ויקרא - פרק כה - המשך רמז תרנח פרשת בהר: וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר. אמר אלעזר הקפר כתיב שוקיו עמודי שש מיוסדים על אדני פז העמיד הזה יש לו כותרת מלמעלה ובסיס מלמטה מה כתיב למעלה מן הענין ושבתה הארץ ואחר כך פרשת היובל וספרת לך שבע שבתות שנים אם לא שמר שמיטת ויובלות או אם לא שמר אחד מהם סוף שימכור כל אשר לו שנאמר וכי תמכרו ממכר וכי ימוץ אחיך עד שמוכר את עצמו, וכן אתה מוצא בימי ירמיה בשביל שחללו את השביעית נמכרו לנכרים שנאמר ויעל עליהם מלך כשדים, אמר הקדוש ברוך הוא למשה ראה היאך נמכרים לנכרים בשביל שחללו את השביעית, אמר לפניו רבשולחן ערוך לא כך אמרת וכי ימוך אחיח וגו' קיים מה שקראת אותם אחי ורעי וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך כשתמוט בבלה, והחזקת בו תפוס עמהם בדין שלא יאבדו. גר ותושב וי אחיך עמך אף על פי שהן נעשים גרים בבבלוכו' וחי עמך, א"ל הקדוש ברוך הוא בעונותהם אני מוכר את ביתי שנאמר ואיש כי ימכור בית מושב זה ביתו של הקדוש ברוך הוא כו', הקדוש ברוך הוא אומר וכי תשיג יד גר ותושב. יד גר זה נבוכדנצר, ותושב זה מלכות מדי, ונמכר לגר זה מלכות יון, או לעקר משפחת גר זו מלכות רביעית, אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא רבשולחן ערוך למה נמסרו למלכיות הללו א"ל מפני שמחללין את השביעית שנאמר ויגל (את) השארית מן (הארץ) [החרב] וגו' עד רצתה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה שבתה (עד מלאת) [למלאות] שבעים שנה, לפיכך אמר הקדוש ברוך הוא למשה רצונך שלא יגלו הזהירם על השמיטות ועל היובלות, הוא שאמר בסוף כל הפרשה את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו אני ה' אני הוא שעתיד ליתן לכם שכר אם תשמרו אותם ואם לאו אני עתיד ליפרע מכם ביד המלכיות וכשתקרב שנת הגאולה אני גואל אתכם שנאמר כי יום נקם בלבי ושנת גאולי באה. מה ענין שמיטה לענין הר סיני והלא כל המצות נאמרו בהר סיני, אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה ודקדוקיה מהר סיני, אף כולן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני. כי תבואו יכול משבאו לעבר הירדן, תלמוד לומר אל הארץ אל ארץ המיוחדת. יכול אפילו באו לעמון ומואב, תלמוד לומר אשר אני נותן לכם ולא לעמו ומואב. ומנין אתה אומר כבשו ולא חלקו, חלקו למשפחות ולא חלקו לבתי אבות [חלקו לבתי אבות] ואין כל אחד ואחד מכיר את שלו יכול יהו חייבין בשמיטה, תלמוד לומר שדך, עד שיהא כל אחד ואחד מכיר את שדהו. כרמך עד שיהא כל אחד ואחד מכיר את כרמו, נמצאת אומר כיון שעברו את הירדן נתחייבו בחלה ובערלה ובחדש, הגיע ששה עשר בניסן נתחייבו בעומר, שהו חמשים יום נתחייבו בשתי הלחם, לארבעה עשר שנה נתחייבו במעשרות, התחילו מונין לשמיטה. לעשרים ואחת שנה עשו שמיה, לששים וארבע עשו יובל. ושבתה הארץ יכול מלחפור בורות שיחין ומערות ומלתקן את המקואות, תלמוד לומר שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור. אין לי אלא לזרוע ולזמור, לעדור לחרוש לנכש לכסוח מנין, תלמוד לומר שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור כל מלאכה שבשדך וכל מלאכה שבכרמך, מנין שאין מזבלין ואין מפרקין ואין מאבקין ואין מעשנין באילן. תלמוד לומר שדך לא וגו' כרמך לא וגו' כל מלאכה שבשדך וכל מלאכה שבכרמך, מנין שאין מקרסמין (ואין מקרמין) ואין מזהמין ואין מזרדין ואין מפסגין באילן, תלמוד לומר שדך לא כרמך לא כל מלאכה שבשדך וכל מלאכה שבכרמך, אי שדך לא כרמך לא יכול לא יקשקש תחת הזיתים ולא ימלא נקעים תחת הזיתים ולא יעשה עוגיות בין אילן לחברו, תלמוד לומר לא תזרע ולא תזמור הזרע והזמיר בכלל היו ולמה יצאו להקיש אליהם, מה זרע וזמיר מיוחדין שהן עבודה בארץ ובאילן, אף אין לי אלא דבר שהוא עבודה בארץ ובאילן: שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך. מה תלמוד לומר שיכול אף שנת היובל תעלה למנין שני שבוע, מנין לאורז ולדוחן לפרגין ולשומשמין שהשרישו לפני ראש השנה כונסן אתה בשביעית, תלמוד לומר ואספת את תבואתה בשביעית, יכול אף על פי שלא השרישו, תלמוד לומר שש שנים תזרע ואספת ששה זרעים וששה אסופין. רבי נתן בן יוסף אומר מנין לתבואה שהביאה שליש לפני ראש השנה כונס אתה בשביעית, תלמוד לומר ואספת את תפואתה אף משהביאה שליש, ומנין לשלשים יום לפני ראש השנה הרי הן ככל השנה, תלמוד לומר ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ, מכאן אמרו בנות שוח שביעית שלהן שניה שהן עושות לשלש שניםץ רבי יהודה אומר הפרסיות שביעית שלהן למוצאי שביעית שהן עושות לשתי שנים, אמרו לו לא אמרו אלא בנות שוח. שבת לה' כשם שנאמר בשבת בראשית שבת הוא לה' כך נאמר בשביעית שבת לה'. שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור כל מלאכה שבשדך וכל מלאכה שבכרמך. באחד בתשרי ראש השנה לשמיטין מנלן, דכתיב ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ וגמר שנה שנה מתשרי דכתיב מראשית השנה, וליגמר מניסן דכתיב ראשון הוא לכם לחדשי השנה, דנין שנה שאין עמה חדשים משנה שאין עמה חדשים ואין דנין שנה שאין עמה חדשים משנה שיש עמה חדשים. תנן התם משקין בית השלהין במועד ובשביעית, בשלמא מועד משום טירחא הוא ומשום פסידא שרו רבנן, אלא שביעית חרישה וזריעה בשביעית מי שרי, אמר רבא אבות אסרה תורה תולדות לא אסרה דכתיב ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ וגו' וכתיב את ספיח קצירך וגו' מכדי זמירה בכלל זריעה וזריעה ובצירה בכלל קצירה למאי הילכתא כתבינהו רחמנא, למימרא דאהני תולדות הוא דמיחייב הא אאחרינא לא מיחייב, ולא והתניא שדך לא תזרע אין לי אלא זריעה וזימור מנין לרבות המנכש וכו', מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא. וקשקוש בשביעית מי שרי והתניא ובשביעית תשמטנא ונטשתה תשמטנה מלקשקש ונטשתה מלסקל, תרי קשקושי הוו אברויי אילני אסור סתומי פילי שרי: את ספיח קצירך לא תקצור. מכאן סמכו חכמים לספיחים שהן אסורין. ואת ענבי נזיריך לא תבצור את השמור אי אתה בוצר אבל אתה בוצר את המופקר. לא תבצור כדרך הבוצרים מכאן אתה אומר תאנה של שביעית אין קוצצין אותה במקצה אבל קוצך הוא בחרב. אין דורכין ענבים בגת אבל דורך הוא בעריבה. אין עושין זיתים בבית הבד ובקוטב אבל כוש הוא ומכניס לכודידה. רבי שמעון אומר אף טוחן הוא בבית הבד ומכניס לבודידה. שנת שבתון יהיה לארץ כיון שיצאה שביעית אף על פי שפירותיה שמיטה מותר אתה לעשות מלאכה בגופו של אילן אבל פירותיו אסורין עד חמשה עשר בשבט: והיתה שבת הארץ לכם לאכלה. לכם דומיא דלאכלה מה אכילה שהנאתו ובעורו שוה יצאו עצים שהנאתן אחר בעורן. כדתניא עלי קנים ועלי גפנים שגבבן (הרבה) [לחובה] על פני השדה לקטן לאכילה יש בהן משום קדושת שביעית, ועצים נמי אף על גב דהנאתן ובעורן שוה סתם עצים להסקה עומדין ועצים דהסקה תנאי היא דתניא אין מוסרין פירות שביעית לא למישרא ולא לכבוס. רבי יוסי אומר מוסרין מאי טעמא דת"ק אמר קרא לכם לאכלה לאכלה ולא למישרא ולכביסה. ור' יוסי אומר מוסרין פירות שביעית למישרא ולכביסה דכתיב לכם לכל צרכיכם. ותנא קמא נמי הא כתיב לכם, ההוא לכם דומיא דלאכלה מי שהנאתו ובעורו שוה יצא מישרא וכביסה שהנאתו ובעורו אינו שוה, ורבי יוסי נמי הכתיב לאכלה, ההוא מיבעי ליה לאכלה ולא למלוגמא. ומה ראית לרבות את הכביסה ולהוציא את המלוגמא מרבה אני את הכביסה ששוה בכל אדם ומוציא אני את המלוגמא שאינה שוה בכל אדם, מאן תנא להא דתנו רבנן לאכלה ולא למלגמא לאכלה ולא לזילוף לאכלה ולא לעשות אפיקטוזין, כמאן כרבי יוסי דאי רבנן הא איכא נמי מישרא וכביסה. רבא רמי תנן ממין הצבעים ספיחי סטים וקוצה יש להם שביעית ולדמיהן שביעית יש להם בעור ולדמיהם בעור אלמא עצים יש בהם קדושת שביעית ורמינהו עלי קנים ועלי גפנים וכו' (כדלעיל). מאימתי אין קוצצין את האילנות בשביעית, בית שמאי אומרים כל האילנות משיוציאו. ב"ה אומרים החרובין משישרשו והגפנים משיגרעו והזיתים משינצו ושאר כל האילנות משיציאו. רמי ליה רמי בר אחא לרב חסדא תנן שומרי ספיחים [בשביעית] נוטלין שכרן מתרומת הלשכה ורמינהו לאכלה ולא לטרפה, א"ל רחמנא אמר לדורותיכם ואת אמרת תיבטל. א"ל מי קאמינא תיבטל לייתו מדאישתקד, בעינן כרמל וליכא. ולייתו מכרמל דאישתקד, א"ק כרמל תקריב בעינן כרמל בשעת הקרבה וליכא. אמר רב חסדא בהמת שביעית אין פודין בה את הודאי אבל פודין בה את הספק, בהמת שביעית פטורה מן הבכורה לאכלה אמר רחמנא ולא לשרפה, וחייבת במתנות דלאכלה קרינא ביה. מיתיבי האוכל מעיסת שביעית עד שלא הורמה חלתה חייב מיתה ואמאי כיון דאלו מיטמא בת שרפה היא לאכלה אמר רחמנא ולא לשרפה, שאני התם כדתיב לדורותיכם תניא נמי הכי מנין לאוכל מעיסת שביעית עד שלא הורמה חלתה שחייב מיתה, תלמוד לומר לדורותיכם. וליגמר מינה, התם עיקר לאכילה הכא עיקר לשרפה: ויקרא - פרק כה - רמז תרנט והיתה שבת הארץ לכם לאכלה מן השובת בארץ אתה אוכל ואי אתה אוכל מן המשומר. מכאן אמרו שדה שניטייבה בית שמאי אומרים אין אוכלין מפירות שלה [בשביעית] וב"ה אומרים אוכלין. בית שמאי אומרים אין אוכלין מפירות שביעית בטובה וב"ה אומרים בטובה ושלא בטובה. ר' יהודה אומר חילוף הדברים זה מקולי בית שמאי ומחומרי ב"ה. לכם ולא לאחרים. לאכלה ולא להביא ממנה מנחות ולא להביא ממנה נסכים, לך ולעבדך ולאמתך מה תלמוד לומר לפי שהוא אומר והשביעית תשמטנה ונטשתה ואכלו אביוני עמך יכול אין לי פירות שביעית מותרין אלא לעניים בלבד, כשהוא אומר לך ולעבדך ולאמתך הרי [בעלים] עשירים (ובעלי) ושפחות אמורים, אם כן למה נאמר ואכלו אביוני עמך עניים אוכלין אחר הבעור אבל לא עשירים דברי ר' יהודה. ר' יוסי אומר אחד עניים ואחד עשירים אוכלין אחר הבעור. דבר אחר ואכלו אביוני עמך הראוי לאדם לאדם הראוי לבהמה לבהמה (אם כן למה נאמר לך ולעבדך ולאמתך פירות אדם לאדם פירות בהמה לבהמה). לשכירך מן הנכרים ולתושבך מן הנכרים, הגרים עמך להביא את האכסניא: ולבהתך כל שיש לו בעור יש לו שביעית. ושי שיש לו שביעיתואין לו בעור. עיקר הלוף שוטה ועיקר הדנדנה דכתיב ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול. כל זמן שהחיה אוכלת מן השדה אתה מאכיל לבהמתך מן הבית כלה לחיה שבשדה כלה לבהמתך שבבית והני לא כלו: (במקום שנהגו) תנן התם שלש ארצות (הן) לבעור יהודה ועבר הירדן והגליל ושלש ארצות בכל אחת ואחת, ולמה אמרו שלשוכו' שיהו אוכלין כל אחת ואחת עד שיכלה האחרונה שבה. מנא ה"מ אמר קרא ולבהמתך ולחיה אשר בארצך כל זמן שחיה אוכלת מן השדה האכל לבהמתך מן הבית וכו' וגמירי דאין חיה שביהודה גדלה על פירות שבגליל ואין חיה שבגליל גדלה על פירות שביהודה. עד מתי (אוכלין) נהנין ושורפין] בקש ובתבן של שביעית עד שתרד רביעה שניה דכתיב ולבהמתך ולחיה אשר בארצך בזמן שחיה אוכלת מן השדה האכל לבהמתך מן חבית וכו': ולבהמתך מה תלמוד לומר ומה אם חיה שאינה ברשות אדם היא אוכלת בהמה שהיא ברשות אדם אינו דין שתאכל, אלו כן הייתי אומר יכניס לבהמה ותהא אוכלת לעולם הא מה אני מקיים בעור פירות שביעית בפירות אדם אבל בהמה תהא כאוכלת והולכת לעולם, תלמוד לומר ולבהמתך ולחיה מקיש בהמה לחיה שכל זמן שחיה אוכלת מן השדה בהמה אוכלת מתוך הבית וכו'. אשר בארצך מה שבארצך הן אוכלין לא מה שהואציא עקילס לעבדיו לפונתוס. אמר ר' שמעון שמעתי בפירוש שמוציאין לסוריא ואין מציאין לחוצה לארץ, תהיה אף להדלקת הנר אף לצבוע בה את הצבע. כל תבואתה מלמד שאינה נאכלת אלא (מן) התבואה, מכאן אמרו מאימתי אוכלין פירות האילן בשביעית הפגין (משיזריעו) [משיזריחו]אוכל בהן פתו בשדה. כיחלו כונס לתוך ביתו, וכן כיוצא בהן בשאר שני שבוע חייבין במעשרות. הבוסר (משתגע) [משגרע] אוכל בו פתו בשדה. הבאיש כונס לתוך ביתו וכן כיוצא בו ושאר שני שבוע חייבין במעשרות. הזיתים מקום שעושין שלשת לוגין לסאה, הכניסו רביעית [לסאה] פוצע ואוכל בשדה. הכניסו חצי לוג כותש וסך בשדה. הכניסו לוג כותש בשדה וכונס לתוך ביתו, וכן כיוצא בהן ושאר שני שבוע חייבין במעשרות ושאר כל פירות האיל אינו רשאי לאכול מפגיהן לכבוש מהן לשלוק מהן למלוח מהן. אלא כעונתן למעשרות כך עונתן לשביעית, לאכול ולא לעשות ממנו מלוגמא, ולא לעשות ממנו זלפין, ולא לעשות ממנו אספלנית, ולא לעשות ממנה אפיקטוזין: וספרת לך בבית דין. שבע שבתות יכול שבע שבתות ימים תלמוד לומר שבע שבתות שנים. יכול יספור ז' שמטים זה אחר זה ויעשה יובל, תלמוד לומר שבעש שנים שבע פעמים הא עד שיאמרו שני כתובים ואם לאו לא שמענו. ומנין שיספרו לשני שבוע תלמוד לומר והיו לך ימי שבע שבתות השנים. מנים שיספור לשני יובל, תלמוד לומר והיו לך ימי גו' תשע וארבעים שנה, מנין עשה שביעית אף על פי שאין יובל תלמוד לומר והיו לך ימי שבע שבתות השנים. מנין עשה יובל אף על פי שאין השביעית תלמוד לומר והיו לך ימי גו' תשע וארבעים שנה דברי ר' יהודה, וחכמים אומרים שביעית נוהגת אף על פי שאין יובל ואין היובל נוהג אאם כן יש עמו שביעית: והעברת שופר תרועה (כתוב ברמז תרמ"ו). ביום ולא בלילה. ביום הכפורים ואפילו בשבת. תעבירו שופר בכל ארצכם מלמד שכל יחיד ויחיד חייב. יכול [אף] תרועת ראש השנה דוחה את השבת בכל ארצכם, תלמוד לומר והעברת שופר תרועה בחדש השביעי [בעשור לחודש] שאין תלמוד לומר בעשור לחודש ממשמע שנאמר ביה"כ איני יודע שיה"כ בעשור לחדש מה תלמוד לומר בעשור לחדש אלא בעשור [לחודש] דוחה את השבת בכל ארצכם ואין תרועת ראש השנה דוחה את השבת בכל ארצכם אלא בבית דין בלבד. באחד בתשרי ראש השנה ליובל. באחד בתשרי הוא בעשרה בתשרי הוא דכתיב ביה"כ תעבירו שופר בכל ארצכם, הא מני רבי ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה היא דאמר מראש השנה חל יובל. דתניא וקדשתם את שנת החמשים שנה מה תלמוד לומר לפי שנאמר ביה"כ תעבירו שופר יכול לא תהא מתקדשת אלא מיה"כ ואילך תלמוד לומר וקדשתם את שנת החמשים מלמד שמתקדשת והולכת מתחלתה. מכאן אמר ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה מראש השנה ועד יה"כ לא היו עבדים נפטרין לבתיהן ולא היו משתעבדים לאדוניהם אלא אוכלין ושותין ושמחים ועטרותיהן בראשיהן כיון שהגיע יה"כ תקעו בית דין בשופר נפטרו עבדים לבתיהם ושדות חוזרות לבעליהן. ורבנן שנים אתה מקדש ואי אתה מקדש חדשים: וקדשת את שנת החמשים שנה ולא שנת חמשים ואחת. מכאן אמרו יובל אין עולה למנין שבוע. ר' יהודה אומר יובל עולה למנין שבוע. אמרו לו לר' יהודה הרי הוא אומר שש שנים תזרע שדך אם כן אינו אלא חמש. אמר להם לדבריכם הרי הוא אומר ועשת את התבואה לשלש השנים והרי כאן ארבע אלא איכא לאוקמה בשאר שני שבוע דילי נמי איכא לאוקמי בשאר שני שבוע. ר"א בר צדוק אומר אם לא נראה בזמנו אין מקדשין אותו שכבר קדשוהו שמים, פלימו אומר בזמנו אין מקדשין אותו שלא בזמנו מקדשין אותו. ר' אלעזר בן עזריה אומר בין בזמנו בין שלא בזמנו אין מקדשין אותו שנאמר וקדשתם את שנת החמשים שנה שנים אתה מקדש ואי אתה מקדש חדשים. וקדשתם את שנת החמשים בשנים השביעית חביבה (כתוב ברמז רע"ו). וקראתם דרור בארץ לכל יושביה יכול בארץ אין בחוצה לארץ לא, תלמוד לומר כי יובל הוא מכל מקום. אם כן מה תלמוד לומר בארץ בזמן שהדרור נוהג בארץ נוהג בחוצה לארץ אין הדרור נוהג ברץ אין נוהג בחוצה לארץ. תניא משגלו ראובן וגד וחצי שבט המנשי בטלו יובלות שנאמר וקראתם דרור בארץ לכל יושביה בזמן שכל יושביה עליה ולא בזמן שגלו מקצתן, יכול אפילו היו עליה והו מעורבין שבט יהודה בבנימין ושבט בנימין ביהודה יהא יובל נוהג, תלמוד לומר לכל יושביה בזמן שיושבין כתיקנן ולא בזמן שהן מעורבין: וקראתם דרור אין דרור אלא חירות. אמר ר' יהודה מה לשון דרור כמדייר בי דיירא כאידרא ומסחר בכל מדינה. יובל היא אף על פי שלא שמטו ואף על פי שלא תקעו, יכול אף על פי שלא שלחו תלמוד לומר היא דברי ר' יהודה. ר' יוסי אומר יובל היא אף על פי שלא שלחו ואף על פי שלא שמטו. יכול אף על פי שלא תקעו תלמוד לומר היא. אמר ר' יוסי וכי מאחר שמקרא אחד מרבה ומקרא אחד ממעט מפני מה אני אומר יובל היא אף על פי שלא שלחו ואינו יובל אלא אם כן תקעו. לפי שאפשר לעולם בלא שלוח עבדים ואי אפשר לעולם בלא תקיעת שופר. דבר אחר זו מסורה לבית דין וזו אין מסורה לבית דין, מאי דבר אחר וכי תימא אי אפשר דליכא חד בסוף העולם, דלא משלח קמ"ל דבר אחר. בשלמא לר' יוסי כדאמר טעמא, אלא לר' יהודה מאי טעמא, אמר קרא וקראתם דרור וקסבר מקרא נדרש לפניווכו'. דכ"ע מיהת דרור לשון חירות מאי משמע כי מדייר דיירא ומביל סחורתא בכל מדינתא, אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן זו דברי ר' יהודה ור' יוסי אבל חכמים אומרים שלשתן מעכבין וקסברי מקרא נדרש לפניו ולפני פניו ולאחריו. והכתיב יובל היא, דאפילו בחוצה לארץ. והכתיב בארץ, ההיא בזמן שנוהג דרור בארץ נוהג בחוצה לארץ ובזמן שאינו נוהג בארץ אינו נוהג בחוצה לארץ: ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו תשובו. אמר רבי אלעזר במה הכתוב מדבר אי במוכר עזמו הרי כבר אמרו ואי במכרוהו בית דין הרי כבר אמרו, הא אין הכתוב מדבר אלא בנרצע שתי שנים ושלש וארבע לפני היובל היובל מוציאו. מאי משמע אמר קרא איש איזהו דבר שנוהג באיש ואינו נוהג באשה הוי אומר זו רציעה. ואיצטריך למיכתב מכרוהו בית דין ואיצטריך למיכתב נרצע, דאי אשמעינן מכרוהו בית דין משום דלא מטא זמניה אבל נרצע דמטא זמניה אימא ליקנסיה, ואי אשמעינן נרצע דעבד ליה שש, אבל מכרוהו בית דין דלא עבד ליה שש אימא לא, צריכא. ואיצטריך למיכתב ושבתם ואיצטריך למיכתב לעולם, דאי כתב רחמנא לעולם הוה אמינא לעולם ממש כתב רחמנא ושבתם ואי כתב רחמנא ושבתם הוה אמינא הני מילי היכא דלא עבד ליה שש אבל עבד ליה שש לא יהא סופו חמור מתחלתו מה תחלתו שש אף סופו שש, קא משמע לן לעולם לעולמו של יובל. דבר אחר ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו תשובו למה שהוחזקה משפחתו הוא שב דברי רבי מאיר. ר' יהודה אומר לאחוזתו ולמשפחתו הוא שב ואינו שב לשררה שהיתה בידו, וכן הוא אומר בגאולה. תשובו לרבות את האשה: ויקרא - פרק כה - רמז תרס יובל היא שנת החמשים שנה. מה תלמוד לומר לפי שנאמר וקדשתם את שנת החמשים שנה יכול כשם שמתקדשת והולכת מתחלתה כך מתקדשת והולכת בסופה ואל חתמה שהרי מוסיפי מחול על הקודש, תלמוד לומר יובל היא שנת החמשים שנה שנת חמשים אתה מקדש ואי אתה מקדש שנתחמשים ואחת. ורבנן שנת חמשים אתה מונה ואי אתה מונה שנת חמשים ואחת, לאפוקי מדר' יהודה דאמר שנת חמשים עולה לכאן ולכאן כי יובל הוא קודש תהיה לכם, הערלה וכלאי הכרם מכרן וקדש בדמיהן מקודשת, מנלן, מדגלי רחמנא בעבודה זרה והיית חרם כמוהו כל מה שאתה מהייה ממנו הרי הוא כמוהו מכלל דכל איסורים שבתורה שרו. וגילף מינה משום דהויה ע"ז ושביעית שני כתובין הבאין כאחד ואין מלמדין. שביעית מאי היא כי יובל היא קודש מה קודש תופס את דמיו אף שביעית תופסת את דמיה. אי מה קודש תופס את דמיו ויוצא לחולין אף שביעית תופסת את דמיה ויוצאה לחולין, תלמוד לומר תהיה בהוייתה תהא, הא כיצד לקח בפירות שביעית בשר אלו ואלו מתעברין בשביעית. לקח בבשר דגים יצא בשר ונכנסו דגים, בדגים יין יצאו דגים ונכנס יין, ביין שמן יצא יין ונכנס שמן הא כיצד אחרון אחרון נתפס בשביעית ופירי עצמו אסור. הניחא למאן דאמר שני כתובין הבאין כאחד אין מלמדין אלא למאן דאמר מלמדין מאי איכא למימר. תרי מעוטי כתיבי כתיב הכא והיית חרם כמוהו וכתיב התם יובל היא, היא אין מידי אחרינא לא. מן השדה תאכלו את תבואתה כ"ז שאתה אוכל מן השדה אתה אוכל מן הבית כלה מן השדה כלה מתוך הבית. מכאן אתה אומר הכובש שלשה כבשים בחבית אחת ר' אליעזר אומר אוכלין על הראשון. ור' יהושע אומר אף על אחרון. רבן גמליאל אומר כל שלא כלה מינו מן הבית, כלה מינו מן השדה יבער מינו מן הבית והלכה כדבריו. ר' שמעון אומר כל הירק אחד לבעור. אוכלים ברגליה עד שיכלו סגריות מבקעת בית נטופה: בשנת היובל הזאת תשובו. אר"א אין שביעית מתחללת אלא דרך מקח. ור' יוחנן אמר בין דרך מקח בין דרך חילול. מאי טעמא דר' אלעזר אמר קרא בשנת היובל הזאת וכתיב וכי תמכרו ממכר מה' להלן דרך מקח ולא דרך חילול אף כאן דרך מקח ולא דרך חילול. ור' יוחנן מאי טעמא כי יובל היא קודש מה קודש בין דרך מקח בין דרך חילול אף שביעית, ור' יוחנן האי כי תמכרו מאי עביד ליה, מיבעי ליה לכדתניא אמר ר' יוסי בר חנינא בוא וראה כמה קשה אבקה של שביעית אדם נושא ונותן בפירות שביעית לסוף מוכר וכו'. ור' אליעזר האי קרא דר' יוחנן מאי עביד ליה. מיבעי ליה לכדתיא יובל היא קודש מה קודש תופס את דמיו וכו'. מדקתני לקח אלמא דרך מקח אין דרך חילול לא, אמר רב אשי מחלוקת בפירי שני אבל בפירי ראשון דברי הכל דרך מקח אין דרך חילול לא. בשנת היובל הזאת זו מוציאה עבדים ואין שביעית מוציאה עבדים. שהיה בדין ומה אם יובל שאינו משמט כספים מוציא את העבדים שביעית שמשמטת את הכספים אינו דין שתוציא עבדים, תלמוד לומר בשנת היובל הזאת זו מוציאה עבדים ואין שביעית מוציאה עבדים, קל וחומר ליובל שישמט כספים, ומה אם שביעית שאינה מוציאה עבדים משמטת כספים יובל שמוציא עבדים אינו דין שישמט כספים, תלמוד לומר וזה דבר השמטה שמוט שמיטה משמטת כספים ויובל מוציא עבדים. תשובו גו' לרבות המקדיש את שדהו ועמד בנו וגאלה שתחזור לאביו ביובל: וכי תמכרו ממכר לעמיתך אל תונו, כתיב כה הראני והנה ה' נצב על חומת אנך, על שורא דאוניתא, ובידו אנך, כבעל חוב שהוא עומד ובידו שטרו. רבי ברכיה בשים ר' אלעזר אמר בכל עונות כתיב נושא עון ועובר על פשע ברם הכא לא אוסיף עוד עבור לו. ר' יודן בשים ר' יוחנן ובצעם בראש כולם קופה שהיא מלאה עונות מי מקטרג בראש כולם, גזל, בני אדם שהיו בהם עובדי אלילים ושפיכות דמים גלוי עריות הגזל חמור כנגד כולם. אמר ר' יעקב בר אחא בשים ר' יוחנן כ"ד חטאות סדר יחזקאל ומכולם לא חתם אלא בגזל שנאמר והנה הכיתי כפי אל בצעך, לפיכך משה מזהיר לישראל אל תונו איש את אחיו. אמר ר' חייא בר אבא וכי תמכרו ממכר לעמיתך וכי תמכרו אתם עתידים למימכר לאומות העולם אלא תשתתפון לברייכון עמכון כהדין שעשו חנניה מישאל ועזריה שאמרו לנבוכדנאצר לא חשחין אנחנא על דנה פתגם וגו' הן איתי אלהנא וגו': ויקרא - פרק כה - רמז תרסא אמר רבי יוסי בר' חנינא בוא וראה כמה קשה אבקה של שביעית אדם נושא ונותן בפירות שביעת לסוף מוכר את מטלטלי שנאמר בשנת היובל הזאת וגו' וסמיך לה וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד וגו' דבר הנקנה מיד ליד ומאי גיהו מטלטלין, לא הרגיש לסוף מוכר את שדהו שנאמר כי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו, לא באת לידו לסוף מוכר את ביתו שנאמר ואיש כי ימכור בית מושב מ"ש התם דאמר לא הרגיש ומ"ש הכא דאמר לא באת לידו, כדרב הונא דאמר ראש השנה כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה נעשה לו כהיתר לא באת לידו סוף שמוכר את בתו שנאמר וכי ימכור איש את בתו ואף על גב דבתו בהאי ענינא לא כתיבוא הא קמ"ל דלזבין איניש