ב"ה
מדרש תנחומא

מדרש ארץ ישראלי

לפי פרשיות השבוע

פרשת מסעי

סימן א
ילמדנו רבינו, מי שהוא נרדף מן הגייס ומן הלסטים, מהו שיחלל את השבת. כך שנו רבותינו, הנרדף מן הגייס ומן הלסטים, מחלל את השבת ומציל את נפשו. שכן אנו מוצאין בדוד כשבקש שאול להרגו, ברח ונמלט. אמרו [רבותינו] זכרונם לברכה, מעשה שבאו כתבים רעים מן המלכות לגדולי צפורי בשבת. באו ושאלו את רבי אלעזר בן פרטה, אמרו לו, כתבים רעים באו אלינו מן המלכות, מה אתה אומר, נברח. והיה מתירא לומר להם (בשבת) ברחו. אמר להם ברמז, ולי אתם שואלים, לכו ושאלו את יעקב ואת משה ואת דוד. ביעקב כתיב, ויברח יעקב שדה ארם (הושע יב יג). במשה כתיב, ויברח משה מפני פרעה (שמו' ב טו). בדוד כתיב, ודוד נס וימלט (ש"א יט י). וכן הוא אומר, לך עמי בא בחדריך וסגור דלתך בעדך וגו' (ישע' כו כ). ומנין שפקוח נפש דוחה את השבת. דכתיב, ושמרתם את חקתי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם (ויק' יח ה), ולא שימות בהם. וכתיב במילה, וביום השמיני ימול וגו' (שם יב ג). ימול, ואפילו בשבת. והלא דברים קל וחמר. ומה מילה שהיא אחד ממאתים וארבעים ושמונה איברים שבאדם, דוחה את השבת. כל גופו של אדם, על אחת כמה וכמה. אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל, בני, הזהרו במצותי ושמרו את התורה, וראו כמה נסים ונפלאות עשיתי לכם משעה שיצאתם ממצרים והפלתי שונאיכם והעברתי אתכם בים והפלתי פחד ורעדה באויביכם, שנאמר, אז נבהלו אלופי אדום וגו' (שמ' טו טו), והשמדתי את האמורי וסיחון ועוג. וכל ארבעים שנה שהייתם במדבר, [לא הנחתי אתכם אפילו שעה אחת. כמה שונאים באו עליכם ולא הנחתי אתכם לברוח. וכמה נחשים ועקרבים הרגתי מפניכם, שנאמר, המוליכך במדבר הגדול והנורא נחש שרף ועקרב] (דברים ח טו), ולא הנחתי אותם להזיק אתכם. לפיכך אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, כתוב את המסעות שנסעו ישראל במדבר, כדי שידעו כמה נסים עשיתי עמהם בכל מסע ומסע. מנין. ממה שקראו בענין אלה מסעי בני ישראל ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה':

סימן ב
אלה מסעי בני ישראל. זה שאמר הכתוב, נחית כצאן עמך ביד משה ואהרן (תה' עז כא). מהו נחית, לשון נוטריקון. רבי אליעזר אומר, נסים עשית להם, חיים נתת להם, ים סוף קרעת להם, תורה נתת להם ביד משה ואהרן. [רבי יהושע אומר, נפלאות עשית להם, חרות נתת להם, ימינך הושיע אותם, תלוי ראש נתת להם ביד משה ואהרן]. רבי עקיבא אומר, נוראות עשית בשונאיהם, חרון אף שלחת בהם, ונלחמת בהם, תהומות כסית עליהם ביד משה ואהרן. רבי אומר, נביאים העמדת מהם, חסידים העמדת מהם, ישרים העמדת מהם, תמימים העמדת מהם ביד משה ואהרן. כצאן מהו. מה הצאן אין מכניסין אותן לצל הקורה, אף ישראל כל זמן שהיו במדבר לא נכנסו לצל הקורה ארבעים שנה. מה הצאן אין כונסין להם אוצרות אלא רועה במדבר, כך ישראל ארבעים שנה שהיו במדבר נזונו בלא אוצרות. ומה הצאן כל מקום שהרועה מנהיגה היא נמשכת אחריו, כך ישראל כל מקום שהיו משה ואהרן מסיעין אותם, נוסעין אחריהם, שנאמר, אלה מסעי בני ישראל. לקיים מה שנאמר, נחית כצאן עמך ביד משה ואהרן:

סימן ג
אלה מסעי בני ישראל. משל למה הדבר דומה. למלך שהיה בנו חולה, הוליכו למקום אחר לרפאותו. כיון שהיו חוזרין, התחיל אביו מונה כל המסעות, ואמר ליה, כאן ישננו, כאן הוקרנו, כאן חששת את ראשך. כך אמר ליה הקדוש ברוך הוא למשה, מנה להם כל המקומות היכן הכעיסוני. לכך נאמר, אלה מסעי בני ישראל. דבר אחר, למה זכו ליכתב בתורה כל המסעות האלו. על שקבלו את ישראל, עתיד הקדוש ברוך הוא ליתן שכרם, שנאמר, ישושום מדבר וציה וגו', פרח תפרח ותגל וגו' (ישע' לה א-ב). ומה מדבר כך, על שקבל את ישראל. המקבל תלמיד חכם לתוך ביתו, על אחת כמה וכמה. את מוצא, שעתיד המדבר להיות ישוב, והיישוב להיות מדבר. המדבר להיות ישוב, שנאמר, אשים מדבר לאגם מים וגו' ומנין שהיישוב עתיד להיות מדבר שנאמר (מלאכי א ג). ואת עשו שנאתי וגו' את מוצא, עכשיו אין אילנות במדבר, ועתיד להיות שם אילנות, שנאמר, אתן במדבר ארז שטה וגו' (ישע' מא יט). ועכשיו אין שם דרך, שכלו חול, והשיירה אינה מהלכת אלא בלילה לאור המזל. ועתיד להיות שם דרך, שנאמר, אשים במדבר דרך וגו' (שם מג יט). וכתיב, והיה שם מסלול ודרך, ודרך הקדש יקרא לה וגו' (שם לה ח):

סימן ד
וידבר ה' אל משה לאמר, צו את בני ישראל ואמרת אליהם כי אתם באים וגו'. מלמד, שהראה הקדוש ברוך הוא למשה כל מה שהיה ושעתיד להיות. הראה לו שמשון עומד מדן, וברק בן אבינועם מן נפתלי, ומן כל דור ודור, דור ודור ושופטיו, דור ודור ומנהיגיו, דור ודור ורשעיו, דור ודור וצדיקיו, שנאמר, זאת הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב וגו' (דבר' לד ד). מלמד, שהראהו גיהנם. אמר משה לפניו, רבונו של עולם, מי נדונין בה. אמר ליה, הרשעים והפושעים בי, שנאמר, ויצאו וראו בפגרי האנשים וגו' (ישע' סו כד). התחיל משה מתירא מן גיהנם. אמר לו הקדוש ברוך הוא, הראיתיך בעיניך ושמה לא תעבור (דבר' לד ד). ומה הוא זאת הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב לאמר (שם). לך אמור להם לאברהם ליצחק וליעקב, שבועה שנשבעתי לכם, קיימתיה לבניכם. לכך נאמר, לאמר. זאת הארץ אשר תפול לכם בנחלה. וכי הארץ נופלת. והלא כתיב, והארץ לעולם עומדת (קהל' א ד). אלא כשבאו המרגלים והוציאו דבה על הארץ, ואמרו, ושם ראינו את הנפילים (במדב' יג לג), ואמרו, כי חזק הוא ממנו (שם שם לא), כעס עליהם משה. אמרו לו כל ישראל, משה רבינו, אלו היו המרגלים שנים שלשה, בדין הוא שנאמין, שנאמר, על פי שנים עדים וגו' (דבר' יז ו), והרי הן עשרה. אנה אנחנו עולים וגו' (שם א כח), כביכול אין בעל הבית יכול להוציא כליו משם. מה עשה הקדוש ברוך הוא. נטל שר הארץ וכפתו והפילו לפניהם. שנאמר, ראה נתן ה' אלהיך לפניך וגו' (שם שם כא). וכי לפניהם היתה. אלא שהפיל שרה, ואמר להם, עלה רש וגו' אל תירא ואל תחת (שם), לא מן הנפילים, ולא מן עם גדול ורב ממנו. ובהפילכם את הארץ בנחלה וגו' (יחז' מה א). זה שאמר הכתוב, חבלים נפלו לי בנעימים אף נחלת שפרה עלי (תה' טז ו). חבלים נפלו לי, אלו שנים עשר שבטים. לפי שנחלקה הארץ לשנים עשר שבטים, שנאמר, כה אמר אדני ה' גה גבול אשר תתנחלו את הארץ לשני עשר שבטי ישראל (יחז' מז יג). בנעימים, בזכות התורה, שנאמר בה, כי נעים כי תשמרם בבטנך וגו' (משלי כב יח). אף נחלת שפרה עלי. יש אדם שהוא נאה ולבושו כעור, הוא כעור ולבושו נאה. אבל ישראל אינם כן, אלא הם נאים ולבושיהם נאים. הם נאים לארץ, וארץ ישראל נאה להם. לכך נאמר, אף נחלת שפרה עלי. וכן הוא אומר, צדק לבשתי וילבישני (איוב כט יד):

סימן ה
כתיב, ויאמר יהושע אל עכן, בני שים נא כבוד וגו' (יהושע ז יט). אמר ליה עכן, בשביל דבור זה שאתה אומר, אני מת. כיון שראה עכן כך, אמר בלבו, עכשיו אני נלכד בגורל ואיני מאמין בו ואתחשב כזבן לפני יהושע. באותה שעה אמר עכן ליהושע, למה תפיל גורלות ביני ובין בני ביתי. אפיל הגורל בינך ובין פנחס, אם יעלה הגורל על שניכם, אף אני מאמין. באותה שעה אמר יהושע לעכן, בני שים נא כבוד לה' וגו', אף אתה, הגד נא לי מה עשית (יהוש' ז יט). מיד נפל מחלוקת בישראל, ועמדו שבט יהודה במריבה והרגו מישראל כתות כתות. כיון שראה עכן כך, אמר בלבו, כל המקיים נפש אחת מישראל, כאלו קיים עולם מלא. ואני על ידי נהרגו כמה אנשים מישראל, אני הוא החוטא ומחטיא, מוטב שאודה על פשעי לפני ה' ולפני יהושע, ואל תבא תקלה ע"י. מה עשה עכן. עמד והשמיע קולו לכל העדה, והסבו כל העדה לפניו, ואמר ליהושע, אמנם אנכי חטאתי לה' אלהי ישראל, וכזאת וכזאת עשיתי (שם שם כ). ולא זאת בלבד עשיתי, אלא כבר מעלתי באחרות. אמר ליה יהושע, ואני כך הייתי יודע שהדבר תלוי בך, אלא הגד נא לי מה עשית, אל תכחד ממני. אמר ליה, ואראה בשלל וגו' (שם שם כא). אמר, הסתכלתי מה שכתוב בתורה, ואכלת את שלל אויביך (דב' כ יד), ואחמדם ואקחם (יהושע ז כא). אדרת שנער אחת טובה וגו' (שם). ואל תאמר, שאני הייתי צריך. שאין בשבט יהודה עשיר ממני. מיד, וישלח יהושע מלאכים וירוצו האהלה (שם שם כב). מפני מה שלח יהושע. כדי שלא יגנבו אותם שבט יהודה, ולא יוסיפו מחלוקת. לפיכך שלח יהושע מהרה, ויבאום אל יהושע ואל כל בני ישראל, ויציקם לפני ה' (שם שם כג). מהו ויציקם. אמר יהושע לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם, על אלו אתה כעסת על בניך, הרי נתונים לפניך. מיד, ויקח יהושע את עכן בן זרח ואת הכסף ואת האדרת ואת לשון הזהב ואת בניו ואת בנותיו (שם שם כד), כדי לרדותן. את שורו ואת חמורו ואת צאנו ואת אהלו (שם), לשריפה. וכל ישראל עמו (שם), לראות בדינו, כדי שלא יהו רגילין לעשות כן. ויעלו אותם עמק עכור (שם). ויאמר יהושע מה עכרתנו, יעכרך ה' ביום הזה (שם שם כה). היום הזה תהיה עכור, ויש לך חלק לעולם הבא. וירגמו אתו כל ישראל אבן (יהוש' ז כה), הוא לבדו. וישרפו אותם באש (שם), בממונו הכתוב מדבר. שכן נאמר לו מפי הגבורה, והיה הנלכד בחרם ישרף באש וגו' (שם שם טו). אם כן מה תלמוד לומר, אותו ואת כל אשר לו (שם). ללמדך, שהודה עכן כי בשבת גנב והוציא מיריחו והטמין בתוך אהלו. ונסקל על חלול שבת, ונשרף על שמעל בחרם. ומנין אתה מוצא. שכן הקדוש ברוך הוא אמר ליהושע, ראה נתתי בידך את יריחו וגו', וביום השביעי תסובו את העיר שבע פעמים (שם ו ב-ד). ללמדך, שבשבת נכבש חומת יריחו. ודבר זה עשה יהושע מדעתו, והסכים הקדוש ברוך הוא על ידו. אמר יהושע, השבת קדש, שנאמר, ושמרתם את השבת כי קדש הוא לכם (שמ' לא יד). וכל מה שכבשנו בה יהא קדש, שנאמר, וכל כסף וזהב וכלי נחשת וברזל קדש הוא לה' אוצר ה' יבוא (יהושע ו יט). ומנין שהסכימו על ידו. שנאמר, והיתה העיר חרם היא וכל אשר בה לה' (שם שם יז). באותה שעה, וישב ה' מחרון אפו (שם ז כו). ועליו נאמר, חמת מלך מלאכי מות ואיש חכם יכפרנה (משלי טז יד), זה יהושע, שהשיב חרון אף מישראל:

סימן ו
וידבר ה' וגו', צו את בני ישראל וגו' כי אתם באים אל הארץ כנען. ילמדנו רבינו, עד שלא נכנסו ישראל לארץ, כיצד היו מברכין על המזון. כך שנו רבותינו, עד שלא נכנסו ישראל לארץ, לא היו מברכין אלא ברכה אחת, הזן את הכל. משנכנסו לארץ, התקינו שיהיו מברכים, על הארץ ועל המזון. משחרבה ירושלים, הוסיפו בונה ירושלים. ומשנקברו הרוגי ביתר, הוסיפו הטוב והמטיב. הטוב, שלא הסריחו. והמטיב, שנתנו לקבורה. ואין לך חביב מכולן יותר מברכת על הארץ ועל המזון. שכך אמרו חכמינו זכרונם לברכה, כל מי שלא הזכיר בברכת המזון, על הארץ ועל המזון, ארץ חמדה, ברית ותורה, חיים ומזון, לא יצא ידי חובתו. אמר הקדוש ברוך הוא, חביבה עלי ארץ ישראל יותר מן הכל. למה. שאני הוא שהתרתי אותה. וכן הוא אומר, ביום ההוא נשאתי ידי להם להוציאם מארץ מצרים אל ארץ אשר תרתי להם וגו' (יחזקא' כ ו). את מוצא כשהרג יהושע המלכים, אמר רבי ינאי הכהן, ששים ושנים מלכים היו, שלשים ואחד ביריחו, ושלשים ואחד בימי סיסרא, כשהלך להלחם בישראל, נהרגו אף הם עמו. למה. שהיו מתאוים לשתות מים מארץ ישראל, ובקשו מסיסרא ואמרו לו, בבקשה ממך נבוא עמך במלחמה. וכל מלך שהיה מבקש לילך למלחמה, היה משלח ושוכר מלכים אחרים בכסף שיעזרו אותו. אמרו לסיסרא, אין אנו מבקשים ממך כלום, אלא נבוא עמך בחנם, שאנו מתאוים למלאות כריסנו מן מים של אותה הארץ, שנאמר, באו מלכים נלחמו וגו' (שופט' ה יט). להודיעך, שאין חביב כארץ ישראל. אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, הארץ הזאת חביבה עלי, שנאמר, ארץ אשר ה' אלהיך דורש אותה (דברים יא יב). וישראל חביבין עלי, שנאמר, כי מאהבת ה' אתכם וגו' (שם ז ח). אמר הקדוש ברוך הוא, אני אכניס בני שהם חביבין עלי, לארץ שהיא חביבה עלי. מנין. ממה שקראו בענין כי אתם באים אל הארץ כנען:

סימן ז
צו את בני ישראל. זה שאמר הכתוב, לא איש אל ויכזב (במ' כג יט). לא איש עושה לאל שיכזב, ולא בן עמרם עושה אותו להתנחם, שהוא אומר, הרף ממני (דברים ט יד), עמד בן עמרם ועושה אותו להתנחם, שנאמר, וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו (שמות לב יד). דבר אחר, לא איש אל ויכזב, בטובה. כשהוא אומר להביא טובה, אף על פי שהדור חייב, אינו חוזר בו, לא איש אל ויכזב. וכשהוא אומר להביא רעה, חוזר בו, שנאמר, ההוא אמר ולא יעשה (במ' כג יט). תדע לך, שאמר לאברהם, הבט נא השמימה וספור הכוכבים וגו' (ברא' טו ה). ועשה כן, שנאמר, ה' אלהיכם הרבה אתכם, והנכם היום וגו' (דב' א י). אמר לו לאברהם, ידוע תדע כי גר יהיה זרעך וגו' (בר' טו יג), ולא עינו אלא מאתים ועשר שנים. הוי, לא איש אל ויכזב, בטובה. אבל ברעה, ההוא אמר ולא יעשה. אמר לישראל, כי אתם לא עמי (הושע א ט). וחזר ואמר, ואמרתי ללא עמי עמי אתה (שם ב כה). הוי, ההוא אמר ולא יעשה. אמר לאברהם, כי לך ולזרעך אתן (בראשי' טו יח), ולא חזר, שנאמר, כי אתם באים אל הארץ כנען, והכניסם לארץ:

סימן ח
כי אתם באים אל הארץ. מה כתיב למעלה מן הענין, והורשתם את כל יושבי הארץ מפניכם (במדב' לג נב). זה שאמר הכתוב, מלפנו מבהמות ארץ, ומעוף השמים יחכמנו (איוב לה יא). מלפנו מבהמות ארץ. אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל, למדו מפרו של אליהו, שבשעה שאמר להם אליהו לעובדי הבעל, בחרו לכם הפר האחד ועשו ראשונה וגו' (מ"א יח כה), באותה שעה נתקבצו ארבע מאות וחמשים נביאי הבעל וארבע מאות וחמשים נביאי האשרה, ולא יכלו לזוז את רגלו מן הארץ. ראה מה כתיב שם, ויתנו לנו שנים פרים וגו' (שם שם כג). מה עשה אליהו. אמר להם, בחרו לכם שנים פרים תאומים (והביאו שנים פרים תאומים) מאם אחת, הגדלים על אבוס אחד, והטילו עליהם גורלות, אחד לשם שמים, ואחד לשם הבעל. ובחרו להם הפר האחד. הפר של אליהו מיד נמשך אחריו והלך. ואותו הפר שעלה לשם הבעל, נתקבצו אותם נביאי הבעל ונביאי האשרה לזוז עמם ולא יכלו, עד שפתח אליהו ואמר ליה, לך עמהם. השיב הפר ואמר לאליהו לפני כל העם, אני וחברי יצאנו מרחם אחד, וגדלנו במרעה אחד על אבוס אחד, והוא עלה לחלקו של מקום, ושמו של הקדוש ברוך הוא מתקדש עליו. ואני עליתי בחלק הבעל, להכעיס את בוראי. אמר ליה אליהו, לך עמהם, ואל ימצאו לי עלילה, שכשם ששמו של הקדוש ברוך הוא מתקדש על זה שעמי, כך מתקדש עליך. אמר לו, וכך אתה יועצני. שבועה שאיני זז מכאן, עד שתמסרני אתה בידם, שנאמר, ויקחו את הפר אשר נתן להם (שם שם כו). ומי נתן להם, אליהו. ואתה מוצא שאליהו אמר להם, ויתנו לנו שנים פרים. ועוד, אמר להם, בחרו לכם הפר האחד (שם כה). ולבסוף כתיב, ויקחו את הפר אשר נתן להם. לכך נאמר, מלפנו מבהמות ארץ וגו' (איוב לה יא). ומעוף השמים יחכמנו (שם). אמר הקדוש ברוך הוא, למדו מן העורבים, שהיו מכלכלים את אליהו, שנאמר, והעורבים מביאים לו לחם ובשר בבקר וגו' (מ"א יז ו). ומהיכן היו מביאין. משלחנו של יהושפט, (ו) לפי שלא היו רוצין אותם העורבים ליכנס לביתו של אחאב להוציא משלחנו כלום לאותו צדיק, מפני שהיה ביתו של אחאב מלא מעבודה זרה. הוי, ומעוף השמים יחכמנו. אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל, למדו מן הפר ומן העורבים, ואל תפנו אל האלילים להסתכל בם. מנין. ממה שקראו בענין והורשתם את כל יושבי הארץ וגו':

סימן ט
כי אתם באים אל הארץ. זה שאמר הכתוב, הדור אתם ראו דבר ה', המדבר הייתי לישראל וגו' (ירמ' ב לא). אל תהי קורא מדבר, אלא מדבר הייתי לישראל דבר ולא עושה. הארץ שהתניתי ליתנה להם, שמא אמרתי להם שהיא נאה והטעיתי אתכם. אם ארץ מאפליה (שם). כמו מאפליה. שמא אמרתי לכם להכניס אתכם לארץ והלקשתי אתכם. שאין מאפליה אלא לשון הלקשה, כענין שנאמר, והחטה והכוסמת לא נכו כי אפילות הנה (שמו' ט לב). שמא אמרתי לכם שהיא נאה והטעיתי אתכם. הרי אתם נכנסין לתוכה. כי אתם באים אל הארץ כנען. מהו כנען. ארץ של פרקמטיא, ארץ שבה סחורה, כמה דאת אמר, אשר סוחריה שרים, כנעניה נכבדי ארץ (ישעיה כג ח):

סימן י
זאת הארץ אשר תפל לכם בנחלה. מהו לכם. לכם היא ראויה. אשר תפל לכם. משל למלך שהיו לו עבדים ושפחות, והיה משיא לעבדיו שפחות מן אוסיא אחרת, ולשפחותיו עבדים מן אוסיא אחרת. עמד המלך וחישב בדעתו, אמר, העבדים שלי והשפחות שלי. מוטב שאשיא עבדי לשפחותי, שלי לשלי. כך כביכול, הקדוש ברוך הוא אמר, הארץ שלי היא, שנאמר, לה' הארץ ומלואה (תהלים כד א). וישראל שלי הן, שנאמר, כי לי בני ישראל עבדים (ויקר' כה נה), מוטב שאנחיל ארצי לעבדי, שלי לשלי. לכך נאמר, זאת הארץ אשר תפל לכם. דבר אחר, זאת הארץ. זה שאמר הכתוב, כח מעשיו הגיד לעמו (תהל' קיא ו). אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל, יכול הייתי לבראות לכם ארץ חמדה אחרת, אלא בשביל להראות לכם כחי, אני אוריש את שונאיכם מפניכם ונותן לכם את ארצם, לקיים מה שנאמר, כח מעשיו וגו':

סימן יא
וידבר ה' וגו', דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם כי אתם עוברים את הירדן ארצה כנען, והקריתם לכם ערים. זה שאמר הכתוב, טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך (תה' כה ח), זכור רחמיך ה' וחסדיך כי מעולם המה (שם שם ו). אמר דוד, רבונו של עולם, אילולי רחמיך שקדמו לאדם הראשון, לא היה לו עמידה, שאמרת ליה, כי ביום אכלך ממנו מות תמות (ברא' ב יח). ולא עשית לו כן, אלא הוצאת אותו מגן עדן וחיה תשע מאות ושלשים שנה, ואחר כך מת. ומה עשית לו, גרשת אותו מגן עדן, שנאמר, ויגרש את האדם (שם שם כד). ולמה נתגרש. על שהביא מיתה על הדורות. והיה צריך למות מיד, אלא שרחמת עליו וגרשתו, כדרך הרוצח חבירו בשגגה, שגולה ממקומו ויושב בערי מקלט. לכך נאמר, זכור רחמיך ה' וחסדיך וגו'. כיון שעמד משה, אמר להם הקדוש ברוך הוא, והקריתם לכם ערים. אמר משה, רבונו של עולם, זה שהורג נפש בשגגה בדרום או בצפון, מנין יהיה יודע היכן ערי מקלט שיהא בורח לשם. אמר לו, תכין לך הדרך (דב' יט ג). תכין להם את הדרך, שלא יהיו טועים וימצא אותו הגואל ויהרגהו, ולו אין משפט מות (שם שם ו). אמר לו, היאך. אמר לו, העמד להם איטליסיות מכוונות לערי מקלט, שיהא יודע לילך לשם, שנאמר, תכין לך הדרך, ובכל איטליס רשום לך הדרך לערי מקלט. לפיכך אמר דוד, טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך (תהלים כה ח). ואם לרצחנין עשה שביל ודרך שיברחו וינצלו. לצדיקים על אחת כמה וכמה, ידרך ענוים במשפט:

סימן יב
ונס שמה רוצח מכה נפש בשגגה. בשגגה ולא בזדון. אם ילך אדם ויהרוג בזדון ויאמר בשגגה הרגתי ויהא בורח לערי מקלט, אמר הקדוש ברוך הוא, אפילו הוא נכנס ובורח למזבח שלי, הרגו אותו, שנאמר, מעם מזבחי תקחנו למות (שמ' כא יד). ומי היה זה שברח למזבח ונהרג. זה יואב, שנאמר, והשמועה באה עד יואב וגו' (מ"א ב כח). את מוצא, שחכם גדול היה יואב בתורה וראש סנהדרין, שנאמר, יושב בשבת תחכמני ראש השלישים (ש"ב כג ח), ולא היה יודע שכתוב בתורה, [ו] כי יזיד איש על רעהו וגו' (שמ' כא יד), שהלך והחזיק בקרנות המזבח. אלא אמר יואב, הרוגי בית דין אינם נקברים בקבורת אבותיהם, אלא הן לעצמן. מוטב לי למות כאן, שאקבר בקברי אבותי. וישב בניהו את המלך וגו' (מ"א ב ל). ויאמר לו המלך עשה כאשר דבר ופגע בו וקברתו וגו' (שם שם לא). ולמה נהרג. שכך צוהו דוד אביו, שנאמר, וגם אתה ידעת את אשר עשה לי יואב בן צרויה (שם שם ה). מה עשה לו. את מוצא, בשעה שכתב דוד ליואב, הבו את אוריה אל מול פני המלחמה וגו' (ש"ב יא טו), ועשה כן ונהרג, נתקבצו כל ראשי החיילים על יואב להרגו, שהיה ראש הגבורים, שנאמר בו, אוריה החתי על שלשים ושבעה (שם כג לט), הראה להם יואב את הכתב. לפיכך כתיב, את אשר עשה לי יואב בן צרויה. אשר עשה לשני שרי צבאות ישראל לאבנר בן נר ולעמשא בן יתר ויהרגם (מ"א ב ה), היו סבורים כל ישראל שדוד צוהו להרגם, שהיה אבנר בן נר בן דוד של שאול. ולפיכך עמד דוד וקלל את יואב ואמר (ליה), [ו] אל יכרת מבית יואב וגו' (ש"ב ג כט). ונתפייסו כל ישראל וידעו שלא צוהו דוד. ולכך צוה לשלמה בנו, שיהרוג אותו, שהיה יואב בן אחותו של דוד, והיה מבקש לקרבו לעולם הבא. כיון שבקש שלמה להרוג אותו, אמר יואב לבניהו, לך אמור לשלמה, אל תדינני בשני דינין. אם תהרגני, טול מעלי הקללות שקללני דוד אביך. ואם לא, תניח אותי בקללותיו ואל תהרגני. מיד, ויאמר לו המלך עשה כאשר דבר ופגע בו וקברתו (מ"א ב לא). אמר רבי יהודה, כל קללות שקלל דוד את יואב, נתקיימו בזרעו של דוד. זב, מרחבעם בן שלמה, שנאמר בו, והמלך רחבעם התאמץ לעלות במרכבה (שם יב יח). וכתיב בזב, [ו] כל המרכב אשר ירכב עליו הזב וגו' (ויק' טו ט). מצורע, מעוזיהו, שנאמר, ויהי (עוזיהו) מצורע עד יום מותו (מ"ב טו ה). ומחזיק בפלך, מאסא, דכתיב, לעת זקנתו חלה את רגליו (מ"א טו כג), שנעשה כאשה, שאחזתו פודגר"ה. נופל בחרב, מיאשיהו, דכתיב, ויורו המורים אל המלך יאשיהו (דה"ב לה כג). ואמר רב יהודה, שעשאוהו כל גופו ככברה. ואמר רב, נעצו בו לונביאות של ברזל עד שעשאוהו כל גופו ככברה. וחסר לחם, מיהויכין, שנאמר, וארוחתו ארוחת תמיד נתנה לו וגו' (ירמ' נב לד), משלחנו של אויל מרודך. ואת מוצא, שכל זמן שהיה יהוידע הכהן קיים, היה יואש עושה רצון בוראו, שנאמר, ויעש יהואש הישר בעיני ה' כל ימיו אשר הורהו יהוידע הכהן (מ"ב יב ג). ואחרי מות יהוידע באו שרי יהודה וישתחוו למלך אז שמע המלך אליהם (דה"ב כד יז), שקבל על עצמו לעשות אלוה. לפיכך ואת יואש עשו שפטים (שם שם כד). ומפני מה נהרג אבנר. מפני שעשה דמן של נערים הפקר ושחוק, שנאמר, ויאמר אבנר אל יואב יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו (ש"ב ב יד). ויש אומרים, מפני שהקדים שמו לשמו של דוד, שנאמר, וישלח אבנר מלאכים אל דוד תחתיו לאמר וגו' (שם ג יב). וחכמים אומרים, מפני שלא הניח לשאול להתפייס על דוד, אלא אמר ליה בסירה הועדת. ורבנן אמרי, על שהיה ספיקה על ידו למחות דבר נוב עיר הכהנים, ולא מיחה:

סימן יג
והקריתם לכם ערים ערי מקלט תהיינה לכם. וכתיב, שש ערי מקלט תהיינה לכם, את שלש הערים. שלש שבארץ ישראל, ושלש שבעבר הירדן במזרח, בארץ בני ראובן ובארץ בני גד וחצי שבט המנשה, שנאמר, את בצר במדבר (דבר' ד מג). (רבי יוחנן וריש לקיש. רבי יוחנן אומר, את בצר במדבר) הרי שלש במזרח. ושלש במערב, (ב) חברון של יהודה, ושכם בהר אפרים, זה הוא נפולין, וקדש בגליל משבט נפתלי. משה לא חלק אלא לראובני ולגדי ולחצי שבט המנשה, והבדיל מהם שלש ערים, שנאמר, אז יבדיל משה שלש ערים (שם שם מא). אבל יהושע חלק לכל השבטים, ונטלו בגורלותיהם ונתנו לשבט לוי ארבעים ושמונה עיר, ונטלו הכהנים שלש עשרה, והשאר ללוים. ושלש ערי מקלט עלו בגורלם. ושבט הלוי לא נטלו חלק בארץ, שנאמר, ולשבט הלוי לא נתן משה (יהושע יג לג). למה. (אשי) ה' הוא נחלתו כאשר דבר לו (דב' יח ב). את מוצא שסנחריב הגלה ישראל שלש גליות. גלות ראשונה, הגלה לראובני ולגדי ולחצי שבט המנשה. השנייה, שבט זבולן ונפתלי, שנאמר, כעת הראשון הקל ארצה זבולן וארצה נפתלי (ישע' ח כג). השלישי הגלה שאר השבטים, שנאמר, והאחרון הכביד (שם), הכבידן כבמכבד. נבוכדנצר אף הוא הגלה שלש גליות, יהודה ובנימן. בראשונה הגלה יהויקים, ובשנייה יהויכין. מה עשה. קשר אותו בקורנין שלו מיקור, שנאמר, כי הנני משלחך בגבירה. מה הגבירה הזו אדם מיקר אותה, כך עשה לו. נבוזראדן הגלה לצדקיהו, הרי שלש גליות. ומנין שהיה סנחריב קוזמקרטור. שהיה מגלה אלו לכאן ואלו לכאן, והגלה את ישראל לבבל, והביא אלו שבבבל לארץ ישראל. אמר הקדוש ברוך הוא, בעולם הזה על ידי עונות גלו ישראל ונתפזרו בשערי הארץ, שנאמר, ואזרם במזרה בשערי הארץ (ירמי' טו ז). אבל לעתיד לבא, אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך ה' אלהיך ומשם יקחך (דברי' ל ד). וכתיב, ונפוצות יהודה יקבץ מארבע כנפות הארץ (ישע' יא יב). וכתיב, ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברנה ושמחת עולם על ראשם ששון ושמחה ישיגו ונסו יגון ואנחה (שם נא יא). וכן יהי רצון, אמן ואמן. סליק ספר במדבר



לקודםתוכן ממשיך
חזרה למאגר תורני
חזרה למאגר תורני - שערי שכם


עיצוב וביצוע על ידי
צל הרים
to Sharei Shechem site