ספר גבורות ה' אשר עשה עם ישראל ביציאת מצרים המהר''ל רבי יהודה ליווא בן בצלאל

כבר הודעתיך שלא היה השיעבוד הגמור לישראל כאשר יעקב עדיין קיים, כי כל זמן שהיה יעקב קיים, לא היה אפשר למצרים להיותם גוברים עליו מפני מדריגת יעקב, והוא היה מצרף אליו שבעים נפש שהם יוצאי ירכו, ולפיכך נסתמה פרשת ויחי להגיד כיון שמת יעקב נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מן השיעבוד. ואין הפירוש שלגמרי התחיל השיעבוד אחר שמת יעקב שהרי אמרו (עי' רש"י וארא) למה נמנו שנותיו של לוי להודיע כל זמן שאחד מן השבטים קיים לא היו משועבדים, אלא פירוש הדבר, שכאשר מת יעקב היה שעבוד על ישראל, ולא היה השעבוד בקביעות עד שמת לוי אז היה השעבוד בקביעות, מ"מ לא היה וימררו את חייהם עד שנולדה מרים, ואז התחיל וימררו את חייהם וכל זמן שהיה הדור הראשון של שבעים נפש קיים לא היו פרים ורבים, כי אלו שבעים היו נמנים מוגבלים בשעור ובמספר שהוא שבעים נפש, והאחרים שלא היו במספר שבעים נפש בטלים אצל שבעים נפש. וכאשר כתיב (שמות א') וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא, אז הבנים שלא היו נמנים ולא עלו במספר היו פרים ורבים מאוד שלא היה שיעבוד להם מצד עצמם. כי הדבר שאינו שלם ואינו בפעל הולך ומשתוקק לצאת אל הפעל, וכאשר היו ישראל שבעים נפש שזה מספר מוגדר שלם והיו נמנים לא היו פרים ורבים, רק כאשר מתו שבעים נפש ואז לא היו מן אותם שהיו מוגדרים ולא היה להם שלימות, היו מתנועעין מאוד לצאת אל הפעל. שכבר התבאר כי שלימות ישראל הוא ששים רבוא וכל דבר מתנועע אל שלימותו והיו פרים ורבים מאוד, וכאשר התחילו עוד מצרים לענותם והיו רוצים להפסידם, היו פרים ורבים עוד יותר, שכך המדה נותנת, כי על ידי העינוי של גוף הגוף חלוש, וכיון שהגוף חלוש הוא מוסיף ברכה האלהית כאשר כח הגוף חלש, לפיכך היו פרים ורבים כיון שהיו משעבדים אותם להחליש כח הגוף וכל שהיה כח הגוף נחלש, גבר כח אלהי יותר להיות ישראל דבקים בברכת אלהים. וזה כאשר יענו כן ירבה וכן יפרוץ, וזהו דוקא בישראל שעיקר כחם הוא

---