ברתיה ולא ליזיף ברביתא מאי טעמא בתו מיגרעא ואזלא ורביתא מוספא ואזלא. לא באת לידו לסוף לוה ברבית שנאמר ויכ ימוך אחיך ומטה ידו וכתיב אל תקח מאתו נשך ותרבית. לא באת לידו לסוף מוכר את עצמו שנאמר וכי ימוך אחיך עמך ונמכר לך, ולא לך אלא לגר שנאמר ונמכר לגר, ולא לגר צדק אומר או לעקר זה המכר לעבודת אלילים עצמה. נכסים שיש להם אחריות נקנין בכסף בשטר ובחזקה. בחזקה מנלן אמר קרא ושבו בעריכם אשר תפשתם, דבי רבי ישמעאל תנא וירשתם אותה וישבתם בה במה ירשתם בישיבה. ושאין להן אחריות אין נקנין אלא במשיכה, מנלן דכתיב וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד דבר הנקנה מיד ליד ומאי ניהו מטלטלין. ור' יוחנן אמר דבר תורה מעות קונות, תנא תקנתא דרבן קתני. אמר רבי יוחנן דבר תורה מעות קונות ומה טעם אמרו משיכה קונה גזירה שמא יאמר לו נשרפו חיטיך בעליהוכו' שמא תפול דליקה באונס דאי מוקמת ליה ברשותיה מסר נפשיה טרח ומציל ואי לא לא מסר נפשיה ולא טרח ומציל. וריש לקיש אמר משיכה מפורשת מן התורה דאמר קרא או קנה מיד עמיתך דבר הנקנה מיד ליד. ור' יוחנן אמר מיד למעוטי קרקע דלית בה אונאה, וריש לקיש, אם כן לימא קרא וכי תמכרו (מיד) [ליד] אל תונו או קנה ל"ל ש"מ למשיכה. ור' יוחנן או קנה מאי עביד ליה, מיבעי ליה לכדתניא וכי תמכרו לא תונו אין לי אלא שנתאנה לוקח נתאנה מוכר מנין, תלמוד לומר או קנה, וריש לקיש תרתי ש"מ: אמר ר' יצחק בר נחמן אמר ר"ל משום רבי הושעיא ישראל שנתן מעות לכותי בבהמתו בדיניהם אף על פי שלא משך קנה וחייבת בבכורה. מאי בדיניהם אמר אביי בדין שפסקה להן תורה דכתיב או קנה מיד עמיתך במשיכה מיד כותי בכסף. ואימא מיד כותי כלל כלל לא, אמרי לא ס"ד קל וחומר היא גופו קונה ממונו לא כל שכן. ואימא עד דאיכא תרתי אמרי לאו קל וחומר היא גופו קונה ממונו לא כל שכן. ואימא עד דאיכא תרתי אמרי לאו קל וחומר גופו באחת ממונו בשתים. אימא או בהא אובהא, דומיא דעמיתך מה עמיתך בחדא אף כותי בחדא. וכותי שנתן מעות לישראל [בבהמתו] בדיניהן אף על פי שלא משך קנה ופטורה מן הבכורה, מאי בדיניהן אמר אביי בדיניהן שפסקה להן תורה לעמיתך הוא דבמשיכה הא לכותי בכסף, אימא לעמיתך הוא דליקני הא לכותי כלל כלל לא קל וחומר הוא אם גופו קונה ממונו בשתים, ואימא או בהא או בהא, דומיא דעמיתך מה עמיתך בחדא אף כותי בחדא, ולאמימר דאמר משיכה בכותי קונה הניחא אי סבר לה כרבי יוחנן דאמר דבר תורה מעות קונות אבל משיכה לא קנה אהני לעמיתך לעמיתך בכסף לכותי במשיכה, אלא אי סבר לה כריש לקיש דאמר משיכה מפורשת מן התורה לעמיתך במשיכה ולא לכותי במשיכה לעמיתך מאי אהני, לעמיתך אתה מחזיר אונאה ולכותי אי אתה מחזיר אונאה. מאל תונו איש את עמיתו נפקא חד בכותי וחד בהקדש. וצריכא דאי כתב רחמנא חד הוה אמינא לכותי הוא דלית ליה אונאה אבל להקדש יש לו אונאה קר משמע לן. הניחא אי סבר לה כמאן דאמר גזלו אסור היינו דאיצטריך קרא למישרי אונאה אלא אי סבר לה כאידך לעמיתך ל"ל, על כרחך כרבי יוחנן סבירא ליה: וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד דבר הנקנה מיד ליד, יצאו קרקעות שאינן מטלטלין, יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות, יצאו שטרות שאף על פי שמטלטלין אמר קרא ממכר מי שגופו קנוי וגופו מכור יצאו שטרות שאין גופן קנוי ואין גופן מכור ואין עומדין אלא לראיה שלהן, מכאן אמרו המוכר שטרותיו [לבושם] יש להן אונאה וקא משמע לן דיש אונאה לפרוטות. הקדשות, עמיתך כתיב: ל"ל דכתב לאו ברבית לאו באונאה (ברמז תר"ו): וכי תמכרו אין לי אלא שנתאנה לוקח נתאנה מוכר מנין, תלמוד לומר או קנה אל תונו. ואיצטריך למיכתב לוקח ואיצטריך למיכתב מוכר דאי כתב רחמנא מוכר הוה אמינא משום דקים ליה בזבינתיה אבל לוקח דלא קים ליה בזבינתיה אימא לא אזהריה רחמנא בלא תונו, ואי כתב רחמנא לוקח משום דמיזבן קא זבין דאמרי אינשי זבנית קנית אבל מוכר דאבודי קא מוביד דאמרי אינשי זבין אוביד אימא לא אזהריה רחמנא בלא תונו צריכא. וכי תמכרו ממכר אל תונו רב אמר שתות מקח שנינו ושמואל אמר שתות מעות [נמי] שנינו. שוי שיתא בחמשא שוי שיתא בשבעה דכולי עלמא לא פליגי דבתר מקח אזלינן ואונאה הויא כי פליגי שויא חמשא בשיתא ושוי שבעה בשיתא, לשמואל דאמר בתר מעות אזלינן אידי ואידי אונאה הויא, לרב דאמר בתר מקח אזלינן שוי חמשה בשיתא ביטול מקח הויא, שוי שבעה בשיתא מחילה הויא. ושמואל אמר כי אמרינן מחילה וביטול מקח היכא דליכא שתות משני צדדין אבל היכא דאיכא שתות אפילו מצד אחד הויא אונאה. תניא כוותיה דשמואל מי שהוטל עליו ידו על העליונה כיצד מכר לו שוה חמש בשש מי נתאנה לוקח יד לוקח על העליונה רצה אומר לו תן לי [מעותי או תן לי מה שאוניתני. מכר לו שוה שש בחמש מי נתאנה מוכרוכו' רצה אומר תן לי] מקחי או תן לי מה שאוניתני. אמר רבא הילכתא פחות משתות נקנה מקח יתר על שתות בטל מקח שתות קנה ומחזיר אונאה וזה וזה בכדי שיראה לתגר או לקרובו, ולא שנו אלא לוקח אבל מוכר לעולם חוזר. מנין כשתהא מוכר לא תהא מוכר אלא לעמיתך, תלמוד לומר וכי תמכרו ממכר לעמיתך. מנין כשתהא קונה לא תהא קונה אלא מעמיתך, תלמוד לומר או קנה מיד עמיתך. אין לי אלא קרקעות שבהן דבר הכתוב. מנין לרבות כל דבר, תלמוד לומר ממכר לרבות כל דבר, אל תונו איש את אחיו זו אונאת ממון, יכול זו אונאת דברים, כשהוא אומר ולא תונו איש את עמיתו הרי אונאת דברים אמור, הא מה אני מקיים אל תונו איש את אחיו זו אונאת ממון. בכמה היא אונאה ארבעה כסף מעשרים וארבעה כסף לסלע שתות למקח, עד מתי מותר להחזיר עד כדי שיראה לתגר או לקרובו, הורה רבי טרפון בלוד האונאה שמונה כסף לסלע שליש למקח ושמחו תגרי לוד. אמר להם מותר להחזיר כל היום, אמרו יניח לנו רבי טרפון את מקומנו וחזרו לדברי חכמים. כשם שאונאה להדיטו כך אונאה לתגר, ר' יהודה אומר אין לתגר אונאה. כמה תהא סלע חסרה ולא תהא בה אונאה, רבי מאיר אומר ארבע איסרות מאיסר לדינר, רבי יהודה אומר ארבע פונדיונות מפונדיון לדינר, עד מתי מותר להחזיר, בכרכין עד שיראנה לשולחני, בכפרים עד ערבי שבתות, שכן דרך השון להיות עומד בעיירות מערב שבת לערב שבת, אם היה מכירה אפילו לאחר שנים עשר חדש מקבלה הימנו, ואם לאו אין לו עליו אלא תרעומות. ונותנה למעשר שני ואינו חושש שאינו אלא נפש רעה. אל תונו איש את אחיו, אין לי אלא איש את איש איש את אשה, אשה את איש מנין, אין לי אלא תגר לתגר הדיוט להדיוט, תגר להדיוט הדיוט לתגר מנין, תלמוד לומר את אחיו מכל מקום. ר' יהודה אומר תגר להדיוט יש לו אונאה הדיוט לתגר אין לו אונאה. המוכר שדהו בשעת היובל אינו מותר לגאול פחות משתי שנים שנאמר במספר שני תבואות ימכר לך. היתה שנת שדפון וירקון או שביעית אינו עולה לו מן המנין, נרה או הובירה עולה לו מן המנין, רבי אלעיזר אומר מכרה לו לפני ראש השנה והיא מלאה פירות הרי זה אוכל שלש תבואות בשתי שנים. אינו גואל לא קתני אלא אינו מותר לגאול אלמא קסבר איסורא נמי איכא ואפילו קרקושי זוזי נמי אסור. ולא מיבעיא מוכר דודאי בעשה דכתיב במספר שני תבואות ימכר לך אלא אפילו לוקח נמי בעשה דבעינן שנים תקנה וליכא. תניא רבי אליעזר אומר מנין שאם מכרה לו ערב ראש השנה מלאה פירות (יכול) [שלא] יאמר לו הנה לפני כדרך שהנחתי לפניך, תלמוד לומר מספר שני תבואות ימכר לך פעמים שאדם אוכל שלש תבואות בשתי שנים. איתמר המוכר שדהו בשנת היובל עצמה רב אמר מכורה ויוצאה ושמואל אמר אינה מכורה כל עיקר. מיתיבי אחר היובל שנים תקנה מלמד שמוכרה סמוך ליובל, מופלג מן היובל מנין, תלמוד לומר לפי רוב השנים וגו' ובשנת היובל עצמה לו ימכור ואם מכר אינה מכורה. א"ל רב אינה מכורה למספר שני תבואות אבל מכורה היא ויוצאה. שתי שנים שבשדה אחוזה מעת לעת (כתוב למעלה ברמז שי"א). היתה שנת שדפון וירקון או שביעית או שנים כשני אליהו אין עולה לו מן המנין, קתני שנת שדפון דומיא דשנים כשני אליהו דלא היתה תבואה כלל אבל איכא תבואה סלקא ליה ולא אמרינן מכת מדינה היא שאני התם דא"ק מספר שני תבואות ימכר לך שנים שיש תבואה בעולם. אמר ליה רב אשי לרב כהנא אלא מעתה שביעית תעלה לו מן המנין דהא איכא תבואה בחוצה לארץ אמר ליה שביעית אפקעתא דמלכא הוא. אלא מעתה [שביעית] לא תעלה לו מן הגירוע אלמה תנן נותן לו סלע ופונדיוןלשנה א"ל שאני התם דחזיא למשטחא בה פירי. אמר רבא קרא ומתניתין מסייע לריש לקיש קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי, קרא דכתיב כי מספר תבואות הוא מוכר לך, מתניתין דתנן בכור נוטל פי שנים בשדה החוזרת לאביו ביובל: ולא תונו איש את עמיתו. כתיב מות וחיים ביד לשון תרגם עקילס מיצטרא ומכירין מות מכאן וחיים מכאן. היתה לפניו גחלת ונפח בה בערה רקק בה כבתה. אמר רבי חייא בר אבא היתה לפניו כלכלה של תאנים אכלה עד שלא עישרה מות ביד לשון עישרה ואכלה חיים ביד לשון. רבן גמליאל אמר לטבי עבדי פוק זבין לי צדו טבא אייתת לי לישן וכד אמרית לך צדו בישא אייתת לי לישן, א"ל מרי מיניה טבתא ומיניה בישתא כד הוא טב לית טב מיניה וכד הוא ביש לית ביש מיניה. רבי עשה סעודה לתלמידיו הביא לפניהם לשונות רכין ולשונות קשין התחילו בוררין את הרכין ומניחין את הקשין, א"ל בני כך יהא לשונכם רך אלו עם אלו לפיכך משה מזהיר את ישראל ולא תונו איש את עמתו. ולא תונו איש את עמיתו עם אתו עם שאתך בתורה ומצות. אל תונו באונאת דברים הכתוב מדבר. או אינו אלא באונאת ממון כשהוא אומר וכי תמכרו ממכר וגו' הרי אונאת ממון אמרו הא מה אני מקיים ולא תונו איש את עמיתו באונאת דברים הכתוב מדבר, הא כיצד אם היה בעל תשובה לא יאמר לו זכור מעשיך הראשונים, אם היה בן גרים לא יאמר לו זכור מעשה אבותיך, היה גר ובא ללמוד תורה לא יאמר לו פה שאכל נבלות וטרפות שקצים ורמשים יבוא ללמוד תורה שיצתה מפי השכינה, אם היו יסורין באין עליו או שהיה מקבר את בניו לא יאמר לו כדרך שאמרו חבריו לאיוב הלא יראתך כסלתך זכר נא מי הוא נקי אבד, אם היו חמרין מבקשין תבואה [ממנו] לא יאמר להם לכו אצל פלוני ויודע שלא מכר מעולם. רבי יהודה אומר אף לא יתלה עצמו על המקח בשעה שאין לו דמים שהרי הדבר מסור ללב ונאמר בו ויראת מאלקיך. אמר ר' יוחנן גדול אונאת דברים מאונאת ממון שזה נאמר בו ויראת וזה לא נאמר בו ויראת, רבי אלעזר אמר זה בגופו וזה בממונו. ר"ש בר נחמני אמר זה ניתן להשבון וזה לא ניתן להשבון: ועשיתם את חקותי ואת משפטי תשמרו ועשיתם אותם. ליתן שמירה ועשיה למשפטים שמירה ועשיה לחוקים. וישבתם על הארץ ולא גולין. לבטח ולא מפחדין. ונתנה הארץ פריה ואכלתם (לחמכם) לשובע [שיהא אדם] אוכל הרבה ושבע דברי רבי יהודה. רשב"ג אומר אף היא אינה סימן ברכה אם כן למה נאמר לשובע שלא יהא דבר חסר לשלחנו שאינו עולה לו. וישבתם לבטח [ולא מפוזרין] ולא מפחדין. עליה ולא גולין. וכי תאמרו עתירין אתם לומר מה נאכל בשנה השמינית הן לא נזרע ולא נאסוף את בתואתנו. אמר ר' עקיבא אם אינם זורעין מה הן אוספין מכאן לספיחים שהן סופרים אם כן למה נאמר הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו אמרת לנו אל תזרעו מה שאנו כונסין אין מכניסין לקיון אמרת לנו בערוהו מה אנו אוכלין מן הבעור ואילך: וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית. אין לי אלא בששית מנין בחמישית ברביעית בשלישית ובשנית יהו מספקות משנה לחברתה, תלמוד לומר ובשנה. ועשת את התבואה לשלש השנים לששית ולשביעית ולמוצאי שביעית, ד"א לשלש השנים לשביעית וליובל ולמוצאי יובל. תנן התם התבואה והזיתי משיביאו שליש מא הני מילי דכתיב ועשת