במדבר - פרק ח - המשך רמז תשיט פרשת בהעלתך: אמר רבי יהודה ברבי שלום מצינו שהיה המשכן שקול כנגד מעשה בראשית. כיצד ביום הראשון נבראו שמים וארץ, וכתיב בהם נוטה שמים כיריעה, ובמשכן כתיב ועשית יריעות עזים, בים השני יהי רקיע ויהי מבדין, ובמשכן והבדילה הפרוכת, בשלישי יקוו המים, ובמשכן ועשית כיור נחשת ונתת שמה מים. ברביעי יהי מאורות, ובמשכן ועשית מנורת זהב. בחמישי ועוף יעופף, ובמשכן והיו הכרובים פורשי כנפים. בששי תוצא הארץ נפש חיה בהמה, ובמשכן אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה. בשביעי היה כולו אור, ובמשכן כיון שנכנס האלקים לתוכו התחיל מבהיק מן השכינה לכך סמך ובבא משה וגו'. בהעלותך את הנרות וגו'. למה שבעה נרות כנגד שבעה כוכבי לכת (א) חנכ"ל שצ"ם. דבר אחר כנגד שבעת ימי בראשית. ד"א למה עשה משה שבעה נרות ושלמה שבעים נרות, אלר משה עקר שבעה אומות מלפני ישראל אבל שלמה היה מושל על שבעים אומות שנא' ושלמה היה מושל בכל הממלכות אמר הקב"ה בעוה"ז אע"פ שהיה במשכן אורה לכבודי הנרות היו דולקים לתוכו, אף לעתיד לבא אע"פ שאני ממלא ירושלים מכבודי שנאמר קומי אורי כי בא אורך וגו' אני מדליק לתוכה נרות שנאמר והיה בעת ההיא אחפש את ירושלים בנרות וכתיב כי נר מצוה ותורה אור. נרות של בשר ודם של חרס או של נחשת הכל לפי כבודו של אדם, וכבוד השבת נרותיה הן כבודה, אם שמרתם נרות של שבת אני מראה לכם נרות של ציון שנאמר והיה בעת ההיא אחפש את ירושלים בנרות ואיני מצריך לכם לראות באורה של חמה אלא בכבודי אני מאיר לכם שנאמר לא יהיה לך עוד השמש לאור יומם ולנוגה הירח לא יאיר לך והיה לך ה' לאור עולם, האומות עתידין להיות מהלכין לאורכם שנאמר והלכו גוים לאורך ואי זה אור הקב"ה מאיר לישראלבאור הצדקה שנאמר וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה. וכל כך למה בזכות הנרות שהן מדליקין בשבת. תדע לך כמה חביבה היא מצות הנרות לפני הקב"ה שאע"פ שאין הקב"ה צריך לאורה הוא מצוה למשה שיזהיר לאהרן הה"ד דבר אל אהרן ואמרת אליו בהעלותך את הנרות. דבר אחר בהעלותך את הנרות אתה מוצא שנים עשר שבטים שהקריבו קרבנות לחנוכת המזבח ושבט לוי לא הקריב כלום והיו מצירים למה רחקנו מהקרבת חנוכת המזבח. משל למה הדבר דומה למלך שעשה סעודה והיה קורא בכל יום אומניות אומניות. והיה לו אוהב אחד שהיה אוהבו יותר מדאי לא קרא אותו עמהם, והיה מצר לומר שמא יש בלבו עלי לפיכך לא זמנני מכל הסעודות, [כיון שעברו כל ימי הסעודות] קרא לאוהבו ואמר לו לכל בני המדינה עשיתי סעודה ולך לעצמך אני עושה סעודה בלבד למה שאתה אוהבי, כך המלך זה הקב"ה כיון שעברה חנוכת המזבח, א"ל הקב"ה לאהרן [ולבניו] אתם לעצמכם עשו חנוכה, לכך נאמר בהעלותך מה כתיב למעלה מן הענין ויקריבו נשיאי ישיראל, כל הנשיאים הקריבו חוץ מנשיאו של לוי, ומי היה זה זה אהרן שנאמר ואת שם אהרן תכתיב על מטה לוי. והיה אומר אוי לי שמא בשבילי אין הקב"ה מקבל שבטו של לוי, אמר לו הקב"ה [למשה לך אמור לאהרן] אל תירא לגדולה מזו אתה מתוקן. הקרבנות בזמן שבית המקדש קיים הן נוהגין, אבל (ב) הנרות לעולם שנאמר אל מול פני המנורה. וכל הברכות שנתתי לך לברך את בני אינן בטלין לעולם. זה שאמר הכתוב גם חשך לא יחשיך ממך וגו' ולנו אתה אומר בהעלותך את הנרות. משל למה הדבר דומה למלך שהיה לו אוהב אמר לו המלך תהא יודע שאצלך אני סועד היום לך התקן לי, הלך אוהבו והתקין מטה של הדיוט מנורה של הדיוט שלחן של הדיוט, כיון שבא המלך באו עמו שמשין סבבו מכאן ומאן [מנורות של זהב], כיון שראה אוהבו אל כל הכבוד הזה נתבייש והטמין כל מה שהתקין לו שהיו הכל מן ההדיוט, אמר לו המלך חייך שאני פוסל את כל כלי שהבאתי עמי ובשביל אהבתך איני חפץ להשתמש אלא בשלך, כך הקב"ה כולו אורה שנאמר ונהורא עמיה שרא והוא אומר לישראל התקינו לי מנורה ונרות ועשו לי מקדש וגו', ועשית מנורת זהב טהור, כיון שעשו מיד באתה שכינה מה כתיב שם ולא יכול משה וגו' (ובבא משה) מיד קרא למשה שנאמר ויקרא אל משה וידבר ה' אליו [וכתיב ובבא משה וגו' לדבר וגו'] ומה דבר בהלותך את הנרות: בהעלותך למה נאמר, לפי שהוא אומר והעלה את נרותיה והאי על עבר פניה שומע אני שיהו כל הנרות דולקין על פני כל (הרוחות) [המנורה] תלמוד לומר אל מול פני המנורה וגו' שיהו הנרות מקבילין את המנורה ומנורה את הנרות, הא כיצד שלשה כלפי מזרח ושלשה כלפי מערב ואחת באמצע, נמצאו כולם מקבילים את האמצעי, מכאן היה רבי נתן אומר האמצעי משובח: דבר אל אהרן לפי שכל מעשה הפרשה באהרן הביא את אהרן לכלל דבור. ואמרת אליו הרי אזהרה לאהרן. בהעלותך את הנרות עשה לה מעלו. אל מול פני המנורה עשה לה מול ופנים. יאירו שבעת הנרות שומע אני שיהו דולקים לעולם, תלמוד לומר מערב עד בקר. אי מערב עד בקר, יכול כולם מערב עד בקר ת"ל להעלות נר תמיד. וזה נר מערבי שיהיה נר מערבי שיהיה נר מערבי דולק תמיד שממנו מדליק בין הערבים. בהעלותך איני יודע אם בהעלותך להעלותם או בהעלותך לסדרם, כשהוא אומר יאירו שבעת הנרות להעלותם אבל לא לסדרם. יכול שהיה מעלה כולם כאחד, אמרת להעלות נר תמיד אחד אחד. יכול אהרן לא היה מעלה כולם כאחד, אבל בניו היו מעלים כולם כאחד, תלמוד לומר יאירו שבעת הנרות יערוך אותו אהרן ובניו אחד אחד, ומנין שיהו חוזרין חלילה כמין עטרה, ת"ל יאירו. ומנין שהיו כל הנרות מסודריןכנגד האמצעי, תלמוד לומר אל מול פני המנורה, וכן הוא אומר והוא יושב ממולי: ויעש כן אהרן להודיע שבחו של אהרן שכשם שאמר לו משה כן עשה. אל מול פני המנורה עשה לה מול ופנים. העלה את נרותיה עשה לה מעלות, מכאן אמרו אבן היתה לפני המנורה ובה שלש מעלות שעליהן הכהן גדול עומד ומטיב את הנרות. הניח את הכוז על מעלה שניה יצא. כאשר צוה ה' את משה חצי לוג לכל נר ונר, אין לי אלא נמורה שעשה בה את הנבים כאב, הקטרת מנין, הרי אתה דן, נאמרה עבודה (בפנים) באהרן ובמנורה, ונאמר עבודה באהרן ובקטרת, אם למדת למנורה שעשה בה את הבנים כאב (היא תוכיח לקטרת) אף הקטרת נעשה בה את הבנים כאב, הרי עבודת יוה"כ תוכיח שנאמר בה עבודה באהרן ולא עשה בה את הבנים כאב, היא תוכיח לקטרת שאף על פי שנאמר בה עבודה באהרן לא נעשה בה את הבנים כאב. אמרת הפרש נאמרה עבודה באהרן ובמנורה ובבגדי זהב ונאמרה עבודה באהרן ובקטרת ובבגדי זהב, אם למדת למנורה שעשה בה את הבנים כאב אף הקטרת נעשה בה את הבנים כאב, והרי פר העלם דבר של משיח יוכיח שנאמר בו עבודה באהרן ובבגדי זהב ולא עשה בה את הבנים כאב, היא תוכיח לקטרת שאע"פ שנאמר בה עבודה באהרן ובבגדי זהב לא נעשה בה את הבנים כאב. אמרת הפרש אדון שלשה לשונות כאחד, נאמר עבודה באהרן ובמנורה ובבגדי זהב ונאמר בה תמיד ואל תבא עבודת יום כפורים ותוכיח אף על פי שנאמר בה עבודה באהרן אבל אינה בבגדי זהב, ולא עבודת פר העלם דבר של משיח שאף על פי שנאמר בה עבודה באהרן ובבגדי זהב אבל לא נאמר בה תמיד, אלמוד דבר מדבר ואדון דבר מדבר, אלמוד דבר שהוא שוה בשלשה דרכים מדבר ששוה בשלשה דרכים, ואל אלמוד דבר ששוה בשלשה דרכים מדבר שלא שוה אלא מדרך אחד או בשנים, אם למדת למנורה שעשה את הבנים כאב אף הקטרת נעשה את הבנים כאב: וזה מעשה המנורה. רבי עקיבא אומר זה אחד משלשה דברים שנתקשה בהם משה והראהו הקב"ה באצבע, כיוצא בו אתה אומר החודש הזה לכם וגו', כיוצא בו אתה אומר וזה לכם הטמא. מקשה ין מקשה אלא מן קשה (מעשה אומן) [מן העשת] מעשה קורנס. עד ירכה עד פרחה, אין לי אלא ירכה ופרחה, גביעיה כפתוריה ופרחיה מנין, תלמוד לומר ועשית מנורת זהב טהור וגו'. או יעשה אברים אברים, תלמוד לומר ממנה יהיו. מקשה היא אוד למה נאמר והלא כבר נאמרק מקשה זהב ומה תלמוד לומר מקשה היא, לפי שמצינו בכלי בית עולמים שאם אין להם מן קשה עושין מן גרוטי שומע אני אף במנורת משה כן, תלמוד לומר מקשה היא שנה עליו הכתוב לפסול, מכאן אמרו אין של זהב עושין של כסף ושל ברזל ושל נחשת ושל עופרת דברי רבי. רבי יוסי בר רבי יהודה אמר אף של עץ. אבל אין להם מן קשה לא יעשה מן גרוטי. מה שאין כן בחצוצרות שבחצוצרות אין של כסף לא יעשו של זהב, אבל אם אין להם מן קשה עושה מן גרוטי, נמצא כשר במנורה פסול בחצוצרות, כשר בחצוצרות פסול במנורה. אין במנורה (נרות) גביעיה כפתוריה ופרחיה אלא בזמן שהיא מן הככר, מן זהב, מן קשה: כמראה אשר אראה ה' את משה כן עשה. להודיע שבחו של משה שכשם שאמר לו הקב"ה כן עשה. רבי נתן אומר אינו צריך, שהרי כבר נאמר וראה ועשה מגיד הכתוב שהראהו הקב"ה למשה כלים עשויין ומנורה עשוייה [ונעשית] שנאמר כמראה אשר הראה ה' את משה כן עשה את המנורה: מקשה תעשה המנורה. מנין לרבות קנים ופרחים, תלמוד לומר תעשה יכול אף הצבתים והמחתות, תלמוד לומר היא, אי אפשר לומר היא שכבר נאמר תעשה, ואי אפשר לומר תעשה שכבר נאמר היא, חר שריבה הכתוב מיעט הרי הן מוקשים למנורה, מה מנורה משמשת ואינה זזה, אף אני ארבה את כל הכלים שהן משמשין ואינן זזין, יצאו הצבתים והמחתות שהן נכנסין ויוצאין. ומנין שהמנורה מן הכבר, אמרת ככה זהב טהור יעשה אותה, מנין לרבות קנים ופרחים תלמוד לומר יעשה אותה, יכול אף הצבתים והמחתות תלמוד לומר אותה, אי אפשר לומר אותה שכבר נאמר יעשה, ואי אפשר לומר יעשה שכבר נאמר אותה, יכול אף הצבתים והמחתות תלמוד לומר אותה, אי אפשר לומר אותה שכבר נאמר יעשה, ואי אפשר לומר יעשה שכבר נאמר אותה, הא כיצד אחר שריבה הכתוב מיעט הרי הן מוקשין למנורה, מה מנורה משמשת ואינה זזה אף אני מרבה אל כל הכלים שמשמשין ואינן זזין יצאו הצבתים והמחתות שהם נכנסים ויוצאין. רבי יהושע בן קרחה אומר אם לומר שהמנורה מן הכבר הרי כבר נאמר ככר זהב טהור, ומה אני מקיים ואת כל כליה, אלא מה מנורה זהב טהור אף כליה זהב טהור: וזה מעשה המנור. מלמד שראה אותה ארבעה פעמים ראה אותה עם שאר כל הכלים ושכח, וראה שנית מיכאל עומד וממתיח בה וראה אותה נעשית וראה אותה עשויה: קח את הלוים. קח אותם לשני לשררה, ואין הקב"ה מעלה את האדם לשררה עד שבודק ובוחן אותו תחלה שנאמר ה' צדיק יבחן, וכיון שהוא עומד בנסיון [הוא מעלה אותו לשררה, וכן אתה מוצא באאע"ה נסהו הקב"ה בעשר נסיונות ועמד בהן] ואחר כך ברכו שנאמר וה' ברך את אברהם בכל. וכן יצחק ויזרע יצחק בארץ ההיא וגו', וכן יעקב נסהו בכל אותן הצרות וברכו שנאמר וירא אלקים אל יעקב עוד וגו', וכן יוסף נסהו (באדונתו) [בכל אותן הצרות] ונעשה מלך. ואף שבטו של לוי נתנו נפשם על קדוש שמו של הקב"ה שלא תבטל התורה, שבשעה שהיו ישראל במצרים מאסו את התורה ואת המילה והיו עובדים עבודת אלילים שכן יחזקאל מוכיחם שנאמר כה אמר ה' ביום בחרי בישראל מה כתיב [בסוף הענין] וימרו בי ולא אבו לשמוע אלי וכו', אבל שבטו של לוי כולם היו צדיקים והיו עושין את התורה שנאמר כי שמרו אמרתך זו התורה ובריתם ינצורו זו המילה, ולא עוד אלא כשעשו ישראל אותו מעשה לא נשתתפו עמהם שנאמר ויעמוד משה בשער המחנה ויאמר מי לה' אלי ויאספו אליו כל בני לוי, כיון שנאמר להם משה שימו איש חרבו על ירכו מי עשו כן ולא נשאו פנים, וכן משה מברכן האומר לאביו ולאמו וגו', וכיון שראה הקב"ה שעמדו בנסיונן שנאמר אשר נסיתו במסה מיד אמר הקב"ה והיו לי הלוים: תנו רבנן ופר שני בן בקר תקח לחטאת מה תלמוד לומר, אם ללמד שהם שנים הרי כבר נאמר ועשה את האחד חטאת ואת האחד עולה, ומה תלמוד לומר, אם ללמד שהם שנים הרי כבר נאמר ועשה את האחד חטאת ואת האחד עולה, ומה תלמוד לומר ופר שני וגו', [שיכול שיהא חטאת קודמת לכל מעשה עולה תלמוד לומר ופר שני בן בקר וגו'], אי פר שני יכול תהא עולה קודמת לחטאת לכל דבריה, תלמוד לומר ועשה את האחד חטאת ואת האחד עולה, הא כיצד דם חטאת קודמת לדם עולה מפני שמרצה, אברי עולה קודמין לאברי חטאת מפני שהן כליל לאישים. ואימא הך מתנה קמייתא דמכפרת תקדום והנך לא, אמר רבינא [הכא בחטאת] הלוים עסקינן דאף על גב דכי עולה היא אמר רחמנא תקדום, במערבא אמרי הואיל והתחיל במתנות גומר. והיו לי הלוים כי לי כל בכור (כתוב ברמז שס"ד): ביום הכותי כל בכור ולהלן הוא אומר ויהי בחצי הלילה וה' הכח כל בכור הא כיצד לקו מכת מיתה מבערב והיו מפרפרים כל הלילה ומתים ביום, ומה טעם שנאמר כלנו מתים כולנו מתנו אין כתיב כאן אלא כולנו מתים, מייתין ואזלין הכא את אמרת ביום הכותי וכתיב הקדשתי לי כל בכור, אמרו מעתה ביום שמתו בכוריהם של מצרים בו ביום הקדשתי לי כל בכור. תנו רבנן השיר מעכב את הקרבן דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים אינו מעכב, מאי טעמא דרבי מאיר, אמר רבי אלעזר דאמר קרא ואתנה את הלוים נתונים לאהרן וגו' לכפר וגו' מה כפרה מעכבת אף שירה מעכבת. ורבנן לכדאידך דרבי אלעזר דאמר רבי אלעזר מה כפרה בים אף שירה ביום. תנא רבי שמעון בן אלעזר אומר כהנים לוים וישראלים והשיר מעכבין את הקרבן. ר' אבא בשם רבי אלעזר טעמא דר"ש, דכתיב וכל (ישראל) [הקהל] משתחוים אלו ישראל והשיר משורר אלו הלוי, והחצוצרות מחצרים אלו הכהנים, הכל עד לכלות העולה. הכל מעכבין את הקרבן. רבי תנחומא שמע לה מן הדא, ואתנה את הלוים אלו הלוים, נתונים לאהרן ולבניו אלו הכהנים לכפר על בני ישראל זה השיר: זאת אשר ללוים. תנו רבנן הנים במומין פסולין בשנים כשרים, לוים במומין כשרים בשנים פסולים. נמצא כשר בכהנים פסול בלוים פסול בכהנים. מנא הני מילי דתנו רבנן זאת אשר ללוים מה תלמוד לומר, לפי שנאמר ומבן (עשרים) [חמשים] שנה ישוב מצבא העבודה ולא יעבוד עוד, למדנו ללוים שהשנים פוסלות בהם, יכול שמומין פוסלין בהם, לוים שהשנים פוסלות בהם אינו דין שיהו מומין פוסלין בהם, תלמוד לומר זאת אשר ללוים ואין אחרת ללוים וכו'. אשר ללוים ולא אשר לכהנים. יכול אף בשילה ובית עולמים כך, ת"ל לעבוד עבודת עבודה ועבודת משא לא אמרתי אלא בזמן שהעבודה בכתף. כתוב אחד אומר מבן חמש ועשרים שנה ומעלה וכתוב אחד אמר מבן שלשים שנה. אי אפשר לומר שלשים שכבר נאמר כ"ה, ואי אפשר לומר כ"ה שהרי כבר נאמר שלשים, הא כיצד חמש ועשרים לתלמוד ושלשים לעבודה, מכאן לתלמיד חכם שלא ראה סימן יפה במשנתו חמש שנים שוב אינו רואה. רבי יוסי אומר שלש שנים שנאמר ולגדלם שנים שלש וגו' וללמדם ספר ולשון כשדים, ואידך שאני לשון כשדים דקליל. ואידך שאני הלכות עבודה דתקיפן. תנו רבנן כהן משהביא שתי שערות עד שיזקין כשר לעבודה ומיין פוסלין בו. בן לוי מבן שלשים ועד בן חמשים כשר לעבודה ושנים פוסלות בו. במה דברים אמורים באהל מועד שבמדבר אבל בשילה ובית עולמים אין נפסלים אלא בקול. אמר רבי יוסי מאי קראה ויהי כאחד למחצרים ולמשוררים להשמיע קול אחד. עד שיזקין עד כמה, אמר רבי אלעאי אמר רבי חנינא עד שירתת: ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה. שומעני כל עבודה במשמע תלמוד לומר ולא יעבוד עוד. ושרת את אחיו באהל מועד מגיד שחוזר לנעילת שערים (ה) ולעבודת בני גרשון. רבי אומר הואיל (ו) ואמרה תורה יעבוד ואמרה לא יעבוד, אם למדת שהוא עובד בשלשים אינו עובד בחמש ועשרים, יכול יעבדו כלו לכ"ה, תלמוד לומר ולא יעבוד עוד ושרת ועבודה לא יעבוד: במדבר - פרק ט - המשך רמז תשיט וידבר ה' אל משה במדבר סיני, נאמר כאן במדבר סיני ונאמר בראשון במדבר סיני, מה מדבר סיני האמור ברשון באהל מועד, אף מדבר סיני האמור כאן באהל מועד. מאהל מועד נאמרו כל המצות. (ז) מאהל מועד נאמר לו למשוח המשכן. מאהל מועד נאמר לו לשרוף את הפרה. מאהל מועד נאמר לו להעמיד את האהל. מאהל מועד נאמרו לו כל הטומאות והטהרות. וידבר ה' אל משה במדבר סיני (בגנות) [בשבח] ישראל הכתוב מדבר שהרי להם אחד עשר חדשים שהיו חונים לפני הר סיני, וללמדך שאין מוקדם ומאוחר בפסוק וללמדך (ח) שהיו מונין מיציאתן ממצרים: ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו. תנו רבנן הלכה עשר להיות בשבת ושכחו ולא ידעו אם הוא דוחה את השבת אם לאו, אמרו כלום יש אדם שיודע אם פסח דוחה את השבת אם לאו, אמרו להם אדם אחד יש שעלה מבבל והלל הבבלי שמו ששמש שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון ויודע אם פסח דוחה את השבת אם לאו, שלחו וקראו לו אמרו ליה כלום אתה יודע אם פסח דוחה את השבת אם לאו, אמר להם וכי פסח אחד יש לנו בשנה שדוחה את השבת והלא יותר הרבה ממאתים פסחים יש לנו בשנה שדוחין את השבת, אמרו לו מנין לך, אמר להם אחר קרא עולת שבת בשבתו על עולת התמיד מכלל דתמיד קרבה בשבת, וקל וחומר ומה תמיד שאין ענוש כרת דוחה את השבת פסח שענוש כרת לא כל שכן, איכא למיפרך מה לתמיד שכן תדיר ושכן כליל, א"ל נאמר במועדו בפסח ונאמר במועדו בתמיד, מה תמיד דוחה את השבת אף פסח דוחה את השבת. מיד הושיבוהו בראש ומינוהו נשיא עליהם והיה יושב ודורש בהלכות פסח כל היום כולו, התחיל לקנתרן בדברים מי גרם לכם שאעלה מבבל ואהיה נשיא עליכם עצלות שהיה בכם שלא שמשתם שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון. א"ל רבי שכח ולא הביא סכין מערב שבת מהו, אמר להם הלכה זו שמעתי ושכחתי, אלא הנח להם לישראל אם אין נביאים הן בני נביאים הן, למחר מי שפסחו טלה תוחב לו בצמרו, מי שפסחו גדי תוחב לו בין קרניו, ראה מעשה ונזכר [הלכה] אמר כך מקובלני מפי שמעיה ואבטליון. אשכחן תמיד ופסח דדחו שבת, דדחו טומאה מנלן, אמרי כי היכי דיליף פסח מתמיד לענין שבת יליף נמי תמיד מפסח לענין טומאה, ופסח גופיה מנלן, [א"ר יוחנן] אמר קרא איש איש כי יהיה טמא לנפש איש נדחה לפסח שני ואין צבור נדחין לפסח שני אלא עושין בטומאה, א"ל ריש לקיש לרבי יוחנן אימא איש נדחה לפסח שני צבור לית להו תקנתא לא בפסח ראשון ולא בפסח שני, אם כן ליכתוב רחמנא איש כי יהיה טמא, לנפש למה לי, וכי תימא נפש הוא דנדחה לפסח שני אבל שאר טמאים לא, והתניא יכול לא יהו עושין את השני אלא טמא נפש ומי שהיה בדרך רחוקה, זבין ומצורעין ובועלי נדות מנין, תלמוד לומר איש איש כי יהיה טמא, לנפש דכתב רחמנא למה לי, אלא הכי קאמר איש נדחה לפסח שני ואין צבור נדחין אלא עושין בטומאה. וצבור נמי דעביד בטומאה בטמא נפש אבל בשאר טומאות לא: ויעשו בני ישראל את הפסח למה נאמר, לפי שהוא אומר ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל שומע אני בין בחול בין בשבת, ומה אני מקיים מחלליה מות יומת בשאר כל מלאכות חוץ משחיטת הפסח. או אף בשחיטת הפסח ומה אני מקיים ושחטו אותו בשאר כל הימים חוץ מן השבת או אף בשבת תלמוד לומר ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו דברי רבי יאשיה. גם לו רבי יונתן ממשמע כזה עדיין לא שמענו. גם לו רבי יאשיה לפי שהוא אומר צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי, אם ללמד על התמיד שדוחה את השבת אין צריך שהרי כבר נאמר וביום השבת שני כבשים בני שנה ומה תלמוד לומר במועדו אלא מופנה להקיש ולדון גזרה שוה, נאמר כאן במועדו ונאמר להלן במועדו, מה במועדו האמור להלן דוחה את השבת אף במועדו האמור כאן דוחה את השבת. בארבעה עשר יום בחדש הזה וגו' במועדו למה נאמר, והלא כבר נאמר ויעשו ומה תלמוד לומר במועדו, אלא בא הכתוב ולמד על פסח ראשון שכשם שדוחה את השבת כך דוחה את השבת (ט) דוחה את הטומאה, פסח ראשון שדוחה את השבת אינו דין שידחה את הטומאה, הרי פסח שני יוכיח שדוחה את השבת ואין דוחה את הטומאה, והוא יוכיח לפסח ראשון שאע"פ שדוחה את השבת לא ידחה את הטומאה, תלמוד לומר במועדו בא הכתוב ולמד על פסח ראשון שכשם שדוחה את השבת כך דוחה את הטומאה. יכול אף שלמים הבאים עמו יהו דוחין את השבת ואת הטומאה. יכול אף שלמים הבאים עמו יהו דוחין את השבת ואת הטומאה, תלמוד לומר אותו, אותו דוחה את השבת ואת הטומאה ואין שלמים הבאים עמו דוחין את השבת ואת הטומאה. אימתי מביא עמו חגיגה בזמן שהוא בא בחול ובמועט, חגיגה היתה באה מן הבקר ומן הצאן, יכול אין לי שהוא דוחה את השבת אלא בשחיטתו, אמרת ויעשו ויעשו ריבה קבול דמו וזריקתו ומחוי קרביו והקטר חלביו. רבי אליעזר מוסיף ארבעה דברים חתיכת יבלתו, ונותן משכון ולוקח, הרכבתו מירושלים להר הבית, ווהבאתו לחוץ לתחום, שהיה ר' יהושע אומר הבאתו מחוץ לתחום אינו דוחה את השבת. רבי אליעזר אומר דוחה הוא מקל וחומר, אם התרת שחיטה שהיא משום מלאכה לא נתיר הבאה שהיא משום שבות (לא כ"ש), אמר ליה רבי יהושע הרי שחיטה שהיא במקראי קודש בגבולין תוכיח שהתיר בה משום מלאכה ואסר בה משום שבות. אמר ליה רבי אליעזר מה זה יהושע אין דנין רשות מחובה ואל חובה מרשות ולא רשות מרשות לגזרה שוה וחובה מחובה לגזרה שוה. נסתלק רבי יהושע וקפח רבי עקיבא, אמר ליה הרי מי שהזה הזאה ראשונה ואירע יום שביעי שלו ביום שבת בערב פסח אומר אתה לו שיזה שיאכל את הפסח. אמר ליה רבי אליעזר הוא עיקר דיני, אם התרת שחיטה שהיא משום מלאכה לא נתיר הזאת שהיא משום שבות. אמר ליה רבי עקיבא אתה כופר בי ואני כופר בך, אם אסרת הזאה שהיא משום שבות לא נאסור שחיטה שהיא משום מלאכה, אמר ליה רבי אליעזר עקיבא אין אתה יכול לכפור בי לעולם מפני שאמרה תורה במועדו דוחה את השבת, במועדו דוחה את הטומאה, אמר ליה הבא לי מועד לאלו כמועדו לשחיטה: בארבעה עשר יום בחדש הזה בין הערבים. (י) בד' מקומות הוא אומר בין הערבים יכול בערבו של ערב ובערבו של שחר ובחצות היום כאן היא שחיטת הפסח, תלמוד לומר בין הערבים בא לחלק בין הערבים שנים, אי בערב משחשכה, אמר הכתוב השלישי בין הערבים, אי בין הערבים בין השמשות, אמרת ברביעי בין הערבים בא לחלק בין חצות יום ובין לילה בין ח' שעות ומחצה. כל ימות השנה היה תמיד נשחט בשמונה ומחצה וקרב בתשע ומחצה, ערבי פסחים היה נשחט בשבע ומחצה וקרב בשמונה ומחצה והפסח אחיו. בזמן שחל ערב פסח להיות ערב שבת רבי ישמעאל אומר כסדורו בערב שבת. רבי עקיבא אומר כסדורו בחול. חקת בחקתי חקתיו בכל חקתיו, משפט במשפט משפטיו ככל משפיו ליתן בפסח דורות מה שלמד בפסח מצרים, שה תמיד זכר בן שנה אף של דורות כן, מה למד בפסח מצרים, מן הכבשים ומן העזים אף של דורות כן. ככל חקותיו אלו מצות שבגופו שה תמים זכר בן שנה, וככל משפטיו אל מצות שעל גופו לשבעה ולמצה ולבעור חמץ: וידבר משה אל בני ישראל לעשות הפסח למה נאמר, (יא) לפי שהוא אמר וידבר משה את מודעי ה' אל בני ישראל ומה תלמוד לומר וידבר משה אל בני ישראל לעשות הפסח, אמר להם שמרו את הפסח בזמנו נמצאו מועדות כתיקונן. דבר אחר מלמד ששמע פרשה זו מסיני ואמרה להם וחזר ושנאה להם בשעת המעשה, דבר אחר אמר להם הלכות פסח בפסח, הלכות עצרת בעצרת, הלכות חג בחג, מכאן אמרו משה תקן להם לישראל להיות שואלין בענין ודורשין בענין: ויעשו את הפסח ברשון וגו', בגנות ישראל הכתוב מדבר שלא עשו אלא פסח זה בלבד. וכן הוא אומר הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר. ר"ש בן יוחאי אומר ישראל לא היו מקריבין ומי היה מקריב שבטו של לוי שנאמר ישימו קטוה באפך ואומר ויעמוד משה בשער המחנה וגו'. ישראל עבדו אלילים ושבטו של לוי לא עבדו אלילים שנאמר כי שמרו אמרתך. ואומר כי מולים היו כל העם וגו'. ישראל לא היו מלין ומי היה מל שבטו של לוי שנאמר העם וגו'. ישראל לא היו מלין ומי היה מל שבטו של לוי שנאמר ובריתך ינצורו. ככל אשר צוה ה' את משה כן עשו בני ישראל להודיע שכחן של ישראל, שכשם שאמר משה להם כן עשו. א"א לומר היו מקריבין שהרי כבר נאמר הזבחים ומנחה וגו' מלמד שלא היו מקריבין. וא"א לומר שלא היו מקריבין שהרי כבר נאמר ויעשו וגו' ככל אשר צוה ה', הא מה הדבר מלמד שהיה שבטו של לוי מקריב משלו כל קרבנות צבור ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר (יב) וכשרי ישראל סמוכין לו. שואלין ודורשין בהלכות הפסח קודם הפסח שלשים יום שהרי משה עומד בפסח ראשון ומזהיר על פסח שני שנאמר ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו וכתיב ויהי אנשים וגו'. רבן שמעון בן גמליאל אומר שתי שבתות שהרי משה עומד בר"ח ומזהיר על הפסח שנאמר וידבר ה' אל משה במדבר סיני בשנה השנית וכתיב בתריה ויעשו בני ישראל את הפסח. כתיב הכא במדבר סיני וכתיב התם וידבר ה' אל משה במדבר סיני באהל מועד באחד לחדש אתיא מדבר מדבר מה להלן ר"ח אף כאן ר"ח, וניכתוב ברישא דחדש ראשון והדר ניכתו דחדש שני, [אמר רב מנשיא בר תחליפא] זאת אומר אין מוקדם ומאוחר בתורה, ולא אמרן אלא בתרי עניני אבל בחד ענינא מאי דמוקדם מוקדם ומאי דמאוחר מאוחר, דאי לא תימא הכי כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט, ודלמא פרט וכלל הוא. אבל בתרי עניני אין מוקדם ומאוחר וכו', ואפילו למ"ד כלל ופרט המרוחקין זה מזה דנין בכלל ופרט ה"מ בחד ענינא אבל בתרי עניני אין דנין: במדבר - פרק ט - רמז תשכא שלוחי מצוה פטורין מן הסוכה, מנא ה"מ דת"ר (ובלכתך בדרך) [בשבתך בביתך] פרט לעוסק במצוה וכו'. הא מהכא נפקא הא מהתם נפקא. דתניא ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם נושאי ארונו של יוסף היו דר"י הגלילי, רע"א מישאל ואלצפן היו, ר"י אומר אם נושאי ארונו של יוסף היו כבר היו יכולין ליטהר [אם מישאל ואלצפן היו היו יכולין ליטהר] אלא מי היו טמאי מת מצוה היו וחל שביעי שלהן בערב הפסח שנאמר ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא אין יכולין לעשות הא למחר יכולין לעשות. צריכא דאי אשמעינן התם משום דלא מטא זמן חיובא דפסח אבל הכא דמטא זמן ק"ש אימא לא צריכא. ואי אשמעינן הכא משום דליכא כרת אבל התם דיכא כרת אימא לא צריכא. ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא שבאותו היום נטמאו. איסי בן יהודה אומר ולא יכלו לעשות (יג) מתקניו היו עצמן לעתיד לבא. ר' אליעזר בר"ש אומר יכולים היו לעשותו ביוחם שלאחריו מפני שהיה שלישי להזייתן: ויקרבו לפני משה ולפני אהרן. אם משה לא היה יודע אהרן היה יודע, אלא סרס המקרא ודרשהו דברי ר' יאשיה. אבא חנן אומר משום ר' אליעזר בבית המדרש היו יושבין ובאו ועמדו לפניהן. ויאמרו האנשים ההמה אליו מגיד שהיו בני אדם כשרים וצדיקים וחרדים על המצות. רבי אומר אינו צריך, הרי הוא אומר ויאמרו האנשים ההמה אליו שאין ת"ל ההמה, אלא מגיד שאין נשאלין אלא לבעל המעשה. למה נגרע לבלתי הקריב וגו' אמר להם אין קדשים קרבין בטומאה, אמרו לו אם כן יזרק הדם עלינו והבשר יאכל לטהורים, והדין נותן ומה חטאת שהיא קדשי קדשים קלים דין הוא שיזרק הדם על הטמאים והבשר נאכל לטהורים. אמר להם אין קדשים קרבין בטומאה. אמרו ליה אם קדשים (יד) שיש להם אחריות יהו קרבין קדשים שאין להם אחריות לא יהו קרבין. אמר להם לא שמעתי עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם כאדם שאומר אשמע דבר מפי רבי. אשרי ילוד אשה שכך הוא מובטח שכל זמן שהוא רוצה היה מדבר עמו. א"ר חידקא שמעון השקמוי היה לי חבר מתלמידי ר"ע ואומר יודע היה משה שאין טמאין אוכלין את הפסח על מה נחלקו אם נזרק הדם עליהן אם לאו. ראויה היתה פרשת טמאים שתאמר ע"י משה אלא שזכו אלו שתאמר על ידיהן שמגלגלין זכות ע"י זכאי וחובה ע"י חייב. ויאמרו האנשים בעלי שמות היו. ההמה אליו הם מעצמן דברו לא הוצרכו לשלוח שליח. אנחנו יחידים. אנחנו טמאים לנפש אדם ואין בתוכנו לא זבין ולא מצורעין. במועדו את שהוא במועדו בהכרת ואין שני בהכרת. ד"א במועדו משעבר זמנו אי אפשר לעשות, בתוך בני ישראל לא שיהיו כמנודים, בתוך בני ישראל לא שאנו מבקשים אכילה ושתיה אלא שיזרק עלינו הדם. עמדו ואשמעה כדאין אתם שידבר עמכם. ד"א כדאין אתם שידבר עמי על ידכם: איש איש כי יהיה טמא. זה דבר ששאל. או בדרך רחוקה זה דבר שלא שאל, כי יהיה טמא לנפש אין לי אלא טמא מת שאר טמאים מנין. ת"ל או בדרך רחוקה, הרי התה דן בנין אב מבין שניהם לא ראי טמא מת כראי דרך רחוקה ולא ראי דרך רחוקה כראי טמא מת הצד השוה שבהן שלא עשה את הראשון יעשה את השני כך כל שלא עשה את הראשון יעשה את השני. בדרך רחוקה איני יודע איזוהי דרך רחוקה ושערו חכמים כל שהיה בשעת שחיטת הפסח מן המודיעים ולחוץ ר"ע אומר נאמר טמא מת ונאמר דרך רחוקה מה טמא מת רוצה לעשות ואין יכול אף דרך רחוקה רצה לעשות ואין יכול. ר' אליעזר אומר נאמר ריחוק מקום במעשר ונאמר ריחוק מקום בפסח, מה ריחוק מגום האמור במעשר חוץ למקום אכילת אף ריחוק מקום האמור בפסח חוץ למקום אכילתו, איזהו מקום אכילתו מפתח ירושלים ולפנים. ר' יהודה אומר משמו נאמר ריחוק מקום במעשר ונאמר ריחוק מקום בפסח מה ריחוק מקום האמור במעשר חוץ למקום הכשרו אף ריחוק מקום האמרו בפסח חוץ למקום הכשרו, ואיזהו מקום הכשרו, מפתח העזרה ולפנים: דבר אל בני ישראל. בני ישראל עושים פסח שני (טו) ואין הגרים עושין פסח שני. איש איש עושה פסח שני ואין קטן עושה פסח שני. ר"ש אומר איש עושה פסח שני ואין צבור עושים פסח שני. איש לרבות את כל שלא נזרק עליהם את הדם שיהו עושים פסח שני. כי יהיה טמא ועשה פסח יכול כל הטמאים יהו עושים פסח הרי מי שהוזה הזאה אחת וזב שראה ראיה אחת והקטן והחולה ומחוסר כפורים וטבול יום והאונן המפקח את הגל וכל מי שהבטיחוהו להוציאו מן בית האסורין, ת"ל כי יהיה טמא לנפש, טמא מת עושה פסח שני ואין כל אלו עושים פסח שני. או בדרך רחוקה לכם יכול יוצאי מצרים מנין אף לדורות, אמרת לדורותיכם אף לדורות. ועשה פסח לה', את היחידים. ועשה בעשה: מי שהיה טמא או בדרך רחוקה ולא עשה את הראשון יעשה את השני. שגג או נאנס ולא עשה את הראשון יעשה את השני. אם כן למה נאמר טמא או בדרך רחוקה וכו'. ת"ר אלו שעושים את השני הזבין והזבות המצורעין והמצורעות בועלי נדות והיולדות והשוגגין והאנוסין והמזידין וטמא ושהיה בדרך רחוקה, אם כל למה נאמר טמא, [למה נאמר] דאי בעי למעבד בראשון לא שבקינן ליה, אלא למה נאמר בדרך רחוקה, לפוטרו מן הכרת. ואשה בשני מי מיחייבה והתניא יכול לא יהו עושין את השני אלא טמא מת ושהיה בדרך רחוקה, זבין ומצורעין ובועלי נדות מנין, ת"ל איש איש, לא קשיא הא רבי יוסי הא רבי יהודה ור"ש. תנו רבנן חייב כרת על הראשון וחייב כרת על השני [דברי רבי], רבי נתן אומר חייב כרת על הראשון ופטור על השני. רבי חנניא בן עקביא אומר אף על הראשון אינו חייב כרת אלא אם כן לא עשה את השני, ואזדו לטעמייהו דתניא גר שנתגייר בין שני פסחים וכן קטן שהגדיל בין שני פסחים חייבים לעשות פסח שני [דברי רבי], רבי נתן אומר כל שזקוק לראשון זקוק לשני וכל שאינו זקוק לראשון אינו זקוק לשני. במאי קמיפלגי רבי סבר שני רגל בפני עצמו הוא ורבי נתן סבר שני תשלומין דראשון הוא [תקוני לראשון לא מתקין ליה] ורבי חנניא בן עקביא סבר שני תקנתא דראשון הוא, ושלשתן מקרא אחד דרשו, והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה וחדל לעשות הפסח רבי סבר וחדל לעשות ונכרתה דלא עבד בראשון אי נמי קרבן ה' לא הקריב במועדו בשני, חטאו ישא האיש ההוא כרת הוא, קסבר מגדף היינו מברך את השם, וכתיב ביה במברך את השם ונשא חטאו, וגמר האי חטאו דהכא מחטאו דהתם [מה להלן כרת אף כאן כרת], ור' נתן (מה להלן) [סבר] לא הקריב במועדו בראשון. האי חטאו מאי עביד ליה, קסבר מגדף לאו היינו מברך את השם וגמר האי חטאו דהתם מחטאו דהכא מה הכא כרת אף התם כרת. ורבי חנניא בן עקביא סבר וחדל לעשות הפסח ונכרתה אם קרבן ה' לא הקריב במועדו בשני, והאי חטאו ישא מאי עביד ליה כדאמרן, הילכך הזיד בזה ובזה דברי הכל חייב, שגג בזה ובזה דברי הכל פטור, הזיד בראשון בראשון והזיד בשני לר' חייב, לר"נ ור' חנניה בן עקביא פטור. בעי רב יוסף כהן המרצה בתמיד הותרה לו טומאת התהום גופה היכא כתיבא, אמר רבי אליעזר אמר קרא וכי ימות מת עליו, במחוורת עליו, אשכחן נזיר, עושה פסח מנלן, א"ר יוחנן א"ק כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחוקה לכם במחוורת לכם. ריש לקיש אמר או בדרך רחוקה [כדרך] מה דרך בגלוי אף טומאה בגלוי, טומאת התהום גמרא גמירי לה וקרא אסמכתא בעלמא. הי זהו טומאת התהום כל שלא הכיר בה אדם בסוף העולם, הכיר בה אדם בסוף האולם אין זה טומאת התהום. הרי שהיו ישראל מחצה טהורים ומחצה טמאים רבי אמר מחצה על מחצה כרוב וטהורים עושין פסח ראשון