ספר גבורות ה' אשר עשה עם ישראל ביציאת מצרים המהר''ל רבי יהודה ליווא בן בצלאל

ערבי פסחים סמוך למנחה לא יאכל אדם עד שתחשך (פסחים צ"ט ע"ב). פירשו בגמרא דילמא אתי לאכול מצה אכילה גסה, דאכילה גסה לא שמה אכילה כדאמרינן בפרק בתרא דיומא (פ' ע"ב) האוכל אכילה גסה ביום הכפורים פטור דאכילה גסה לאו אכילה היא. והקשו בתוס' (פסחים ק"ז ע"ב ד"ה דילמא) דהא דאמרי' בנזיר מאי דכת' כי ישרים דרכי ה' וצדיקי' ילכו בם ופושעי' יכשלו בם משל לשני בני אדם שאכלו את הפסח אחד אכלו לשם מצוה עליו נאמר וצדיקים ילכו בם ואחד אכלו לשם אכילה גסה עליו נאמר ופושעים יכשלו בם, ופריך נהי דלא עביד מצוה מן המובחר רשע קרית ליה, ותירץ ר"ת דתרי אכילות גסות הם אכילה דקץ נפשו לאכול ועל אותה אכילה פטור ביום הכפורים, ויש אכילה גסה שאינו מתאוה לאכול אבל יש בה טעם ועל אכילה גסה זאת אינו פטור ע"כ, ואף על גב שאין אני כדאי לדקדק על דברי התוספות שהם בשם ר"ת מכל מקום תורה היא וללמוד אנו צריכים. דלפי זה קשה דמאי מקשה בנזיר נהי דלא עביד מצוה מן המובחר וכו' ולמה לא מוקי דאיירי בכהאי גוונא שאכלו אכילה גסה לגמרי שקץ נפשו לאכול. ועל כרחך צריך לומר דאם כן היה קשה אנן חדא דרך קאמרינן שצדיק הולך ופושע נכשל וכאן שני דרכים כדמקשה התם גם כן, אם כן הכי נמי איך אפשר לפרש שאכל לשם אכילה שאינו מתאוה לאכול דאם כן קשה שהרי זה שני דרכים הם שהצדיק אכלו בדין ופושע לאו בדין, וזה שני דרכים. ואין לומר כלל שדין אכילת פסח שהוא שבע הרבה עד שאינו מתאוה לאכול שאם כן לא היה מקיים מצוה מן המובחר, שיאכל הפסח והוא לא יתאוה לאכלו, רק שיש בו טעם. ועוד תירצו התוספות רשע קרית ליה כלומר הרי אכילת פסחים לא מעכבת וכיון שקיים מצות פסח אף על גב דלא קיים מצות אכילת פסחים לא נקרא רשע אם לא קיים האחרת. וגם על זה יש לדקדק דזה אין טעם לו דסוף סוף במצוה השני רשע הוא. אבל הפי' הנראה בזה, כי אכלו לשם אכילה גסה ודאי אינה אכילה גסה ממש, וכך פירושו

---