את התבואה לשלש השנים אל תקרי לשלש אלא לשליש האי מיבעי ליה לגופיה, כתיב קרא אחרינא וזרעתם את השנה השמינית ואכלתם מן התבואה ישן וגו', (כתוב לעיל): וזרעתם את (השנה) השמינית. זו שמינית שאחר השמיטה, כשהוא אומר שנה זו (שביעית) [תשיעית] שאחר שמינית שאחר שמיטה, ואכלתם מן התבואה ישן ולא סלמנטין, אמר רב נחמן רצינתא. רב ששת אמר בלא שדיפא. תניא כוותיה דרב נחמן ואכלתם מן התבואה ישן יכול יהו מצפין לחדש מפני ישן שכלה, תלמוד לומר עד בוא תבואתה עד שתבא תבואה מאליה. תנו רבנן ואכלתם מן התבואה ישן מלמד שכל היושן מחברו מעולה מחברו. ואין לי אלא דברים שדרכן לישנן דברים שאין דרכן לישנן מנין, תלמוד לומר ישן נושן מכל מקום. וישן וגרנות מלאות חדש ויהו ישראל אומרים היאך נוציא זה מפני זה. אמר ר' פפא כל מילי עתיקא מעלי לבר מתמרי ושיכרא והרסנא. והארץ לא תמכר לצמיתות לחלוטין. כי לי הארץ אל תרע עיניך בה. כי גרים ותושבים אתם עמדי אל תעשו עצמכם עיקר, וכן דוד אומר כי גר אנכי עמך תושב כל אבותי ואומר כי גרים אנחנו [לפניך] ותושבים ככל אבותינו. אתם עמדי דיו לעבד שיהא שוה כרבו, כשתהיו שלי הרי היא שלכם. ובכל גאולה תתנו יכול בעבדים בשטרות במטלטין, תלמוד לומר ארץ אחוזה לארץ, אם כן ובכל גאולה תתנו למה לי, לרבות בתים ועבד עברי: ויקרא - פרק כה - רמז תרסב ובכל ארץ אחוזתכם גאולה תתנו, לרבות בתי חצרים ועבד עברי. בתי חצרים בהדיא כתיב בהו על שדה הארץ יחשב, ההוא לקבעו חובה ואליבוא דרבי אליעזר, דתניא וגאל את ממכר אחיו רשות, או אינו אלא חובה, תלמוד לומר כי לא יהיה לו גואל [כי יש אדם בישראל שאין לו גואלים] אלא זה שאינו רוצה ליקח ויש לו שהרשות בידו דברי ר' יהושע. ר"א אומר וגאל את ממכר אחיו חובה, או אינו אלא רשות, תלמוד לומר ובכל ארץ אחוזתכם גאולה תתנו הכתוב קבעו חובה. בשלמא למאן דאמר לרבות בתי ערי חומה היינו דכתיב בכל, אלא מאן דאמר לרבות בתי חצרים מאי בכל, קשיא. מנין שאין אדם רשאי למכור את שדהו להניחה בפונדתו ליקח בה כלים ליקח בה בית [אאם כן העני], תלמוד לומר כי ימוך ומכר אין מוכר אלא לכשיעני. יכול יצא מכל נכסיו בבת אחת, תלמוד לומר כי ימוך ומכר אין מוכר אלא לכשיעני. יכול יצא מכל נכסיו בבת אחת, תלמוד לומר מאחוזתווכו'. אמר ר' אלעזר בן עזריה אם לגבוה אין אדם רשאי להחרים את כל נכסיו על חת כמה וכמה ייב להיות חס על נכסיו, ובא גואלו הקרוב אליו הקרוב קרוב קודם. וגאל את ממכר אחיו לרבות את הנותן מתנה. ואיש כי לא יהיה לו גואל וכי יש לך אדם בישראל שאין לו גואלים, [אלא] גואל שיכול לגאול. והשיגה ידו ידי עצמו. ומצא שלא ימכור ברחוק ויגאול בקרוב, ברעה ויגאול ביפה, ולא ילוה ויגאול. כדי גאולתו, אין גואל לחצאין. וחשב את שני ממכרו שנים הוא מחשב ואין מחשב חדשים. מנין אם רצה לעשות חמשים שנה עושה, תלמוד לומר והשיב את העודף: ויקרא - פרק כה - רמז תרסג למימרא דמצא השתא משמע ורמינהו ומצא פרט לממציא את עצמו מכאן אמר רבי אליעזר בן יעקב אם משיצתה אבן מתחת ידו הוציא הלה את ראשו וקבלה פטור. אמר רבה הכא מענינא דקרא ומצא דומיא דוהשיגה ידו מה השיגה ידו השתא אף מצא נמי השתא, הכא מענינא דקרא מצא דומיא דיער מה יער מידי דאיתיה מעיקרא אף מצא נמי מידי דאיתיה מעיקרא: ויקרא - פרק כה - רמז תרסד תנו רבנן מכרה לראשון במנה ומכר הראשון לשני במאתים מנין שאינו מחשב אלא עם הראשון, תלמוד לומר לאיש אשר מכר לו. מכרה לראשון במאתים ומכר הראשון לשני במנה מנין שאין מחשב אלא עם האחרון שנאמר לאיש [לאיש] אשר בתוכו דברי ר' דוסתאי. ר' יהודה אומר מכרה לו במנה והשביחה ועמדה על מאתים מנין שאין מחשבין אלא במה שנאמר והשיב את העודף העודף שבידו. מכרה לו במאתים והכסיפה ועמדה על מנה, מנין שאין מחשב אלא ממנה שנאמר והשיב את העודף [העודף] שבקרקע. מאי בינייהו דאייקר וזל ואייקר. וממאי דלקולא אימא לחומרא, לא ס"ד דגמר גאולה גאולה מעבד עברי, והתם מנלן דתניא נמכר במנה והשביח ועמד על מאתים מנין שאין מחשבין אלא במנה שנאמר כפי שניו. ואין לי אלא עברי הנמכר לנכרי שיגאל וידו על העליונה, נמכר לישראל מנין, תלמוד לומר שכיר שכיר לג"ש. אמר אביי הריני כבן עזאי בשוקי טבריא. אמר ליה ההוא מרבנן לאביי מכדי הני קראי איכא למדרשינהו לקולא ואיכא למדרשינהו לחומרא ממאי דלקולא אימא לחומרא, לא ס"ד מדאקיל רחמנא גביה דתניא כי טוב לו עמך עמך במאכל עמך במשתה שלא תהא אתה אכל פת נקיה והוא אוכל פת קיבר אתה שותה יין ישן והא שותה יין חדש אתה ישן על גבי מוכין והוא ישן על גבי תבן מכאן אמרו הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו. אדרבה נחמיר עליה מדרבי יוסי ברבי חנינא דתא רבי יסי בר חנינא אומר בוא וראה כמה קשה אבקה של שביעית וכו' (כדלעיל ברמז תרס"א), א"ל הא אהדריה קרא דתנא דבי רבי ישמעאל הואיל והלך זה ומכר עצמו לאלילים אירחי אבן אחר הנופל, תלמוד לומר גאולה תהיה לו (וביובל יצא) [אחד מאחיו יגאלנו]. ואימא גאולה דלא ליטמע בכותים ולעולם פדיונן נחמיר עליה. אר"נ בר יצחק כתיב אם עוד רבות בשנים וכתיב ואים מעט נשאר בשנים וכי יש שנים מרובות ויש שנים מעוטות אלא נתרבה כספו מכסף מקנתו נתמעט כספו כפי שניו. ואימא היא דעבד תרתי ופיישן ארבעה ליתב ליה ארבעה מכסף מקנתו והיכא דעבד ארבעה ופיישן תרתי ליתב ליה תרתי כפי שניו, אם כן ליכתוב אם עוד רבות שנים אם מעט שאר שנים מאי בשנים, נתרבה כספו בשנים. מכסף מקנתו, נתמעט כספו בשנים כפי שניו, אם כן ליכתוב אם עוד רבות שנים אם מעט נשאר שנים מאי בשנים, נתרבה כספו בשנים מכסף מקנתו, נתמעט כספו בשנים כפי שניו. אמר ר' יוסי דרשינהו רב נחמן להני קראי כסיני. ושב לאחוזתו בבעל אחוזה דברתי ולא דברתי במוכר למוכר. ואם לא מצאה ידו די השיב לו מה תלמוד לומר מנין אם אינו ענין לבעל השדה תנהו ענין לגואל שיגאול כסדר הזה, תלמוד לומר ואם לא מצאה ידו ולא ילוה, די השיב לו ואין גואל לחצאין. והיה ממכרו ביד הקונה אותו עד שנת היובל ולא ביד הקדש עד שנת היובל, אלא מוכר ברחוק וגואל בקרוב ברעה וגואל ביפה ולוה וגואל חצאין. אר"ש מה טעם מפני שבהדיוט הגיע יובל ולא נגאלה יוצאה לבעלים ובהקדש הגיע יובל ולא נגאלה יוצאה לכהנים עד שנת היובל שלא יכנס בה כלום. נמצאת אומר שדות וכספים משמיטים כאחד שביעית משמטת בסופה יובל בתחלתו. ויצא ביובל אף מן הקדש. ושב לאחוזתו לרבות את האשה: ויקרא - פרק כה - רמז תרסה ההוא גברא דאחרמינהו לנכסיה בפומבדיתא אתא לקמיה דרב יהודה א"ל שקול ארבע זוזי ואטיל עלייהו ושדינהו בנהרא ואישתרי לך. אלמא קסבר סתם חרמים לבדק הבית, ממאן כשמואל דאמר הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל אימר דאמר שמואל שחללו לכתחלה מי אמר, הני מילי בזמן שבית המקדש קיים משום פסידא דהקדש אבל בזמן הזה אפילו לכתחלה. אי הכי אפילו פרוטה נמי, לפרסומי מיתא. אמר עולא אי הואי התם הוה יהיבנא כולהו לכהנים אלמא קסבר עולא סתם חרמים לכהנים. מיתיבי אין עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג שנאמר עד שנת היובל יעבוד עמך ואין שדה אחוזה נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג שנאמר ויצא ביובל ושב לאחוזתו אין בתי ערי חומה נוהגין אלא בזמן שהיובל נוהג שנאמר לא יצא ביובל, ר"ש אומר אין שדה חרמים נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג שנאמר והיה השדה בצאתו ביובל וגו'. ר"ש בן אלעזר אומר אין גר תושב נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג. אמר רב דימי מאי טעמא אתיא טוב טוב כתיב הכא כי טוב לו עמך וכתיב התם בטוב לו לא תוננו. לא קשיא הא במקרקעי הא במטלטלי, והא מעשה דהוה בפומבדיתא במקרקעי הוה, מקרקעי הא במטלטלי, והא מעשה דהוה בפומבדיתא במקרקעי הוה, מקרקעי דחוצה לארץ כמטלטלי דארץ ישראל דמי: ואיש כי ימכור בית מושב עיר חומה (כתוב ברמז תקס"ה) המוכר בית בבתי ערי חומה הרי זה גואל מיד וגואל כל שנים עשר חדש ואין זה (כמין) רבית. מת המוכר יגאל בנו, מת הלוקח יגאל מיד בנו, ואין מונין לו שנה אלא משעה שמכר לו שנאמר עד מלאת לו שנה תמימה, מה תלמוד לומר תמימה, להביא את חדש העבור. רבי אומר ליתן לו שנה ועיבורה, הגיע יום שנים עשר חדש ולא נגאלה היתה חלוטה לו, אחד הלוקח ואחד שניתן לו במתנה שנאמר לצמיתות, מתניתין דלא כרבי דתניא רבי אומר ימים אין ימים פחות מב'. ורבנן האי ימים מאי עבדי ליה, מיבעי להו למיום ליום. ורבי מיום ליום מנא ליה, נפקא ליה מעד תום שנת ממכרו [שלו] ולא שנים של מנין עולם וימים מיבעי להו למעת לעת, דאי מעד תום שנת ממכרו ה"א מיום (ראשון) [ליום] אין מעת לעת, מנא ליה, נקא ליה מתמימה, ורבנן ההוא מיבעי להו לעיבורה. ורבי נמי הא מיבעי ליה לעיבורה, הכי נמי מיום ליום מעת לעת מעד תום שנת ממכרו נפקא. מת המוכר יגאל בנו פשיטא, מהו דתימא איש כי ימכור אמר רחמנא והאי לאו מוכר הוא קמ"ל והיתה גאולתו מכל מקום. מת הלוקח יגאל מיד בנו פשיטה, מהו דימא לקונה אותו אמר רמנא והאי לא קנה קמ"ל והיתה גאולתו מכל מקום. תנו רבנן ואם לא יגאל עד מלאת לו שנה תמימה מה תלמוד לומר, מנין אתה אומר מכרה לראשון ועמד הראשון ומכרה לשי איני יודע אם שנה לראשון אם שנה לשני, כשהוא אומר עד מלאת לו וגו' הוי שנה לראשון. למי חלוט. רבי אלעזר אומר לראשון. ורבי יוחנן אמר לשני. בשלמא לרבי אלעזר דלדידיה קא מנינן. אלא לרבי יוחנן מאי טעמא, אמר רבי אבא בר ממל מה מכר לו ראשון לשני כל זכות שתבא לידו. תנו רבנן שנת תמימה רבי אומר מונה שס"ה ימים כנגד ימות החמה וחכמים אומרים מונה י"ב חדש מים ליום ואם נתעברה נתעברה לו לצמיתות לחלוטין. ד"א לרבות את המתנה מאי טעמא צמית צמיתות רבה. אמרוה רבנן לרב פפא כמאן דלא כרבי מאיר דאי רבי מאיר הא קאמר מתנה אינה כמכר, א"ל רב פפא אפילו תימא רבי מאיר שאני הכא דרבי רחמנא לצמיתות. הא גבי יובל דכתיב תשובו לרבות את המתנה ור' מאיר לא קא מרבי אלא הא ודאי דלא כרבי מאיר. תנו רבנן המקדיש בית בבתי ערי חומה הרי זה גואל מיד וגואל לעולם. גאלו אחר מיד הקדש הגיע יום שנים עשר חדש ולא נגאל היה חלוט לו. מנא הני מילי אמר שמואל אמר קרא לקונה אותו ואפילו מיד הקדש, ולחלוט להקדש, אמר קרא לדורותיו יצא הקדש שאין לו דורות. לא יצא ביובל למה לי, אמר רב ספרא לא נצרכה אלא למוכר בית בבי ערי חומה ופגע יובל בתוך שנתו סלקא דעתך אמינא ליפוק ביובל קא משמע לן דל יצא ביובל. בראשונה היה נטמן יום שנים עשר חדש כדי שתהא חלוטה לו, התקין הלל הזקן שיהא חולש מעויו ללשכה והוא שובר את הדלת ונכנס אימתי שירצה והלה יבוא ויטול את מעותיו. כל שהוא לפנים מן החומה הרי הוא כבתי ערי חומה חוץ מן השדותוכו'. תנו רבנן בית אין לי אלא בית מנין לרבות בתי בדים ובתי מרחצאות ומגדלים ושובכים ובורות שיחין ומערות, תלמוד לומר אשר בעיר. יכול שאני מרבה את השדות, תלמוד לומר בית דברי רבי יהודה. רבי מאיר אומר בית אין לי אלא בית מנין לרבות בתי בדים וכו' ובורות שיחין ומערות ואפילו שדות, תלמוד לומר בית דברי רבי יהודה. רבי מאיר אומר בית אין לי אלא בית במין לרבות בתי בדים וכו' ובורות שיחין ומערות ואפילו שדות, תלמוד לומר אשר בעיר. אלא הא כתיב בית, אמר רב חסדא חולסית ומצולה איכא בינייהו, רבי מאיר אומר כבתים רבי יהודה אומר כשדות. וקם הבית אשר בעיר בית הבנוי בחומה. רבי יהודה אומר אינו כבתי ערי חומה רבי ישמעאל אומר כותל החיצון היא חומתו. אמר רבי יוחנן ושניהם מקרא אחד דרשו שנאמר ותורידם בחבל בעד החלון וגו'. רבי שמעון סבר כפשטיה דקרא שנאמר כי ביתה בקיר החומה