ב"ה
מדרש תנחומא

מדרש ארץ ישראלי

לפי פרשיות השבוע

פרשת מטות

סימן א
איש כי ידור נדר לה'. ילמדנו רבינו, כיצד קונמות ונדרים. כך שנו רבותינו, קונם שאיני ישן, קונם שאיני מדבר, קונם שאיני משמשך, הרי הוא בלא יחל דברו. שבועה שאיני ישן, שבועה שאיני מהלך, אסור. חומר בשבועות מבנדרים, ובנדרים מבשבועות. כיצד. קונם שאיני עושה סוכה, קונם שאיני עושה לולב, קונם שאיני נוטל תפילין, בנדרים, אסור לעשותן, אף על פי שהם מצוה. ובשבועות מותר, שאין נשבעין לעבור על המצות. אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל, הוו זהירין בנדרים ואל תפרצו בהן. שכל הפורץ בהם, סופו למעול בשבועות. והמועל בשבועות, כופר בו בהקדוש ברוך הוא ואין לו מחילה בעולם, שנאמר, כי לא ינקה ה' וגו' (שמ' כ ז). וכתוב אחד אומר, ונשבעת חי ה' וגו' (ירמ' ד ב). אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל, לא תהיו סבורין שהותר להשבע בשמי. אפילו באמת אין אתם רשאים להשבע בשמי אלא אם יש בכם כל המדות האלו, שנאמר, את ה' אלהיך תירא ואותו תעבד ובו תדבק (דב' י כ). ושתהיו כאותן שלשה שנקראו יראי אלהים, ואלו הן, אברהם איוב ויוסף. אברהם, דכתיב, כי עתה ידעתי כי ירא וגו' (ברא' כב יב). איוב, דכתיב, איש תם וגו' (איוב א ח). יוסף, דכתיב, את האלהים אני ירא (בר' מב יח). הוי, את ה' אלהיך תירא ואותו תעבוד. אם אתה מפנה את עצמך לתורה ולמצות ואין לך עבודה אחרת, לכך נאמר, ואותו תעבוד. ובו תדבק. וכי יכול להדבק בשכינה. והלא כבר נאמר, כי ה' אלהיך אש אוכלה וגו' (דב' ד כד). אלא לומר לך, כל המשיא את בתו לתלמיד חכם שקורא ושונה, והעושה לו פרקמטיא ומהנהו מנכסיו, זה הוא שנאמר עליו, ובו תדבק. אם יש בך כל המדות האלו, אתה רשאי להשבע. ואם לאו, אין אתה רשאי. מעשה בהר המלך שהיו לו שני אלפים עיירות וכלם נחרבו על שבועת אמת. בין איש לאשתו בין אב לבתו. מה בעל אינו מפר אלא נדרים של ענוי נפש ודברים שבינו לבינה, כך האב אינו מפר אלא על ענוי נפש ושבינו לבינה:

סימן ב
וידבר ה' וגו', נקום נקמת בני ישראל. ילמדנו רבינו, כמה תקיעות תוקעין בערב שבת כדי לבטל את העם מן המלאכה. כך שנו רבותינו, שלשה תקיעות תוקעין בערב שבת. כיצד, חזן הכנסת נוטל את החצוצרות ועולה לגג גבוה של עיר ותוקע, כל מי שהיה רחוק מן העיר, היה נפטר ממלאכתו. וחזר ובא ותוקע שנייה, הקרובין נכנסין לעיר. שלישית תוקע, והיו מטמינין את החמין ומדליקין את הנר. גמר מלתקוע, היתה קדירה על גבי כירה, מניחין אותה בארץ. ואם היה הנר ביד האשה, מנחת אותה בארץ. השבת מתקדשת בחצוצרות, וכן ראשי חדשים והמועדות. שכן הוא אומר, וביום שמחתכם ובמועדיכם וגו' (במ' י י). וכשהיו נוסעים, בחצוצרות נוסעים ותוקעין, שנאמר, ותקעתם תרועה ונסעו המחנות (שם שם ה). וכשמתכנסין, מתכנסין בחצוצרות, שנאמר, ובהקהיל את הקהל תתקעו ולא תריעו (שם שם ז). וכשהצר מיצר, תוקעין בחצוצרות, שנאמר, וכי תבואו מלחמה וגו' (שם שם ט). וכשהלכו למלחמה למדין, בחצוצרות עשו נקמה, שנאמר, וכלי הקדש וחצוצרות התרועה בידו:

