ויקרא - פרק כו - רמז תרע פרשת בחקתי: חשבתי דרכי ואשיבה רגלי על עדותיך אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם בכל יום ויום הייתי מחשב ואומר למקום פלוני אני הולך, לבית דירה פלונית אני הולך, והיו רגלי מביאות אותי לבתי כנסיות ולבתי מדרשות, הדא הוא דכתיב ואשיבה רגלי אל עדותיך, רבי (חנינא) [הונא] בשם ר' אחא אמר חשבתי מתן שכרן של מצות והפסדן של עבירות ואשיבה רגלי אל עדותיך. ר' מנחם חתניה דר' (חנינא) [לעזר בר אבינא] אמר חשבתי מה שכתבת לנו בתורה אם בחקי תלכו ומה כתיב תמן ונתתי שלום בארץ, ואם לא תשמעו לי מה כתיב תמן ויספתי ליסרה אתכם. ר' אבא בריה דרבי חייא בשם רבי (חייא) [יונתן] אמר חשבתי ברכות וחשבתי קללות, חשבתי ברכות מאל"ף ועד תי"ו, וחשבתי קללות מן וי"ו ועד ה"א ולא עוד אלא שהן הפוכות הא כיצד אם זכיתתם אני הופך לכם את הקללות לברכות ואימתי כשתשמרו את תורתי, הדא הוא דכתיב אם בחקותי תלכו. [אמר ר' אלעזר] בנוהג שבעולם מלך בשר ודם גוזר גזרה אם רוצה הוא מקיימה ואם לאו סוף שמקיימה על ידי אחרים, אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן, אם גוזר גזרה הוא מקיימה תחלה (איש אמו ואביו תיראו) [הדא הוא דכתיב מפני שיבה תקום והדרת פני זקן ויראת מאלקיך אני ה'], אני הוא שקיימתי מצות זקן תחלה, דבר אחר אם בחקתי תלכו חוקים שחקקתי בהם את השמים ואת הארץ, שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי, חוקים שחקקתי בהם את השמש ואת הירח שנאמר כה אמר ה' נותן שמש לאור יומם חקות ירח וכוכבים לאור לילה, חוקים שחקקתי בהם את הים שנאמר בשומו לים חקו. חקים שחקקתי בהם את החול שנאמר אשר שמתי חול גבול לים חק עולם, חוקים שחקקתי בהם את התהום שנאמר בחוקו חוג על פני תהום חוק וחוג לגזרה שוה. חוקים שבהן חקוקים על יצר הרע הדא הוא דכתיב הוי החוקקים חקקי און. אמר ר' לוי משל למקום אדרימון שהו משובש בגייסות הושיב בה המלך קוסטרינוס אחר לשמרו, כך אמר הקדוש ברוך הוא התורה אבן ויצר הרע אבן, האבן תשמור את האבן, התורה אבן דכתיב ואתנה לך את לוחות האבן וגו' ויצר הרע אבן שנאמר והסירותי את לך האבן מבשרכם. חוקים שהן מביאין את האדם לחיי העולם הבא, שנאמר והיה הנשאר בציון והנותר בירושלים קדוש יאמר לו כל הכתוב לחיים בירושלים הוא העוסק בתורה שהיא עץ חיים, הסייף והספר ניתנו מכורכין מן השמים, אמר להם [הקדוש ברוך הוא] אם תשמרו מה שכתוב בספר הזה תנצלו מן הסייף הזה, ואם לאו הוא הורג אתכם. והיכן משמעו של דבר שנאמר ויגרש את האדם וישכו מקדם לגן עדן את הכרובים ואת להט החרב המתהפכת לשמור את דרך עץ חיים, דרך זו דרך ארץ, ואחר כך עץ חיים זו תורה. ר' שמעון בן יוחאי אומר הכבר והמקל ניתנו מכורכין מן השמים, אמר להם אם שמרתם את התורה הרי הככר לאכול, ואם לאו הרי המקל ללקות בו, מהיכן משמעו של דבר שנאמר אם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו, ואם תמאנו ומריתם חרב תאכלו וחרבון תאכלו. אמר ר' אחא צריכין ישראל לחרובא עבדון תתובא. אמר ר' עקיבא יאי הוא מסכנותא לברתיה דיעקב כערקא סומקא ברישיה דסוסיא חיורא: ויקרא - פרק כו - רמז תרעא זה שאמר הכתוב אם חרוצים ימיו, כשברא הקדוש ברוך הוא את העולם חרץ ימיו של כל אחד ואחד, שנאמר והיו לאותות ולמעודים, ולמי נתנם לישראל שנאמר מגיד דבריו ליעקב חקיו וגו'. מספר חדשיו אתך חקיו עשית [ולא יעבור] אמר הקדוש ברוך הוא לישראל אם עשיתם חקי אין השטן נוגע בכם, שנאמר מדי עברו יקח אתכם הוי חקיו עשית ולא יעבור. אדם הראשון אלו שמר את התורה ואת הצוה שנתתי לו לא מת, לפיכך כתיב אם בחקתי תלכו אם בחקתי וגו' מלמד שהמקום מתאוה שיהו ישראל עמלים בתורה, וכן הוא אומר לו עמי שומע לי ישראל בדרכי יהלכו כמעט אויביהם אכניע ועל צריהם אשיב ידי. ואומר לוא הקשבת למצותי ויהי כנהר שלומך וצדקתך כגלי הים, ואומר מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי וגו'. אם בחקתי תלכו יכול אלו המצות. כשהוא אומר ואת מצותי תשמרו הרי מצות אמורות, הא שאינו אומר אם בחקתי תלכו אלא שיהו ישראל עמלים בתורה, וכן הוא אומר אם לא תשמעו לי. וכן הוא אומר זכור את יום השבת, הרי שמירת הלב אמורה, הא אינו אומר זכור את יום, אלא להיות שונה בפיך. וכן הוא אומר זכור את אשר הקצפת, יכול בלבך, כשהוא אומר אל תשכח הרי שכחת לב אמרוה, הא אינו אומר זכור להיות שונה בפיך, וכן הוא אומר זכור את אשר עשה ה' אלקיך למרים, יכול בלבך, כשהוא אומר השמר בנגע הצרעת לשמור מאד ולעשות הרי שמירת הלב אמורה הא מה אני מקיים זכור שתהא שונה בפיך. וכן הוא אומר זכור את אשר עשה לך עמלך, יכול בלבבך כשהוא אומר לא תשכח הרי שכיחת לב אמורה הא שאינו אומר זכור אלא להיות שונה בפיך. אמר ר' לוי בוא וראה שלא במדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם. הקדוש ברוך הוא ברך את ישראל בעשרים ושתים אותיות וקללן בשמונה, מואם בחקתי תמאסו עד געלם נפשם, ואלו משה רבינו ברכן בשמונה מוהיה אם שמוע עד לעבדם וקללם בעשרים ושתים מוהיה אם לא תשמע עד ואין קונה. בשלמא לר' מאיר היינו דכתיב אם בחקותי תלכו ואם בחוקתי תמאכו, אלא לרבי חנינא בן גמליאל למה לי, איצטריך סלקא דעתך אמינא אם בחקתי תלכו ברכה, ואם בחקתי תמאסו לא ברכה ולא קללה קמ"ל. אם בחקתי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם, הלמד לעשות ולא הלמד שלא לעשות. שהלמד שלא לעשות נוח לו שלא נברא. אמר ר' חמא בר חנינא אם שמרתם [את התורה] הרי אני מעלה עליכם כאלו אתם עושים אותם כדכתיב ועשיתם אותם. אר רבי חנינא בר פפא [א"ל] אם שמרתם את התורה מעלה אני עליכם כאלו אתם עושים עצמכם הדא הוא דכתיב ועשיתם אתם. אמר ר' יוחנן הלמד שלא לעשות נוח לו אלו נהפכה שליתו על פניו ולא יצא לעולם, אמר ר' אחא הלמד ע"מ לעשות זוכה לרוח הקדש, מה טעם לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה וגו' כי אז תצליח את דרכיך ואז תשכיל ואין תשכיל אלא רוח הקדש, כמה דאת אמר משכל לאיתן האזרחי: ונתתי גשמיכם בעתם. שלשה נתנו מתנה לעילם התורה והמאורות [והגשמים]. ונתתי גשמיכם בעתם לא שכורה ולא צמאה אלא בינונית. שכשהגשמים הללו מרובים מטשטשין את הארץ ואינה עושה פירות. ונתתי אני ולא על ידי מלאך ולא ע"י שליח, גשמיכם ולא גשמי כל הארצות, וכן הוא אומר הנותן מטר על פני ארץ ושולח מים וגו'. ונתתי גשמיכם בעתם ברביעיות, או אינו אלא בערבי שבתות אינו אלא סימן קללה הו מה אני מקיים ונתתי גשמיכם בעתם (בלילות) [בלילי רביעיות]. מעשה בימי הורדוס שהיו הגשמים יורדין בלילות, בשחרית נשבה הרוח וזרחה החמה ונתנגבה הארץ והפועלין יוצאין ועושין מלאכתן ויודעין שמעשיהם לשם שמים. ונתתי גשמיכם בעתם, בלילי שבתות. אמרו מעשה בימי שמעון בן שטח היו גשמים יורדין מלילי שבת ללילי שבת עד שנעשו חטין בכליות ושעורים כגרעיני זיתים ועדשים כדינרי זהב וצררו מהם חכמים והניחו דוגמא לדורות להודיע כמה חטא גורם, וכן הוא אמר עונותיכם הטו אלה וחטאתיכם מנעו הטוב מכם. ונתתי גשמיכם בעתם, ולא גשמי כל שאר ארצות הא מה אני מקיים ונברכו בך כל משפחות האדמה, שיהו פירות מרובים בארץ ישראל ורעב בכל הארצות, ויהיו באים (ונוטלין) [ולוקחין] מכם ומעשירין אתכם בכספים, כענין שנאמר וילקט יוסף את כל הכסף הנמצא בארץ מצרים ובארץ כנען, ואומר וכימיך דבאך שיהו כל הארצות דובאים כסף ומביאות לארץ ישראל: ויקרא - פרק כו - רמז תרעב ונתנה הארץ יבולה לא כדרך שעושה עכשיו אלא כדרך שעשתה בימי אדם הראשון. ומנן אתה אומר שהארץ עתידה להיות נזרעת ועושה פירות בת יומה תלמוד לומר זכר עשה לנפלאותיו. ואומר תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע מלמד שבו ביום שנזרעת בו ביום עושה פירות. ועץ השדה יתן פריו לא כדרך שעושה עכשיו אלא כדרך שעשתה בימי אדם הראשון. ומנין אתה אומר יהא אילן ניטע ועושה פירות בן יומו, תלמוד לומר זכר עשה לנפלאותיו, ואומר עץ פרי עושה פרי למינו מלמד שבו ביום שניטע בו ביום עשה פירות. ומנין שאף העץ עתיד (להיות) מאכל. תלמוד לומר עץ פרי, אם ללמד שעושה פריות הרי כבר נאמר עושה פרי, אם כן למה נאמר עם פרי, אלא מה פרי מאכל, אף העך עתיד להיות מאכל, ומנין שאף אילני סדק עתידין להיות להוציא פירות, תלמוד לומר ועץ השדה יתן פריו. והשיד לכם דיש את בציר שתהיו עסורים בדיש עד שתגיע בציר. ובציר ישיג את זרע שתהיו עסוקים בבציר עד שתגיע זרע. ואכלתם לחמכם לשובע אין צריך לומר שיהא אדם אוכל הרבה ושבע, אלא אוכל קימעא ומתברך (עליו) [במעיו] כמה שנאמר להלן וברך את לחמך ואת מימיך. וישבתם לבטח בארצכם, בארצכם אתם יושבים לבטח ואי אתם יושבים לבטח בחוצה לאר. שמא תאמרו הרי מאכל הרי משתה אם אין שלום אין (כאן) כלום, תלמוד לומר ונתתי שלום בארץ, מלמד שהשלום שקול כנגד הכל. וכן הוא אומר עושה שלום במרומיו. ואומר עושה שלום ובורא את הכל מגיד שהשלום שקול כנגד הכל. ושכבתם ואין מחריד לא יראין מכל אדם. והשבתי היה רעה רבי יהודה אומר מעבירם מן העולם רבי שמעון אומר משביתם שלא תזיק. אמר ר' שמעו אימתי הוא שבחו של הקדוש ברוך הוא. כשאין מזיקין או כשיש מזיקין ואין מזיקים הוי אומר כשיש מזיקין ואין מזיקים. וכן הוא אומר מזמור שיר ליום השבת למשבית מזיקין מן העולם שלא יזיקו. וכן הוא אמר וגר זאב עם בכש יגמר עם גדי ירבץ ועגל וכפיר ומריא יחדו ונער קטן נוהג בם ופרה ודוב תרעינה יחדו ירבצו ילדיהן ואריה כבקר יאכל תבן ושעשע יונק על חור פתן ועל מאורת צפעוני גמול ידו הדה, מלמד שיהא תינוק מישראל מושיט אצבעו לתוך עיניו של צפעוני ומוציא מרה מתוך פיו. ואומר גמול ידו הדה זו היה ההורגת את הבריות. וחרב לא תעבור בארצכם אין צריך לומר לבואין למלחמה, אלא שלא יהו עוברין ושבין ממדינה למדינה כדרך שעברו בימי יאשיהו: ורדפתם את אויביכם ונפלו. שיהו נופלים איש בחרב רעה. ורדפו מכם חמשה מאה. מכם מן החלשים שבכם ולא מן הגבורים שבכם. ומאה מכם רבבה רדופו, וכי כך הוא החשבון. והלא אין ראוי לומר אלא מאה מכם שני אלפים ירדופ. אלא אין דומין המועטין העושים את התורה למרובין העושין. ונפלו אויביכים לפניכם לחרב שיהו נופלין שלא כדרך הארץ. ופניתי אליכם, משל למה הדבר דומה לבעל הבית ששכר פועלים, והיה שם פועל אחד שעשה עמו מלאכה שלש שנים ובאו פועלים ליטול שכרן ובא פועל ההוא עמהן, ובעל הבית אומר לפועל בני, הללו עשו עמי מועט אתן להם שכר מועט אבל אתה חשבונות הרבה יש לי לחשוב עמך. כך ישראל מבקשין שכרן בעולם הזה מלפני הקמום, והאומות מבקשין שכרן מלפני המקום. והמקום אומר להם לישראל בני אפנה לכם הללו עושין עמי מועט אני אתן להם שכר מועט בעולם הזה שמועט. אבל אתם חשבונות הרבה יש לי לחשב עמכם. ופניתי אליכם בטובה. והפריתי אתכם בפריה ורביה. והרביתי אתכם בקומה זקופה. והקימותי את בריתי אתכם אל כברית הראשונה שהפרתם אותה, [ושנאמר אשר המה הפרו את בריתי ואנכי בעלתי בם נאם ה', אלא ברית חדשה שלא תופר מעתה שנאמר] הנה ימים באים נאם ה' וכרתי את בית ישראל ואת בית יהודה ברית חדשה: ואכלתם ישן נושן מלמד שכל המתיישן יפה מחברו. נושן אין לי אלא יין שדרכו להיות כך. מנין לרבות כל דבר המיושןתלמוד לומר ישן נושן. וישן מפני חדש תוציאו שיהו אוצרות מלאין ישן וגרנות מלאין חדש. ואתם תהיו מקפידים היאך נוציא ישן לפני חדש. ונתתי משכני בתוככם זה בית המקדש. ולא תגעל נפשי אתכם משאגאל אתכם עוד איני מואס בכם (כתוב בסוף פרשת נח): והתהלכתי בתוככם משלו משל למה הדבר דומה למלך שבא אצל אריסו והיה האריס ההוא מיטמר מלפני. הריני כיוצא בך. כך עתיד המקום לטייל בין הצדיקים וצדיקים מזדעזעין מלפניו והמקום אומר להם לצדיקים מה לכם שאתם מזדעזעים מלפני הריני כיוצא בכם. [אי] לפי שאני כיוצא בכם יכול לא תהא מוראי עליכם, תלמוד לומר והייתי לכם לאלקים ואתם תהיו לי לעם, אם אין אתם מאמינים לי בדברים הללו אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים אני הוא שעשיתי לכם נסים במצרים, עתיד אני לעשות לכם את כל (המעשים) [הנסים] האלו. מהיות להם עבדים מה תלמוד לומר. לפי שנאמר להלן מבית בדים יכול עבדים לעבדים היו, תלמוד לומר מהיות להם עבדים. עבדים למלכים היו ולא עבדים לעבדים: ואשבור מוטות עלכם. משלו משל למה הדבר דומה לבעל הבית שהיתה לו פרה חורשת והשאילה לאחר להיות חורש בה והיה לו לאיש ההוא עשרה בנים זה בא וחרש וישב לו וזה בא וחרש וחרש וישב לו והיתה המענה ארוכה ורבצה לה אותה פרה. נכנסו כל הפרות ואותה פרה לא נכנסה, וכשראה בעל הבית שלא נכנסה פרתו לא הספיק דעתו לקבל פיוס. מיד קפץ ושבר את העול ופסר את הסמלונין. כך היו ישראל בעולם הזה שלטון אחר בא ומשעבד והולך לו בא שלטון אחר ומשעבד והולך לו. כשמגיע הקץ אין הקדוש ברוך הוא אומר להם לאומות העולם כך עשיתם לבני. אלא