ובחומה היא יושבת. ורבי יהודה סבר בחומה היא יושבת ולא בעיר חומה. תנו רבנן חומה ולא שור איגר. סביב פרט לטבריא שימה חומתה, ר"א בר יוסי אומר אשר לו חומה אף על פי שאין לו חומה עכשיו והיה לו חומה קודם לכן. אמר רבי יהושע בן לוי כרך שישב ולבסוף הוקף נידון ככפר, מאי טעמא דכתיב כי ימכור בית מושב עיר חומה כשהוקף ולבסוף ישב ולא שישב ולבסוף הוקף. עד תום שנת ממכרו (כתוב למעלה ברמז שי"א). לצמיתות (כתוב ברמז תקס"א). שלשה לא כתוב בתורה אל"ף למאן דאמר וקוראין לו, אשר לא כרעים אשר לא חומה, אם לוא יגיד: ואיש כי ימכור בית מושב עיר חומה. יכול שהקיפוה חמה מכאן ולהבא, תלמוד לומר בית מושב עיר חומה שמוקפת חומה מימות יהושע בן נון ולא שהקיפוה מכאן ולהבא. אלו הן בתי ערי חומה שלש חצרות של שני בתים המוקפות חומה מימות יהושע בן נון כגון קצרה הישנה של ציפורי וחקרה של גוש חלב (וידעת) [ויורפה] הישנה וגמלה בגליל וגדר בעבר הירדן וחריד ואונו וירושלים ביהודה. אמר רבי ישמעאל בר' יוסי לא מנו את אלו אלא שהוקדשו כשעלו מן הגולה אבל הראשונות בטלו משבטלה הארץ: לקונה אותו יכול לו לבדו, תלמוד לומר לדורותיו, יכול לדורותיו ולא לו, תלמוד לומר לקונה אותו הא עד שיאמרו שני כתובין ואם לאו לא שמענו. בתי החצרים נותנין להן כח יפה שבבתי ערי חומה וכח יפה שבשדות. נגאלין מיד ונגאלין כל שנים עשר חדש כבתים ויוצאין ביובל ובגרעון כסף כשדות. תנו רבנן על שדה הארץ יחשב הקישו הכתו בלשדה אחוזה מה שדה אחוזה יוצאה ביובל ובגרעון כסף אף בתי חצרים יוצאים ביובל ובגרעון כסף. אי מה שדה אחוזה אינה נגאלת בפחות משתי שנים אף בתי חצרים אינן נגאלין בפחות משתי שנים, תלמוד לומר גאולה תהיה לו מיד. הואיל ונתת להם כח יפה שבבתים יכול לא יצאו ביובל, תלמוד לומר וביובל יצא. מאי קאמר, אמר רב הונא לא נצרכה אלא להקדיש בית בבתי ערי החצרים וגאלן אחר מיד הקדש ופגע בו יובל בשנה שניה. למאי מדמית ליה, אי לבתי ערי חומה מדמית ליה, ללוקח איחלט ליה, ואי לשדה חוזה מדמית ליה, לכהנים נפקע, להכי איצטריך וביובל יצא. מתקיף לה רבי זירא מאי איריא גאלו אחר אפילו לא גאלו אחר נמי. א"ל אביי (גזרה) שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון. מנלן קל וחומר מבן לוי [מה בן לוי] שיפה כחו בממכרו הורע כחו בהקדשו, ישראל שהורע כחו בממכרו אינו דין שהורע כחו בהקדשו. והתם מנלן דתניא ויצא ממכר (בית וגו') שומע אני אפילו עבדיו ושטריו ומטלטליו, תלמוד לומר בית ועיר אחוזתו, יאמר בית ועיר אחוזתו למה נאמר ממכר, ממכרו יוצא בחנם ואין הקדשו יוצא בחנם אלא בפדיון. ופליגא דרבי הושעיא דאמר רבי הושעיא הכל היו בכלל ונתן הכסף וקם לו כשפרט לך הכתוב בשדה אחווה והיה השדה בצאתו ביובל וגו' שדה הוא דפריק ליה אחר יוצא לכהנים אבל אינך כדקיימי קיימי. אלא וביובל יצא למה לי, אמר רב פפא לא נצרכה אלא למוכר בית בבתי החצרים ופגע בו יובל בשנה שניה למאי מדמית ליה, אי לבתי ערי חומה מדמית ליה, ללוקח איחלט ליה, אי לשדה אחוזה מדמית ליה, השלמה בעי, להכי איצטריך וביובל יצא. תניא כוותיה דרב הונא ותיובתא לרבי הושעיא המקדיש בית בבתי ערי חצרים הרי זה גואל מיד וגואלו לעולם, גאלו אחר מיד הקדש הגיע יובל ולא נגאל חוזר לבעלים ביובל: אשר אין להם חומה סביב. מה תלמוד לומר ובתי החצרים שאף על פי שיש להם חומה [רואין אותו] כאלו אין להם. וכמה הן בתים שים החצרים שנים שתי חצרים של שני שני בתים דברי ר' עקיבא. היו שלש של שני [שני] בתים הרי הן כבתי ערי חומה, אשר אין להם חומה סביב ולא שור איגר. הכהנים והלוים מוכרין לעולם וגואלין לעולם שנאמר (כי אחוזת עולם הוא להם) גאולת עולם תהיה ללוים. תנו רבנן גאולת עולם מה תלמוד לומר, לפי שנאמר מספר שני תבואות ימכר לך יכול אף זה כן, תלמוד לומר גאולת עולם, ולפי שנאמר והיה השדה בצאתו ביובל קדש לה' יכול אף זה כן, תלמוד לומר גאולת עולם תהיה ללוים ולפי שנאמר וגם הבית וגו' [יכול אף זה כן], תלמוד לומר גאולת עולם תהיה ללוים. בשלמא אינך תרתי לחיי, אלא בתי ערי חומה ללוים מי אית להו והתניא ערים הללו אין עושין אותן אל טירי קטנים ולא כרכים גדולים אלא עיירות בינוניות, אמר רב כהנא לא קשיא כאן שהוקף ולבסוף ישב כאן שישב ולבסוף הוקף. וכי האי גוונא מי הואי [חומה], והתניא ואיש כי ימכור בית מושב עיר חומה שהוקף ולבסוף ישב ולא שישב ולבסוף הוקף. יכול אפילו הקיפו ישראל, נאמר כאן חומה ונאמר להלן חומה מה להלן נכרים אף כאן נכרים. יכול אפילו הקיפוה נכרים לאחר מכאן, נאמר כאן חומה ונאמר להלן חומה מה להלן קודם לכן אף כאן קודם לכן, תרגמה רב יוסף בריה דרב סלא חסידא קמיה דרב פפא כגון שנפלו להן הן ומגרשיהן. הן ומגרשיהן למיסתר קיימי, אמר רב אשי איצטריך סלקא דעתך אמינא דמסתרי מסתרי אי מזדבנן ליחלטו קמשמע לן, ואלו הן בתי חצרים שתי חצרות של שני בתים אף על פי שמוקפין חומה מימות יהושע ב"נ הרי אלו כחצרים. ממשמע שנאמר בתי [החצרים] איני יודע שאין להם חומה ומה תלמוד לומר אשר אין להם חוה אף על פי שיש להם חומה כמו שאין להם חומה וכמה הן שני חצרים של שני בתים. ואימא בית וחצר בית וחצר, אם כן ליכתוב קרא חצרים וכ"ת אי כתב רחמנא חצרים חצר בלא בית משמע, ההוא קרפף מיקרי. ישראל שירש אבי אמו לוי אינו גואל כסדר הזה, ובן לוי שירש אבי אמו ישראל אינו גואל כסדר הזה שנאמר כי בי ערי הלוים גו' עד שיהא לוי ובערי הלוים דברי רבי. וחכמים אומרים אין דברים הללו אמורים אלא בערי הלוים. אלא כמאן כבן לוי, הדר תני עד שיהא בן לוי וערי הלוים אימא אינו גואל אלא כסדר הזה עד שיהא לוי וערי הלוים דברי רבי. בשלמא ערי הלוים דכתיב כי בתי ערי הלוים אלא לוי מנלן, דכתיב ואשר יגאל מן הלוים ותניא ואשר יגאל מן הלוים מן תלמוד לומר, יכול לוי מישראל יגאל שזה יפה כחו וזה הורע כחו אבל לוי מלוי שזה יפה כחו וזה יפה כחו לא יגאל תלמוד לומר ואשר יגאל ומה תלמוד לומר מן הלוים ולא כל הלוים פרט לבן לוי נתין ובן לוי ממזר. וחכמים אומרים אין הדברים האלו אמורים אלא בערי הלוים אבל עד שיהא לוי לא אמרינן, אין עושין שדה מגרש ולא מגרש שדה מגרש עיר ולא עיר מגרש. דכולי עלמא מיהא בלוים לא משנינן מנא הני מילי, אמר ר' אלעזר אמר קרא ושדה מגרש עריהם וגו', מאי לא ימכר אילימא לא ימכר כלל הא מדכתב גאולת עולם תהיה ללוים מכלל דמזבן, אלא מאי לא ימכר לא ישנה: ויצא ממכר בית וגו' המקבל שדה מחברו לשנים מועטות לא יורענה פשתן ואין לו בקורת שקמה. אמר אביי בקורת שקמה אין לו, בשבח שקמה יש לו, ורבא אמר אפילו בשבח שקמה אין לו. מיתיבי המוכר שדה לחברו והגיע זמנו לצאת שמין לו, מאי לאו שמין לו בשבח שקמה, לא שמין לו ירקא וסילקא ירקא וסילקא ביובל הפקרא הוא, אלא לאו שבח. תרגמה אביי אליבוא דרבא שאני התם דאמר קרא ויצא ממכר בית ממכר חוזר שבח אינו חוזר. וליגמר מינה התם זבינא מעליא היא, ויובל אפקעתא דמלכא הוא. כי אחוזת עולם הוא להם המחרים עבדו ושפחתו העבריה ושדה מקנתו אינן מוחרמין שאין אדם מחרים דבר שאינו שלו. הכהנים והלוים אינן מחרימין דברי רבי יהודה. ר' שמעון אומר הכהנים אינם החרימין שהחרם שלהן. ורק יהודה בשלמא כהנים אין מחרימין שהחרם שלאן. אלא לוים בשלמא מקרקעי לא מחרימין דכתיב כי אחוזת עולם הוא להם אלא מטלטלין ליחרמו, אמר קרא מכל אשר לו וגו' ומשדה אחוזתו איתקש מטלטלין לקרקעות. ור"ש בשלמא כהנים כדאמרון אלא לוים בשלמא מטלטלין ליחרמו דלא מקיש אלא מקרקעות אמאי הא כתיב כי אחוזת עולם הוא להם. מאי מחרימין נמי דקאמר אמטלטלי. והא מדקתני סיפא אמר ר' נראין דברי רבי יהודה בקרקעות ודברי רבי שמעון במטלטלין מכלל דר"ש מקרקעי נמי אמר הכי קאמר אמר ר' נראין דברי ר' יהודה לר' שמעון בקרקעות שאף ר' שמעון לא נחלק עליו אלא במלטלי מכלל דר"ש מקרקעי נמי אמר. הכי קאמר אמר ר' נראין דברי ר' יהודה לר' שמעון בקרקעות שאף ר' שמעון לא נחלק עליו אלא במטלטלי אבל במקרקעי מודי ליה. לא ימכר, לא ימכר מכר גזבר. או לא ימכר מכר לעולם תלמוד לומר (כי אחוזת עולם הוא להם) הא מה אני מקיים לא ימכר מכר גזבר, כי אחוזת עולם הוא להם להגיד מה גרם: וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו. כתיב אשרי משכיר אל דל אמר ר' יונה אשרי נותן אל דל אין כתיב כאן אלא אשרי משכיל אל דל הוי מסתכל בו היאך לזכות עמו. ר' יונה כך היה עושה בשעה שהיה רואה עני ובן טובים ובן גדולים שירד מנכסיו והוא מתבייש ליקח היה הולך אצלו ואמר לו בשביל ששמעי שנפל לך ירושה במדינת הים הא לך חפץ זה וכיו שאת מרויח את נותנו לי ובשעה שהיה נותן לו היה אומר לו במתנה נתתים לך. ר' לוי בשים רבי חמא ברבי חנינא אמר עשרים ושנים פעמים כתיב אשרי ומכולן לא נטל איפוכין אלא זה בלבד. ביום רעה ימלטהו ה' אין יום רעה אלא יום דינה של גיהנם לפיכך משה מזהיר את ישראל והחזקת בו. דבר אחר כי ימוך הדא הוא דכתיב מלוה ה' חונן דל כתיב נותן לחם לכל בשר ובא זה וחטף את המצוה אמר הקדוש ברוך הוא עלי לשלם לו גמולו הדא הוא דכתיב וגמולו ישלם לו. דרכו של עולם ליעשות הלוה עבד למלוה דכתיב עבד לוה לאיש מלוה. כל מי שהוא נותן פרוטה לעני הקדוש ברוך הוא נותן לו (פרוטה אחרת) [פרוטות] וכי פרוטה הוא נותן לו והלא לא נתן לו אלא נפשו הא כיצד היה כבר בעשר פרוטות והעני עומד ליקח ואין לו אלא תשע ובא אחד ונתן לו פרוטה ונטל הככר ואכלה ושבה נפשו אליו, א"ל הקדוש ברוך הוא אף אתה כשנפשך מצפצפת לצאת מגופך הרי אני משיבה לך לתוך גופך לפיכך מזהיר את ישראל ואומר להן כי ימוך אחיך. גומל נפשו איש חסד ועוכר שארו אכזרי זה שהגיע לו שמחה ואינו מדבק את קרוביו עמו משום עניות. אמר ר' (אייבו) [נחמן] נתון תתן לו וגו', כי בגלל הדבר הזה מתגלגל הוא ועובר על הכל לפיכך משה מזהיר את ישראל ואומר להן כי ימוך וגו'. רש ואיש תככים נפגשו רש זה שהוא רש מן הנכסים ואיש תככים זה שהוא בינוני מן הנכסים, אמר רש לאיש תככים תן לי מצוה ונתן לו מאיר עיני שניהם ה'. זה קנה חיי שעה וזה קנה חיי עולם הבא. עשיר ורש נפגשו עשיר זה שהוא עשיר בנכסים ורש זה שהוא רש בנכסים, אמר רש לאותו עשיר תן לי מצוה ולא נתן לו עושה כולם ה' מי שעשה את זה עשיר יכול לעשותו עני וי שעשה את זה עני יכול לעשותו עשיר, א"ל עשיר לאותו עני למה לית את לעי ונגיס המי שקין חמי כרעין חמי ערפין חמי קפדון, א"ל הקדוש ברוך הוא לא דייך שלא נתת לו משלך אלא במה שנתתי לו אתה מכניס בו עין הרע לפיכך והוליד בן ואי בידו מאומה מכל מה דהוה ליה הדא הוא דכתיב ואבד העושר ההוא בענין רע בעונה רעה, לפיכך משה מזהיר את ישראל וכו'. ביום טובה היה בטוב אמר ר' תנחום בר חייא ביום טובתו של חברך היה עמו בטובה ואל תכניס בו עין הרע. וביום רעה ראה אם באה רעה לחברך הוי מסתכל בו היאך לזכות בו. ר' תנחום כך היה עושה בשעה שהיתה אמו לוקחה לו אגודה אחת ירק מן השוק היתה לוקחת שתים אחת לו ואחת לעניים על שם גם את זה לעומת זה עשה האלקים, עניים ועשירים כדי שיהו זוכים אלו עם אלו ומתכפרים אלו עם אלו לפיכך משה מזהיר וכו'. שמונה שמות נקראו לו, עני, אביון, מסכן, רש, דל, דך, מך, והלך. עני כמשמעו. אביון שהוא מתאוה לכל. מסכן שהוא בזוי פני הכל כמה דאת אמר וחכמת מסכן בזויה. רש שהוא רש מן הנכסים. [דל מדולדל], דך שהוא מדוכדך רואה דבר ואינו אוכל רואה דבר ואינו שותה. מך שהוא מך לכל שהוא עשוי כאסקופה התחתונה. הלך שכל נכסיו הלכו לו לפיכך משה מזהיר וכו'. רבי זעירא אמר אפילו שיחתן של בני ארץ ישראל תורה היא כיצד אדם אומר לחברו זכי בי זכי גרמך בי. [א"ד] זכי בי סכי