וטמאים עושין פסח שני. ורב כהנא אמר מחצה על מחצה אינו כרוב הללו עושין לעצמן והללו עושין לעצמן, מאי טעמא דרב דכתיב איש איש כי יהיה טמא, איש נחדה לפסח שני ואין רוב צבור נדחין לפסח שני אלא עבדי בטומאה: במדבר - פרק ט - רמז תשכב או בדרך רחוקה לכם. נקוד על ה"א שאפילו היה בדרך קרובה והוא טמא לא היה עושה עמהן את הפסח. כיוצא בו ישפוט ה' ביני וביניך שלא אמרה לו אלא על הגר בלבד, ויש אומרים על המטילין איבה בינו לבינה. כיוצא בו ויאמרו אליו איה שרה אשתך שהיו יודעין היכן הוא. כיוצא בו ולא ידע בשכבה ובקומה נקוד על וי"ו לומר בשכבה לא ידע אבל בקומה ידע. כיוצא בו וישקהו שלא נשקו בכל לבו. רבי שמעון בן יוחאי אומר והלא בידוע שעשו שונא ליעקב, אלא נהפכו רחמיו באותה שעה ונשקו בכל לבו. כיוצא בו וילכו אחיו לרעות את צאן, נקוד על את שלא הלכו אלא לרעות את עצמם כיוצא בו כל פקודי הלוים אשר פקד משה ואהרן נקוד על אהרן שלא היה אהרן מן המנין. כיוצא בו ונשים עד נפח אשר נקוד על אשר (טז) שאף מלהלן היה כן. כיוצא בו ועשרון עשרון [נקוד על עשרון ראשון] על שלא היה אלא עשרון אחד בלבד. כיוצא בו הנסתרות לה' אלקינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם נקוד עליו, אמר להם עשיתם הגלוים אף אני אודיע אתכם הנסתרים, אף כאן אתה אומר או בדרך רחוקה נקוד על ה"א שאפילו היה בדרך קרובה והוא טמא לא היה עושה עמהן את הפסח. או לדורותיכם שינהוג הדבר לדורות. בחדש השני בארבעה עשר יום הוסיף כאן הכתוב שתי מצות חוץ ממצוה האמורה בו, ואיזו זו ועצם לא תשברו בו. בכל חקת הפסח במצות שבגופו הכתוב מדבר, או אינו אלא במצות שעל גופו, כשהוא אומר ככל חקותיו וככל משפטיו תעשו אותו הא מצות שעל גופו אמורות, הא מה ת"ל ככל חקת הפסח יעשו אותו במצות שבגופו הכתוב מדבר. או אף לשבעה ולמצה ולבעור חמץ, ת"ל ועצם לא תשברו בו, עצם היה בכלל ויצא מן הכלל ללמד על הכלל, מה עצם במצוה שבגופו הכתוב מדבר אף כשהוא אומר בכל חקת הפסח יעשו אותו במצות שבגופו הכתוב מדבר. איסי בן (יהודה) [עקיבא] אומר חוקה האמורה בפסח אינה אלא בגופו, ועצם לא תשברו בו ועל מצות ומרורים יאכלוהו (כתוב בפסח מצרים). ר' יוסי הגלילי אומר לפי שנאמר בכל מושבותיכם תאכלו מצות, מצה הנאכלת בכל מושבות אתה יוצא בה ידי חובתך ואי אתה יוצא חובתך בבכורים. ואומר ששת ימים תאכל מצות, מצה הנאכלת כל ששה, ואי אתה יוצא ידי חובתך בחלות תודה וברקיקי נזיר מפני שהן נאכלין ליום אחד, ת"ל בכל מושבותיכם וגו' מצה הנאכלת בכל מושבות וכו'. רבי עקיבא אומר מה אם שומע אני בדבר קצר משניהן, לפי שנאמר בפסח שני על מצות ומרורים יאכלוהו שאינו צריך לאמרו, והלא כבר נאמר כחקת הפסח וכמשפטו והלא בכלל חקת הפסח מצה ומרור, אלא הקיש מצה למרור, מה מרור אינו בכורים אף מצה אינה בכורים, מה מרור נאכל כל ששה אף מצה נאכלת כל ששה ואין אתה יוצא ידי חובתך בחלות תודה וברקיקי נזיר שאין נאכלין אלא ליום אחד. לא תשברו בו פרט לטמא פרט ליוצא ולנותר. ר' יהודה אומר בו למעט שאר כל הפוסלין. ככל חקת הפסח יעשו אותו כל שלמד (יז) בגדול למד בקטן: במדבר - פרק ט - רמז תשכג והאיש אשר הוא טהור. שומע אני אחד יחיד ואחד צבור עושין פסח שני, ת"ל ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם, היחיד עושה פסח שני ואין הצבור עושין פסח שני. רבי נתן אומר אין צריך שהרי כבר נאמר והאיש היחיד עושה פסח שני ואין הצבור עושין פסח שני. רבי נתן אומר אין צריך שהרי כבר נאמר והאיש היחיד עושה פסח שני ואין הצבור עושין פסח שני. וחדל לעשות הפסח אין וחדל אלא שיכול לעשות ולא עשה, שערו חכמים כל שהיה בשעת שחיטת הפסח מן המודיעים ולפנים וכן לכל מדותיו. ונכרתה אין ונכרתה אלא הפסקה. הנפש ההיא מזידה דברי רבי עקיבא, מעמיה ועמה בשלום. כי קרבן ה' לא הקריב במועדו על פסח ראשון הכתוב ענש כרת. או לא ענש אלא על פסח שני, אמרת איזהו (יח) מועד זה ראשון, ד"א כי קרבן ה' לא הקריב במועדו, בא הכתוב ולמד על פסח שני שדוחה את השבת, או ידחה את הטומאה, אמרת כל עצמו אינו בא אלא מפני הטומאה. חטאו ישא האיש ההוא, אין לי אלא איש אשה מנין, ת"ל ונכרתה הנפש ההיא להביא את האשה. רבי שמעון בן יוחאי אומר חטאו ישא האיש ההוא להוציא את האשה: ובדרך לא היה. היכן היה בבית המטבחים. רבי אליעזר אומר את שהוא בבית המטבחים חייב בהכרת. רבי עקיבא אומר כל שהוא מן המוריעים ולחוץ פטור מן הכרת. וחדל לעשות הפסח, פרט לשנטמא קודם שחיטת הפסח. יכול שהוא חייב, אמרת וחדל לא ממה שחדל (זה) והי'] לרבות שהיה שם ונטמא יצא לשוק ונטמא הלך לו לביתו טהור ונטמא. ונכרתה הנפש לא הצבור. ההיא כשהיא יחידית. ההיא לא אנוסה לא שוגגת ולא מוטעת. לפי שרבינו היה שם ונטמא יצא לשוק ונטמא הלך לו לביתו טהור ונטמא לומר שאינו בכרת יכול שאינו בנשיאת עון, אמר חטאו ישא האיש ההיא. אמר עולא איזו היא דרך רחוקה כל שאינו יכול ליכנס בשעת שחיטה ואע"ג דטמא שרץ אינו יכול ליכנס בשעת שחיטה שוחט וזורק על טמא שרץ דרך רחוקה לטהור ואין דרך רחוקה לטמא. ר' יהודה אומר כל שאינו יכול ליכנס בשעת אכילה ואע"ג דטמא שרץ אינויכול ליכנס בשעת שחיטה שוחט וזורק על טמא שרץ דרך רחוקה לטהור ואין דרך רחוקה לטמא. ר' יהודה אומר כל שאינו יכול ליכנס בשעת אכילה ואע"ג דטמא שרץ יכול ליכנס בשעת אכילה ואין שוחטין וזורקין על טמא שרץ טמא שרץ רחמנא דחייה. דכתיב איש איש כי יהיה טמא לנפש, מי לא עסקינן שחל שביעי שלו להיות בערב הפסח דומיא דשרץ ואפילו הכי קאמר רחמנא לידחי. ת"ר היה עומד חוץ למודיעים ויכול ליכנס בסוסים ובפרדים יכול יהא חייב, ת"ל ובדרך לא היה והרי (לא) היה בדרך. היה עומד לפנים מן המודיעים ואינו יכול ליכנס מפני גמלים וקרונות המעכבות אותו יכול לא יהא חייב, ת"ל ובדרך לא היה והרי לא היה בדרך. תניא רבי אליעזר אומר נאמר ריחוק מקום במעשר וכו'. רבי יוסי הגלילי אומר דרך שומע אני [מהלך] שנים או שלשה (פרסאות) [ימים] ת"ל (רחוקה) [ובדרך לא היה] אפילו פסיעה אחת. ת"ר ככל חקת הפסח יעשו אותו במצות שבגופו הכתוב מדבר. מצוה שעל גופו מנין, ת"ל על מצות ומרורים יאכלוה. והשתא דאמרת על מצות ומרורים אלמא יעשו אותו לאו דוקא היא אימא הוה ליה כפרט וכלל ונעשה כלל מוסף על הפרט ואפילו כל מילי נמי, ת"ל ועצם לא תשברו בו. ת"ר בכל חקת הפסח יעשו אותו, יכול כדם שבראשון עובר בבל יראה ובל ימצא כך שני אסור בבל יראה ובל ימצא, ת"ל על מצות ומרורים יאכלוהו, יאן לי אלא מצות עשה [מצות לא תעשה הניתק לעשה, לא תעשה גמור מנין, ת"ל ועצם לא תשברו בו, מה הפרט מפורש מצות עשה ולא תעשה הניתק לעשה ולא תעשה גמור, אף כל [מ"ע ול"ת שניתק לעשה ול"ת גמור]. בכלליה דמצות ומרורים. מאי קא מרבי, צלי אש. בפרטיה מאי קא ממעט, השבתת שאור, ואיפוך אנא מצוה דגופיה עדיף, בכלליה דולא ישאירו ממנו עד בקר מאי קא מרבי ליה, לא תוציא מן הבית מן הבשר חוצה. בפרטיה מאי קא ממעט ליה לא יראה ולא ימצא. ואיפוך אנא מצוה דגופיה עדיף. בכלליה דועצם לא תשברו בו מאי קא מרבי אל תאכלו ממנו נא. בפרטיה מאי קא ממעט לא תשחט על חמץ דם זבחי, ואיפוך אנא מצוה דגופיה עדיף. חטאו ישא האיש ההוא (כתוב ברמז קצג): וכי יגור אתכם גר ועשה פסח. שומע אני כיון שנתגייר יעשה פסח מיד, ת"ל כאזרח מה אזרח בארבעה עשר עף הגר בארבעה עשר. רבי שמעון בן אלעזר אומר הרי שנתגייר בין שני פסחים ומע אני יעשה פסח שני, ת"ל כאזרח מה אזרח שלא עשה את הראשון יעשה את השני כך כל שלא עשה את הראשון יעשה את השני. כחקת הפסח וכמשפטו כן יעשה אין לי אלא פסח שהשוה את הגר לאזרח, כל מצות שבתורה מנין, ת"ל חקה אחת יהיה לכם ולגר בא הכתוב והשוה את הגר לאזרח בכל מצות שבתורה. האזרח והגר מה אזרח לא הוכשר לו לאכול את הפסח עד שיזרק עליו דם ברית אף הגר לא הוכשר לא לאכול את הפסח עד שיזרק עליו דם ברית. מה אזרח אם הזיד ולא עשה את הראשון יעשה את השני אף הגר הזיד ולא עשה את הראשון יעשה את השני, (תורה) [חוקה] חת יהיטה לכם ולגר וגו': וביום הקים את המשכן כסה הענן, אותו ענן שנגלה עליו על הר סיני. משל למה הדבר דומה למלך שהיה לו אוהב שלח ואמר לו התקן עצמך שאני בא אצלך ואמר לו התקן עצמך שאני בא אצלך יום פלוני לא האמין אותו האוהב, חזר ואמר אפילו הוא בא אצלי כדמות הדיוט או בלילה, ידע המלך מה אמר אוהבו שלח לו חייך ביום אני בא אצלך בפרהסיא והסוס שרכבתי עליו ביום שנעשיתי מלך אני רוכב ופופירא שנזרק עלי ביום שנעשיתי אגוסטוס אני לובש ובא אצלך כדי שידעו הכל מהו חבתך עלי, כך כיון שנגלה הקב"ה בסיני בענן נגלה שנאמר הנה אנכי בא אליך בעב הענן ואמרו נעשה ונשמע ונטל הקב"ה מלכות. לאחר זמן א"ל ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם היו ישראל תמהין האמנם ישב אלקים על הארץ א"ל חייכם בפרהסיא אני בא אליכם דכתיב וביום הקים את המשכן כסה הענן את המשכן. לאהל העדות א"ר שמעון בן יוחאי אל תהי קורא עדות לשון סהדות אלא לשון תורה אלא העדות והחקים א"ר לוי מה עדות יש כאן שויתר להם לישראל. אמר אביי מנין שאין בנין בית המקדש בלילה, שנאמר וביום הקים את המשכן ביום מקימין בלילה אין מקימין: במדבר - פרק ט - רמז תשכד-פרק י - המשך רמז תשכד עשה לך שתי חצוצרות כסף. זה שאמר הכתוב שאו שערים ראשיכם והנשאו פתחי עולם ויבא מלך הכבוד שהוא חולק מכבודו ליראיו. כיצד, הוא נקרא אלקים וקרא למשה אלקים שנאמר ראה נתתיך אלקים לפרעה ואמר הקב"ה למשה מלך עשיתיך שנאמר ויהי בישורון מלך, מה הקב"ה כשהוא יוצא תוקעין לפניו שנאמר עלה אלקים בתרועה בחצוצרות וקור שופר הריעו לפני המלך ה', אף אתה כשאתה יוצא תוקעין לפניך עשה לך שתי חצוצרות עשה לך משלך, לך אתה עושה ולא לאחר, אתה משתמש בהן [ואין אחר משתמש בהן], תדע לך שדרי יהושע תלמידו לא נשתמש בהן אלא בשופרות שנאמר ויריעו העם ויתקעו בשופרות, ולא תאמר יהושע בלבד אלא משה רבינו עצמו עד שהוא בחיים נגנזו, שהרי כשבא ליפטר מן העולם אמר הקהילו אלי וגו' והיכן היו החצוצרות שלא היה אומר להן תקעו בהן אלא נגנזו לקיים מה שנאמר אין שלטון ביום המות. ד"א [עשה לך] אתה משתמש בהן שאתה מלך ואין אחר משתמש בהן אלא דוד המלך שנא' ויעמדו הלוים (על עמדם) וגו' והשיר משורר והחצוצרות מחצרים שנו רבותינו שופר של ראש השנה פיו מצופה זהב. בתעניות שתי חצוצרות ופיהן מצופין כסף. מאי שנא הכא דזהב ומאי שנא התם דכסף, אי תימא, כל כינופיא דכסף הוא דכתיב עשה לך שתי חצוצרות כסף, ואי תימא התורה חסה על ממונן של ישראל. הכא נמי נעביד דכסף, אפילו הכי כבוד יום טוב עדיף, במה דברים אמורים במקדש אבל בגבולין במקום שיש שופר אין חצוצרות: עשה לך שתי חצוצרות. בארחת יסעו ובאחת יחנו שנאמר ואם באחת יתקעו ונסעו. תקעו והריעו נוסעין המחנות קדמה. הריעו בשניה נסעו המחנות תימנה. אמר הקב"ה בעולם הזה נתתי תורתי בקול שופר, לעתיד לבא אני מכנס גלותכם בקול שופר שנאמר ביום ההוא יתקע בשופר גדול וכו'. עשה לך שתי חצוצרות (יט) למה נאמרה פרשה זו, לפי שהוא אומר על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו שומע אני הואיל ונוסעין ע"פ הדבור וחונין על פי הדבור יכול לא יהו צריכין חצוצרות, תלמוד לומר עשה לך שתי חצוצרות. אבא חנן אמור משום רבי אליעזר למה נאמרה פרשה זו, לפי שנאמר בעת ההיא אמר ה' אלי פסל לך ולא היו אלא משל צבור הא מה ת"ל קח לך, עשה לך, בשל צבור הכתוב מדבר. חצוצרות מיעוט חצוצרות שתים. או אם רצה להוסיף יוסיף, ת"ל שתי חצוצרות שלא (למנוע) [שלא להוסיף ולא לגרוע מהם]. שתי חצוצרות שיהו שוות במראה ובנוי. מקשה אין מקשה אלא מן קשה ומעשה אומן ומעשה קורנס, והיו לך למקרא העדה שתהא מזמן בהן את העדה ומסיע בהן את המחנות, אלעזר בן מתיא אמר למדתך תורה להיות שולחני לומר כסף מן הקשה זהב מן הקשה יפה מן הרך. לפי שנאמר שתי חצוצרות כסף מצוה, יכול אם היו של זהב (לא) יהיו כשרות ת"ל כסף [והיו] בזמן שהן כסף כשרות אם אינן כסף אינן כשרות. לפי שנאמר חצוצרות כסף יכול אתה עושה לכנוס (כ) אמרת תעשה עשה אתה לכנוס, ר' יהודה אומר שומע אני מיעוט חצוצרות שתים, הא מה אני מקיים שתי, שיהו שתיהם שוות: במדבר - פרק י - רמז תשכה ותקעו בהן וגו' ואם באחת יתקעו. אבל לא שמענו להיכן, הקרי אני דן נאמר תקיעה בעדה ונאמר תקיעה בנשיאים מה תקיעה האמורה בעדה בפתח אהל מועד אף תקיעה האמורה בנשיאים בפתח אהל מועד. יכול כל הקודם במקרא קודם במעשה, ת"ל וידבר משה אל ראשי המטות, הואיל ונאמרו דברות בתורה סתם ופרט באחת מהן שהנשיאים קודמין אף פורטני בכל הדברות שבתורה שיהיו הנשיאים קודמין], אלא מה ת"ל וידבר משה אל ראשי המטות, בא הכתוב ללמדך שאין התרת נדרים אלא במומחין. ותקעתם תרועה (כתוב ברמז תרמ"ו). אין פוחתיחן מעשרים ואחת תקיעות במקדש ולא מוסיפין על ארבעים ושמונה, מתניתין דלא כרבי יהודה דתניא רבי יהודה אומר לא יפחות משבע ולא יוסיף על שש עשרה. במאי קא מיפלגי ר' יהודה סבר תקיעה תרועה תקיעה אחת היא, ורבנן סברי תקיעה לחוד ותרועה לחוד, מאי טעמא דר' יהודה דכתיב ותקעתם תרועה וכתיב תרועה יתקעו שמע מינה תקיעה תרועה אחת היא, ורבנן ההיא לפשוטה לפניה ופשוטה לאחריה הוא דאתא. ורבנן מאי טעמייהו דכתיב ובהקהיל את הקהל תתקעו ולא תריעו, ואין סלקא דעתך תקיעה תרועה (תקיעה) חדא היא, אמר רחמנה [פלגא דמצוה] עביד ופלגא דמצוה [לא עביד]. ור' יהודה ההוא לסימנא בעלמא הוא. ורבנן אין הכי נמי ורחמנא שויה מצוה: ובני אהרן הכהנים יתקעו בחצוצרות. שאין ת"ל יתקעו [שכבר נאמר ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם וגו'] ומה תלמוד לומר יתקעו, הכל לפי המוספין תוקעין. מלמד שתוקעין על כל מוסף ומוסף. ותקעתם תרועה ונסעו המחנות החונים קדמה ותקעתם תרועה שנית ונסעו המחנות תימנה, אי כדם שתוקע למזרח ולדרום כך תוקע למערב ולצפון, ת"ל תרועה יתקעו למסעיהם תקיעה אחת (כא) לשתיהן, ויש אומרים שלש לכל רוח ורוח: ובהקהיל את הקהל. למה נאמר לפי שהוא אורמ ותקעו בהן ונועדו אליך כל העדה מה הקהל את העדה בשתים אף הקהל את הקהל בשתים. אי מה הקהל את העדה תוקע ומריע ותוקע אף הקהל את הקהל תוקע ומריע ותוקע, ת"ל ובהקהיל וגו'. ובני אהרן הכהנים יתקעו למה נאמר לפי שהוא אומר ואם באחת יתקעו שומע אני אף ישראל במשמע, ת"ל ובני אהרן הכהנים יתקעו. הכהנים בין תמימים ובין בעלי מומין דברי ר' טרפון, רבי עקיבא אומר תמימים ולא בעלי מומים, נאמר כאן כהנים ונאמר להלן כהנים מה כהנים האמורים להלן תמימים ולא בעלי מומין אף כהנים האמורים כאן תמימין ולא בעלי מומין. א"לרבי טרפון עד מתי אתה מגבב ומביא עלינו עקיבא איני יכול לסבול אקפח את בני אם לא ראיתי שמעון אחי אמי שהיה חגר ברגלו אחת שהוא עומד ומריע בחצוצרות. אמר לו הן שמא בהקהל שבעלי מומין כשרין בהקהל (כב) ביוה"כ וביובל, אמר לו העבודה שלא בדית, אשריך אברהם אבינו שיצא עקיבא מחלציך, טרפון ראה ושכח, עקיבא דורש מעצמו ומסכים להלכה הא כל הפורש ממך כפורש מחייו: והיו לכם לחקת עולם למה נאמר. לפי שהוא אומר עשה לך שתי חצוצרות כסף שומע אני הואיל ועשאן יהו ירושה לבניו, תלמוד לומר והיו לכם לחקת עולם חקה נתנו לדורות ולא מתנה לדורות, מכאן אמרו כל הכלים שעשה משה במדבר כשרים היו לדורות חוץמן החצוצרות: וכי תבואו מלחמה בארצכם במשמע בין שאתם יוצאים עליהן ובין שהן באים עליכם. על הצר הצורר במלחמת גוג ומגוג הכתוב מדבר. או אינו מדבר אלא בכל מלחמות, תלמוד לומר ונושעתם מאויביכם, אמרת צא וראה אי זו היא מלחמה שישראל נושעים ממנה ואין אחריה שעבוד אין אתה מוצא אלא מלחמת גוג ומגוג. וכן הוא אומר ויצא ה' ונלחם בגום ההם כיום הלחמו ביום קרב, מהו אומר והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד, ר"ע אומר אין לי [אלא מלחמת גוג ומגוג] (מלחמת) שדפון וירקון ואשה מקשה לילד וספינה המיטרפת בים מנין, ת"ל על הצר הצורר אתכם על כל צרה וצרה שלא תבוא על הצבור. והרעותם בחצוצרות