מיד משבר את העול ומקצץ את הסמלונין שנאמר ואשבור מוטות עלכם. וכן הוא אומר ה' צדיק קצץ עבות רשעים. ואולך אתכם קוממיות ר' (יהודה) [שמעון] אומר מאתים אמה, רבי (שמעון) [יהודה] אומר מאה אמה כאדם הראשון. אין לי אלא אנשים. נשים מנין תלמוד לומר בנותינו כזויות מחוטבות תבנית היכל, וכמה הוא [תבנית] היכל מאה אמה. דבר חר קוממיות בקומה זקופה שלא יהיו יראין מכל אדם: ואם לא תשמעו לי (כתוב ברמז תת"צ): ואם לא תשמעו לי למדרש חכמים. או יכול למה שכתוב בתורה. כשהוא אומר ולא תעשו את כל המצות האלה. הרי מה שכתוב בתורה אמור. הא מה אני מקיים ואם לא תשמעו לי, למדרש חכמים: ויקרא - פרק כו - רמז תרעג ואם לא תשמעו לי מה תלמוד לומר לי. זה שיודע את רבינו ומתכוין למרוד בו. וכן הוא אומר כנמרוד גבור ציד [לפני ה'] שאין תלמוד לומר לפני ה'. אלא שהיה יודע את רבונו ומתכוין למרוד בו. וכן הוא אומר ואנשי סדום רעים וחטאים [לה' מאד] שאין תלמוד לומר לה' מאד. אלא שהיו יודעין את רבונן ומתכוונין למרוד בו. ולא תעשו יש לך אדם שאינו למד אבל עושה, תלמוד לומר ולא תעשו. הא כל שאינו למד אף אינו עושה. או יש לך אדם שאינו למד ואינו עשוה, אבל אין מואס באחרים, תלמוד לומר ואם ואם בחקותי תמאסו. הא כל אדם שאינו למד ואינו עושה לסוף שמואס באחרים. אבל אין שונא את החכמים. תלמוד לומר ואם אם משפטי תגעל נפשכם. הא כל אדם שאינו מד ואינו עושה ומואס באחרים לסוף ששונא את חכמים. או יש לך אדם שאינו מד ואינו עושה ומואס באחרים ושונא את חכמים, לסוף שאין מניח את אחרים לעשות. או יש לך אדם שאינו למד ואינו עושה ומואס באחרים. ושונא את חכמים. ואין מניח את אחרים לעשות. אבל מודה במצות שנתנו מהם סיני. תלמוד לומר את כל מצותי. הא כל שאינו למד ואינו עושה ומואס באחרם ושונא את חכמים ואין מניח את אחרים לעשות. לוסף שאינו מודה במצות שנתנו מהר סיני. או יש לך אדם שיש בו כל המדות הללו. אבל אינו כופר בעיקר תלמוד לומר להפרכם את בריתי. הא כל אדם שיש בו כל המדות הללו לסוף שכופר בעיקר. אף [אני] איני מדבר אלא באף. אני שבניתי אני אהרוס. ושנטעתי אני אתוש. וכן הוא אומר הנה (את) אשר בניתי אני הורס ואת אשר נטעתי אני נותש. אעשה זאת זו קשה לכם יותר מן הכל שמי הגדול הוא לכם בעל חוב. לכם מידכם הן הדברים ואין הרעה יוצאה מלפני לעולם. וכן הוא אומר מפי עליון לא תצא הרעות והטוב. והפקדתי עליכם שיהו המכות פוקדות אתכם מזו לזו עד שהראשונה פקודה אצלכם אביא אחרת ויסמוך לה. בהלה זו המכה המבהלת את בני אדם ואי זו זו מכת מותן. רבי אליעזר בר יהודה אומר בעון חלה אין ברכה (בממונם) [במכונס] ומארה משתלחת בשערים וזורעים ואחרים אוכלין אותו שנאמר והפקדתי עליכם בהלה אל תקרי בהלה אלא בחלה וכתיב וזרעתם לריק זרעכם. ואם נותנין מתברכין, שנאמר ראשית עריסותיכם תתנו לכהן להניח ברכה אל ביתך. את השחפת יש לך אדם שחולה ומוטל במטה אבל בשרו שמור עליו. תלמוד לומר את השחפת לסוף שבשרו נשחף. או עתים שבשרו נשחף אבל נוח לו ואינו מקדיח. תלמוד לומר ואת הקדחת. או עתים שמקדיח אבל סבור על עצמו שיהיה. תלמוד לומר מכלות עיני. או הוא אין סבור על עצמו שיהיה. תלמוד לומר מכלות עינים. או הוא אין סבור על עצמו שיחיה אבל חרים סבורים עליו שיחיה, תלמוד לומר ומדיבות נפש: וזרעתם לריק זרעכם ואכלוהו אויביכם. אם זורעין שנה [ראשונה] ואינו מצמיח. לשנה אחרת כשהוא מצמיח באין אויבים ואוכלים אותו. ד"א וזרעתם לריק זרעכם כנגד בנים ובנות הכתוב מדבר בנים ובנות שיהו לכם חטא מאבדן. וכן הוא אומר אשר טפחתי ורביתי אויבי כלם. ונתתי פני בכם כשם שנאמר בטובה ופניתי אליכם. כך נאמר ברעה ונתתי פני בכם. משל למה הדבר דומה למלך שאמר לעבדיו פונה אני מכל עסקי ועוסק אני בכם לרעה. ונגפתם לפני אויביכם שיהא המות הורג בכם מבפנים ובעל דבבא מקיף אתכם מבחוץ: ורדו בכם שונאיכם שאעמיד עליכם מכם ובכם. שבזמן שאומות העולם עומדין על ישראל אין (נוטלין) [מבקשים] אלא בגלוי. כענין שנאמר והיה אם זרע ישראל ועלה מדין ועמלק ובני קדם ועלו עליו ויחנו עליהם וישחיתו את יבול הארץ עד בואך עזה ולא ישאירו מחיה בישראל ושה ושור וחמור, בזמן שעומדין עליהן מישראל אין מחפשין אלא אחר מטמוניות. כענין שנאמר ואשר אכלו שאר עמי ועורם מעליהם הפשיטו וגו' לכך נאמר ורדו בכם שונאיכם שאעמיד עליכם מכם ובכם. ונסתם מפני אימה. ואין רודף אתכם מבלי כח: ואם עד אלה לא תשמעו לי. ר' אליעזר אומר לעולם אין המקום מביא פורענות על ישראל עד שמעיד בהם תחלה שנאמר ואם עד אלה לא תשמעו לי. ר' אליעזר אומר לעולם אין המקום מביא פורענות על ישראל עד שמעיד בהם תחלה שנאמר ואם עד אלה לא תשמעו לי. ר' יהושע אומר שמא יאמרו ישראל כלו כל המכות ואין עוד לו אחרות להביא, תלמוד לומר ואם עד אלה עוד יש לי אחרות מאלה וכאלה להביא. ויספתי ליסרה אתכם שבע על חטאתיכם אתם עברתם לפני שבע עבירות בואו וקבלו לכם שבע פורעניות. ושברתי את גאון עוזכם זה בית המקדש כענין שנמר הנני מחלל את מקדש גאון עוזכם. רבי עקיבא אומר ושברתי את גאון עוזכם אלו גבורים שהיו בהן בישראל כגון יואב בן צרויה וחבירו. אחרים אומרים ושברתי את גאון עוזכרם אלו הגאים שהן גאונם של ישראל, כגון פפוס בן יהודה ולוליינוס ואלכסנדרי וחבריו: ויקרא - פרק כו - רמז תרעד ושברתי את גאון עוזכם אלו ראשי (ה) בולאות שביהודה. ונתתי את שמיכם כברזל ואת ארצכם כנחושה זו קשה מן האחרונה, שבאחרונה הוא אומר והיו שמיך אשר על ראשך נחשת שיהו שמים מזיעין כדרך שהנחשת מזיעה, והארץ אשר תחתיך ברזל שלא תהא הארץ מזיעה כדרך שאן הברזל מזיעה ותהא משמרת פירותיה, וכאן הוא אומר ונתתי את שמיכם כברזל שלא יהו שמים מזיעין כדרך שאין הברזל מזיע, ואת ארצכם כנחושה שתהא הארץ מזיעה כדרך שהנחשת מזיעה ותהא מאבדת פירותיה: ותם לריך כחכם הרי אדם שלא עמל ולא חרש ולא זרע ולא נכש ולא עדר ובשעת הקציר בא שדפון וירקון ולקתו ואין בכך כלום. אבל אדם שעמל וזרע וחרש וזבל ודייר נכש וכסח ובשעת הקציר בא שדפון וירקון ולקתו ששניו של זה קהות. לכך נאמר ותם לריק כחכם. ד"א ותם לריק כחכם. רבי אומר זה הכרם ויש אומרים זה הפשתן. ד"א ותם לריק כחכם יש בני אדם שמשיא את בתו ופסק לה ממון הרבה ואל הספיקו שבעת ימי המשתה לצאת עד שמתה בתו נמצא (הורג) [קובר] את בתו ומאבד את ממונו. ולא תתן ארצכם את יבולה אף לא מה שאתה מוביל לה. ועץ הארץ לא יתן פריו שלא יהא העץ חונט את פירותיו בשעה שמפריח אלא יהא מלקה פירותיו. ואם תלכו עמי קרי ולא תאבו לשמוע לי, אתם עשיתם את דיני עראי בעולם, אף אני אעשה אתכם עראי בעולם, ויספתי עליכם מכה שבע כחטאתיכם, אתם עברתם לפני שבע עבירות בואו קבלו שבע פורעניות: ויקרא - פרק כו - רמז תרעה והשלחתי בכם את חית השדה. אין לי אלא חית השדה משכלת. חיה שאינה משכלת מנין, תלמוד לומר ושן בהמות אשלח בם. יכול נושכין ואין ממיתין. תלמוד לומר עם חמת זוחלי עפר, מה אלו נושכין וממיתין, אף אלו נושכין וממיתין, וכבר היו שנים בארץ ישרלא שור נושך וממית, חמור נושך וממית, ערוד נושך וממית. ושכלה אתכם אלו הקטנים. והכריתה את בהמתכם (מבפנים) [מבחוץ], והמעיטה אתכם (מבחוץ) [מבפנים]. ונשמו דרכיכם לרבות (ז) דרך דרכי דרכיכם, לרבות שבילים גדולים ושבילים קטנים. בעון שבועת שוא ושבועת שקר וחלול השם וחלול שבתות היה רעה באה ובהמה כלה מן השדה ובני אדם מתמעטין והדרכים משתוממין שנאמר ואם באלה אל תקרי באלה אלא באלה, וכתיב והשלחתי בכם את חית השדה ושכלה, וכתיב בשבועת שקר ולא תשבעו בשמי לשקר וחללת, ובחלול השם כתיב ולא תחללו את שם קדשי, ובחלול שבת כתיב מחלליה מות יומת, ילפינן חלול חלול משבועת שקר. והבאתי עליכם חרב נוקמת נקם ברית, נקם [בברית] ונקם [שאינו] בברית, ואיזהו נקם שלא בברית זה סימוי שסימו את צדקיהו. ונאספתם אל עריכם מפני המצודה. ושלחתי דבר בתוככם שיהא המות [הורג] מבפנים ובעל דבבא מקיף אתכם מבחוץ: ונתתם ביד אויב, הלכה אין מלינין את המת בירושלים, וכשאתם מוציאין אותו לקברו, יהו קרוביו נתנין ביד אויב. בעון ענוי הדין ועוות הדין וקלקול הדין ובעון בטול תורה חרב וביזה ושבי ודבר בא, ובני אדם אוכלין ואינן שבעין, ואוכלין לחמם במשקל שנאמר והבאתי עלכם חרב, וכתיב בשברי לכם מטה לחם, ואין ברית אלא תורה דכתיב אם לא בריתי יומם ולילה וגו' וכתיב יען וביען במשפטי מאסו: לפי שנאמר נקם ינקם נקימה זו איני יודע מה היא, כשהוא אומר והבאתי עליכם חרב (כתוב ברמז של"ה): בשברי לכם מטה לחם לרבות (ח) כל סועדי לחם ואפו עשר נשים לחמכם בתנור מבלי עצים. והשיבו לחמכם במשקל שתהא פת נפולת והן שוקלות אותה מתוך התנור. רבי יוסי בן דורמסקית אומר משקל מה תלמוד לומר, מנין אתה אומר היה לאדם איסר או פרוטה, היה יושב ומשקלו ואומר מה אטול בו פת איני שבע, אלך ואטול בו תמריס, שמא אני אוכל ואשבע, אעפ"כ אוכל ואינו שבע, תלמוד לומר ואכלתם ולא תשבעו. דבר אחר ואכלתם ולא תשבעו זה רעב של מהומה. ואכלתם בשר בניכם ובשר בנותיכם, אמרו כשמת דואג בן יוסף הניח בן קטן לאמו והיתה אמו מודדתו בטפחים [בכל שנה] ונותנת משקלו זהב לשמים בכל שנה ושנה, ושהקיפתה מצודת ירושלים טבחתו בידה ואכלותו, והיה ירמיה מקונן עליה לפני המקום אם תאכלנה נשים פריס עוללי טפוחים, השיבתו מצודת ירושלים טבחתו בידה ואכלתו, והיה ירמיה מקונן עליה לפני המקום אם תאכלנה נשים פרים עוללי טפוחים, השיבתו רוח הקודש אם יהרג במקדש ה' כהן ויביא זה זכריה בן יהוידע. דבר אחר ואכלתם בשר בנים ובנות, בנים ובנות שיאכלו בשר אבותם מנין, תלמוד לומר תאכלו, וכן הוא אומר אבות יאכלו בנים בתוכך ובנים יאכלו אבותם. והשמדתי את במותיכם כמשמעו. והכרתי את המניכם אלו הנחשים והקסמים [שבישראל]. ונתתי את פגריכם על פגרי גלוליכם, וכי מה הפגרים עושים אצל הגלולים, אלא כשהיה אליה (שוחה) [מחזור] על תפוחי רעב, מצא אדם אחד שתפוח ומוטל ברעב, א"ל מאיזו משפחה אתה, א"ל ממשפחה פלונית [וכמה הייתם א"ל שלשת אלפים], וכמה נשתיירו מכם א"ל אני, א"ל [רצונך] לומר דבר אחד והחיה א"ל אמור שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד ותחיה, צווח עליו ואמר הם כי לא להזכיר בשם ה' אלקינו ה' אחד ותחיה, צווח עליו ואמר הם כי לא להזכיר בשם ה', לא למדנו אבא כך, מה היה עושה נוטל את יראתו ונותנה על לבו מחבקה ומנשקה עד שנבקע [כרסו] ונפל הוא מיראתו לארץ, לכך נאמר ונתתי את פגריכם על פגרי גלוליכם. אמר רב יהודה אמר רב יודעין היו ישראל שאין ממש בע"א ולא עבדו לאלילים אלא להתיר עריות בפרהסיא וכו'. ת"ש ונתתי את פגריכם על פגרי גלוליכם. אמרו אליהו ז"ל היה מחזר על תפוחי רעב שבירושלים וכו' בתר דאביקו ביה וכו'. וגעלה נפשי אתכם זו גאולה ויש אומרים זו סלוק שכינה: ונתתי את עריכם [חרבה. עיר ערי עריכם] לרבות את הכרכין ואת המחוזות. והשמותי את מקדשיכם לרבות את בתי כנסיות ובתי מדרשות. ולא אריח בריח ניחוחכם כמשמעו, והשמותי אני את הארץ זו מדת נחת רוח שאמר והשמותי אני את הארץ, ושממו עליה אויביכם היושבים בה שמא יאמרו ישראל הואיל וגלינו ממנה אויבים הבאים אחרינו ימצאו עליה נחת רוח, תלמוד לומר ושממו עליה אויביכם היושבים בה זו אויבים הבאים אחריכם לא ימצאו עליה נחת רוח: ואתכם אזרה בגוים. זו מדה קשה לישראל שאמר ואתכם אזרה בגוים, שבזמן שבני המדינה גולין ויושבין במקום אחד רואים זה את זה ומתנחמין, וכאן הוא אומר ואתכם אזרה בגוים שאפזר אתכם בין אומות העולם ואין אחד מכם קרוב אצל חברו כענין שנאמר והפיצותים בגוים וזריתים בארצות, ואומר ואזרם במזרה בשערי הארץ. כאדם שזורה את השעורים במזרה ואין אחת מהם נוגע בחברתה, כך אין אחד מכם קרוב לחברו אחריכם חרב חרב הנשלחת אחריכם לא במהרה חוזרת כאדם שמריק את המים ואין סופן לחזור. והיתה ארצכם שממה ועריכם יהיו חרבה זו מדה קשה לישראל, שבזמן שבעל הבית גולה מביבתו ומעירו וסופו לחזור כאלו אין ביתו וכרמו חרב, וכאן הוא אומר והיתה ארצכם שממה ועריכם יהיו חרבה כאלו אין סופו לחזור: אז תרצה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה ואתם בארץ אויביכם, אני אמרתי לכם שתהיו זורעים שש ומשמיטין אחת בשביל שתדעו שהארץ שלי היא ואתם לא עשיתם כן, עמדו וגלו ממנה והיא תשמיט מאליה עד שתרצה לפני כל שמיטין שהיא חייבת לי, לכך נאמר אז תרצה הארץ את שתותיה. והנשארים בכם והבאתי מורך בלבבם אנו אומר מורך בלבבכם אלא מורך בלבבם זו אימה ופחד דאגה ויראה. ורדף אותם קול עלה נדף, אמר ר' יהושע בן (יהודה) [קרחה] פעם אחת היינו יושבים תחת האילן ונשבה הרוח והטיחו עלים זה בזה ועמדנו ורצנו ואמרנו אוי לנו הגיעונו פרשים, לאחר שעה נפנינו לאחורינו וראינו שאין אדם שם. וישבנו ובכינו ואמרנו אוי לנו נתקיים עלינו מקרא שכתוב בתורה ורדף אותם קול עלה נדף, ונסו מנוסת חרב מפני אימה. ונפלו