סימן ג
נקם נקמת. רבי יהודה אומר, אלו רצה משה לחיות כמה שנים, היה חי. שאמר ליה הקדוש ברוך הוא, נקם נקמת בני ישראל מאת המדינים אחר תאסף. תלה הקדוש ברוך הוא מיתתו בנקמת מדין. אלא להודיעך שבחו של משה, שלא אמר, בשביל שאחיה אעכב נקמת בני ישראל מן המדינים. מיד, וידבר משה אל העם לאמר החלצו מאתכם אנשים לצבא ויהיו על מדין. אנשים, צדיקים. ולהלן, בחר לנו אנשים (שמו' יז יג), נמי צדיקים. וכן, בנפול תרדמה על אנשים (איוב ד ט). לתת נקמת ה' במדין. הקדוש ברוך הוא אמר, נקמת בני ישראל. ומשה אמר, נקמת ה'. אלא אמר הקדוש ברוך הוא להם, הריני ואתם זיקו שלכם מתבקשים, שגרמו לי להזיק אתכם. אמר משה, רבון העולם, אם היינו ערלים או עובדי עבודה זרה או כופרים במצות, לא היו שונאים אותנו ולא רודפין אחרינו, אלא בשביל תורה שנתת לנו. לכך הנקמה שלך. הוי, לתת נקמת ה' במדין. אלף למטה אלף למטה. יש אומרים, אלפים מכל שבט ושבט שלח. ויש אומרים, שלשת אלפים מכל שבט ושבט. שנים עשר אלף חלוצי צבא, ושנים עשר אלף לשמור את הכלים, ועליהם הוא אומר, שניך כעדר הקצובות וגו' (שה"ש ד ב). ושנים עשר אלף לתפלה. ומנין. שכך כתיב, אלף למטה אלף למטה, הרי שני אלפים. וימסרו מאלפי ישראל. מהו וימסרו. שהם נמסרין זוגות זה לזה. דבר אחר, וימסרו, בעל כרחן, לפי שתלה הכתוב מיתת משה בנקמת מדין. אמרו, נלך למדין וימות משה. נמנעו מלילך. אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, הטיל גורלות על השבטים והם נמסרין מאליהם. וישלח אותם משה אלף למטה. אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, נקם נקמת בני ישראל, אתה בעצמך. והוא משלח אחרים. על שנתגדל במדין, אמר, אינו דין שאני מציר להם, שעשו בי טובה. המשל אומר, באר ששתית ממנו מים, אל תזרוק בו אבן. ויש אומרים, שאינה זו אותה מדין שנתגדל בה משה, שזו בצד מואב והיא חריבה עד עכשיו. ולמה שלח פנחס. מי שהתחיל במצוה, גומרה. הוא השיב את חמתי והכה את המדינית, יגמור מצותו. וכלי הקדש, זה הארון, שנאמר, כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו (במ' ז ט). רבי יוחנן אומר, אלו בגדי כהונה שבהם אורים ותומים, שנאמר, ובגדי הקדש אשר לאהרן (שמ' כט כט). ויצבאו על מדין וגו', ואת מלכי מדין וגו', ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב. ומה בקש שם. אלא שהלך ליטול שכר עשרים וארבע אלף שהפילו מישראל. ועליו נאמר, כורה שחת בה יפול וגו' (משלי כו כז). משל לההוא גמלא דהוה אזיל למיסב ולמתבע קרני, ואודני דהוו ליה גזו מיניה, ויקחו את כל השלל וגו', ויביאו אל משה ואל אלעזר הכהן, להודיעך שבחן של אלו שלא רצו ליטול מן הביזה שלא ברשות, אלא השלימוהו לפניהם ואחרי כן נטלו. ויצא משה ואלעזר הכהן ונשיאי העדה, להודיעך ענותנותו של משה ושבחו, שהיו כלן תלמידי תלמידיו:

סימן ד
דבר אחר, נקום נקמת בני ישראל. זה שאמר הכתוב, לא יגרע מצדיק עינו ואת מלכים לכסא ויושיבם לנצח ויגבהו (איוב לו ז). מהו לא יגרע מצדיק עינו. אין הקדוש ברוך הוא מונע מן הצדיק מה שרוצה לראות בעינו. ללמדך, שמשה מתאוה לראות בנקמת המדינים קודם שימות, והיה מבקש מן הקדוש ברוך הוא על כך שיראם בעיניו. ועליו נאמר, ישמח צדיק כי חזה נקם, פעמיו ירחץ בדם הרשע (תהל' נח יא). ישמח צדיק, זה משה. כי חזה נקם, נקמת מדין. פעמיו ירחץ בדם הרשע, זה בלעם. אמר משה לפנחס ולאנשים הצובאים, יודע אני שבלעם הרשע שם שהלך ליטול שכרו. עד שהזאב בא לצאן, פרשו לו המצודה. ואם תראו אותו רשע שעושה כשפים, הראו לו את הציץ שכתוב בו, קדש לה' (שמות כח לו), והוא נופל, והרגו אותו. ואת מלכי מדין הרגו על חלליהם. שהיו עושין כשפין עם בלעם ופורחים באויר, והראו להם את הציץ, ונפלו על חלליהם. אמרו זכרונם לברכה, כתיב ביהושע, כאשר הייתי עם משה אהיה עמך (יהושע א ה). והיה צריך יהושע לחיות מאה ועשרים שנה כמשה רבינו. ולמה נתקצרו עשר שנים. שבשעה שאמר ליה הקדוש ברוך הוא למשה, נקם נקמת בני ישראל וגו', אף על פי שנתבשר בשורות מות, לא אמר, מחר אני מת מה יועיל לי שאנקם במדין. אלא נזדרז לכל אותו ענין, שנאמר, וישלח אותם משה (במדבר לא ו). אבל יהושע לא עשה כן. כשבא להלחם עם שלשים ואחד מלכים, אמר, אם אני הורגם, מיד אני מת כשם שאירע למשה רבינו. מה עשה. התחיל באחד ומעכב במלחמתן, שנאמר, ימים רבים עשה יהושע את כל המלכים האלה מלחמה (יהושע יא יח). אמר לו הקדוש ברוך הוא, וכך עשית, הריני מקצר שנותיך עשר שנים. אמר דוד, רבות מחשבות בלב איש וגו' (משלי יט כא):

סימן ה
ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד. ילמדנו רבינו, כמה מתנות נבראו בעולם. כך שנו רבותינו, שלש מתנות ברא הקדוש ברוך הוא בעולם, חכמה וגבורה ועושר. זכה אדם לאחד מהן, נוטל חמדת כל העולם. זכה בחכמה, זכה בכל. זכה בגבורה, זכה בכל. זכה בעושר, זכה בכל. אימתי. בזמן שהן מתנות שמים ובאות מכח הגבורה של הקדוש ברוך הוא, אבל גבורתו ועשרו של אדם אינה כלום. שכן אמר שלמה, שבתי וראיתי תחת השמש וגו' (קהלת ט יא). וכן ירמיה אמר, כה אמר ה', אל יתהלל חכם וגו' (ירמ' ט כב). ומתנות אלו בשעה שאינן מן המקום, סופן ליפסק ממנו. [שנו חכמים, שני חכמים עמדו בעולם, אחד מישראל ואחד מאומות העולם. אחיתופל מישראל, ובלעם מאומות העולם, ושניהם אבדו מן העולם הזה ומן העולם הבא. שני גבורים עמדו בעולם, אחד מישראל ואחד מאומות העולם. שמשון מישראל, וגלית מאומות העולם, ושניהם אבדו מן העולם]. שני עשירים עמדו בעולם, אחד מישראל ואחד מאומות העולם. קרח מישראל, והמן מאומות העולם, ושניהם אבדו מן העולם. למה. לפי שלא היתה מתנתן מן הקדוש ברוך הוא, אלא היו חוטפין אותה להן. וכן את מוצא בבני גד ובני ראובן, שהיו עשירים הרבה והיה להם מקנה גדול וחבבו את ממונם וישבו להם חוצה לארץ. לכך גלו תחלה מכל השבטים, שנאמר, ויגלם לראובני ולגדי ולחצי שבט המנשי (דה"א ה כו). ומי גרם להם. על שהפרישו עצמם מן אחיהם בשביל מקניהם. ומנין. ממה שקראו בענין ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד:

סימן ו
ומקנה רב. זה שאמר הכתוב, כי לא ממוצא וממערב (תהל' עה ז). מהו כי לא ממוצא וממערב. לא ממה שאדם יוצא ועמל בסחורה והולך ממזרח למערב נעשה עשיר, אלא אפילו פירש בספינות והולך ממזרח למערב וחוזר על המדברות ועל ההרים, אינו נעשה עשיר. [מהו ולא ממדבר הרים (שם). אמר רבי אבא סנגוריא, כל הרים שבמקרא הרים, חוץ מזה, שהוא רוממות, שאין אדם מתרומם מן הדברים הללו. ומה הקדוש ברוך הוא עושה. נוטל נכסים מזה ונותן לזה, שנאמר, כי אלהים שופט, זה ישפיל וזה ירים (שם שם ח). לכך נקרא שמם נכסים, שנכסין מזה ונגלין לזה. ולמה נקרא שמם זוזים. שזזים מזה ונותנין לזה. ממון, מה שאתה מונה אינו כלום. מעות, שהן מעת לעת. ובלשון הזה אתה דורש. וכן חנה אומרת, ה' מוריש ומעשיר משפיל אף מרומם (ש"א ב ז), באף שהוא מביא על זה, מרומם לזה. שאלה מטרוניתא אחת את רבי שמואל בר חלפתא, בכמה ימים ברא הקדוש ברוך הוא את עולמו. אמר לה, לששה, שנאמר, כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ (שמו' לא יז). אמרה לו, ומאותה שעה עד עתה מהו עושה. אמר לה, יושב ועושה סולמות, מעלה לזה ומוריד לזה. לכך נאמר, כי אלהים שופט, זה ישפיל וזה ירים (תה' עה ח). תדע לך כשבקש שיתעשרו בני גד ובני ראובן, הפיל את המדינים לפני ישראל, כדי שיתעשרו בני גד ובני ראובן. מהו כתיב למעלה, וישבו בני ישראל את נשי מדין ואת טפם ואת כל בהמתם ואת כל מקניהם ואת כל חילם בזזו, ואחר כך כתיב, ומקנה רב, הרי שהשפיל את המדינים ורומם לבני ראובן ולבני גד, לקיים מה שנאמר, כי לא ממוצא וממערב וגו', כי אלהים שופט, זה ישפיל וזה ירים]:

סימן ז
ומקנה רב. זה שאמר הכתוב, לב חכם לימינו וגו' (קהל' י ב). לב חכם לימינו, זה משה. ולב כסיל לשמאלו, אלו בני ראובן ובני גד, שעשו את העיקר טפל, והטפל עיקר. למה. שחבבו נכסיהם יותר מגופן, שאמרו למשה, גדרות צאן נבנה למקנינו פה, פה תחלה, ואחר כך, וערים לטפנו. אמר להם משה, לא תעשו כך. עשו את העיקר תחלה. בנו ערים לטפכם. ואחר כך גדרות לצאנכם. הוי, לב חכם לימינו, זה משה. ולב כסיל לשמאלו, אלו בני ראובן ובני גד. אמר להם הקדוש ברוך הוא, אתם חבבתם ממונכם יותר מנפשותיכם. חייכם, אין בו ברכה, שנאמר, נחלה מבוהלת בראשונה ואחריתה לא תבורך (משלי כ כא). אל תיגע להעשיר, מבינתך חדל (משלי כג ד). ואיזו עשיר. השמח בחלקו, שנאמר, יגיע כפיך כי תאכל, אשריך וטוב לך (תהלים קכח ב):



לקודםתוכן ממשיך
חזרה למאגר תורני
חזרה למאגר תורני - שערי שכם


עיצוב וביצוע על ידי
צל הרים
to Sharei Shechem site