה' וטמאתו עליו ונכרתה שיכול אין לי חייב כרת משום טומאה אלא על השלמים בלבד מנין לרובת כל הקדשים, תלמוד לומר וינזרו מקדשי בני ישראל. או אינו מביא אלא כיוצא בשלמים מה שלמים מיוחדין שנאכלין לשני ימים הנאכלין ליום אחד מנין, תלמוד לומר בשר ששיריהן נאכלין. עולה שאין שיריה נאכלין מנין, תלמוד לומר זבח כל מיני זבחים לרבות העופות והמנחות שאינן מיני זבחים. עד שאתה מרבה להביא את לוג שמן של מצורע מנין, תלמוד לומר כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים. יכול לא יהו חייבין משום טומאה אלא על דבר שחייבין עליו משום פיגול ודין הוא ומה אם פיגול שהוא בקבוע וכו'. וטומאתו עליו טומאת הגוף. או יכול טומאת בשר תלמוד לומר טומאתו טומאתו לגזרה שוה מה טומאתו האמור להלן בטומאת הגוף דבר ולא דבר בטומאת בשר אף טומאתו האמור כאן בטומאת הגוף דבר ולא דבר בטומאת בשר. אמר רבי איש טומאתו עליו בטומאת הגוף דבר ולא דבר בטומאת הבשר. ר' (חייא) [יוסי] אומר נאמר קדשים בלשון רבים ונאמר טומאה בלשון יחיד הא מה אני מקיים וטומאתו עליו בטומאת הגוף דבר ולא דבר בטומאת בשר. אחרים אומרים לא דבר אלא במי שהטומאה פורשת ממנו. והנכרתה הנפש ההיא יכול מצד הזה לצד הזה, תלמוד לומר מלפני ה' בכל מקום שאני. זרע אהרן אין לי אלא זרע של אהרן עצמו מנין, תלמוד לומר הוא. צרוע או זב בקדשים לא יאכל עד אשר יטהר אוכלין ישראל במעשר טבולי יום אהרן ובניו מנין. ודין הוא ומה אם ישראל שאין אוכלין בתרומה במעורבי שמש הרי הם אוכלים המעשר טבולי יום, אהרן ובניו שאוכלין בתרומה במעורבי השמש אינו דין שיהו אוכלין במעשר טבולי יום, נמצאו ישראל מן הכתוב אהרן ובניו מקל וחומר. תנא הערל והטמא פטורין מן הראיה בשלמא טמא דכתיב ובאת שמה והבאתם שמה כל שישנו בביאה ישנו בהבאה [וכל שאינו בביאה אינו בהבאה] אלא ערל מנלן, הא מני רבי עקיבא היא דמרבי ערל כטמא, דתניא רבי עקיבא אומר איש איש לרבות הערל. תניא רבי אליעזר אומר מנין לערל שאינו אוכל בתרומה נאמר תושב ושכיר בפסח ונאמר תושב ושכיר בתרומה מה תושב ושכיר האמור בתרומה ערל אסור בו. רבי עקיבא אומר אינו צריך הרי הוא אומר איש איש לרבות הערל. ואימא לרבות האונן אמר קרא זר וכל זר זרות אמרתי לך ולא אנינות ואימא ולא ערלות הא כתיב איש איש, ומה ראית, מסתברא ערלות הוה ליה לרבויי שכן מחוסר מעשה ומעשה בגופו וענוש כרת וישנו לפני הדבור ומילת זכריו ועבדיו מעכבת אותו. אדרבא אנינות הוה ליה לרבויי שכן ישנו בכל שעה ונוהג באנשים ובנשים ואין בידו לתקן עצמו, הנך נפישן. רבא אמר בלא הנך נפישן נמי לא מצית אמרת דאמר קרא איש איש אי זהו דבר שישנו באיש ואינו באשה הוי אומר זה ערלות. טמא אינו אוכל בתרומה מנלן אמר רבי יוחנן משום רבי ישמעאל דאמר קרא איש איש מזרע אהרן ואי זהו דבר ששוה בזרעו של אהרן הוי אומר זה תרומה, ואימא חזה ושוק אינה בחללים. תרומה נמי אינו בחללים. חללים לאו זרעא האהרן הוא. וממאי דהאי עד אשר יטהר עד [דאיכא] הערב שמש אימא עד דמייתי כפרה. לא סלקא דעתך דתנא דבי רבי ישמעאל בזב בעל שתי ראיות ובמצורע מוסגר הכתוב מדבר דומיא הטמא נפש דלאו בר כפרה, ואימא הני מילי דלאו בני כפרה אבל דבר כפרה עד דמייתי כפרה ותו הא דתניא טבל ועלה אוכל במעשר העריב שמשו אוכל בתרומה, הביא כפרה בקדשים מנלן אמר ר' חסדא תלתא קראי כתיבי (כתוב ברמז תקמ"ח וברמז תק"ב). בקדשים לא יאכל עד אשר יטהר יכול עד שיבוא במים תלמוד לומר ובא השמש וטהר מה טהור האמור למטה ביאת השמש אף טהור האמור כאן ביאת השמש. והנוגע בכל טמא נפש אין טמא נפש אלא במגע. ואשר תצא ממנו שכבת זרע זה בעל קרי, מנין לרבות הנוגע בכל טמא נפש אין טמא נפש אלא במגע. ואשר תצא ממנו שכבת זרע זה בעל קרי, מנין לרבות הנוגע בשכבת זרע, תלמוד לומר או איש. הזב ובעל קרי אין מטמאין עד שתצא טומאתן לחוץ. כיצד היה אוכל בתרומה והרגיש שנזדעזעו אבריו אוחז באמה ובולע את התרומה. זב דכתיב איש כי יהיה זב מבשרו. בעל קרי דכתיב ואיש אשר תצא ממנו שכבת זרע. אמר שמואל כל שכבת זרע שאין גופו מרגיש בה אינו מטמא מאי טעמא שכבת זרע אמר רחמנא בראויה להזריע. ל"א כל שכבת זרע שאינו יורה כחץ אינה מזרעת הא איטמויי מטמאה קרי בעלמא. אמר רב פפא נוגע בשכבת זרע אי בכל שהו או בכעדשה תנאי היא. ופליגי בעלמא דאיכא למאן דאמר דון מינה ומינה מה שרץ בנגיעה אף שכבת זרע בנגיעה. ומינה מה שרץ בכעדשה אף שכבת זרע בכעדשה. ואיכא למאן דאמר דון מינה מה שרץ בנגיעה אף שכבת זרע בנגיעה ואוקי באתרה מה רואה במשהו אף נוגע במשהו. א"ל רב הונא בריה דרב נתן לרב פפא ממאי דמאו איש אשר יגע בכל שרץ מרבה לה דילמא מאו איש אשר תצא ממנו שכבת זרע קא מרבי לה דלכולי עלמא מינה ומינה, שיילינהו לתנאי איכא דתני כרב פפא ואיכא דתני כרב הונא בריה דרב נתן: ויקרא - פרק כא - רמז תרלה מפץ בשרץ מנין ודין הוא ומה פכין קטנים שטהורין בזב טמאין בשרץ מפץ שטמא בזב אינו דין שיהא טמא בשרץ. [אלא] מפץ במת מנלן דתניא נאמר בגד ועור בשרץ ונאמר בגד ועור במת מה בגד ועור האמור בשרץ מפץ טמא בו אף בגד ועור האמור במת מפץ טמא בו. מופנה [דאי לא מופנה] איכא למיפרך מה לשרץ שכן מטמא בכעדשה תאמר במת שאינו מטמא אלא בכזית. לאיי אפנויי מופנה מכדי שרץ איתקש לשכבת זרע דכתיב או איש אשר תצא ממנו שכבת זרע וסמיך ליה או איש אשר יגע בכל שרץ וכתיב ביה בשכבת זרע וכל בגד וכל עור אשר יהיה עליו שכבת זרע בגד ועור דכתב רחנא גבי שרץ למה לי ש"מ לאפנויי. ואכתי מופנה מצד אחד הא דמת נמי אפנויי [מופנה] מכדימת איתקש לשכבת זרע וכתיב ביה בשכבת זרע וכל בגד וכל עור אשר יהיה עליו שכבת זרע בגד ועור דכתב רחמנא גבי מת למה לי ש"מ [לאפנויי והוה] מופנה משני צדדין. הניחא למאן דאמר דון מינה ואוקי באתרה אלא למאן דאמר דון מינה ומינה מא"ל. א"ק וכבסתם בגדיכם ביום השביעי כל טומאות שאתה מטמא במת לא יהו פחותים משבעה: אשר יגע בכל שרץ. אין לי אלא בשרץ מנין לרבות את הגבלה תלמוד לומר בכל שרץ. אשר יטמא לרבות את השעורין. באדם זה המת. אר יטמא לו זה טמא מת. טומאתו לרבות זבים וזבות נדות ויולדות. אין לי אלא ימי חומרן ימי קולן מנין, תלמוד לומר לכל טומאתו אשר יטמא לרבות בועל נדה. לו לרבות אוכלת נבלת עוף טהור. נפש אשר תגע בו יטמא ולא המסיטה. וטמאה עד הערב לא יאכל מן הקדשים יש קדשים שאוכל בהן פרט לנתערבו על יתר מן מאה. אין לי אלא אוכלי תרומה באוכלי חולין משקה הקדש במשקה חולין, מנין אוכלי תרומה באוכלי תרומה משקה תרומה במשקה תרומה אוכלי הקדש באוכלי הקדש משקה הקדש במשקה הקדש מנין, תלמוד לומר מן הקדשים ריבה. כי אם רחץ בשרו במים יכול יהא מרחיץ אבר אבר, תלמוד לומר ובא השמש וטהר מה ביאת השמש כלו כאחד אף ביאתו במים כלו כאחד: ובא השמש וטהר ביאת שמשו מעבתו מלאכול בתרומה ואין כפרתו מעכבתו מלאכול בתרומה. ואחר יאכל מן הקדשים יש קדשים שאין אוכלין בהן פרט לעירובין פחות ממאה. אין לי אלא אוכלי תרומה באוכלי תרומה מנין אוכלי תרומה באוכלי חולין אוכלי חולין באוכלי תרומה אוכלי תרומה באוכלי קדש באוכלי תרומה אוכלי הקדש באוכלי הקדש משקה תרומה במשקה תרומה משקה תרומה במשקה חולין משקה חולין במשקה תרומה משקה תרומה במשקה קודש משקה הקדש במשקה תרומה משקה הקדש במשקה הקדש מין, תלמוד לומר מן הקדשים ריבה. כי לחמו מסלת את החטין כשהוא רוצה ומקניב את הירק כשהוא רוצה. יכול תהא קניבת חול תלמוד לומר הוא הרי הוא בקדושתו. ובא השמש וטהר ביאת שמשו מעכבת מלאכול בתרומה ואין כפרתו מעכבתו מלאכול בתרומה, וממאי דהאי ובא השמש ביאת שמשן הוא ומאי וטהר טהר יומא אימא ובא השמש ביאת אורו הוא ומאי וטהר טהר גברא וכו'. והא דתנן טבל ועלה אוכל במעשר העריב שמשו אוכל בתרומה הביא כפרתו אוכל בקדשים מנלן. אמר רבא אמר רב חסדא תלתא קראי כתיבי ולא יאכל מן הקדשים וגו' הא רחץ יאכל. וכתיב ובא השמש וטהר ואחר כך יאכל. וכתיב וכפר עליה הכהן וטהרה מכלל שהיא טמאה. כיצד טבל ועלה אוכל במעשר. העריב שמשו אוכל בתרומה. הביאו כפרתו אוכל בקדשים: (כתוב ברמז תקמ"ח וברמז תק"ב): נבלה וטרפה לא יאכל. רבי יהודה אומר יכול תהא נבלת עוף טמא מטמא בגדים אבית הבליעה, תלמוד לומר נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה מי שאיסורו משום בל תאכל נבלה יצא זה שיאן איסורו משום בלתאכל נבלה אלא משום בל תאכל טמא. יכול תהא נבלה בהמה מטמאה בגדים אבית הבליעה. תלמוד לומר נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה מי שיש לה טומאה בשעת אכילתה יצתה זו שמטמאה קודם שיאכלנה. ותיתי בקל וחומר מנבלת עוף טהור ומה נבלת עוף טהור שאין לה טומאה בחוץ יש לה טומאה בפנים זו שיש לה טומאה בחוץ אינו דין שיש לה טומאה בפנים. אמר קרא בה בה ולא באחרת: ושמרו את משמרתי שמרו לי משמרתי. ושמרו את משמרתי להזהיר בית דין על כך. ולא ישאו עליו חטא יכול בנבלה הכתוב מדבר תלמוד לומר עליו בזבח הוא מדבר ואין מדבר בנבלה ומתו בו ולא במעשר. כי יחללוהו פרט לטהור שאכל את הטמא. אמר שמואל משום רבי אליעזר מנין לכהן טמא שאכל תרומה טהורה שהוא במיתה שנאמר ושמרו את משמרתי ולא תשאו עליו חטא ומתו בו טהורה אין טמאה לא. ואמר שמואל משום רבי אליעזר מנין לכהן טמאה שאכל תרומה טמאה שאינו במיתה שנאמר ומתו בו כי יחללוהו. פרט לזו שמחוללת ועומדת. אמר רב זר שאכל את התרומה לוקה. אמרו ליה רב כהנא ורב אסי לרב ולימא מר במיתה דכתיב וכל זר לא יאכל קדש. אני ה' מקדשם הפסיק הענין. מיתיבי ואלו הן שבמיתה זר שאכל את התרומה. [מתניתא] ארב קא רמית רב תנאי הוא ופליג. הזיד במעילה רבי אומר במיתה וחכמים אומרים באזהרה מ"ט דרבי אמר רבי אבהו גמר חטא חטא מתרומה מה להלן במיתה אף כאן במיתה. ורבנן בו ולא במעילה: ויקרא - פרק כא - רמז תרלו אמר רבי יוחנן מנין לתחית המתים מן התורה שנאמר ונתתם ממנו את תרומת ה' לאהרן הכהן וכי אהרן לעולם קיים שנותנין לו תרומה אלא מלמד שעתיד לחיות וישראל נותנין לו תרומה מכאן לתחית המתים מן התורה. דבי ר' ישמעאל תנא כאהרן מה אהרן חבר אף בניו חברים מכאן שאין נותנין תרומה לכהן עם הארץ. דאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן מנין שאין נותנין תרומה לכהן עם הארץ שנאמר ויאמר לעם ליושבי ירושלים לתת מנת הכהנים והלוים למען יחזקו בתורת ה'. כל המחזיק בתורת ה' יש לו מנת ושאין מחזיק בתורת ה' אין לו מנת. אמר רב חנא בר אדא אמר רבי יהודה כל הנותן תרומה לכהן עם הארץ כאלו נותנה לפני ארי מה ארי ספק דורס ואוכל ספק אינו דורס ואוכל אף כהן עם הארץ ספק אוכלה בטהרה ספק אוכלה בטומאה. רבי יוחנן אמר אף גורם לו מיתה שנאמר ומתו בו כי יחללוהו. דבי רבי אליעזר בן יעקב תנא אף משיאו עון אשמה שנאמר והשיאו אותם עון אשמה. תנו רבנן תרומה לכהן מעשר ראשון ללוי דברי רבי מאיר. רבי אלעזר בן עזריה אומר מתירו לכהן. מתירו מכלל דאיכא מאן דאסר (אלא) אימא נותנו [אף] לכהנים. מ"ט דרבי מאיר אמר רב אחא בריה דרבא משמיה דגמרא דכתיב כיאת מעשר בני ישראל אשר ירימו לה' תרומה כתרומה מה תרומה אסורה לזרים אף מעשר ראשון נמי אסור לזרים. אי מה תרומה חייבין עליה מיתה וחומש אף מעשר ראשון נמי חייבין עליהן מיתה וחומש. אמר קרא ומתו בו כי יחללוהו ויסף חמישיתו עליו בו ולא במעשר עליו ולא במעשר. ורבנן כתרומה מה תרומה טובלת אף מעשר ראשון נמי טובל. וכדתניא ר' יוסי אומר יכול לא יהא חייב אלא על הטבל שלא הורם ממנו כל עיקר. הורם ממנו תרומה גדולה ולא הורם ממנו מעשר ראשון. מעשר ראשון ולא מעשר שני ואפילו מעשר עני מנין תלמוד לומר לא תוכל לאכול בשעריך ולהלן הוא אומר ואכלו בשעריך ושבעו מה בשעריך האמור להלן מעשר עני אף שעריך האמור כאן מעשר עני וקאמר רחמנא לא תוכל. ואידך מעשר דטבול מדר' יוסי נפקא ורבנן אי מההיא הוה אמינא הני מילי ללאו אבל למיתה לא. קמ"ל. אם נאמרו קלות למה נאמרו חמורות. שאלו נאמרו קלות ולא נאמרו חמורות הייתי אומר על הקלות בלא תעשה ועל החמורות במיתה צריך לומר חמורות. אלו נאמרו חמורות ולא נאמרו קלות הייתטי אומר על החמורות יהא חייב על הקלות יהא פטור לכך צריך לומר קלות וצריך לומר חמורות. וכל זר לא יאכל קדש אין לי אלא זר. מנין אפילו לוי אפילו ישראל תלמוד לומר כל זר. לא יאכל אין אכילה פחותה מכזית. קדש מה קדש האמור להלן בקדשי הגבול הכתוב מדבר אף קדש האמור כאן בקדשי הגבול הכתוב