ואין רודף מבלי כח, וכשלו איש באחיו. אנו אומר איש באחיו אלא איש בעון אחיו מלמד שכל ישראל ערבין זה בזה. ולא תהיה לכם תקומה לפני אויביכם זו שעה שנלכדה בה ירושלים. ובדתם בגוים רבי עקיבא אומר אלו עשרת השבטים שגלו למדי, אחרים אומרים ואבדתם בגוים אין אבדן אלא גולה, יכול אבדן ממש, כשהוא אומר אכלה אתכם ארץ אויביכם הרי אבדן ממש אמור, הא מה אני מקיים ואבדתם בגוים אין אבדן אלא גולה. אמר רב מסתפינא מהאי קרא ואבדתם בגוים. מתקיף לה רב פפא דילמא כאבדה המתבקשת דכתיב תעיתי כשה אובד בקש עבדך, אלא מסיפיה דקרא ואכלה אתכם ארץ אויביכם. ודילמא כאכלת קשואין ודלועין: ואף בעונות אבותםאתם ימקו (כתוב ברמז ר"צ): והתודו את עונם ואת עון אבותם במעלם אשר מעלו ביץ שכיון שנהפך לבם לתשובה ומתודין על עונותיהן מיד מרחמין עליהן, שכך נמר והתודו את עונם ואת עון אבותם במעלם אשר מעלו בי ואף אשר הלכו עמי בקרי אף אני אלך עמם בקרית על שעשו את דיני עראי בעולם, אף אני עושה אותם עראי בעולם. והבאתי אותם בארץ אויביהם זו מדה טובה לישראל שמא יאמרו ישראל הואיל וגלינו לבין האומות נעשה כמעשיהם, אני איני מניחן, על כרחן שלא בטובתן מעמיד אני נביאים עליהן ומחזירין אותן תחת כנפי כענין שנאמר והעולה על רוחכם היו לא תהיה אשר אתם אומרים נהיה כגוים כמשפחות הארצות לשרת עץ ואבן חי אני נאם אדני ה, אם לא בד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם על כרחכם שלא בטובתכם ממליך אני מלכותי עליכם: או אז יכנע לבבם הערל ואז ירצו את עונם כיון שנכנע לבם לתשובה ומתודים על עונותיהם מיד מרחמין עליהם, לכך נאמר או אז. רבי נחמיה אומר חביבין יסורין שכשם שהקרבנות מרצין כך יסורין מרצין, בקרבנות הוא אומר ונרצה לו לכפר עליו, ביסורין הוא אומר והם ירצו את עונם, ועוד שיסורין מרצין יותר מהקרבנות, שהקרבנות בממון ויסורין בגוף, וכן הוא אומר עור בעד עור וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו: והתודו את עונם ואת עון אבותם במעלם אשר מעלו בי. שכיון שנהפך לבם לתשובה ומתודתין על עונותיהן מיד מרחמין עליהן, שכך נאמר והתודו את עונם ואת עון אבותם במעלם אשר מעלו בי ואף אשר הלכו עמי בקרי אף אני אלך עמם בקרי, על שעשו את דיני עראי בעולם, אף אני עושה אותם עראי בעולם. והבאתי אותם בארץ אויביהם זו מדה טובה לישראל שמא יאמרו ישראל הואיל וגלינו לבין האומות נעשה כמעשיהם, אני איני מניחן, על כרחן שלא בטובתן מעמיד אני נביאים עליהן ומחזירין אותן תחת כנפי כענין שנאמר והעולה על רוחכם היו לא תהיה אשר אתם אומרים נהיה כגוים כמשפחות הארצות לשרת עץ ואבן חי אני נאם אדני ה' אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם, על עונותיהם מיד מרחמין עליהם, לכך נאמר או אז. רבי נחמיה אומר חביבין יסורין שכשם שהקרבנות מרצין כך יסורין מרצין, בקרבנות הוא אומר ונרצה לו לכפר עליו, ביסורין הוא אומר והם ירצו את עונם, ועוד שיסורין מרצין יותר מהקרבנות, שהקרבנות בממון ויסורין בגוף, וכן הוא אומר עור בעד עור וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו: וזכרתי את בריתי יעקוב ואף את בריתי יצחק, למה מנה הכתוב את האבות אחורנית, [אלא] אף על פי שאין מעשה אברהם כדאי, מעשה יצחק כדאי, אין מעשה יצחק כדאי, מעשה יעקב כדאי, כדאי מעשה אחד מהם שיתלה העולם בגינו. ולמה נאמר באברהם וביעקב זכירה וביצחק לא נאמר זכירה, אלא רואין כאלו אפרו של יצחק צבור ע"ג המזבח. ולמה נאמר באברהם וביצחק אף וביעקב לא נמר אף, מפני שמטתו של יעקב היתה שלמה. אין לי אלא אבות אמהות מנין, תלמוד לומר את את אתים אלו אמהות שנאמר שמה קברו את אברהם וגו'. מנין שהברית רכותה (י) לארץ, תלמוד לומר והארץ אזכור. ולמה מזכיר זכות אבות ומזכיר זכות הארץ עמהן, מר רבי שמעון בן לקיש משל למלך שהיו לו שלשה בנים ושפחה אחת מגדלתן, כיון שהמלך שואל בשלום בניו, הוא אומר שאלו לי שלום המגדלת, כך הקדוש ברוך הוא מזכיר זכות אבות ומזכיר זכות הארץ עמהן [הדא הוא דכתיב] וזכרתי את בריתי יעקוב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור. והארץ אזכור: כתיב יד ליד לא ינקה רע וזרע צדיקים נמלט אמר רבי פנחס העושה מצוה בעולם הזה והוא מבקש ליטול שכרו מיד ליד לא ינקה רע רשע הוא ואינו מניח לבניו כלום כאינש דאמר הא סקא והא סלעא והא סאתא קום אכול לך. כך אלו בקשו אבות הראשונים שכר על מצות קלות שעשו בעולם הזה, מהיכן היתה זכות עומדת לבניהם אחריהם, הדא הוא דכתיב וזכרתי את בריתי יעקוב וגו': והארץ תעזב מהם ותרץ את שבתותיה. אמרתי להן לישראל שיהיו זורעין שש ומשמיטין לי אחת בשביל שידעו שהארץ שלי היא והם לא עשו (אלא) [כן] יעמדו ויגלו ממנה והיא תשמיט מאליה עד שתרצה לפני כל שמיטין שהיא חייבת לי, לכך נאמר והארץ תעזב מהם: יען וביען. וכי ראש בראש נפרעתי מישראל, נאמר יען וביען. יען במשפטי מאסו אלו הדינין. ואת חקותי געלה נפשם אלו מדרשות. זאת זו עונה של מלכי האמורי. לא מסתים ולא געלתים לכלותם, וכי מה נשתייר להם לישראל שלא [נגעלו ושלא] נמאסו, והלא כל מתנות טובות שניתנו להם ניטלו מהם, מה נשתייר להם זה ספר תורה שאם לא היה קיים לישראל לא היו משונים מאומות העולם כלום. דבר אחר לא מאסתים בימי כשדים שהעמדתי להם דניאל חנניא מישאל ועזריה, ולא געלתים בימי (מדי) [המן] שהעמדתי להם מרדכי ואסתר, לכלותם בימי יונים שהעמדתי להם שמעון הצדיק. להפר בריתי אתם במי רומיים שהעמדתי להם רבי וחכמי הדורות. כי אני ה' אלקיכם לעתיד לבוא שאין כל אומה ולשון יכולה לשלוט בהם. מנין שהברית כרותה לשבטים, תלמוד לומר וזכרתי להם ברית ראשונים. אלה החוקים אלו המדרשות, והמשפטים אלו הדינין. והתורות מלמד ששתי תורות ניתנו להן לישראל אחת בפה ואחת בכתב. אמר ר' עקיבא וכי שתי תורות בלבד ניתנו להן והלא תורות הרבה ניתנו להן, שנאמר זאת תורת העולה, וזאת תורת המנחה, וזאת תורת החטאת, וזאת תורת האשם, זאת תורת זבח השלמים, זאת התורה אדם כי ימות באהל, מלמד שתורות הרבה ניתנו להן לישראל. אשר נתן ה' בינו ובין בני ישראל בהר סיני ביד משה, מלמד שנתנה תורה הלכותיה ודקדוקיה ופירושיה על ידי משה מסיני: ויקרא - פרק כז - המשך רמז תרעה תנו רבנן בני ישראל מעריכין ואין הנכרים מעריכין. יכול לא יהו נערכין, תלמוד לומר איש דברי ר' מאיר. אמר ר' מאיר וכי מאחר שמקרא אחד מרבה ומקרא אחד ממעט מפני מה אני אומר נערך ואל מעריך, מפני שרבה הכתוב בנערכין יותר ממעריכין שהרי חרש שוטה וקטן נערכין ולא מעריכין. ר' יהודה אומר בני ישראל נערכין ואין הנכרים נערכין. יכול לא יהו מעריכין תלמוד לומר איש. אמר ר' יהודה וכי מאחר שמקרא אחד מרבה ומקרא אחד ממעט מפנימה אני אומרהנכרי מעריך ואל נערך, מפני שרבה הכתוב במעריכין יותר מנערכין, שהרי טומטום ואנדרוגינוס מעריכין אבל לא נערכין. אמר רבא הילכתא כר"מ מסתברא דכתיב לא לכם ולנו לבנות בית לאלקינו. טעמא דר"מ לא מסתבר דקא מייתי ליה מחרש שוטה וקטן דלאו בני דעה נינהו. טעמא דרבי יהודה מסתבר דקא מייתי ליה מטומטום ואנדרוגינוס דאף על גב דבני דעה נינהו מעטינהו רחמנא. הילכתא לא מסתברא דכתיב לא לכם ולנו לבנות וגו', ורבי יהודה האי לא לכם ולנו מאי עביד ליה, אמר רבא משום רפיון ידים, דכתיב ויהי עם הארץ מרפים ידי עם יהודה ומבהלים אותם לבנות. בני ישראל אין לי אלא בני ישראל, מנין לרבות את הגרים ואת העבדים (המשוחררין) תלמוד לומר ואמרת אליהם, איש להוציא את הקטן, יכול שאני מוציא את הקטן (יא) שיש בו הפלאה, תלמוד לומר כי יפליא. כי יפליא. כי יפליא נדר נאמר כאן נדר ואנר להלן נדר (יב) מה נדר האמור להלן נדר ונדבה אף נדר האמור כאן נדר ונדבה. אמר רב הונא הקדיש ואכל לוקה שנאמר כי יפליא ולא יחל כל שישנו בהפלאה ישנו בבל יחל וכל שאינו בהפלאה אינו בבל יחל. הקדיש [הוא] ואכלו אחרים רב כהנא אמר אין לוקין, ר' יוחנן ור' שמעון בן לקיש דאמרי תרוייהו לוקין, מר סבר [מופלא] הסמוך לאיש דאורייתא ומר סבר דרבנן. תנן התם הכל מעריכין ונערכין נודרין ונדרין כהנים לוים וישראל נשים ועבדים. הכל מעריכין לאתויי מאי, לאתויי מופלא הסמוך לאיש, הכל נערכין לאתויי מנוול ומוכה שחין סלקא דעתך אמינא נדר בערכך כתיב כל שישנו בדמים ישנו בערכין וכל שאינו בדמים אינו בעכין קא משמע לן נפשות כל דהו. איבעיא להו מהו (שמסירין) [שיסדרו] לבעל חוב נגמר מיכה מיכה מערכין או לא. ת"ש דשלח רבין דבר זה שאלתי לכל רבותי ולא אמרו לי דבר, ברם כך היתה שאלה, האומר הרי עלי מנה לבדק הבית מהו. שיסדרו, קל וחומר מבעל חוב, מה בעל חוב שמחזירים אין מסדרין, הקדש שאין מחזירים אינו דין שאין מסדרין. ורבי יוחנן אמר נדר בערכין כתיב, מה ערכין מסדרין אף הקדש מסדרין. ואידך ההוא לנידון בכבודו הוא דאתא, מה (ב"ח) [ערכין] נידון בכבודו, אף הקדש נידון בכבודו. ויסדרו בבעל חוב קל וחומר מערכין, ומה ערכין שאין מחזירין מסדרין, בעל חוב שמחזירין אינו דין שמסדרים, א"ק ואם מך הוא מערכך הוא ולא בעל חוב. (ואידך אמר לך הוא ולא אשתו ובניו) ואידך [האי הוא] עד שיהא במכותו מתחלתו ועד סופו. ויחזרו בהקדש קל וחומר מב"ח מה בע"ח שאין מסדרין מחזירין הקדש שמסדרין אינו דין שמחזירין, אק ולך תהה צדקה מי שצרים צדקה, יצא הקדש שאין צריך צדקה. אשכחיה רבה בר אבוה לאליהו דהוה קאי בבית הקברות של כותים, א"ל מנין שמסדרין לב"ח, א"ל גמר מיכה מיכה מערכין, א"ל מנין לערום שלא יתרום, א"ל דכתיב ולא יראה בך ערות דבר, א"ל ולאו כהן הוא מר מאי טעמא קאי מר בבית הקברות, א"ל לא מתני מר סדר טהרות דתנן רבי שמעון בן יוחאי אומר קברי כותים אין מטמאין שנאמר ואתן צאני צאן מרעיתי וגו'. א"ל בארבעה סדרי לא מצינא בשיתא מצינא מי טעמא משום דוחקא. עייליה לגן עדן מליה לגלימא טרפי, כי קא נפיק שמעינהו לנטורי גן עדן דאמרי מאן קדם ואכיל לעלמיה כרבה בר אבוה (נפיק) [נפץ] שדינהו ואפילו הכי סחט גלימיה ריח וזבניה בתליסר אלפי דינרי ופלגינהו לחתנותיה. נדר בערכך מקיש ערכין לנדרים, מה נדרים בבל תאחר לשלמו, אף כאן בערכין בבל תחר לשלמו, ובערכך להביא ערך סתם. ד"א בערכך ערך כולו הוא נותן ואינו נותן ערך אברים וכו'. יכול שאני מוציא דבר שהנשמה תלויה בו תלמודלומר נפשות נפשות ולא את המת. אוציא את המת ולא אוציא את הגוסס, תלמוד לומר והעמיד והעריך כל שישנו בהעמדה ישנו בהכרכה וכל שאינו בהעמדה אינו בהערכה. דבר אחר נפשות אין לי אלא אחד שהעריך אחד, אחד שהעריך מאה מנין, תלמוד לומר נפשות, דבר אחר נפשלות להביא מנוול ומוכה שחין. שיכול נדר בערכך כתיב של שישנו בדמים ישנו בערכין וכל שאינו בדמים אינו בערכין תלמוד לומר נפשות. [דאנפשות] אין לי אלא איש שהעריך בין איש בין אשה, אשה שהעריכה איש ואשה שהעריכה אשה מנין, תלמוד לומר נפשות. והיה ערכך לרבות טומטום ואנדרוגינוס לדמים. (יג) יכול לא יהא בערך איש אבל יהא בערך נקבה, תלמוד לומר והיה ערכך הזכר ואם נקבה היא. זכר ודאי ונקבה ודית ולא טומטום ואנדרוגינוס. אמר מר בערכך להביא ערך סתם, מאי ערך סתם דתניא האומר ערך סתם עלי נותן פחות שבערכין שלשת שקלים, ואימא חמשים, תפסת מרובה לא תפסת, ואימא שקל דכתיב וכל ערכך יהיה בשקל הקדש, ההוא בהשג יד כתיב. ואלא קרא למה לי, אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה לומר שאינו נידון בהשג יד מאי טעמא דכמפרש דמי. ואית דאמרי אר"נ לומר שנידון בהשג יד. פשיטא מהו דתימא כמפרש רמי קמ"ל. אמר מר ערך כלו הוא נותן ואינו נותן ערך אברים, והא אפיקתיה לערך סתם, קרי ביה ערך בערכך, נפשות ואל את המת. הא אפיקתיה לערך סתם קרי ביה נפש נפשות. אוציא את המת ולא אוציא את הגוסס. תלמוד לומר והעמיד והעריך. [א"ה] מת נמי תיפוק ליה מוהעמיד והעריך. אין הכי נמי, אלא נפש נפשות למה לי, כדבעינן למימר קמן. דבר אחר נפשות אין לי אלא איש שהעריך בין איש בין אשה. אשה שהעריכה איש ואשה מנין, תלמוד לומר נפשות ד"א נפשות להביא מנוול ומוכה שחין. והא אפיקתיה להנך, הנך לא צריכי קרא מ"ט שקולין הן. ויבואו כולן, [כי] איצטריך קרא למנוול ומוכה שחין הוא דאיצטריך. והיה ערכך לרבות טומטום ואנדרוגינוס לדמים. דמים למה לי קרא לא יהא אלא דמי דיקלא מי לא יהיב דמי, אמר רבא לומר שנידון בכבודו וכל שאינו בערכין אין נידון בכבודו קמ"ל: ויקרא - פרק כז - רמז תרעו רבי יהודה מתיר באנדרוגינוס למול בשבת. [אמר ראש חודש לא לכל] אמר ר' יהודה אנדרוגינוס (אינו לא) זכר (ולא נקבה) [הוא] שאם אתה אומר כן בערכין יערך, ומנלן דלא נערך תדניא הזכר ולא טומטום ואנדרוגינוס וכו' (כדלעיל). אמר רב נחמן בר יצחק אף אנן גמי תנינא הכל כשרין לקדש חוץ מחרש שוטה וקטן. רבי יהודה פוסל באשה ובאנדרוגינוס, ומאי שנא גבי מילה דכתיב ימול לכם כל זכר (כתוב ברמז תק"ע). מאי שנא נקבה דכי מיזדקנא פחתא וקיימא