עיצוב וביצוע על ידי צל הרים

דבק בארץ וחנן את עפרה הרב בנימין זצוק"ל הי"ד הראה לנו באופן ממשי בכל מהלך חייו, וכן לצערנו במותו, מהי אהבת הארץ, הדאגה לכבוד ישראל שנרמס, והשתפכות הנפש לבורא עולם. ראינו איך המושגים של ארץ ישראל, כלל ישראל וכדומה היו לדרך חיים ולמדנו שאלו מושגים חיים ממשיים, שניתן וצריך לחיותם, ולא רק ללומדם מהספר. גדולתו הייתה בכך שהיה נטוע בעולמות רוחניים עליונים, ועם כל זה, ודווקא מתוך כך, כל כך דאג לנעשה בארצנו ולעמנו. גשם ורוח התייחסותו לגשמים ולחוסר המים בארץ ישראל הייתה ניכרת מתוך מעשיו היומיומיים. כשהיה שוטף את כוסו בחדר התה, היה מסבן את הכוס ולאחר מכן רוחצה - והיה מקפיד לסגור את הברז בין הסיבון לרחצה. כאשר ראה תלמיד שהשאיר את הברז פתוח בין סיבון לשטיפה, היה מעיר במאור פניו ואומר שכאשר הוא מנקה את הכוס הוא משתדל לסגור את הברז, שכן ארץ-ישראל אינה משופעת במים, ועל חשיבות המים נלמד מכך שהתורה נמשלה למים : "הוי כל צמא לכו למים", והתורה חסה על ממונם של ישראל, קל וחומר שעל מימיהם, והוסיף שצדיקים ממונם חביב עליהם יותר מגופם וכל שכן עלינו לחבב את המים ולחסוך בהם כיוון שבתנאים אלו המים יותר חשובים מממון, ואמר שאף בנטילת ידים אין למלא יתר על המידה מהטעם הנ"ל. באחד מימות חורף תש"ס היה חם מאוד והדליקו את המזגנים בבית-המדרש על מנת לקררו. הרב התפלא וסגר את המזגנים. לתלמידים שתמהו אמר, שבמקום להתפלל לה' ולנצל את המציאות שיצר כדי שנבקש מים בהשתפכות הנפש - אנחנו משנים את המציאות ומפספסים את הכל. (מאיר ל.) בוקר גשום אחד נכנס לחדר התה בבית המדרש הישן - עם העוזי והדובון הכחול כשכולו נוטף מים ורטוב עד לשד עצמותיו (מן הסתם עלה לישיבה ברגל). פתח ואמר בהתרגשות ובשמחה "ברוך שלא שומע לתפילתן של עוברי דרכים". (עמיחי ז.) תלמוד המביא לידי מעשה "כשהייתה הכנסת ספר תורה בגבעת "עדי-עד" בשבות רחל, בררתי אצל בחורי הישיבה האם יש מישהו שמעוניין לנסוע לשם, או יודע איך ניתן להגיע. התשובה הייתה "תשאל את הרב בנימין איך הוא מגיע". תהיתי, האם הרב בנימין ששקוע בתלמודו יעזוב את בית המדרש ויסע "לגבעה נדחת"? אך כשיצאתי נפגשנו בטרמפיאדה כשהרב גם הוא בדרכו ל"עדי-עד". כשהגענו, התברר שהכשירו חניה במרחק מה מהשכונה ומשם אפשר ללכת ברגל. ירדנו והתחלנו ללכת ישר שלא בדרך הכבושה אלא באדמת הטרשים. הצעתי לרב שנלך על הדרך שהוכשרה לעלייה לשכונה כי בה היה יותר נוח ללכת, אך הרב אמר:" שאלו ד' אמות חדשות בארץ ישראל, שכן מן הסתם אין רבים מהלכים בדרך זו, ויש מצווה ללכת בה". (שריאל ל.) במוצאי יום הכיפורים האחרון ישן הרב בישיבה. למחרת אמר שראה שאין שמירה מיוחדת בגבעת הישיבה, לכן, לפני השינה, עשה מספר פטרולים ורק אחר כך הלך לישון. (שלומי ב.) כשהייתה צעדה מיצהר לקדומים, מספר תלמידים ראו את הרב כשהוא חוזר לאחור וצועד בכיוון ההפוך. כשפנו אליו, אמר להם שהוא הגיע למקום העצרת ושם אמרו לו שישנה גבעה בעלת נוף מיוחד שעדיין לא ראה, לכן הוא מוכרח לעלות