בי מה הוינא ואסתכל בי מה אנא. ר' סימון אמר בשם ר' אלעזר מי שהוא עושה חסד וכו' (לעל בפסוק והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו). תני בשם רבי יהושע יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני העני עושה עם בעל הבית, שכן רות אמרה לנעמי שם האיש אשר עשה עמי אין כתיב כאן אלא אשר עשיתי עמו בשביל פרוסה שנתן לה, למדתך תורה דרך ארץ שכשאדם עושה מצוה יהא עושה אותה בלב שלם ושמח שאילו היה ראובן יודע מה כתבו אחריו שנאמר וישמע ראובן ויצילהו מידם היה טוענו להוליכו אצל אביו על כתפו. אלו היה אהרן יודע שהקדוש ברוך הוא כותב עליו וגם הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו, בתופים ובמחולות היה יוצא לקראתו. אילו היה יודע בועז שהקדוש ברוך הוא כותב עליו ויצבט לה קלי, עגלים פטומת היה מביא ומאכיל, לשעבר היה אדם עושה מצוה והנביאים כותבין אותה עכשיו שאין נביאים מי כותב אותה אליהו ומלך המשיח והקדוש ברוך הוא חותם על ידיהן דכתיב אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע וגו' כתיב יען וביען הוא יען הוא עני. אמר ר' שילא העני הזה עומד על פתך הקדוש ברוך הוא עומד על ימינו דכתיב כי יעמוד לימין אביון אם נתת לו דע שמי שעומד על ימינך עתיד לשלם לך שכרך. ואם אין אתה נותן דע שמי שעומד על ימינך הוא עתיד ליפרע מאותו האיש דכתיב להושיע משופטי נפשו. כי בגלל הדבר הזה הדין עלמא דמי להדיון גלגלין ואנטילון דמלא מתרוקן דמתרוקן מתמלי. תני בשם רבי אליעזר נקמתן של ישראל ביד ענייהן ונקמתו של אדום ביד הקדוש ברוך הוא על ידי ישראל שנאמר ונתתי את נקמתי באדום ביד עמי ישראל. נקמתן של ישראל ביד ענייהן שנאמר וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא. אמר ר' אבהו בשם ר' אליעזר צריכין אנו להחזיק טובה לרמאין שאילולא הרמאין שבהן כיון שהיה אחד מהם תובע בידי אדם והא מחזירו ריקם מיד היה נענש למיתה שנאמר וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא וכתיב הנפש החוטאת היא תמות. ר' יוחנן ור' שמעון בן לקיש נחתין למסחי בהדין דימוסיא דטבריא ופגע בהון חד מסכן אמר להון זכון בי, אמרין ליה כד מחזרין אנן זכיין בך, כד חזרין אשכחן דמית, אמרון הואיל ולא אטפלינן ביה בחיים ניטפל ביה במותיה, כד מסחין ליה אשכחון ביה כיס דחמש מאה דינרין תלוי בצואריה אמרי ברוך שבחר בחכמים ובדבריהם צריכין אנו להחזיק טובה לרמאין. רבי יהודה בר סימון בשם רבי יהושע בן לוי לעולם לא תהא מצות עני קלה בעיניך שהפסדה כ"ד קללות ומתן שכרה כ"ד ברכות הפסדה כ"ד קללות מנין דכתיב הפקד עליון רשע וכל ענינא דמזמור, כל כך למה יען אשר לא זכר עשות חסד. מתן שכרה כ"ד ברכות מנין, דכתיב הלא פרוס לרעב לחמך וגו' אז תתענג על ה' וגו' הלא פרוס הלא תפרוס אין כתיב כאן אלא הלא פרוס כבר היא פרוסה שמראש השנה נגזר על האדם מה שהוא משתכר ומה שהוא מתחסר. ר' שמעון בן יוחאי כד דמך ליה בלילי ריש שתא וחמא בחלמיה דבנוי דאחתיה מתבעיין מן מלכותא שית מאה דינרין אנסינון ואוקים יתהון פרנסין אמרין ליה מן דמא מפקתא אמר לון יהון מפקין וכתבין ובסופא דשתא אנן מחשבין ואנן משלים לכון, בסופא דשתא עבדון כן, איתמר עליהון לישנא בישא, דהון יהבין ונסבין בהדין מיטכסא, אתא חד גבר סב מן מלכותא אמר להון או דאתון עבדין פורפירא דמלכא או דאתון מזדמיין שית מאה דינרין נסבינון וחבש יתהון בסילקי, כיון דשמע ר' שמעון בן יוחאי אזל לגביהון אמר לון כמה אפקתון אמרין ליה הא כתבא, שרי קרא כתבא ואשכח דאפקון שית מאה דינרין חסר שית דינר אמר לון הבון לי שית דינר ואנא מפיק לכון אמרי אתון חמון להדין סבא מיתבע מן גבן שית מאה דינרי והוא אמר הבו לי שיתא דינר ואנא מפיק לכון. אמר לון הבו לי שיתא דינרי ולא איכפת לכון אתון נסבין שיתא דינר ויהבון לגו קומציה, אזל יהבון שוחדא לההוא סבא דלא לדבר מלכא מילא ואפיך אפוי ונפק ליה, מדנפק אמרין ליה דילמא דהוית ידע דאנן מזדמיין אמר לון חייכון מן לילי ריש שתא הוינא ידע דאתון מזדמיין שית מאה דינרין אמרין ליה ואלו אמרת לן הוינן יהבין אף אלין שיתא דינרין בגו מצוותא אמר לון אילון אמרית לכון לא הויתון מהימנו יתי. ותפק לרעב (להמך) [נפשך] אם זכיתם לרעבו של יעקב ואם לאו לשבעו של עשו. ועניים מרודים תביא בית, אלו הן עניים מרודים מנעוריהן. אמר ר' יצחק בהדין סיממא דצווחין ליה סגי נהורא. ועניים מרודים אלו בעלי בתים שירדו מנכסיהן מי גרם שיענו על ידי שלא פשטו ידיהן במצות ועל ידי שלא עשו רצון אביהם שבשמים. דבר אחר אלו תלמידי חכמים שנכנסין לבתי עם הארץ ומרוין אותן מדברי תורה. דבר אחר שהן מורין את ישראל בין טומאה לטהרה בין איסור להיתר מלמדין אותן לעשות רצון אביהן שבשמים. ר' אבין אמר כל המארח תלמיד חכם בוך ביתו מעלה עליו הכתוב כאלו הקריב בכורים אנמר כאן תביא ונאמר להלן ראשית בכורי אדמתך תביא מה תביא האמור להלן בכורים אף תביא האמור כאן בכורים. כי תראה ערום וכסיתו ר' אבא בר זבדא ור' יוחנן חד מאמר מדקדקין בכסות ואין מדקדקין בחיי נפש. וחכמים אומרים אף בכסות אין מדקדקין מפני בריתו של אברהם אבינו. ומבשרך לא תתעלם הוי רואה בשרו כבשרך. דתני בר קפרא אין לך אדם שאינו בא למדה זו אם לא בא הוא בא בו אם לא בא בנו בא בן בנו. ד"א ומבשרך לא תתעלם זו גרושתו. ר' יוסי הגלילי הוה ליה איתתא בישא והוות מבזיא ליה קמי תלמדוי. א"ל תלמידוי שבקא דלית היא עבדא לקרך אמר לון פורנא רב עלי ולית לי משבק לה. חד זמן הוה פשיט הוא ור"א בן עזריה כיון דחסלון מן פשיטיהון א"ל משגח ר' ואנן סליק לביתא א"ל אין, כיון דעיילון נפקת לה צפה בההוא קידרא יהיבת על תפייה אמר אית בהא קידרא כלום אמרה ליה היא פרפריין. גליא ואשכח מלייא פרגיילן, ידע ר"א בן עזריה דלא יתיבוא דעתאה עם בעלה, מדיתיב א"ל ר' לא אמרה אלא פרפריין והא אשכחנא לה מליא פרגיין א"ל ר' מעשה נסים הן. כיון דחסלון מיכלן ומשתיין א"ל רבי שבוק הדא איתתא מינך דלית היא דיקרך. א"ל פורנא רב עלי ולית לי מישבק לה א"ל ואנו פסקין פורנא. ושבקה ואסבוניה לחדא איתתא טב מינה. גרמין חובייא דההיא אינתתא דשבק ואזלת ואתנסיבת לסנטרא דקרתא בתר יומין נפלין עלוי יסורין ואתעביד סגי נהורא והוות איתתא נגידא ליה בכל שכוניה דקרתא ובשכונתיה דר' יוסי הגלילי לא הות מובלא ליה. ההוא גברא מן דחכים קרתא אמר לה למה לית את מובלת לי לשכונתיה דר' יוסי הגלילי דאנא שמע דעביד מצוון סגיאן א"ל משבקתיה אנא ולת לי מחמי סבר אפוי. חד זמן מטון לההוא שכונתא שרי חבט עלה והוון מתבזון בשוקא אודיק ר' יוסי הגלילי וחמתהון ויהבינון בחד בית מן דידיה והיה זיין להון כל יומיא דהוה חיין על שום דכתיב ומבשרך לא תתעלם. ביומי דרבי תנחומא הוו צריכין ישראל למיטרא אתון לגביה אמרין ליה לר' גזור תעניתא דליחות מיטרא גזר תעניתא דיתי מיטרא פעם ראושנה ושניה ולא אתה מיטר. פעם שלישית על ודרש כל עמא יפלגון מצוה. חד גבר נסב מן דה"ל גו ביתיה ונפק למיפלג גו שוקא פגע ביה משבקתיה אמרה ליה זכי בי דמן ההוא יומא דנפקת ההיא איתתא מן ביתך לא חמית טב. כיון שראה אוה ערומה ובצרה גדולה נתמלא עליה רחמים ונתן לה על שום ומבשרך לא תתעלם, וצפה בהן חד גברא אזל א"ל לרבי תנחומא א"ל חמית גבר פלן מישתעי עם משבקיה ויהב לה פריטין אלולי דהוה חשיד עמה לא הוה משתעי לה ויהיב לה פריטין, שלח ר' תנחומא ואייתיה א"ל לית את ידע דעלמא קאים בצערא בני אנשא קיימין בצערא ואשתעית למשבקתך, ולא עוד יהיבת לה פריטין לית את ידע דהא לא אריך. אמר ליה ולא את דרשת כל עמא יפקון ויפלגון מצוה נסיבית מן מה דהוה גו ביתי ונפקית למיפלג מצוה גו שוקא ופגעת בי משבקתי א"ל זכי בי דמן ההוא יומא דנפקת ההיא איתתא מן ביתך לא חמית טב, כיון שראיתי אותה בצרה גדולה נתמלאתי עליה רחמים ונתתי לה על שום ומבשרך לא תתעלם. באותה שעה הגביה [ר' תנחומא] פניו לשמים ואמר אם בשר ודם אכזרי שאין לה עליו מזונות כיון שראה אותה ערומה ובצרה גדולה תמלא עליה רחמים ונתן לה אנו שאנו בניך בני בחוניך בני אברהם יצחק ויעקב ומזונותינו עליך על אחת כמה וכמה, באותה שעה ירדו גשמים ונתרווה העולם. אז יבקע כשחר אורך וארוכתך מהרה תצמח אפילו אותה שכתוב בה והארכת ימים [מהרה תצמיח] והלך לפניך צדקך כל מה דאת לעי עם גרמך את לעי לפיכך וכבוד ה' יאספך וכל ענינא. ותפק לרעב נפשך אם אין לך ליתן לו נחמו בדברים א"ל תצא נפשי עליך שאין לי מה ליתן לך וכו'. ובנו ממך חרבות עולם, רבי טרפון יהיב ליה לרבי עקיבא שיתא קינטרא דכסף אמר ליה זבון לי חדא אוסיא דנהוי מתפרנסין מינה ולעין באורייתא תרוינן נסבהון ופלגון לספריא ולמתנייא ולאלין דלעין באורייתא, בתר יומין קם עמיה רבי טרפון א"ל זבינתיה ההיא אוסיא א"ל אין, אמר ליה ולית אם מחמי יתה לי נקטיה וחמתיה לספריא ולמתנייא ולאלין דלעין באורייתא ודסגלין באורייתא. אמר ליה איתא בר נש דלעי מגן, אפוכיה (הן) היא גבי דודו מלכא דכתיב פזר נתן לאביונים. אז תתענג על ה' הרי ארבע עשרה ואלו עשרי אחרנייתא הן אינון גבי יעקב דכתיב ביה והאכלתיך נחלת יעקב אביך וגו' ויתן לך האלקים יעבדוך עמים וגו': וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך אל תניחהו שירד למה דוא דמה למשוי שעל גבי חמור עודהו במקומו אחר אוחז בו ומעמידו נפל לארץ חמשה אין מגביהין אותן. מנין אם החזקת ארבעה וחמשה פעמים חזור וחזק שנארמ והחזקת בו. יכול אפילו אתה מפסידו לתרבו רעה תלמוד לומר עמך. גר זה גר צדק. תושב זה גר אוכל נבלות. וחי אחיך עמך חייך קודמין לחייו. תניא רבי אומר גר צדק האמור לענין מכירה איני יודע מה הוא דכתיב כי ימוך אחיך עמך ונמכר לך, ולא לך אלא לגר שנאמר וכי תשיג יד גר זה גר צדקוכו'. למימרא דגר קני עבד עברי ורמינהו אין הגר נקנה בעבד עברי ואין אשה וגר קונין עבד עברי. גר לא מיקני בעבד עברי ושב אל משפחתו אמר רחמנא יצא גר שאין לו משפחה. יאין אשה וגר קונין עבד עברי. אשה דלאו אורח ארעה. גר גמירי דמיקני קני דלא מיקני לא קני. אמר רב נחמן ב"י אינו קונה ודינו כישראל אבל קונה הוא ודינו כנכרי. דתניא הנרצע והנמכר לנכרי הרי זה אינו עובד לא את הבן ולא את הבת. אמר מר אין אשה [וגר] קונה עבד עברי נימא דלא כרבן שמעון בן גמליאל דתניא אשה קונה שפחות ואין אשה קונה עבדים. רשב"ג אומר אף קונה עבדים. אפילו תיא רשב"ג לא קשיא כאן בעבד עברי כאן בעבד כנעני עבד עברי צניע לה עבד כנעני פריץ לה. אלא הא דתני רב יוסף ארמלתא לא תרבי כלבוא ולא תשרי בר בי רב באושפיזא, בשלמא בר בי רב צניע לה אלא כלבוא כיון דקא מיסריך בה כעבד כנעני דמי, כיון דכי שדי ליה אומצא מיסריך סריך אמרי אינשי משום אומצא דשדיא ליה: אל תקח מאתו נשך ותרבית הניח להן אביהן מעות של רבית אף על פי שיודעין שהן של רבית אינן חייבין להחזיר דאמר קרא אל תקח מאתו נשך ותרבית לדידה קא מזהר ליה רחמנא בריה לא קא מזהר ליה רחמנא. ואלו עוברין בלא תעשה המלוה והלוה והערב והעדים, וחכי אם אף הסופר, עובדרים על לא תן לו ועל בל תקח ממנו ועל לא תהיה לו כנושה ועל לא תשימון עליו נשך ועל פנ עור לא תתן מכשול. אמר ביי מלוה עובר בכולן ולוה עובר משום לא תשיך לאחיך ולאחיך לא תשיך ולפני עור לא תתן מכשול. ערב סופר ועדים אינן עוברין אלא משום לא תשימון עליו נשך וכו' (כדכתוב ברמז ש"נ). תנו רבנן אל תקח מאתו נשך ותרבי, אבל אתה נעשה לו ערב כנגד הנכרי. כיון דנכרי דיניה הוא דאזיל בתר ערבא הוא ניהו דקא שקיל מיניה רביתא. כגון שקבל עליו לזו ולא קבל עליו לזו. תניא רבי אומר גר תושב האמור לענין רבית איני