מדבר. אמר רבי אבהו אמר רבי אלעזר כל מקום שנאמר לא יאכל לא תאכל לא תאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע עד שיפרוט לך הכתוב כדרך שפרט בנבלה דתניא לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי וכו'. והרי תרומה דרמנא אמר וכל זר לא יאכל קדש ותנן מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה. אמר רב פפא שאני התם דאמר קרא תרומתכם שלכם תהא ואידך תרומתכם דכולהו ישראל. אמר רבא זר שאכל עולה לפני זריקה חוץ לחומה לוקה חמש לרבי שמעון. ולילקי נמי משום וזר לא יאכל קדש. הני מילי היכי דחזי לכהנים הכא לכהנים לא חזי: ויקרא - פרק כא - רמז תרלז תניא רבי אליעזר אומר מנין לערל שאינו אוכל בתרומה נאמר תושב ושכיר בפסח ונאמר תושב ושכיר בתרומה מה תושב ושכיר האמור בפסח ערל אסור בו אף תושב ושכיר האמור בתרומה ערל אסור בו. רבי עקיבא אומר איני צריך הרי הוא אומר איש לרבות הערל. אמר מר נאמר תושב ושכיר וכו'. מופנה דאי לא מופנה איכא למיפרך מה לפסח שחייבין עליו משום פגול ונותר וטמא. לאיי אפנויי מופנה. הי מופנה אי דתרומה מצרך צריכי דתניא תושב זה קנוי קנין עולם. שכיר זה קנוי קנין שנים. ויאמר תושב ואל יאמר שכיר ואני אומר קנוי קנין עולם אינו אוכל קנוי קנין שנים לא כל שכן. אלו כן הייתי אומר תושב זה קנוי קנין שנים אבל קנוי קנין עולם אוכל בא שכיר ולימד. על תושב שאף על פי שקנוי קנין עולם אינו אוכל. אלא דפסח מופנה האי תושב ושכיר דכתב רחמנא בפסח מאי ניהו. אילימא תושב ושכיר ממש משום דהוה ליה תושב ושכיר איפטר ליה מפסח והא קיימאלן גבי תרומה דלא אכיל בתרומה דרבי האלמא לא קני ליה לרביה קנין גמור. אלא לאפנויי. ואכתי מופנה מוצר אחד הוא ושמעינן ליה לרבי אלעזר דאמר מופנה מצד אחד למדין ומשיבין. כיון דלגופיא לא צריך שדי חד אלמד וחד אמלמד והוה ליה גזרה שוה מופנה משני צדדין. אי מה פסח אונן אסור בו אף תרומה אונן אסור בה. אמר רבי יוסי בר חנינא אמר קרא זר וכל זר זרות אמרתי לך ולא אנינות. אימא ולא ערלות הא כתיב תושב ושכיר. ומה ראית. מסתברא ערלות הוה ליה לרביי שכן מחוסר מעשה ומעשה בגופו וענוש כרת וישנו לפני הדבור ומילת זכריו ועבדיו מעכבת בו. אדרבה אנינות הוה ליה לרבויי שכן ישנו בכל שעה ונוהגת באנשים ובנשים ואין בידו לתקן עצמו. הנך נפישן. רבא אמר בלא הנך נפישן נמי לא מצית אמרת שבקינן ערלות דכתיב בגופיה דפסח וילפינן אנינות מפסח גופיה ממעשר גמור. אי מה פסח מילת זכריו ועבדיו מעכב' בו [אף] תרומה מילת זכריו ועבדיו מעכבת בו א"ק ומלתה אותו אז יאכל בו מילת זכריו ועבדיו מעכבת בו [מלאכי' בפסח] ואין מילת זכריו ועבדיו מעכבת בתרומה. אי הכי אימא כל ערל לא יאכל בו בו אינו אוכל אבל אוכל בתרומה הא כתיב תושב ושכיר. ומה ראית. מסתברא דערלותהוה ליה לרבויי שכן מעשה בגופו וענוש כרת. אדרבה מילת זכריו ועבדיו הוה ליה לרבויי שכן ישנו בכל שעה. הנך נפישן. רבא אמר בלא הנך נפישן לא מצית אמרת מי איכא מידי דערלות גופיה לא מעכבא וערלות דאחריני מעכבא. ורבי עקיבא האי תושב ושכיר מאי עביד ליה לאתויי גר שמל ולא טבל וקטן שנולד כשהוא מהול וקסבר צריך להטיף ממנו דם ברית. ורבי אליעזר לטעמיה דאמר דגר שמל ולא טבל גר מעליא הוא וקסבר קטן שנולך מחול אין צריך להטיף ממנו דם ברית. ורבי אליעזר האי איש איש מאי עביד ליה דברה תורה כלשון בני אדם (כתוב ברמז רי"א): וכהן כי יקנה נפש מנין לכהן שנשא אשה וקנה עבדים שיאכלו בתרומה שנאמר וכהן כי יקנה נפש קנין כספו הוא יאכל בו. ומנין לאשה שקנתה עבדים ועבדים שקנו עבדים שיאכלו בתרומה שנאמר וכהן כי יקנה נפש קנין כספו אף קנינו שקנה כספו אוכל. אמר עולא דבר תורה ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה שנאמר וכהן כי יקנה נפש קנין כספו הוא יאכל בו אמר רחמנא והא נמי קנין כספו הוא. ומה טעם אמרו אינה אוכלת שמא ימזגו לה כוס של תרומה בבית אביה ותשקה לאחיה ולאחיותיה, אי הכי הגיע זמן ולא נשאו נמי, התם דוכתא מיוחד לה. אלא מעתה לקיט כהן לישראל לא ליכול בתרומה דילמא אתי למיכל בהדיה השתא מדידהו ספי ליה מדידיה אכליה. רב שמואל בר יהודה אמר משום סימפון. אי הכי נכנסה לחופה ולא נבעלה נמי, התם מיבדק בדיק לה והדר מעיל לה. מאי בינייהו אכא בינייהו קיבל מסר והלך, היבם אינו מאכיל בתרומה מ"ט קנין כספו אמר רחמנא והאי קנין דאחיו הוא. העובר והיבם והארוסין והחרש ובן ט' שנים ויום אחד פוסלין ולא מאכילין, האי עובר ה"ד אי בת כהן לישראל היא פסיל לה כנעוריה (בית אביה) אמר רחמנא פרט למעוברת. אי בת ישראל לכהן ילוד מאכיל שאינו ילוד אינו מאכיל. היבם אי בת כהן לישראל היאפסיל לה ושבה אל בית אביה אמר רחמנא פרט לשומרת יבם. ואי בת ישראל לכהן היא לא מאכיל לה קנין כספו אמר רחמנא והאי קנין כספו דאחיו הוא. הארוסין אי בת כהן לישראל היא פסיל לה דקני לה כי תהיה אמר רחמנא והא קניא בהויה. אי בת ישראל לכהן היא לא מאכיל לה מאי טעמא משום דעולא. והחרש אי בת כהן לישראל היא פסיל לה דהא קני לה בתקנתא דרבנן. אי בת ישראל לכהן היא לא מאכיל לה קנין כספו אמר רחמנא והאי לאו בר קנין הוא. ובן תשע שנים ויום אחד דהנך פוסלין בביאתן וכדתניא בן תשע שנים ויום אחד גר עמוני ומואבי מצרי ואדומי כותי נתין חלל וממזר שבאו על הכהנת ועל הלויה ועל בת ישראל פסלוה. איבעיא להו מחוסר גט שחרור אוכל בת ומה או אינו אוכל בתרומה או אינו אוכל בתרומה, קנין כספו אמר רחמנא והאי לאו קנין כספו הוא או דילמא כיון דמחוסר גט שחרור קנין כספו קרינא ביה. ת"ש יליד בית מה תלמוד לומר אם קנין כסף אוכל יליד בית לא כל שכן, אלו כן הייתי אומר מה קנין כסף שיש בו שוה כסף [אוכל] אף. יליד בית שיש בו שוה כסף [אוכל], ומנין שאף על פי שאינו שוה כלום, תלמוד לומר יליד בית מכל מקום. ועדיין אני אומר יליד בית בן שיש בו [שוה] כסף בין שאין בו [שוה] כסף אוכל. קנין כסף שיש בו שוה כסף אוכל אין בו שוה כסף אינו אוכל תלמוד לומר קנין כספו ויליד ביתו מה לילד בית אף על פי שאינו שוה כלום אף קנין כסף אף על פי שאינו שוה כלום. העובר פוסל ואינו מאכיל דברי רבי יוסי. איבעיא להו מ"ט דר' יוסי משום דקסבר עובר במעי זרה זר הוא או דילמא ילוד מאכיל שאינו ילוד אינו מאכיל למאי נפקא מינה לעובר במעי כהנת, מאי, אמר רבא היינו טעמא דרבי יוסי דקסבר עובר במעי זרה זר הוא, רב יוסף אמר ילוד מאכיל שאינו ילוד אינו מאכיל. אמר רב יהודה אמר שמואל זו דברי רבי יוסי אבל חכמים אומרים יש לו בנים אוכלין בשביל בנים אין לו בנים אוכלין בשביל אחין. אין לו אחין אוכלין בשביל משפחה כולה זו ולא סבירא ליה הא א"ל שמואל לרב הונא בגתאה אייתי לי בי עשרה ואימא לך באנפייהו המזכה לעובר קנה (כתוב ברמז תק"ן): כי יקנה קנין כספו יכול אפילו עבד עברי יאכל בתרומה תלמוד לומר כסף יצא עבד עברי שאין לו בו כסף. אוציא את עבד עברי ולא אוציא את של שותפין, תלמוד לומר כספו פרט למי שחציו עבד וחציו בן חורין. מנין לבן שמאכיל אמו בתרומה, דין הוא אם מצינו שעשה זרע כאב לפסול נעשה את זרע כאב לפסול נעשה את זרע כאב להאיל שמדת מאכיל מעוטה אמר ר"ש תלמוד לומר ויליד ביתו הם יאכלו הם אוכלין ואין בהמה אוכלת, יכול לא תאכל בכרשינין, תלמוד לומר נפש בחמו יצא מת שאין לו לחם. ובת כהן כי תהיה לוביש זר בן ט' שנים ויום אחד גר עמוני ומואבי מצרי ואדומי כותי חלל נתין וממזר שבאו על הכהנת ועל הלויה ועל בת ישראל פסולה, מנא ה"מ, אמר רב יהודה אמר רב אמר קרא ובת כהן כי תהיה לאיש זר כיון שנבעלה לפסול לו פסלה. האי מיבעיא ליה לכדקאמר רחמנא בת כהן דמינסבר לזר לא תאכל, ההיא מושבה אל ביה אביה נפקא מדקאמר רחמנא ושבה אל בית כנעוריה מלחם אביה תאכל מכלל דמעיקרא לא אכלה. אי מההיא הוה אמינא [לאו הבא מכלל עשה] עשה כתב רחמנא האי ללאו. לאו מוכל זר לא יאכל קדש נפקא. ההוא מיבעיא ליה לגופיה. תרי וכל זר כתיבי. ואכתי מיבעיא ליה לכדרבי יוסי בר' חנינא זרות אמרתי לך ולא אנינות. ור' יוסי בר' חנינא מזר וכל זר נפקא. ואכתי מיבעיא לכדתניא כשהיא חוזרת חוזרת לתרומה ואינה חוזרת לחזה ושוק. ואמר רב חסדא אמר (רבא) [רבינא] בר שילא מאי קרא דכתיב היא בתרומת הקדשים לא תאכל במורם מן הקדשים לא תאכל. אם כן ליכתוב קרא בקדשים לא תאכל מאי בתרומת הקדשים, ש"מ תרתי. אשכחן כהנת, לויה וישראלית מנלן, כדקאמר ר' אבא אמר רב בת ובת הכא נמי בת ובת. כמאן כרבי עקיבא דדריש ווי"ן. אפילו תימא רבנן כולה ובת קרא יתירא הוא. ואימא לנבעלה לפסול לה חייבי כריתות, כי תהיה אמר רחמנא הנך דאית בהו הויה וחייבי כיתות לאו בני הויה נינהו. א"ה נכרי ועבד דלאו בני הויה נינהו לא ליפסלו. הנך פסלי מדרבי יוחנן דאמר ר' יוחנן משום ר' ישמעאל מנין לנכרי ועבד שבאו על הכהנת ועל הלויה ועל הישראלית שפסלוה שנאמר ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה מי שיש לו אלמנות וגרושין בה יצאו נכרי ועבד שאין לו אלמנות וגרושין בה. אשכחן כהנת. לויה וישראלית מנלן כדקאמר ר' אבא אמר רב בת ובת הבא נמי בת ובת וכו'. ובת כהן כי תהיה לאיש זר אין לי אלא לממזר מנין אפילו ללוי ואפילו לישראל תלמוד לומר לאיש. מנין אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט (ממזרת ונתינה לישראל) בת ישראל לממזר ולנתין, תלמוד לומר לאיש לאיש המאכיל. והלא דין הוא ומה ישראל שאין ביאתו פוסלתה מן הכהונה אינו דין שתהא ביאתו פוסלתה מן התרומה. לא אם אמרת בישראל שאין מאכיל את אחרות תאמר בכהן גדול שמאכיל את אחרות הואיל ומאכיל את אחרות לא תהא ביאתו פוסלתה מן התרומה תלמוד לומר לאיש לאיש המאכיל. היא בתרומת הקדשים לא תאכל היא אינה אוכלת אבל אמה אוכלת כיצד בת ישראל לכהן ילדה הימנו בת הלכה הבת ונשאת לעבד ונשאת לנכרי הייתי אומר כשם שהיא אינה אוכלת כך אמה לא תאכל, תלמוד לומר היא, היא אישה אוכלת אבל אמה תאכל. אם נאמר בתרומה למה נאמר בקדשים [אם נאמר בקדשים למה נאמר בתרומה], מפני שיש בתרומה מה שאין בקדשים ובקדשים מה שאין בתרומה. תרומה לא התרה לזרים קדשים הותרו לזרים. קדשים חייבין עליהן משום פגול נותר וטמא תרומה אין חייבין עליהן משום פגול נותר וטמא, הא מפני שיש בתרומה מה שאין בקדשים ובקדשים מה שאין בתרומה צריך לומר בתרומה וצריך לומר בקדשים. ובת כהן כי תהיה לאיש זר וסמיך ליה ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה, אמר ר' יוחנן בת כהן לישראל אין זווגן עולה יפה. מאי היא אמר רב חסדא או אלמנה או גרושה או זרע אין לה. במתניתא תנא קוברה או קוברתו או מביאתו לידי עניות. איני והאמר ר' יוחנן הרוצה להתעשר ידבק בזרעו של אהרן כל שכן שתורה וכהונה מעשרתו, לא קשיא הא בתלמיד חכם הא בעם הארץ. ובת כהן כי תהיה אלמנה בת ישראל שנשאת לכהן תאכל בתרומה, מת ולה ממנו בן תאכל בתרומה. נשאת ללוי תאכל במעשר, מת ולה ממנו בן תאכל במעשר. מת בנה מלוי תאכל בתרומה. וחזרה ואכלה בשביל בנה, מנא לן אמר ר' אבא אמר רב דאמר קרא בת ובת. כמאן כר' עקיבא דדריש ווי"ן. אפילו תימא רבנן כולה ובת קרא יתירא הוא. תנו רבנן כשהוא חוזרת חוזרת לתרומה ולא לחזה ושוק, אמר רב חסדא אמר (רבא) [רבינא] בר שילא מ"ק היא בתרומת הקדשים לא תאכל במורם מן הקדשים לא תאכל. ורב נחמן אמר רבה בר אבוה מלחם ולא כל לחם פרט לחזה ושוק. רב ספרא אמר מלחם [לחם] ולא (כל) בשר. רב פפא אמר מלחם אביה תאכל [לחם] הקנוי לאביה תאכל פרט לחזה ושוק דמשלחן גבוה קא זכי ליה. רבא אמר כי את חזה התנופה ואת שוק התרומה תאכלו במקום (קדוש) [טהור] אתה ובניך ובנותיך אתך בזמן שאתך: וזרע אין לה אין לי אלא זרעה זרע זרעה מנין, תלמוד לומר זרע אין לה עיין עליה והא אפיקתיה לזרע זרעה זרע זרעה לא איצטריך קרא דבני בנים הרי הן כבנים כי איצטריך קרא לזרע פסול. ותנא גופיה דדריש הכי מנא ליה אמרי מדכתב תנו רבנן ושבה אל בית אביה פרט לשומרת יבם. כנערה פרט למעוברת והלא דין הוא ומה במקום שלא עשה ולד מן הראשון כולד מן השני לפוטרה מן היבום עשה עובר כילוד, מקום שעשה ולד מן הראשון כולד מן השני לפוסלה מן התרומה אינו דין שנעשה עובר כילוד לא אם עשה עובר כילוד לענין יבום שהרי עשה מתים כחיים נעשה עובר כילוד לענין תרומה שלא עשה מתים כחיים, תלמוד לומר כנעוריה פרט למעוברת ואיצטריך למיכתבוכו' (כתוב ברמז תק"ן). יאמר גרושה מה תלמוד לומר אלמנה ומה גרושה שאסורה לכהן