ונזכרת, ר' עקיבא אומר וכי חצוצרות מזכירות והלא (כב) דמים מזכירים, אלא שאם יכולין להריע ולא הריעו מעלה אני עליהם כאלו לא הוזכרו לפני המקום. ונזכרתם ונושעתם הא כל זמן שנזכרין ישראל אין נזכרין אלא לתשועות: וביום שמחתכם וגו'. תני רבה בר שמואל יכול כשם שתוקעין בשבת בפני עצמה ובראש חדש בפני עצמה כך יהו תוקעין על כל מוסף ומוסף, ת"ל ובראשי חדשכם. מאי תלמודא, אמר קרא ובראשי חדשכם הוקשו כל החדשים כולן זה לזה. רב אשי אמר כתיב ראשי וכתיב חדשכם איזהו חדש שיש לו שני ראשים הוי אומר זה תשרי, ואמר רחמנה חדשכם חד. וביום שמחתכם אלו שבתות. רבי נתן אומר אלו תמידין. ובמועדיכם אלו שלש רגלים. ובראשי חדשכם כמשמעו. ותקעתם בחצוצרות בשל צבור הכתוב מדבר. אתה אומר בשל צבור הכתוב מדבר או אינו אלא אחד ליחיד ואחד לצבור, ת"ל על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם, מה עולותיכם קדש קדשים (כג) אף שלמים קדשי קדשים. אי מה עולה אחד של יחיד ואחד של צבור אף שלמים אחד של יחיד ואחד של צבור (כד) ת"ל על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם מה עולה משל צבור אף שלמים משל צבור. והיו לכם לזכרון למה נאמר, לפי שהוא אומר ותקעתם בחצוצרות שומע אני קרבנות שתקעו עליהן יהו כשרין ושלא תקעו עליהן לא יהו כשרין, ת"ל והיו לכם לזכרון, לזכרון נתנו ולא להכשיר קרבן. אני ה' אלקיכם למה נאמר, לפי שהוא אומר דבר אל בני ישראל לאמר בחדש השביעי באחד לחדש יהיה לכם שבתון זכרון תרועה אבל מלכיות לא שמענו, ת"ל ה' אלקיו עמו ותרועת מלך בו אלו שופרות ומלכיות. ר' נתן אומר אין צריך שהרי כבר נארמ ותקעתם בחצוצרות הרי שופרות, והיו לכם לזכרון זה זכרונות, אני ה' אלקיכם זו מלכיות, אם כן מה ראו חכמים לומר מלכיות תחלה ואח"כ זכרונות ושופרות, אלא המליכהו עליך תחלה ואחר כך בקש מלפנים רחמים כדי שיזרו לך ובמה בשופר של חירות ואין שופר אלא של חירות שנאמר והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול, אבל איני יודע מי תוקע, ת"ל וה' אלקים בשופר יתקע, ועדיין איני יודע מאין התקיעה יוצאה, תלמוד לומר קול שאון מעיר וגו': ונזכרתם לפני ה' הלהיכם. נאמר כאן זכרון ונאמר למטה זכרון מה זכרון האמור למטה (כה) הושעה וטובה אף זכרון האמור כאן הושעה וטובה. ביום זה יום טוב, ויום זה שבת, וביום זה יום הכפורים. שמחתכם אלו הרגלים. ובמועדיכם אלו התמידים שאר מועדים רבה כל תמיד ותמיד. בראשי חדשיכם אלו ראשי חדשים, ובראשי חדשיכם רבה ראש השנה. ותקעתם בחצוצרות ולא בשופרות. על עולותיכם אלו עולות חובה, ועל זבחיכם זו זביחת פסח, על זבח זבחי רבה כל הכתובים. ועל זבחי שלמיכם רבה שני כבשי עצרת. והיו לכם לזכרון נאמר כאן זכרון ולמעלה זכרון מה זכרון האמור למעלה הושעה וטובה אף זכון האמור למטה הושעה וטובה, והיו לכם לזכרון לפני אלקיכם אני ה' אלקיכם: ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם. בעי רבי אבין עולת נדבת צבור טעונה שירה או אינה טעונה שירה, עולתיכם אמר רחמנה אחת עולת חובה ואחת עולת נדבה, או דלמא עולותיכם דכולהו ישראל. תא שמע דתני רב מרי בריה דרב כהנא על עולתיכם ועל זבחי שלמיכם מה עולה קדשי קדשים אף שלמים קדשי קדשים, ומה שלמים קבוע להם זמן אף עולה שקבוע להם זמן, ומה עולה בצפון אף זבחי שלמי צבור בצפון: במדבר - פרק י - רמז תשכו ונסעו הקהתים. בדי ארון לפותיא דארון הוו יתבי. ודילמא לארכו, אמר ר' יהודה תרי גברי באמתא ופלגא לא מיסתגי להו, ומגלן דבד' הוו דרו ליה, דכתיב ונסעו הקהתים נושאי המקדש: חותן משה זו יפה לו יותר מכון שנקרא חותנו של מלך. נוסעים אנחנו מיד לארץ, לא כשם שבראשונה נוסעים וחונים, אלא עכשיו אנו נכנסים לארץ ישראל. (אחרים) [חכמים] אומרים מפני מה שיתף משה עצמו עמהן שנתעלם מעיני משה וסבור שהוא נכנס עמן לארץ ישראל. ר"ש בן יוחאי אומר אינו צריך שהרי כבר נאמר כי אנכי מת בארץ הזאת, שאין ת"ל אינני עובר את הירדן, אלא שאף עצמותי אינן עוברות את הירדן, אלא מפני מה שתף משה עצמו עמהןשלא יהו ישראל אומרים אם מי שהוציאנו ממצרים ועשה לנו נסים וגבורות אינו נכנס אף אנו אין נכנסין. ד"א מפני יתרו שלא יאמר יתרו משה אינו נכנס אף אני איני בא, אל המקום אשר אמר ה' אותו אתן לכם ויאן לגרים בו חלק ומה אני מקיים והיה בשבט אשר גר הגר אתו שם תתנו נחלתו, אם אינו ענין לירושה תנהו ענין (כו) לכפרה, שאם היה בשבט יהודה מתרפר לו בשבט יהודה, בשבט בנימין מתכפר לו בשבט בנימין. דבר אחר אם אינו ענין לירושה תנהו ענין לקבורה, ניתן לגרים קבורה בארץ ישראל. לכה אתנו והטבנו לך וכי יש בן ביתו של בשר ודם שאין מטיבין לו, והרי דברים קל וחומר אם לבן ביתו של בשר ודם מטיבין לו קל וחומר לבן ביתו של מי שאמר והיה העולם. כי ה' דבר טוב על ישראל וכי עד עכשיו אין הקב"ה דבר טוב על ישראל והרי מעולם המקום דבר טוב על ישראל, אלא פקד הקב"ה להיטיב לגרים ולנהוג בם ענוה. והטבנו לך זה דושנה של יריחו שהיו אוכלין אותה בני בניו של יתרו, כשחלק יהושע ארץ ישראל לשבטים הניח דושנה של יריחו חמש מאות אמה על חמש מאות אמה ונתנוה לבני יונדב בן רכב חלק בראש והיו אוכלין אותה ארבע מאות (ושמונים) [וארבעים] שנה שנאמר ויהי בשמונים שנה וארבע מאות שנה, צא מהן ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר נמצאו אוכלין אותה ארבע מאות וארבעים שנה וכששרתה שכינה בחלקו של בנימין [באו בני בנימין ליטול חלקם] עמדו ופנו אותה מפניהם שנאמר ובני קיני חותן משה עלו מעיר התמרים וגו': ויאמר אליו לא אלך. אמר לו אם מפני ארץ ונכסים אינו בא, יש לך אדם שיש לו ארץ ואין לו נכסים, יש לו נכסים ואין לו משפחה, אבל אני יש לי ארץ ויש לי נכסים ויש לי משפחה ודיין הייתי בעירי, ואם איני הולך מפני ארצי אלך מפני נכסי, ואם איני הולך מפני נכסי אלך מפני מולדתי, א"ל למחר כשתחלק ארץ ישראל לשבטים איזה שבט מכם שיתן לי כרם אחר בתוך שלו אלא הריני הולך לארצי ואוכל פירות ושותה יין מכרמי: ויאמר אל נא תעזוב אותנו. אין נא אלא לשון בקשה אמר לו אם אין אתה מקבל עליך בקשה (כז) גוזרי עליך גזרה. עכשיו ישראל אומרים לא נתגייר יתרו מחיבה כסבור היה יתרו שיש לגרים חלק בארץ, עכשיו שראה שאין להם חלק הניחם והלך לו. דבר אחר אם אין אתה מקבל עליך דושנה של יריחו גוזרני עליך גזרה עכשיו יהו ישראל אומרים לא נתגייר יתרו מחיבה סבור היה יתרו שמתנה מרובה עכשיו שמתנה מועטת הניחה והלך לו. דבר אחר כסבור אתה שאתה מרבה כבוד המקום ואין אתה אלא ממעט, כמה גרים ועבדים אתה עתיד להכניס תחת כנפי השכינה. והיית לנו לעינים, שלא תנעול דלת בפני הגרים הבאים לומר אם יתרו חותנו של מלך לא קבל עליו קל וחומר לשאר בני אדם. כי על כן ידעת חנותנו במדבר, א"ל אלו אחר שלא ראה נסים וגבורות במדבר הניח והלך לו כדאי הוא, אתה שראית תניח ותלך לך. אל נא תעזוב אותנו, אמר רבי יהודה אמר לו אתה שראית חן שנתן לאבותינו במצרים שנאמר וה' נתן את חן העם בעיני מצרים (אל נא תעזוב אותנו) [תניח ותלך]. ד"א והיית לנו לעינים (אפילו אין) [לא] דייך אלא שתהא יושב עמנו בסנהדרין ותהא מורה בדברי תורה. ד"א והיית לנו לעינים (אפילו אין) [לא] דיינו אלא כל דבר ודבר שנתעלם מעינינו תהא מאיר עינינו בהן שנאמר ואתה תחזה מכל העם וגו' והלא אף ביד משה היה מסיני שנאמר וצוך אלקים ולמה נתעלם ממשה לתלות זכות בזכאי כדי שיתלה הדבר ביתרו. דבר אחר שתהא חביב עלינו כגלגל עינינו שנאמר ואהבתם את הגר וגר לא לחץ וגר לא תונה: במדבר - פרק י - רמז תשכז ויסעו מהר ה' דרך שלשת ימים. הה"ד אחד עשר יום מחורב וכי מהלך אחד עשר יום מחורב לקברות התאוה ומקברות התאוה לחצרות והלא אינו אלא [מהלך] שלשה ימים שנא' ויסעו מהר ה' דרך שלשת ימים. ר' יהודה אומר וכי לשלשה ימים היו ישראל מהלכין אחד עשר מסעות והלא אינו אלא מהלך ארבעים יום כענין שנאמר באליהו ויקם ויאכל וישת וילך בכח האכילה ההיא ארבעי יו וארבעים לילה (כז) אחר שאמרתי א"א חזור לך לעניחן הראשון. דבר אחר אלו זכו ישראל לאחד עשר יום היו נכנסין לארץ, אלא מתוך שקלקלו מעשיהם גלגל המקום עליהם ארבעים שנה שנאמר במספר הימים וגו'. רבי יהודה אומר אלו זכו ישראל לשלשה ימים היו נכנסין לארץ שנאמר וארון ברית ה' נוסע לפניהם דרך שלשת ימים לתור להם מנוחה וגו' ואין מנוחה אלא ארץ ישראל שנאמר במספר הימים וגו'. רבי יהודה אומר אלו זכו ישראל לשלשה ימים היו נכנסין לארץ שנאמר היום אתם יוצאים והיה כי יביאך ה' אל ארץ הכנעני מיד, אבא יוסי בן חנן אומר אלו זכו ישראל כיון שעלו פרסות רגליהן מן הים היו נכנסין לארץ שנא' עלה רש מיד כאשר דבר ה' אלקיך לך אל תירא ואל תחת. ד"א מה ת"ל ויסעו מהר ה' מלמד שהלכה שכינה בו ביום ל"ו מול כדי שיכנסו ישראל לארץ. משלו משל למה הדבר דומה לבני אדם שיוצאין למלחמה בשעה שיוצאין הן שמחים וכל זמן שמגיעין ידיהן מתרשלות, אבל ישראל אינן כן, אלא כל זמן שהיו מגיעין היו שמחים ואמרו נלך ונירש את ארץ ישראל. (כח) דבר אחר אבותינו חטאו נגזר עליהן במדבר הזה יפלו פגריכם אבל אנו לא נחטא ונמות במדבר אלא נלך ונירש את ארץ ישראל. וארון ברית ה' נוסע לפניהם [ארון] זה שיוצא עמהן במחנות היה בו שברי לוחות שנאמר וארון ברית ה' ומשה לא משו. ר' שמעון בן יוחאי אומר וארון (ברית) ה' (לא נסע) לא נאמר אלא וארון ברית ה'. משל למה הדבר דומה לאנטיקיסר שהיה מקדים לפני חיילותיו מתקן להם מקום שישרו: במדבר - פרק י - רמז תשכח לתור להם מנוחה. מה ת"ל, לפי שנאמר וישמע הכנעני מלך ערד וגו' כיון ששמעו כנעניים שמתו מרגלים אמרו מתו מרגלים נלך ונלחם בם, ר' שמעון בן יוחאי אומר כי בא ישראל דרך האתרים כיון שמת אהרן אמרו מת אהרן הכהן הגדול שבהם והלך התייר הגדול שלהן ועמוד ענן שהיה עושה להן מלחמה הרי שעה שנלך ונלחם בהם. רבי שמעון בן יוחאי אומר גנות גדולה היתה בידיהם של ישראל, בשעה שאמרו נשלחה אנשים לפנינו אמר להם המקום אם כשהייתם בארץ ערבה ושוחה זנתי ופרנסתי אתכם, כשאתם נכנסים לארץ טובה ורחבה [בארץ זבת חלב ודבש] עאכ"ו שאזון ואפרנס אתכם. וארון ברית ה' (כתוב ברמז שס"ז). וענן ה' עליהם יומם (כתוב ברמז רכ"ח): במדבר - פרק י - רמז תשכט וענן ה' עליהם יומם (כט) על החגרין ועל הסומין ועל הזבין ועל המצורעין. מנין אתה אומר שאם היה אחד מישראל נמשך מתחת כנפי עמוד הענן עמוד הענין נמשך עמו לאחריו עד שעה שחוזר (לאחוריו), ת"ל וענן ה' עליהם יומם. או כשם שמגין על ישראל כך מגין על אוה"ע, ת"ל וענן ה' עליהם יומם. או כשם שמגין על ישראל כך מגין על אוה"ע, ת"ל עליהם על ישראל הוא מגין ואין מגין על אוה"ע. או כשם שמגין עליהם ביום כך מגין עליהם בלילה, ת"ל יומם ביום הו מגין ואין מגין עליהם בלילה. יכול עמוד באש יהא מאיר להם ביום ת"ל ואש תהיה לילה בו בלילה הו מאיר ואין מאיר ביום. או כשם שמאיר להן לישראל כך מאיר להן לאוה"ע, ת"ל לעיני כל בית ישראל על ישראל הוא מאיר ואין מאיר לאוה"ע. רבי שמעון בן אלעזר אומר מנין אתה אומר כל אותן ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר לא נצרכו לאור הנר אלא אדם נכנס חדר לפנים מחדר כמין פנס נכככנס עמו עד שעה שחוזר, ת"ל לעיני כל בית ישראל בכל מסעיהם, הא אפילו אדם נכנס חדר לפנים מחדר עמוד האש מאיר לו: כל ספר שיש בו שמונים וחמש טעיות לא יקרא בו עד שיוגה: ויהי בנסוע הארון. פרשה זו עשה לה הקב"ה סימניות מלמעלה ומלמטה לומר שאין זו מקומה. רבי אומר לא מן השם הוא זה, אל מפני שספר חשוב הוא בפני עצמו, מכאן אמרו ספר שנמחק ונשתייר בו פ"ה אותיות כפרשת ויהי בנסוע הארון מטמא את הידים ומצילין בפני הדליקה. כמאן אזלא הא דאמר רבי שמאול בר נחמן [א"ר יונתן] מאי דכתיב חצבה עמודיה שבעה אלו שבעה ספרי תורה, כמאן כרבי, מאן תנא דפליג עליה דרבי, רשב"ג הוא דאמר עתידה פרשה זו שתעקר מכאן ותכתב במקומה, ולמה כתובה כאן להפסיק בין פורענות לפורענות (פרשה) [פורענות] שניה [מאי היא] ויהי העם כמתאוננים (פרשה) [פורענות] ראשונה ויסעו מהם ה', מלמד שסרו מאחרי ה', והיכן מלמד שסרו מאחרי ה', והיכן מקומה בדגלים. משל למה הדבר דומה לבני אדם שאמרו לו למלך הנראה שתגיע עמנו אצל מושל עכו הגיע לעכו [הלך לו [המושל] לצור הגיע לצור] הלך לצידון הגיע לצידון הלך לו לבירי הגיע לבירי הלך לו לאנטוכיא [הגיע לאנטוכיא] התחילו בני אדם מתרעמין על המלך שנתלבטו על דרך זו, והמלך צריך להתרעם עליהם שבשבילם נתלבט על דרך זו, כך הלכה שכינה בו ביום ל"ו מיל בשביל שיכנסו לארץ, התחילו ישראל מתרעמים לפני המקום שנתלבו על דרך זו, והמקום צריך להתרעם עליהם שבשבילם הלכה שכינה ל"ו מיל בשביל שיכנסו לארץ. ויאמר משה קומה ה' וכתוב אחד אומר ע"פ ה' יסעו כיצד יתקיימו שני כתובים הללו, משל למלך בשר ודם שאמר לעבדו (ל) הנראה שתעמידני בשביל שאני הולך לתת ירושה לבני. ד"א משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שהיה מהלך בדרך ונהג אוהבו עמו, כשהוא נוסע אומר איני נוסע עד שיבא אוהבי עמי, וכשהוא חונה אומר איני חונה עד שיבא אוהבי עמי נמצאת מקיים על פי משה יחנו ונמצאת מקיים על פי ה' יחנו ועל פי משה יסעו ועל פי ה' יסעו. בזמן שהיו נוסעין היה עמוד הענן נעקר ממקומו על פי המקום, ולא היה לו רשות להלוך עד שיאמר לו משה נמצאת מקיים על פי ה' ועל פי משה, משל למה הדבר דומה למלך שאמר לעבדו הריני ישן לי עד שתעירני משנתי כך אמר הקב"ה איני מהלך עד שתאמר לי לך: ויהי בנסוע הארון. מה עסקו של ארון הזה, אלא שהיו לוחות הברית נתונות בתוכו והשכינה דרה בתוכו, שכן הוא אומר הנה ארון הברית אדון כל הארץ וגו', וכן הורא אומר ה' אלקיך הוא עובר לפניך. אמר רבי אלעזר בן פדת בשם רבי יוסי בן זמרא כשהיו ישראל נוסעין היה הארון מקדים לפניהם והיו שני ניצוצות של אש יוצאות מתוך בדי ארון והיו שורפין לפניהן את הנחשים ואת העקרבים והורג שונאיהם של ישראל, משל למה הדבר דומה למלך שהיה מהלך עם מטרונא והיה מקדים לפניה בשביל השונאין והיה הורגן, כיון שהיה איפרכוס רואה אותו היה צווח למלך למה אתה מניח למטרונה המתן לה מעט עמוד עד שתבא אצלך, כך הארון היה מקדים לפני ישראל כיון שהיה משה רואה היה אומר מה אתה מניח את ישראל המתן לה מעט שנאמר ויאמר משה קומה ה'. זה שאמר הכתוב צדיק מושל יראת אלקים, אתה מוצא הרבה דברים שגזר משה על האלקים וקיים גזרתו שנאמר כה אמר ה' כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים, והקב"ה לא אמר לו אלא ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה, וכתיב ויהי בחצי הלילה וה' הכה כל בכור וכתיב השמים מספרים כבוד אל. וכן מכנף הארץ זמירות שמענו שהן מקלסין להקב"ה, עמד ושתקן שנאמר האזינו השמים, ראה מה כחו של משה גדול, עליו הכתוב אומר גבורי כח עושי דברו, משל למה הדבר דומה לארי שההי רועש בקינוגיא והיה כל העולם רועש והיה אחד מתקרב אצלו ומאכילו ומשקהו מעמידו ומרביצו, כך הקב"ה נקרא ארי שנאמר אריה שאג מי לא יירא, והכל אומרים ראו כמה קשה כחו שנאמר קול ה' בכח קול ה' בהדר והכל מתיראין, ומשה נכנס אצלו שנאמר ומשה נגש אל הערפל אשר שם האלקים, וכן מעמידו ומרביצו שנאמר ויהי בנסוע הארון ויאמר משה קומה ה', הוי צדיק מושל ביראת אלקים. דבר אחר פרשה זו לא היתה ראויה להכתב כאן, ולמה נכתבה כאן, לפי שהכתוב ויסעו מהר ה' דרך שלששת ימים לא מר להם לישראל אלא מהלך יום אחד ונסעו על פי עצמן מהלך שלשה ימים בורחין מהר סיני מפני (לא) שעשו שם [שנה פחות] אחד עשר יום, והיה נותן להם מצות בכל יום, כשאמר משה ליסע משם מסע יום אחד הלכו מהלך שלשה ימים ולילה אחד, כתינוק שיוצא מבית הספר ורץ, אעפ"כ לא עזבן הקב"ה שעשו כך, אמר הקב"ה נכתוב צרה אחר צרה לאו, אלא נכתוב פרשה של כבוד בינהם, לכך נכתב ויהי בנסוע הארון בשעה שהיה הקב"ה הנה אנכי שולח מלאך לפניך וגו' השמר מפניו, אמר משה אם אין פניחך הולכים וגו', אמר לו פני ילכו, בא משה אמר