אתילתא, ומאי שנא זכר דלא קאי אתילתא, אמר חזקיה אמרי אינשי סבא בביתא פאחא בביתא סבתא בביתא סימא בביתא ואם מבן חדש, תניא רבי אליעזר אומר נאמר כאן ומעלה שנאמר להלן (ופדויו) מבן חדש ומעלה, מה להלן מבן חדש יום אחד, אף כאן חדש ויום אחד, ואימא כי התם מה התם חד יומא [אף כאן חד יומא] אם כן גזרה שוה מאי אהני. תנו רבנן המעריך פחות מבן חדש ר' מאיר אומר נותן דמיו, אין אדם מוציא דבר לבטלה ויודע שאין ערך לפחות מבן חדש וגמר ואמר לשם דמים. וחכמים אומרים לא אמר כלום. רבנן סברי אדם מוציא דבריו לבטלה, כמאן אזלאהא דאמר רב גידל אמר רב האומר ערך כלי עלי נותן דמיו כמאן כר' מאיר. כמאן אזלא הא דאמר (רבא) [רבה] בר יוסף אמר רב המקדיש בהמת חברו נותן דמיה כמאן כרבי מאיר יום שלשים כלמטה היממנו, שנת חמש ושנת עשרים כלמטה הימנו שנאמר ואם מבן ששים שנה ומעלה הרי אנו למדין בכולן משנת ששים, מה שנת ששים כלמטה הימנה, אף שנת חמש ושנת עשרים כלמטה הימנה בין להקל בין להחמיר. רבי אליעזר אומר עד שיהו יתרות על השנה חדש ויום אחד. מונה דאי לא מופנה איכא למיפרך כדפרכינן שנה שנה יתירי כתיבי. רבי אליעזר אומר מנין שחדש אחד ויום אחד אחר חדש הרי הוא כשנת ששים, תלמוד לומר ומעלה האמור להלן חדש ויום אחד אחר חדש, אף ומעלה האמור כאן חדש ויום אחד חר חדש הרי הוא כשנת ששים. אין לי אלא אחר ששים, אחר חמש ואחר עשרים מנין, דין הוא חייב בשנת ששים וחייב בשנת חמש ובשנת עשרים, מה אחר ששים חדש אחד וים אחד אחר חדש הרי הוא כשנת ששים, אף כאן חדש אחד ויום אחד ויום אחד אחר חדש הרי הן כשנת חמש והרי הן כשנת עשרים: ואם מך הוא מערכך אם היה (יד) עני מליתן ערך. והעמידו לפני הכהן להוציא את המת. אוציא את המת ולא אוציא את הגוסס, תלמד לומר והעמיד והעריך את שיש לו עמידה יש לו הערכה, ואת שאין לו עמידה אין לו הערכה, יכול אפילו אמר ערכו של זה עלי ומת יהא פטור, תלמוד לומר יעריכנו אף על פי שמת. והעריך אותו הכהן שלא ליתן אלא בזמן הערך. על פי אשר תשיג יד הנודר ידו ולא יד הנדר. יד הנודר בין יש בין אשה ובין קטן, מכאן אמרו השג יד בנודר והשנים בנדר והערכין בנערך. והעריך בזמן הערך. יעריכנו הכהן בנין אב לכל הערכים שיהו בכהן. אם היה עני והעשיר או עשיר והעני נותן ערך עשיר רבי יהודה אומר אפילו עני והעשיר וחזר והעני נותן ערך עשיר. אבל בקרבנות אינו כן אפילו מת אביו והניח לו רבואות [או] ספינות בים ובאו לו ברבואות אין להקדש בהן כלום. עני והעשיר אשר תשיג יד הנודר והרי ידו משגת, עשיר והעני על פי אשר תשיג יד הנודר. רבי יהודה אומר אפילו עני והעשיר וחזר והעני נותן ערך עישר. מאי טעמא דר"י אמר קרא ואם מך הוא מערכך עד שיהא במכותו מתחלתו ועד סופו. והשנים בנדר כיצד, ילד שהעריך את הזקן נותן ערך זקן, וזקן שהעריך את הילד נותן ערך ילד. וערכין בנערך כיצד, איש שהעריך את האשה נותן ערך אשה, ואשה שהעריכה את האיש נותנת ערך איש. והערך בזמן הערך כיצד, העריכו פחות מבן חמש ונעשה יותר על בן חמש, פחות מבן עשרים ונעשה יותר מבן עשרים, אינו נותן אלא כזמן הערך. תנו רבנן אתה הקשית דמים לערכין [מרגליות לקלים] ולידון בכבודו, יכול נקיש ערכין לדמים שיתן כשעת נתינה, תלמוד לומר כערכך יקום אינו נותן אלא כזמן הערך. אף על פי שאמרו חיבי ערכין ממשכנין אותן נותנין לו מזון שלשים יום וכסות שנים עשר חדש מטה מוצעת סנדליו ותפליו [לו] אבל לא לאשתו ולבניו, וא היה אומן נותנין לו שני כלי אומנות מכל מין ומין, ואם היה חרש נותנין לו שני מצעדין ושני מגרות רבי אליעזר אומר אם היה אכר נותנין לו צמדו, חמר נותנין לו חמורו. מאי טעמא אמר קרא ואם מך הוא מערכך [החייהו מערכך] ולא אשתו ובניו. מ"ט מערכ, ר' אליעזר אומר וכו. ורבנן הנהו לאו כלי אומנות אלא נכסים נינהו. היה לו מין אחד מרובה ומין אחד מועט אינו אומר לו למכור מן המרובה וכו', וכל שיש לו מן המועט פשיטא כי היכי דסגי ליה עד השתא השתא נמי סגי ליה. מהו דימא עד האידנא דהוה ליה לאושלי הו מושלי ליה, השתא דליכא דמשאיל ליה [לא] קא משמע לן. תנו רבנן יכול יהו קדשי בדק הבית עושין תמורה, תלמוד לומר קרבן מי שנקרא קרבן, יצאו קדשי בדק הבית שלא נקראו קרבן. ואל והתניא שומע אני אפילו קדשי בדק הבית [שנקראו קרבן] כענין שנאמר ונקרב את קרבן ה', תלמוד לומר ואל פתח אהל מועד לא הביאו כל הבא לפתח אהל מועד חייבין עליו משום שחוטי חוץ ומי שאינו בא לפתח אהל מועד אין חייבין עליו משום שחוטי חוץ אלמא איקרו קרבן. אמר ר' (אבין) [חנינא] לא קשיא הא ר' שמעון הא רבנן, לר' שמעון איקרו קרבן, לרבנן לא איקרו קרבן. ולא הכתיב ונקרב את קרבן ה', אמר לך קרבן ה' איקרי קרבן סתמא לא איקרי. מאי ר' שמעון ומיא רבנן, דתניא לא איקרו קרבן. ולא הכתיב ונקרב את קרבן ה', אמר לך קרבן ה' איקרי קרבן סתמא לא איקרי. מאי ר' שמעון ומאי רבנן, דתניא לא יבקר בין טוב לרע ולא ימירנו למה נאמר והלא כבר נאמר לא יחליפנו ולא ימיר אותו, לפי שנאמר לא יחליפנו ולא ימיר אוו משמע קרבן יחיד, קרבן צבור וקרבן מזבח וקרבנות בדק הבית [מנין תלמוד לומר לא יבקר]. אמר ר' שמעון והלא מעשר בכלל היה ולמה יצא, לומר לך מה מעשר קרבן יחיד וקרבן מזבח ודבר שבא חובה ודבר שאינובא בשותפות, אל כל קרבן יחיד וקרבן מזבח ודבר שבא חובה ודבר שאינו בא בשותפות. רבי אומר למה יצא מעשר מעתה לפי שיצא לידון [בתמורת שמו ובתמורת גופו, לומר לך תמורת שמו קרבה ותמורת גופו אינה קרבה], תמורת שמו נגאלת ותמורת גופו אינה נגאלת, תמורת גופו חלה [על דבר הראוי בלבד, אמר מר לידון בתמורת שמו, העשירי, מנין שאם קרא לתשיעי עשירי ולעשירי תשיעי ולאחד עשר עשירי ששלשתן מקודשין, תלמוד לומר וכל מעשר בקר וצאן, תמורת גופו דכיב ואם המר ימיר והיה הוא ותמורתו יהיה קדש (וגמר העברה העברה מבכור). תמורת שמו קרבה דתנן הבקר לרבות י"א לשלמים, תמורת גופו אינה קרבה דכתיב קדש הם, הם קרבים ואין תמורתם קרבה [וקמר העברה העברה מבכור], תמורת שמו נגאלת כשלמים ותמורתו כשלמים, תמורת גופו אינה נגאלת (בבכור) [דכתיב הוא] ותמורתו (כבכור) [יהיה קדש]. תמורת גופו חלה על דבר הראוי ועל דבר שאינו ראוי, ותמורת שמו אינו חלה אלא על דבר הראוי בלבד. אמרי משום דרבי בה רחמנא דאיתנהי בתמורת שמו איגרועי מיגרע. אין דאמרינן מאי דרבי רבי ומאי דלא רבי לא רבי. והא מהיכא תיתי. אמר רב הונא בריה דרב יהושע משום דהוי דבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר החדש ואין לך בו אלא חדושו בלבד. תנו רבנן האומר רגלה של זו עולה יכול תהא כולה עולה, תלמוד לומר כל אשר יתן ממנה לה' יהיה קדש, ממנה לה', יכול תצא לחולין, תלמוד לומר יהיה קדש לרבות את כולה, הא כיצד תמכר לצרכי עולות ודמיה חולין חוץ מאבר שבה דברי רבי מאיר. ורבי יהודה אומר מנין לאומר רגלה של זו עולה שכולה עולה, תלמוד לומר כל אשר יתן ממנה לה' יהיה קדש לרבות את כולה. אמר מר תמכר לצרכי עולות והא קא מייתי בהמה מחוסרת אבר אמר רבא באומר הרי עלי בהמה בחייה. אמר רבא ומודה רבי יהודה בדבר שהוא עושה אותה נבלה. אמר רב חסדא ומודה רבי יהודה בדבר שהוא עושה אותה טרפה. ורב שש אמר בדבר שהיא מתה, מאי איכא בין רב חסדא לרבא. רב חסדא סבר כמ"ד טרפה אינה היה, ורבה סבר כמאן דאמר טרפה חיה. ומאי איכא בין רבא לרב [ששת] איכא בינייהו דרבי אלעזר נטלה ירך וחלל שלה נבלה, רבא סבר כרבי אעזר, ורב ששת לא סבר לה. יכול יהא הקדש בדק הבית עושה תמורה, כתיב קרבן יצא הקדש בדק הבית שאינו קרבן, אוציא את הקדש בדק הבית ולא אוציא את של צבור, תלמוד לומר (טו) לא יחליפנו. אוציא את של צבור ולא אוציא את של שותפין, תלמוד לומר ולא ימיר אותו, היחיד עושה תמורה ולא את של צבור ולא את השותפין עושין תמורה. אמר ר' שמעון והלא מעשר בכלל היהי ולמה יצאו להקיש אליו, מה מעשר מיוחד קרבן יחיד (והקדש מזבח), אף אין לי אלא קרבן יחיד (והקדש מזבח). או דבר שאתה לומדו לדרך אחד אתה לומדו לכל דרכים שיש בו, מה מעשר מיוחד קדשים קלים ונאכלין לשני ימים ונוהג בבקר ובצאן, אף איני מרבה אלא כיוצא בו, מנין לרבות קדשי קדשים וקדשים קלים של יחיד, תלמוד לומר בהמה ואם בהמה: ויקרא - פרק כז - רמז תרעז לא יחליפנו, תנן התם הכל ממירין לכתחלהוכו' לא שאדם רשאי להמיר אלמא דיעבד ותסברא הכל ממירין לכתחלה, אדקשיא לך מתניתין תיקשי לך קרא דכתיב לא יחליפנו ולא ימיר אותו. אלא אמר רב יהודה הכי קאמר הכל מתפיסין בתמורה אחד אנשים ואחד נשים ולא שאדם רשאי להמיר לא שאם המיר מומר וסופק את הארבעים, ולא ימיר אותו (כתוב למעלה ברמז תנ"ט). ורבי יהודה בעלי חוברין לסמיכה ליה ליה, מאי טעמא דהא לא מיוחד קרבן דירהו, ואיבעית אימא לעולם אית ליה [קרבן] נכרי וחברו מחד קרא נפקי ואייתר ליה חד לבעלי חוברין לסמיכה. ובין (לרבנן) [לר"מ] ובין לרבי יהודה טעמא דרביה קרא לאשה, הא לא רביה קרא הוה אמינא כי עבודה [תמורה] לא חלקי והאמר רב יהודה אמר רב וכן תנא דבי רבי ישמעאל איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם השוה הכתוב אשה איש לכל עונשין שבתורה, איצטריך סד"א הני מילי עונשין דשוו בין ביחיד בין בצבור, אבל הכא כיון דעונש שאינו שוה בכל הוא דתנן אין הצבור והשותפין עושין תמורה, אשה נמי כי עבדה לא תלקי, קמ"ל. ואיצטריך גבי סמיכה ואיצטריך גבי תמורה סד"א הני מילי בדבר שיש בו מעשה, אבל מימר דלאו מעשה הוא סד"א לא תחייבה אשה קמ"ל קרא, ורבי יוחנן דאמר כעושה מעשה דמי קרא למאי אתא, איצטריך סד"א הני מילי בדבר שיש בו מעשה, אבל מימר דלאו מעשה הוא סד"א לא תחייבה אשה קמ"ל קרא, ורבי יוחנן דאמר כעושה מעשה דמי קרא למאי אתא, איצטריך סד"א הני מילי בלאו ששוה בכל, אבל תמורה לא להכי איצטריך ואם המר ימיר. לא יחליפנו ולא ימיר אותו וגו' השתא רע בטוב אמרת לא טוב ברע מיבעיא, אלא טוב מעיקרו עושה תמורה, רע מעיקרו אין עושה תמורה. תנו רבנן לא יחליפנו בשל אחרים ולא ימיר אותו וגו' השתא רע בטוב אמרת לא טוב ברע מיבעיא, אלא טוב מעיקרו עושה תמורה, רע מעיקרו אין עושה תמורה. תנו רבנן לא יחליפנו בשל אחרים ולא ימיר אותו בשל עצמו, וליכתוב לא יחלפינו ולא בעי ולא ימיר אותו, אי כתיב הכי הוה אמינא תצא זו ותכנס זו הוא דתלקי, אבל מימר דתרוייהו קא מקדיש להו אימא לא לקי קמ"ל. האי בשל אחרים דקתני היכי דמי, אילימא בהקדש דידיה וחולין דעלמא מי מצי מקדיש איש כי יקדיש את ביתו אמר רחמנא מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו. ואלא בהמה דהקדש דעלמא וחולין דידיה מי מתיס והתניא אין אדם מפיס בדבר שאינו שלו, לעולם בבהמה דהקדש דעלמא וחולין דידיה, וכגון דאמר מריה דבהמה דהקדש כל הרוצה למיר בבהמתו יבוא וימיר. תנו רבנן בהמה בבהמה מכאן שממירין מן הצאן על הבקר ומן הבקר על הצאן, מן הכבשים על העזים ומן העזין על הכבשים, מן הזכרים על הנקבות ומן הנקבות על הזכרים, מן התמימים על בעלי מומין ומן בעלי מומין על התמימים, יכול אפילו ק'דם מום קבוע להקדשן, תלמוד לומר לא יחליפנו ולא ימיר אותו טוב ברע, או רע בטוב למה לי ש"מ טוב מעיקרו עושה תמורה רע מעיקרו אין עושה תמורה. רבא אמר תרוייהו טוב (בטוב) יתורי מייתרי, אם כן ליכתוב קרא לא יחליפנו ולא ימיר אותו ברע או רע בו, למה לי למיכתב תרוייהו טוב בטוב, חד כי ממיר אפילו טוב בטוב לקי, ואידך טוב מעיקרו עושה תמורה רע מעיקרו עושה תמורה רע מעיקרו אין עושה תמורה. ואביי אמר לך קל וחומר הוא ומה טוב בראע מעלי ליה לקי, טוב בטוב דכי הדדי נינהו לא כל שכן דלקי. ורבא אין עונשין מן הדין, ואביי אמר לך האי לאו דינא הוא מי גרע טוב מרע. תנו רבנן בהמה בבהמה מכאן שממירין אחד בשנים ושנים באחד, אחד במאה ומאה באחד. רבי שמעון אומר אין ממירין אלא אחד באחד שנאמר בהמה בבהמה ולא בהמה בבהמות ולא בהמות בבהמה. א"ל כשם שבהמה יחידית קרויה בהמה כך בהמות רבות קרויות בהמה שנאמר ובהמה רבה. ור' שמעון בהמה רבה איקרי. בהמה סתמא לא איקרי. וטעמא דר' שמעון משום בהמה הוא, והא טעמא דר"ש משום הוא הוא, מה הוא מיוחד אף תמורתו מיוחדת. (אמרי) מעיקרא אמר להם רבי שמעון מן (בהמה ולא בהמות) [והיה הוא ותמורתו], וכי פרכי אינהו מן (בהמה רבה) [בהמה בבהמה] אמר להו והיה הוא ותמורתו, מה הוא מיוחד אף תמורתו מיוחדת. אמר ר' שמעון בן לקיש ומודה ר' שמעון שממירין וחורין וממירין מ"ט קדושה ראשונה דהקדש להיכן הלכה. ורבי יוחנן אמר כשם שאין ממירין שנים באחד, כך אין ממירין וחוזרין וממירין וכו'. תניא כוותיה דריש לקיש יכול כשם שאמר רבי שמעון אין ממירין שנים באחד כך אין ממירין וחוזרין וממירין, תלמוד לומר והיה הוא ותמורתו וגו' אפילו במאה. אין תמורה עושה תמורה מאי טעמא דא"ק ותמורתו ולא תמורת תמורתו. אין הולד עושה תמורה דא"ק הוא ולא ולד. ורבי יהודה אומר ולד עושה תמורה דא"ק יהיה לרבות את