|
ספר גבורות ה'
אשר עשה עם ישראל ביציאת מצרים המהר''ל |
|
| תוכן הספר |
|
 |
עיצוב וביצוע על ידי
צל הרים
 |
 |
המהר"ל נולד ככל הנראה בפוזנן שבפולין. הוא היה אוטודידקט ולא למד בישיבה, אלא מספרים ובאופן עצמאי. לא ידוע שלמד מרב גדול כלשהו, ובאופן יוצא דופן הוא אינו מזכיר בכתביו שום אדם כמורו. נשא לאישה את בתו של אחד מעשירי העיר בגיל 32 וכעבור 9 שנים נתמנה כאב בית דין בניקלשבורג ורבן של כל קהילות מורבייה. 20 שנה כיהן שם כרב ובהן תיקן תקנות רבות, חלק גדול מהן עוסק בהגבלת השימוש במותרות. בשנת 1573 עזב את הרבנות בניקלשבורג ועבר להתגורר בפראג כאיש פרטי. כעבור זמן קצר ייסד ב"קלויז", אחד משני בתי הכנסת המרכזיים של פראג, בית מדרש גדול שבמכוון לא קרא לו ישיבה, כדי להדגיש את שיטתו השונה בלימוד, שדחתה בחריפות את שיטת הפלפול ששלטה בישיבות אשכנז. עוד בטרם נתמנה לרב או לדיין בפראג כבר ייסד חברה קדישא וכתב את תקנותיה שאחר כך היוו דוגמה לתקנות ה"חברה קדישא" בכל אירופה. בשנת 1583 נפטר רבה של פראג והמועמד הברור להחליפו היה המהר"ל, שאף הוזמן לדרוש בבית הכנסת המרכזי שבעיר, ה"אלטנוישול" (בית כנסת ישן-חדש). בכל זאת, בעקבות דרשתו שתקפה את ראשי הקהילה וההתנגדות לו בקרב חסידי הפלפול נתמנה לרב העיר רבי יצחק חיות שתמך בשיטת הפלפול. לאור אי מינויו חזר המהר"ל לעירו פוזנן וכיהן בה כרב ארבע שנים. במהלך שנים אלו גברו הסכסוכים הפנימיים בקהילה בפראג עד שאילצו את רבי יצחק חיות לעזוב את העיר. לאחר שעזב את העיר, חזר המהר"ל לפראג וטען בדרשתו בבית הכנסת המרכזי שהמחלוקת נובעת מהניכור שבין המעמדות הכלכליים והחברתיים השונים. הוא דרש שהעשירים יתמכו בעניי הקהילה. באותה דרשה גם תקף את מוסד "ראש הקהל" וטען שיש לבטלו. במשך שלוש השנים הבאות חי המהר"ל בפראג ללא תואר רשמי, אך נחשב למעשה למנהיגם של יהודי פראג. בסוף התקופה הוזמן המהר"ל לחצרו של הקיסר רודולף. על מאורע זה, שנעטף באגדות רבות מספרים תלמידו וחתנו של המהר"ל, אך אינם מפרטים ואינם מוסרים את הסיבה להזמנה, שהייתה קשורה, ככל הנראה, למצב היהודים או לחילופין לשאיפותיו המדעיות של הקיסר שהזמין אליו מלומדים רבים כדוגמת טיכו ברהה. ידוע גם כי קפלר, ראשון האסטרופיזיקאים, היה בקשר עם המהר"ל דן איתו על תגליותו החדשות, ואף קרא על שמו את אחד ממכתשי הירח אותו מיפה. לאחר הראיון, בשנת 1592, חזר המהר"ל שוב לעיירת הולדתו וכיהן בה כרבה של פולין רבתי, אב בית דין וראש הישיבה במקום. בתפקידים אלו כיהן 5 שנים. בשנת 1597 חזר המהר"ל לפראג בפעם השלישית והאחרונה, והפעם התמנה סוף סוף רשמית לאב בית הדין ולראש הישיבה במקום. כעבור שנתיים התפטר מתפקיד ראש הישיבה, ובשנת 1604, בגיל 92, התפטר גם מתפקיד אב בית הדין. רבי שלמה אפרים מלונטשיץ החליף אותו בשני התפקידים. בי"ח אלול שס"ט (22 באוגוסט 1609), נפטר המהר"ל בשיבה טובה. קהילת פראג הקימה על קברו ועל קבר אשתו מצבה גדולה. בשנת 1917, עם בניית בניין חדש למועצה העירונית, הציב הפסל לדיסלאוס שלווין אנדרטה למהר"ל באחת מפינות המבנה.
בתקופת המהר"ל התעורר באזורו גל של עלילות דם כנגד היהודים, שהעמיד אותם בפני סכנת גירוש. המהר"ל התייצב מול גל זה והתווכח עם כמרים על שקריות ההאשמות. על פי הספר נפלאות המהר"ל, נערך ויכוח בכתב עם ארבע מאות כמרים. בסופו של דבר קיבל הקיסר את דעתו, ושלל את הטענה שיהודים מכינים את מצות הפסח שלהם מדם אנושי. למהר"ל יוחסו כוחות מיסטיים. האגדה מספרת שיצר את הגולם בעל הכוחות העל-אנושיים, שנוצר כדי להגן על הקהילה היהודית מרדיפות. סביב מיתוס זה נכתבו ספרים, צולמו סרטים, וקמה תעשית תיירות משגשגת בעיר פראג. על-פי המקובל, יחוסו המשפחתי הגיע עד דוד המלך, והוא ראה בעצמו ממשיך דרכו. פרשנותו ל"לא יסור שבט מיהודה", על בסיס דברי חז"ל, לפיה אפילו בגלות עומדים לישראל מנהיגים מהשבט, כנראה רומזת לעצמו. כינויו החילופי היה "ליווא" או "ליוואי" שמשמעותו בגרמנית אריה. על פי המסורת היהודית האשכנזית, לחלק מהשמות היה שם חילופי על פי ברכות יעקב בספר בראשית, כך יהודה שמתואר בברכת יעקב כגור אריה, ולכן הוצמד השם ליוואי לשמו הפרטי יהודה. כסמל שבט יהודה שהיה אריה.
למהר"ל היה ידע נרחב בפילוסופיה ובמדע, והוא ניצל אותו כדי ליצוק את הקבלה לתוך מסגרת פילוסופית-מדעית שמבחינה צורנית בעלת מאפיינים אריסטוטלים ומבחינה מהותית בעלת תכנים אפלטוניים. כך הוא "גאל" את הקבלה ממסתריה והביא את תכניה אל ציבור רחב. כתביו מכילים טרמינולוגיה קבלית חדשה, שיש הטוענים שהיא היא הגורמת לתורתו להיות סתומה וקשה להבנה, אך מנגד אפשר לראות בה את הניסיון לדבר קבלה, שלא באמצעות סימבולים פנימיים שלא משמעותים לרוב הציבור, ובמקום זאת לנסות ולהתמקד במהות הפנימית ובגוף הרעיונות של הקבלה. תורתו בבסיסה היא תורה ממלכתית-לאומית, שמדגישה את הפן הציבורי הכללי, ואפשר לראות בה הגות מכינה לקוממות הלאומית היהודית. המהר"ל מתייחס להגות חז"ל בכבוד גדול ומשתמש בה כבסיס לכל הגותו. מאפיין קבוע של כתביו הוא הפתיחה בדברי חז"ל הרלבנטים לעניין שהוא דן בו, מהתלמודים או מהמדרשים, והבאת הסבר רוחני-פילוסופי. בדרך זו מנסה המהר"ל להראות שחז"ל התייחסו להרבה סוגיות פילוסופיות, כאשר הם עושים זאת באופן אליגורי. מספר פעמים רב מכתיר המהר"ל את דברי חז"ל כ"דברי חכמה עמוקים שלא נאמרו באומד וסברא", ואף באחד הפעמים הוא שואל "כי איך אפשר לחמורים כמונו, לעמוד בסוד קדושים?"[1] המהר"ל עשה תיקון גדול לתורת האגדה התלמודית שהייתה מוזנחת ומיעטו לעסוק בה באותה רצינות שעסקו בפן ההלכתי לפניו ואחריו. בניגוד לפרשנים אחרים שנותנים הסברים מקומיים על אגדות חז"ל, הוא נתן להגותם הסבר עיקבי ושיטתי. תפיסת עולמו הייתה שהעולם מתחלק לשלשה חלקים: א. העולם התחתון - עולם החומר הגס שנקרא בשפתו "עולם ההויה" על שהוא מתהווה, ושהוא בעל הרכבה ושינוי. ב. העולם האמצעי - עולם הגלגלים והכוכבים, שהוא עולם החומר הזך, שנקרא בפיו "עולם השלום" על שבתנועתם הם אינם מפריעים אחד לשני. ג. העולם העליון - עולם הצורות והשכלים הנבדלים, עולם ללא חומר - עולם המלאכים - שהינו עולם רוחני מטפיסי שנקרא בפיו "עולם האמת", על שבו שוררת האמת. גם האדם מתחלק לשלשה חלקים: א. הגוף, ב. הנפש ג. השכל, בהתאמה ובהקבלה לעולמות הללו, כאשר כל חלק שבו נלקח מאחד העולמות, והאדם מחבר בתוכו את היקום כולו ומהווה את התמצית שלו. בנוסף על כך יש לאדם מהות אלוהית שנקראת "צלם אלוקים". בשל הפוטנציאל האלוהי שטמון באדם, סבר כי האדם יכול לשלוט על הטבע, כאשר הוא ממצה את מלוא הפוטנציאל שלו כנביאי ישראל למשל. את הטוב ראה כמידה עצמית של האלוקים [2] ההויה והאדם [3] ואילו את הרע ראה כתופעת לוואי של בריאת העולם הפיסי, שאין בו ממשות אלא העדר וחיסרון, כצל המלווה את האור. את הזוגיות בין גבר לאישה ראה כאידאל, ששמו של הקב"ה מקיים אותו, ויש בו שלמות של התמזגות חומר וצורה. משנתו מדברת רבות על תפקידו ויעודו הנעלה של הלאום היהודי בהיסטוריה האנושית ומותחת כמו מקובלים רבים, הבדל חד בין יהודי לשאינו יהודי. בעם היהודי הוא ראה את "הבן הבכור" של אלוהים ובסגנונו "ראשית ועיקר הבריאה": [4] את מימרתו של רבי עקיבא: "חביב אדם שנברא בצלם" סייג בעיקר לישראל שיש בהם את עיקר מעלת הצלם. [5] את גלות ישראל ראה כדבר שאיננו טבעי שמתנהג בניגוד ל"סדר העולם" ולחוקיותו הטבעית ולכן עתיד להתבטל, וקיים רק בשל גזרה מיוחדת של אלוהים. [6] לדידו מקומם הטבעי של ישראל הינו בארץ ישראל בריבונותם, כשם שלכל עם יש זכות טבעית ואף אלוהית לשלטון עצמאי במקומו המיוחד, משום שכל עם נברא לעצמו. [7] בארץ ישראל ראה ארץ קדושה, הגבוהה מבחינה רוחנית מכל הארצות [8] , וארץ ממוצעת ואמצעית שכלולה מהכל, ולכן אינה נוטה אל הקצוות ואל החסרון. [9] המהר"ל צידד במידת הפשטות וראה בה מידה אלוהית עצמית נטולת גוונים, שהדבק בה מתקרב לאלוהים, דבר שלא היה מובן מאליו בפראג המעוטרת של תקופתו, ואילו את המורכבות והמסובכות ראה כמגרעת אנושית שיש להמלט ממנה. [10] את היופי ראה כנצחי והאלוהי שמתגלם ומשתקף בחומר. [11] המהר"ל סבר שיש לעולם סדר ותוכנית אלוהית, ושום דבר איננו קורה במקרה. [12]. הוא ראה בתורה לא רק את התוכנית האדריכלית של העולם, אלא גם את השכל העליון שמחולל את המצוות, שרק באמצעותו האדם יכול להתקרב אל בוראו. [13] הוא לא רק האמין בניסי המקרא, אלא סבר כי גם לניסים יש סדר וחוקיות. לדעתו הם מתרחשים בשל השקה וזליגה של העולם האלוהי העליון לעולם שלנו, כאשר ישראל מהווים את ראש הגשר של השקה זו.[14] אפשר לראות בהגות המהר"ל ניצנים ראשונים של תורת היחסות, כאשר טען שבהתרחשות של נס, הטבע הרגיל איננו מתבטל, אלא ממשיך את פעולתו, וקיימת למעשה מציאות מקבילה וחופפת בו-זמנית. כך למשל תיאר שהנס של עמידת השמש בגבעון ליהושע התרחש רק באופק שלו, ואילו בשאר האופקים השמש המשיכה לנוע כרגיל במהלכה הטבעי. [15] גם השקפתו כי "כי הזמן והמקום עניין אחד" [16] ו"הם שייכים ומתייחסים זה לזה" [17] הינה חדשנית. ככלל צידד וחייב לימוד מדעים וראה בהם סולם לעלות אל חכמת התורה והכרת הבורא. [18] בעולם היהודי היה קונצנסוס לגבי גדלותו של המהר"ל והתמיכה בו הייתה מקיר אל קיר ללא סייג. בתנועת החסידות שמנהיגיהם היו צאצאים ישירים של המהר"ל, צידדו באופן נחרץ בלמידת כתביו. כך למשל הרבי מווארקי הישווה את תורתו לתורת האר"י, (שהמהר"ל נולד לפניו ומת אחריו). [19]. הרבי מקוצק עודד ללמוד את כתביו בכדי לקבל "שכל של גמרא". הרב קוק שראה בו את "גדול העולם", סבר כי הוא אבי שיטת הגר"א והחסידות גם יחד. הרב חרל"פ האמין כי ספרי המהר"ל נכתבו בהופעת רוח ממרום. הרצי"ה קוק ראה בו "היקף עולמי של צדיק יסוד עולם, תלמיד חכם של העולם, וגדול מדע בעולם" ופרופ' שלום רוזנברג, הקביל בין אישיותם ופועלם של המהר"ל והרב קוק במשפט, "המהר"ל - תורת הגלות, הרב קוק - תורת הגאולה".
את ספריו החל לפרסם בגיל מאוחר ביותר. ב-1578, בגיל 66, הוציא את ספרו הראשון, גור אריה (ביאור לפירוש רש"י על התורה), וארבע שנים אחר כך הוציא את ספרו גבורות ה' בעילום שם. בהקדמתו לספר זה שרטט המהר"ל תוכנית לסדרת ספרים שתקיף את כל עולם המחשבה היהודי, שבה יהיו כלולים פירוש לאגדות חז"ל, ספרי יסוד על אמונת היהדות ועל מידות הנפש, ושבעה ספרים על משמעותו המיוחדת של כל אחד מחגי ישראל. 13 שנים עבד על ספריו עד שהוציא את נתיבות עולם על תורת המידות בשנת 1595. שלוש שנים אחר כך, בגיל 86, פרסם את תפארת ישראל. באר הגולה, נצח ישראל, נר מצווה ואור חדש יצאו במשך השנתיים הבאות. בשל גילו המתקדם לא הצליח המהר"ל להשלים את תוכניתו, והספרים על שבת, סוכות, ראש השנה ויום הכיפורים לא נכתבו. ספרים אחרים שכתב ולא פרסם, בעיקר ספרי הלכה, אבדו בשריפה בשנת 1689. מכל מקום, משנת המהר"ל עקבית מאוד ואפשר למצוא בה פרוש כמעט זהה לאותה מימרא בספרים שונים, (למשל, בגור אריה, בחידושי אגדות ובנתיבות עולם) וכך ניתן לבאר את המהר"ל מתוך עצמו. כמו כן ניתן למצוא בכתביו לא מעט התייחסויות לשבת ולחגים, שיש בהן לשפוך מעט אור, על הגותו בנושאים אלו. המהר"ל הותיר אחריו הגות יהודית מרשימה, שמסודרת בעיקר לפי המועדים: * ספר גבורות ה' על פסח * ספר תפארת ישראל על מתן תורה * ספר נצח ישראל על תשעה באב והגאולה * ספר נר מצוה על חנוכה * ספר אור חדש על פורים * חידושי אגדות, שורת ספרים לביאור הגותי על האגדות בתלמוד, * גור אריה, ביאור לפירוש רש"י בחמישה כרכים לתורה החורג מעבר לו. * ספר נתיבות עולם שני כרכים על מאפייני המידות הטובות. * ספר דרך החיים פרשנות למסכת אבות. * ספר באר הגולה מאמרים להגנת היהדות. * חיבור דברי נגידים - על הגדה של פסח. * חיבור דרשות המהר"ל - על התורה, שבת תשובה ושבת הגדול. ספריו בהלכה נשרפו בפוגרום ולא נשתמרו, זולת כמה ציטוטים מהם בספרים אחדים. המהר"ל תכנן לכתוב שלשה ספרים נוספים: ספר הגדולה על שבת, ספר ההוד על סוכות וספר שמים וארץ על ראש השנה ויום כיפור, אך לא הספיק. ספריו "נתיבות עולם" נחשבים לקלים יותר, ולכן יש הממליצים ללומדם תחילה.