לישראל עמדו סעו הרי השכינה בארון, אמרו ליה אין אנו מאמינים, אמר קומה ה' והארון מזדעזע, לכך היו מאמינים: במדבר - פרק י - רמז תשל קומה ה' ויפוצו אויביך אלו המכונסין. וינוסו משנאיך מפניך אלו הרודפים, מפניך, מפניך הם נסים ואין אנו כלום לפניהם. אלא כשפניך אתנו אין אנו נסים לפניהם וכשאין פניך אתנו (אין) אנו כלום לפניהם. וכן הוא אומר ויאמר אליו אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה ובמה יודע אפוא, ואומר ויהי בנוסם מפני ישראל וגו' וה' השליך וגו' ואומר אלקי שיתמו כגלגל כקש לפני רוח כאש תבער יער. וינוסו משנאיך וכי יש שונאין לפני מי שאמר והיה העולם, אלא מגיד הכתוב שכל מי ששונא את ישראל כאלו שונא את מי שאמר והיה העולם. כיוצא בדבר אתה אומר וברוב גאונך תהרוס קמיך (כתוב ברמז רמ"ז). וכל מי שעוזר את ישראל כאלו עוזר לפני מי שאמר והיה העולם שנאמר אורו מרוז אמר מלאך ה' וגו'. רבי שמעון בן אלעזר אומר אין לך חביב בכל הגוף כעין (ומשל בו את ישראל) אדם לוקה על ראשו אין עומץ אלא את עינו. הא אין לך חביב בכל הגוף כעין ומשל בה את ישראל. וכן הוא אומר מה ברי ומה בר בטני וגו'. ואומר כי בן הייתי לאבי וגו'. ר' יוסי ברבי אלעזר אומר כאדם שמושיט אצבעו לתוך עינו ומחטטה, פרעה שנגע בהן מה עשיתי לו [מרכבות פרעה וחילו ירה בים, סיסרא שנגע בהן מה עשיתי לו] מן שמים וגו' נלחמו עם סיסרא. סנחריב שנגע בהן מה עשיתי לו ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור. נבוכדנצר שנגע בהן מה עשיתי לו עשבא כתורין יאכל. המן שנגע בהן מה עשיתי לו ואותו תלו על העץ. וכן אתה מוצא כל זמן שישראל משועבדין כביכול שכינה משתעבדת עמהן שנאמר ויראו את אלקי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר ואומר בכל צרתם לו צר. אין לי אלא צרת צבור צרת יחיד מנין, תלמוד לומר יקראני ואענהו וגו' ואומר ויקח אדוני יוסף וגו' ואומר מפני עמך אשר פדית לך ממצרים גוים ואלקיו. רבי עקיבא אומר אלמלי לא כתיב אי אפשר לאמרו, אמרו ישראל לפני המקום כביכול עצמך פדית: במדבר - פרק י - רמז תשלא וכן אתה מוצא שבכל מקום שגלו שכינה עמהן, גלו למצרים שכינה עמהן שנאמר הנגלה נגליתי אל בית אביך בהיותם במצרים. גלו לבבל שכינה עמהם שנאמר למענכם שלחתי בבלה, גלו לעילם שכינה עמהם שנאמר ושמתי כסאי בעילם. גלו לאדום שכינה עמהם שנאמר מי זה בא מאדום, וכשהן חוזרין שכינה חוזרת עמהן שנאמר ושב ה' אלהיך את שבותך והשיב לא נאמר אלא ושב, ואומר אתי מלבנון תבואי. אמר רבי כתוב אחד אומר קומה ה' וכתוב אחד אומר שובה ה', כיצד יתקיימו שני כתובים הללו, מגיד הכתוב כשהיו ישראל נוסעין היה עמוד הענן מקופל ועומד ולא היה מהלך עד שמשה אומר לו קומה ה', וכשהם חונין היה עמוד הענן מקופל ועומד ולא היה פורס עד שמשה אומר לו שובה ה', נמצאת מקיים שובה ה' ונמצאת מקיים קומה ה'. ובנחה יאמר מגיד הכתוב כשהיו ישראל נוסעים אלפים וחונים רבבות. כביכול אמר משה לפני המקום איני מניח את השכינה לשרות עד שתעשה לישראל אלפים ורבבות. שמתשובה שאמר אתה יודע מה אמר להם. ה' אלהי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים, א"ל משה רבינו הרי אנו מובטחים לברכות הרבה ואתה נותן קצבה לברכותינו, אמר להן אני בשר ודם יש קצבה לברכתי זו משלי, אבל הוא יברך אתכם כאשר דבר לכם כחול ימים וכצמח האדמה וכדגי הים וככוכבי השמים לרוב. ובנחה יאמר מגיד הכתוב שאין שכינה שורה למעלה אלא באלפים וברבבות שנאמר רכב אלהים רבותים אלפי שנאן, וכשם שאין שכינה שורה למעלה אלא באלפים וברבבות כך אין שכינה שורה למטה אלא באלפים וברבבות. דרש רבי דוסתאי דמן בירי ובנחה יאמר שובה ה' רבבות וגו' ללמדך שאין השכינה שורה על פחות משני אלפים ושני רבבות מישראל, הרי שהיו שני אלפים ושני רבבות חסר אחד והיתה אשה עוברה ביניהם וראויה להשלים ונבח בה כלב והפילה לא נמצא זה שגורם לשכינה שתסתלק מישראל. ההיא איתתא דהוה אזלא למיפא נבח בה כלבא, א"ל מריה לא תסתפי מיניה שקילי ניביה, א"ל שקילו טיבותיך ושדיא אחיזרי כבר נד ולד. ויהי אין ויהי אלא (אם לא) [שהיה] להן דבר מתחלה, מלמד שהיו מקולקלין וחזרו לקלקולן הראשון. ויהי העם אין העם אלא הרשעים שנאמר מה אעשה לעם הזה עד אנה ינאצוני העם הזה העם הרע הזה המאנים לשמוע את דברי. וכשהוא קורא אותן עמי אין עמי אלא כשרים שנאמר שלח עמי ויעבדוני. עמי מה עשיתי וגו' עמי זכר נא מה יעץ: במדבר - פרק יא - רמז תשלב כמתאוננים אין מתאוננים אלא מתרעמים מבקשים עלילה היאך לפרוש מאחרי המקום שכן הוא אומר ביורם בן אחאב כי אך דעו נא וראו כי מתאנה הוא לי. וכן הוא אומר בשמשון כי תואנה הוא מבקש מפלשתים. רבי אליעזר אומר אין כמתאוננים אלא כמתלהמים, וכן הוא אומר [דברי נרגן כמתלהמים] וכה"א ותרגנו באהליכם הם היו כמתלהמים אבל סכין ירדה מן השמים ובקעה את כרסו שנאמר (דברי נרגן כמתלהמים) והם ירדו חדרי בטן. רבי יהודה אומר אין כמתאוננים אלא כמדוים על עצמן שנאמר לא אכלתי באוני ממנו. רבי אומר כמתאוננים רע, אין רע אלא אלילים שנאמר כי תעשו את הרע בעיני ה' להכעיסו במעשה ידיכם. באזני ה' מלמד שהיו ישראל מתכוונים להשמיע את המקום. היה ר"ש אומר משל למה הדבר דומה לאחד שהיה מקלל את המלך והיה המלך עובר, א"ל שתוק שלא ישמע המלך, א"ל מי יאמר לכם שלא היתה כוונתי אלא להשמיעו, כך היו ישראל מתכוונים להשמיע המקום. וישמע ה' ויחר אפו שמע המקום ונתמלא עליהם חמה, ותבער בם אש ה' ירדה אש מן השמים והיתה קופלת ומחתה בהן והולכת עד שלא עמדו לא על בין המתים לחיים ולא על בין החיים למתים, להלן הוא אומר ויעמוד בין המתים ובין החיים, אבל כאן לא עמדו לא על בין המתים לחיים ולא על בין החיים למתים. אבל אי אתה יודע במי נבער האש תחלה, הרי הוא אומר ותאכל בקצה המחנה יש אומרים אלו הגרים שנתונים בקצה המחנה. רבי שמעון בן מנסיא אומר ותאכל בקצה המחנה בקצינים שבהן בגדולים שבהן, וכן הוא אומר וישימו העם אותו עליהם לראש ולקצין. ויהי שחזרו לקלקולן הראשון. וכן הוא אומר ויהי האיש ההוא גדול. ויהי אין ויהי אלא דבר שלא היה להם תחלה, וכן הוא אומר ויהי איש אחד מן הרמתים. ירדה אש מן השמים והיתה קופלת בהם מחתה והולכת ולא היה בין המתים ובין החיים כלום: ויהי העם כמתאוננים. מימיהם לא חטאו חטא גמור ולא לקו מכה גמורה, אלו אמר הכתוב ויהי העם מתאוננים לא היה להם סליחה אלא כמתאוננים. כיוצא בדבר אתה אומר אלו אמר סדום היינו לא היתה להם סליחה אלא כסדום היינו. כיוצא בדבר כטומאת הנדה. כיוצא בדבר היתה כאלמנה, אלו אמר היתה אלמנה לא היתה להם סליחה, אלא לא אמר אלא כאלמנה. אלו אמר אפרים יונה פותה לא היתה להם סליחה, אלא אינו אומר אלא כיונה פותה. אלו אמר בשת גנב לא היתה להם סליחה, אלא אינו אומר אלא כבושת גנב. אלו אמר מסיגי גבול לא היתה להם סליחה אלא אינו אומר אלא כמסיגי גבול. אלו אמר היתה לי נחלתי אריה ביער לא היתה להם סליחה, אלא לא אמר אלא כאריה. אלו אמר היה ה' אויב לא היתה להם סליחה, אלא היה ה' כאויב לא חטאו חטא גמור ולא לקו מכה גמורה: רע באזני ה'. משל לה"ד למי שהלך אצל הזהבי לעשות לאשתו קוזמיון, והיא הולכת אצל המכשף לעשות לו כשפים, אמר לה בתי אני הולך לעשות לך קוזמיון ואת הולכת לעשות לי כשפים, כך אמר הקב"ה אני משבח אתכם באזניכם שנאמר ואתן נזם על אפך ועגילים על אזניך, ואת מכעסת אותי באזנים שנאמר ואתן נזם על אפך ועגילים על אזניך, ואת מכעסת אותי באזנים שנאמר ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב. רע באזני ה' שני פעמים הכעסתם אותי באזניכם מה אתם סבורים הנוטע אוזן הלא ישמע, אף אני אם לא כאשר דברתם באזני וגו' במדבר הזה יפלו פגריכם ואחריב שני בתים שתבנו לי שנאמר באזני ה' צבאות אם לא בתים רבים לשמה יהיו למה והיא מר לה היא הביאה המר לעצמה: ויצעק העם אל משה. וכי מה היה משה מועילן והלא אין ראוי לומר אלא ויצעק העם אל ה' ומה תלמוד לומר ויצעק העם אל משה, היה רבי שמעון אומר משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שכעס על בנו והלך הבן ההוא אצל אוהבו של אביו, אמר לו צא ובקש לי מאבא, כך הלכו ישראל אצל משה, א"ל בקש עלינו מלפני המקום, יכול שעכב משה בידן, תלמוד לומר ויצעק משה אל ה'. יכול שעכב הקב"ה בידו, תלמוד לומר ותשקע האש שקעה האש במקומה. אלו חזרה לה לשמים (ספק) [סופן] היו חוזרים לקלקולן, ואלו חזרה לה לאחת מכל הרוחות היתה קופלת את כל הרוח והולכת, אלא ותשקע האש ששקעה האש במקומה. שמע הקב"ה שהלשינו על כבודו מכבודו שהוא אש אוכלה שלח אש בהן. רבי יהודה אומר אותו האש שקעה בארץ. אמר רבי אייבו נכנס משה בתוך והיה מדרס עליה ומשקיע בה כצפין של צמר שנאמר ותשקע האש, ומן חטוא דסיני בא להם שנאמר ואל משה אמר עלה אל ה' וגו' ושבעים מזקני ישראל וכתיב ויחזו את האלהים וזנו עיניהם מן השכינה לפיכך שמרה להם שלא לערב אבל בשמחת תורה: ויקרא שם המקום ההוא תבערה. אין תבערה אלא כאדם שאומר תבער אש פלונית במקומה, כך אמר להם משה לישראל עשיתם תשובה ותשקע האש ואם לאו עדיין היא במקומה, אמרו לו ישראל וכשאתה קורא שומע הקב"ה אז התחיל שקעה בארץ ולא חזרה עוד למקומה לשמים, אלא נכנסה לה אל אהל מועד, וכל הקרבנות שהיו ישראל מקריבין במדבר אותה האש יוצאה ואוכלת אותם, תרד אש מן השמים אין כתיב כאן, אלא ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח. ואותה האש יצאה ואכלה את בני אהרן שנאמר ותצא אש מלפני ה'. אין אדם יוצא מן העולם עד שיעבור עליו מאותו האש שנאמר ותשקע האש. כי בערה בם אש ה' על מה שאירע נקרא ולא היה כן שמו מקודם. כיוצא בו ויקרא שם המקום מסה ומריבה יכול כך היה שמו, תלמוד לומר על ריב בני ישראל על מה שאירע נקרא שמו. כיוצא בו ויקרא את שם המקום ההוא קברות התאוה, יכול כך היה שמו מקודם, ת"ל כי שם קברו וגו' על שאירע נקרא ולא כן היה שמו מקודם, אבל אי אתה יודע מי היו אלו המרגילין את ישראל לידי עבירה, הרי הוא אומר והאספסף אשר בקרבו אלו הגרים המאוספין מכל מקום, רבי שמעון בן מנסיא אומר אלו הזקנים שבהן שנאמר אספה לי, אם כן היו זקנים עושין קל וחומר לשאר כל אדם. כיוצא בו אתה אומר ויראו בני האלהים את בנות האדם, מה היו בני הדיינין עושין היו אוחזין נשים מן השוק ומענין אותן, אם כך היו בני הדיינין עושין קל וחומר לשאר כל אדם: במדבר - פרק יא - רמז תשלג התאוו תאוה. יכול שהיו מתרעמים על דבר שלא טעמו אותו מימיהם, תלמוד לומר התאוו תאוה, על המן שהיה יורד להן בכל יום היו מתרעמין ולא היו מתרעמין על דבר שלא טעמו אותו מימיהם. וישובו ויבכו גם בני ישראל מלמד שאף הראשונים היו בני ישראל. ויאמרו מי יאכילנו בשר. וכי מפני שלא היה להם בשר היו מתרעמין והלא כבר נאמר וגם ערב רב עלה אתם וצאן וגו', יכול שאכלום במדבר, ת"ל בכניסתן לארץ ומקנה רב היה לבני ראובן וגו', אלא שמבקשין עלילה לפרוש מאחרי המקום: זכרנו את הדגה וגו'. רב ושמואל חד אמר דגים וחד אמר עריות, [מאן דאמר דגים דכתיב נאכל ומ"ד עריות דכתיב חנם, ולמ"ד עריות] מאי אשר נאכל. לישנא מעליא הוא דכתיב אכלה ומחתה פיה וגו', בשלמא למאן דאמר עריות היינו דכתיב חנם, אלא למאן דאמר דגים מאי חנם, כדקאמר מר [כשהיו ישראל שואבין מים] הקב"ה מזמין להם דגים קטנים בכדיהם. בשלמא למאן דאמר דגים ניחא, אלא למאן דאמר עריות הא לא פריצי בהו דכתיב גן נעול אחותי כלה מאי קא משתבח בהו קרא, באשת איש לא פקרי, בשלמא למאן דאמר עריות היינו דכתיב וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו על עסקי משפחותיו, אלא למאן דאמר דגים מאי בוכה למשפחותיו, הא והא הוה בהו. את הקשואים ואת האבטיחים רבי אמי ורבי אסי חד אמר טעם כל המינין כולן טעמו במן וטעם (שתי) [חמשת] מינין הללו לא טעמו בו, וחד אמר טעם כל המינין טעמו בממשן, והללו טעמן ולא ממשן. זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם וכי יש בענין שהיו המצרים נותנין להם דגים חנם והלא כבר נאמר ועתה לכו עבדו ותבן לא ינתן לכם, אם תבן לא היו נותנים להם בחנם דגים היו נותנים להם חנם, ומה אני אומר חנם, [חנם] מן המצות. את הקשואים ר"ש אומר מפני מה היה המן משתנה להם לישראל לכל דבר שהן רוצין חוץ מחמשת המינין הללו, משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שמסר בנו לפדגוג והיה יושב ומפקדו ואומר לו ראה שלא יאכל מאכל רע ושלא ישתה משקה רע, ובכל כך היה הבן מתרעם על אביו לומר לא מפני שהוא אוהבני אלא מפני שאי אפשי לו שאוכל. וחכ"א המן היה משתנה להם לישראל לכל דבר שהן רוצין חוץ מחמשת המינין הללו, משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שמסר בנו לפדגוג והיה יושב ומפקדו ואומר לו ראה שלא יאכל רע ושלא ישתה משקה רע, ובכל כך היה הבן מתרעם על אביו לומר לא מפני שהוא אוהבני אלא מפני שאי אפשי לו שאוכל. וחכ"א המן היה משתנה להם לישראל לכל דבר שרוצים, אלא שלא היו רואין בעיניהם אלא מן, שנאמר אין כל בלתי אל המן עינינו, אין לנו אלא מן בשחר ומן בערב. תנא דבי רבי ישמעאל למה נקרא שמן קשואים שהן קשין לכל גופו של אדם כחרבות, איני והכתיב ויאמר ה' לה שני גוים בבטנך אל תקרי גוים אלא גיים זה אנטונינוס ורבי שלא פסקו משלחנם לא צנון ולא חזרת ולא קשואים לא בימות החמה ולא בימות הגשמים. לא קשיא הא ברברבי הא בזוטרי: במדבר - פרק יא - רמז תשלד ועתה נפשנו יבשה וגו'. אמרו עתיד המן לתפח בתוך כרסנו להרגנו יש לך ילוד אשה שאין מוציא את מה שהוא אוכל. אמרו לו לר"ש ומה אתה מקיים ויתד תהיה לך על אזנך [אמר להם] מה שתגרי נכרים מוכרין להן יוצא מהן, אבל המן לא היה יוצא מהן לעולם שנאמר לחם אבירים אכל איש לחם המובלע באברים. אין כל בלתי אל המן עינינו, את סבור מי שאמר זה אמר זה לא מי שאמר זה לא אמר זה. ישראל אומרים בלתי אל המן עינינו והקב"ה מפייס את באי העולם ואומר להם בואו וראו על מה מתרעמין אלו לפני, והמן כזרע גד הוא ועינו כעין הבדולח, כענין שנאמר וזהב הארץ ההיא טוב שם הבדולח. כיוצא בדבר אתה אומר ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני, והמקום כתב על ידו ולא יסף עוד לדעתה, כיון שידע שכלתו היא לא יסף עוד לדעתה. כיוצא בו אתה אומר ואתה עיף ויגע על ישראל הוא אומר ואתה עיף ויגע ועל עמלק הוא אומר ולא ירא אלהים, כיוצא בו מדוע בושש רכבו לבוא אמרה אמו של סיסרא חכמות שרותיה תעננה, אמרה אשתו הלא ימצאו יחלקו שלל, נתגלו דברים שאמרה אמו של סיסרא לדבורה ברוח הקודש אף היא אמרה לה אל תצפי לסיסרא בנך מעתה כן יאבדו כל אויביך ה'. כיוצא בו אוי לנו מי יצילנו מיד האלהים האדירים האלה, עד כאן אמרו צדיקים, אבל רשעים אמרו אלה הם האלהים המכים את מצרים. אמרו עשר מכות היו לו והביאם על המצריים שוב אין לו מכה מעתה. אמר להם המרקום אתם אומרים אין לי מכה מעתה. אני מביא עליכם מכה שלא נראתה בעולם והיה אחד מהם יושב בטחור ועכבר יוצא מן התהום ושומט את בני מעיו וחוזר לתהום. וכן הוא אומר ותכבד יד ה' על האשדודים וישמם ויך אותם בטחורים, כיוצא בו אתה אומר ויאמרו השרים וכל העם אל הכהנים ואל הנביאים אין לאיש הזה משפט מות כי בשם ה' אלהינו דבר אלינו. מהו אומר ויקומו אנשים מזקני הארץ ויאמרו אל כל קהל העם לאמר מיכה המורשתי היה נבא בימי חזקיהו וגו' ההמת המיתוהו חזקיהו מלך יהודה, עד כאן אמרו צדיקים אבל רשעים אמרו וגם איש היה מתנבא בשם ה' אוריהו בן שמעיהו וגו' וישמע המלך יהויקים וכל גבוריו וכל השרים את דבריו ויבקש המלך המיתו וגו'. וישלח המלך יהויקים אנשים מצרים וגו' ויוציאו את אוריהו וגו', אמרו כשם שאוריהו נהרג כך ירמיהו חייב ליהרג, אך יד אחיקם בן שפן היתה את ירמיהו לבלתי תת אותו ביד העם להמיתו. וכן הוא אומר חי ה' שכבי עד הבקר לפי שהיה יצרו הרע יושב ומצערו כל הלילה ואומר לו אתה פנוי ומבקש אשה והיא פנויה ומבקשת איש, ואתה למד שה אשה נקנית בבעילה, עמוד ובועלה ותהי לך לאשה, נשבע