ולראות. (יוסף ב.) כאמור, היה מקושר באהבה ובמעשה לאנשי הגבעות - ומנהג קבוע היה לרב בימי שישי ללמד באיתמר שיעור בפרשת השבוע (לפי פירושי "אורח חיים" הקדוש ,"שפת אמת" ) ולעבוד שם בחקלאות, בכל מזג אויר, עם הכובע הנצחי וכלי העבודה בידיו. עודר ושר, מסקל אבנים ושר. כולו ארץ ושמים. כשדנו בממשלה על פינוי הגבעות הלך ברגל נושא את תיקו הכבד ואת העוזי, מהישיבה עד לנקודה , 792 הליכה של 3.5 ק"מ לכל כיוון, כדי ללמוד שם ולחזק את המתיישבים. (דביר ר.) לפני שנת השמיטה, כשהיו צריכים להספיק לשתול הרבה שתילים, עלה לנקודה 792 והציע את עזרתו. עבד שעות ללא הפסקה מבלי לעצור ולנוח - כאשר הבחורים הצעירים מסתכלים עליו בפליאה - והרב חורש בעזרת החמור ושר... ובאותה הזדמנות הביע התפעלות מהנוף ואמר, שמצד אחד הדבר מרחיב את הלב ומצד שני, כואב שהנוף הזה ריק מהתיישבות, ולו היו בו עוד כמה אלפי יהודים, המצב היה שונה לגמרי. ועוד אמר לאחר החרישה הזאת: "רבונו של עולם! החמור הזה זוכה יותר מאשר אותם היהודים שבבוסטון, שכן הוא אוכל מגידולי ארץ ישראל שותה ממימי הארץ, נושם אווירא דארץ ישראל ועוזר ביישוב הארץ, כמה אלה שבבוסטון מסכנים, מה עוד שהמסכנות הגדולה ביותר היא שהם לא יודעים כמה הם מסכנים". (מאיר ל.) כשעבד אצל אברי מאיתמר, והציעו לו לעבוד בטרקטור, סירב ואמר שהוא מעדיף להרגיש את הארץ בידיו. וכן היה תמה על הגרים בבניינים רבי קומות, שהרי ישנה הזדמנות להתקרב לארץ ומוותרים כל - כך בקלות?! (אורי א. ומאיר ל.) כשראינו צבאים ליד הישיבה, כולם התפעלו והרב אמר שאילולי היו מזיקים לחקלאות בגבעות, היה אפשר להתפעל מהם. (אלנתן ג.) מספר בחורים היו מייערים בשעות הפנאי את האזור בעצי אלון שנבטו מעצמם. לשם כך היה צורך להעביר שתילים לרכב, הרב עזר להם כשכולו שמחה ואמר שאע"פ שאלו עצי סרק "עתידין כל אילני סרק שבארץ ישראל שיטענו פירות" (כתובות קיב ע"ב). (דניאל צ.) בט"ו בשבט, כשהיו נטיעות בגבעת הישיבה, הרב התהלך אוחז בטוריה, כאחד התלמידים, ונטע עץ אחר עץ בחריצות. כאשר בסיום קיבלו כעין תעודות על ההשתתפות בנטיעות - התעודה של הרב התלכלכה ואחד התלמידים הציע להביא לו חדשה. הרב ענה שעפרה של ארץ ישראל איננו לכלוך כלל ולכן אין צורך בזה. (נועם ו.) כשהרב דרוקמן הגיע לישיבה ונתן שיחה על ארץ ישראל, לאחר השיחה נשאלו שאלות ובהן עלה הצורך להידברות על מנת לקרב את עם ישראל לציבור היושב ביש"ע. קם הרב בנימין בהתלהבות ואמר "איפה הימים שבהם רצנו על הגבעות בכל מקום בארץ ישראל, כך כבשנו את ארץ ישראל בעבר, וזה בעצם מה שצריך גם היום, לקום ולהיאחז ולהקים עוד ועוד יישובים. זה לא הדבר שגורם לפירוד, צריך להגיד סוף-סוף את האמת:" מי הם אלו שמחפשים את השלום בתוך עם ישראל ומשם החוצה, ומי הם אלו שמחפשים ומחרחרים ריב כל הזמן" וכן דיבר גם על השמירה ב"נקודה" שביישוב, ואמר שלצערו הוא כבר לא יכול להשתתף בשמירות ליליות בנקודה, אך דירבן את החברים לעשות זאת, וכך עשו. (עדיאל ש. ואבישי ה.) על ההתיישבות