הדיוט הרי היא חוזרת אלמנה שמותרת לכהן הדיוט אינו דין שתחזור. אלו כן הייתי אומר גרושה שאין לה זרע תחזור אבל אלמנה בין שיש לה זרע בין שיאן לה זרע תחזור תלמוד לומר אלמנה וזרע אין לה אלו נאמר אלמנה ולא נאמר גרושה הייתי אומר אלמנה שאין לה זרע תחזור אבל גרושה בין שיש לה זרע בין שאין לה זרע לא תחזור, תלמוד לומר אלמנה וזרע אין לה גרושה וזרע אין לה באת אלמנה להחמיר עליה וגרושה להקל עליה יכול אפילו נתארמלה או נתגרשה ממי שאין משיאה לכהונה תלמוד לומר ובת איש כהן כי תהיה לאיש זר היא בתרומת הקדשים לא תאכל. וזרע אין לה אין לי אלא זרע מישראל זרע מן הכנים מנין תלמוד לומר וזרע אין לה באי זה צד בת כהן שנשאת לישראל וילדה המנו בת הלכה הבת ונשאת לכהן וילדה ממנו בן ה"ז ראוי להיות כהן גדול משמש ע"ג המזבח מאכיל את אמו ופוסל את אם אמו. זאת אומרת לא כבני כהן גדול שפוסלני מן התרומה. אין לי אלא זרע כשר זרע פוסל מנין תלמוד לומר וזרע אין לה כיצד בת ישראל לכהן ובת כהן לישראל וילדה ממנו בת הלכה הבת ונשאת לעבד ולנכרי וילדה ממנוו בן הרי זה ממזר. היתה אם אמו בת ישראל לכהן תאכל בתרומה [בת כהן לישראל לא תאכל בתרומה]. יכול אף זרע מן השפחה ומן הכותית יפסול או יאכל תלמוד זרע יצא זה שאינו זרעה. כיצד בת כהן לישראל ובת ישראל לכהן וילדה ממנו בן והלך הבן ונכבש עם השפחה והכותית וילדה ממנו [בן] יכול יפסול או יאכיל תלמוד לומר זרע יצא זה שאינו זרעה. מלחם אביה תאכל למד שאינו מדבר אלא בקדשי הגבול. בת כהן שנשאת לישראל ואחר כך אכלה תרומה וכן כהן שאכל תרומת חברו יכול יהו חייבין בחומש. תלמוד לומר וכל זר לא יאכל בו ואיש כי יאכל קדש בשגגה יצאו אלו שאינם זרים לה. איש פרט לקטן, או שאני מוציא בן תשע שנים ויום אחד תלמוד לומר ואיש כי יאכל אין אכילה פחותה מכזית קדש מה קדש האמור להלן בקדשי הגבול הכתוב מדבר אף קדש האמור כאן בקדשי הגבול הכתוב מדבר בשגגה פרט למזיד אמר רבי יוסי שמעתי שהאוכל מקדשי קדשים לאחר זריקת דמים שמשלם את הקרן ונותן לכהן ולוקח בהן שלמים. תנו רבנן האוכל כזית תרומה משלם קרן וחומש אבא שאול אומר עד שיהא בו שוה פרוטה. מ"ט דתנא קמא. אמר קרא ואיש כי יאכל קדש ואכילה בכזית. ואבא שאול מאי טעמא. אמר קרא ינתן לכהן את הקדש ואין נתינה פחות משוה פרוטה. ואידך נמי הכתוב כי יאכל, ההוא פרט למזיק הוא דאתא. ואידך נמי הכתוב ונתן, ההוא מיבעיא ליה לדבר הראוי להיות קדש פרט לאוכל תרומת חמץ בפסח, זר שאכל תרומה בשוגג אכילה גסה משלם את הקרן ואינו משלם את החומש שנאמר ואיש כי יאכל קדש בשגגה פרט למזיק: ויקרא - פרק כא - רמז תרלח חמישיתו יוסף עליו שיהא היא וחומשו חמשה דברי רבי יאשיה רבי (נתן) [יונתן] אומר חמישיתו של קרן. אמר רמי בר חמא הרי אמרו הקדש אין מתחלל על הקרקע דרחמנא אמר ונתן דכסף וקם לו חומש הקדש מהו שיתחלל על הקרקע תרומה אין משתלטת אלא מן החולין דרחמנא אמר ונתן לכהן את הקדש דבר הראוי להיות קדש חומש תרומה מהו שישתל' שלא מן החולין. מעשר אין מתחלל על אסימון דכתיב וצרת הכסף בידך לרבו' דבר שיש עליו צורה חומש מעשר מהו שיתחלל על אסימון אמר קרא עליו לרבות חומשו כמותו. אמר רבא גבי גזל כתיב וחמישיתו יוסף עליו ותנן נתן לו את הקרן ונשבע על החומש הרי זה מוסיף חומש על חומש עש שיתמעט הקרן בפחות משוה פרוטה. גבי תרומ' כתיב ואיש כי יאכל קדש בשגגה ויוסף חמישיתו עליו ותנן האוכל תרומה בשגגה משלם קרן וחומש אחד האוכל ואחד השותה ואחד הסך אחד תרומה טהורה ואחד תרומה טמאה משלם חומש וחומש חומשא ואלו גבי מעשר לא מיכתב כתיב ולא מיתניתנן ולא איבעי' איבעיא לן. גבי הקדש כתיב ואם המקדיש יגאל את ביתו ויסף חמישית כסף ערכך עליו (וקם) [והיה] לו ותנן הפורה את ההקדש הרי זה מוסף חומש. חומשא תנן חומשא דחומשא לא תנן, מאי א"ק ויסף חמישית כסף ערכך עליו (וקם) [והיה] לו מקיש חומשו לכסף ערכו מה כסף ערכו מוסיף חומש אף חומשו מוסיף חומש ונתן לכהן את הקדש דבר הראוי להיות קדש פרט לאוכל לתרומת חמץ בפסח שפטור מן התשלומין ומדמי עצים דברי ר' אליעזר בן יעקב. ורבי אליעזר בן חסמא מחייב א"ל רבי אליעזר בן יעקב וכי מה הנאה יש לו בה. א"ל רבי אליעזר וכי מה הנאה יש לו בה לאכול תרומה טמאה בשאר ימות השנה שמשלם א"ל לא אם אמרת בתרומה טמאה בשאר ימות השנה שאף על פי שאין לו בה היתר אכילה יש בה היתר הסקה תאמר בזה שאין לו בה לא היתר אכילה ולא היתר הסקה. א"ל אף בזו יש לו [בה] היתר הסקה שאם רצה כהן מריצה לפני כלבו או מסיקה תחת תבשילו. ויסף חמישיתו עליו שיהא הוא וחומשו חמשה. מנין שאין משלמין לא מן הלקט ולא מן השכחה ולא מן הפאה ולא מן המעשר ראשון שנטלה תרומתו ולא מן המעשר שני (הקדש שנפרדו שאין הקדש פודה הקדש דברי רבי מאיר וחכמים אומרים משלמין מכולם. מנין שאין משלמין אלא ממון על מינו תלמוד לומר ונתן לכהן את הקדש לפיכך אם אכל קשואין של ערב שביעית ימתין לקשואין של מוצאי שביעית וישלם מהן דברי רבי עקיבא. רבי אליעזר אומר משלמין ממין על שאינו מינו ובלבד שישלם מן היפה על הרע, הא כיצד אכל גרגרות ושלם תמרים תבואלו ברכה. יכול תהא הפרשתו מקדשתו לחייב עליו חומש תלמוד לומר ונתן לכהן את הקדש מתנתו לכהן מקדשתו לחייב עליו קרן וחומש ואין הפרשתו מקדשתו לחייב עליו קרן וחומש. ולא יחללו להביא את הסך ואת השותה את קדשי בני ישראל על קדשי ישראל חייבין בחומש ואין חייבין על קדשי הנכרים בחומש. יכול יהו חייבין על תרומה שבטבל תלמוד לומר את אשר ירימו לה' על המורם חייבין ואין חייבין על תרומה שבטבל. והשיאו אותם עון אשמה באכלם את קדשיהם מלמד שאף על הטבל חייבין מיתה. באכלם פרט לזורע ולמטמא כי אני ה' מקדשם להגיד מהגרם. אמר רב ידוד אמר רב חטאת ששחט לשם עולה פסולה לשם חולין כשרה אמר ר' אילעאי מ"ט דרב הכתוב ולא יחללו את קדשי בני ישראל קדשים מחללין קדשים ואין חולין מחללין קדשים. אמר שמואל משום רבי אליעזר מנין לאוכל טבל שהוא במיתה דכתיב ולא יחללו את קדשי בני ישראל את אשר ירומו לה' בעתידין לתרום הכתוב מדבר. ויליף חלול חלול מתרומה מה להלן במיתה אף כאן במיתה. ונילף חלול חלול מנותר מה להלן בכרת אף כאן בכרת מסתברא מתרומה הוה ליה למילף שכן תרומה בחוצה לארץ הותרה במקוה ברבים פירות וכו'. אדרבא מנותר הוה ליה למילף שכן פסול אוכל אין לו היתר במקוה, הנך נפישן. רבינא אמר חלול דרבים מחלול דרבים עדיף שמעון אחי עזריה אומר שחטן לשם גבוה מהן כשרים, לשם נמוך מהן פסולין, כיצד קדשי קדשים ששחטן לשם קדשים קלים פסולין קדשים קלים ששחטין לשם קדשי קדשים כשרין. מ"ש אמר קרא ולא יחללו את קדשי בני ישראל את אשר ירימו לה' בגבוה מהם אין מתחללין בנמוך מהן מתחללין. והאי להכי הוא דאתא האי מיבעיא ליה לכדשמואל דאמר שמואל מנין לאוכל טבל וכו', אם כן לכתוב אר הומו מאי אשר ירימו מ"ש תרתי. והשיאו אותם זה אחד מג' אתים שהיה ר' ישמעאל דורש וכיאחרים משיאין את עצמן והלא הי משיאין את עצמם, כיוצא בו זאת תורת הנזיר וגו' ביום מלאת ימי נזרו יביא אותו וכי אחרים מביאין אותן והלא הוא מביא את עצמו, כיוצא בו אתה אומר ויקבר אותו בני וכי אחרים קברו אותו והלא הוא קבר את עצמו. ישראל אלו ישראל גר אלו הגרים. הגר לרבות את נשי גרים בישראל לרבות את הנשים ואת העבדים (המשוחררים), אם כן למה נאמר איש איש להביא את הנכרים שהן נודרים נדרים ונדבות כישראל: ויקרא - פרק כא - רמז תרלט אמר רב הונא שלמי הנכרי עולות, איבעית אימא קרא איבעית אימא סברא איבעית אימא סברא נכרי לבו לשמים איבעית אימא קרא אשר יקריבו לה' לעולה כל דמקרבי עולה נינהו. מתיב רב שיזבי אלו מנחות נקמצות ושיריהן לכהנים מנחת נכרי, אמר ר' יוחנן ל"ק הא הא ד' יוסי הגלילי הא ר' עקיבא דתניא איש מה תלמוד לומר איש איש לרבות הנכרים שנודרין נדרים ונדבות כישראל. אשר יקריבו לה' לעולה אין לי אלא עולה שלמים מנין [תלמוד לומר נדריהם]. תודה מנין תלמוד לומר (לכל) נדבותם מנין לרבות העופות (והמנחות) [והיין] והלבונה והעצים תלמוד לומר [נדריהם] לכל נדריהם נדבותם לכל נדבותם אם כן מה תלמוד לומר עולה עולה פרט לנזירות דברי רבי יוסי הגלילי. רבי עקיבא אומר אשר יקריבו לה' לעולה אין לי אלא עולה והאי פרט לנזירות מהכא נפקא מהתם נפקא דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם איש או אשה כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה' בני ישראל נוזרים הם ואין הנכרים נוזרים. אי מהתם הוה אמינא קרבן היא דלא לייתו אבל נזירות חלה עליהן קמ"ל. כמאן אזלא הא דתנן שבעה דברים התקינו בית דין וזה אחד מהם נכרי ששלח עולתו ממדינת הים ושלח נסכים עמה קריבין משלו ואם לאו קריבין משל צבור לימא רבי יוסי הגלילי ולא רבי עקיבא. אפילו תימא רבי עקיבא עולה וכל אביזרהא. מאן תנא להא דתנו רבנן אזרח מביא נסכים. יכול לא תהא עולתו טעונה נסכים תלמוד לומר ככה. איבעית אימא רבי יוסי הגלילי סמי מההיא יין. ואיבעית אימא רבי עקיבא עולה וכל אביזרהא: ויקרא - פרק כא - רמז תרמ תניא רבי אומר אשר יקריבו לכל נדריהם ולכל נדבותם הכל באין בשותפות לא סילק הכתוב אלא מנחת דכתיב בה נפש. והאשה שנדרה בנזיר היו לה מעות סתומין יפולו לנדבה. מעות מפורשין דמי חטאת ילכו לים המלח לא נהנין ולא מועלין, דמי עולה יבואו לעולה ומועלין בהן. דמי שלמים יביאו שלמים נאכלין ליום אחד ואינן טעונים לחם. יפלו לנדבה והלא דמי חטאת מעורבין בהם אמר ר' יוחנן הלכה היא בנזיר דיש לקיש אמר לכל נדריהם התורה אמרה מותר נזיר יהא לנדבה. לרצונכם אין כופין את הצבור על כרחם. תמים זכר בבקר בכשבים ובעזים תמות וזכרות בבהמות ואין תמות וזכרות בעופות. יכול אף יבש גפה ושנחטטה עינה ושנקטעה רגלה, תלמוד לומר מן העופות ולא כל העוף. רבי שמעון אומר ומה אם הקדשים שהמום פוסל בהן אין אתנן ומחיר חל עליהם עוף שאין המום פוסל בו אינו דין שלא יהא אתנן ומחיר חל עליהם תלמוד לומר לכל נדר להביא את העוף. רבי אליעזר אומר כל שנאמר בו זכר ונקבה טומטום ואנדרוגינוס פוסל בו שלא נאמר בו זכר ונקבה אין טומטום ואנדרוגינות פוסל בו: ויקרא - פרק כא - רמז תרמא כל אשר בו מום אמר רב אדא בר קטינא אמר ריש לקיש שלש פגימות הן. פגימת עצם בפסח פגימת אזן בבכור פגימת מום בקדשים. ורב חסדא אמר אף פגימת סכין. ואידם בחולין לא קא מירי וכולן פגימתן כדי פגימת מזבח וכמה פגימות מזבח כדי שתחגר בצפורן. מיתיבי כמה פגימת מזבח רשב"י אומר טפח ראב"י אומר כזית, לא קשיא הא בסידא הא באבנא. קאמר אביי כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני רבא אמר לא מהני. והרי המקדיש בעלי מומין לגבי מזבח אף על פי שהוא בלא תעשה מה שעשה עשוי, תיובתא דרבא, א"ל רבא שאני התם דאמר קרא ולנדר לא ירצה רצוי הוא דלא מרצה הא מקדש קדשי. ולאביי אי לאו דאמר רחמנא ולנדר לא ירצה הוה אמינא תהוי כעובר על מצוה וכשר קמ"ל. והרי מקדיש תמימים לבדק הבית דאמר רחמנא נדבה תעשה אותו זהו קדשי בדק הבית ותנן המקדיש תמימים לרבק הבית אף על פי שהוא בלא תעשה מה שעשה עשוי, תיובתא דרבא. א"ל רבא ממקום שנתרבו בעלי מומין לגבי מזבח נתרבו תמימים לבדק הבית. כל אשר בו מום אין לי אלא מום קבוע מום עובר מנין, תלמוד לומר אשר בו מום לא תקריבו מה תלמוד לומר אי משום בל תשחטו הרי כבר אמור למטה אלא מה תלמוד לומר בל תקריבו בל תקדישו, מכאן אמרו המקדיש בעלי מומין לגבי המזבח עובר משום חמשה שמות. משום בל תקדישו. ומשום בל תשחטו ומשום בל תזרקו. ומשום בל תקטירו כולו. ומשום כל תקטירו מקצתו. רבי יוסי בר' יהודה אומר אף משום קבלוי הדם. אמר מר אי משום בל תשחטו כבר אמור למטה, חיכן אמור דתניא עורת או שבור או חרוץ או יבלת לא תקדישו מה תלמוד לומר אי משום בל תקדישו כבר אמור למעלה אלא מה תלמוד לומר בל תקריבו בל תשחטו. ואשה לא תתנו אלו אשים. אין לי אלא כולו מקצתו מנין תלמוד לומר מהם. זריקת דמים מנין תלמוד לומר על המזבח לה' לרבות הוא. והתניא קרבן שומע אני אפילו קדשי בדק הבית שנקראו קרבן שנאמר ונקרב את קרבן תלמוד לומר ואל פסה אהל מועד (כתוב ברמז תקפ"א). אמר מר משום רבי יוסי בר יהודה אף משום קבלת הדם, מאי טעמא נפקא מהא ומיד בן נכר לא תקריבו זו קבלת הדם. ותנא קמא מיבעיא ליה להאי סלקא דעתך אמינא הואיל ולא נצטוו אלא על מחוסרי אברים לא שנאר במזבח דידהו לא שנא במזבח דידן משמע לן. מתקיף לה ריש לקיש שמא