ליצרו הרע ואמר לו חי ה' שלא אגע בה, ואל האשה אמר שכבי עד הבוקר. אף כאן אתה אומר אין כל בלתי אל המן עינינו. את סבור מי שאמר זה אמר זה, לא מי שאמר זה אמר זה. ישראל אומרים בלתי אל המן עינינו, והמקום מפייס את כל באי העולם ואומר להם בואו וראו על מה אלו מתרעמים לפני. והמן כזרע גד הוא כענין שנאמר וזהב הארץ ההיא טוב וגו': במדבר - פרק יא - רמז תשלה שטו העם ולקטו. יכול מפני שמצטערין עליו בשעת לקיטתו היו מתרעמין, תלמוד לומר (שטו העם) [ויצאו ולקטו] לפתח ביתו היה יוצא ומלקט פרנסתו ופרנסת ביתו ואחר כך וחם השמש ונמס. ועתה נפשנו יבשה אמרו עתיד מן [זה שתפח במעיהם כלום] יש לך ילוד אשה שמכניס ואינו מוציא וכו'. שאלו תלמידיו את ר"ש בן יוחאי מפני מה לא ירד מן לישראל פעם אחת בשנה, אמר להם אמשול לכם משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שהיה לו בן אחד פסק לו מזונותיו פעם אחת בשנה ולא היה מקביל פני אביו אלא פעם אחת בשנה, חזר וקבע לו בכל יום חזר והקביל פני אביו בכל יום, אף ישראל מי שהיה לו ארבעה או חמשה בנים היה דואג ואומר שמא למחר לא ירד מן ונמצאו כולן מתים ברעב נמצאו כולן מכוונין לבם לאביהם שבשמים. דבר אחר כדי שיאכלו אותו חם. דבר אחר מפני משאוי הדרך. וכבר היו ר' טרפון וזקנים יושבין ועוסקין בפרשת המן (כתוב ברמז ר"ס). והמן כזרע גד הוא אמר רב אסי עגול כגידא ולבן כמרגלית. תניא נמי הכי גד שדומה לזרע פשתן בגבעולין, אחרים אומרים שדומה לאגדה שמושכת לבו של אדם כמעין. תניא אידך גד שהיה מגיד להן לישראל בין בן תשעה לראשון ובין בן שבעה לאחרון, לבן שמלבין עונותיהם של ישראל. א"ר יוסי כשם שהנביא היה מגיד להן לישראל מה שבחורין ושבסדקין אף המן מגיד להם. הא כיצד שנים באין לפני משה לדין זה אומר עבדי גנבת וזה אומר אתה מכרתו לי א"ל משה דינו לבקר משפט, למחר אם נמצא עומרו בבית רבו ראשון בידוע שזה גנבו, ואם נמצא בבית שני בידוע שזה מכרו לו. וכן איש ואשה שבאו לפני משה לדין, הוא אומר היא סרחה עלי והיא אומרת הוא סרח עלי. א"ל משה דינו לבקר משפט, למחר אם נמצא עומרה בבית בעלה בידוע שהוא סרח עליה, ואם נמצא עומרה בבית אביה בידוע שהיא סרחה עליו. כתיב לחם וכתיב עוגות וכתיב וטחנו ברחים הא כיצד, לחם לצדיקים, ולבינונים עוגות, לרשעים וטחנו ברחים. או דכו במדוכה מלמד שירד להן לישראל עם המן דבר שנדוך במדוכה ומאי ניהו תכשיטי נשים. ובשלו בפרור מלמד שירד להן לישראל ציקי קדרה עם המן. והיה טעמו כטעם לשד השמן אל תקרי לשד אלא שד, מה שד זה מתהפך לכמה גוונים אף המן מתהפך להן לכמה טעמים. איכא דאמרי לשד מה דד זה תינוק מוצא בו כמה טעמים אף המן כל זמן שאוכלין אותו מוצאין בו כמה טעמים. כתיב וברדת הטל על המחנה וגו' וכתיב ויצא העם ולקטו וגו' הא כיצד, לצדיקים יורד להם על פתח ביתם, בינונים יצאו מן העם ולקטו, רשעים שטו ולקטו: שטו העם ולקטו. יכול מפני שהיו מצטערים עליו בשעת לקיטתו היו מתרעמים, ת"ל שטו וגו' וטחנו ברחים והלא לא ירד לרחים מעולם אלא מלמד שמשתנה להם לכל (הנתנין) [הנטחנין] ברחים. או דכו במדוכה והלא לא ירד במדוכה לעולם, אלא מלמד שמשתנה להם לכל הנדוכין במדוכה. יכול לא היה משתנה להם אלא לאלו בלבד מנין אתה אומר כל ארבעים שנה שהיו במדבר לא צרכה אשה למיני בשמים אלא מן המן היו מתקשטות, תלמוד לומר או דכו, ואמר זה ארבעים שנה ה' אלהיך עמך לא חסרת דבר מלמד שלא היו חסרים כלום, ובשלו בפרור והלא לא ירד לקדרה מעולם, אלא מלמד שמשתנה להן לכל המתבשלין בקדרה. ועשו אותו עוגות והלא לא ירד לתנור מעולם אלא מלמד שמשתנה להם לכל המתאפים בתנור. יכול לא היה משתנה אלא לאלו בלבד מנין לשאר הנלקטין מן השדה, ת"ל ולקטו, משל לאדם שאומר רוצה אני לאכול תאנים ונותנין לו, רוצה אני לאכול ענבים ונותנין לו. והיה טעמו כטעם לשד השמן זה הוא לשון נוטריקון, דבר אחד משמש שלש לשונות הליש והשמן והדבש כלייש הזה שערוך בשמן ומקוטף בדבש כך היתה ברייתו של מן וכך היו כשרין אוכלין אותו. דבר אחר והיה טעמו כטעם לשד השמן מה הדד הזה עיקר לתינוק והכל טפל לו, כך היה המן עיקר לישראל והכל טפל להן. דבר אחר מה הדד הזה אפילו תינוק יונק הימנו כל היום כולו אינו ניזוק, כך היה מן אפילו ישראל אוכלין אותו כל היום כולו אינו מזיקן. דבר אחר מה הדד הזה שהוא מין אחד ומשתנה למינין הרבה כך המן משתנה להן לישראל לכל דבר שהיו רוצין, משל אומר לאשה אל תאכלי שום ובצל מפני התינוק. דבר אחר מה הדד הזה התינוק מצטער בשעה שפורש ממנו כך היו ישראל מצטערין בשעה שפרשו מן המן שנאמר וישבות המן ממחרת וגו', משל אומר לאדם מפני מה אתה אוכל פת שעורין, אמר להן מפני שאין לי פת חטין, מפני מה אתה אוכל חרובין, אמר להם מפני שאין לי לאכול דבלה, כך אלו היתה בידם כלום מאותה קמיצה שקמצו ביום שמת בו משה שאכלו ממנו ארבעים (שנה) [יום] לא רצו לאכול מתבואת ארץ כנען: וברדת הטל על המחנה לילה מלמד שהיה יורד על האסקופין ועל המזוזות. או לפי שהיה יורד על האסקופין ועל המזוזות יכול היו אוכלין אותו מלוכלך ומטונף, תלמוד לומר והנה על פני מדבר דק מחספס כגליד היה יורד תחלה ונעשה לארץ כמין אסקוטלא והמן היה יורד עליו והיו ישראל מלקטין ואוכלין, הרי מלמטה אבל מלמעלה יכול יהו השקצים וזבובים שוכבים עליו, תלמוד לומר ותעל שכבת הטל מלמד שהיה מונח כאלו מונח בתוך דלוסקמא והם קוראין קריאת שמע ומתפללין ואדם יוצא לפתח ביתו ומלקט פרנסתו ופרנסת ביתו ואחר כך וחם השמש ונמס. ר' שמעון אומר מפני מה לא ירד מן לישראל בפעם אחת וכו'. כיוצא בו א"ר דוסתאי בר רבי ינאי מפני מה לא ברא הקב"ה חמין בירושלים כחמי טבריא שלא יאמר אדם לחברו נלך ונעלה לירושלים, הא אם אנו עולים אלא בשביל רחיצה אחת דיינו ונמצאת עליתן שלא לשמה: וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו. היה ר' נהוראי אומר מלמד שהיו מצטערים בשעה שאמר להם משה לפרוש מן העריות, בוכה למשפחותיו לפי שגבה לבם בחטא נזדווגו משפחות משפחות והיו אומרים את הדבר ברבים, איש לפתח אהלו מלמד שהיו ממתינים למשה עד שיצא מפתח בית המדרש והיו יושבים ומתרעמים. רבן שמעון בן גמליאל אומר כל מצוה שקבלו ישראל עליהם בשמחה כגון מילה דכתיב שש אנכי על אמרתך וגו' עדיין עושין בשמחה, וכל מצוה שקבלו עליהן בקטטה כגון עריות דכתיב וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו על עסקי משפחותיו עדיין עושין אותה בקטטה דליכא כתובה דלא רמו בה תיגרא. בשני מקומות בכו בכיה של תיפלות שנאמר וישמע משה את העם בוכה והדין ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא על מנת לבכות שתי בכיות של ממש. אחת ברמה שנאמר קול ברמה נשמע וגו', ואחת בבבל שנאמר על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו, רבנן אמרי בזכות אותה בכיה עתיד הקב"ה להחזירן שנאמר כה אמר ה' מנעי קולך מבכי וגו': ויאמר משה אל ה' למה הרעות לעבדך. כאן המקום ממאיך ומשה מגביה אבל במעשה העגל המקום מגביה ומשה ממאיך. האנכי הריתי את כל העם הזה וגו' היכן דבר לו כן, בשעה שאמר לו לך נחה את העם וגו' עדיין הדבר תלוי בך, וכן הוא אומר וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצום אל בני ישראל, אמר להן הוו יודעין שבני סרבנים הם וטרחנים הם אלא על מנת כן תהיו מקבלין עליכם שיהו מקללין אתכם וסוקלין אתכם באבנים: מאין לי בשר. וכי אחד הוא או שנים לסובלן, לא אוכל אנכי לבדי וגו' ואם ככה את עושה לי וגו' לפי שהראהו המקום למשה סדר פורעניות העתידין לבא עליהן, היה רבי שמעון אומר משל למה הדבר דומה לאחד שיצא הוא ובניו להריגה אומר לספקלטור הרגני עד שלא תהרוג את בני. לא כמו שנאמר בצדקיה וישחט מלך בבל את בני צדקיהו לעיניו וגו' ואת עיני צדקיהו עור, כך אמר משה לפני המקום רבוני ואם ככה את עושה לי הרגני הא יפה לי שתהרגני לי תחלה ואל אראה בפורענות שעתידה לבוא עליהן: ואם ככה את עושה לי הרגני נא הרוג. אמר משה לפני הקב"ה רבונו של עולם אם לא אתן להם הם הורגין אותי ואם אדבר כנגדן אתה הורגני מכאן ומכאן הרוג אני בבקשה ממך הרוג את ההרוג שנאמר הרגני נא הרוג, מיד חרה אף הקב"ה. אמר הקב"ה למשה תן בשר לבני, אמר לפניו רבש"ע מאין לי בשר, אמר ליה צפרדעים לא היו לך במצרים כנים לא היו לך במצרים כל כך היית עשיר, אמר לפניו רבש"ע משלך היה לי, אמר לו במצרים היה לי וכאן לא היה לי היד ה' תקצר: במדבר - פרק יא - רמז תשלו ואל אראה ברעתי ברעתם היה לו לומר אלא שכינה הכתוב, וכן הוא אומר כי הנוגע בכם נוגע בבבת עינו, רבי יהודה אומר בבבת עין לא נאמר אלא בבבת עינו כביכול כלפי מעלה הכתוב מדבר אלא שכינה הכתוב. כיוצא בדבר אתה אומר למה שמתני למפגע לך ואהיה עלי למשא אלא שכינה הכתוב. כיוצא בו אתה אומר והנם שולחים את הזמורה אל אפם אלא שכינה הכתוב. כיוצא בו אתה אומר הלא אתה מקדם ה' אלהי קדושי לא נמות אלא שכינה הכתוב. כיוצא בו וימירו את כבודם אלא שכינה הכתוב. כיוצא בו אשר בצאתו מרחם אמו אלא שכינה הכתוב. אף כאן היה לו לומר ואל אראה ברעתם אלא שכינה הכתוב. אספה לי שבעים איש אמר משה היאך אני עושה להביא אותן מכל השבטים אם אביא חמשה חמשה מכל שבט ושבט אינן עולין למנין שבעים [ואם אביא ששה מכל שבט ושבט עולין למנין שנים ושבעים], ואם אביא ששה מכל שבט ושבט ומשני שבטים חמשה חמשה אני מטיל קנאה בין השבטים מה עשה משה נטל שבעים פתקין וכתב בהן זקן ונטל עוד (שבעים) [שנים] פתקין חלקים טרפן ונתן בקלפי ואמר להם בואו וטלו פתקיכם כל מי שהיה נוטל פתק שכתוב בו זקן היה יודע שנתמנה זקן. אמר ר' נחמיה עדיין מחלוקת בדבר שיכול לומר היכן פתק שכתוב בו זקן שאלו היה שם היה עולה בידי, והיאך עשה להם אמר רבי נחמיה נטל שבעים ושנים פתקים [וכתב בהן זקן] ושבעים ושנים חלקים וטרפן ונתנן בקלפי ואמר להם בואו וטלו פתקיכם אם עלה בידו פתק שכתוב בו זקן בידוע שנתמנה זקן ואם עלה בידו חלק היה יודע שלא נתמנה. כך נתמנו הזקנים. והיכן היו הראשונים שהיו להם במצרים שנאמר לך ואספת את זקני ישראל וכשעלה משה לקבל את התורה היו עמו שנאמר ויעל משה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל וכתיב ואל הזקנים אמר וגו', אלא כיון שנשתהה משה לירד שנאמר וירא העם כי בושש משה נתכנסו כל ישראל אצל הזקנים, אמרו להם משה התנה עמנו שירד לארבעים יום והרי מ' יום ולא ירד (ושתי) [ושש] שעות יותר ואין אנו יודעין מה היה לו אלא קום עשה לנו אלהים. אמרו להם למה אתם מכעיסים למי שעשה לכם כל הנסים והנפלאות עמדו עליהם והרגום, ולפי שעמד עליהם חור בדברים קשים עמדו עליו והרגוהו שכן אמר ירמיה גם בכנפיך נמצאו דם נפשות אביונים נקיים לא במחתרת מצאתים כי על כל אלה, בשביל אלה אלהיך ישראל. לאחר זמן כשסלח להם הקב"ה אמר למשה אספה לי שבעים איש תחת אותן שנהרגו על קדושת שמי. דבר אחר כמתאוננים נשרפו כשרפת נדב ואביהוא שאף הם הקלו ראשם בעלותם להר סיני שנאמר ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו כעבד שהיה משמש את רבו ופרוסתו בידו ונושך ממנה כך הקלו ראשם באוכלים ושותים והיו ראויין לישרף באותו היום, ומפני שהיה מתן תורה חביב לפני הקב"ה לא רצה לפגוע בהם ולעשות בהם פרצה בו ביום הדא הוא דכתיב ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו מכלל שהיו ראויין להשלחת יד אבל לאחר זמן נשרפו. נדב ואביהוא בכניסתן לאהל מועד נשרפו. והזקנים נשרפו כשנתאוו תאוה שנאמר והאספסף אשר בקרבו, אין אספסוף אלא סנהדרין שנאמר אספה לי וגו', וכתיב ותאכל בקצה המחנה בקצינים שבמחנה, וכתיב ותבער אש בעדתם ואין עדה אלא סנהדרין שנאמר והיה אם מעיני העדה, וכתיב ואם כל עדת ישראל ישגו. אמר משה לשעבר היה עמי מי שישא במשאן של ישראל עכשיו אני לבדי [איני יכול] שנאמר לא אוכל אנכי לבדי וגו' אמר לו הקב"ה אספה לי וגו': וירדתי ודברתי. להודיע שיום מנוי הזקנים היה חביב לפני הקב"ה כיום מתן תורה שנאמר כי ביום השלישי ירד ה' וגו' והכא כתיב וירדתי. משל לה"ד למלך שהיה לו פרדס ושכר לתוכו שומר ונתן לו שכר שמירה שישמור את הפרדס לאחר זמן אמר ליה השומר איני יכול לשמור כולו לבדי אלא תן לי אחרים שישמרו עמי, אמר לו המלך לך נתתי את כל הפרדס לשמרו וכל שכירות שמירתו לך נתתי ועכשיו תאמר לי הבא אחרים שישמרו עמי, הרי אני מביא אחרים שישמרו עמך אלא הוי יודע שאיני נותן להם שכר שמירה משלי אלא מתוך שכרך שנתתי לך. כך אמר הקב"ה למשה אני נתתי בך בינה ודעת לפרנס את בני תתיחד אתה באותה גדולה עכשיו משלך הם נוטלים שנאמר ואצלתי מן הרוח אשר עליך, ואעפ"כ משה לא חסר כלום. תדע לסוף מ' שנה אמר [הקב"ה] למשה קח לך את יהושע בן נון וגו' וכתיב ויהושע בן נון מלא רוח חכמה למה כי סמך משה אמר הקב"ה בעוה"ז יחידים נתנבאו אבל לעוה"ב כל ישראל יהיו נביאים שנאמר והיה אחרי כן אשפוך את רוחי על כל בשר: אספה לי שבעים איש כנגד שבעים ימים טובים שנתן להם הקב"ה. ואלו הן שבעה [ימי פסח ושמונה] ימי החג וראש השנה ויום הכפורים ועצרת (מה) ונ"ב שבתות הרי שבעים, דבר אחר כנגד ע' נפש שירדו למצרים. דבר אחר משל למלך שהיה לו בן ועשה לו פדגוג והיה מוליכו לאיסכולי והוא היה מביאו אוכל על ידיו ושותה על ידיו, משגדל הנער התחיל הפדגוג צוח לאביו אמר לו איני יכול לעמוד בטרחת בנך בעצמי עשה אחר, אמר ליה המלך הייתי מבקש לומר לך כן אלא שהיה כעור בעיני מפני שאתה גדלתו ועכשיו שנתת לי רשות לך עשה. כן הבן אלו ישראל שנאמר בנים אתם לה' אלהיכם, הפדגוג זה משה שנאמר כאשר ישא האומן את היונק, והיה משה זקוק להאכילן שנאמר הנני ממטיר לכם, וזקוק להשקותן שנאמר עלי באר, ומזהירן על המצות ועל התורה, ובאחרונה אמר לא אוכל אנכי לבדי וגו'. אספה לי שבעים איש אמר משה כיצד אעשה אם אבחר חמשה מכל שבט ושבט נמצא חסר עשרה. ששה מכל שבט נמצאו יתרים שנים. מה עשה הביא ששה מכל שבט ושבט ומשבט לוי ארבעה, אמר יודע אני בשבט לוי שהוא עניו ומקבל ממני. משבט ראובן העמיד חנוך כרמי פלוא אליאב נמואל זכור. משבט שמעון ימין יכין וצחר ואהד ושאול ונמרי. משבט לוי עמרי חנניה נתנאל ידעא בן סתרי ומשה על גביהן. משבט יהודה סרח ודן יונדב ובצלאל שפטיה ונחשון. משבט יששכר צוהר עזא ויגאל פלטי ועתניאל וחגית. משבט זבולון סרד ואלון סורי אהליאב אליהו נמשי. משבט בנימין סניאב כסלון אלידד אחיטוב אחיאל מתניה. משבט אפרים יאיר יועזר מלכיאל אדונירם אחירם וסטור. משבט דן גדליה ויגאל אחינועם ואחיעזר דניאל ושריה. משבט נפתלי אליוחנן אליקים אלישמע סומכוס זבדי ויוחנן. משבט גד חגי זרחי קיני מתתיהו וזכריהו. משבט אשר אשור ושלומי שמואל שלום שכניהו אחיהו הרי שבעים ואחד זקנים. וכתבנו זאת מפי רב שמואל אחי של פנחס ומרים זכור לטוב ולמד אותם בתרבץ מוצא ורבנא חנינאי כהנא ראש ישיבה וגאון. פנים אחרים, מראובן חנוך ופלוא חצרון וכרמי זכור ונמואל. משמעון ימין ואהד יכין וצוחר ושאול ונמרי. מלוי עמרי וזתואל וחנניה וסתרי ומשה על גביהן. מיהודה ארח וערוך ויונדב ובצלאל שפטיה ונחשון. מיששכר צעיר ויעקן ויגאל ופלטיאל ועתניאל וחוני. מזבולן סרד ואלון וסורי ויחלאל אליהו ונמשי. מבנימין סנאב וכסלון אלדד ומידד אחיטוב ומתניה. מדן בוקי ויגלי אחינועם ואחיעזר צרי וחננאל. מנפתלי אלישמע סומכוס וזבדי ויוחנן אלחנן אליקים. מגד חגי וזרחי וקינן ומתתיהו וזכריהו ושוני. מאשר פשחור ושלמי חננאל ושלום אחזיהו ושכניהו. מיוסף יאיר ויועזר ופלטיאל ואדוניה ורם ומכיר. סנהדרי גדולה היתה של שבעים ואחד וקטנה של עשרים [ושלשה]. מנין לגדולה שהיא של שבעים ואחד שנאמר אספה לי שבעים איש מזקני ישראל ומשה על גביהם הרי שבעים ואחד, רבי יהודה אומר שבעים. מאי טעמא דרבנן דאמרי ומשה על גביהן, דאמר קרא והתיצבו שם עמך עמך ואת בהדייהו. ורבי יהודה, עמך משום שכינה. ורבנן, אמר קרא ונשאו אתך במשא העם ואת בהדייהו. ורבי יהודה, אתך בדומין לך. ורבנן נפקא להו מוהקל מעליך ונשאו אתך וילפא סנהדרי (קטנה) [גדולה] מסנהדרי (גדולה) [קטנה]. גר וממזר ראוין לדון דיני ממונות ואין ראוין לדון דיני נפשות דאמר קרא והיצבו שם עמך בדומין לך ליהוו: ויאמר ה' אל משה אספה לי וגו' למה נאמר, לפי שהוא אומר לא אוכל אנכי לבדי א"ל המקום מה שבקשת נתתי לך. אספה לי שתהא סנהדרין לשמי, בכל מקום שנאמר לי הרי זה קיים לעולם ולעולמי עולמים (כתוב ברמז שס"ד). שבעים שתהא סנהדרין של שבעים. שבעים איש שיהיו בעלי חכמה בעלי גבורה בעלי כשפים. מזקני ישראל לא במקום אחד ולא בשתים המקום חולק כבוד לזקנים וכו'. אשר ידעת כי הם זקני העם אתה צריך לידע אם ברורים הם לפני העם. זקני העם מלמד שאין אדם יושב בישיבה למטה אלא אם כן יושב בישיבה למעלה עד שהבריות מרננים אחריו ואומרים איש פלוני כשר וחסיד ונאה להיות חכם. ושוטריו כמו שנאמר ויראו שוטרי בני ישראל אותם ברע אמר המקום הואיל וראו ועמדו בצער ההוא של מצרים יבואו ויראו כאן בריוח (כתוב ברמז קסג). ולקחת אותם אל אהל מועד אמר לו קחם בדברים, בתחלה אמור להם דברי שבח אשריכם שנתמניתם, וחזור ואמור להם דברי פגם הוו יודעין שסרבנים וטרחנים הם על מנת כן תהיו מקבלים עליכם שיהו מקללין אתכם וסוקלין אתכם באבנים מה שהתניתי עמך התנה עמהן. והתיצבו שם עמך הכניסם עמך אל אהל מועד ויהיו כל ישראל נוהגין בהם אימה ויראה וכבוד כמו שנוהגין בך ויהו אומרים חביבין אלו שנכנסו עם משה לשמוע דבור מפי הקדוש ב"ה: וירדתי זו אחת מעשר ירידות שכתובות בתורה. ודברתי עמך ולא עמהם. ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם למה משה דומה באותה שעה (לכד) [לנר] שמונח על גבי מנורה ודלקו ממנו נרות הרבה ולא היה אורו חסר כלום, כך לא היתה חכמתו של משה חסרה כלום. ונשאו אתך במשא העם למה נאמר, לפי שהוא אומר איכה אשא לבדי, אמר לו המקום ונשאו אתך. ואל העם תאמר התקדשו אין התקדשו אלא התקינו עצמכם לפורענות כשם שהוא אומר הקדישם ליום הרגה. ואומר קדשו צום קראו עצרה. ואומר וקדשתי עליך משחיתים איש וכליו, ברשעים הוא אומר עד חדש ימים שמתמצצין על מטותיהם ואחר כך היתה נשמתן יוצאה. בכשרין מהו אומר הבשר עודנו בין שניהם טרם יכרת כיון שהיה נותנו לתוך פיו לא היה מתחיל לפוסקו עד שנשמתו יוצאת. והיה לכם לזרא שתהיו מרחיקין אותו יותר ממה שהייתם מקרבין אותו. יען כי מאסתם את ה' אשר בקרבכם, אמר להם הקב"ה לישראל מי גרם לכם שתכנסו לדברים הללו, שכינתי שביניכם, שאלו סלקתי שכינתי מביניכם לא נכנסתם לתוך דברים הללו. משל למה הדבר דומה למלך שהיו בניו ועבדיו גונבין ומביאין לפניו והוא מקבל והיו הכל אומרים תדעו שהוא שפוי במעשיהם שהוא מקבל מידן. מנין שאין מונין שעות לחדשים, שנאמר עד חדש ימים, ימים אתה מחשב לחדשים ואי אתה מחשב שעות לחדשים: ויאמר משה שש מאות אלף רגלי. רבי שמעון בן יוחאי אומר רבי עקיבא היה דורש בו דבר אחד ואני דורש בו דבר אחר ודברי נראין מדבריו. הרי הוא אומר הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם אפילו אתה מכניס להם כל צאן ובקר ספקין הם להם. ואני אומר וכי מפני שאין להם בשר הן מתרעמים והלא כבר נאמר ביציאת מצרים וגם ערב רב עלה אתם וצאן וגו' יכול שאכלום במדבר והלא כבר נאמר ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד [אלא שמבקשים עלילה היאך לפרוש מאחרי המקום]. אם את כל דגי הים וכי מפני שאין להם דגים לאכול הם מתרעמים והלא באר היתה עמהם והיתה מעלה להם דגים שמנים יותר מכדי צרכם, אלא שמבקשין עלילה היאך לפרוש מאחרי המקום. דבר אחר לפי שהראה המקום למשה סדר פורענות העתידה לבא עליהן אמר משה לפני המקום רבש"ע [כלום] הגון להם שתתן להם ותהרגם, אומרים לחמור טול כור שעורים ונחתוך ראשך, אומר לאדם טול ככר זהב ורד לשאול. אמר לו ואם לאו מה אתה אומר, אמר לו הריני הולך ומפייסן, אמר לו עד שאתה אומר כן אני אומר לך שאין שומעין לך. כיון שהלך משה אצלם ואמר להם היד ה' תקצר הן הכה צור ויזובו מים אמרו פשרה היא זו אין בו כח לתת לנו שאלותינו: במדבר - פרק יא - רמז תשלז תני בר קפרא זאת תורת הבהמה והעוף וכל נפש החיה הרומשת במים. הטיל הכתוב לעוף בין בהמה לדגים, לחייבו בשני סימנין אי אפשר שכבר הוקש לדגים, לפוטרו בלא כלום אי אפשר שכבר הוקש לבהמה, הא כיצד הכשרו בסימן אחד. דגים דלאו בני שחיטה נינהו מנלן, אילימא משום דכתיב הצאן ובקר ישחט להם אם את כל דגי הים יאסף להם באסיפה בעלמא [סגי להו], אלא מעתה שליו נמי דכתיב ויאספו את השלו הכי נמי דלאו בני שחיטה נינהו, והאמרת לפוטרו בולא כלום אי אפכשר שכבר הוקש לבהמה, התם לא כתיב אסיפה במקום שחיטה דאחריני, הכא כתיב אסיפה במקום שחיטה דאחריני. דרש עובר גלילאה בהמה שנבראת מן היבשה [הכשרה] בשני סימנין, דגים שנבראו מן המים הכשרן בולא כלום, עוף שנברא מן הרקק הכשרו בסימן אחד. אמר רב שמואל קפוטקאה תדע שהרי עופות יש להם קשקשת ברגליהם כדגים (כתוב ברמז י"ב): ויעמד אותם סביבות האהל. באהל הדברות שהוא חוץ מן המחנה. שני אהלים עשו אהל לעבודה ואהל לדברות, וכמדת הפנימי כך היה החיצון, והלוים היו משמשין זה וזה בעגלות שנאמר ושמרו את משמרתי את משמרת אהל מועד לכל עבודת האהל שני אהלים עשו וכן ארכו שלשים אמה על רוחב עשר כפנימי, שכן אתה מוצא ויאסוף שבעים איש מזקני העם ויעמד אותם סביבות האהל העמידן ל' בצפון ושלשים בדרום ועשרה במזרח ומשה כנגדן במערב ואחד היה עומד בתוך אמה: וישארו שני אנשים במחנה. יש אומרים בקלפי שנעשה נשתיירו [שבשעה] שא"ל הקב"ה למשה אספה לי שבעים איש וגו' אמר משה כיצד אעשה אברור מכל שבט ושבט ששה נמצאו שנים יתרים, אברור חמשה חמשה נמצאו י' חסרים, אברור ה' משבט זה וששה משבט זה הריני מטיל קנאה בין השבטים, מה עשה ברר ששה ששה והביא ע"ב פתקין על ע' כתב זקן ושנים הניח חלק בללן ונתנן בקלפי, אמר להם בואו וטלו פתקיכם, כל מי שעלה בידו זקן אמר ליה כבר קדשך המקום ומי שעלה בידו חלק אמר ליה המקום לא חפץ בך אני מה אעשה לך. רבי שמעון אומר במחנה נשתיירו, כשא"ל הקב"ה למשה אספה לי שבעים איש אמרו אלדד ומידד אין אנו ראויין לאותה גדולה, א"ל הקב"ה הואיל ומעטתם עצמכם הריני מוסיף גדולה על גדולתכם [ומה גדולה הוסיף להם] שכל הנביאים כולן נתנבאו ופסקו שנאמר ויתנבאו ולא יספו והן נתנבאו ולא פסקו שנאמר מתנבאים עדיין מתנבאים והולכין, ומה נבואה נתנבאו אמרו משה מת ויהושע מכניס את ישראל לארץ. אבא חנן אומר משום רבי אליעזר על עסקי שליו היו מתנבאין עלי שליו עלי שליו. רב נחמן אמר על עסקי גוג ומגוג היו מתנבאין שנאמר כה אמר ה' אלהים האתה הוא אשר דברתי בימים קדמונים וגו' בימים ההם שנים, אל תקרי שנים אלא שנים ואלו הן שני נביאים שנתנבאו בפרק אחד [נבואה אחת] ואיזה הם הוי אומר אלדד ומידד. בשלמא למאן דאמר משה מת היינו דכתיב אדוני משה כלאם, אלא למאן דאמר הנך תרתי מאי אדוני משה כלאם, דלאו אורח ארעא דהוה ליה כתלמיד המורה הלכה בפני רבו. בשלמא למאן דאמר הנך תרתי היינו דכתיב ומי יתן כל עם ה' נביאים, אלא למאן דאמר משה מת מינח הוה ניחא ליה, לא סיימוה קמיה. כלאם במה, א"ל הטל עליהם צרכי צבור והן כלין מאליהן: אלדד ומידד מי היו, אלדד זה אלידד בן כסלון, מידד זה קמואל בן שפטן, ולפי שמעטו את עצמן ואמרו אין אנו כדאים להיות במנין הזקנים נמצאו יתרים על הזקנים בחמשה דברים. הזקנים לא נתנבאו אלא למחר שנאמר ואל העם תאמר, והם נתנבאו מה שעתיד להיות בסוף מ' שנה, הזקנים לא נתפרשו שמותן ואלו נתפרשו שמותן, הזקנים פסקה נבואתן שהיתה משל משה שכן הכתוב אומר ואצלתי מן הרוח אשר עליך, אבל אלו היתה נבואתן משל הקב"ה שנאמר ותנח עליהם הרוח, הזקנים לא נכנסו לארץ ואלו נכנסו לארץ. והמה בכתובים אין פוחתין ביריעה פחות מג' דפין ולא מוסיפין על שמונה, אבל בשיטין נתנו מהם טעם במסעות מ"ב וברבבות ישראל ס' ובזקנים ע"ב ובתוכחות שבמשנה תורה צ"ח הכל לפי הכתב. במסעות כתיב ויכתוב משה את מוצאיהם. ברבבות ישראל כתב לך וסמיך ליה ואת ישראל, מאי ישראל, ס' רבוא. בזקנים אספה לי שבעים איש וישארו שני אנשים והמה בכתובים. בתוכחות צ"ח אם לא תשמור לעשות וגו' הכתובים וגו': וירץ הנער יש אומרים זה יהושע כענין שנאמר ומשרתו יהושע בן נון נער. (ד"א) וירץ הנער זה גרשם בן משה. רבי שמעון אומר הרי הוא אומר ויען יהושע בן נון הא לא היה ראשון יהושע. אדוני משה כלאם אמר לו רבוני כלאם מן העולם לבני אדם שבשרוני בשורה רעה זו (כתוב ברמז רס"ד). (ד"א) אסרם בזיקים ובקולרות כמו שנאמר ונתתם אותו אל בית הכלא. ויאמר לו משה המקנא אתה לי אמר לו יהושע בך אני מקנא ולואי אתה כיוצא בי ולואי כל ישראל כיוצא בך מי יתן כל עם ה' נביאים. ויאסף משה מלמד שלא הביא המקום עליהם פורענות עד שנכנסו כל הצדיקים במחנה. א"ר לוי כל דמותיב מלה קמי רביה אזיל לשאול בלא ולד שנאמר ויען יהושע בן נון משרת משה וכתיב נון בנו יהושע בנו. ופליגא דרבי אבא בר כהנא דאמר לא נענש יהושע אלא על שבטל ישראל לילה אחד מפריה ורביה אמר ויהי בהיות יהושע ביריחו וגו' (כדכתוב ביהושע). מנין שחייב אדם בכבוד רבו ככבוד שמים שנאמר ויען יהושע בן נון וגו' אדוני משה כלאם, כשם שהמקום כלאם אף אתה רבוני כלאם. ומי יתן כל עם ה' נביאים, ב' פעמים כתוב בספר תהלים מי יתן מציון אחד בספר א' ואחד בספר ב', ולמה, א"ר לוי הרב אמר כתוב אחד והתלמיד אמר כתוב אחד. הרב אמר מי יתן והיה לבבם זה להם והתלמיד אמר ומי יתן כל עם ה' נביאים, ולא דברי הרב ולא דברי התלמיד מתקיימין בעוה"ז, אבל לעוה"ב מתקיימין שניהם, דברי הרב מנין שנאמר ונתתי לכם לב חדש. דברי התלמיד מנין שנאמר אשפוך את רוחי על כל בשר: ורוח נסע מאת ה' ויגז שלוים. כל מה שעשה אברהם אבינו למלאכים פרע הקב"ה לבניו, באברהם כתיב ואל הבקר רץ אברהם וכתיב ויגז שלוים וכו' (כדכתוב בפ' וירא). ויגז שלוים מלמד שהיתה פורחת כגיזים האלו של צמר. ויגז שלוים מן הים יש אומרים הרגה בירידתה יותר ממה שהרגה באכילתה. ויטש על המחנה כדרך יום כה כלפי צפון, וכדרך יום כה כלפי דרום. רבי שמעון אומר כדרך יום כה מלמעלן וכדרך יום כה מלמטן. וכאמתים על פני הארץ מלמד שהיתה פורחת ועולה על רום מן הארץ שתי אמות כדי שלא יהו מצטערין עליהן בשעת לקיטתן. כתיב שליו וקרי סליו, צדיקים אוכלין אותו בשלוה ורשעים אוכלין אותו ודומה להן כסילוין. ד' מיני שליו הן וכו' (כתוב ברמז ר"ס): וישטחו להם שטוח. אל תקרי וישטחו אלא וישחטו מלמד שנתחייבו שונאיהם של ישראל כליה, אל תקרי שטוח אלא שחוט מלמד שירד לישראל דבר שטעון שחיטה. א"ר וכי מכאן אתה למד והלא כבר נאמר וימטר עליהם כעפר שאר וכחול ימים עוף כנף ותניא וזבחת כאשר צויתיך מלמד שנצטווה משה על הושט ועל הקנה ועל רוב אחד בעוף ועל רוב שנים בבהמה, אלא מה תלמוד לומר שטוח מלמד שירד משמים לישראל משטיחין משטיחין: הבשר עודנו בין שניהם וכתיב עד חדש ימים הא כיצד בינונים נידונין לאלתר ורשעים מצטערים והולכים עד חדש ימים: ויקם העם וגו' הממעיט. אל תהי קורא הממעיט אלא הממועט העצלים הסומין וקטעין והחגרין שבהן כנסו מאה כור. יכול כשם שכנסו הימנו הרבה כך אכלו ממנו הרבה, ת"ל הבשר עודנו בין שניהם וגו' כיון שהיה נותנו לתוך פיו לא היה מתחיל לפוסקו עד שנשמתו יוצאה כענין שנאמר לא זרו מתאות וגו' ואף אלהים עלה בהם וגו'. ואף ה' חרה בעם מלמד שלא הביא עליהם המקום מכה קשה כיוצא בה מיום שיצאו ישראל ממצרים: ויקרא את שם המקום ההוא קברות התאוה יכול כך היה שמו מקודם תלמוד לומר כי שם קברו את העם המתאוים, על מה שאירע נקרא ולא היה שמו מקודם. מקברות התאוה וגו' הרי זו היתה בשעה שנצטרעה מרים: במדבר - פרק יב - המשך רמז תשלז ותדבר מרים ואהרן, זהו שאמר הכתוב ברוב דברים לא יחדל פשע וחושך שפתיו משכיל, מי שחושך שפתיו מלדבר בחברו משכיל. אמר רבן שמעון בן גמליאל כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה, אמרו רבותינו שני דיקולוגין היו עומדין לפני אדריינוס היה אחד מהן מלמד על הדבור שהוא יפה ואחד מלמד על השתיקה שהוא יפה, א"ל האחד מרי אין טוב מן הדבור אלולי הדבור היאך הכלות מתקלסות והיאך היה משא ומתן בעולם והיאך היו הספינות פורשות בים. מיד א"ל לאותו שהיה מלמד על השתיקה שהיה יפה [היאך אתה למד על השתיקה] מיד בא לדבר, עמד אותו שהיה מלמד על הדבור וסטרו על פיו, א"ל המלך למה סטרת אותו, א"ל מרי אני למדתי מן הדבור על הדבור וזה באללמד משלי על שלו, אמר שלמה לא אמר הקב"ה שתאלם פיך ותהא יושב ושותק כחרש אלא וחושך שפתיו מלהסיח בחברו תן דעתך שלא תענש. אין לך גדול מאהרן ומרים הבאר עולה ומשקה את ישראל בזכות מרים וענני כבוד מקיפין את ישראל בזכות אהרן, וכיון שנתנו רשות בפיהם והסיחו במשה לא שתקתי להם. אמר רבי אבא בר כהנא מה כתיב למעלה מן הענין אספה לי שבעים איש כיון שנתמנו זקנים הדליקו להן כל ישראל נרות ושמחו להם. מרים רואה את הנרות דולקות אמרה לצפורה מה עסק של נרות הללו דולקין אמרה הענין. אמרה מרים אשריהן נשים של אלו מה הן רואות היאך עלו בעליהן לשררה. אמרה לה צפורה אוי להן שמעכשיו אינם נזקקין להן לתשמיש אלא הן נעקרות מעכשיו, א"ל מנין את יודעת אמרה לה מאחיך שמשעה שנתקדש לדבור אינו מכיר למטתו. כיון ששמעה מרים כך, הלכה לה אצל אהרן ואמרה לו את הדבר התחילו יושבין ונושאים ונותנים בדבר. הרק אך במשה דבר. א"ר יהודה בר שלום בדבר שהסיחו בו נתוכח הקב"ה עמהם שנאמר ויאמר ה' פתאום, אמר רבי שמעון בן יוחאי מחוסרי טבילה היו שהיו בעלי קריין, ואין פתאום אלא טומאה שנאמר וכי ימות מת עליו בפתע פתאום: ותדבר מרים ואהרן במשה. אין דבור בכל מקום אלא לשון קשה וכן הוא אומר דבר האיש אדוני הארץ אתנו קשות וידבר העם באלהים ובמשה ואין אמירה בכל מקום אלא לשון תחנה. וכן הוא אומר ויאמר אל נא אחי תרעו ויאמר שמעו נא דברי. ותדבר מרים ואהרן במשה מלמד ששניהם דברו בו אלא שמרים פתחה בדבר שלא היתה מרים רגילה לדבר בפני אהרן אלא מפני צורך השעה. כיוצא בו אתה אומר ובאת אתה וקראת במגלה, ולא שהיה ברוך רגיל לדבר בפני ירמיה אלא מפני צורך השעה. על אודות האשה מנין היתה מרים יודעת שפרש משה מפריה ורביה אלא שראתה את צפורה שאינה מתקשטת בתכשיטי נשים, א"ל מה לך שאין את מתקשטת, א"ל אין אחיך מקפיד בדבר לכך ידעה מרים ואמרה לאחיה ושניהם דברו בו. רבי נתן אמר מרים היתה בצד צפורה בשעה שנאמר וירץ הנער, כיון ששמעה צפורה אמרה אוי לנשותיהם של אלו בכך ידעה מרים ואמרה לאחיה ושניהם דברו בו. והרי דברים ק"ו ומה מרים שלא נתכוונה לדבר באחיה לגנאי אלא לשבח ולא למעט מפריה ורביה אלא לרבות ובאחיה הקטן ממנה ובינה לבין עצמה שנאמר וישמע ה' כך נענשה, המתכוון לדבר בחברו לגנאי ולא לשבח ולמעט מפריה ורביה ולא לרבות במי שגדול ממנו ולפני אחרים על אחת כמה וכמה. ועוד ק"ו ומה עוזיהו המלך שלא נתכוון ליטול לו גדולה ולא בשביל כבוד עצמו אלא בשביל כבוד קונו כך נענש, המתכוון ליטול לו גדולה בשביל כבוד עצמו על אחת כמה וכמה. על אודות האשה הכושית מגיד הכתוב שכל מי שהיה רואה אותה היה מודה לנויה, וכן הוא אומר בת הרן אבי מלכה ואבי יסכה שהכל סכין בה שנאמר ויראו אותה שרי פרעה וגו', רבי אלעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר צפורה צפו וראה מה נאה, אשה כושית וכי כושית היתה והלא מדינית היתה שנאמר ולכהן מדין שבע בנות, אלא מה כושי משונה בעורו כך צפורה משונה בנויה יותר מכל הנשים. כיוצא בו אתה אומר שגיון לדוד אשר שר לה' על דברי כוש וגו', וכי כושי היה, אלא מה כושי משונה בעורו אף שאול משונה במראהו שנאמר משכמו ומעלה גבוה מכל העם. כיוצא בו אתה אומר הלוא כבני כושיים אתם לי בני ישראל, וכי כושים היו, אלא מה כושי משונה בעורו כך ישראל משונין במצות יותר מכל אומה ולשון. כיוצא בו אתה אומר וישמע עבד מלך הכושי, וכי כושי היה, אלא מה כושי משונה בעורו כך היה ברוך בן נריה משונה במעשיו מכל בני פלטין של צדקיהו. כי אשה כושית לקח עוד למה נאמר והלא כבר נאמר על