הולד. ורבנן יהיה לרבות שוגג כמזיד. אמר אביי כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אין עביד מהני ורבא אמר לא מהני. והרי תמורה דרחמנא אמר לא יחלפנו ולא ימיר אותו ותנן לא שאדם רשאי להמיר אלא שאם המיר מומר וסופג את הארבעים. אמר לך רבא שאני התם דאמר קרא והיה הוא ותמורתו יהיה קדש. ולאביי אי לאו דאמר רחמנא והיה הוא ותמורתו הוה אמינא תצא זו ותכנס זו, קמ"ל דתרוייהו קדשי. ר' יוסי בר' יהודה אומר עשה שוגג כמזיד בתמורה ולא עשה שוגג כמזיד במוקדשים. מאי טעמא דר' יוסי בר' יהודה דכתיב יהיה קודש לרבות שוגג במזיד. היה דמי שוגג כמזיד אמר חזקיה כסבור מותר להמיר. ודכוותה גבי קדשים באומר מותר להקדיש בעלי מומין למזבח, גבי תמורה לקי וגבי מזבח לא לקי. ר"ל ור' יוחנן אמרי כסבור לומר תמורת עולה ואמר תמורת שלמים דקדיש וכו' דכוותה גבי קדשים לא קדשי, כסבור להקדיש שחור והקדיש אדם [גבי תמורה לקי גבי קדשים לא לקי] (ריש לקיש) [ר' יוחנן] אמר כגון תא זו ותכנס זו. דכוותה גבי קדשים באומר קדשים שנולד בהן מום נאכלין בלא פדיון גבי תמורה לקי גבי קדשים לא לקי. רב ששת אמר כגון דאמר אכנס לבית זה ואקדיש [ואמור] מדעתי והקדיש והמיר שלא מדעתו גבי תמורה (קדיש) [לקי] גבי קדשים לא (קדיש) [לקי]. והיה הוא ותמורתו מקיש תמורתו לו. מה הוא בעל מום לא קרב, אף תמורתו בעל מום לא קרב. דסד"א הואיל וקדוש כשהיא בעלת מום קרבה, קמ"ל. לא ימיר אותו הקדש עושה תמורה ואין [הולך] (תמורה) עושה תמורה. רבי יהודה אומר הולד עושה תמורה, טוב ברע או רע בטוב, תממים בבעלי מומין, ובעלי מומין בתמימים. מנין לרע שהוא בעל מום שנאמר לא תזבח לה' אלקיך שור ושה אשר יהיה בו מום כל דבר רע. בהמה בבהמה לא בהמה בעופות ולא עופות בבהמה, לא בהמה במנחות ולא מנחות בבהמה, לא עופות ומנחות בבהמה ולא בהמה בהן. בהמה בבהמה ולא בהמה באברם ולא אברים בבהמה ואל בהמה בעוברין ולא עוברין בבהמה לא אברים ועוברין בשלמין ולא שלמין בהם. ר' יוסי אומר (אין) ממירין אברים בשלמין ולא שלמים בהן. אמר ר' יוסי והלא במוקדשין האומר רגלה של זו עולה כולה עולה אף כשיאמר רגלה של זו תחת זו תחת זו תהא כולה תמורה תחתיה, אמר קרא והיה הוא ותמורתו יהיה קודש והיכן קדושה הלה עליו בבית הבעלים אף תמורה בבית הבעלים. והרי הבכור עושה תמורה בבית הבעלים אף תמורה בבית הבעלים. והרי הבכור עושה תמורה בבית הבעלים ואין עושין תמורה בבית כהן דברי ר' עקיבא. אמר ר' יוחנן בן נורי מפני מה אין ממירין בבכור, א"ל ר' עקיבא חטאת ואשם מתנה לכהן, והבכור מתנה לכהן, מה חטאת ואשם אין ממירין בהן, אף הבכור לא ימירו בו. א"ל ר' יוחנן בן נורי מה לי אין ממיר בחטאת ואשם שאין זכין בהן בחייהן, תאמר בבכור שכן זכין בו בחייו. א"ל ר' עקיבא השבת על הדין מה אתה משיב על המקרא שאמר והיה הוא ותמורתו יהיה קודש היכן קדושה חלה עליו בבית הבעלים, אף תמורה בבית הבעלים. אם (טז) משנתנו לכהן זה וזה אין עושים תמורה, והלא דין הוא ומה אם הקדש עושה תמורה ואין תמורה עושה תמורה. והלא דין הוא ומה אם הקדש שאין הקדושה חלה עליו בבעל מום קבוע הרי הוא עושה תמורה, תמורה שהקדושה חלה עליה בבעלת מום קבוע אינו דין שתהא עושה תמורה, תלמוד לומר והיה הוא הקדש עושה תמורה ואין תמורה עושה תמורה. יהיה קודש מלמד שהקדושה חלה עליה בבעלת מום קבוע, והלא דין הוא ומה אם הקדש שעושה תמורה אין הקדושה חלה עליו בבעל מום קבוע, תמורה שאין עושה תמורה אינו דין שלא תהא קדושה חלה עליה בבעלת מום קבוע, תלמוד לומר יהיה קודש מלמד שהקדושה חלה בבעלת מום קבוע. ר' יוסי בר' יהודה אומר יהיה קדש לעשות השוגג כמזיד. בעי רמי בר חמא קטן שהגיע לעונת נדרים מהו שיתפיס בתמורה מי אמרינן כיון דאמר מר איש מה תלמוד לומר כי יפליא לרבות מופלא הסמוך לאיש [דקדשי קדוש], מדאקדושי מקדיש אימורי נמי ממיר, או דילמא כיון דלאו בר עונשין הוא בתמורה לא מתפיס. ואם תימצי לומר קטן עביד תמורה דהא אתי לכלל מלקות. נכרי מהו שיתפיס בתמורה, מי אמרינן כיון דאיתרבי לאקדושי דתניא איש מה תלמוד לומר איש איש לרבות הנכרים שנודרים נדרים ונדבות כישראל בתמורה נמי מיתפס. או דילמא כיון דלא אתי לכלל עונשין כי עביד תמורה לא קדשה. אמר רבא ת"ש דתניא קדשי נכרים אין עושין תמורה, דכתיב בריש ענין תמורה דבר אל בני ישראל לאמר ואיתקש תמורת בהמה למעשר בהמה, ומעשר בהמה למעשר דגן, ובמעשר דגן כתיב את מעשר בני ישראל בני ישראל ולא נכרים. ורמי בר חמא מקדיש נכרי להתכפר נכרי לא קא מיבעיא ליה, כי קא מיבעיא ליה בהקדיש נכרי להתכפר ישראל, בתר מקדיש אזלינן או בתר מתכפר אזלינן. הא נמי תפשוט ליה מדר' אבהו אמר ר' יוחנן דמתכפר עושה תמורה. ורמי בר חמא, ה"מ דקאתי מכח ישראל דקרבן דיליה עביר תמורה. אבל נכרי דקרבן דיליה לא עביד תמורה מי בעינן מתחלה ועד סוף ברשות מאן דעביד תמורה, או לא, תיקו. ואם כל בהמה טמאה, אמר ר' יוחנן לרבנן אחד קדשי מזבח ואחד קדשי בדק הבית היו בכלל העמדה והערכה. וריש לקיש אמר לרבנן קדשי בדק הבית היו בכלל העמדה והערכה, קדשי מזבח לא היו בכלל העמדה והערכה. וזה וזה מודים לר"ש דקדשי מזבח היו בכלל העמדה והערכה וקדשי בדק הבית לא היו בכלל העמדה והערכה ודברי הכל בעל מום מעיקרו לא היה בכלל העמדה והערכה. תניא כוותיה דר' יוחנן ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו מנה לה' בבעלי מומין קבועין שפדו הכתוב מדבר, או אינו אלא בבהמה טמאה ממש. כשהוא אומר ואם בבהמה הטמאה ופדה בערכך, הרי בהמה טמאה אמורה, הא מה אני מקיים ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה, בבעלי מומין קבועין [שנפדו] הכתוב מדבר. יכול יפדו על מום עובר, תלמוד לומר אשר לא יקריבו ממנה לה', מי שאינה קרבה לה' כל עיקר, יצא מום עובר שאינה קרבה היום אלא למחר. אמר רב גידל אמר רב מ"ט דר' יוחנן כתיב ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו וכתיב בבהמה הטמאה ופדה בערכך בקדשי בדק הבית כתיב ועלייהו כתיב והעמיד והעריך, וריש לקיש מ"ט דכתיב והעריך הכהן אותה בין טוב ובין רע, איזהו דבר שאינו חלוק בין טוב ובין רע, הוי אומר אלו קדשי בדק הבית, וכתיב אותה למעוטי קדשי מזבח. ור' יוחנן סבר אותה למעוטי בעל מום מעיקרו. ולתנא דבי לוי דאמר דאפילו בעל מום מעיקרו היה בכלל העמדה והערכה ואפילו חיה ואפילו בהמה ואפילו בהמה ואפילו עופות [והכתיב] אותה לתנא דבי לוי קשיא. אמר רב יהודה אמר רב מ"ט דר' שמעון דאמר קדשי מזבח היו [בכלל העמדה והערכה] קדשי בדק הבית לא היו דכתיב והעריך אותה הכהן בין טוב ובין רע, איזהו דבר שחלוק בין טוב לרע, הוי אומר אלו קדשי מזבח, וכתיב אותו למעוטי קדשי בדק הבית. טמאה לרבות את המתה, יכול אפילו אמר הרי זו הקדש ומתה תפדה, תלמוד לומר והעמיד והעריך, את שיש לו העמדה יש לו הערכה, ואת שאין לו העמדה אין לו הערכה. ומה ראית לרבות את המתה ולהוציא את שאמר הרי זו הקדש ומתה, אחר שריבה הכתוב ומיעט הרי אנו למדין אותה מבהמה טמאה, מה בהמה טמאה מיוחדת ששוה שעת פדיונה לשעת הקדשה, אף אני ארבה את המתה ששוה שעת פדיונה לשעת הקדשה, ומוציא אני את שאמר הרי זו הקדש ומתה שלא שוה שעת פדיונה לשעת הקדשה, או דבר שאתה למדו בדרך אחד אתה למדו לכל הדרכים שיש בו, מה בהמה טמאה מיוחדת שהיא תחלת הקדש ומועלין בה וכולה לשמים, אף איני מרבה אלא כיוצא בה, את מה יש לנו לרבות פרים הנשרפין ושעירים הנשרפין, מנין לרבות קדשי קדשים וקדשים קלים של יחיד ושל צבור, תלמוד לומר בהמה ואם בהמה ואם כל בהמה. והעמיד את הבהמה לפני הכהן, בהמה נפדית ואין העופות והעצים והלבונה וכלי שרת נפדין. והעריך הכהן אותה בין טוב ובין רע אין פודין את הקדש אכסרה. כערכך הכהן כן יהיה, אמר אחד הרי היא שלי בעשר סלעים, אחד אומר בעשרים, אחד אומר בשלשים, אחד אומר בארבעים, אחד אומר בחמשים, חזר בו של חמשים ממשכנין מנכסיו עד עשר חזר בו של ארבעים ממשכנין מנכסיו בעשר. חזר בו של שלשים ממשכנין נכסיו בעשר. חזר בו של עשרים ממשכנין נכסיו בעשר. חזר בו של עשר מוכרין אותה בשויה אם פחת נפרעין משל עשר [המותר]: ואם גאל יגאלנה (יח) לרבות את האשה. ואם גאל יגאלנה לרבות את היורש. ויסף חמישתו על ערכך, הרי כאן שנים, אחד מוסיף חומש ואחד [שאינו] מוסיף חומש ואין יודעין אם בעליו מוסיפין חומש ואם כל אדם מוסיף חומש, מה מצינו בגאולות האמורות למטה הבעלים מוסיפין חומש ואין כל אדם מוסיף חומש, אף בגאולו האמורות כאן הבעלים מוסיפין חומש ואין כל אדם מוסיף חומש, אף בגאולות האמורות כאן הבעלים מוסיפין חומש ואין כל אדם מוסיף חומש. ואיש כי יקדיש את ביתו קודש, יכול בבית דירה הכתוב מדבר, כשהוא אומר ואם המקדיש יגאל את ביתו הרי בית דירה אמור, הא מה תלמוד לומר ואיש כי יקדיש את ביתו קודש, יכול בבית דירה הכתוב מדבר, כשהוא אומר ואם המקדיש יגאל את ביתו הרי בית דירה אמור, הא מה תלמוד לומר ואיש כי יקדיש את ביתו קודש, מקדיש אדם כל נכסיו, קודש לה', מלמד שסתם הקדשות לבדק הבית. והעריכו הכהן בין טוב ובין רע, אין פודין את ההקדשות אכסדה. כאשר יעריך אותו הכהן כן יקום, הבעלים אומרים בעשרים וכל אדם אומר בעשרים, הבעלים קודמין, מפני שהן מוסיפין חומש. אמר אחד הרי שלי בעשרים ואחת, כופין את הבעלים ליתן עשרים ושש, בעשרים ושתים, כופין את הבעלים ליתן עשרים ושבע. בעשרים ושלש כופין את הבעלים ליתן עשרים ושמונה. בעשרים וארבע, כופין את הבעלים ליתן עשרים ותשע. בעשרים וחמש, כופין את הבעלים ליתן שלשים, ואין מוסיפין [חמישית] על עילויו של זה. אמר אחד הרי היא שלי בעשרים ושש, אם רצו הבעלים ליתן שלשים ואחת ודינר, הבעלים קודמין, ואם לאו אומר לו הגעתיך. אמר ר' יוחנן גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אינם יכולין להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו שנאמר ואיש כי יקדיש את ביתו מה ביתו שהוא ברשותו אף כל שהוא ברשותו. משום הכי אמרי נהרדעי לא כתבינן אדרכתא דלא כתיב ביה זיל דון וזכי ואפיק לנפשך לית ביה ממשא מ"ט משום דא"ל לאו בעל דברים דידי את. [אמר אביי] ואי כתב ביה למחצה ולשליש ולרביע מגודמשתעי דינא לפלגא משתעי לכולה, אמר אמימר ואי תפס לא מפקינן מיניה וכיון דכתיב ביה כל דמתעני מן דיא קבילית עלי שליחא שוייה. הקרקעות תשעה וכהן אחד. מנא הני מילי אמר שמואל עשרה כהנים כתובים בפרשה, חד לגופיה, הנך הוי מיעוט אחד מיעוט, ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות, דאפילו תשעה ישראל וחד כהן. מתקיף לה רב הונא בר נתן אימא חמשה כהנים וחמשה ישראלים קשיא: ואם המקדיש. אמר ר' יהושע בן לוי אהקדש ראשון מוסיף חומש אהקדש שני אין מוסיף חומש. ואם המקדיש יגאל את ביתו המקדיש ולא המתפיס. תניא נמי הכי פרה זו תחת פרה של הקדש, טלית זו תחת טלית של הקדש טלית זו בחמש סלעים תחת טלית של הקדש, הקדשו פדוי. אהקדש ראשון מוסיף חומש אהקדש שני אין מוסיף חומש. בעי רמי בר חמא מקדיש מוסיף חומש או מתכפר מוסיף חומש. אמר רבא ת"ש ואם המקדיש יגאל את ביתו מקדיש ולא מתכפר. אמר ר' יוחנן מקדיש מוסיף חומש ומתכפר עושה תמורה, והתורם משלו על של חברו טובת הנאה שלו היא דאמר קרא את כל מעשר תבואתך: (ונתת) [ויסף חמישית] כסף ערכך עליו. תנו רבנן כיצד רשות הגבוה בכסף, גזבר שנתן מעות בבהמה אפילו בסוף העולם קנה, וההדיוט לא קנה עד שימשוך, כיצד אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, האומר שור זה עולה (שור) [בית] זה הקדש אפילו בסוף העולם קנה, ובהדיוט לא קנה עד שימשוך ויחזיק. משכו במנה ולא הספיק לפדותו עד שעמד במאתים נותן מאתים, מ"ט, א"ק ונתן הכסף וקם לו. משכו במאתים ולא הספיק לפדותו עד שעמד במנה, נותן מאתים, מ"ט לא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש. פדאו במאתים ולא הספיק למשכו עד שעמד במנה, נותן מאתים, מ"ט ונתן הכסף וקם לו. פדאו במנה ולא הספיק למשכו עד שעמד במאתים [מה שפדה פדוי] ואין נותן לו אלא מנה. אמאי הכא נמי נימא לא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש, אטו הדיוט לאו במי שפרע מדור המבול קאי. אמר רמי בר חמא הרי אמרו הקדש אין מתחלל על הקרקע (כתוב ברמז תרל"ח). ואם המקדיש יגאל לרבות את האשה. ואם המקדיש יגאל לרבות את היורש. ויסף חמישית כסף ערכך עליו והיה לו, אם נתן כסף הרי הוא שלו, ואם לאו אינו שלו. שדה אחוזתו, אין לי אלא שדה אחוזתו מבית אביו, שדה אחוזתו, מבית אמו מנין, תלמוד לומר יקדיש איש. והיה ערכך לפי זרעו ולא לפי גדולו, זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף, הרי זו גזרת מלך, אחד המקדש בחולת המחוז ואחד המקדיש בפרדסות סבסטי, נותן בית זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף. מנין ללוקח שדה מאביו והקדישה ואחר כך מת אביו מנין שתהא לפניו