לא שנינו אלא בתם ונעשה בעל מום עובר אבל מום מעיקרא דיקלא מבעלמא הוא, אמר ליה רב אחא בריה דרב יוסף שרוע וקלוט כתיב בפרשה והני בעלי מומין מעיקרא נינהו: איש היחיד מביא שלמים נדבה ואין הצבור מביאים שלמים נדבה. או איש להוציא את השותפין, רבי אומר אשר יקרב קרבנן לכל נדריהם ולכל נדבותם כל הקדשים באין בשותפות עד שחילק הכתוב אה המנחה. כי יקריב שלמי' אין לי אלא שלמים מנין לרבות העולה תלמוד לומר נדר. מנין לרבות את התודה תלמוד לומר לפלא. מנין לרבות את הולדות ואת התמורות תלמוד לומר בבקר מנין לרבות את הבכור המעשר והפסח תלמוד לומר בצאן, מנין לרבות חטאת ואשם תלמוד לומר בבקר או בבקר בצאן או בצאן. תמים יהיה לרצון מצות עשה לא תעשה מנין תלמוד לומר כל מום לא יהיה בו. אם נפל מן הגג ונשבר יכול יהא עובר עליו תלמוד לומר כל מום לא יהיה בו אל תתן בו מום, מכאן אמרו בכור שאחו דם אפילו מת אין מקיזין לו את הדם דברי ר' ידוד וחכמים אומרים יקיז ובלבד שלא יעה בו מום אם עשה בו הרי זה לא ישחט עליו, ר' שמעון אומר יקיז ואפילו שעושה בו מום. תמים יהיה לרצון (כתוב ברמז תס"ב וברמז תנ"ב): ויקרא - פרק כא - רמז תרמב שעורת או שבור כתיב אשר לא עובד בה בה עבודה פוסלת למעוטי קדשים דלא פסלא בהו, סלקא דעתך אמינא ליתי בקל וחומר מעגלה ומה עגלה שאין המום פוסל בה עבודה פוסלת בה קדשים שמום פוסל בהן אינו דין שעבודה פסלת בהן. איכא למיפרך מה לעגלה שכן שנים פסלות בה. אטו קדשים מי ליכא דפסלי בהו שנים דאיצטריך קרא להנך דפסלי בהו שנים וקדשים דלא פסלה בהו עבודה מהכא נפקא מהתם נפקא עורת או שבור וגו' לא תקריבו אלה לה' אלה אי אתה מקריב אבל אתה מקריב קדשים שנעבדה בהן עבודה. איצטריך סלקא דעתך אמינא ה"מ היכא דנעבדה בהו היתר אבל עבד בה עבודת איסור אימא ליתסרו, הא נמי מהכא נפקא ומיד בן נכר לא תקריבו וגו' אלה אי אתה מקריב אבל אתה מקריב קדשים שנעבדה בהן עבודה. איצטריך סד"א הני מילי כשעבד בהן כשהן חולין אבל עבד בהן כשהן קדשים אימא ליתסרו צריכא. טומטוט ואנדרוניגוס אין שוחטין עליהן לא במקדש ולא במדינא. בלשמא טומטום מבקדש לא דילמא נקבה היא וכו' אנדריגינוס במקדש לא דילמא נקבה היא אלא במדינה נמי נהי דזכר הוא תעשה נקבות שלו חרוץ וישחט עליה. אמר קרא עורת או שבור או חרוץ חרוץ דומיא דשבור וכ'ו. חרוץ במקום בשר נמי לא מצית אמרת דהוי מומא דאי סלקא דעתך חרוץ במקום בשר הוי מומא מכדי כיון דאמר מר גרב זו חרס וחרס מיחרץ חרוץ דכתיב ומראהו עמוק מן העור. כמראה חמה עמקוה מן הצל. אם כן ליכתוב רחמנא חרוץ ולא בעי גרב ואנא אמינא ומה חרוץ דלא מאוס הוי מומא גרב דמאים לא כל שכן להכי כתב רחמנא גרב למימר דחרוץ במקום בשר לא הוי מומא, רבי ישמאל אומר אין לך מום גדול מזה. כאביי לא אמרי חרוץ דומיא דשבור לא אמרינן. כרבא נמי לא אמרי דילמא הני מילי היכא דלא מינכר אבל היכא דמינכר מום רע קרינן ביה. בעי רבא מאי טעמא דרבי ישמעאל איהו מפשט פשיט ליה אנדרוגינוס בכור הוא ומומו עמו או דילמא ספוקי מספקא ליה ואם תמצא לומר קאמר אם תמצא לומר בכור הוא הרי מומו עמו למאי נפקא מינה למילקי עליה משוש גיזה ועבודה אי נמי למיתבה לכהן. או גרב או ילפת (כתוב ברמז קפ"ד). עורת בין סומא בשתי עיניו בין סומא [אפילו] בעינו אחת. שבור מה תלמוד לומר לפי שנאמר שבר רגל או שבר יד אין לי אלא שנשברה רגלו או ידו מנין לרבות שבר זנב תלמוד לומר או שבור. יכול שאני מרבה שבר צלע תלמוד לומר שבר יד או שבר רגל מה זה מיוחד מום שבגלוי יצא שבר צלע שאינו בגלוי. חרוץ ריס של עין שניקב שנפנם שנסדק חוטמאו שנפגם שנסדק שפתו שנקבה שנפגמה ושנסדקה חיטין החיצונות שנפגמו ושגגממו. הפנימיות שנעקרו. רבי חנינא בן אנטיגונס אומר אין בודקין מן המתאימות ולפנים ואף לא את המתאימות. יבלת זה בעל יבלת. גרב זה החרס ילפת זה חזזית המצרית כאן לא נאמר דק ותבלול ובאדם לא נאמר יבלת. מנין ליתן את האמור בבהמה באדם ואת האמור באדם בבהמה תלמוד לומר גרב גרב ילפת ילפת לגזרה שוה. מנין לרבות (לא) כל הפסולין שבשור ושה תלמוד לומר ושור ושה לרבות כל הפסולין שבשור ושה: שרוע וקלוט תנא שרוע שנשתרבבה ירכו. קלוט שרגליו קלוטות כשל חמור וכשל סוס. נדבה תעשה אותו זה קדשי בדק הבית. אין לי אלא נדבה נדר מנין. תלמוד לומר ולנדר לא ירצה זה קדשי מזבח אין לי אלא נדר נדבה מנין. תלמוד לומר נדבה רבי אומר לא ירצה בהרצאת גופו הכתוב מדבר. היינו תנא קמא מאי לאו בהא קמחיפלגיתנא קמא סבר אפילו אקדשיה לרמי הנכסיס נמי לקי. ורבי סבר בהרצאת גופו היא דלקי אבל בדמי נכסים לא לקי שמע מינה. אלא אותו למאי אתא לכדתניא נדבה תעשה אותו אתה עושה נדבה ואי אתה עושה תם נדבה לבדק הבית. מכאן אמרו (המתפים) [המקדיש] תמימים לבדק הבית עובר בעשה. אין לי אלא בעשה בלאו מנין. תלמוד לומר וידבר ה' אל משה לאמר לאו נאמרו בדברים: ומעוך וכתות ונתוק וכרות כולם בביצים דברי ר' יהודה. בביצים ולא בגיד. אימא כולם אף בביצים דברי רבי יהודה. רבי אליעזר בן יעקב אומר כולם בגיד. רבי יוסי בר' יהודה אומר מעוך וכתות אף בביצים. נתוק וכרות בגיד אין בביצים לא. וקא מיפלגי במומים שבגלוי דרבי יהודה סבר מעוך וכתות הוי מימא דהא ליתהון. נתוק וכרות הוי מומא דהא תליין. ורבי אליעזר בן יעקב סבר מעוך וכתות לא הוי מומא דמעיקרא נמי זימנין דליתהון. נתוק וכרות לא הוי מומא דמעיקרא נמי זימנין דתליין. ורבי יוסי סבר מעוך וכתות הוי מומא דהא ליתנהו נתוק וכרות לא הוי מומא דהא איתנהו (כתיב ברמז תנ"ב). מנין לסירוס באדם שהוא אסור שנאמר ובארצכם לא תעשו. שלחו ליה לאביה דשמואל הני תורי דגבין ליה ארמאי יוגחין להו מהו. שלח להו הערמה יתעביד בהו הערימו עליהון ויזדבנון. בני מערבא סברי לה כרבי חדקאי דאמר בן נח מצווה על הסירוס וקא עבר משום ולפני עור לא תתן מכשול. סבר רבא למימר ימכרו לשחיטה אמר ליה אביי דיין שקנסת עליהן מכירה: לא תקריבו אין לי אלא שלא נקריב מנין שלא יעשו. תלמוד לומר לא תעשו. אין לי אלא בהמה חיה ועוף מנין. תלמוד לומר לא תעשו. אין לי אלא תמימין בעלי מומין מנין. תלמוד לומר בארצכם. אין לי אלא בארץ בחוצה לארץ מנין. תלמוד לומר לא תעשו בכל מקום שאתם. מנין אף באדם. תלמוד לומר בכם דברי בן עזאי. מנין שאין מקבלין שקלים מן הנכרים. תלמוד לומר ומיד בן נכר לא תקריבו את לחם אלהיכם. אין לי אלא תמידין שיקראו לחם שנאמר את קרבני לחמי מנין לרבות שאר קרבנות צבור תלמוד לומר מכל אלה. מנין הנקבות בסירוס תלמוד לומר כי משחתם רבי יהודה אומר בהם ואין הנקבות בסירוס. מום בם לא ירצו לכם מלמד שאינם מורצין. אמר רב שני שבזוג ראשון יקרב קסבר בעלי חיים אינם נדחים. מאי טעמא דרב יליף מבעל מום עובר אף על גב דלא חזי דלא ירצה הא עבר מומין ירצה ה"נ לא שנא. ורבי יוחנן אמר שני שבזוג שני יקרב מעט רחמנא בהם בהם הוא דכי עבר מומן מרצה הא כל דחוין הואיל ונדחו ידחו. ורב ההוא בהם בעינייהו הוא דלא מרצו הא על ידי תערובות מרצה. כדתנן אברי עולה שנתערבו באברי בעלי מומין רבי אליעזר אומר אם קרב ראש של אחד מהן יקרבו כל הראשים. ואידך נפקא ליה מבם בהם. ואידך בם בהם לא דריש: כי משחתם בהם מים בם תנא דבי רבי ישמעאל כל מקום שנאמר בו השחתה אינו אלא דבר ערוה ועל זה. דבר ערוה דכתיב כי השחת כל בשר. ע"ז דכתיב פן תשחיתין ועשיתם לכם פסל. כל שהמום פוסל בו דבר עורה ועבודה זרה פוסלין בו וכל שאין המום פוסל בו אין דבר ערוה ועבודה זרה פוסלין בו. והאי מעשר הואיל ולא פסיל ביה מומא דכתיב ולא יבקר בין טוב לרע דבר ערוה ועבודה זרה נמי לא פסלי: שור או כבש צדקתך כהררי אל משפטיך תהום רבה אדם ובהמה תושיע ה'. משפט אדם ומשפט בהמה. משפט אדם וביום השמיני ימול. ומשפט בהמה ומיום השמיני והלאה. מי הקדימני ואשלם רבי תנחום פתר קרא ברווק שהיה שרוי במדינה ונתן שכר סופרים ומשנים אמר הקדוש ברוך הוא עלי לשלם לו גמולו וליתן לו בן זכר. עתיד רוח חקודש להיות מפוצצת בראש ההרים ואומר כל מי שפעל עם אל יבוא ויקח שכרו הדא הוא דכתיב כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל. ורוח הקודש אומרת מי הקדימני ואשלם. מי קילס לפני עד שלא נתתי לו נשמה מי (מלל) [מל בנו] לשמי עד שלא נתתי לו בן. מי עשה לפני מעקה עד שלא נתתי לו גג. מי עשה לי מזוזה עד שלא נתתילו בית. מי עשה לי סוכה עד שלא נתתי לו דמים. מי עשה לי ציצית עד שלא נתתי לו טלית מי הפריש לי תרומה ומעשר עד שלא נתתי לו גורן. מי הפריש לי חלה עד שלא נתתי לו עיסה מי הפריש לי קרבן עד שלא נתתי לו בהמה. הדא הוא דכתיב שור או כשב או עז. רבי עקיבא בר זבדי בשםרבי אבהו פסח ולא יהיה עוד לבית ישראל למבטח מזכיר עון כתיב שרפום עומדים ממעל לו וגו' בשתים יעופף לקילוס. בשתים יכסה פניו שלא יביט בשכינה. ובשתים יכסה רגליו שלא יראו פני שכינה דכתיב כף רגליהם ככף רגל עגל. וכתיב עשו להם עגל מסכה על שם כט ולא יהיה עוד לבית ישראל למבטח מזכיר עון. תמן תנינן כל השופרות בשרות חוץ משל פרה למה שלא להזכיר עון. תני מפני מה אין סוטה שותה בכוס של חברתה שלא יאמרו בכוס זה שתתה חברתה ומתה על שם ולא יהיה עוד לבית ישראל וגו'. תניא והרגת את האשה ואת הבהמה אם אדם חטא בהמה מה חטאת. אלא לפי שבא לאדם תקלה על ידה אמרה תורה תסקל. דבר אחר שלא תהא עוברת בשוק ויהו אומרים זו היא הבהמה שנסקל פלוני על ידיה על שם ולא יהיה עוד לבית ישראל. אף כאן שור או כשב כי יולד שור נולד ולא עגל נולד אלא משום שנאמר עשו להם עגל מסכה לפיכך קראו הכתוב שור ולא קראו עגל [הדא הוא דכתיב] שור או כשב. עמי מה עשיתי לך ומה הלאיתיך. משל למלך ששלח פרוזדוגמא שלו למדינה מה עשו בני המדינה עמדו על רגליהם ופרעו ראשיהן וקראו אותו באימה ביראה וברתת ובזיע. אמר הקדוש ברוך הוא לישראל הדין קריאת שמע פרוזדומגמא דידי לא הטרחתי עליכם ולא אמרת לכם שתהיו קורין אותה לא עומדין על רגליהם ולא פורעין ראשיהם אלא בשבתך בביתך ובלכתך בדרך: ויקרא - פרק כא - רמז תרמג אמר רבי ברכיה בר סימון אמר הקדוש ברוך הוא עשר בהמות טהורות מסרתי לך שלש ברשותך ושבע אינן ברשותך. שלש שהם ברשותך שור. שה כבשים. ושה עזים. ושבע שאינן ברשותך איל וצבי ויחמור וגו' לא הטרחתי עליכם ולא אמרתי לכם לעלות בהרים ולהתיגע ביערים להביא קרבן מאלו שאינן ברשותך אלא ממה שברשותך מה שגדל על אבוסך [הדא הוא דכתיב] שור או כשב או עז. הן אתם מאין. אמר רבי ברכיה הן לשון יוני הוא הינא אתם לי מאומות העולם. מאין מאותן שכתוב בהם כל הגוים כאין נגדי. ופעלכם מאפע. אמר ר' לוי כל פעולות טובות ונחמות שעתיד הקדוש ברוך הוא לעשות לשיראל אינו אלא בשביל פעיה אחת שפעו לפניו בסיני ואמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע. תועבה יבחר בכם אותה תועבה שכתוב בה עשו להם עגל מסכה מאותה התועבה הביאו לפני קרבן [שנאמר] שור או כשב או עז. ברעתם ישמחו מלך וכי מה ראה שור להעשות ראש לכל הקרבנות משל למטרוניתא שיצא עליה שם רע עם אחד מגדולי המלכות ובדק המלך בדברים ולא מצא בהן ממש מה עשה המלך עשה סעודה והושיב אותו בראשון של מסובין. כל כך למה שבדק המלך בדברים ולא מצא בהם ממש. כך אומות העולם מונין להם לישראל ואומרים להם עשיתם את העגל ובדק הקדוש ברוך הוא בדברים ולא מצא בהן ממש מוצלין היו ישראל מאותו מעשה שאילו עשו ישראל את העגל היה להם לומר אלה (אלהיך) [אלהינו] ישראל אלא הגרים שעלו עם ישראל ממצרים שנאמר וגם ערב רב עלה עתם הם עשו את העגל ואומרים להם אלה אלהיך ישראל לפיכך נעשה שור ראש לכל הקרבנות. שור או כשב או עז. שור בזכות אברהם שנאמר ואל הבקר רץ אברהם. כשב בזכות יצחק שנאמר וירא והנה איל. עז בזכות יעקב דכתיב לך נא אל הצאן וקח לי משם שני גדיי עזים טובים, טובים לך וטובים לבניך וכו'. והיה שבעת ימים למה שבעה ימים כדי שיבדוק שאם נמצא בו דבר מום הרי זה פסול, דבר אחר משל למלך שנכנס למדינה וגזר ואמר כל אכסניאין שיש כאן לא יראו פני עד שיראו פני מטרונא תחלה, כך אמר הקדוש ברוך הוא לא תקריבו לפני קרבן עד שיעבור עליו השבת שאין שבוע בלא שבת ואין מילה בלא שבת. ומיום השמיני והלאה כמשפט אדם משפט בהמה, משפט אדם וביום השמיני ימול, ומשפט בהמה ומיום השמיני והלאה: כתיב והאלהים יבקש את נרדף, רב הונא בשם רבי יוסי אמר עתיד הקדוש ברוך הוא לתבוע דמן של נרדפים מיד רודפיהם, צדיק רודף צדיק האלהים יבקש את