אודות האשה הכושית ומה ת"ל כי אשה כושית לקח, יש לך אשה נאה ביפיה ולא במ עשיה במעשיה ולא ביפיה כמה שנאמר נזם זהב באף חזיר אשה יפה וסרת טעם, זו נאה בנויה ונאה במעשיה, לכך נאמר כי אשה כושית לקח. רבי יוסי אומר יש לך נאה בילדותה וכשהיא מזקנת היא מתנוולת, מכאן אתה אומר שהיתה צפורה נאה בילדותה ובזקנותה. ר' יהודה אומר יש לך עניה בת עניה שהיא נזקקת למלכות ואינה יודעת לנהוג, צפורה כושית בעניות כושית במלכות, ומנין אתה אומר שבשביל כן לקחה משה שנאמר על אודות האשה הכושית אשר לקח: ויאמרו הרק אך במשה. והלא [אף] עם האבות דבר הקב"ה ולא פרשו מפריה ורביה, הלא גם בנו דבר ולא פרשנו מפריה ורביה. וישמע ה' מלמד שלא היה שם בריה אלא בינן לבין עצמן דברו בו שנאמר וישמע ה'. רבי נתן אומר בפניו של משה דברו בו שנאמר וישמע ה' וגו' והאיש משה, אלא שכבש משה על הדבר: במדבר - פרק יב - רמז תשלט והאיש משה ענו מאד. בדעתו. או עניו מאד בגופו, ת"ל ועשית לו כאשר עשית לסיחון מלך האמורי, ירד על סיחון והרגו ירד על עוג והרגו, ומה תלמוד לומר והאיש משה ענו מאד, עניו בדעתו. או עניו בממונו, תלמוד לומר גם האיש משה גדול מאד וגו', וכן מצינו (שהפסולת) [שהספיר] של לוחות של משה היה שנאמר בעת ההיא אמר ה' אלי פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים, ובמקום אחר הוא אומר והלוחות מעשה אלהים המה ואומר ויראו את אלהי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר, מקיש מעשה למעשה, מה מעשה האמור להלן של ספיר אף מעשה האמור כאן של ספיר. מכל האדם אשר על פני האדמה ולא מאבות, רבי יוסי אומר אף מאבות ולא ממלאכי השרת. כתיב והאיש משה ענו מאד וכתיב והנה קמתם תחת אבותיכם תרבות אנשים חטאים הוי קשה היה אלא שהיה שולט ביצרו, אמר הקב"ה הרי משה מופרש בענוה ואינו מבקש צרכו כשם שבקש על כבודי מי לה' אלי אף אני מבקש כבודו: ויאמר ה' פתאום. אין פתאום אלא דבר טמא דכתיב וכי ימות מת עליו בפתע פתאום, וכי למה יצא משה עמהם, שלא יהו ישראל רואין אהרן ומרים יוצאים לדבר ואומרים דומה שמשה נזוף. דבר אחר שיהא קרוב לבקש על מרים. וירד ה' וגו' ויעמד פתח האהל להודיע כבודו של משה שירד בשביל כבודו. ויאמר ה' פתאום רבי שמעון בן מנסיא אומר פתאום שנתירא משה בפתאום נדבר עמו. צאו שלשתכם אל אהל מועד מלמד ששלשתן נקראו בדבור אחד מה שאי אפשר לפה לדבר ואי אפשר לאוזן לשמוע. וכן הוא אומר וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי. וירד ה' בעמוד ענן שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם, בשר ודם כשיוצא למלחמה יוצא בבני אדם מרובים וכשהוא יוצא לשלום אינו בא אלא בבני אדם מועטין, אבל מי שאמר והיה העולם אינו כן אלא כשהוא יוצא למלחמה אינו יוצא אלא יחידי שנאמר ה' איש מלחמה ה' שמו, וכשהוא בא בשלום בא באלפים וברבבות שנאמר רכב אלהים רבותים וגו', ויקרא אהרן ומרים ויצאו שניהם מפני מה לא יצא משה עמהם שלא יהו ישראל אומרים אף משה היה עמהן בכלל הכעס. ד"א בא הכתוב ללמדך דרך ארץ שכל זמן שאדם רוצה לדבר עם חברו אל יאמר לו קרב אלי אלא מושכו במה שרוצה לדבר עמו. דבר אחר שלא ישמע גנותו של אהרן. דבר אחר שאין אומרים שבחו של אדם בפניו. רבי אלעזר בן עזריה אומר מצינו שאומרים מקצת שבחו של אדם בפניו וכולו שלא בפניו, שכן מצינו בנח שנאמר כי אותך ראיתי צדיק, שלא בפניו מהו אומר אלה תולדות נח נח איש צדיק תמים וגו'. רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר מצינו שאומרים מקצת שבחו של מי שאמר והיה העולם [שנאמר אמרו לאלהים מה נורא וגו'] ק"ו לבשר ודם. בעמוד ענן מגיד שהיה מדבר עמהם בענן וכך היה מדבר עם שמואל בענן שנאמר בעמוד ענן ידבר אליהם ואומר משה ואהרן בכהניו וגו'. אמרו בשעה שהיו ישראל רואין עמוד הענן בין השמים ובין הארץ היו יודעין שהוא ידבר עם משה, וכן בשמואל: ויקרא אהרן ומרים. ולמה יצאו חוץ לאהל מועד שלא יהא משה אומר דומה שנמצא בי פגם שכן נדחתי מן האהל ושלא יהו ישראל אומרים דומה שנמצא במשה פגם שכן נדחה מן האהל, רבי יהודה אומר משלו משל למה הדבר דומה למלך שבא אוהבו אצלו והיה מבקש לומר לבן ביתו, אמר המלך מה אני מוציא את אוהבי לשוק אלא יהא בכבודו בטרקלין ואני ובן ביתי נצא לשוק. ד"א אין אומרים שבחו של אדם בפניו ואין תובעין עלבונו של אדם בפניו. שמעו נא בבקשה דברי בנחת. אם יהיה נביאכם אמרתי להם בחלומות ובחזיונות הייתי מדבר עמהם שנאמר בחלום חזיון לילה, לא כן נהגתי עם עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא כל מה שבמעלה ושבמטה גליתי לו כל מה שבים וכל מה שבחרבה אף על מלאכי השרת ועל בית המקדש הוא נאמן: לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא. הראיתיו מה למעלה מה למטה מה לפנים מה לאחור מה שהיה ומה עתיד להיות. משל למה הדבר דומה למלך שהיו לו אפוטרופין הרבה, זה ממונה על חפץ זה ואחד ממונה על כולן, כך יש מלאך ממונה על האש וזה על הברד וזה על הגובאי ומשה שלט בכולן. משל למה הדבר דומה לעשיר שקנה קרקעות וכותב אונאות לשם אחר אמרו עכשיו הוא אומר שלו הם, אמר ליה נאמן הוא, כך הקב"ה ברא העולם מתוך התורה וקראה לשמו של משה שנאמר זכרו תורת משה עבדי, א"ל עכשיו יהא אומר אף אני שותף בעולמו, אמר הקב"ה בכל ביתי נאמן הוא: פה אל פה אדבר בו. פה אל פה אמרתי לו לפרוש מן האשה. במראה זה מראה דבור. או אינו אלא מראה פנים הרי כבר נאמר לא תוכל לראות את פני. ר' עקיבא אומר האדם כמשמעו, וחי אלו מלה"ש (כתוב ברמז תל"א). ולא בחידות למה נאמר, לפי שהוא אומר בן אדם חוד חידה משול משל, או כשם שאני מדבר עם הנביאים בחידות ובמשלים כך אני מדבר עם משה, תלמוד לומר ולא בחידות. ותמונת ה' יביט זה מראה אחורים, או אינו אלא מראה פנים, הרי כבר נאמר והסירותי את כפי וראית את אחורי זה מראה אחורים, ופני לא יראו אלו מראה פנים ואומר ויפרוש אותה לפני והיא כתובה פנים ואחור. והלא אף קלי הדעת והדיוטות כותבין כן ומה תלמוד לומר פנים ואחור, פנים בעולם הזה ואחור לעולם הבא. פנים בשלותם של רשעים ויסורין של צדיקים בעולם הזה ואחור לעולם הבא מתן שכרן של צדיקים ופורענות של רשעים. וכתוב אליה קינים והגה והי, קינים של רשעים שנאמר קינה היא וקוננוה. והגה של צדיקים שנאמר עלי עשור ועלי נבל עלי הגיון בכנור. והי של רשעים שנאמר הוה על הוה. ומדוע לא יראתם וגו' אין תלמוד לומר בעבדי במשה אלא תחת שדברתם בעבדי בי דברתם. משל למה הדבר דומה למלך שהיה לו (עבד) [אפוטרופוס] במדינה והיו בני המדינה מדברים עליו, אמר להם המלך לא בעבדי דברתם בי דברתם ואם תאמרו איני מכיר מעשיו זו קשה מן הראשונה. לא עליו העליתם את הסרחון כי אם עלי שאין רע מן הגנב [אלא] מי שהוא מקבל ממנו: ויחר אף ה' בם. בשניהם. וילך, מיד נתרפא אהרן. ויחר אף ה' בם וילך מאחר שהודיען סרחונן אחר כך גזר עליהן נדוי, והלא דברים קל וחומר אם הקב"ה לא כעס על בשר ודם קודם שהודיע סרחונו, קל וחומר שלא יכעוס אדם על חברו עד שיודיענו סרחונו. רבי נתן אומר מפני מה הודיען סרחונן ואחר כך גזר עליהן נדוי, שלא יאמרו כדרך שאמר איוב הודיעני על מה תריבני: במדבר - פרק יב - רמז תשמ שלשה דברים עשה משה מדעתו והסכים דעתו לדעת המקום. שבר את הלוחות, ופרש מן האשה, ופרש מאהל מועד [והוסיף יום אחד]. פרש מן האשה כיצד, אמר אם ישראל שלא נזדמנו אלא לפי שעה ולא נתקדשו אלא לקבל עשרת דברות נאמר להם אל תגשו אל אשה, אני שאני מזומן לכך בכל יום ובכל שעה ואיני יודע אימתי מדבר עמי אם ביום אם בלילה על אחת כמה וכמה והסכימה דעתו לדעת המקום. ר' יהודה בן בתירא אומר פה אל פה אמרתי לו לפרוש מן האשה שנאמר לך אמור להם שובו לכם לאהליכם וכתיב ואתה פה עמוד עמדי. פרש מאהל מועד כיצד, אמר ומה אהרן אחי שנמשח בשמן המשחה ומרובה בגדים אמר לו הקב"ה אל יבא בכל עת אני שאיני מזומן לכך על אחת כמה וכמה. שבר את הלוחות כיצד, אמרו בשעה שעלה ונטלן וירד שמח שמחה גדולה, כיון שסרחו ישראל אמר אם אני נותן להן מזקיק אני אותן למצות חמורות ומחייב אני אותם מיתה לשטים שכתוב בהן לא יהיה לך וגו' חזר לאחוריו וראוהו הזקנים ורצו אחריו, אחז משה בראש הלוחות והן אחזו בראשן וחזק כחו של משה יותר מכחן של שבעים זקנים שנאמר ולכל היד החזקה וגו', נסתכל משה בלוחות וראה הכתב שבהן שפורח וכבדו על ידי משה ונפלו מידיו ונשתברו. אחרים אומרים לא שבר עד שנאמר לו מפי הגבורה שנאמר אשר שברת אמר לו יישר כחך ששברת. ר' מאיר אומר ויהיו שם כאשר צוני ה' שנצטוה ושבר את הלוחות: והענן סר מעל האהל. משל למלך בשר ודם שאמר לפדגוג רדה את בני אבל לא בפני ומשאלך לי רדהו מפני שרחמי האב על הבן, והלא דברים ק"ו אם חס המקום על הצדיקים בשעת כעס ק"ו בשעת רצון שנאמר כה אמר ה' בעת רצון עניתיך: במדבר - פרק יב - רמז תשמא והנה מרים מצורעת כשלג. מלמד שנצטרעה בעזה וללמדך שנקית בשר היתה וכן הוא אומר ויאמר ה' לו עוד הבא נא ידך בחיקך וגו' ללמדך שנקי בשר היה: ויפן אהרן אל מרים. שנפנה מצרעתו, ר' יהודה ב"ב אומר עתיד ליתן את הדין כל מי שאומר נתנגע אהרן, אם הקב"ה כסה עליו ואתה מגלה עליו, ועתיד ליתן את הדין כל מי שאומר צלפחד מקושש היה, אם הקב"ה כסה ואתה מגלה עליו, ועתיד ליתן את הדין כל מי שאומר שעקביא בן מהללאל נתנדה. ויפן אהרן אל מרים מגיד שכל זמן שהיה רואה אותה היתה פורחת בה לפי שנסתכל אהרן בנגעיו והלך לו אמר אהרן אני עכשיו מסתכל בשל מרים והלך לו. ומנין אתה אומר כל מי שהיה מביט בו היה רותת, אמרת ויפן אהרן, יכול שהוצרך אהרן למי שיאמר לו צא ובקש ממשה כדרך שהוצרכו רעי איוב שנאמר ויאמר ה' אל אליפז התימני, אמר להם אתם הייתם יוצאים בפתח שאני והוא יוצא הייתם יוצאים בזכותו, ועתה קחו לכם כדאי אתם לעשות עמכם נבלה. ומה אם מי שבקש לזכות את הזכאי ולחייב את החייב כדאי הוא לעשות עמו נבלה על אחת כמה וכמה המזכה את החייב והמחייב את הזכאי. ויאמר אהרן אל משה. אמר ליה אם שוגגין היינו מחול לנו כמזידין. בי אדני בבקשה. אל נא תשת עלינו אל תקבל עלינו חובה. אשר נואלנו אמרו ליה נתפשנו ששלחנו יד בך (כתוב ברמז רס"ד). דבר אחר אשר נואלנו זו היתה תחלה לנו שלא קלקלנו בך מימינו: אל נא תהי כמת. מה המת מטמא באהל אף כן מצורע מטמא בביאה אמר אהרן נמצאתי מפסיד לאחותי שאיני יכול לא להסגירה ולא לטמאה ולא לטהרה, לפי דרכנו למדנו שהיה אהרן דורש אין אדם רואה נגעי קרוביו. אשר בצאתו מרחם אמו מרחם אמנו יצאת אלא שכינה הכתוב (כתוב ברמז תשל"ו). ויאכל חצי בשרו (זו היא) [בשרנו היה צריך לומר] כענין שנאמר כי אחינו בשרנו הוא: אשר בצאתו מרחם אמו. כולנו יצאנו מרחם אחד. ויאכל חצי בשרו מגיד שהיא היתה מלמדת הנשים ואנו אנשים, מכאן היה רבי שמעון אומר צריך אדם להיות מושל בשל עצמו מבשל אחרים, ומנין אתה אומר שלא הוצרך משה לשמוע מפי אהרן, אלא אמר משה אינו דין שתהא אחותי בצרה ואני ברוחה ת"ל ויצעק וגו': במדבר - פרק יב - רמז תשמב תניא ארבעה חשובים כמת עני ומצורע וסומא ומי שאין לו בנים. עני דכתיב כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך, מצורע דכתיב אל נא תהי כמת, סומא דכתיב במחשכים הושיבני כמתי עולם, ומי שאין לו בנים דכתיב הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי (כתוב ברמז קכ"ז). אשר בצאתו מרחם אמו ויאכל חצי בשרו יש אדם אומר אעקור שני שנשכה את לשוני, אקטע ידי שהכתה בשרי, אין הצדיקים מושלין בעצמן אלא באחרים: ויצעק משה אל ה' לאמר. בא הכתוב ללמדך דרך ארץ שכל זמן שאדם רוצה לבקש [שאלותיו צריך] שיאמר שנים ושלשה דברי תחנונים ואחר כך יבקש שאלותיו. אל ה' לאמר מה ת"ל לאמר אלא שאמר לו השיבני אם אתה מרפא אותה אם לאו עד שהשיבו הקב"ה ויאמר ה' אל משה ואביה ירק וגו' (כתוב ברמז קע"ז). אל נא רפא נא לה, מפני מה גלא האריך משה בתפלה שלא יהו ישראל אומרים מפני שהיא אחותו הוא עומד הרבה בתפלה. דבר אחר שלא יהו ישראל אומרים אחותו נתונה בצרה והוא עומד ומרבה בתפלה, דבר אחר לא זהו משה שמתפלל והקב"ה שומע כמה שנאמר ותגזר אומר ויקם לך, ואומר אז תקרא וה' יענה. מעשה באחד שירד לפני התיבה בפני ר' אליעזר והיה מאריך יותר מדאי, אמרו לו תלמידיו כמה ארכן הוא זה, אמר להם כלום מאריך יותר ממשה רבינו דכתיב ביה את ארבעים היום ואת ארבעים הלילה. שוב מעשה בתלמיד אחד שירד לפני התיבה בפני רבי אליעזר והיה מקצר יותר מדאי, אמרו לו תלמידיו כמה קצרן הוא זה, א"ל כלום מקצר יותר ממשה רבינו דכתיב אל נא רפא נא לה. אמר רב חסדא כל המבקש רחמים על חברו אין צריך להזכיר שמו, מנלן ממשה רבינו שנאמר אל נא רפא נה לה: ויאמר ה' אל משה ואביה ירק ירק בפניה הלא תכלם שבעת ימים, רבי אחא ברבי יאשיה אומר שתי נזיפות נזפה, אלו אביה בשר ודם נזף בה צריכה שתהא נכלמת שבעה, אי מה אביה בשר ודם שבעה קל וחומר הקב"ה ארבעה עשר, דיו לבא מן הדין להיות כנדון מה אביה בשר ודם שבעה אף הקב"ה שבעה. שנו רבותינו נגח נגף נשך רבץ בעט ברשות הרבים משלם חצי נזק, ברשות הניזק משלם נזק שלם דברי רבי טרפון, וחכמים אומרים חצי נזק. א"ל רבי טרפון ומה אם במקום שהקל על השן ועל הרגל ברשות הרבים [שהוא פטור] החמיר בקרן, מקום שהחמיר עליהם ברשות הניזק אינו דין שנחמיר עליה בקרן, א"ל דיו לבא מן הדין להיות כנדון מה ברשות הרבים חצי נזק אף ברשות הניזק חצי נזק. ורבי טרפון לית ליה דיו, והא דיו דאורייתא הוא, דתניא מדין ק"ו כיצד ויאמר ה' אל משה ואביה ירק ירק בפניה וגו' [ק"ו לשכינה י"ד יום, אלא דיו לבא מן הדין להיות כנדון], כי לית ליה דיו היכא דמיפרך ק"ו, היכא דלא איפרך ק"ו אית ליה דיו. רבי טרפון שבעה לשכינה לא כתיבי אתא ק"ו אייתי ארבסר אתא דיו אפיק שבעה ואוקי שבעה. חצי נזק כתיב באורייתא ואתא ק"ו ואייתי חצי נזק אחרינא ונעשה נזק שלם, אי דרשת דיו ואפקיה איפריך ליה ק"ו, ורבנן שבעה דשכינה כתיבי דכתיב תסגר שבעת ימים, ורבי טרפון ההיא שבעה תסגר דדרשינן דיו הוא, ורבנן כתיב קרא אחרינא ותסגר מרים מחוץ למחנה שבעת ימים, ורבי טרפון ההוא דאפילו בעלמא דרשינן דיו שלא תאמר הכא משום כבודו של משה אבל בעלמא לא קא משמע לן. ותסגר מרים (כתוב ברמז תקי"ח). והעם לא נסע ללמדך שבמדה שאדם מודד בה מודדין לו, מרים המתינה למשה שעה אחת שנאמר ותתצב אחותו מרחוק לפיכך עכב לה הקב"ה ארון ושכינה כהנים ולוים וישראלים ושבעה ענני כבוד שנא' והעם לא נסע עד האסף מרים. יוסף זכה בעצמות אביו ואין באחיו גדול ממנו ויעל יוסף לקבור את אביו, מי לנו גדול מיוסף שלא נתעסק בו אלא משה. משה זכה בעצמות יוסף ואין בישראל גדול ממנו שנאמר ויקח משה את עצמות יוסף. מי לנו גדול ממשה שלא נתעסק בו אלא הקב"ה שנאמר ויקבור אותו בגי. רבי יהודה אומר אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאמרו, הרי הוא אומר עלה אל הר העברים הזה הר נבו זה נחלת בני ראובן, ולא נקבר אלא בשדה נחלתו של גד שנאמר ולגד אמר ברוך מרחיב גד וגו' וירא ראשית לו וגו' מלמד שהיה משה נתון על ידו של הקב"ה ארבעה מילין מחלקו של ראובן לחלקו של גד ומלאכי השרת מקלסים לפניו ואומר צדקת ה' עשה וגו', ולא משה בלבד אלא כל הצדיקים הקב"ה אוספן שנאמר והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך: ואחר נסעו העם מחצרות. וכי שתי חצרות היו שנסעו מזו וחנו בזו, אלא כיון שנסעו ישראל לא הספיקו להלוך עד ששמעו שנצטרעה מרים וחזרו וחנו לאחוריהם, לכך נאמר ואחר נסעו העם וגו'. אמר רבי אבהו כיון שהחזיקו בהמתן ליסע מיד שיצאו לדרך הפכו פניהן סבורין שמא הענן מקדים לפניהן ולא מצאו אותו, למשה ואהרן ולא מצאו אותן, מבקשין את הבאר ולא מצאו אותו, מיד חזרו לחצרות שנאמר מקברות התאוה נסעו העם חצרות, למה, כדי שידעו שבשביל מרים לא קדם הענן. אמר הקב"ה בעולם הזה על ידי שהייתם בטלים מדברי תורה הייתם מסיחים בבני אדם, אבל לעתיד לבא אתם למדים תורה מפי ואני מרבה לכם שלום שנאמר וכל בניך למודי ה' וגו':