כשדה אחוזה, תלמוד לומר ואם את שדה מקנתו וגו' שדה שאינה ראויה להיות שדה חוזה, יצאה זו שראויה להיות שדה אחוזה דברי רבי יהודה ורבי שמעון. רבי מאיר אומר מנין ללוקח שדה מאביו ומת אביו ואחר כך הקדישה מנין שתהא לפניו כשדה אחוזה, תלמוד לומר ואם את שדה מקנתו אשר לא משדה אחוזתו, שדה שאינה שדה אחוזה, יצאה זו שהיא שדה אחוזה. המקדיש את שדהו בשעה שהיובל נוהג נותן בזרע חומר שעורים חמשים שקל כסף, היו שם נקעים עמוקים עשרה טפחים או סלעים גבוהים עשרה טפחים, אין נמדדין עמה, תנא כור של זרע ולא כור של תבואה, מפולת יד ולא מפולת שוורים. תני לוי לא מעבה ולא מדקה אלא בינוני, היו שם נקעים וכו' וליקדשו באנפי נפשייהו וליפרקו, וכי תימא כיון דלא הוי בית כור לא קדשי, והתניא שדה מה תלמוד לומר, לפי שנאמר זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף, אין לי אלא שהקדיש כענין הזה, מנין לרבות לתך וחצי לתך, סאה (וחצי סאה), תרקב וחצי תרקב, תלמוד לומר שדה מכל מקום. אמר מר עוקבא בר חמא הכא בנקעם מלאים מים עסקינן, דלאו בני זריעה נינהו, דיקא נמי דקתני דומיא דסלעים ש"מ. אי הכי פחות מכאן נמי, הני נגאני דארעא מיקרו שידרי דארעא מיקרו. בשדה אחוזה להקל ולהחמיר כיצד אחד המקדיש בחולת המחוז ואחד המקדיש בפרדסות סבסטי, נותן בבית זרע חומר שעורים חמשים שקל כסף ובשדה מקנה נותן אל שויו. ר' אליעזר אמר אחד שדה אחוזה ואחד שדה מקנה. מה בין שדה אחוזה לשדה מקנה, שבשדה אחוזה נותן חומש ובשדה מקנה אינו נותן חומש, אמר רב הונא הקדיש שדה מלאה אילנות, כשהוא פודן פודה אילנות בשויין, וחוזר ופודה קרקע בית זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף, אלמא קסבר רב הונא מקדיש בעין יפה מקדיש. איתיביה רב נחמן בית זרע אין לי אלא בית זרע, שדה גפנים [ושדה קנים] שדה אילנות מנין, תלמוד לומר שדה מכל מקום. א"ל ה"נ פודה וחוזר ופודה. איתיביה אחד המקדיש בחולת המחוז וכו' א"ל ראויה לפרדסות סבסטי קאמר, אמר רב פפא הקדיש טרסין פודה בשוייהון, מ"ט בית זרע אמר רחמנא והני לאו בני זריעה נינהו, לא גאלן יוצאין לכהנים [ביובל] מ"ט שדה אחוזה אמר רחמנא והיה השדה בצאתו ביובל שדה כל דהו, מכר טרסין נגאלין פחות משתי שנים, מאי טעמא מספר שני תבואות אמר רחמנא והאי לאו בני תבואה נינהו. לא גאלן חוזרין לבעלים ביובל, מאי טעמא ושב לאחוזתו אמר רחמנא ואחוזתו היא. הקדיש אילנות פורן בשוייהן, מאי טעמא בית זרע אמר רחמנא ולא אילנות. לא גאלן אין יוצאין לכהנים ביובל, מאי טעמא והיה השדה בצאתו ביובל אמר רחמנא ולא אילנות. מכר אילנות אין נגאלין פחות משתי שנים, מ"ט מספר שני תבואות אמר רחמנא והני (פחות מב' שנים לאו) בני תבואה נינהו. לא גאלן אין חוזרין לבעלים ביובל, מאי טעמא ושב לאחוזתו אמר רחמנא ולא אילנות. מנין אתה אומר היו שם נקעים עמוקין [י' טפחים או סלעים גבוהים י' טפחים] אין נמדדין עמה, תלמוד לומר שדהו. כערכך יקום נותן ארבעים ותשע סלעים וארבעים ותשע פונדיונות, מה טיבו של פונדיון זה, קולבון לפרוטרוט. אחר היובל סמוך ליובל. מופלג מן היובל מנין, תלמוד לומר ואם אחד היובל יקדיש שדהו, שדהו מה תלמוד לומר, מנין אתה אומר היו שם נקעים פחותין מעשרה [או סלעים גבוהים י' טפחים] הרי (אלו) [אינם] נמדדין עמה, תלמוד לומר שדהו. איתמר המקדיש שדהו בשנת היובל עצמה רב אמר קדוש ונותן חמשים. ושמואל אמר אינה קדושה כל עיקר. מאי טעמא דרב, אמר קרא אם משנת היובל ושנת היובל בכלל. ושמואל מי כתיב אם בשנת היובל, אם משנת הובל כתיב, משנת שאחר היובל. בשלמא לרב היינו דכתיב ואם משנת היובל ואם אחר היובל, אלא לשמואל מאי אחר היובל, אחר חר. תנו רבנן מנין שאין מחשבין חדשים עם ההקדש, תלמוד לומר וחשב לו הכהן את הכסף על פי השנים הנותרות, שנים אתה מחשב ואי תה מחשב חדשים. מנין שאם רצה הקדש לעשות חדשים לשנה עושה, היכי דמי כגון דאקדשיה בפלגא דארבעים ותמני, תלמוד לומר וחשב לו הכהן מכל מקום. הקדישו שתים ושלש שנים לפני היובל [רבי אומר אומר אני] נותן סלע ופונדיון לשנה, ואם מר הריני נותן דבר שנה בשה אין שומאין לו, אלא נותן את כולו כאחד אחד בעלים ואחד כל אדם. מה בין בעלים לכל אדם, אלא שהבעלים נותנין חומש ולכ אדם אין נותן חומש. תנו רבנן ונגרע מערכך אף מן ההקדש, שאם אכלה הקדש שנה או שתים, אי נמי לא אכלה אלא שהיתה לפניו מנכה סלע ופונדיון לשנה. מנין שאם אמרו הבעלים אנו נותנים דבר שנה בשנה אין שומעין לו, תלמו דלומר וחשב לו הכהן את הכסף, עד שיהא הכסף כולו כאחד. מנין שאין מקדישין לפני יובל פחות משתי שנים ואל גואלים אחר היובל פחות משנה, תלמוד לומר וחשב לו הכהן את הכסף על פי השנים הנותרות עד שנת היובל שלא יכנס בה כלום. ואם גאל יגאל (כתוב ברמז תרס"ט). ואם גאל יגאל לרבות את האשה, ואם גאל יגאל לרבות את היורש. שדה מה תלמוד לומר שיכול אין לי אלא המקדיש בית כור כענין הזה [הקדיש] בית לתך ובית סאה ובית קב מנין, תלמוד לומר שדה מכל מקום. ויסף חמשית כסף ערכך עליו וקם לו אם נתן את הכסף הרי הוא שלו, ואם לאו אינה שלו: ואם לא יגאל. הקדישה וגאלה אינה יואה מידו ביובל. גאלה בנו יוצאה לאביו ביובל. גאלה [אחר או] אחד מן הקרובים וגאלה מידו יוצאה לכהנים ביובל. תנו רבנן ואם לא יגאל את השדה בעלים, ואם מכר את השדה גזבר, לאיש אחר לאחר ולא לבן. או אינו אלא לאחר ולא לאח כשהוא אומר איש הרי אח אמור, הא מה אני מקיים אחר, לאחר ולא לבן. ומה ראית לרבות את הבן ולהוציא את האח. מרבה אני את הבן שכן קם תחת אביו ליעדה ולעבד עברי. אדרבה מרבה אני את האח שכן קם תחת (האח) [אביו] ליבום, כלום יש יבום אלא במקום שאין בן, הא יש בן אין יבום. ותיפוק ליה דהכא תרתי והכא חדא, משום דעבד עברי מהאי פירכא הוא דנפקא ליה, כלום יש יבום אלא במקום שאין בן. בעא מיניה רמי בר חמא מרב חסדא הקדש פחות משתי שנים לפני היובל מהו שתצא לכהנים אמר ליה מאי דעתיד ונגרע מערכך והיה השדה בצאתו ביובל (דכתיב) [דבת] גרעון אין דלאו בת גרעון לא, אדרבא ואם לא יגאל את השדה והיה השדה בצאתו בובל, והאי נמי בת גאולה היא. הגיע יובל ולא נגאלה הכהנים נכנסין לתוכה ונותנין את דמיה דברי רבי יהודה. רבי שמעון אומר נכנסין ולא נותנין, רבי אלעזר אמר לא נכנסין ולא נותנין, אלא נקראת שדה רטושין עד היובל השני. הגיע יובל השני ולא נגאלה נקראת שדה רטושי רטושין עד היובל השלישי. לעולם אין הכהנים נכנסים לתוכה עד שיגאלנה אחר, מאי טעמא דרבי יהודה, גמר קדש קדש ממקדיש בית, מה להלן בדמים אף כאן בדמים. ורבי שמעון גמר קדש קדש מכבשי עצרת, מה להלן בחנם אף כאן בחנם. ורבי יהודה נמי גילף מכבשי עצרת, דנין קדשי בדק הבית מקדשי בדק הבית, ואין דנין קדשי בדק הבית מקדשי מזבח. ורבי שמעון נמי גילף ממקדיש בית, דנין דבר שמתנה לכהנים מדבר שמתנה לכהנים. מאי טעמא דרבי אלעזר, אמר קרא ואם לא יגאל את השדה ואם מכר את השדה לאיש אחר והיה השדה בצאתו, אמר אביי סכינא חריפא לפסוקי קראי. אמר רבא אמר קרא והיה השדה בצאתו ביובל בצאתו מידי אחר. תניא לא יגאל יכול לא תהא נגאלת שתהא לפניו כשדה מקנה, תלמוד לומר עוד, לכמות שהיתה אינה נגאלת אבל נגאלת שתהא לפניו כשדה מקנה, והכא במאי עסקינן בשדה שיוצאה לכהנים והקדישה הכהן ואתו בעלים למיפרקה, סלקא דעתך אמינא לא תפרוק שתהא לפניו כשדה מקנה, תלמוד לומר עיר לכמות שהיתה אינה נגאלת אבל נגאלת שתהא לפניו כשדה מקנה. והתניא בשנת היובל ישוב השדה לאשר קנהו מאתו יכול יחזור לגזבר שלקחו ממנו, תלמוד לומר לאשר לו אחוזת הארץ, מה תלמוד לומר לאשר קנהו שדה שיצאה לכהנים ומכרה כהן והקדישה לוקח וגאלה אחר, יכול תחזור לבעלים הראשונים, תלמוד לומר לאשר קנה מאתו. ואיצטריך למיכתב לא יגאל ואיצטריך למיכתב למיכתב לאשר קנהו, דאי כתב רחמנא לא יגאל דלא קא הדרא כלל, אבל הכא דקא הדרא תיהדר למרא קמא, כתב רחמנא לאשר קנהו. ואי כתב רחמנא לאשר קנהו דלא קא יהבי בעלים דמי אבל הכא דקא יהבי דמי תיקום בידייהו, כתב רחמנא לא יגאל, ואי כתב לא יגאל ולא כתב עוד הוה אמינא לא תפרוק כלל, כתב רחמנא עוד לכמות שהיתה אינה נגאלת אבל נגאלת שתהא לפניו [כשדה] מקנה. והיה השדה בצאתו ביובל אין שדה חרמין נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג (כתוב ברמז תרס"ה ובפסוק על שדה הארץ יחשב). והיה השדה בצאתו ביובל, מלמד שהשדה קרוי על שם זכר. קדש, מה קדש האמור להלן אין יוצא אלא בפדיון, מלמד שהכהנים נכנסים לתוכה ונותנין את דמיה. כשדה החרם לכהן תהיה מה תלמוד לומר [והיה השדה בצאתו ביובל וגו'] וי מה למדנו משדה חרמים מעתה הרי זה בא ללמד ונמצא למד מקיש שדה חרמות לשדה אחוזתו של ישראל, מה שדה אחוזתו של ישראל יוצאה מתחת ידו ומתחלקת לאחיו הכהנים, אף שדה חרמו יוצאה מתחת ידו ומתחלקת לאחיו הכנהים. אמר מר ודין הוא בשם אחרים אני זוכה וכו' מי דמי התם זוכה בעלמא הכא קא שקיל ליה. אמר רמי בר חמא איצטריך סד"א הואיל וכתיב ואיש את קדשיו לו יהיו הא נמי כקדשיו דמיא. א"ל רבא מי דמי קדשיו לאו ברשותו הכא ברשותו, אלא דמיא. א"ל רבא מי דמי קדשיו לאו ברשותו הכא ברשותו, אלא אמר רב נחמן בר יצחק איצטריך סד"א הואיל וכתיב כי אחוזת עולם הוא להם הא נמי אחוזתו היא קמשמע לן אחוזתו אין חרמו לא: ויקרא - פרק כז - רמז תרעח אמר רבי חייא בר אביון (אמר רב חסדא) החרים מטלטלין נותנן לכל כהן שרצה שנאמר כל רחם בישרלא לך יהיה. החרים שדהו נותנה לכהן שבאותו משמר, שנאמר כשדה החרם לכהן תהיה אחוזתו וגמר לכהן לכהן מגזל הגר, והתם מנלן דתניא לה' לכהן קנאו השם ונתנו לכהן שבאותו משמר. או אינו אלא לכהן שירצה, כשהוא אומר מלבד איל הכפורים אשר יכפר בו עליו, הוי בכהן שבאותו משמר הכתוב מדבר. שדה היוצאה לכהנים ביובל נותנין למשמר שפגע בו יובל. איבעיא להו פגע בו בשבת מאי, אמר רבי חייא בר אמי משמיה דחולפנא נותנה למשמר היוצא. חרמי כהנים אין להם פדיון אלא נותנן לכהנים [כתרומה] רבי יהודה בן בתירא אומר סתם חרמים לבדק הבית, שנאמר כל הדם קדש קדשים הוא לה', וחכמים אומרים סתם חרמים לכהן, שנאמר כשדה החרם לכהן תהיה אחוזתו, אם כן למה נאמר כל חרם קדש קדשים הוא, שהוא על קדשי קדשים ועל קדשים קלים. תנו רבנן חרמין כל זמן שהן בבית בעלים הרי הן כהקדש לכל דבריהם שנאמר קדש קדשים הוא לה', נתנן לכהן הרי הן כחולין לכל דבריהם שנאמר כל חרם בישראל לך יהיה. בשלמה לרבנן כדמפרשי טעמייהו, אלא רבי יהודה בן בתירא האי כשדה החרם מאי עביד ליה. מיבעיא ליה לכדתניא כשדה החרם לכהן תהיה אחוזתו מה תלמוד לומר, מנין לכהן שהקדיש שדה חרמו שלא יאמר הואיל ויצאה לכהנים והרי היא תחת ידי תהא שלי וכו' (כדלעיל). ואידך מחרם החרם. ואידך חרם החרם לא משמע ליה. ורבי יהודה בן בתירא [דחל] על קדשי קדשים ועל קדשים קלים מנא ליה, סבר לה כר' (שמעון) [ישמעאל]. כשדה החרם לכהן תהיה חוזתו מה תלמוד לומר, מנין אתה אומר שדה שיוצאה לכהנים ביובל וגאלה אחרד מן הכהנים והרי היא תחת ידו (שאומר) [יכול יאמר] הרי היא שלי. ודין הוא בשל אחר אני זוכה בשלי לא כל שכן, תלמוד לומר כשדה החרם לכהן תהיה אחוזתו, אחוזתו של כהן שלו ואין זו שלו אלא יוצא לכל אחיו הכהנים, ואם את שדה מקנתו אשר לא משדה אחוזתו, מנין אתה אומר הלוקח שדה מאביו וכו' (כדכתוב לעיל). (כא) (לכהן תהיה אחוזתו מה תלמוד לומר מנין לשדה שיוצאה לכהנים ביובל וגאלה אחר מן הכהנים שלא יאמר הואיל ויוצאה לכהנים וכו' תלמוד לומר אחוזתו אחוזתו שלו ואין זו שלו. הא כיצד יוצאה מתחת ידו ומתחלקת לאחיו הכנהים). הלוקח שדה מאביו והקדישה ואחר כך מת אביו מנין שתהא לפניו כשדה אחוזה, תלמוד לומר אם (משדה) [את שדה] מקנתו אשר לא משדה אחוזתו, שדה שאינה אחוזה [יצאה זו שהיא שדה אחוזה]. ואלו לרבי יהודה ורבי שמעון מת אביו ואחר כך הקדיש לא צריך קרא, לימא בהא קא מיפלגי רבי מאיר סבר קנין פירות כקנין הגוף דמי, ורי יהודה ורבי שמעון סברי לאו כקנין הגוף דמי. אמר רב נחמן בר יצחק בעלמא לרבי שמעון [ור"י] קנין פירות כקנין הגוף דמי והכא קרא אשכח ודריש ליכתוב רחמנא ואם את שדה מקנתו אשר לא [שדה] אחוזתו אי נמי אשר לא שדה אחוזה, מאי משדה [אחוזתו] שדה שאינה ראויה להיות שדה אחוזה, יצאה זו שראויה להיות שדה אחוזה: וחשב לו הכהן את מכסת הערכך. תנו רבנן במכסת מה תלמוד לומר לפי שנאמר בשדה אחוזה בית זרע חומר שעורים וגו' יכול אף שדה מקנתו תלמוד לומר במכסת, ר' אליעזר אומר נאמר כאן דבר קצוב. איבעיא להו רבנן אית להו גזרה שוה ומפקין ליה לחומש, או דילמא לית להו גזרה שוה ולית להו חומש, אמר רבא מסתברא לית להו גזרה שוה מדגלי רחמנא חומש גבי שדה אחוזה וגבי מקדיש בית הוו להו שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין. ולמאן דאמר מלמדין מדגלי רחמנא [חומש] במעשר ובבהמה טהורה ובבהמה טמאה הוו להו טובא