בתחילתו של אחד משיעורי הגמרא בבית המדרש החדש, היה רעש מעבודת הבנייה מחוץ לחדר השיעורים וכן קולות לימוד מהחלון מתוך בית המדרש, אמר הרב "אלו ואלו רעשים של מצווה". (אלנתן ג.) כאשר הגיעה מאחת הגבעות מכונית שכולה מאובקת, אמר מישהו: "איזה מכונית מלוכלכת," והרב אמר: "מלוכלכת?! והרי זה אבק של ארץ ישראל". (מאיר ל.) פעם בדרכו לנקודה 777 באיתמר, הגיע רכב שעלה לנקודה, הנהג היה נבוך שכן במקום היחיד שנותר פנוי "ישב" כלבו, הרב בטבעיות הרים את הכלב והושיבו עליו. (אורי א.) בטרמפים ובדרכים היה מורה באצבעו על ההרים ואומר: "זה שהגבעה הזו לא מיושבת - זה מה שלא חוקי", ואמר שכך הרב קוק התבטא בענין הסכסוך על הכותל, שהעוברים על החוק הם אלו שאינם עולים. (מאיר ל.) היה אומר שאין שום סיבה שבימינו לא יעלו קהילות שלמות להתיישב במרחבי ארץ ישראל בכל הגבעות שעדיין שוממות, "הגבעה שם ממול - בה יתיישבו יהודי לוס אנג'לס, ועל זו שלידה יתיישבו יהודי אודסה, מה יש להם לעשות שם בגלות? שיבואו לכאן להתיישב כאן". (הרב יעקב י.) לאחר אחת מההפגנות אמר לרב ידיד, שעם כל השמחה לרבבות שהיו בהפגנה, אם היו נשארים שליש אפילו רבע מכלל הציבור שנכח שם, והופכים להיות חיילים למען ההתיישבות ובאים לגור כאן בגב ההר, וביישובים בשומרון ויהודה, כל המצב היה משתנה מהקצה לקצה. פעם ניגש אלינו בהפגנה חסיד ברסלב ופתח בדברים. לאחר שסיים לדבר, הרב אמר - מדוע "נ.. נח... מאומן" - שיהיה כתוב "מארץ ישראל" - הרי הרב נחמן זצ"ל היה אומר 'לכל מקום שאני הולך - אני הולך לארץ ישראל', ובודאי היה מעדיף שיהיה כתוב כך "מארץ ישראל", וכן היה מעדיף שכל האלפים בראש השנה יבואו להתפלל בארץ ישראל על קברי אבות ותנאים. כשנשאל על ידי אחד המתיישבים האם לטוס לאומן, הסתייג גם-כן בטענה זו. (אלנתן ג.) לאחר שירו על מכונית משפחת הרב לבנון שליט"א - ירדה הישיבה לצומת ולמדה, הרב בנימין אמר בהזדמנות זו שהאבנים שזורקים עלינו זה בכדי להזכיר לנו שאנחנו לא מספיק רוצים את אבניה ועפרה של הארץ, ושהביטוי למעשה של הפסוק הוא לבנות באבנים ובטיט - אבניה ועפרה - בתים בארץ ישראל. (אלנתן ג.) פעם הרב הזדמן לחנות המכולת שביישוב ורצה לקנות קופסת גפרורים. כשראה שהגפרורים שהציעה המוכרת היו תוצרת חוץ החזיר לה וביקש קופסא מתוצרת הארץ, אחר כך הסביר שצריך ליצור מקומות עבודה ליהודים, ועל ידי כך לחזק את כלכלת המדינה. (ר' רון ש.) כבוד ישראל תפילותיו למען עמו וארצו: בי"ז בתמוז תש"ס - באו תלמידים לבקר את הרב ששבת רעב מול משרד ראש הממשלה, שהיה אז בשיחות בקמפ-דיוויד, ודן בחלוקת ירושלים. הרב כהרגלו ישב ולמד חידושים על המסכת הנלמדת - שבת, ואחד המארגנים הזכיר לו שביקש מהרב שיתפלל מנחה בתור שליח ציבור. הרב אמר לו שהוא קצת חלש ולכן כדאי שיחפשו לו מחליף אם יהיה צורך. לאחר כרבע שעה החלה התפילה והרב היה חזן. הרבה מתפללים היו במקום (כאלף איש) וכן צוותי צילום , אך הרב לא נמנע מלפרוץ בבכי מרעיד לבבות כשהגיע בחזרת הש"ץ לברכת "בונה ירושלים". מכוסה