נרדף, רשע רודף רשע והאלהים יבקש את נרדף, רשע רודף את צדיק והאלהים יבקש את נרדף, [אפילו צדיק רודף רשע והאלהים יבקש את נרדף] מכל מקום, תדע שכן הוא שהרי הבל נרדף מפני קין לכך נאמר וישמע ה' אל הבל. נח נרדף מפני דורו ונח מצא חן דורו וימח את כל היקום. אברהם נרדף מפני נמרוד אתה הוא ה' האלהים אשר בחרת באברהם. יצחק נרדף מפני פלשתים ויאמרו ראו ראינו. יעקב נרדף מפני עשו כי יעקב בחר לו יה. יוסף נרדף מפני אחיו ויהי ה' את יוסף. משה נרדף מפני פרעה לולי משה בחירו. ישראל נרדפין מפני אומות העולם ובך בחר ה' (אלהיך). אף כאן שור נרדף מפני ארי, כבש מפני זאב, עז מפני הנמר, אמר הרבה לא תביאו לפני מן הרודפים אלא מן הנרדפין [הדא הוא דכתיב] שור או כשב או עז: שור או כשב או עז כי יולד ולא אדם כי יולד [אלא] אף יוצא דופן, והלא דין הוא ומה אם טרפה שהיא אסורה בחולין לא עשה בה את המקריבין כקרבין, יוצא דופן שמותר בחולין ואינו דין שלא נעשה בו את המקריבין כקרבין, בעל מום יוכיח שהוא מותר בחולין] ועשה בו מקריבין קרבין, אף אתה אל תתמה על יוצא דופן שאף על פי שמותר בחולין אינו דין שנעשה. בו את המקריבין כקרבין, תלמוד לומר שור כי יולד ולא אדם כי יולד. יוצא דופן אין יושבין עליו ימי טומאה וימי טהרה ואין חייבין עליו קרבן. רבי שמון אומר הרי הוא כילוד. אמר ר' יוחנן ומודה רבי שמעון לענין קדשים שאינו קדוש, מאי טעמא גמר לידה לידה מבכור מה התם דרך רחם אף כאן דרך רחם. אמר רבא שור בן יומו קרוי שור דכתיב שור או כשב כי יולד איל בן יומו קרוי איל דכתיב ואילי צאנך לא אכלתי אילים הוא דלא אכל אבל כבשים אכל, אלא שמע מינה איל בן יומו קרוי איל (כתוב ברמז ק"ל). אמר רבא פירכוס שאמרו בסוף שחיטה. אמר רבא מנא אמינא לה דתניא שור או כשב פרט לכלאים. או עז פרט לנדמה. כי יולד פרט ליוצא דופן. והיה שבעת ימים פרט למחוסר זמן. תחת אמו פרט ליתום, האי יתום היכי דמי אילימא (דאיתיה) [דילידתה] אמיה והדר מתה לעולם תיחי ותזיל אלא דמתה והדר ילידתה מכי יולד נפקא, אלא פשיטא זה פירש למיתה וזה פירש לחיים. אי אמרת בשלמא בעינן חיותא בסוף לידה היינו דאצטריך קרא למעוטי, אלא אי אמרת לא בעינן חיותא בסוף לידה למי לי מכי יולד נפקא. תני רב שמואל ליל שמיני נכנס לדיר להתעשר וכרבי אפטוריקי דרבי אפטוריקי רמי כריב והיה שבעת ימים תחת אמו הא לילה חזי וכתיב ומיום השמיני והלאה ירצה יום אין לילה לא, הא כיצד לילה לקח שה יום להרצאה. מחוסר זמן הכתוב נתקו לעשה מאי טעמא דאמר קרא והיה שבעת ימים תחת אמו ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה מיום השמיני אין מעיקרא לא ולאו הבא מכלל עשה עשה הוא. והאי מיבעיא ליה לכדרבי אפטוריקי וכו', כתיב קרא אחרינא כן תעשה לשורך לצאנך שבעת ימים יהיה עם אמו וביום השמיני תתנו לי (כתוב ברמז שנ"א): והיה שבעת ימים תחת אמו. רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומר נאמר כאן תחת ונאמר להלן תחתם, כה תחת האמור כאן פרט לכלאים וליוצא דופן ולמחוסר זמן וליתום אף להלן וכו' ומה תחת האמור להלן פרט לטרפה אף תחת האמור כאן פרט לטרפה. רבי יוסי הגלילי אומר מה תלמוד לומר והיה שבעת ימים תחת אמו לפי שנאמר שבעת ימים יהיה עם אמו יכול עד שיהא עם אמו כל שבעה, תלמוד לומר תחת אמו. אי תחת אמו יכול אפילו יוצא ממנו כשהיא מתה, תלמוד לומר עם אמו, הא כיצד אפילו נתקיימה לו אמו שעה אחת. ומיום השמיני והלאה ירצה. יכול משמיני ולהלן יהא מותר ובשמיני עצמו יהא אסור, תלמוד לומר בבכור ביום השמיני תתנו לי. יכול הבכור יהא מותר ביום השמיני ואסור משמיני ולהלן, תלמוד לומר במוקדשין ומיום השמיני והלאה ירצה, עדיין אני אומר בכור מותר ביום השמיני ובמקודשין משמיני ולהלן, מנין ליתן את האמור בבכור במקודשין ואת האמור במוקדשין בבכור, תלמוד לומר אמו אמו לגזרה שוה. ירצה לקרבן אשה לאשים, מנין אף להקדש תלמוד לומר לא ירצה, לקרבן אשה לה' לרבות שעיר המשתלח: ושור או שה אותו ואת בנו וגו'. רבי ברכיה בשם רבי לוי כתיב יודע צדיק נפש בהמתו זה הקדוש ברוך הוא שכתב בתורתו לא תקח האם על הבנים, ורחמי רשעים אכזרי זה סנחריב הרשע דכתיב ביה אם על בנים רוטשה. דבר אחר יודע צדיק נפש בהמתו זה הקדוש ברוך הוא שכתב בתורתו ושור או שה וגו'. ורחמי רשעים אכזרי זה המן הרשע דכתיב ביה להשמיד להרוג ולאבד וגו' מנין לשוחט אותו ואת בנו במוקדשין שהוא בלא ירצה, תלמוד לומר לקרבן אשה לה' ושור או שה וגו'. שור ולא חיה. והלא דין הוא ומה אם בהמה שאינו במצות כסוי הרי היא במצות אותו ואת בנו חיה שהיא במצות כסוי אינו דין שתהא במצות אותו ואת בנו, תלמוד לומר שור ולא חיה. שה ולא עופות. והלא דין הוא ומה אם בהמה שאינה באם על הבן הרי היא במצות אותו ואת בנו עוף שהוא באם על הבן אינו דין שיהא במצות אותו ואת בנו, תלמוד לומר שה ולא עופות, אלו נאמר שור ושה בנו יכול יהו שניהם ובנו, תלמוד לומר או שה או זה או זה. תנו רבנן מנין לאותו ואת בנו שהוא נוהג במוקדשין, תלמוד לומר שור או כשב או עז וגו' וכתיב ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד למד על אותו ואת בנו שהוא נוהג במקודשין, ואימא במוקדשין אין בחולין לא, שור הפסיק הענין, ואימא בחולין אין במוקדשין לא, ושור כתיב, וא"ו מוסיף על ענין ראשון. אי מה קדשים כלאים לא אף אותו ואת בנו כלאים לא. אלמה תניא אותו ואת בנו נוהג בכלאים ובכוי. ועוד שה כתיב ואמר רבא זה בנה אב כל מקום שנאמר שה אינו אלא להוציא את הכלאים, אמר קרא או לרבות את הכלאים. האי או מיבעיא ליה לחלק דסלקא דעתך אמינא עד דשחיט שור ובנו שה ובנו [לא מחייב קא משמע לן] לחלק מבנו נפקא. ואכתי מיבעי ליה לכדתניא אלו נאמר שור ושה ובנו הייתי אומר עד דשחיט שור ושה ובנו תלמוד לומר ושור או שה אותו ואת בנו מאי לאו מאו נפקא ולא מאותו הניחא לרבנן דמייתר להו אותו אלא לחנניה דלא מייתר ליה אותו לחלק מנא ליה. לחלק לא צריך קרא דסבר לה כרבי יונתן דתניא אביו ואמו (כתוב ברמז ש"ל). תניא אותו ואת בנו נוהג בזכרים. חנניה אומר נוהג בין בזכרים בין בנקבות. מאי טעמא דרבנן דתניא יכול יהא אותו ואת בנו נוהג בין בזכרים בין בנקבות, ודין הוא חייב כאן וחייב באם על הבנים מה כשחייב באם על הבנים חייב בנקבות ולא בזכרים אף כשחייב כאן חייב בנקבות ולא בזכרים. לא אם אמרת באם על הבנים שכן לא עשה בה מזומן כשאינו מזומן תאמר באותו ואת בנו שכן עשה בו מזומן כשאינו מזומן תלמוד לומר אותו אחד ולא שנים. אחר שחלק הכתוב זכיתי לדין, חייב כאן וחייב באם על הבנים מה כשחייב באם על הבנים חייב בנקבות ולא בזכרים אף כשחייב כאן באותו ואת בנו חייב בנקבות ולא בזכרים. ואם נפשך לומר הרי הוא אומר בנו מי שבנו כרוך אחריו יצא זה שיאן בנו כרוך אחריו. מאי אם נפשך לומר וכי תימא אותו זכר משמע, הרי הוא אומר בנו מי שבנו כרוך אחריו יצא זכר שיאן בנו כרוך אחריו. וחנניה אמר לך כתיב אותו דמשמע זכר וכתיב בנו מי שבנו כרוך אחריו דמשמע נקבה, הילכך נוהג בין בזכרים בין בנקבות, אמר שמואל הלכה כחנניה. תנו רבנן אותו ואת בנו אין לי אלא אותו ואת בנו, בנו ואותו מנין, כשהוא אומר לא תשחט ביום אחד הרי כאן שנים הא כיצד אחד השוחט את הפרה ואו השוחט את אמה ואחד השוחט את בנה שנים האחרונים חייבין. האי מיבעי ליה לגופיה, אם כן ליכתוב רחמנא לא תשחט מאי תשחטו. ואכתי מבע"ל דאי כתב רחמנא לא תשחט הוה אמינא חד אין תרי לא כתב רחמנא לא תשחטו דאפילו תרי, אם כן ליכתוב רחמנא לא (ישחט) [ישחטו] מאי לא תשחטו שמע מינה תרתי. תנו רבנן את זו דרש ר' שמעון בן זומא אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד לפי שכל הענין כולו אינו מדבר אלא בקדשים ובקדשים הלילה הולך אחר היום יכול אף זה כן, נאמר כאן יום אחד ונאמר במעשה בראשית יום אחד מה יום אחד האמור במעשה בראשית היום הולך אחר הלילה אף יום אחד האמור באותו ואת בנו היום הולך אחר הלילה. (רבי אומר יום אחד יום המיוחד בשבת וביום טוב ומה יום המיוחד בשבת טעון כרוז אף זה טעון כרוז): אותו ואת בנו ולא אותה ואת האחין כיצד שחט חמשה אחין ואחר כך שחט את האם אינו חייב אלא אחת אבל שחט את האם ואחר כך שחט חמשה אחין חייב על כל אחד ואחד. אותו ואת בנו ולא אותה ואת אם אמה, כיצד שחטה ואת אם אמה שכן הוא רשאי ואחר כך שחט את האמצעית סופג ארבעים. סומכום אומר משום ר' מאיר סופג שמונים. שחטה ואת אמה ואת אם אמה סופג שמונים. אותו ואת בנו ולא אותה ואת בת בתה. [כיצד] שהטה את בת בתה שכן הוא רשאי ואחר כך שחט האמצעית סופג ארבעים. סומכום אומר משום רבי מאיר סופג שמונים. שחטה ואת בתה ואת בת בתה סופג שמונים. לא תשחטו פרט לשוחט ונתנבלה בידו לנוחר ולמעקר ולהביא את השוחט להאכיל לנכרים להאכיל לכלבים להאכיל לרפואה. השוחט ונמצא טרפה והשוחט לעבודה זרה והשוחט פרת חטאת ושור הנסקל ועגלה ערופה ר"מ מחייב ור"ש פיטר. ביום אחד רבי אומר יום המיוחד טעון כרוז מכאן אמרו בארבעה פרקים בשנה המוכר בהמה לחברו צריך להודיעו אמה מכרתי לשחוט בתה מכרתי לשחוט ואלו הן, ערב יום טוב האחרון של חג, וערב יום טוב בראשון של פסח, וערב עצרת, וערב ראש השנה דברי רבי יהודה. ר' יוסי הגלילי אומר אף ערב יום הכפורים בגליל. אמר רבי יהודה אימתי בזמן שאין לו ריוח אבל אם יש לו ריוח אין צריך להודיעו ומודה רבי יהודה במוכר את האם לחתן ואת הבת לכלה שצריך להודיע שהדבר ידוע הוא ששניהם שוחטין ביום אחד. בארבעה פרקים אלו כופין את הטבח לשחוט על כרחו אפילו שור שוה אלף דינר ואין ללוקח אלא דינר כופין אותו לשחוט וכו' לפיכך אם מת מת למוכר מפני שלא משך. לרצונכם תזבחו (כתוב בפרשה קדושים תהיו): וכי תזבחו זבח תודה. רבי פנחס ורבי לוי ורבי יוחנן אמרו בשם רבי מנחם דגליל לעתיד לבוא כל הקרבנות בטלים וקרבן תודה אינה בטלה, כל ההוראות בטלות והודאת תודה אינה בטלה שנאמר קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה קול אומרים הודו את ה' זה קרבן תודה, וכן אמר דוד עלי אלהים נדריך אשלם תודות לך, תודה אין כתיב כאן אלא תודות ההודאה וקרבן תודה: ביום ההוא יאכל זהו שאמרנו אם אינו ענין לאכילה תנהו ענין לזביחה שאף תחלת זביחתן לא תהא אלא על מנת להאכל ליום אחד. אין לי אלא תודה מנין לכל הנאכלין ליום אחד שלא תהא תחלת זביחתן אלא על מנת להאכל ליום אחד, תלמוד לומר וכי תזבחו זבח תודה וכי תזבחו זבח לרבות כל הנאכלין ליום אחד שלא תהא תחלת זביחתו אלא על מנת להאכל ליום אחד. ושמרתם זה משנה. ועשיתם זה מעשה, וכל שאינו במשנה אינו במעשה. ושמרתם מצותי ועשיתם אותם ליתן שמירה ועשיה למצות. אני ה' אני נאמן לשלם שכר. ולא תחללו ממשמע שנאמר לא תחללו קודש אמור אם כן למה נאמר ונקדשתי מסור עצמך על מנת לקדש את שמי. יכול אף ביחידי תלמוד לומר בתוך בני ישראל המרובין, מכאן אמרו כל המוסר עצמו ע"מ לעשות לו נס אין עושין לו נס ושלא לעשות לו נס עושין לו נס. וכן מצינו בחנניה מישאל ועזריה שאמרו לו לנבוכדנצר הרשע לא חשחין אנחנא על דנה פתגם להתבותך הן איתי אלהנא די אנחנא פלחין (ליה) יכול לשיזבותנא מן אתון נורא יקדתא (ואף מן) ידך מלכא ישזיב והן לא ידיע להוא לך מלכא די לאלהך לא (אנחנא) [אתנא] פלחין ולצלם דהבא די הקימת לא נסגוד, וכשהרג טוריינוס את לוליינוס ואת פפוס אחיו בלודקיא אמר להם אם מעמו של חנניה מישאל ועשריה אתם יבוא אלהיכם ויציל אתכם מידי אמרו לו חנניה מישאל ועזריה כשרים היו ונבוכדנצר היה מלך הגון לעשות נסים על ידו, אבל אתה מלך רשע אי אתה הגון לעשות נסים על ידך ואנו מחוייבים מיתה ואם אי אתה הורגנו הרבה הורגין יש למקום הרבה דובין הרבה נמרים הרבה אריות הרבה נחשים הרבה עקרבים שיפגעו בנו אלא לסוף שהמוקם עתיד ליפרע מידך. אמרו לא נסע משם עד שבאת עליו דיופלי מרומי והוציאו את מוחו בבקעיות. ונקדשתי בתוך בני ישראל (כתוב בפסוק ויבואו בני ישראל לשבור בתוך הבאים). מעשה ברבי אליעזר שנכנס לבית הכנסת ולא מצא שם עשרה ושחרר עבדו והשלימו לעשרה. והיכי עביד הכי והא אמר רבי יהודה המשחרר עבדו עובר בעשה שנאמר לעולם בהם תעבודו, לדבר מצוה שאני. והא מצוה הבאה בעבירה היא, מצוה דרבים שאני דכתיב ונקדשתי בתוך בני ישראל. אין פורסין על שמע ואין עוברין לפני התיבה ואין נושאין כפיהן ואין קורין בתורה ואין מפטירין בנביא פחות מעשרה דאמר קרא ונקדשתי בתוך בני ישראל כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה, מאי משמע דתני רבינא אחוה דרבי חייא בר אבא קמיה דר' חייא בר אבא אתיא תוך תוך, כתיב הכא ונקדשתי בתוך בני ישראל וכתיב התם הבדלו מתוך העדה הזאת מה להלן עשרה אף כאן עשרה. המוציא אתכם מארץ מצרים על תנאי כך הוצאתי אתכם מארץ מצרים, על מנת שתמסרו עצמכם לקדש שמי. להיות לכם לאלהים על כרחכם. אני ה' אני נאמן לשלם שכר. ומנין שמעברין את את השנה על גליות (שעלו) [שיצאו] ועדיין לא הגיעו תלמוד לומר בני ישראל מועדי עשו את המועדות שיעשו אותו כל ישראל, היתה שנה צריכה לעבר וישבו ונשאו ונתנו וגמרו ולא הספיקו לומר מעובדת עד שאירע דבר יכול תהא מעוברת תלמוד לומר אשר תקראו אתם מועדי, אם קריתם אתם הרי הם מועדי ואם לאו אין מועדי. [לא] היתה שנה צריכה לעבר ועברוה אנוסין או שוגגין או מזידין מנין שמעוברת תלמוד לומר אשר תקראו אתם מועדי, אם קריתם אתם הרי הם מועדי ואם לאו אין מועדי, הללו אין הם מועדי. מנין שמעברין את השנה מפני הצורך כך יעברו אותה מפני הטומאה תלמוד לומר בחדש הראשון פסח אל יצא חדש הראשון בלי פסח. מה עני שבת לענין מועדות אלא ללמדך שכל מי שמחלל את המועדות כאלו מחלל את השבתות, וכל המקיים את המועדות מעלין עליו כאלו קיים את השבתות. מנין ליום הכפורים שחל להיות בשבת ושגג ועשה בו מלאכה שיהא חייב על זה בעצמו ועל זה בעצמו תלמוד לומר שבת הוא יום הכפורים הוא דברי רבי עקיבא. רבי ישמעאל אומר אינו חייב אלא אחת. למעלה הוא מדבר בעיבור שנה וכאן הוא מדבר בקידוש החודש. נראה (בלילה) [בעלילי] או שבאו עדים והעידו בפניהם ולא הספיקו לומר מקודש עד שחשכה יכול יהא מקודש תלמוד לומר אשר תקראו אתם מועדי אם קריתם אתם אתם הרי הם מועדי ואם לאו אין מועדי. קדשוהו שלא בעדים או שבאו עדים והעידו בפניהם ונמצאו זוממין מנין שהוא מקודש, תלמוד לומר אשרת תקראו אתם מועדי אם קריתם אתם הרי הם מועדי ואם לאו אין מועדי, קדשוהו אנוסין או שוגגין או מוטעים מנין שהוא מקודש, תלמוד לומר אשר תקראו אתם [אתם אפילו מוטעין אתם אפילו אנוסין אתם אפילו שוגגין] אם קריתם אתם הרי הן מועדי ואם לאו אין מועדי. קדשוהו לפני זמנו או לאחר עבורו יכול כשם שמעבירין את השנה מפני הצורך כך יקדשו את החדש מפני הצורך. תלמוד לומר חדש אחר חדש אנו הולכין. יכול אם היה צריך שני ימים יתנו לו שני ימים תלמוד לומר יום [אין לו אלא] יום אחד בלבד. ומנין שמחללין את השבת להעיד עליו תלמוד לומר אשר תקראו אותם במועדם, יכול כשם שמחללין את השבת להעיד עליו כך יחללו את השבת להודיע עליהם שנתקיימו, תלמוד לומר אשר תקראו על קריאתם אתה מחלל את השבת ואי אתה מחלל את השבת להודיע עליהן שנתקיימו, בחדש הראשון בארבעה עשר לחדש בין הערבים יכול משתחשך תלמוד לומר יום. אי יום יכול משתי שעות תלמוד לומר בין הערבים מה בין הערבים מיוחד משפנה יום אף יום משפנה יום משש שעות ולמעלה. אף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר כיפנה יום כי ינטו צללי ערב: פד וידבר משה את מועדי ה' מה תלמוד לומר לפי שלא למדנו בכל התורה כולה שנאמר בהן במועדו אלא בפסח ותמיד, במועדו ואפילו בשבת במועדו ואפילו בטומאה, שאר כל קרבנות צבור מנין, תלמוד לומר אלה תעשו לה' במועדיכם. מנין לרבות עומד והקרב עמו שתי הלחם והקרב עמהן, תלמוד לומר וידבר משה את מועדי ה' הכתוב קבע מועד [אחד] לכולן. וכל הני למה לי צריכי דאי כתב רחמנא תמיד ה"א תמיד שכן תדיר וכליל אבל פסח אימא לא קמ"ל. ואי כתב רחמנא פסח ה"א אדרבא פסח שכן ענוש כרת אבל תמיד אימא לא קמ"ל. ואי אשמעינן הני תרתי הני הוא שכן ישנן לפני הדבור אי נמי יש בהן צר מועד תמיד תדיר וכליל פסח ענוש כרת אבל שאר קרבנות צבור אימא לא כתב רחמנא אלה תעשו לה' במועדיכם, ואי כתב רחמנא אלה תעשו לה' במועדיכם הוה אמינא שאר קרבנות צבור הוא דבאין לכפר אבל עומר ושתי הלחם דאין באין לכפר אימא לא כתב רחמנא וידבר משה. ואי כתב רחמנא עומר ושתי הלחם הוה אמינא הני הוא דאלימי דבאין להתיר אבל הנך אימא אל צריכא: ויקרא - פרק כג - המשך רמז תרמג וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל. מלמד שהיה משה אומר להם לישראל הלכות פסח בפסח הלכות עצרת בעצרת הלכות חג בחג. רבי יוסי הגלילי אומר מועדי ה' נאמרו ולא נאמר שבת בראשית עמהן. בן עזאי אומר מועדי ה' נאמרו ולא נאמרה פרשת נדרים עמהן. הכי קתני מועדי ה' צריכין קידוש בית דין שבת בראשית אין צריכה קידוש בית דין. בן עזאי אומר מועדי ה' צריכין מומחה פרשת נדרים לא צריכה מומחה אלא אפילו בשלשה הדיוטות. והא בפרשת נדרים כתיב ראשי המטות אמר ר' חסדא (ואיבעית אימא) [ואיתימא] רבי יוחנן ביחיד מומחה. כיצד בודקין את העדים זוג שבא ראשון בודקין אותן ראשון ומכניסין את הגדול שבהן ואומרים לו אמור כיצד ראית את הלבנה לפני החמה או לאחר החמה לצפונה או לדרומה כמה היה גבוה ולאן היה נוטה וכמה היה רחב. אם אמר לפני החמה לא אמר כלום. ואחר כך היו מכניסין את השני ובודקין אותו אם נמצאו דבריהם מכוונים עדותן קיימת ראש בית דין אומר מקודש דאמר קרא אשר תקראו אותם קרי ביה תקראו אתם וכל העם אומרים מקודש מקודש. תרי זימני למה לי דכתיב מקראי קדש. מעשה שבאו שנים ואמרו ראינוהו בזמנו ובליל עיבורו לא נראה וקבלן רבן גמליאל. אמר רבי דוסא בן הרכינס עדות שקר העידו איך מעידין את האשה שילדה ולמחר (נמצא) כרסה בין שיניה, א"ל רבי יהושע רואה אני את דבריך. שלח לו רבן גמליאל לרבי יהושע גוזרני עליך שתבא אצלי במקלך ובמעותיך ביום הכפורים שחל להיות בחשבונך. הלך ומצאו רבי עקיבא לרבי יהושע שמצר א"ל יש לי ללמד שכל מה שעשה רבן גמליאל עשוי, שנאמ ראלה מועדי ה' אשר תקראו אותם בין בזמנם בין שלא בזמנם אין לי מועדים אלא אלו, הרי הוא אומר אתם אתם אתם שלשה פעמים אתם אפילו שוגגין אתם אפילו שוגגין אתם אפילו מוטעין אתם אפילו מזידין, בלשון הזה א"ל עקיבא נחמתני נחמתני. תנו רבנן מנין שמחללין את השבת שנאמר אלה מועדי ה' מקראי קודש וכו' (כדלעיל). אלה מועדי (כתוב למעלה ברמז שנ"ו): והשתא דאמרת חובת הגוף נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ מושבות דכתב רחמנא גבי שבת למה לי, איצטריך סלקא דעתך אמינא הואיל ובענינא דמועדות כתיב תיבעי קידוש בית דין כי מועדות קמ"ל. ובחמשה עשר יום רבי אלעזר אמר לולב וכל מכשיריו דוחין את השבת דאמר קרא ולקחתם לכם ביום ביום ואפילו בשבת. למאי אילימא לטלטול איצטריך קרא למישרי טלטול אלא למכשיריו, ורבנן ההוא מיבעיא להו ביום ולא בלילה. ורבי אלעזר ביום ולא בלילה מנא ליה, נפקא ליה מושמחתם לפני ה' שבעת ימים ימים ולא לילות. ורבנן איצטריך סלקא דעתך אמינא נילף שבעת ימים מסוכה מה להלן ימים ואפילו לילות אף כאן ימים וכו' קמ"ל, ר"א אומר סוכה וכל מכשיריה דוחין את השבת גמר ט"ו ט"ו מחג הסוכות, ר' אליעזר אומר שופר וכל מכשיריו דוחין את השבת דאמר קרא יום תרועה יהיה לכם ביום ואפילו בשבת. ולמאי אילימא לתקיעה והא תנא דבי שמואל כל מלאכת עבודה לא תעשו יצאה תקיעת שופר ורדיית הפת שהיא חכמה ואינה מלאכה אלא למכשיריו. ורבנן ההוא מיבעיא ליה ביום ולא בלילה. ור"א נפקא ליה מביום הכפורים תעבירו שופר וגמירי מחדדי. רבי אליעזר אומר מכשירי שתי הלחם דוחין את השבת תביאו רבויא הוא, רבי אליעזר אומר מילה וכל מכשיריה דוחין את השבת. וביום השמיני ימול ביום ואפילו בשבת: ובחמשה עשר יום לחודש הזה חג המצות. יום זה טעון מצה ואין חג הסוכות טעון מצה. והלא דין הוא ומה אם זה שאין טעון סוכה טעון מצה חג הסוכות שטעון סוכה אינו דין שטעון מצה, תלמוד לומר הזה חג המצות זה טעון מצה ואין חג הסוכות טעון מצה. חג המצות לה' שבעת ימים יכול יטעון מצה כל שבעה תלמוד לומר ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי וגו' שביעי בכלל היה ולמה יצא להקיש אליו מה שביעי רשות אף כולו רשות. יכול אף לילה ראשון תלמוד לומר בערב תאכלו מצות קבעו הכתוב חובה, אין לי אלא בזמן שבית המקדש קיים בזמן שאין בית המקדש קיים מנין תלמוד לומר בערב תאכלו מצות, אם כן למה נאמר שבעת ימים מצות תאכלו מצה הנאכלת כל שבעה אדם יוצא ידי חובתו בפסח יצאו חלות תודה ורקיקי נזיר שיאן נאכלין כל שבעה: והקרבתם אשה לה' שבעת ימים. מנין אין לך פרים הבא אילים, אין לך אילים הבא כבשים. איןלך בטהרה הבא בטומאה, תלמוד לומר והקרבתם אשה לה' הקרב אשים מכל מקום: והבאתם את עומר זה שאמר הכתוב מה יתרון לאדם וגו' אמר ר' ינאי בנוהג שבעולם אדם לוקח לו ליטרא אחד של בשר מן השוק כמה הוא יגע כמה צער הוא מצטער עליה עד שלא יבשלנה והבריות ישנין על מטותיהן והקדוש ברוך הוא משיב רוחות ומעלה עננים ומוריד גשמים ומפריח טללים ומגדל צמחים ומדשן פירות ואין אתה נותן לו את העומר. אמר ר' פנחס בנוהג שבעולם אדם מכבס כסותו בימות הגשמים כמה הוא יגע בה כמה צער הוא מצטער עד שינגבה והבריות ישנים על מטותיהם והקדוש ברוך הוא משיב רוחות וכו' ואי אתה נותן לו את העומר. אמר ר' אבין בוא וראה כמה ישראל מצטערין על מצות עומר דתנינן תמן קצרוהו ונתנוהו בקופות הביאוהו לעזרה היו מהבהבין אותו באור כדי לקיים בו מצות קלי דברי ר' מאיר, וחכי אם בקנים ובקולחות חובטין אותו כדי שלא יתמעך נתנוהו לאבוב ואבוב היה מנוקב כדי שיהיה האור שולט בכולו שטחוהו בעזרה והרוח מנשבתו נתנוהו לרחים של גרוסות והוציאו ממנו עשרון שהוא מנופה בשלש עשרה נפות. אמר ר' לוי הרי שעמלת וחרשת וזרעת ונכשת וכסחת ועדרת וקצרת ועמדת ודשת ועשית אותה ערימה אם אינו מוציא לך מעט רוח שתזרה אותו האיש חי אי אתה נותן לו אלא שכר הרוח הדא הוא דכתיב ומה יתרון לו שיעמול לרוח. אמר ר' אלעזר כתוב ולא אמרו בלבבם נירא נא אתה' אלקינו הנותן גשם וגו' הא יהב לכון כולא לית אתון צריכין ליה מן כדין שבועות חוקות קציר ישמור לנו, ישמור לנו מן השרב ומן הרוחות הקשות ואלו הן שבע שבתות שבין פסח לעצרת. תני ר' חייא שבע שבתות תמימות תהיינה אימתי הן תמימות בזמן שאין ישוע ושכניה ביניהם. אמר ר' יהושע בן לוי סנטרך אנא לית את יהיב לי סנטירותי. אמר ר' ברכיה מגרסך אנא ליתאת מטעם לי מן תבשילך, הוא שדוד אמר גשם נדבות וגו' אמר ר' בנייה אם גשם הוא צריכה נדבה אם טל הוא צריכה [תניף אלקים] הדא הוא דכתיב גשם נדבות וגו', אמר ר' בנייה אמר הקדוש ברוך הוא לישראל בני כשהייתי נותן לכם את העומר הייתי נותן לכל אחד ואחד עומר לגלגלת ועכשיו שאתם נותנין את העומר אין לי אלא עומר אחד משל כלכם, ולא עוד אלא שאינו של חטים אלא של שעורים לפיכך משה מזהיר את ישראל וא"ל והבאתם את עומר: והניף את העומר כיצד היה מניפו ר' חמא בר עוקבא בשר ר' יוסי בר חנינא מוליך ומביא לבטל רוחות קשות מעלה ומוריד לבטל טללים רעים. ר' סימון בשם ר' יהושע בן לוי מוליך ומביא למי שהעולם שלו מעלה ומוריד למי שהעליונים והתחתונים שלו. לעולם אל תהי מצות העומר קלה בעיניך שעל ידי מצות העומר זכה אברהם אבינו לירש את ארץ כנען הדא הוא דכתיב ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך על מנת ואתה את בריתי תשמור ואיזו זו מצות העומר. ר"ש בן לקיש אמר לעולם אלתהי מצות העומר קלה בעיניך שעל ידי מצות העומר עשה הקדוש ברוך הוא שלום בין איש לאשתו הדא הוא דכתיב והביא האיש את אשתו אל הכהן ואי זה זה מצות העומר. ר' יהושע בן לוי אמר לעולם אל תהי [מצות העומר] קלה בעיניך היא שעמדה להם בימי גדעון שנאמר ויבוא גדעון והנה איש מספר לרעהו חלום והנה צליל לחם שעורים. רבנן אמרין על שצלל עליהם אותו הדור מן הצדיקים, ובזכות מה נצולו בזכות לחם שעורים זה מצות העומר. ורבנן אמרין היא שעמדה להן בימי יחזקאל שנאמר קח לך חטין וגו' (מהו ללחם) ר' חמא בר חנינא אמר ריבה בה שעורים. ר' שמואל בר נחמן אמר [ריבה בה] דברים שהן מרפים את בני מעים, מטרונא שאלה את ר' יוסי בן חלפתא אמרה לו כמה צער נצטער אותו צדיק כמה שכחות כמה עבדים יש לו והן מבזבזים במאכל ובמשתה, א"ל להודיעך שכל מקום שישראל בצער הצדיקים עמהם בצער. ר' לוי אמר היא שעמדה להם בימי המן אתה מוצא כיון שראה מרדכי להמן בא לקראתו והכתב בידו אמר דומה לי שהרשע הזה בא להרגני אמר לתלמידי ברחו לכם שלא תכוו בגחלתי אמרין ליה בין בחיים בין במות עמך אנן מה עשה נתעטף ועמד להתפלל אתא ההוא רשע ויתיב ליה גביהון אמר להון במה אתון עסקין, א"ל במצות העומר שהיו