ואין מלמדין תניא כוותיה דרבא ולא מטעמיה, במכסת אין מכסת אלא דמים וכן הוא אומר והרמות מכם. יכול יוסיף חומש תלמוד לומר במכסת הערכך הקישו הכתוב לערכך מה ערכין אין מוסיף חומש אף שדה מקנה אין מוסיף חומש. וחשב לו הכהן את מכסת אין מכסת אלא דמים מלמד שנותן לו (כב) כל שוויה, רבי אלעזר אמר צא וראה שאינו אומר וחשב אלא דבר שדמיו קצובין, מה וחשב האמור להלן זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף, אף וחשב האמור כאן זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף: עד שנת היובל שלא יכנס בה כלום. ונתן את הערכך ביום ההוא קדש לה' מה תלמוד לומר, לפי שמצינו בהקדשות ומעשרות שמתחללין על מעות של חולין נגנבו או אבדו אינו חייב באחריותן יכול אף זה כן, תלמוד לומר ונתן את הערכך וגו' חולין הן בידו עד שיבואו לידי גזבר, בערכך אף על גב דלא אמר [עלי] חייב, דכתיב ונתן את הערכך וגו': ונתן את הערכך ביום ההוא שלא ישהא מרגלית לקלים, קדש לה' סתם הקדשות לבדק הבית. ישוב השדה לאשר קנהו (כתוב לעיל). וכל ערכך יהיה בשקל אין בערכין פחות מסלע. בשקל הקדש מה תלמוד לומר, לפי שנאמר ופדיו מבן חדש תפדה יכול בעבדים ובשטרות ובקרקעות, תלמוד לומר בשקל הקדש אין לי אלא סלעים של קדש, מנין לרבות כל דבר המיטלטל. תלמוד לומר ופדה, אם כן למה נאמר בשקל הקדש, פרט לעבדים ולשטרות ולקרקעות. עשרים גרה יהיה השקל ללמדך כמה הוא סלע. מנין אם רצה להרבות ירבה, תלמוד לומר יהיה, יכול אם רצה לפחות יפחות, תלמוד לומר הוא. אלו נאמר בכור לא יקדיש הייתי אומר לא יקדיש הקדשות, תלמוד לומר איש אותו, אותו אי אתה מקדיש אבל בכור מקדיש הקדשות, כשהוא אורמ אותו שומע אני בכור [אינו] מקדיש, אבל פשוט (אינו) מקדיש תלמוד לומר בבהמה, בבהמה אמרתי לך ולא באדם. יכול לא יקדש בבטן, תלמוד לומר אשר יבוכר לה', משיבוכר לה' אי אתה מקדיש אבל אתה מקדיש בבטן. יכול אף ולדי כל הקדשים, תלמוד לומר אך בכור אך חלק דכל חד קאים בקדושתיה, אלמא קסבר ולדות קדשים במעי אמן הן קדושין. רבי ישמעאל אומר כתוב אחד אומר תקדיש וכתוב אחד אומר לא יקדיש, אי אפשר לומר תקדיש שכבר נאמר לא יקדיש ואי אפשר לומר לא יקדיש שכבר נאמר תקדיש, הא כיצד מקדיש אתה אותו (כג) הקדש עילוי ואי אתה מקדישו הקדש מזבח, ורבנן לא יקדיש מיבעי ליה לכדתניא, מנין לנולד לו בכור בעדרו שמצוה להקדישו, שנאמר הזכר תקדיש. ורבי ישמעאל אי לא מקדיש ליה לא קדיש קדושתו מרחם הוא וכיון דכי לא מקדיש ליה קדיש לא צריך לאקדושיה. עדין אני אומר הוא לא יקדיש בל יקדישוהו אחרים, תלמוד לומר בבהמה [בבהמה] עסקתי, יכול לא יקדישהו מן הבטן. תלמוד לומר אשר יבוכר לא יקדיש, משנתבכר אינו מקדיש אבל מקדיש בבטן מכאן אמרו מערימין על הבכור: אך בכור לא יקדיש כל שהוא קודש אין הקדושה חלה עליו. רבי ישמעאל אומר מנין שלא יקדיש אדם את הבכור תלמוד לומר בכור לא יקדיש, יכול לא יקדישנו הקדש עילוי, תלמוד לומר זכר תקדיש. ומה ראית להביאו להקדש עילוי ולהוציאו מהקדש מזבח. אחר שרבה הכתוב מיעט, מפני מה אני מביאו להקדש עילוי שחל על הכל ומוציאו מהקדש מזבח שאינו חל על הכל. אין לי אלא בכור, מנין לכל ההקדשות שלא ישנה מקדושה לקדושה, תלמוד לומר בבהמה לא יקדיש אם שור אם שה, יכול לא יקדישנו הקדש עילוי, תלמוד לומר בבקרך ובצאנך הזכר תקדיש. ומה ראית להביאם להקדש עילוי ולהוציאם מהקדש מזבח, אחר שרבה הכתוב מיעט, מפני מה אני מביאם להקדש עילוי שחל על הכל ומוציאם מהקדש מזבח שאינו חל על הכל. רבי עקיבא אומר מנין שלא יקדיש אדם את הבכור, תלמוד לומר בכור לא יקדיש איש אותו. יכול לא יקדישנו ולהוציאו מהקדש מזבח, אחר שרבה הכתוב מיעט, מפני מה אני מביאו להקדש עילוי שחל על הכל ומוציאו מהקדש מזבח שאינו חל על הכל. אין לי אלא בכור, מנין לכל הקדשים שלא ישנה אותם מקדושה לקדושה, תלמוד לומר בבהמה לא יקדיש אם שור אם שה. יכול לא יקדישם הקדש עילוי תלמוד לומר אך. ומה ראית וכו': אם שור אם שה לה' הוא. הוא קרב ואין תמורתו קרבה. והרי בכור דרחמנא אמר אך בכור שור וגו' ותנן מה בין תמורה באיטליז ונשקלים בליטרא, חוץ מן הבכור והמעשר ויש להן פדיון ולתמרותותיהן פדיון חוץ מן הבכור ומן המעשר אלמא לא מהני. א"ל אביי שאני התם דאמר רחמנא הם בהוייתן יהו, ולרבא האי הם למה לי, הן קרבין ואין תמורתן קרבין, ולאביי האי סברא מנא ורבא אין הכי נמי דמההוא קרא אלא הם למה לי לימד על הבכור ומעשר שאם נתערב דמם בכל העולין שקרבין לגבי מזבח. ואבי נפקא ליה מולקח מדם הפר ומדם השעיר, והלא דם הפר מרובה סבר לה כרבי יונתן דאמר מזה מפני עצמו ומזה מפני עצמו. [מיוחדת] שתחלתה הקדש וכולה לשמים מועלין בה, אף כל שתחלתה הקדש וכולה לשמים מועלין בה. כולה לשמים למעוטי קדשים קלים, כיון דאית להו לבעלים בגוייהו לית בהו מעילהוכו'. אתחלת הקדש מוסיף חומש ולא המתפיס כדרבי יהושע בן לוי וקרי לבהמה טמאה תחלת הקדש שאינה סוף הקדש וכו'. ופדה בערכך מה תלמוד לומר, לפי שנאמר בשקל הקדש יכול אין לי אלא סלעים של קדש, מנין לרבות כל דבר המיטלטל, תלמוד לומר ופדה. אם כן למה נאמר בשקל הקדש, פודה הוא בכל דבר המיטלטל, לחולין וצריך לעשות דמים. ויסף חמישתו עליו שיהא הוא וחומשו חמשה. אם לא יגאל בבעלים. ונמכר בערכך לכל אדם. אך כל חרם אשר יחרים. מקדיש ומחרים [אדם] מצאנו ומבקרו ומעבדיו ומשפחותיו הכנענים ומשדה אוזתו, ואם החרים את כולם אין מוחרמין דברי רבי אלעיזר. אמר ר' אלעזר בן עזריה ומה אם לגביה אין אדם רשאי להחרים את כל נכסיו, על אחת כמה וכמה שיהא אדם חס על נכסיו. מנא הני מילי דתנו רבנן מכל אשר לו ולא אל אשר לו, מאדם ולא כל אדם, מבהמה ולא כל בהמה, ומשדה אחוזתו ולא כל אחוזתו. יכול לא יחרים ואם החרים יהו מוחרמין, תלמוד לומר אך כל חרם דרבי רבי אלעיזר וכו', וצריכא דאי כתב רחמנא כוליה כתב רחמנא מאדם ולא כל אדם. ואי כתב רחמנא מאדם אשמעינן שדה משום דחיותיה, אבל אדם סגי ליה בשמעא בעלמא. ואי אשמעינן הני תרתי משום דהכא חיותיה והכא חיותיה, אבל יחרים אדם בנו ובתו ועבדיו ושפחותיו העברים ושדה מקנתו, תלמוד לומר בהמה, מה בהמה יש לו רשות למכרה, אף כל שיש לו רשות למרכה. והלא בתו הקטנה יש לו רשות למכרה יכול יחרימנה, תלמוד לומר בהמה מה בהמה יש לו רשות למכרה לעולם אף כל שיש לו רשות למכרו לעולם. אמר רבי אלעזר בן עזריה [אם לגבוה אין אדם רשאי]וכו', היינו תנא קמא, איכא בינייהו דרבי אילעאי [דאמר ר' אילעאי] באושא התקינו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש, מעשה באחד שבקש לבזבז [יותר מחומש] ולא הניחו חברו ומנו רבי ישבב, ואמי לה רבי ישבב ולא הניחו חברו ומנו ר' עקיבא. והרי חרמים דכתיב אך כל חרם אשר יחרים וגו' לא ימכר ולא יגאל, ותנן חרמי כהנים אין להן פדיון אלא נותנן לכה [אלמא לא מהני] א"ל (רבא) [אביי] שאני התם דאמר קרא קדש קדשים הוא בהוייתו יהא. ולרבא האי הוא למעוטי בכור דתניא בבכור נאמר לא תפדה ונמכר, במעשר נאמר לא יגאל ואינו נמכר לא חי ולא שחוט ולא תם ולא בעל מום: לא ימכר (כג) לא מכר לגזבר, ולא יגאל לבעלים, מה יעשה לו כשדה החרם לכהן תהיה אחוזתו. יכול אף על פי (כד) שפירש לשם, תלמוד לומר הוא. רבי יהודה בן בתירא אומר מנין שסתם חרמים לבדק הבית, תלמוד לומר כל חרם קדש קדשים הוא לה'. יכול אף על פי שפירש לכהן, תלמוד לומר הוא, מנין שמחרים אדם את קדשיו, תלמוד לומר כל חרם קדש. מנין שמחרים אדם את קדשי קדשיו, תלמוד לומר כל חרם קדש קדשים הוא לה'. יכול הכהנים ולוים יהו מחרימין, תלמוד לומר אך דברי רבי יהודה. ר' שמעון אומר הכהנים אין מחרימין שחרמים שלהן, ולוים מחרימין שאין חרמים שלהן, אמר רבי נראין דברי ר' יהודה בקרקעות [שנאמר כי אחוזת עולם הוא להם]. ודברי רבי שמעון במטלטלטין שאין חרמים שלהן (כתוב בפרשת בהר בפסוק כי אחוזת עולם הוא להם). מר רב הונא קדשי מזבח שהתפיסן לחרמי כהנים לא עשה כלום, מאי טעמא [אמר קרא] כל חרם קדש קדשים הוא לה', כל חרם דקשי קדשים קאתי לה'. מיתיבי קדשי מזבח שהתפיסן לחרמי כהנים מה שעשה עשויוכו'. תיובתא דרב הונא תיובתא, והא רב הונא קרא קאמר, מאמר עולא חרם כל חרם. ומי אמר עולא הכי, והאמר עולא המתפיס עולה לבדק הבית אי בה אלא עיכוב גזבר בלבד. מדרבנן וקרא למעילא הוא דאתא. למעילה למה לי קרא קדש קדשים כתיב ביה. וליטעמיך הא דאמר ר' ינאי אין מעילה מפורשת מן התורה אלא בעולה, שנאמר נפש כי תמעול מעל וחטאה בשגגה מקדשי ה' קדשים המיוחדים לשם, אי זהו קדש המיוחד לשם הוי אמר זה עולה, אבל חטאת ואשם לא אתיין אלא מדרבי דתניא [רבי אומר] כל חלב לה' לרבות אימורי קדשים למעילה, למה לי קרא קדש קדשים כתיב בהו, לאא אף על גב דקדש קדשים כתיב בהו בעי קרא לרביינהו למעילה, חרמים נמי אף על גב דקדש קדשים כתיב בהו בעי קרא לרביינהו למעילה: ויקרא - פרק כז - רמז תרעט תניא מנין ליוצא ליהרג ואמר אחד ערכו עליו שלא אמר כלום, תלמוד לומר כל חרם לא יפדה. יכול אפילו קודש שנגמר דינו, תלמוד לומר מן האדם ולא כל האדם. ולרבי חנינא בן עקביא דאמר נערך לפי שדמיו קצובין (ורבי יוסי אומר נודר ומעריך ומקדיש ואם הזיק חיב בתשלומין). האי כל חרם מאי עביד ליה, מיבעי ליה לכדתניא ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא אומר לפי שמצינו למומתים בידי שמים שנותנין ממון ומתכפר להן שנמר אם כופר יושת עליו יכול אף בידי אדם כן, תלמוד לומר כל חרם לא יפדה. ואין לי אלא מיתות חמורות שלא ניתנו שגגתן לכפרה, מיתות קלום שניתנו שגגתן לכפרה מנין, תלמוד לומר כל חרם. המקדיש במעשר שני בין בשוגג בין במזיד לא קידש דברי ר"מ. מנהגי מילי, אמר רב אחר [בריה דרבא] משמיה דגמרא דכתיב וכל מעשר הארץ מזרע הארץ מפרי העץ לה' הוא בהוייתן יהא. זרע הארץ לרבות את זרע השום השחליים והגרגירים. יכול שאני מרבה את זרע לפת וצנונות ושאר זרעוני גינה שאינן נאכלין, תלמוד לומר מזרע ולא כל זרע. מפרי העץ לרבות את פירות האילן, יכול שאני מרבה את זרע לפת וצנונות ושאר זרעוני גינה שאינן נאכלין, תלמוד לומר מזרע ולא כל זרע. מפרי העץ לרבות את פירות האילן, יכול שאני מרבה את חרובי (שיטה) [שקמה] וצלמונה ואת חרובי (גרגר) [גרידה], תלמוד לומר מפרי העץ ולא כל פרי העץ. מנין לרבות את הירקות למעשרות, תלמו דלומר ולכ מעשר הארץ יכול (כה) בשני מעשרות הכתוב מדבר, תלמוד לומר הוא, הוא האמור כאן והוא האמור להלן דברים המחוסרין כאן אמרם הכתוב להלן. ואם גאלאיש ממעשרו ולא כל מעשרו, פרט למעשר שני שאין בו שוה פרוטה. רבי אמי אמר אין ב, רב אסי אמר אין בחומשו, שנאמר ויסף חמישיותו עליו שיהא הוא וחומשו חמשה דברי ר' יאשיה. ר' יונתן אמר (חומש) [חמישיתו] חומשו של קרן. ואם גאל יגאל לרבות את האשה. ואם גאל יגאל לרבות את היורש. איש פרט לקטן, יכול (כו) שאני (מוציא) [מרבה] בן תשע שנים ויום אחד, תלמוד לומר ואם גאל יגאל. ממעשרו אין לי אלא מעשר שנכנס משדותיו, ירש ולקח וניתן לו במתנה מנין, תלמו לומר ואם גאל יגאל, ממעשרו ולא כל מעשרו [פרט למעשר שנכנס לירושלים ויצא]. ממעשרו פרט לפחות משוה פרוטה. יוסף עליו שיהא הוא וחומשו חמשה: ויקרא - פרק כז - רמז תרפ וכל מעשר בקר וצאן, מעשר בהמה נוהג בחולין אבל לא במוקדשים. בבקר ובצאן ואין מתעשרין מזה על זה. בכבשים ובעזים ומתעשרין מזה על זה. בחדש ובישן ואין מתעשרין מזה על זה. ויהא חדש וישן מתעשרים מזה על זה, מקל וחומר, ומה כבשים ועזים שהן כלאים זה בזה מתעשרין מזה על זה, חדש וישן שאינן כלאים זה בזה אינו דין שיתעשרו מזה על זה, תלמוד לומר עשר תעשר בשתי מעשרות הכתוב מדבר אחד מעשר בהמה ואחד מעשר דגן, ומקיש מעשר בהמה למעשר דגן, מה מעשר דגן (מין על שאינו מינו) [מחדש על הישן] לא, אף מעשר בהמה (ממין על שאינו מינו) [מחדש על הישן] לא. אי הכי כבשים ועזים נמי לימא מקיש מעשר בהמה למעשר דגן, מה מעשר דגן ממין על שאינו מינו לא, אף מעשר בהמה ממין על שאינו מינו לא. הא רבי רחמנא וצאן משמע כל צאן. אי הכי חדש וישן נמי הכתיב עשר תעשר, ומה ראית, אמר רבא אמר קרא שנה שנה, לשנה הקשיתיו ולא ל דבר אחר. א"ל ר' (אבא) [רבא] בר חנן (לר' אמי) [לאביי] [אלא מעתה] גבי מעשר בהמה דלא כתיבי וכל מעשר בקר ומעשר צאן יתעשרו מזה על זה, א"ק העשירי תן עשירי לזה ועשירי לזה. אי הכי כבשים ועזים נמי, הא כתיב וצאן משמע כל צאן אחד, הכא נמי נימא כל מעשר דגן אחד. אמר אביי ראשיתם. רבא אמר בלא ראשיתם [נמי משמע] כל מעשר דגן אחד לא מצית אמרת, בשלמא התם אמרינן וצאן משמע כל [צאן] אחד, דאי סלקא דעתם כבשים ועזים נמי לא, ליכתוב וכל מעשר בהמה. וכי תימא אי כתב בהמה הוה אמינא אפילו היה, תחת תחת מקדשים גמר, ואתי בקל וחומר מחדש וישן. בקר וצאן למה לי, בקר וצאן הוא דאין מתעשרין מזה על זה, הא כבשים ועזים מתעשרין מזה על זה. אלא