בטליתו והצלמים מסביבו, בכה בצער גדול, ומרוב בכי הפסיק מספר פעמים באמצע הברכה. מראה זה מובן היה ,אך נדיר שכן המיוחד שבתפילותיו, שהן היו מיושבות מאוד . (דביר ר.) נסע לחברון בעשרת ימי תשובה, למערת המכפלה, כדי לבקש רחמי שמים על ביטול הגזרות. והיה מקפיד להגיע ביום השנה לזכר נרצחי מאורעות תרפ"ט לחברון. (מאיר ל. ואורי א.) אמר שבברכת "אהבה רבה" אנו מבקשים שתוליכנו קוממיות לארצנו - אך תפילה זו מתאימה לגולי חוץ לארץ, ואנחנו צריכים לבקש שתוליכנו קוממיות בארצנו. והוסיף ואמר שכל הכאב נובע מחסרון הופעתו יתברך - "הנה אלוקינו זה, קוינו לו ויושיענו", הישועה של ה' היא ישועתנו, אך אנחנו מקווים שיושיענו - יושיע כביכול את עצמו, זה כאבנו. קשה לשכוח את שיחתו בבה"ד 3, ביום חמישי, לפני הציבור שהתאסף למחות על החרפה שמתרחשת בקבר יוסף, כאשר לאחר מכאן הנחלה נמסרה לאויב ,בשבת. (לפני שפתח בדבריו הציעו לו כיסא וסירב מפני כבוד הציבור). הרב דיבר על כך שתפילותינו צריכות לנבוע מצד הבקשה על שלמות הופעת כבוד ה' וכבוד ישראל ולא על צרכינו הפרטיים. הרב ציטט מ"עין איה" בנוגע למעלת הסומך גאולה לתפילה בתפילת ערבית - שלמרות שיש לאדם חסרונות פרטיים (בחינת ערבית - חושך והסתר) מגמתו צריכה להתעלות למחשבת הכלל וגאולת ישראל, וכן קרא מ"נפש החיים" (ב, יא בהג"ה), המדבר בנוגע למשנה במסכת ראש-השנה "וכי ידיו של משה עושות מלחמה... אלא לומר לך שכל זמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את ליבן לאביהם שבשמים היו מתגברים", שאם הפנייה היא כלפי מעלה - כלפי המגמה האלוקית שחסרה ואיננה מופיעה, אז היו מתגברים - ושלצורה זו של תפילה יש לשאוף, שכל השאיפות מופנות כלפי שמיא. ואז אמר חידוש בשמו של האדמו"ר מרוז'ין "גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא, רע - כי אתה עמדי" - שלא כואב לאדם על צרותיו הפרטיות, אלא שה' עמו בצרה "כי אני ה' את דכא ושפל רוח" וכבוד ה' מתבזה גם כן בצרת היחיד והכלל, והחל בוכה, נחנק קולו וסיים את דבריו. ובזה ביטא את מדרגת החסיד ש"במסילת ישרים" שכל חייו מכוונים לכלל. כשנשאל אחרי השיחה, והרי סוף-סוף זו מדרגת יחידים, ענה שאולי לכל יהודי יש נגיעה למדרגה זו. הרגשנו שאצל הרב זו לא הייתה דרשה אלא תחושת חיים פנימית אמתית. לפני אותה שיחה בבה"ד 3 אמר לאחד התלמידים: "אם הצבא לא מתכוון לחלץ פצועים כמו אותו חייל (מדחת יוסוף ז"ל), אזי לצערנו אין יכולת להחזיק בקבר יוסף ונצטרך לעוזבו בצער רב, שכן החיילים הנמצאים שם, אינם פרטים בפני עצמם ואם אין גיבוי הדבר חמור וכואב", והדגיש שבתור חיילים הם התחנכו על הערבות, והִרבה לספר על קרב המיתלה והערבות שהתגלתה בו. (יהושע ש. וישי ב.) קרא לאנתיפאדת אל-אקצה – "מלחמת ראש-השנה", וציין שכפי שמלחמת יום הכיפורים החלה בשבת, כך מלחמת ראש השנה החלה בשבת. (דניאל צ.) כשנשאל במוצאי יום הכיפורים תשס"א, מה לכוון בתפילה - האם להתפלל לנס שיבוא? אמר שלא נקבע לקב"ה איך להביא את הגאולה, וכפי שנראה עכשיו, הכיוון