יודע מהו דכתיב וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו גר ותושב וחי עמך אל תקח מאתו נשך ותרבית. ורמינהו לוין מהן ומלוין אותן ברבית וכן בגר תושב. אמר רב נחמן בר יצחק מי כתיב אל תקח מאתם מאתו כתיב מישראל. אמר רבי אלעזר רבית קצוצה יוצאה בדיינים. ורבי יוחנן אמר אפילו רבית קצוצה אינה יוצאה בדיינין. מאי טעמא דרבי יוחנ דכתיב בנשך נתן ותרבית לקח וחי לא יחיה, למיתא ניתן ולא להשבון. רב אדא בר אהבה אמר א"ק ויראת מאלקיך למורא ניתן ולא להשבון רבא אמר מגופיה דקרא נפקא מות יומת דמיו בו הוקשו מלוי ברבית לשופכי דמים מה שופכי דמים לא ניתנו להשבו אף מלוי ברבית לא ניתנו להשבון. מאי טעמא דרבי אלעזר, אמר קרא וחי אחיך עמך אהדר ליה דניחי בהדך. ורבי יוחנן האי וחי אחיך עמך מאי עביד ליה, מיבעי ליה לכדתניא שנים שמהלכין בדרך וביד אחד קיתון של מים אם ישתו שניהן ימותו אם ישתה אחד מהן יגיע לישוב דרש בן פטורא מוטב שימותו שניהן ולא יראה אחד במיתתו של חבר, עד שבא רבי עקיבא ולמד וחי אחיך עמך חייך קודמים לחיי חברך. ויראת מאלקיך תניא אמר ר' יוסי בוא וראה כמה סמיות עיניהן של מלוי ברבית אדם קורא לחברו רשע יורד עמו לחייו והן מביאן מגלה עדים ולבלר וקולמוס ודיו וכותבין וחותמים פלוני כפר באלקי ישראל. אל תקח מאתו נשך ותרבית, איזהו נשך ואיזהו תרבית, [נשך מלוה סלע בה' דינרין וסאתים חטין בג' מפני שנושך, איזהו תרבית] המרבה בפירות, כיצד לקח הימנו חטין בדינר זהב הכור וכן השער, עמדו חטים בשלשים דינרים א"ל תן לי חטי שאני מוכרן ולוקח אני בהן יין א"ל הרי חטיך עשויות עלי בשלשים דינרין הרי לך אצלי בהן יין וייין אין לו. הא אם יש לו חייב ליתן לו. כספך ולא כסף אחרים, אכלך ולא אוכל אחרים. או כספך ולא כסף מעשר אכלך ולא אוכל בהמה, כשהוא אומר נשך כסף לרבות כסף מעשר, נשך אוכל לרבות אוכל בהמה: ויקרא - פרק כה - רמז תרסו את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תתן אכלך. למה חלקן הכתוב בתרי קראי לעבור עליו בשני לאוין. תנו רבנן אין לי אלא נשך בכסף ורבית באוכל, נשך באוכל מנין, תלמוד לומר (לא תשיך) [נשך] אוכל, רבית בכסף מנין, תלמוד לומר נשך כסף אם אינו ענין לנשך כסף דהא כתיב לא תשיך תנהו ענין לרבית בין בכסף בין באוכל. אין לי אלא בלוה, דכתיב לא תשיך, במלוה מנין, (תלמוד לומר נשך כסף). נאמר נשך בלוה ונאמר נשך במלוה מה נשך האמור בלוה לא חלקת בין בכסף בין באוכל בין בנשך בין בתרבית אף נשך האמור מלוה לא תחלוק בו בין בנשך בין בתרבית בין בכסף בין באוכל, מנין לרבות כל דבר, תלמוד לומר נשך כל דבר אשר ישך. רבינא אמר לא נשך באוכל ולא תרבית בכסף צריכי קרא דאי כתב רחמנא את כספך לא תתן לו בנשך ואכלת לא תתן במרבית כדקאמרת. השתא דכתיב את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תתן אכלך קרי ביה הכי את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית בנשך ובמרבית לא תתן אכלך. והא תנא נאמר נאמר קאמר ה"ק אלו לא נאמר קרא הייתי אומר ג"ש השתא דכתב קרא גזרה שוה למה לנשך כל דבר דלא כתיב במלוה. אמר רבא למה לי למיכתב לאו ברבית (כתוב ברמז תר"ו). אמר רבא למה לי דכתב יציאת מצרים גבי רבית וגבי משקלות וגבי ציצית, אמר הקדוש ברוך הוא אני הוא שהבחנתי במצרים בין טפה של בכור לטפה שאינה של בכור ואני הוא שעתיד ליפרע ממי שתולה מעותיו בנכרי ומלוה אותם לישראל ברבית. ואני הוא שהבחנתי וכו' אני הוא שעתיד ליפרע ממי שטומן משקלותיו במלח ושוקל בהם. וממי שתולה קלא אילן בבגדו ואומר תכלת היא. ובמרבית לא תתן אכלך אני ה' אלקיכם, מכאן אמרו כל המקבל עליו עול מצוה רבית מקבל עליו עול מלכות שמים. אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים על תנאי כך הוצאתי תכם מארץ מצרים שתקבלו עליכם מצות רבית, שכל המודה במצות רבית מודה ביציאת מצרים וכל הכופר במצות רבית כופר ביציאת מצרים: לתת לכם את ארץ כנען. תנו רבנן לעולם יחזר אדם ידור בארץ ישראל אפילו בעיר שרובה נכרים ואל ידור בחוצה לארץ אפילו בעיר שרובה ישראל, שכל הדר בארץ ישראל מעלה עליו הכתוב כאלו קבל עליו [עול] מלכות שמים, שנאמר לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלקים. וכל הדר בארץ שראל יש לו אלוה. וכי הדר בכל העולם אין לו אלוה, אלא לומר לך כל מי שאינו דר בארץ ישראל לא קבל עליו עול מלכות שמים וכן הוא אומר בדוד כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלקים אחרים. ומי אמר לו לעבוד אלילים, אלא לומר לך כל היוצא מארץ ישראל לחוצה לארץ מעלה עליו הכתוב כאלו עובד אלילים. תנא דבי רב ענן כל הקבור בארץ ישראל כאלו קבור תחת המזבח, כתיב הכא מזבח אדמה תעשה לי וכתיב התם וכפר אדמתו עמו: מנין שאין אדם רשאי למכור את עצמו ולהניח בפונדתו וליקח בהן בהמה וליקח בהן כלים וליקח בהן בית אלא אם כן העני, תלמוד לומר כי ימוך ונמכר אין מנכר אלא לכשיעני. מנין כשתהא קונה, לא תהא קונה אלא עבד עברי, תלמוד לומר כי תקנה עבד עברי. ומנין כשיהא נמכר, לא יהא נמכר אלא לך, תלמוד לומר ונמכר לך. ומנין כשיהיו בית דין מוכרין אותו לא יהו מוכרין אותו אלא לך תלמוד לומר כי ימכר לך אחיך, אחיך נהוג בו אחוה. יכול אף הוא ינהוג בעצמו אחוה, תלמוד לומר עבד. הא כיצד אתה הוי נוהג בו אחוה והוא ינהוג בעצמו עבדות. לא תעבוד בו עבודת עבד לא יטייל אחריך בגלטקא. ולא יוליך אחריך כלים לבית המחץ. דבר אחר לא תעבוד בו עבודת עבד בו אי אתה עובד עבודת עבד, אבל עובד אתה בבן חורין עבודת עבד (כתוב ברמז שי"א). כשכיר, מה שכיר ביומו תתן שכרו, אף זה ביומו תתן שכרו. כתושב, מה תושב בטוב לו לא תוננו, אף זה בוב לו לא תוננו. יהיה עמך, עמך במאכל עמך במשתה, שלא תהא אתה אוכל פת נקיה והוא אוכל פת הדראה, אתה שותה יין ישן והוא שותה יין חדש, אתה ישן על גבי מוכין והוא ישן על גבי תבן. עד שנת היובל שלא יכנס בה כלום. יעבוד עמך שלא ימסור אומנתו לאר, שאם היה בלן לרבים, ספר לרבים, נחתום לרבים, שולחני לרבים, לא יעשה [ר' יוסי אומר אם היה אומנתו לפנים מכאן יעשה אבל רבו לא ילמדנו בתחלה], אבל אמרו חכמים מספר לו את שער, ומכבס לו את כסותו, ואופה לו את עיסתו. ויצא מעמך שלא תהא אתה בכפר והוא בכרך אתה בכרך והוא בכפר. הוא ובניו עמו, מה הוא רבו חייב במזונותיו, אף אשתו ובניו רבי חייב במזונותיהם. יכול אפילו נשא אשה שלא מדעת רבו, תלמוד לומר הוא ואשתו ובניו מה הוא מדעת רבו אף אשתו ובניו מדעת רבו (כתוב בפסוק ויצאה אשתו עמו). ושב אל משפחתו, אמר רבי אליעזר בן יעקב במי הוא מדבר אם במוכר עצמו הרי כבר אמור, אם בנרצע הרי כבר אמור, הא ין הכתוב במדבר אלא במכרוהו בית דין שתים ושלש שנים לפני היובל שהיובל מוציא, סד"א מוכר עצמו דלא עבד איסורא, אבל מכרוהו בית דין דעבד איסורא אימא נקנסיה קמ"ל (כתוב לעיל בפסוק ושבתם איש אל אחוזתו). (רבי אליעזר בר יודן) [אמר ר' אלעזר יודן בריבי] היה דורש אין רוצעין אלא במילתא, וחכי אם אין עבד עברי כהן רצע מפני שנעשה בעל מום. ויעשה בעל מום, א"ק ושב אל משפחתו למוחזק שבמשפחתו: ויקרא - פרק כה - רמז תרסז תנו רבנן ושב אל משפחתו, למשפחתו הוא שב ואינו שב למה שהוחזקו אבותיו דברי רבי יהודה. רבי מאיר אומר אף הוא שב למה שהוחזקו אבותיו, ואל אחוזת אבותיו כאבותיו, וכן בגולה, כשהוא אומר ישוב לרבות את הרוצח. מאי וכן בגולה, כדתניא ישוב הרוצח אל ארץ אחוזתו, לארץ אחוזתו הוא שב ואין שב למה שהוחזקו אבותיו דברי ר"י. רבי מאיר אומר אף הו שב למה שהוחזקו אבותיו, גמר שיבה שיבה מהתם. כי עבדי הם שטרי קודם עליהם ראשו. אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים, על תנאי כך הוצאתי אותם מארץ מצרים, שלא ימכרו ממכרץ עבד. דבר אחר לא ימכרו ממכרת עבד לא יעשם סימטא ויעמידם על אבן הלקח: אזהרה לגונב נפשות מנין רבי יאשיה אמר מלא תגנוב, רבי יוחנן אמר מלא ימכרו ממכרת עבד, ולא פליגי מר קא חשיב לאו דגנבה ומר קא חשיב לאו דמכירה. לא תרדה בו בפרך לא תאמר לו החם את הכוס הזה ואינו צריך, הצנן הכוס הזה ואין צריך, עדור תחת הגפן הזה עד שאבוא, שמא תאמר לצורך עצמי אני עושה הרי הדבר מסור ללב שנאמר בו ויראת מאלקיך. שמא תאמרו הואיל ואסרת לנו את כל הדברים האלה במה נשתמש, תלמוד לומר ועבדך ואמתך אשר יהיו לך מאת הגויים מה תלמוד לומר, מנין אתה אומר ישראל שבא על שפחתו וילדה ממנו בן תהא אתה מותר לשעבדו, תלמוד לומר אשר יהיו לך, מאת הגוים אשר סביבותיכם ואל מן הכנענים שבארץ מהם תקנו בניהם ובנותיהם. הן עצמן מנין, תלמוד לומר אשר הולידו בארצכם, מהם תקנו עבד ואמה מקיש עבד לאמה מה אמה אין לה קידושין אף עבד אין לו קידושין: וגם מבני התושבים הגרים עמכם מהם תקנו בניהם ובנותיהם, הן עצמן מנין, תלמוד לומר מהם תקנו וממשפחתם אשר עמכם. מנין לאחד מן האומות שבא על הכנענית וילדה הימנו בן שאתה רשאי לקנות בעבד, תלמדוד לומר וגם מבני התושבים הגרים עמכם מהם תקנו. יכול אף כנעני שבא על אחת מן האומות והוליד [ממנה] בן שאתה רשאי לקנותו בעבד, תלמוד לומר אשר הולידו בארצכם מן הכולדים בארצכם ולא מן הגרים בארצכם. אמר ר"ל מנין לנכרי שקונה (חברו) [הנכרי] למעשה ידיו, תלמוד לומר וגם מבני התושבים הגרים עמכם מהם תקנ אתם קונים מהן ואל הן קונין מכם ואל הן קינין זה מזה. (האי איצטריך לגופיה) יכול לא יקנו זה את זה למעשה ידיו אמרת קל וחומר נכרי ישראל קונה, נכרי נכרי לא כל שכן. ואימא הני מילי בכספא אבל בחזקה לא, אמר רב פפא עמון ומואב טהרו בסיחון. אשכחן נכרי נכרי, נכרי ישראל מנלן דכתיב וישב ממנו שבי. (וקאמר רחמנא אתם קונין מהם אלמא נכרי גופו קנוי). והיו לכם לאחוזה הרי הוא כאחוזה מה אחוזה נקנית בכסף בשטר ובחזקה אף העבדים וכו'. והתנחלתם אותם אמר רב בת הניזונת מן האחין מעשד ידיה לעצמה דכתיב והתנחלתם אותם לבניכם אותם לבניכם ולא בנותיכם לבניכם מגיד שאן אדם מוריש זכות בתו לבנו. המפקיד עבדו יצא לחירות וצריך גט שחרור דגמר לה לה מאשה אבל גר שמת ובזבזו ישראל את נכסיו והיו בהן עבדים בין גדולים בין קטנים קנו עצמן בני חורין. עבדיו דגר כי אשתו מה אשתו לאחר מיתתו משתלחת בלא גט אף עבדיו משתלחין בלא גט. אי הכי ישראל נמי, אמר קרא והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם לרשת אחוזה. אי הכי גרים נמי, אתם ולא גרים. אמה העבריה נקנית בשטר מנלן, אמר (רב הונא) [עולא] אמר קרא אם אחרת יקח לו הקישה הכתוב לאחרת מה אחרת נקנית בשטר אף אמה העבריה נקנית בשטרוכו'. ורב חסדא אמר לא תצא כצאת העבדים אבל נקנית כקנין עבדים ומאי ניהו שטר אבל בחזקה לא דאמר קרא והתנחלתם אותם אותם בחזקה ולא אחר בחזקהוכו'. ומה ראית, מסתברא שטר הוה ליה לרבויי שכן מוציא באישות בת ישראל. ורב הואנ, לא תצא כצאת העבדים שאינה יוצאה בראשי אברים כעבד. ורב חסדא, אם כן נכתוב קרא לא תצא כעבדים מאי כצאת שמע מינה תרתי. והתנחלתם אותם וגו' הקישן הכתוב לעבד כנעני ולשדה אחוזה מה שדה אחוזה נקנית בכסף בשטר ובחזקה אף עבד כנעני ולשדה אחוזה מה שדה אחוזה נקנית בכסף בשטר ובחזקה אף עבד כנעני נקנה בכסף בשטר ובחזקה. אי מה שדה אחוזה חוזרת לבעלים ביובל אף עבד כנעני חוזר לבעלים ביובל, תלמוד לומר לעולם בהם תעבודו. תנו רבנן כיצד בחזקה התיר לו מנעלו, הנעיל לו מנעלו, או הוליך כליו אחריו לבית המרחץ הפשיטו הרחיצו סבו גרדו הלבישו הנעילו הגיהו קנהו (לו), אמר ר' שמעון לא תהא חזקה גדולה מהגבהה קונה בכל מקוםוכו'. הבנים נוחלין את האב ואל הבנות דכתיב והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם ולא לבנותיכם. אלא מעתה למען ירבו ימיכם היכ נמי בניכם ולא בנותיכם, ברכה שאני: מנין למוחזק אחריו בנו שהוא בנו, תלמוד לומר לבניכם אחריכם: לרשת אחוזה הרי הן כאחוזה מה אחוזה אין לה אונאה אף עבדים אין להן אונאה: לעולם בהם תעבודו. איזהו סימניה של בוגרת. רבי יוסי הגלילי אומר משיעלה הקמט תחת הדר. אמר שמואל לא שיעלה הקמט ממש אלא כל שתחזור יריה לאחוריה ונראה כמו שיעלה קמט תחת הדר. שמואל בדק באמתיה ויהיב לה ארבעה (מאה)זוזי דמי בשתה. שמואל לטעמיה דאמר שמואל לעולם בהם תעבודו לעבודה ניתנו ולא לבושת, שמואל מייחד להן. רב נחמן מחליף להן. רב ששת מסר להו לערבאי ואמר להו אזהרו מישראל. לעולם בהם תעבודו רשות דברי רבי ישמעאל. רבי עקיבא אומר חובה. מ"ט דרבי ישמעאל איידי דכתב רחמנא לא תחיה כל נשמה איצטריך נמי למיכתב לעולם בהם תעבודו למישרי אחד מכל האומות שבא על הכנענית וילדה לו בן וכו' (כדלעיל). ורבי עקיבא ממהם תקנו נפקא, לעולם בהם תעבודו למה לי, לחובה. ורבי ישמעאל בהם ולא באחיכם. ורבי עקיבא [באחיכם] מסיפיה דקרא נפקא ובאחיכם בני ישראל לא תרדה בו בפרך. ור"י איידי דכתב ובאחיכם כתב נמי בהם לכדתנאוכו' כל פרשה שנאמרה ונשנית לא נשנית אלא בשביל דבר שנתחדש בה. אמר רבא בהני תלת מילי נחתי בעלי בתים בנכסיהם דמפקי עבדייהו לחירות ומסיירי נכסייהו בשבתא ודקבעי סעודתייהו בשבתא בעידן בי מדרשא. שתי משפחות היו בירושלים אחת קבעה סעודתה בערב שבת ואחת קבעה סעודתה בשבת בזמן מדרש ושתיהן נעקרו. מעשה ברבי אלעיזר שנכנס לבית הכנסת ולא מצא שם עשרה ושחרר עבדו, והא המשחרר עבדו עובר בעשה שנאמר לעולם בהם תעבודו, לדבר מצוה שאני. והא מצוה בעבירה הוא, מצוה דברבים שאני. רב סעורם אחוה דרבא הוה תקיף אינשי דלא הוו מעלו ומעייל להו בגוהרקא דרבא, א"ל רבא שפיר קא עבידת דתניא ראיתו שאינו נוהג כשורה מנין שאתה רשאי להשתעבד בו, תלמוד לומר לעולם בהם תעבודו ובאחיכם, יכול אפילו נוהג כשורה, תלמוד לומר איש באחיו לא תרדה בו בפרך. ובאחיכם בני ישראל איש באחיו אין לי אלא איש באיש, איש באשה אשה באיש אשה באשה מנין, תלמוד לומר איש באחיו מכל מקום, לא תרדה בו בפרך, בו אי אתה רודה בפרך, אבל רודה אתה בבן חורין. וכי תשיג יד גר ותושב עמך מי גרם לזה שיעשיר דבוקו עמך. ומך אחיך עמו מי גרם לזה שיעני דבוקך עמו. ונמכר לגר זה גר צדק. תושב זה גר אוכל נבלות. משפחת גר זה הנכרי, כשהוא אומר לעקר, להביא את הנמכר לאלילים עצמה. איזהו גר תושב זה שקבל עליו בפני שלשה שלא לעבוד אלילים דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים כל שקבל עליו שבע מצות שקבלו עליהן בני נח אחרים אומרים אלו לא באו לכלל גר תושב אל איזהו גר תושב. רבי יהודה אומר זה גר אוכל נבלות, ומייחדין אצלו יין אפילו בעיר שרובה נכרים, ואין מפקידין אצלו שמן אפילו בעיר שרובה נכרים יינו כשמנו ושאר כל דבריו ככותי. רבן שמעון בן גמליאל אומר. יינו יין נסך ואמרי לה מותר בשתיה ושאר כל דבריו ככותי לין רשות ולבטל רשות. והתניא איזהו גר תושב כל שקבל עליו בפני שלשה שלא לעבוד אלילים, כי תניא ההיא להחיותו. אחרי נמכר גאולה תהיה לו. אמר ר' שמעון דבר זה דרש ר' עקיבא כשבא (מכופרי) [מזפירין] מנין לגזלו שהוא אסור שנאמר אחרי נמכר גאולה תהיה לו שלא משכנו ויצא, יכול יגלום עליו תלמוד לומר וחשב עם קונהו ידקדק עם קונהו. גזלו אסור הפקעת הלואתו מותר. אמר ליה אביי לרבא עבד עברי נמי הפקעת הלואתו היא, רבא לטעמיה דאמר רבא עבד עברי גופו קנוי: ויקרא - פרק כה - רמז תרסח אמר רבי שמעון חסידא גזל הנכרי אסור, אבדת כותי מותרת מנין לגזל שאסור שנאמר ואכלת את כל העמים בזמן שהן מסורין בידך. אבדת כותי מחותרת דכתיב לכל אבדת אחיך לאחיך אתה מחזיר ואי אתה מחזיר לכותי, אימא הני מילי היכא דלא אתא לידיה דלא מיחייב לאהדורי בתריה כדישראל אבל היכא דאסא לידיה לכותי נמי ליהדר, אמר רבינא ומצתא דאתא לידיה משמע. בא ואמר לו הריני הולך לימכר יכול תזקק לו, תלמוד לומר אחרי נמכר אי אלה זקוק לו אלא עד שימכר. גאולה תהיה לו מיד אל תניחהו שיטמע ומנין שאחיו מאביו קודם לאחיו מאמו, תלמוד לומר אחד מאחיו יגאלנו דודו זה אחי אביו, בן דודו זה בן אחי אביו, או משאר בשרו [מלמד] שהקרוב קרוב קודם. או השיגה ידו יד עצמו, ונגאל מכל אדם, מה תלמוד לומר יגאלנו שלשה פעמים לרבות כל גאולות שיהו כסדר הזה. בעא מיניה רב הונא בר חיננא מרב ששת עבד עברי הנסכר לנכרי נגאל לחצאין או לא, א"ל ולאו אומרת התם ונמכר כלו ולא חציו ה"נ נגאל כלו ולא חציו. בעא מיניה רב הונא בר חיננא מרב ששת המוכר בית בבתי ערי חומה נגאל לחצאין או אין נגאל לחצאין, גאול גאולה גמר משדה אחוזה מה שדה אחוזה אין נגאל לחצאין אף האי נמי אין נגאל לחצאין, או דילמא היכא דגלי גלי היכא דלא גלי לא גלי. אמר ליה ממדרשחו של ר' שמאול נשמע שלוה וגואל וגואל לחצאין וגו'. אמר רבי שמעון מה טעם לפי שמצינו במוכר שדה אחוזה שיפה כחו שאם הגיע יובל ולא נגאלה חוצזרת לבעלים ביובל הורע כחו שאין לוה וגואל וגואל לחצרין, מקדיש שהורע כחו שאם הגיע יובל ולא נגאלה יוצאה לכהנים ביובל, יפה כחו שלוה וגואל וגואל לחצאין. האי מוכר בית בבתי ערי חומה נמי הואיל והודע כחו שאם מלאה לו שנה תמימה ולא נגאל נחלט יפה כחו שלוה וגואל וגואל לחצאין. תני חדא לוה וגואל ותניא אידך אינו לוה וגואל, לא קשיא הא רבנן הא רבי שמעון: ויקרא - פרק כה - רמז תרסט נרצע אינו עובד לא את הבן ולא את (האח) [הבת] דכתיב ורצע אדוניו את אזנו ועבדו לו ולא לבן לו ולא (לאח) [לבת]. נמכר לנכרי אינו עובד את הבן דאמר קרא וחשב עם קונהו ולא עם יורשי קונהו מכלל דאית ליהוכו' גר יורש את הנכרי אינו מדברי תורה אלא מדברי סופרים יורשיםוכו', אקילו רבנן גבי גר שמא יחזור לסורו. ורבי חיא בר אבא אמר רבי יוחנן נכרי יורש את אביו דכתיב כי לבני לוט נתתיה ירושה: וחשב עם קונהו. עמו הוא מחשב (כח) ואין מחשב עם היורשין, משנת המכרו לו עד שנת היובל ואין יוצא בשש. והיה כסף ממכרו בכסף הוא נמכר ואין נמכר לא בתבואה ואל בכלים. מנין שיוצא בגרעון כסף, תלמוד לומר אם עוד רבות בשנים לפיהן ישיב גאולו (כתוב ברמז תרס"ד). ההוא גברא דקדיש בשיראי רבה אמר לא צריכא שומא ורב יוסף אמר צריכא שומא. אי דאמר לה בכל דהו דכולי עלמא לא צריכא שומא, אי דאמר ליה חמשין רבה אמר לא צריכא שומא דהא שוי המשין. ורב יוסף אמר שוה כסף ככסף מה כסף דקיץ אף שוה כסף דקיץ. אמר רב יוסף מנא אמינא לה דתניא מכסף מקנתו בכסף הוא נקנה ואינו נקנה בתבואה וכלים. היכי דמי אילימא דלא מיקני בהו כלל, ישיב גאולתו אמר רחמנא לרבות שוה כסף ככסף, אלא דתית בהו שוה פרוטה מאי איריא תבואה וכלים אפילו כסף נמי, אלא לאו דאית בהו שוה פרוטה וכיון דלא קייצי לא. ואידך, אמר לך לעולם דלית בהו שוה פרוטה ולא מיבעיא קאמר לא מיבעיא כסף דאי אית ביה שוה פרוטה אין אי לא לא אבל תבואה וכלים כיון דמקרבא הנייתן גמרה ומקניא נפשה קא משמע לן. עבד עברי נקנה בכסף ובשטר וקונה את עצמו ביובל ובמיתת האדון. בכסף מנלן אמר קרא מכסף מקנתו מלמד שנקנה בכסף. אשכחן אמה העבריה הואיל ומיקדשה בכסף מיקניא נמי בכסף, עבד עברי מנלן. אמר קרא כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה מקיש עבד עברי לאמה העבריה מה אמה העבריה מה אמה העבריה נקנית בכסף אף עבד עברי נקנה בכסף. מוכר עצמו מנלן אמר קרא וכי תשיג וי"ו מוסיף על ענין ראשון. נמכר מנה מנה [והשיח] והרי הוא [יפה] ממאתים מאתים מנין שאין מחשבין אלא ממנה מנה, תלמוד לומר מכסף מקנתו. מאתים ואינו [יפה] אלא ממנה מנה מנין וכו', תלמוד לומר כפי שניו ישיב את גאולתו, למדנו לנמכר לנכרי שנגאל ידו על העליונה. מנין אף נמכר לישראל ונגאל ידו על העליונה, תלמוד לומר שכיר שכיר לגזרה שוה מה שכיר האמור בנכרי נגאל וידו על העליונה אף שכיר האמור בישראל נגאל וידו על העליונה, כשכיר שנה בשנה יהיה עמו מה שאוכל יאכל ומה ששותה ישתה. לא רדנו בפרך לעיניך יכול נכנס לביתו לידע מה עושין לו, תלמוד לומר לעיניך אי אתה מצווה אלא לעיניך. מרבין על השכר ואין מרבין על המכר, כיצד השכיר לו את השדה וא"ל אם עכשיו אתה נותן לי הרי שלך באלף זוז ואים ולגורן בשנים עשר מנה אסור, מאי שנא רישא מאי שנא סיפא, רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו שכירות אין משתלמת אלא לבסוף והאי כיון דלא מטא זמניה למיגבי לאו אגר נטר ליה משוי הוא דהכי שווי והאי דקאמר ליה אם מעכשיו אתה נות לי הרי שלך בעשר סליעים אוזולי הוא דקא מהיל גביה. סיפא כיון דזביני נינהו בעי למישקל דמי מהשתא הלכך אגר נטר הוא ואסור. אמר רבא דקו בה רבנן בהא מילתא ואוקמוה אקרא כשכיר שנה בשנה יהיה עמו שכירות של שנה זו אינה משתלמת אלא בשנה אחרת. תניא רבי אומר אם לא יגאל באלה באלה נגאל ואין נגאל בשש, שיכול ומה מי שאינו נגאל באלה נגאל בשש זה שנגאל באלה אינו דין שנגאל בשש, תלמוד לומר באלה באלה הוא נגאל ואינו נגאל בש וכו', אמר קרא יגאלנו לזה ולא לאחר. רבי יוסי הגלילי אומר באלה לשחרור בשאר כל אדם לשעבוד. ר' עקיבא אומר באלה לשעבוד בשאר כל אדם לשחרוח. ובסברא קמיפלגי. רבי יוסי הגלילי סבר מסתברא גאולת אחרים לשעבוד דאי אמרת לשחרור מימנעי ולא פרקי ליה. ר' עקיבא סבר מסתברא גאולת קרובים לשעבוד דאי אמרת לשחרור כל יומא אזיל ומזבן נפשיה. וחכמים אומרים הכל לשחרור. מאן חכמים רבי היא דמפיק ליה האי באלה לדרשא אחריתא ומקרא נדרש בין לפניו בין לאחריו. ורבי האי ויצא בשנת היובל מאי עביד ליה, מיבעי ליה לכדתניא ויצא בשנת היובל בנכרי שישנו תחת ידך הכתוב מדבר, או אינו אלא בנכרי שאינו תחת ידך, אמרת וכי מאפשר לעשות לו, הא אינו מדבר אלא בנכרי שישנו תחת ידך. כי לי בני ישראל עבדים אמר רב פועל יכול לחזור כו אפילו בחצי היום שנאמר כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם ולא עבדים לעבדים. אשר הוצאתי אותם מאר מצרים על תנאי כך הוצאתי אותם מארץ מצרים שלא ישתעבדו: ויקרא - פרק כו - המשך רמז תרסט אני ה' אלקיכם. מה תלמוד לומר מלמד שכל המשעבד בהם למטה כאלו משעבד בהם למעלה, אל תעשו לכם אלילים זה אחד מן השמות המגונים שנקראת עבודת אלילים על שם מעשיה. ופסל ומצבה מה הפסל עשייתו פסלתו אף מצבה עשייתה פסלתה, מה מצבה בל תקימו, אף פסל בל תקימו. לא תקימו לכם אלו מרקולים שעל הדרכים. רשב"ג אומר אלו חמנים שבראשי גגות. ואבן משכית. רבי איקלע לבבל בתענית צבור קם קרא בספרא פתח בריך חתים לא בריך ונפול כולי עלמא על אנפייהו ורב לא נפיל על אפיה, מאי טעמא לא נפל על אפיה, רצפה של אבנים הוה ותניא ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחות עליה, בארצכם אי אתה משתחוה אבל אתה משתחוה במקדש. וכדעולא לא אסרה תורה אלא רצפה של אבנים בלבד. אי הכי מאי איריא רב אפילו כולהו נמי, קמה דרב הוא דהואי. וליזיל גבי ציבורא ולינפול על אפיה, לא מטרח ציבורא. אמר רב חייא בריה דרב הונא חזינא להו לאביי ורבא דמצלי אצלויי. את שבתותי תשמרו (כתוב למעלה ברמ תר"ד). כנגד זה הנמכר לנכרי הכתוב מדבר שלא יאמר [הואיל] רבי עובד אלילים אף אני עובד אלילים. רבי מגלה עריות אף אני אגלה עריות, רבי מחלל שבתות אף אני אחל שבתות, תלמוד לומר לא תעשו לכם אלילים ופסל ומצבה לא תקימו לכם ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחות עליה כי אני ה' אלקיכם את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו (לא) הזהיר בו הכתוב את כל המצות. אני ה' אני נאמן לשלם שכר: