ספר גבורות ה' אשר עשה עם ישראל ביציאת מצרים המהר''ל רבי יהודה ליווא בן בצלאל

יש לשאול אחר שהעלה את ישראל אל המעלה הגדולה העליונה אשר התבאר בפרקים שעברו, איך יתכן שיהיה בטול לזאת המעלה והרי חרב בעונינו בית המקדש בית מאוינו ותפארתנו, ואנחנו מצאנו כי הדברים אשר הם טבעים ואינם כל כך במעלה מיוסדים על אדני הקיום והם מקוימים מבלי שנוי, ודברים אלהיים כאלו יהיה בטול והפסד להם, ולפי הדעת ראוי שיהיה הפך זה. ותשובת שאלה זאת כי אם שהדברים הטבעים ההפסד נמצא בהם ביותר ודברים הבלתי טבעים מקוימים ביותר זהו בעצמם, אבל הסלוק מן המקבל הוא יותר נמצא בהם, כי הדברים האלהיים הם נבדלים מן הדברים הטבעים ובמעט דבר יוסרו הדברים האלהיים. ומשל זה האדם שהוא מקבל השכל אף על גב שאין הפסד בשכל מצד עצמו יש בו שכחה והסרה בקלות מצד המקבל. ובפרק אין דורשין (חגיגה ט"ו ע"א) שאל אחר את רבי מאיר לאחר שיצא לתרבות רעה מאי דכתיב לא יערכנה זהב וזכוכית ותמורתה כלי פז אמר ליה אלו דברי תורה שקשים לקנותן ככלי זהב וכלי פז ונוחים לאבדן ככלי זכוכית ע"כ. וביאור ענין זה שהתורה היא שכל האלהי קשה לקנות ככלי זהב ופז, שמפני שהם יקרים ואינם נמצאים עם האדם קשים לקנותן, כך דברי תורה קשים לקנותן מפני שרחוק לאדם שהוא טבעי השכל, ובשביל זה נוח לאבדן גם כן ככלי זכוכית שכיון שהשכל נבדל מן האדם הטבעי לכך נקל הוא הסרה ביותר. ומזה עצמו נוכל להביא ראיה ברורה גם כן כי ההכנה שהיה לישראל לקבל המעלה העליונה לא הוסרה, כמו באדם שקנה השכל ונעשה שובב עד ששכח תלמודו כולו, מכל מקום ההכנה הזאת שהוא מוכן לקבל החכמה לא נתבטל הימנו ומוכן לקבל כשחוזר מדרכו, כך כאשר ראינו בעם ישראל הכנתם לקבל מעלה עליונה כי לא היה דבר זה מקרי בישראל מה שקבלו המעלה העליונה אשר זכרנו כי דבר זה אי אפשר, האחד כי דבר שהוא במקרה אינו תמידי ואינו מאודי ובישראל היו נסים הרבה מאוד שלא תמצא לשאר אומות, וכן היו נמשכים בהמשך הזמן עד שאי

---