דווקא בדרך הטבע, כגון ההתקדמות לעבר ממשלת אחדות (כפי שדובר אז). (הרב נוחם צ.) כאשר הרב, שבת שביתת רעב במשך שבועיים ליד משרדי הממשלה, אחד האברכים התקשר אליו שאל בשלומו והתעניין בקשיי הצום. הרב ענה ששלומו ב"ה בסדר, וזאת לא נקראת שביתת רעב ממש שכן במשך היום שותים מים ונוטלים כדורי ויטמינים. (ר' רון ש.) האם השביתה תעזור? נשאל, והרי נראה שהממשלה אטומה - ענה הרב, שהצום בעיקר הוא כלפי שמיא, שנצא מהמצב הקשה שרוצים למסור חלקים מארץ ישראל לאויב וגם כלפי העם, שיתעורר, כששאל תלמיד האם יש עניין שגם הוא יצטרף - ענה - לא, אל תבוא, הישאר בישיבה עם כולם, אתם חוד החנית ,המחזיקים את כלל ישראל. (ר' רון ש.) יש לציין שכשהרב היה שובת שביתת רעב הוא לא היה מצהיר על כך בבית המדרש ולא עושה זאת בפרסום, אלא בצניעות ובשקט כדרכו. בשביתת הרעב האחרונה, רק בי"ז בתמוז לאחר כמה ימים ששבת רעב, נודע לתלמידים שהרב שובת ומיד התארגנה קבוצה שנסעה לבקרו. (דביר ר.) לפעמים, בתחילת הלימוד כשהמצב הכללי היה קשה - היה מדבר וכואב על שפלות ישראל ועל כך שכבוד השכינה אינו מתגלה ועיניו היו מתמלאות בדמעות וכך גם כשהזכיר מנוראות השואה. מספר תלמידים ציינו, שניכר היה בימי "בין המצרים" שהרב שרוי באווירת צער מיוחדת. (יואל ד.) הרב הירבה ללמוד בניגון מיוחד שנדם בעתות צרה. (ר' ברוך פ.) שמענו מהרב זלמן מלמד שליט"א, שהרב שוחח עמו בכאב, באחת החתונות, על כך שלא מרגישים וממילא גם לא מבטאים מספיק באירועים מעין אלו את נוראות התהליכים "וההסכמים" שעוברים עלינו. כשאסונות היו מכים בעם ישראל, הרב היה יושב לאחר תפילת מנחה (כשהלומדים כבר היו בדרך לחדר האוכל) וקורא מספר תהילים או משיר השירים. בקשר להר הבית - אמר שצריך לעשות כל פעולה אפשרית למען הר הבית, בתנאי שלא תביא לתוצאות הפוכות ממה שרוצים להשיג, ולא כאותו יהודי שעולה מדי פעם ומגרשים אותו בביזיון גדול כי המשטרה חוששת והערבים מתעודדים מזה. (עדיאל ש.) חודש לפני נפילתו אמר לר' יוסי דנציגר שאפשר ללמוד מהערבים איך הם גועשים ורועשים למען הר הבית (לאחר שאריאל שרון עלה לשם), ואילו אנו בעניין החפירות המתבצעות בהר הבית סומכים על הממשלה שתעצור ולא תתן לזה להמשיך. המשיך הרב והצביע על עצמו "אני חטאתי" ושוב אמר "אני לא מאשים אף-אחד, אני חטאתי שלא עצרתי את המשאיות היוצאות בהר הבית עם שרידי מקדשנו", ועיניו דמעו. אמר שהוא משתדל בכל פעם שהוא מזדמן לירושלים ללכת אל הכותל, וכך ראינו מספר פעמים כשהזדמן לירושלים עם אחד הבחורים מהישיבה.(מאיר ל.) ביחס לסכסוך, הישראלי-ערבי פעם כששאלנוהו על המצב הכללי בארץ ועל התפרעויות הערבים, אמר שמדינתנו הייתה צריכה לדאוג שמחנות הפליטים של הערבים יהיו מסודרים ורחבים, וממילא הייתה יורדת הפשיעה ולא היו חממות לרוצחים. (ר' יוסי ד.) כנשאל לאחר התפרעויות של ערבים איך צריך להתנהג בזמן מלחמה, ענה הרב שיש להשתמש בשכל ולא לערב רגש, לחשוב על כל פעולה בצורה ברורה ומחושבת. (ר' יוסי ד.) כאשר מתיישבים מחו על