הכא מי סגי דלא כתיב דגן למעוטי שאר מינין, מתקיף לה רב הונא (בר נתן) [בריה דרב נחמן] אימא לערבו לבקר וצאן, א"ל מר זוטרא בריה דרב נחמן לרבא אית ליה נמי העשירי. איכא דאמרי אמר רבא בלא עשירי נמי לא מצית אמרת בקר וצאן מתעשרין מזה על זה דאיתקש מעשר בהמה למעשר דגן, מה מעשר דגן ממין על שאינו מינו לא, אף מעשר בהמה ממין על שאינו מינו לא. והא רבא הוא דאמר שנה לשנה הקשיתיו ולא ל דבר אחר. הדר ביה רבא מההיא. ואיתימא חדא מינייהו רב פפא אמרה. תנו רבנן מנין שאם קרא לתשיעי עשירי ולעשירי תשיעי ולאחד עשר עשירי שלשתן מקודשין, תלמוד לומר וכל מעשר בקר וצאן וכו'. יכול שאני מרבה אף שמיני ושנים עשר, אמרת הואיל והוא קדוש וטעותו מתקדשת, מה הוא אינו מקודש אלא בסמוך, אף טעותו אין מתקדשת אלא בסמוך. והתניא מה הוא מיוחד אף טעותו מיוחדת, הא מני רבי אלעזר בר' שמעון היא דאמר לעולם אין אחד [עשר] קדוש עד שישתוק בתשיעי ויקרא לעשירי תשיעי ולאחד עשר עשירי, סבר לה כר' יהודה דאמר טעות מעשר תמורה היא, וסבר לה כאבוה דאמר איןממיר חוזר וממיר. תניא הבקר לרבות אחד עשר לשלמים, יכול שאני מרבה אף התשיעי, אמרת וכי הקדש לפניו מקדש או לאחריו מקדש, הוי אומר לאחריו מקדש תנו רבנן כיצד מעשרן כונסן לדיר ועושה להן פתח קטן כדי שלא יהו יכולין לצאת שנים כאחד ומעמיד אמותיהן מבחוץ והן מבפנים (וגדיותיו יוצאות) [וגועות ויוצא] לקראת אמם. וליפקינהו אינהו. יעבור כתיב ולא שיעבירוהו. ולישדי להו ירקי וליפקו לותיה, אמר רב הונא גזרה משום יתום ומשום לקוח. כל אשם יעבור פרט לטרפה שאינה עוברת, תחת השבט מצוה למנותם בשבט, לא מנאן בשבט או שמנאן רבוצין או עומד מנין, תלמוד לומר העשירי קדש מכל מקום, [ואין לי אלא שקרא שמו עשירי, לא קרא שמו עשירי מנין, תלמוד לומר יהיה קדש מכל מקום]. יכול היו לו מאה ונטל עשרה, עשרה ונטל אחד יכול יהו מעושרין, תלמוד לומר עשירי ואין זה עשירי. ר' יוסי בר' יהודה אומר מעשר, מאי טעמא דר' יוסי בר' יהודה, סבר לה כאבא אלעזר בן גומל, דתניא אבא אלעזר בן גומל אומר ונחשב לכם תרומתכם בשתי תרומות בשתי תרומות הכתוב מדבר אחת תרומה גדולה ואחת תרומת מעשר, כשם שתרומה גדולה נטלת באומד ובמחשבה, אף תרומת מעשר נטלת באומד ובמחשבה, ומעשר קרייה רחמנא תרומה, דכתיב כי את מעשר בני ישראל אשר ירימו, ואיתקש מעשר בהמה למעשר דגן, מה מעשר דגן ניטל באומד ובמחשבה, אף מעשר בהמה ניטל באומד ובמחשבה. ולד המעושרת לא יניק מן המעושרות ואחרים מתנדבים כך. ולד המוקדשין לא ינוק מן המוקדשין, ואחרים מתנדבין כך. הפועלין לא יאכלו מגרוגרות הקדש, וכן פרה לא תאכל מכרשיני הקדש. מנא הני מילי אמר רב אחדבוי בר אמי אתיא העברה העברה מבכור מה בכור מועלין בו אף חלב המעושרת נמי מועלין בו. חלב המוקדשין נמי אתיא אמו אמו מבכור, הפועלין לא יאכלו וכו' מאי טעמא, א"ק לא תחסום שור בדישו, דישו שלך ולא דישו של הקדש. והרי מעשר דאמר רחמנא לא יגאל, ותנן כל הקדשים יש להן פדיון ולתמורותיהן פדיון חוץ מן הבכור ומן המעשר אלמא לא מהני, אמר לך אביי מעשר נמי איתרבי מהיכא דאיתרבי בכור דיליף העברה העברה מבכור: ויקרא - פרק כז - רמז תרפא כל אשר יעבור, נאמר (כז) כאן העברה ונאמר להלן העברה, מה העברה האמור להלן אין קדושה חלה עליו אלא בחיי אמו, אף העברה האמור להלן אין קדושה חלה עליו אלא בחיי אמו. אי מה להלן זכרים אף כאן זכרים, תלמוד לומר כל אשר יעבור תחת השבט אחד זכרים ואחד נקבות במשמע. מעשר יליף תחת תחת מקדשים להוציא את הכלאים, וגמר העברה העברה מבכור דלא קרב בעל מום. קפץ אחד מן המנוים לתוכן כולן פטורין, עשירי ודאי אמר רחמנא ולא עשירי ספק. הכל נכנסין לדיר להתעשר חוץ מן הכלאים וטרפה ויוצא דופן ומחוסר זמן ויתום, ואיזהו יתום כל שמתה אמו [או שנשחטה ואחר כך ילדה]. ר' יהושע אומר אפילו נשחטה אמו והשלח קיים אין זה יתום. מנה"מ דתנו רבנן ושור או כשב פרט לכלאים וכו'. ר' ישמעאל בנו של ריבבא בתרא [אומר] נאמר כאן תחת ונאמר להלן תחת אמו, מה להלן פרט לכל השמות הללו אף כאן פרט לכל השמות הללו, ומה כאן פרט לטרפה אף להלן פרט לטרפה. הכל לאותויי מאי, לאתויי הא דתנו רבנן הרובע ונרבע והמוקצה והנעבד והאתנן והמחיר וטומטום ואנדרוגינוס כולן נכנסין לדיר להתעשר. ר' שמואל בן יהודה אומר משום רבי שמעון טומטום ואנדרוגינוס אין נכנסין לדיר להתעשר, ותנא דידן אי גמר תחת תחת מקדשים הני נמי לא, ואי לא גמר הנך מנא ליה. לעולם גמיר והני רחמנא רבינהו דכתיב כי משחתם בהם מום בם ותנא דבי רבי ישמעאל כל מקום שנאמר בו השחתה אינו אלא דבר ערוה ואלילים, דבר ערוה דכתיב כי השחית כל בשר, אלילים פן תשחיתון ועשיתם לכם פסל, כל שהמום פוסל בו דבר ערוה וע"א פוסלין בו וכל שאין המום פוסל בו אין דבר ערוה וע"א פוסלין בו, והאי מעשר הואיל ולא פסיל ביה מומא, דכתיב לא יבקר בין טוב לרע, דבר ערוה וע"א נמי לא פסלי ביה. רובע ונרבע דבר ערוה מוקצה ונעבד ע"א ואתנן דבר ערוה ומחיר איתקש לאתנן, טומטום ואנדרוגינוס קסבר ספיקא הוא. רבי שמעון בן יהודה סבר בריה הוא, ומיעט רחמנא גבי קדשים זכר ודאי נקבה ודאית ולא טומטום ואנדרוגינוס. מעשר נמי גמר תחת תחת מקדשים, תנו רבנן הכל נכנסים לדיר להתעשר חוץ מן הכלאים וטרפה דברי רבי אליעזר בן יהודה איש כפר ברתותא שאמר משום ר' יהושע לטעמיה דאמר אפילו שחט את אמו והשלח קיים אין זה יתום. העיד רבי ישמעאל בן כתריאל מערקת לבנה לפני רבי במקומנו מפשיטין את המתה ומלבישין את החיה. אמר ר' נתגלה טעמא של משנתנו. חזירין שבמקומנו יש להן ששים רבוא קלפי עלין. יתוש שבמקומנו יש בו ששים רבוא קלפים בבית המסם שלו. פעם אחת נפל ארז במקומנו ועברו שש עשרה קרונות על דודו אחת. פעם אחת נפלה ביצת בר יכני וטבעה ששים כרכים ושברה שלש מאות ארזים, ומי שדיא ליה, והכתיב ולעשירי תשיעי ולאחד עשר עשירי שלשתן מקודשין, התשיעי נאכל במומו העשירי מעשר ואחד עשר קרב לשלמים ועושה תמורה דברי ר"מ, אמר ר' יהודה וכי יש תמורה עושה תמורה, אמרו משום ר"מ אלו היה תמורה לא היה קרב, קרא לתשיעי עשירי ולעשירי עשרירי ולאחד עשר עשירי, אין אחד עשר מקודש, קרא לתשיעי תשיעי ולעשירי אחד עשר ולאחד עשר עשירי רבי אומר אינו מקודש, רבי יוסי אומר מקודש. זה הכלל שאמר רבי כל זמן שנעקר שם עשירי הימנו לפניו מקודש ולאחריו אינו מקודש. לא יבקר בין טוב לרע (כתוב לעיל בפסוק לא יחליפנו) לפי שנאמר וכל מבחר נדריכם יכול יהא מוציא את היפה, תלמוד לומר לא יבקר בין טוב לרע. ולא ימירנו הא אם המיר עובר בלא תעשה. ואם המר ימירנו לרבות את האשה. ואם המר ימירנו לרבות את היורש. והיה הוא ותמורתו יהיה קדש לא יגאל, אימתי עושה תמורה מחיים ואימתי אינו נגאל מחיים, הא לאחר שחיטה יגאל, ורבנן הוא דגזרו בה אחר שחיטה אטו לפני שחיטה, דבר הנשום מחיים גזור רבנן דבר שאינו יגאל (כתוב בפסוק ומעלה מעל בה' ברמז תע"ט): ויקרא - פרק כז - רמז תרפב תניא בבכור נאמר לא תפדה ונמכר. במעשר נאמר לא יגאל ואינו נמכר לא חי ולא שחוט לא תם ולא בעל מום, מנא הני מילי [אמר רב חיננא] אמר רב נאמר לא יגאל במעשר ונאמר לא יגאל בחרמים, מה להלן מכירה עמו אף כאן מכירה עמו. א"ל רב נחמן בר יצחק לרב הונא בריה דרב יהושע מופנה דאי לא מופנה איכא למיפרך מה לחרמים שכן חלין על הכל לאיי אפנויי מפנה, לא יאמר לא יגאל בחרמים ויגמר ממעשר, מה מעשר קדוש ואינו נגאל אף חרמים קדושין ואינן נגאלין. לא יגאל דכתב רחמנא בחרמים למה לי לאפנויי. איכא למיפרך מה למעשר שכן קדוש לפניו ולאחריו, אלא לא יאמר לא יגאל בחרמים ויגמר מבכור, מה בכור קדוש ואינו נגאל אף מעשר קדוש ואינו נגאל, לא יגאל דכתב רחמנא גבי מעשר למה לי לאפנויי, ואכתי [במעשר נמי] לא מופנה (דבכור) דאיכא למיפרך כדפרכינן והעברת קרא יתירא הוא, בכור נמי נילף גאולה גאולה מחרמים דמעשר מפנה דבכור לא מופנה, ומאי חזית דלא תפדה דבכור לגופיה ודמעשר לאפנויי, ואימא דמעשר לגופיה ודבכור לאפנויי. דנין גאולה מגאולה, ואין דנין פדיה מגאולה. מאי נפקא מינה הא תנא דבי רבי ישמעאל ושב הכהן וכו'. ולילף בכור העברה העברה ממעשר, דהא מעשר נמי גמר גאולה גאולה מחרמים, מיעט רחמנא גבי חרמים הוא, הוא ולא בכור. ואימא [הוא] ולא מעשר, מעשר גאולה כמותו. רבא אמר לא יגאל דחרמים לא צריכא דאיתנהו היכא אי בי בעלים הקדש נינוה אי בי כהן חולין נינהו, דהא תניא חרמים כל זמן שהן בבית בעלים הרי הן כהקדש לכל דבריהם, שנאמר כל חרם קדש קדשים הוא לה', נתנו לכהן (וכשהם בבית כהן) הרי הן כחולין לכל דבריהם, שנאמר כל חרם בישראל לך יהיה, לא יגאל דכתב רחמנא בחרמים למה לי, אם אינו ענין לחרמים תנהו ענין למעשר, אימא תנהו ענין לבכור, מעשר גאולה כמותו. רב אשי אמר לא יגאל דמעשר לא ימכר הוא, דכתיב והיה הוא ותמורתו יהיה קדש וגו', אימתי עושה תמורה מחיים, אימתי אינו נגאל מחיים, הא לאחר שחיטה נגאלל, הא בעי העמדה והערכה אלא ש"מ לא יגאל לא ימכר הוא. הניחא למאן דאמר קדשי מזבח היו בכלל העמדה והערכה, אלא למאן דאמר לא היו בכלל מאי איכא למימר. אנן הכי קאמרינן מי איכא מידי דמחיים לא מיפרק, לאחר שחיטה דקילא קדושתיה מיפרק, לאחר שחיטה דלא אים למיתפס פדיוניה (לא) מיפרק, אלא ש"מ לא יגאל לא ימכר הוא, וליכתוב רחמנא לא ימכר, אי כתב רחמנא לא ימכר הוה אמינא איזדבוני הוא דלא מיזדבן דקא עביד ביה עובדין דחול (אחול) [אבל] אפרוקי מיפרק דהא קא עיילי דמיו להקדש. להכי כתיב לא יגאל דלא איזדבוני מזדבן ולא איפרוקי מיפרק. מנין שמעשר בהמה בעמוד ועשר תלמוד לומר יהיה קדש מלמד שמעשר בהמה בעמוד ועשר. ר' יוסי הגלילי אומר והעברת מלמד שמעשר בהמה בעמוד ועשר. ר' עקיבא אומר (כט) עשר תעשר מלמד שמעשר בהמה בעמוד ועשר. רבי אומר אלה המצות מלמד שמעשר בהמה בעמוד ועשר, אלה המצות אין נביא רשאי לחדש דבר מעתה. אשר צוה ה' את משה כדאי השליח לשולחו. את משה אל בני ישראל כדאי השליח למי שנשתלח אצלן וכדאי מי שנשתלח אצלן לשליח אל בני ישראל (ל) זכות בני ישראל גרמה. בהר סיני מלמד שכולם נאמרו בסיני: שעורין של עונשין הלכה למשה מסיני. אחרים אומרים בית דינו של יעבץ תקנום, והכתיב אלה המצות שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה, אלא שכחום וחזרו ויסדום. מנצפ"ך צופים אמרום, והכתיב אלה המצות שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה, אלא שכחום וחזרו ויסדום. אמר רב יהודה אמר שמואל שלשת (מאות) [אלפים] הלכות נשתכחו בימי אבלו של משה, אמרו לו ליהושע שאל אמר להם לא בשמים היא, א"ל לא בשמים היא, א"ל לאלעזר שאל, א"ל אלה המצות [שאין נביא רשאי לחדש דבר מאתה]. אמר רב יהודה אמר רב בשעה שנפטר משה לגן עדן, אמר לו ליהושע כל ספיקות שיש לך שאל, א"ל רבי כלום הנחתיך [שעה אחת] והלכתי למקום אחר, לא כך כתבת בי ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל, מיד תשש כחו של (משה) [יהושע] נשתכחו ממנו שלש מאות הלכות ונולדו לו שבע מאות ספיקות, בקשו כל ישראל להרגו, א"ל הקדוש ברוך הוא לומר לך אי אפשר, לך והטרד אותם במלחמה שנאמר ויהי אחרי מות משה וגו'. וכתיב בעוד שלשת ימים הכינו לכם צדה, ותנא אף אלף וז' מאות ספיקות של ג"ש ושל קלין וחמורין ושל דקדוקי סופרים נשתכחו בימי אבלו של משה, אמר רבי [אבהו] אף על פי כן החזירן עתניאל בן קנז בפלפולו, שנאמר ויאמר כלב אשר יכה את קרית ספר וכתיב וילכדה עתניאל בן קנז: [כתיב כי פועל אדם ישלם לו, עובדא הוה בחד גברא דהוו ליה תרין בנין, חד עביד מצוון סגיאין, וחד לא עביד מצוה כל עיקר דין דהוה עביד מצוון סגיאין זבין ביתיה וכל מה דהוה ליה בגין מצותא, יומא חד ביום הושענא רבה יהבת ליה איתתיה עשרה פולסין אמרה ליה פוק זבין לבניך כלום מן שוקא, כיון דנפק גו שוקא פגעין ביה גבאי צדקה אמרין הא מארי מצותא, אמרו ליה הב חולקך בהדי מצותא דאנן בעיין למזבן קלוב לחדא יתמתא נסיב אלין פולסין ויהב להון ונתבייש לילך אצל אשתו מה עשה הלך לו לבית הכנסת וחמא תמן מן אלין אתרוגיא דמינוקייא מקלקלי ביום הושענא דתנינן מיד התינוקות שומטין את לולביהם ואוכלין את אתרוגיהם, נסב מנהון ומלי מכונסיה והלך ופרש ביום הגדול, עד שהגיע למדינת הים ארעת שעתא ואשתכח מלכא דחש מעוהי, אמרינן ליה אסותא אלו הוה לך חד אתרוגא מן מה דטעין יהודאי ביומא דהושענא הוית אכיל ומיתסי לשעתא, בעוי בכל מדינתא ובכל אלפא ולא אשכחון, אזלון ואשכחון לההוא גברא דרביעא על שקיה אמרין ליה אית גבך כלום מזבנא אמר להם גבר מסכן אנא ולא אית גבי כלום, פתחון שקיה ואשכחון מלי אתרוגין, אטעוניה ואסקוניה גבי מלכא, ארעת שעתא ואכל מן אלין אתרוגיא ואיתסי, אמר פנון ליה מרצופיה ומלון ליה דינרין, ועבדו ליה כן ואזל לשלום. שלום רב לאוהבי תורתך ואין למו מכשול, וענוים יירשו ארץ והתענגו על רוב שלום]: תם ונשלם ספר ויקרא: