ב"ה
מדרש תנחומא

מדרש ארץ ישראלי

לפי פרשיות השבוע

פרשת בא

סימן א
ויאמר ה' אל משה נטה ידך על השמים ויהי חשך על ארץ מצרים וימש חשך. זה שאמר הכתוב, שלח חשך ויחשיך ולא מרו את דברו (תהלי' קה כח). חשך ששלח הקדוש ברוך הוא על המצרים, קשה היה. למה. על שלא קבלו מרות דברו של הקדוש ברוך הוא. אמר הקדוש ברוך הוא למלאכים, המצרים ראויין ללקות בחשך. מיד הסכימו כולן כאחת ולא המרו את דברו. שלח חשך ויחשיך, אותו חשך נתן בו ממש. משל למה הדבר דומה, למלך שסרח עליו עבדו. אמר לאחד, לך והכהו חמשים מגלבין. והלך והכהו מאה, והוסיף לו משלו. כך הקדוש ברוך הוא יתברך שמו, שלח חשך על המצרים, ונתוסף החשך משלו. הוי, שלח חשך ויחשיך:

סימן ב
נטה ידך על השמים ויהי חשך. מהיכן היה אותו החשך. רבי יהודה ורבי נחמיה. רבי יהודה אומר, מחשך של מעלה, שנאמר, ישת חשך סתרו סביבותיו סכתו (תה' יח יב). רבי נחמיה אומר, מחשך גיהנם, שנאמר, ארץ עפתה כמו אפל צלמות ולא סדרים ותפע כמו אפל (איוב י כב). אמר רבי יהושע בן לוי, בשלשה מקומות שמענו שאדם משמיע תלמודו סמוך למיתתו. מנין. שנאמר, להודיעך קושט אמרי אמת להשיב אמרים אמת לשלחיך (משלי כב כא). וכן שלמה אמר, סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא וגו' (קהלת יב יג). וכאן, צלמות ולא סדרים. כיון שאדם נטה לצילה של מיתה, הוא סודר תלמודו, שנאמר, צלמות ולא סדרים. רבי תנחומא בר אבא אמר, כיון שבא להסתלק, מלאכי השרת אומרים, תנו עוז לאלהים. הוי, ארץ עיפתה כמו אפל, ווי לו לבית שחלונו פתוחה לתוך חשך. ותופע כמו אופל, אור שלה מתוך חשך. וכן הוא אומר, כה אמר ה' אלהים, ביום רדתו שאולה, האבלתי כסיתי עליו את תהום, ואמנע נהרותיה ויכלאו מים רבים (יחזק' לא טו). רבי יהודה בר רבי אמר, במה הרשעים מתכסים בגיהנם, בחשך. חזקיה בן ר"י אומר, הגיגית הזו במה מכסין אותה, בכלי חרש מינה ובה. כשם שהיא של חרס, כך מכסין אותה בכלי חרס. כך הרשעים, והיה במחשך מעשיהם (ישע' כט טו). לפיכך הקדוש ברוך הוא מכסה עליהם את התהום שהוא חשך, שנאמר, וחשך על פני תהום (ברא' א ב), זה גיהנם. הוי, חשך שהביא על המצרים מתוך גיהנם היה. וימש חשך. כמה היה אותו חשך. אמרו רבותינו זכרונם לברכה, עבה כדינר, שנאמר, וימש חשך:

סימן ג
ויט משה את ידו על השמים ויהי חשך אפלה בכל ארץ מצרים שלשת ימים. אמרו רבותינו זכרונם לברכה, ז' ימים של חשך היו. כיצד. שלשה ימים הראשונים מי שהיה יושב ובקש לעמוד עומד. והעומד שבקש לישב, יושב. שלשה ימים האחרונים, כל מי שהיה יושב, לא היה יכול לעמוד. והעומד, אינו יכול לישב. ומי שהוא רבוץ, לא היה יכול לזקוף. מנין. שכן כתיב, לא ראו איש את אחיו, הרי שלשה. ולא קמו איש מתחתיו שלשת ימים, הרי ששה. ואי זה הוא יום השביעי, ויהי הענן והחשך וגו' ויאר, זה יום של ים. וכן במצרים, הענן מאיר לישראל ומחשיך למצרים, שנאמר, לא ראו וגו'. ולכל בני ישראל היה אור, והיה מאיר לישראל ומראה להן כל כלי כסף וזהב ושמלות וכל טוב מצרים, ומה שבתיבות ובחביות ובמטמוניות היה מראה להן. והיו שואלין ונותנין להן בעל כרחן, שהיו אומרים להם ישראל, הרי לך במקום פלוני כלי כך וכך. הוי, ויהי חושך אפלה:

סימן ד
אמרו רבותינו זכרונם לברכה, כטקסין של מלכים הביא הקדוש ברוך הוא עליהן את המכות. מלך בשר ודם כשמדינה מורדת עליו, משלח עליה לגיונות ומקיפים אותה. בתחלה סוכר אמת המים שלהם. חזרו, מוטב. ואם לאו, מביא עליהם קלאנים. חזרו, מוטב. ואם לאו, יורה בהם חצים. חזרו, הרי מוטב. ואם לאו, מביא עליהם ברבריים. חזרו, מוטב. ואם לאו, מביא עליהם דורמוסיות. חזרו, מוטב. ואם לאו, זורק בהם נפט. חזרו, מוטב. ואם לאו, משליך עליהן אבני בליסטראות. חזרו, מוטב. ואם לאו, מגרה בהן אוכלוסין הרבה. חזרו, יפה. ואם לאו, אוסר אותן בבית האסורין. חזרו, יפה. ואם לאו, הורג גדולים שבהם. כך הקדוש ברוך הוא בא על מצרים כטקסין של מלכים. בתחלה סוכר אמת המים שלהם, שנאמר, ויהפך לדם יאוריהם (תהלי' עח מד). לא חזרו, הביא עליהם קלאנים, אלו צפרדעים. רבי יוסי בר חנינא אמר, קרקורן היה קשה להם מהשחתתם. לא חזרו, ירה עליהם חצים, אלו הכנים, שנאמר, ותהי הכנם באדם ובבהמה, היו נכנסים בגופם של מצרים כחצים. לא חזרו, הביא עליהן ברבריים, זה ערוב, שנאמר, ישלח בם ערוב (שם שם מה). לא חזרו, הביא עליהם דורמוסיות, זה הדבר והרג את מקניהם. לא חזרו, הביא עליהם נפט, זה השחין, שנאמר, ויהי שחין אבעבועות פורח באדם. לא חזרו, השליך עליהם אבני בליסטראות, זה הברד. לא חזרו, גירה בהן אוכלוסין הרבה, זה ארבה. לא חזרו, חבשן בבית האסורים, זה חשך, שנאמר, ויהי חשך אפלה. לא חזרו, הרג גדולים שבהם, שנאמר, וה' הכה כל בכור. כל מה שחשבו המצרים על ישראל, הקדוש ברוך הוא הביא עליהן. חשבו שיהיו שואבין מימיהן, לפיכך ויהפך יאוריהם לדם חשבו כדי שיהו טוענין פרגמטיהן, הביא עליהם צפרדעים והיתה משרפת אותן. חשבו להיות עושין להן בארץ, הרחיש את הארץ כנים. חשבו שיהו טוענין אותן כפדגוג, שלח בהן ערוב, אריות, זאבים, נמרים, ודובים, ונשרים. היה למצרי חמשה בנים, והיה נותנן לישראל להוציאן לשוק בידו. בא ארי נוטל אחד, זאב נוטל אחד, דוב אחד, נמר אחד, נשר אחד. היה נכנס לתוך ביתו של מצרי לבדו, אומר לו, היכן בני. הוא אומר לו, אעשה חשבון. בא הארי נטל אחד, והזאב אחד, הדוב אחד, ונמר אחד, ונשר אחד. חשבו כדי שיהיו רועין את מקניהם, שלח בהן את הדבר, שנאמר, הנה יד ה' הויה וגו'. חשבו כדי שיהיו מחמין להן חמין, שלח בהן את השחין. חשבו לסקלם באבנים, הביא עליהם את הברד. חשבו כדי שיהיו כורמיהן, הביא עליהם את הארבה ואכל אילנותיהן, ויאכל את כל עשב הארץ ואת כל פרי העץ. חשבו לחבוש אותם בבית האסורין, הביא עליהן את החשך. חשבו להרוג אותם, וה' הכה כל בכור. חשבו לשקע אותן במים, ונער פרעה וחילו בים סוף (תהלי' קלו טו). וכל מכות שהביא הקדוש ברוך הוא על המצריים במצרים, הוא עתיד להביא על אדום, שנאמר, כאשר שמע למצרים יחילו כשמע צור (ישע' כג ה). אמר רבי אלעזר, כל מקום שכתוב צור מלא, בצור המדינה הכתוב מדבר. וכל מקום שכתוב צר חסר, במלכות אדום הכתוב מדבר, שהיא מצירה לישראל. מי שפרע מן הראשונים, יפרע מאדום. במצרים, הכה בדם. באדום, ונתתי מופתים בשמים ובארץ דם ואש וגו', השמש יהפך לחשך והירח לדם (יואל ג ג-ד). במצרים, צפרדעים, שהיה קולן קשה. ובאדום, קול שאון מעיר קול מהיכל (ישע' סו ו). במצרים, כנים, והך את עפר הארץ. ובאדום, ונהפכו נחליה לזפת ועפרה לגפרית (שם לד ט). במצרים, ערוב. ובאדום, וירשוה קאת וקפוד וינשוף ועורב ישכנו בה (שם שם יא). רבי אבא בר כהנא אמר, חשך ואפלה שמשו במצרים. אבל תוהו ובוהו לא שמשו בעולם הזה ולא עתידין לשמש. והיכן עתידין לשמש. בכרך גדול שבקפוטקייא, שנאמר, ונטה עליה קו תהו ואבני בהו (שם). ורבנן אמרי, אומות העולם שלא קבלו את התורה שנתנה מתוך החושך, עליהם הוא אומר, כי הנה החשך יכסה ארץ וערפל לאומים (ישע' ס ב). אבל ישראל, ועליך יזרח ה' וכבודו עליך יראה (שם). במצרים, דבר, ובאדום, ונשפטתי אתו בדבר ובדם (יחז' לח כב). במצרים, שחין. ובאדום, המק בשרו והוא עומד על רגליו ועיניו תמקנה בחוריהן ולשונו תמק בפיהם (זכרי' יד יב). במצרים, ברד. ובאדום, וגשם שוטף ואבני אלגביש (יחז' לח כב). במצרים, ארבה. ובאדום, בן אדם אמור לצפור כל כנף ולכל חית השדה הקבצו (שם לט יז). במצרים, חשך. ובאדום, ונטה עליה קו תהו ואבני בהו (ישע' לד יא). במצרים, נגף בכוריהם. ובאדום, שמה נסיכי צפון כלם וכל צדוני (יחז' לב ל). רבי מאיר אומר, וירדו ראמים עמם (ישעי' לד ז), וירדו עובדי עבודה זרה עמם. במצרים, פרע מאליליהם ואחר כך פרע מהם. ובאדום, פורע מן השר שלהם תחלה ואחר כך מהם, שנאמר, והיה ביום ההוא יפקוד ה' על צבא המרום במרום ועל מלכי האדמה על האדמה (ישעיה כד כא). ממכילתא דרבי ישמעאל

סימן ה
וידבר ה' אל משה ואל אהרן בארץ מצרים לאמר. וכי לא היה הדבור אלא למשה בלבד, ומה תלמוד לומר אל משה ואהרן. כשם שהיה משה כלול לדברות, כך אהרן. ומנין שלא דבר עם אהרן. דכתיב, ויהי ביום דבר ה' אל משה בארץ מצרים, למשה ולא לאהרן, אף כאן למשה ולא לאהרן. ומפני מה לא דבר עם אהרן, בשביל כבודו של משה. אם כן, נמצאת ממעט כבוד אהרן. לא. ששניהם שוים. וכן אתה מוצא כל מקום ששניהם במקום אחד, שניהם שוים. ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים (בראש' ב ד), שניהם שוים. כבד את אביך ואת אמך (שמות כ יב), שניהם שוים. ויהושע בן נון וכלב בן יפנה (במדבר יד ו), שניהם שוין. ומשה ואהרן, שניהם שוין. בארץ מצרים, חוץ לכרך. וכן אתה מוצא שלא נמצאת שכינה במצרים, שנאמר, ויאמר אליו משה כצאתי את העיר אפרוש את כפי (שמו' ט כט). למה, שהיתה ארץ מצרים מלאה גלולים. לכך כתיב בארץ מצרים ולא בתוך מצרים. ולמה נמצאת שכינה במצרים. ללמדך עד שלא נבחרה ארץ ישראל, היו כל הארצות כשרות לדבור. משנבחרה ארץ ישראל, נפסלו כל הארצות. עד שלא נבחרה ירושלים, היה כל ארץ ישראל כשרה לדבור. משנבחרה ירושלים, נסתלק הדבור מארץ ישראל. עד שלא נבחר בית העולמים, היתה ירושלים ראויה לשכינה. משנבחר בית העולמים, יצתה ירושלים, דכתיב, כי בחר ה' בציון, אוה למושב לו (תהלי' קלב יג). ואומר, זאת מנוחתי עדי עד, פה אשב כי אויתיה (שם שם יד). עד שלא נבחר אהרן, היו כל ישראל ראוין לכהונה, שנאמר, ברית מלח עולם היא וגו' (במד' יח יט). משנבחר, נפסלו ישראל, שנאמר, והיתה לו ולזרעו אחריו ברית וגו' (שם כה יג). עד שלא נבחר דוד, היו כל ישראל ראוין למלכות. משנבחר דוד, יצאו כל ישראל, שנאמר, לא לכם ולנו לבנות בית לאלהינו כי אנחנו יחד נבנה לה' אלהי ישראל (עזרא ד ג). ולמה נדבר עם הנביאים בחוצה לארץ. בזכות אבות, שנאמר, כה אמר ה' קול ברמה נשמע וגו' (ירמי' לא יד). וכתיב, כה אמר ה' מנעי קולך מבכי וגו' (שם שם ה). ואף בחוצה לארץ לא נדבר עם הנביאים אלא במקום טהור. שכן את מוצא בדניאל, ואני הייתי על אובל אולי (דני' ח ב). וכן ואני הייתי על יד הנהר הגדול הוא חדקל (שם י ד). וכן יחזקאל אומר, ואני בתוך הגולה על נהר כבר (יחזק' א א), זה חדקל. משנדבר עמו בחוצה לארץ, היה מדבר עמו בארץ, שנאמר, קום צא אל הבקעה ושם אדבר אותך (שם ג כב):

סימן ו
החדש הזה לכם. רבי ישמעאל אומר, הראה לו הירח בלילה ואמר לו, כזה אתם רואים וקובעים כן הלכה לדורות. ולמד להם מולד לבנה ואמר להם, עד עכשיו אני הייתי מעבר את השנים, הרי כבר מסרתי לכם, מעכשיו התחילו למנות. החודש הזה, זה ניסן ואין אחר ניסן. מדתשרי כתיב בו חג האסיף תקופה, ללמדך, חדש שיש בו חג וקרוי אסיף. ותקופת השנה, ששנה יוצאה בו וקרוי שביעי, זה תשרי שהוא שביעי לניסן. החדש הזה, זה ניסן. זכר לדבר, בחדש הראשון הוא חדש ניסן (אסתר ג ז), והוא ראש חדשים וראש לרגלים, דכתיב בתחלה, חג המצות וחג השבועות וחג הסוכות:

סימן ז
ויהי בחצי הלילה, יוצרו חלקו. וה' הכה כל בכור, הוא בעצמו ולא על ידי שליח. אפילו היה אדם במקום אחר ובכורו במצרים, מת. כוש ופוט ולוד מנין שמתו בכוריהם, שנאמר, ויך כל בכור במצרים ראשית אונים באהלי חם (תהל' עח נא). מבכור פרעה, הוא נשתייר מכל הבכורות, לקיים מה שנאמר, ואולם בעבור זאת העמדתיך. ובעל צפון נשאר מכל אליליהן, להטעותן בו, לקיים מה שנאמר, משגיא לגוים ויאבדם (איוב יב כג). עד בכור השבי. השבויים למה לקו. לפי שהיו שמחים בכל גזרות שגזרו מצרים על ישראל, הדא הוא דכתיב, שמח לאיד לא ינקה (משלי יז ה). ולא תאמר שבויים בלבד, אלא אף עבדים ושפחות, שנאמר, עד בכור השפחה אשר אחר הרחים, שהיו משעבדין לרחים. עד בכור בהמה. שלא יאמרו, יראתנו קשה, שלא שלטה בהם פורענות. ויקם פרעה לילה. יכול בג' שעות כדרך שהמלכים עומדין, תלמוד לומר לילה. יכול על ידי שדה ושדות, תלמוד לומר הוא. הוא היה מחזיר על פתחיהן של עבדיו ומעמידן כל אחד ואחד ממקומו והולך עמהם ואומר, היכן משה ואהרן שרוין, שנאמר, ויקרא למשה ולאהרן לילה ויאמר קומו צאו. אמר ליה משה, כך צונו הקדוש ברוך הוא, ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר, וכי גנבים אנחנו שנצא בלילה, לא נצא אלא ביד רמה לעיני כל מצרים. ולמה בא הוא ועבדיו, לומר לך שבשעה שאמר ליה פרעה אל תוסף ראות פני, אמר ליה משה, כן דברת לא אוסיף עוד ראות פניך, ולא נצא מכאן עד שירדו כל עבדיך אלה אלי וגו'. מכאן שחלק משה כבוד למלכות, שלא אמר ליה אתה וכל עבדיך. אף הקדוש ברוך הוא צוה למשה ולאהרן לחלוק לו כבוד, שנאמר, וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצום אל בני ישראל ואל פרעה. ויוסף חלק כבוד למלכות, בלעדי אלהים יענה את שלום פרעה (ברא' מא טז). יעקב חלק כבוד למלכות, ויתחזק ישראל וישב (שם מח ב). אליהו חלק כבוד למלכות, ויד ה' היתה אל אליהו וגו' (מ"א יט א). חנניה מישאל ועזריה חלקו כבוד למלכות, וכן דניאל. קומו צאו. אמרתי לכם מי ומי ההולכים, אמרתם בנערינו ובזקנינו נלך, קומו צאו גם אתם גם בני ישראל. אמרתי רק צאנכם ובקרכם יוצג, אמרתם גם מקנינו ילך עמנו לא תשאר פרסה, גם צאנכם גם בקרכם קחו כאשר דברתם ולכו, ולואי שתלכו כבר. אמרתם גם אתה תתן בידינו וגו', קחו כאשר דברתם ולכו, וברכתם גם אותי:

סימן ח
וישא העם את בצקו טרם יחמץ, לא החמיץ. וכן לעתיד לבא, ישבות מעיר מלוש בצק עד חומצתו (הושע ז ד). משארותם, זה שיורי מצה ומרור. אתה אומר שיורי מצה ומרור, או אינו אלא פסחים. כשהוא אומר לא תותירו ממנו עד בקר, הרי שיורי פסחים. על שכמם. וכי לא היה להם בהמה, והא כתיב וגם ערב רב עלה אתם וצאן ובקר ומקנה כבד, אלא שהיו מחבבין את המצוה, לכך כתיב על שכמם. ובני ישראל עשו כדבר משה וישאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב ושמלות. למה. שהכסות חביבה עליהן יותר מכסף וזהב. וה' נתן את חן וגו', עדיין אינן שואלין והן נותנין להם. וינצלו את מצרים, אפילו עבודה זרה של כסף ושל זהב, נתכת וחזרה כבתחלה ונטלו את הכל. ובזת הים גדולה מבזת מצרים, שנאמר, ותבאי בעדי עדיים וגו' (יחזקאל טז ז):

סימן ט
ויסעו בני ישראל מרעמסס. מרעמסס לסכות ארבעים פרסה, והיה קולו של משה נשמע מסוכות. ואל תתמה, שהרי אבק שזרק, הלך מהלך ארבעים יום, שנאמר, והיה לאבק על כל ארץ מצרים, ומצרים מהלך ארבעים יום, וכל שכן קולו. רבי עקיבא אומר, סכות, אלו עננים, כענין שנאמר, כי על כל כבוד חופה (ישעי' ד ה). וכן לעתיד לבא, וסוכה תהיה לצל יומם וגו' (שם שם ו). לבד מטף, קטנים ונשים. ויאפו, לשו ולא הספיקו לאפות עוגות. ואין עוגה אלא לשון חררה, שנאמר, אך עשי לי משם עוגה קטנה (מ"א יז יג). נס גדול נעשה להן, שאכלו ממנו שלשים יום ששים פעמים, עד שירד להן את המן. וגם צדה לא עשו להן, להודיע שבחן של ישראל, שלא אמרו היאך נצא למדברות ולים ואין לנו צידה. מלמד, שהאמינו. ועליהם מפורש בקבלה, הלוך וקראת באזני ירושלים וגו' (ירמי' ב ב). ומה שכרן, קדש ישראל לה' (שם שם ג). ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה. וכתיב, ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה (בראש' טו יג). הרי שני פסוקים מכחישין זה את זה. כיצד. עד שלא נולד יצחק, נגזרה גזירה. ומשנולד יצחק, חשב הקדוש ברוך הוא, שנאמר, כי גר יהיה זרעך (שם). ואברהם חשב משעת הגזרה. כתיב ארבע מאות שנה, וכתיב דור רביעי ישובו הנה (שם שם טז), הא כיצד. עשו תשובה, אגאלם לדורות. ואם לאו, לשנים. ויהי מקץ שלשים שנה וגו'. כשהגיע הקץ, לא עכבם כהרף עין. בט"ו בניסן נגזרה גזירה ונדבר עם אברהם אבינו בין הבתרים. בט"ו בניסן באו מלאכי השרת לבשרו על יצחק. בט"ו בניסן נולד יצחק. בחמשה עשר בניסן נגאלו ממצרים. בט"ו בניסן עתידין להגאל משעבוד גליות. ויהי מקץ שלשים שנה, קץ אחד לכלם. ליל שמורים הוא לה' להוציאם מארץ מצרים הוא הלילה הזה, שבו עתידין להגאל, דברי רבי יהושע. רבי אליעזר אומר, בתשרי עתידין להגאל, שנאמר, תקעו בחדש שופר וגו' (תהל' פא ד). הוא הלילה הזה, הוא הלילה שאמר הקדוש ברוך הוא לאברהם, בלילה הזה אני גואל את בניך. שמורים, צריכין ישראל להשתמר בו בלילה:

סימן י
ויאמר ה' אל משה זאת חקת הפסח. יש פרשיות כלל בתחלה ופרט לבסוף. אלו הן, ואתם תהיו לי ממלכת כהנים (שמות יט ו), פרט. אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל (שם), כלל. זאת חקת התורה ויקחו אליך פרה (במדב' יט ב), כלל. אדומה, פרט. זאת חקת הפסח, כלל. כל בן נכר, פרט. כלל ופרט, אין בכלל אלא מה שבפרט. זאת חקת הפסח. אין לי אלא פסח מצרים, פסח דורות מנין. תלמוד לומר, ככל חוקותיו וככל משפטיו תעשו אותו (שם ט ג). כל בן נכר, אחד ישראל רשע, ואחד נכרי במשמע. כל עבד איש מקנת כסף, עבד איש ולא עבד אשה וקטן, תלמוד לומר מקנת כסף, מכל מקום. תושב ושכיר. תושב, זה גר שאינו עובד עבודה זרה בלבד, אבל שאר איסורין עושה. שכיר, זה עובד עבודה זרה. מה תושב ושכיר האמור בפרשת פסח פסל בו את הערל, אף תושב ושכיר האמור בתרומה פסל בו את הערל. בבית אחד יאכל. והא כתיב, על הבתים אשר יאכלו אותו בהם, הא למדנו שנאכל פסח בשני מקומות. ומה אני מקיים בבית אחד, בחבורה אחת. כיצד בשני מקומות, היו יושבין ונבקעה עליהם קורה, יצאו לחוץ. ירדו עליהם גשמים ונכנסו לבית, הרי זו בשני מקומות. אם כן, מהו לא תוציא מן הבית מן הבשר חוצה, חוץ לחבורה. מן הבשר, בשר שבחוצה לעצם ולא מה שבתוך העצם. ועצם לא תשברו בו. בו לא תשברו, ושאר קדשים קלים אינו עובר על מצות לא תשברו. כל עדת ישראל, למה. לפי שנאמר, משכו וקחו לכם צאן למשפחותיכם, מגיד שפסח דורות בערבוביא. וכי יגור אתך גר. יכול כשנתגייר יעשה פסח מיד, תלמוד לומר והיה כאזרח הארץ, מה אזרח בי"ד אף גר בי"ד ואם נתגייר בין ב' פסחים, יעשה פסח שני. המול לו כל זכר, מילת זכרים ומילת עבדים מעכבין בו. הרי שהיו לפניו ב' מצות, מצות מילה ומצות פסח, איזו מהן קודם. המול לו כל זכר קודם, ואחר כך ואז יקרב לעשותו. תורה אחת, השוה הכתוב גר לאזרח לכל מצות האמורות בתורה:

סימן יא
קדש לי כל בכור. זו אחת מי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן, כלל שהוא צריך לפרט. קדש לי כל בכור, כלל זכרים ונקבות. יכול כל שנולד ראשון בין זכר בין נקבה יהיה בכור, תלמוד לומר כל הבכור וגו' הזכר תקדיש (דב' טו), זכר ולא נקבה. יכול יוצא דופן יהא בכור, תלמוד לומר כל פטר רחם, עד שיהא זכר פותח רחם. באדם ובבהמה, מקיש בכור אדם לבכור בהמה. מה בהמה נפל פטור מן הבכורה, אף אדם פטור. יצאו לוים, שאין להם בכור אדם ולא בכור בהמה. בכור אדם, מבן שלשים יום חייב לפדותו. פחות מכאן, נפל. בכור בהמה, ח' ימים. פחות מכאן, נפל. כתיב ופדויו מבן חדש תפדה (במד' יח), ובבהמה כתיב ומיום השמיני והלאה ירצה (ויק' כב). יכול יוליכנו לבית הבחירה דכתיב והבאתם שמה וגו' ובכורות בקרכם וצאנכם (דב' יב), תלמוד לומר תפדה, בכל מקום שירצה, יפדנו מכהן. אם כן, מה תלמוד לומר תקדיש, הקדישהו שתקבל שכר. לא הקדשתו, הרי הוא קדוש, שנאמר, לי הוא, מכל מקום. אם כן מה תלמוד לומר תקדיש, כדי שתקבל עליו שכר. כיוצא בדבר אתה אומר, ובער עליה הכהן עצים בבקר (ויקר' ו ה). והא כתיב, ולבנון אין די בער (ישע' מ טז). אלא כדי לקבל שכר. כיוצא בו, את הכבש האחד תעשה בבקר ואת הכבש וגו' (שמו' כט לט). והא כתיב, וחיתו אין די עולה (ישע' מ טז), אלא כדי לקבל שכר. כיוצא בו, ועשו לי מקדש (שמות כה ח). והא כתיב, הלא את השמים ואת הארץ אני מלא (ירמי' כג כד), אלא כדי לקבל שכר. ויאמר משה אל העם זכור את היום הזה. ואומר, למען תזכור את יום צאתך. וכי ביום מזכירין ובלילה לאו. זו מדרש דרש בן זומא, למען תזכור את יום צאתך וגו' כל ימי חייך. ימי חייך, הימים. כל ימי חייך, הלילות. לא יאכל חמץ, לעשות את המאכיל כאוכל. לא יאכל, לא הוא ולא דמיו, ואסור בהנאה. היום אתם יוצאים. רבי יוסי הגלילי אומר, מה תלמוד לומר לא יאכל חמץ וסמיך ליה היום, אתם למד שיום אחד אכלו ישראל מצה במצרים. חדש האביב, חדש שהוא כשר לכם, לא חמה ולא גשמים. ומנין שהוא כשר. כתיב הכא, חדש האביב. וכתיב התם, אלהים מושיב יחידים ביתה מוציא אסירים בכושרות (תהל' סח ז), אין בכושרות אלא חדש שהוא כשר לא חמה ולא גשמים.

דבר אחר, בכושרות, רבי יונתן אמר, בכי ושירות, אלו בוכין ואלו משוררין. מצרים בוכין, כי אין בית אשר אין שם מת. וישראל משוררים, קול רנה וישועה באהלי צדיקים ימין ה' עושה חיל (שם קיח טו). רבי אומר, בכושרות, הקדוש ברוך הוא נוהג עם ישראל כשרות, שנאמר, אך סוררים שכנו צחיחה (שם סח ז). סוררים כתיב, וכן היו, אלא שנהג עמם בכשרות. בחדש האביב, התחילו לעבר את השנים:

סימן יב
והיה כי יביאך ה' אל ארץ חמשה עממין שהן שבעה. כאשר נשבע. והיכן נשבע. לאברהם, ביום ההוא כרת ה' עם אברם ברית לאמר לזרעך וגו' (ברא' טו יח). ליצחק, גור בארץ הזאת כי לך ולזרעך וגו' (שם כו ג). ליעקב, הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה (שם כח יג). ועבדת את העבודה הזאת. כעבודה שעבדת במצרים, כן עשה לדורות. ולנו היכן נשבע, והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי. אל ארץ הכנעני, למה זכה כנען שנקראת הארץ על שמו. כיון ששמע שישראל באין, פנה את המקום. אמר ליה הקדוש ברוך הוא, אתה פנית את המקום, תקרא הארץ על שמך, ואתן לך ארץ יפה כארצך. ואיזו, זו אפריקא. ונתנה לך, שלא תאמר ירשתי אותה מאבותי. והעברת כל פטר רחם לה', אין העברה אלא הפרשה. וכן את מוצא בנחלות, והעברתם את נחלתו לבתו (במדבר כז ח). שמעון בן עזאי אומר, והעברת מה תלמוד לומר. לפי שהוא אומר, כל אשר יעבור תחת השבט (ויקר' כז לב), שומע אני אף היתום במשמע. נאמר כאן עבודה, ונאמר להלן עבודה. מה להלן אין קדושה חלה עליו אלא בחיי אמו, אף עבודה האמורה כאן אין קדושה חלה עליו אלא בחיי אמו. אי מה כאן זכרים אף להלן זכרים. תלמוד לומר, כל אשר יעבור תחת השבט, אחד זכרים ואחד נקבות במשמע. כל פטר שגר, ששגרתו אמו, יהא פטור מן הבכורה, והבא אחריו אינו בכור. אשר יהיה לך, חוץ מן המוכר עובר בהמתו לנכרי, והלוקח עובר בהמתו מגוי, יכול יהא חייב. תלמוד לומר, אשר יולד בבקרך ובצאנך. הזכרים לה'. אמר רבי יוסי, מכאן אתה למד, רחל שלא בכרה, וכשילדה ילדה שני זכרים ויצאו ראשיהם שניהם כאחת, שניהם לכהן, שנאמר, הזכרים לה'. כל פטר חמור תפדה בשה, ולא בעגל ולא בחיה ולא בשחוטה ולא בכלאים ולא בכוי. פטר חמור אתה פודהו ולא שאר בהמה טמאה. ומאי פדה תפדה. פדה, פטר חמור בלבד. תפדה, שמקדישין את הבהמה טמאה לבדק הבית ופודין אותה מהקדש בדק הבית. ואם לא תפדה וערפתו, למדנו מצות פדייה קודמת למצות עריפה. ולמה ערפו. אמר הקדוש ברוך הוא, אתה אבדת נכסי כהן, ערפהו ויאבדו נכסיך ולא תהנה מהם. ומנין שאסור בהנאה. נאמר כאן עריפה, ונאמר עריפה בעגלה, דכתיב וערפו שם את העגלה (דברי' כא ד). מה עגלה ערופה אסורה בהנאה, אף זו אסורה בהנאה. כל בכור אדם בבניך תפדה, כלל. בערכך כסף חמשת שקלים, פרט. אין בכלל אלא מה שבפרט. חזר וכלל, כל בכור אדם תפדה. כלל ופרט וכלל, אי אתה דן אלא כעין הפרט. מה הפרט מפורש דבר המטלטלין והם נכסים שאין להם אחריות, אף כל דבר המטלטלין והן נכסים שאין להם אחריות. מכאן אמרו, בכל פודין בכורי אדם, חוץ מעבדים ושטרות וקרקעות, שהן נכסים שיש להן אחריות. כל בכור בניך. היו לו חמש נשים וכולן בתולות ובכרו זכרים, חייב לפדותן, פטר רחם אמר רחמנא בכורות הן לכהן ולא לנחלה. ולמה הוצרך הכתוב לומר כל בכור בניך תפדה, לומר, שאם לא פדאו אביו, הוא חייב לפדות את עצמו. ומכאן את למד, שאדם חייב ללמד את בניו תורה. אם לא למדו אביו, הוא חייב ללמד את עצמו, מקל וחמר מפדיון:

סימן יג
והיה כי ישאלך בנך מחר. יש מחר שהוא עכשיו, ויש מחר לאחר זמן. כי ישאלך בנך מחר לאמר מה זאת, הרי מחר לאחר זמן. מחר יהיה האות הזה (שמו' ח יט), הרי מחר, עכשו. מחר אנכי נצב על ראש הגבעה (שם יז ט), מחר, עכשו. מחר יאמרו בניכם לבנינו (יהושע כב כד), הרי מחר לאחר זמן. מה זאת, מצות פסח. ויהי כי הקשה פרעה לשלחנו, שומע אני מאליו, תלמוד לומר ויחזק ה' את לב פרעה. ויהרג ה' כל בכור. מכאן אמרו, זובחים בכור בהמה כנגד בכור אדם, ופודין בכור אדם כנגד בכור בהמה:

סימן יד
והיה לך לאות על ידך, זו קיבורת. בין עיניך, זה קדקד. היכא. אמרי דבי רבי ינאי, מקום שמוח התינוק רופס. וארבע פרשיות של תפילין אלו הן, קדש לי כל בכור, והיה כי יביאך ה', שמע ישראל, והיה אם שמוע. ובית שיש בו תפילין וספר תורה, אסור לשמש בו את המטה, עד שיניחם כלי בתוך כלי. אמר רבא, גלימא אקמטרא, ככלי בתוך כלי דמי. תפלין שביד, ארבע פרשיות, ואלו כולן בכרך אחד. וארבע פרשיות אלו כלן על תפלין שבראש בארבע טוטפות. ומנין שהן ארבע. טט בכתפי שתים, פת באפריקי שתים, הרי ארבע בשל ראש, וכלן חמש. ומנין שביד אחד. דכתיב, והיה לאות על ידכה, ה' יתרה, הרי חמשה. הא למדת, טוטפת ד' בראש, וטוטפת אחד ביד. יכול ביד ד'. תלמוד לומר, לאות על ידך. וביד היכא מנח לה, יכול על גב היד כשם שתפלין שבראש על גב הראש. תלמוד לומר, והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך (דברי' ו ו). מכאן אמרו, צריכה שתהא שימה כנגד הלב. יכול אף בלילות כן. תלמוד לומר, מימים ימימה, ימים ולא לילות. יכול בשבתות וימים טובים כן. תלמוד לומר, מימים ימימה. יש ימים שאדם נותן, ויש ימים שאין אדם נותן. אלו הן ימים שאין אדם נותן, שבתות וימים טובים. יכול יהא תפילין בימין. תלמוד לומר, על ידכה. ואין ידך אלא שמאל, שנאמר, אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים (ישע' מח יג). וכן הוא אומר, ידה ליתד תשלחנה וימינה להלמות עמלים (שופט' ה כו). ומנין שהוא בכרך אחד. והיה לך לאות, ולא לאחרים. ושיעור רצועה של יד, אמר רמי בר אבא אמר רבי שמעון בן לקיש, עד אצבע צרדה. ומה צרדה, אצבע אמצעית. ופותיה הרצועה, כאורך שעורה. ומצוה להניח תפלין, של יד תחילה ומברך, ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו להניח תפלין. וחוזר ונותן של ראש ומברך, ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצות תפלין. ואם סח בין תפלה של יד לתפלה של ראש, עבירה היא בידו וחוזר עליה מעורכי המלחמה. ואם ביהא שמיה רבא מברך או בקדושה פסק בין תפלה של יד לשל ראש וענה קדושה או יהא שמיה רבא, מעורכי המלחמה אינו חוזר, אלא חוזר ומברך על של ראש, מפני שכל תפלה טעונה שתי ברכות. אם ברכן כאחת, עולות לזו ולזו. אם הפסיקן ביהא שמיה רבא או בקדושה, בטלה ברכה ראשונה וחוזר ומברך שתיהן. ואינו צריך לומר בשיחת חולין, שהיא עבירה גדולה. וכשהוא חולץ, חולץ של ראש, ואחר כך של יד. יכול יהא נוהג בנשים. תלמוד לומר, למען תהיה תורת ה' בפיך (שמות יג ט). מי שישנו בתלמוד תורה, יצאו נשים שאינן בתלמוד תורה. יכול אף קטנים, תלמוד לומר ושמרת. כל שישנו בשמירה, ישנו בעשיה. יצאו קטנים שאינן בשמירה. ואם יש קטון בר מצוה ובר דעת, מיחייב. יכול לא יבדוק את התפילין, תלמוד לומר מימים ימימה. מכאן אמרו, צריך אדם לבדוק את התפילין אחד לשנים עשר חדש. נאמר כאן מימים ימימה, ונאמר להלן ימים תהיה גאולתו (ויק' כה כט). מה להלן שנים עשר חדש, אף כאן שנים עשר חדש, דברי בית הלל. ובית שמאי אומרים, אינו צריך לבודקן עולמית. וכן היה שמאי אומר, אלו תפלין של בית אבי אימא. וארבע פרשיות אלו, צריך לכתבן כסדרן. כתבן שלא כסדרן, הרי אלו יגנזו:



לקודםתוכן ממשיך
חזרה למאגר תורני
חזרה למאגר תורני - שערי שכם


עיצוב וביצוע על ידי
צל הרים
to Sharei Shechem site