ישראל מקריבין בבית המדרש, א"ל ומההדין עומרא דדהב או דכסף דחיטין או דשעורין א"ל דשעורין, א"ל וכמה הוא טימיה בעשרה קינטרין או בעשרים קיטרין, א"ל סגין בעשרה מנין, א"ל קומון דנצחון עשרתא מנכון לעשרה אלפי קינטרין ולעשרת בנוי, כיון דמעת אסתר כן אפקת כרוז בכל מדינתא ואמרה לא יפתח בר נש חנות בקו שוקא כל עמא יפקון להון פרטי דיהודאיבעי למצטבלא. כיון דחסל מצלי א"ל סב הדין לבוש דמלכותא. א"ל מה את מבזה מלכותא אית בר נש לביש לבושא דמלכותא ולא סחי. אזל בעי בלנא לא אשכחיה מה עבד אסר זוניתיה ועל ואסחיה כיון דנפק א"ל סב לבש הדין כלילא, א"ל מה את מבזה מלכותא אית לך בר נש לביש כלילא דמלכותא ולא מספר אזל בעא ספרא ולא אשכחיה מה עבד אזל לביתיה ואייתי מאני ספרא מגו ביתיה ויתיב מספר ליה, שארי מיתנח א"ל ווי ליה לההוא גברא דעביד קומים פנטון קומים קלטור ואתעביד בלן וספר, א"ל ולית אנא חכים לאבוי דההוא גברא שחיק טמיא בלני וספר בכפר קרימים ואת משכח אלא מאני ספרא דידיה, א"ל קום רכוב על הדין כוסיא א"ל לית בחילי דאנא סב א"ל קום דאנא ממיך קדלי ואת דריס עליו סליק. ורכיב למקיימא לכון ואתה על במותימו תדרוך, כיון שרכב על הסוס התחיל לקלס להקדוש ברוך הוא ארוממך ה' כי דליתני וגו', תלמידיו מה היו אומרים זמרו לה' חסידו וגו'. אותו רשע מה היה אומר ואני אמרתי בשלוי וגו'. אסתר מה היתה אומרת אליך ה' אקרא ואל אדני אתחנן מה בצע בדמי ברדתי אל שחת וגו'. ישראל מה היו אומרים שמע ה' וחנני ה' היה עוזר לי. אמר ר' פנחס בקרית שמע היה עסוק ולא הפסיק שנאמר למען יזמרך כבוד ולא ידום ה' אלקי לעולם אודך: כי תבואו יכול בעבר הירדן תלמוד לומר אל הארץ אל ארץ המיוחדת. יכול אפילו לעמון ומואב תלמוד לומר אשר אני נותן ולא עמון ומואב. וקצרתם את קצירה וגו' שיהא תחלה לכל הנקצרים. יכול אף של בית השלחין ובית העמקים תלמוד לומר קצירכם וכו' קציר ולא הקטניות. קצירך ולא השחת. ר' יהודה אומר מתחיל עד שלא הביאה שליש קוצר ומאכיל לבהמה לחיה ולעוף ופטור מן הלקט ומן השחכה ומן הפאה וחייב במעשרות. רבי (ישמעאל) [שמעון] אומר אף משהביאה שליש מתחיל וקוצר ומאכיל לבהמה לחיה ולעופות ופטור מן הלקט ומן השכחה ומן הפאה וחייב במעשרות. ראשית קצירכם אל הכהן אין מצות קצירה בכהן. תניא ר' בנימין אומר כתוב אחד אומר וקצרתם את קצירה והבאתם וגו' וכתוב אחד אומר ראשית קצירכם הא כיצד ממקום שאתה מביא אי אתה קוצר ממקום שאי אתה מביא אתה קוצר [אימא ממין שאתה מביא אי אתה קוצר ממין שאי אתה מביא אתה קוצר], ההוא לא מצית אמרת מדרבי יוחנן. קוצרין מפני הנטיעות מפני בית האבל ומפני בטול בית המדרש מ"ט קצירכם קצירכם אמר רחמנא ולא קציר מצות. החטין והשעורין והכוסמין ושבולת שועל ושפיון אסורין בחדש מלפני העומר דאתיא לחם לחם ממצה. והתם מנלן אמר קרא לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות וגו', ולקצור לפני הפסח אתיא ראשית ראשית מחלה. הני אין אבל אורז ודוחן לא: והניף את העומר לפני ה' לרצונכם. ג' שמות יש לו. עומר, שבולת, עומר תנופה. ועומר שמו. לרצונכם אין כופין את הצבור על כרחן. ממחרת השבת ממחרת יום טוב. יניפנו הכהן בנין אב לכל התנופות שיהו בכהן: ועשיתם את העומר. אף על פי שאין כבש, כבש אף על פי שאין עומר. ביום הניפכם אין הנפה אלא ביום. כבש תמים בן שנתו ולא שנה למנין עולם. ומנחתו שני עשרונים סלת בלולה בשמן ה"ז יצא מכלל כל הכבשים שיטעון שניי עשרונות. יכול כשם שנכפלה סלתו כך יכפל יינו, תלמוד לומר יין רביעית. יכול לא יכפל יינו שאין היין נבלל עם הסלת אבל יכפל שמנו שהרי השמן נבלל עם הסלת, תלמוד לומר ונסכו רביעית כל נסכיו יהו רביעית, מאי תלמודא אמר ר' אלעזר כתיב ונסכה וקרי ונסכו, הא כיצד נסכה דמנחה כנסכו דיין מה יין רביעית אף שמן נמי רביעית. נאמר וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה יכול אף קטניות בכלל, תלמוד לומר לחם מה לחם מיוחד חמשה מינין אף אין לי אלא מחמשת המינין, אין לי אלא חטין שנקראו לחם שנאמר ממושבותיכם תביאו לחם תנופה מנין לרבות שעורין וכוסמין שבולת שועל ושיפון תלמוד לומר ולחם וקלי וכרמללא תאכלו לרבות אתכולן. עד הביאכם אתקרבן אלקיכם זה העומר. או יכול זה הכבש צא וראה מה אמור בענין הבאת העומר אף כאן העומר. משקרב העומר ויצאין ומוצאין שוקי ירושלים מלא קמח קלי שלא ברצון חכמים דברי ר"מ, רבי יהודה אומר ברצון חכמים הן עשוין. משקרב העומר הותר החדש מידי. הרחוקין ומתרין מחצות יום ולהלן. כשחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא יום הנף כולו אסור. אמר ר' יהודה והלא מן התורה אסור שנאמר עד עצם היום הזה מפני מה הרחוקין מותרין מחצותיום ולהלן מפני שיודעין שאין בית דין מתעצלין בו. חוקת עולם לבית עולמים. לדרותיכם שינהוג הדבר לדורות. בכל מושבותיכם בארץ ובחוצה לארץ: החדש הערלה והכאלים חדש אסור מן התורה בכל מקום. ערלה הלכה והכלאים מדברי סופרים: אמר ר' אבהו אמר ר' אלעזר כל מקום שנאמר לא יאכל לא תאכל לא תאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע. והרי הדש דרחמנא אמר ולחם קלי וכרמל לא תאכלו ותנן קוצר לשחת ומאכיל לבה אמר קרא קצצירכם שלכם יהא. ואידך קצירכם דכלהו ישראל קאמר. תנן משחרב בית המקדש התקין רבנן יוחנן בן זכאי שיהא יום הנף כולו אסור, א"ל רבי יהודה וכו', רבי יהודה הוא דטעה הוא סבר רבן יוחנן בן זכאי מדרבנן קאמר ולא היא מדא רייתא קאמר. והא התקין קתני, מאי התקין דרש והתקין. אמר רבינא אמרה לי אם אבוך דאבוך לא הוה אכיל אלא באורתא דיבסר יום תמניסר, סבר לה כר' יהודה וחייש לספיקא, רב וחזקיה דאמרי תרווייהו בזמן שבית המקדש קיים עומר מתיר בזמן שיאן בית המקדש קיים האיר המזרח מתיר, מאי טעמא תרי קראי כתיבי, כתיב עד הביאכם וכתיב עד עצם היום הזה כאן בזמן שבית המקדש קיים כאן בזמן שאין בית המקדש קיים ור' וחנן וריש לקיש דאמרי תרוייהו אפילו בזמן שבית המקדש קיים האיר המזרח מתיר, והא כתיב עד הביאכם למצוה. תנו רבנן אלין יומיא דלא להתענאה בהון ומקצתהון דלא למספד בהון מריש ירחא דניסן ועד תמניא ביה איתוקם תמירא [דלא למספר]. מתמניא ביה ועד סוף מועדא חגא דשבועא דלא להתענאה, שהיו צדוקין אומרין יחיד מתנדב ומביא תמיד, מאי דרוש דכתיב את הכבש אחד תעשה בבקר, מאי אהדרו להו את קרבני לחמי לאשי תשמרו שיהא כולן באין מתרומת הלשכה. שהיו ביתוסים אומרים עצרת אחר השבת. נטפל להן רבן יוחנן בן זכאי אמר להן שוטין מנין לכם, ולא היה אדם שהחזירו דבר חוץ מזקן אחד שהיה מפטפט כנגדו ואומר משה רבינו אוהב ישראל היה ויודע שעצרת יום אחד עמד ותיקן אחר השבת כדי שיהיו ישראל מתענגין שני ימים, קרא עליו המקרא הזה אחד עשר יום מחורב וגו', ואם משה רבינו אוהב ישראל היה למה אהרן במדבר מ' שנה, א"ל רבי בכך אתה פוטרני, א"ל שוטה לא תהא תורה שלמה שלנו כשיחה בטלה שלכם. כתוב אחד אומר תספרו חמשים יום וכתוב אחד אומר שבע שבתות תמימות תהינה הא כיצד כאן בי"ט שחל להיות בשבת כאן בי"ט שחל להיות באמצע שבת. רבי אליעזר אומר אינו צריך הרי הוא אומר תספר לך ספירה תלויה בבית דין יצתה שבת בראשית שספירתה בכל אדם. ר' יהושע אומר אמרה תורה מנה ימם וקדש חדש מנה ימים וקדש עצרת מה חדש סמך לביאתו ניכר אף עצרת סמוך לביאתו נכרת. ר' ישמעאל אמר אמרה תורה הבא עומר בפסח ושתי הלחם בעצרת מה להלן רגל ותחלת רגל אף כאן רגל ותחלת רגל. רבי יהודה בן בתירא אומר נאמר שבת למעלה ונאמר שבת למטה מה להלן רגל ותחלת רגל סמוך לה אף כאן רגל ותחלת רגל סמוך לה. תנו רבנן וספרתם לכם שתהא ספירה לכל אחד ואחד. ממחרת השבת ממחרת יום טוב. או יכול ממחרת שבת בראשית, אמר רבי יוסי בר' יהודה הרי הוא אומר תספרו חמשים יום כל ספירות שאתה סופר לא יהא אלא חמשים. ואם תאמר ממחרת שבת בראשית פעמים שאתה מוצא נ"א נ"ב נ"ג נ"ד נ"ה נ"ו. רבי יהודה בן בתירא אומר הרי הוא אומר תספר לך ספירה תלויה בבית דין יצתה שבת בראשית שספירתה בכל אדם. רבי יוסי אומר ממחרת השבת ממחרת י"ט, או אינו אלא ממחרת שבת בראשית, אמרת וכי נאמר ממחרת שבת [שבתוך] פכח והלא לא נאמר אלא ממחרת השבת וכל השנה כולה מלאה שבתות צא ובדוק באיזה. ועוד נאמר שבת למטה ונאמר שבת למעלה מה להלן רגל ותחלת רגל סמוך לה אף כאן רגל ותחלת רגל סמוך לה. רבי ישמעאל בן אלעזר אומר כתוב אחד אומר ששת ימים תאכל מצות וכתוב אחד אומר שבעת ימים תאכל מצות הא כיצד מצה שאי אתה יכול לאכלה ז' מן החדש אתה יכול לאכלה ו' מן החדש. מיום הביאכם תספרו יכול יקצור ויביא אימתי שירצה ויספור תלמוד לומר מהחל חרמש. אי מהחל חרמש [תחל] לספור יכול יקצור ויספור ואימתי שירצה יביא תלמוד לומר מיום הביאכם. אי מיום הביאכם יכול יקצור ויספור ויביא ביום תלמוד לומר שבע שבתות תמימות תהיינה אימתי אתה מוצא תמימות בזמן שאתה מונה מבערב. הא כיצד קצירה וספירה בלילה והבאה ביום, אמר רבא כולהו אית להו פירכא בין במתניתין קמייתא בין במתניתין בתרייתא בר מתרי תנאי בתראי דלית להו פירכא, אי מדרבן יוחנן בן זכאי דלמא כדאביי דאמר מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי אי מדרבי אליעזר ור' יהושע ממאי דבי"ט ראשון קאי דילמא בי"ט אחרין קאי דרבי ישמעאל ודרבי יהודה בן בתירא לית להו פירכא. אי מדרבי יוסי בר יהודה דילמא חמשים לבר משיתא, אי מדרבי יהודה בן בתירא טמאי דביום ראשון קאי דילמא בי"ט אחרון קאי, ר' יוסי נמי חזי לה פירכא והיינו דקאמר ועוד: עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמשים יכול יספור חמשים ויקדש יום חמשים ואחד תלמוד לומר שבע שבתות תמימות תהיינה. יכול יספור ארבעים ושמונה ויקדש יום ארבעים ותשעה, תלמוד לומר תספרו חמשים יום הא כיצד מנה ארבעים ותשעה וקדש יום חמשים כיובל: והקרבתם מנחה חדשה שתהא חדשה לכל המנחות. אין לי אלא מנחת חטין מנחת שעורין מנין, תלמוד לומר הבכורים בהקריבכם מנחה חדשה לה' בשבועותיכם אם אינו ענין למנחת חטין תנהו ענין למנחת שעורין, ממשבותיכם לחם וגו' מה בכורים בפני עצמן אף שתי הלחם בפני עצמן. ומינה מה בכורים לאכילה אף שתי הלחם לאכילה (כתוב ברמז תנ"ז). ממושבותיכם ולא מחוצה לארץ, ממושבותיכם אף מן העליה. תביאו אף מה שאתה מביא ממקום אחר הרי היא כזו מה זו עשרון לחלה אף מה שאתה מביא ממקום אחר עשרון לחלה. אי מה אלו שני עשרונים אף הללו שני עשרונים, תלמוד לומר תהיינה אלו שני עשרונים ואין הללו שני עשרונים. בעי ר' זירא חטין שירדו בעבים מהו, ממושבותיכם אמר רחמנא לאפוקי דחוצה לארץ דלא אבל דעבים שפיר דמי, או דילמא ממושבותיכם דוקא, ומי איכא כי האי גוונא אין דלבר עדי טייעא נחיתו (רוסני) [רום כיזבא] חיטי בתלתא פרסי. סלת תהיינה שתי חלות מעכבין זו את זו. לחם תנופה שתים שיהו שוות, שני עשרונים שידו שוין. סלת תהיינה חמץ תאפינה שעור בודה להן מתוכן ומחמצן דברי ר"מ. רבי יהודה אומר אף היא אינה מן המובחר אלא מביא מן שאור ונותן לתוך המדה וממלא את המדה. א"ל אף היא היתה חסרה או יתרה, בכורים לה' ר"ש אומר נאמר כאן בכורים לה' ונאמר להלן בכורים מה בכורים לה' האמרו כאן משל צבור אף בכורים האמרו להלן משל צבור: והקרבתם על הלחם. חובה על הלחם. שבעת כבשים אף על פי שאין לחם, אם כן מה תלמוד לומר על הלחם שלא נתחייבו כבשים קודם שנתחייבו בלחם דברי רבי טרפון, רבי עקיבא אומר יכול הן כבשים האמורים בחומש הפקודים, אמרת כשאתה מגיע אצל פרים ואילים אינן הם אלא הללו באין בגלל עצמן והללו באין בגלל לחם, נמצא מה שאמור בחומש הפקודים קרב במדבר ומה שאמור בת"כ לא קרב במדבר. ודילמא פרים ואילים לאו אינהו הא כבשים אינהו, מדהני אישתנו הני נמי אישתנו. ופרים ואילים ממאי דאישתנו דלמא הכי קאמר רחמנא אי בעי פר ושני אילים ליקרב אי בעי שני פרים ואיל אחד ליקרב מדאשתני כדרן שמע מינה אחריני נינהו. הלחם מעכב את הכבשים והכבשים אין מעכבין את הלחם דברי רבי עקיבא. אמר ר"ש בן ננס (לאביי) [לא כי] כבשים מעכבין את הלחם והלחם אינו מעכב את הכבשים שכן מצינו כשהיו ישראל במדבר מ' שנה קרבו כבשים בלא לחם אף כאן יקרבו כבשים בלא לחם. אמר רבי שמעון הלכה כדברי בן ננס אבל אין טעם בדבריו שכל האמור בחומש הפקודים קרב במדבר והאמור בתורת כהנים לא קרב במדבר משבאו לארץ קרבו לארץ קרבו אלו ואלו. ומפני מה אני אומר יקרבו כבשים בלא לחם הכבשים מתירין את עצמן. ולא לחם בלא כבשים שאין לו מי יתירנו, מ"ט דר' עקיבא גמר יהיו מתהיינה מה להלן לחם אף כאן לחם, ובן ננס גמר יהיו מיהיו מה להלן כבשים אף כאן כבשים. ובן ננס לילף מתהיינה דנין יהיו מיהיו ואין דנין יהיו מתהיינה, מאי נפקא מינה והתני דבי רבי ישמעאל ושב הכהן ובא הכהן וכו' היכא דאיכא דדמי ליה מדדמי ליה ילפינן. ור' עקיבא נמי לילף יהיו מיהיו, דנין דבר שמתנה לכהן מדבר שמתנה לכהן לאפוקי הני דעולות נינהו, ואיבעית אימא בקרא גופיה קא מפלגי קדש יהיו לה' לכהן ר' עקיבא סבר איזהו דבר שכולו לכהן הוי אומר זה לחם. ובן ננס מי כתיב קדש יהיו לכהן יהיו לה' לכהן כתיב אי זהו דבר שמחציתו לכהן ואין כלו לכהן הוי אומר אלו כבשים. ורבי עקיבא מי כתיב קדש יהיו לה' ולכהן קדש לה' לכהן כתיב כדרב הונא קנאו השם ונתנו לכהן. אמר רבי יוחנן הכל מודים שאם הוזקקו זה לזה שמעכבין זה את זה ואי זו היא זיקה שלהן שחיטה: ויקרא - פרק כג - רמז תרמד תנו רבנן כבשי עצרת אין מקדשין את הלחם אלא בשחיטתן. כיצד שחטן לשמן וזרק דמן לשמן קדש הלחם. שחטן שלא לשמן וזרק דמן שלא לשמן לא קדש הלחם. שחטן לשמן וזרק דמן שלא לשמן הלחם קדושי ואינו קדוש דברי רבי. ר"א בר"ש אומר לעולם אינו קדוש עד שישחוט לשמן ויזרוק לשמן. מ"ט דרבי דכתיב זבח שלמים לה' למימרא דשחיטה מקדשה. ור"א בר ר"ש יעשה עד שיעשה כל עשיותיו, ורבי הכתיב יעשה אי כתב זבח יעשה כדקאמרת השתא דכתיב יעשה זבח במה יעשה בזביחה. ורבי אלעזר בר' שמעון האי דכתיב (יעשה) [זבח] מיבעי ליה לכדר' יוחנן דאמר ר"י הכל מודים שיהא לחם בשעת שחיטה. מאי קדוש ואינו קדוש ואינו גמור, רבא אמר קדוש ואינו ניתר, מאי בינייהו איכא בינייהו למיתפס פדיונו לאביי לא תפיס פדיונו לאביי לא תפיס פדיונו לרבא תפיס. בשלמא לרבא הינו דאיכא בין רבי לרבי אלעזר ברבי שמעון אלא לאביי מאי בינייהו לאפסולי ביוצא. יהיו עולה לה' ומנחתם ונסכיהם אשה ריח ניחוח לה' דבר הכתוב בקצרה. ושני כבשים בני שנה לזבח שלמים שתהא זביחתן לשם שלמים. אמר ר' שמעון על מה שני כבשי עצרת מכפרין על הטהור שאכל את הטמא. אם כפר הראשון על מה השני מכפר, על טומאה שאירעה בין זה ובין זה, אמור מעתה כך חייבין ישראל בכל שעה אלא שחיסך הכתוב את ישראל. אמר רבי ישמעאל שני כבשי עצרת למה הן באין כבשי עצרת שלמים נינהו אלא שעירי עצרת למה הן באין על טומאת מקדש וקדשיו. נזרק דמו שני למה קרב וכו' (כדלעיל): ועשיתם שעיר עזים אחד לחטאת ושני כבשים בני שנה לזבח שלמים. הקישן הכתוב לחטאת מה חטאת אינה נאכלת אלא לזכרי כהונה אף זבכי שלמי צבור אינן נאכלין אלא לזכרי כהונה: והניף הכהן אותה על לחם הבכורים. יכול יניח כבשים על גבי לחם, תלמוד לומר על שני כבשים. אי על שני כבשים יכול לחם על גבי כבשים, תלמוד לומר על לחם הבכורים נשתקל הדבר ואיני יודע אם לחם על גבי כבשים אם כבשים על גבי לחם מה מצינו בכל מקום לחם למעלה אף כאן לחם למעלה והיכא אמר רב פפא במלואים רבי יוסי בן המשולם אומר כבשים למעלה ומה אני מקיים על שני כבשים להוציא על שבעה. חנניה בן חכינאי אומר מניח שתי הלחם בין ירכותיהן של כבשים ומניף אותם ונמצא מקיים שני מקראות לחם על גבי כבשים וכבשים על גבי לחם. אמר רבי לפני מלך ב"ו אין עושין כן לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא על אחת כמה וכמה אלא מניח זה בצד זה ומניף. והא בעינן על רבי לטעמיה דאמר על בסמוך דתניא ונתתה על המערכה לבונה זכה ר' אומר על בסמוך. או אינו אלא על ממש, כשהוא אומר וסכותה על הארון את הפרוכת הוי אומר על בסמוך. מוליך ומביא מעלה ומוריד אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן מוליך ומביא למי שהרוחות שלו מעלה ומוריד למי ששמים וארץ שלו. במערבא מתני הכי אמר רבי (חייא) [חמא] בר עוקבא אמר רבי יוסי בר חנינא מוליך ומביא כדי לעצר רוחות רעות מעלה ומוריד כיד לעצר טללים רעים. אמר ר' יוסי בר אבין זאת אומרת שירי מצוה מכבין את הפורענות דהא תנופה שירי מצוה היא ועוצרת רוחות רעות וטללים רעים. אמר רבא וכן בלולב. רב אחא בר יעקב ממטי ליה ומייתי ליה ומחוי הכי ואמר גירא בעינוהי דשטנא, ולאו מילתא היא משום דאתו לאוגרויי ביה. תנו רבנן זבחי שלמי צבור טעונין תנופה ותנופתן כמו שהן דברי (ר"מ) [רבי]. וחכמים אומרים בחזה ושוק. רבנן סברי טינה ומינה מה ובחי שלמי יחיד טעונין תנופה אף זבחי שלמי צבור טעונין תנופה. ומינה מה התם בחזה ושוק אף הכא נמי בחזה ושוק ור' סבר דון מינה ואוקי באתרה מה זבחי שלמי יחיד טעונין תנופה אף זבחי שלמי צבור טעונין תנופה ואוקי באתרה התם הוא בחז' ושוק אבל הכא כמות שהן. רב פפא אמר דכולי עלמא דון מינה ומינה והיינו טעמא דרבי כהתם מה התם דבר שמתנה לכהן אף הכא נמי דבר שמתנה רבינא אמר דכולי עלמא דון מינה ואוקי באתרה והויינו טעמא דרבנן שלמיכם רבויא הוא ויהו שלמי יחיד טעונין תנופה חיים מקל וחומר ומה זבחי שלמי צבור שאין טעונין סמיכה טעונים תנופה חיים זבחי שלמי יחיד שטעונים סמיכה אינו דין שיטענו תנופה חיים, מיעט רחמנא דבי זבחי שלמי צבור אותם למעוטי זבחי שלמי יחיד. ויהו זבחי שלמי צבור אותם למעוטי זבחי שלמי יחיד. ויהו זבחי שלמי צבור טעונים סמיכה מקל וחומר ומה זבחי שלמי יחיד שאינה טעונין תנופה חיים טעונין סמיכה זבחי שלמי צבור שטעונין תנופה חיים אינו דין שטעונין סמיכה, אמר רבא גמירי שתי סמיכות בצבור. ויהא אשם מצורע טעון תנופה שחוט מקל וחומר ומה זבחי שלמי יחיד שאין טעונין תנופה חיים טעונין תנופה שחוטין אשם מצורע שטעון תנפה חי אינו דין שיטעון תנופה שחוט, מיעט רחמנא גבי שלמי יחיד אותו למעוטי אשם מצורע: ויקרא - פרק כג - רמז תרמה ובקצרכם את קציר ארצכם (כתוב בפרשת קדושים). שלשה גרים הם יש גר שנתגייר לשם אכילה א"ל הקדוש ברוך הוא נתגיירת בשביל הנבלה הרי היא נתונה לך שנאמר לגר אשר בשעריך תתננה. הגר השני להיות מתפרנס כעני הריהם נתונים לו שנאמר ובקצרכם את קציר וגו'. הגר השלישי שנתגייר לשמו של הקדוש ברוך הוא א"ל הקדוש ברוך הוא הרי הוא שקול עלי כאחד מכם שנאמר הקהל חוקת אחת וגו' תורה אחת וגו' יהיה לכם ולגר. ולא עוד אלא שהוא שקול על כלוי שנאמר ובא הלוי כי אין לו וגו'. אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם הגר הזה כלוי לפניך א"ל גדול היא לפני שנתגייר לשמי, משל לצבי שגדל במדבר ובא מעצמו ונתערב בצאן היה הרועה מאכילו ומשקו ומחבבו יותר מצאנו אמרו לו לצבי זה אתה מחבב יותר מן הצאן א"ל כמה יגיעות יגעתי בצאני מוציאן בבוקר ומכניסן בערב עד שלא גדלו וזה שגדל במדברות וביערים ובא בעצמו לתוך צאני לכך אני מחבבו. כך אמר הקדוש ברוך הוא כמה יגעתי בישראל הוצאתים ממצרים והארתי לפניהם הורדתי להם את המן הגזתי להם את השליו העליתי להם את הבאר הקפתים ענני כבוד עד שקבלו תורתי וזה בא מעצמו לפיכך שקול עלי כישראל וכלוי. ובקצרכם את קציר אמר ר' ורדימום בר רבי יוסי וכי מה ראה הכתוב ליתנו באמצע רגלים פסח ועצרת מכאן וראש השנה ויום הכפורים מכאן והלא כבר נאמר בפרשת קדושים אלא ללמדך שכל מי שמניח לקט שכח ופאה ומעשר עני מעלה עליו כאלו בית המקדש קיים והקריב קרבנותיו בתוכי. וכל מי שאין מניח לקט שכחה ופאה ומעשר עני מעלה עליו כאלו בית המקדש קיים ולא הקריב קרבנותיו בתוכו: ובחדש השביעי באחד לחדש ר' יהודה בר נחמן בשם ר"ל פתח עלה אלקים בתרועה ה' בקול שופר בשעה שהקדוש ברוך הוא עולה ויושב על כסא דין בדין הוא עולה דכתיב עלה אלקים בתרועה. ובשעה שישראל נוטלין שופר ותוקעין הקדוש ב"ה עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים דכתיב ה' בקול שופר ומתמלא עליהם רחמים והופך להם מדת הדין למדת רחמים ואימתי בחדש השביעי. אמר רבי יאשיה כתיב אשרי העם יודעי תרועה ואומות העולם יודעין להריע כמה קרנות יש להסכמה בוקיינוס יש להם כמה (סנפירים) [סלפידס] יש להם אלא אשרי העם שיודיען לפתות את בוראם בתרועה ואימתי בחדש השביעי. רבי ברכיה בשם רבי ירמיה פתח אורח חיים למעלה למשכיל למען סור משאול מטה אין אורח חיים אלא דברי תורה דכתיב עץ חיים היא למחזיקים בה, למעלה למשכיל למי שהוא מסתכל למצותיה של תורה מה כתיב למעלה מן הענין לא תכלה פאת שדך עמון ומואב שהם מכלין את שדותיהן עליהם הוא אומר כי אעשה כלה וגו', ישראל שאין מכלין את שדותיהם עליהם הוא אומר ואותך לא אעשה כלה וגו', מיסרך אני ביסורין בעולם הזה בשביל לנקותך מעונותיך לעולם הבא ואימתי בחדש השביעי. ר' ברכיה פתח תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו וכל חדש אינו חדש אלא בכסה וכל חדשים אינם נכנסים אלא ליום חגנו. והלא ניסן חודש נכסה ויש לו חג בפני עצמו, אלא אי זו חדש שהוא נכסח ויש בו חג וחגו ביומו הוי זה תשרי. תשרי על שם תישרי ותשבוק כל חובינו ואימתי בחודש השביעי ר' לוי בשם ר' חמא בר' חנינא פתח כה אמר ה' גואלך קדוש ישראל אני ה' מלמדך להועיל מסקירי לך כמה דהדין מאסאסה דהוא מסקיר להדא פרתא. ושלשה שמות נקראו לו מלמד, מרדע, דרבן. מלמד שהוא מלמד לפרה לחרוש, מרדע שהוא מורה דעה בפרה דרבן שהיא מורה בינה בפרה ואמר הקדוש ברוך הוא אדם עושה דרבן לפדתו וליצרו הרע אינו עושה דרבן. מדריכך בדרך תלך רבי לוי בשם ר' חמא בר חמינא משל למה הדבר דומה לבן מלכים שהיה לו דין לפני אביו אמר לו אביו אם אתה מבין לזכות לפני בדין מנה לך נוקילוקוס פלוני ואת זוכה בדין, כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל בני אם מבקשים אתם לזכות לפני בדין תהיו מזכירין לפני אבותיכם ואתם זכים לפני בדין, באחד זה אבינו אברהם שנאמר אחד היה אברהם. זכרון תרועה זה אבינו יצחק שנאמר וירא והנה איל אחר נאחז בסבך בקרניו, מקרא קדש זה אבינו יעקב שנאמר שמע אלי יעקב וישראל מקוראי אימתי אתם מזכירין זכות אבותיכם ואתם זוכין לפני בדין בחדש השביעי. רבי חייא בר מריא בשם ר' לוי פתח אך הבל בני אדם כזב בני איש כל כזבים והבלים שישראל עושין בעולם הזה כדאי הוא אבינו אברהם לכפר את כולם ומה טעם האדם הגדול בענקים. במאזנים לעלות מתכפרת להם בחדש שמזלו מאזנים ואי זה זה תשרי, תקעו בחדש חדשו מעשיכם. שופר שפרו מעשיכם אמר הקדוש ברוך הוא שפרתם מעשיכם לפני הריני נעשה לכם כשופר הזה מה השופר הזה מכניס בזה ומוציא בזה אף אני עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים ומרחים אתכם והופך לכם מדת הדין למדת הרחמים אימתי בחדש השביעי. דבר אחר בחדש השביעי בחד שהוא משובע במצות שופר בתוכו כפור בתוכו סוכה בתוכו ערבה בתוכו. דבר אחר בחדש השביעי בחדש שהוא משובע בכל. גרנות בתוכו גיתות בתוכו כל מיני מגדים בתוכו. דבר אחר בחדש השביעי רבי ברכיה הוה קרי ליה ירחא דשבועה שבו נשבע הקדוש ברוך הוא לאברהם ויאמר בי נשבעתי נאם ה' מה צורך היה בשבועה אמר רבי ביבואי רבה בשם רבי יוחנן אמר אברהם לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם גלוי וידוע לפניך בשעה שאמרת לי קח נא את בנך שהיה בלבי לומר לך אתמול אמרת לי כי ביצחק יקרא לך זרע ועכשיו אתה אומר לי קח את בנך אלא כשם שהיה בלבי להשיבך וכבשתי את יצרי ולא השבתיך כך בשעה שיהיו בניו של יצחק באין לידי עבירות ומעשים רעים תהא נזכר להם עקדת יצחק אביהם ותתמלא עליהם רחמים ומרחם עליהם והופך להם מדת הדין למדת רחמים ואימתי בחדש השביעי. וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל אמר ר' יודן מלמד שהראה הקדוש ברוך הוא לאברהם אבינו את האיל נטש מחורש זה ונסבך בחודש זה אמר הקדוש ברוך הוא אברהם כך עתידים בניך נאחזין בעונות ונסככים בצרות וסופן להגאל בקרנו של איל שנאמר וה' עליהם יראה ויצא כברק חצו וה' אלקים בשופר יתקע. אמר ר' חנינא מלמד שהראה הקדוש ברוך הוא לאברהם את האיל נטש מחורש זה ונסבך בחודש אחר, א"ל הקדוש ברוך הוא אברהם כך עתידין בניך להיות נאחזין באומות העולם ונסבכין במלכים ונמשכין ממלכות למלכות מבבל למדי וממדי ליון ומיון לאדום וסופן להגאל בקרניו של איל שנאמר וה' אלקים בשופר יתקע כל השביעיים חביביםוכו' (כוב ברמז רע"ו). רבי אבא בריה דרב ביבי כל ימות השנה ישראל עוסקין במלכתן ובראש השנה נוטלין שופרות ותקעין והקדוש ברוך הוא עומד מכסא הדין ויושב על כסא רחמים. רבי יוחנן וריש לקיש הוון מתקשין תנינן יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה אמרי אי דבר תורה במדינה ידחה ואם אינו דבר תורה אף במ