הפיגועים באזור ופגעו במסגד, אמר שהבעיה היא שמי שעשה זאת חושב שבזה גמרנו אתם את החשבון, אך למען האמת החשבון ארוך ולא בפעולות מחאה ספונטניות כאלו נגמר העניין. (אלנתן ג.) מרבה היה לצטט את הפסוק "אני שלום, וכי אדבר המה למלחמה". ציין שהגוים מפרשים שלום בתור ויתורים והזדמנות למלחמה, "פיהם דיבר שווא וימינם ימין שקר" - כך התבטא על הסכמיהם של הערבים, "כי היא חוכמתכם ובינתכם" - ללא התורה אין בינה מול הגויים, ומחזון העצמות היבשות הדגיש את דברי הנביא באומרו "הנבא, הנבא על הרוח" שיש לעם צורך דחוף במטען רוחני. תלמיד עלה פעם עם הרב לגבעת הישיבה וסיפר שכאשר הם הגיעו לשכונה וראו פועלים ערבים עובדים, הרב הקדים להם שלום כדרכו. (לירון מ.) מעשים שונים כשנשאל האם הרב נוסע עם מישהו לכיוון המרכז - הקפיד להדגיש שהמרכז (מבחינה גאוגרפית) הוא כאן, והכוונה בדברי השואל לשפלה. הביע את מורת רוחו כאשר בעלון לשבת המחולק בבתי כנסת - הופיע פרסום לטיול בהודו לציבור הדתי ומצורף לו תמונה של פסל בודהה – ואמר: "חוץ מזה שזוהי טיסה לחו"ל וזה דבר חמור בפני עצמו, גם תמונה של עבודה זרה, ועוד בעלון של שבת?!". (אלנתן ג.) כאשר ראה פרסום של נופש פסח בהונגריה ורומניה, אמר בקול חנוק "שם נרצחנו וגורשנו ועוד רוצים לחזור לשם?!", והוסיף, ששלח מכתב לאחד מרבני מערכת העלון בנוגע לדבר. (אלישיב ס.) כשראה שמוכרים בישיבה כלי כתיבה מתוצרת גרמניה, העיר לאחראי שראוי שלא לקנות מוצרים כאלו. (דניאל צ.) הרב הסביר מספר פעמים שהם בגולה רק חלמו על כך שייתאפשר להם ללחום בארץ, וכשהיה אסור ליהודים ברומניה לראות את מצעד לגיון הצבא של הגויים, היה מציץ מן החלון וחולם על ארץ ישראל ועל האפשרות להלך בה קוממיות כחייל - כך הסביר את חשיבות השירות בצבא עבורו. כשהייתה הפגנה בצומת תפוח במטרה להכניס ספר תורה לקבר יוסף, אחד החיילים אמר לרב שיזוז אחורה, הרב ענה, שבישראל אין צעידה אחורה אלא רק קדימה, החייל העלה את הרב לאוטובוס העצורים. למחרת בבוקר (ביום שישי) רצו לשחרר את הרב (בעיקר בגלל לחץ של חברי כנסת מהמפד"ל), אך הרב סירב ואמר שישתחרר עם כולם - ואכן כך היה, הרב יצא אחרון מהכלא. (ר' רון ש.) כשהרב יצא באיחור להפגנה למען ירושלים והיה חשש שיגיע אחרי הכל, ציין שמפאת חשיבות ירושלים הוא נוסע למרות האיחור. (עדיאל ש.) היה נזהר מלדרוך על עתיקות שהיו חלק מריצוף הרחוב בעיר העתיקה. (עדיאל ש.) כאשר בג"ץ רצה להתערב בענייני הדת, העיר שדווקא בברכת "השיבה שופטינו" ישנה בקשה "והסר ממנו יגון ואנחה". (ר' ברוך פ.) כאשר הרב שירת בגמ"ר שומרון (גדוד מרחבי שהיה בפעילות קרבית) - סיפרו שהרב היה המבוגר בחבורה ולכל משימה היה מתנדב ראשון, חיילות למופת ולדוגמא. (ר' יוסי ד.) יום אחד כשהרב ירד ברגל ליישוב עם אחד התלמידים אמר, כתוב:"כל מקום אשר תדרוך כף רגלכם בו לכם נתתיו" - וכף רגלכם זה כפשוטו, לפיכך מי שביכולתו עדיף שיתהלך יחף". (שריאל ל.) כשהודיעו לרב שמשה קצב נבחר לנשיא הודה: "ברוך אשר נתן כבוד לעמו". (ר' רון ש.)