עיצוב וביצוע על ידי צל הרים

והעמיד תלמידים הרבה בדרכו האחרונה, יום שישי ערב שמחת תורה, ליוו את הרב רבבות מלווים ובתוכם תלמידי חכמים, אברכים, בחורי ישיבה, מתיישבים, אנשים מסגנונות שונים. כולם שתו בצמא את דבריו והדרכותיו בקודש ובחול, מתוך דוגמתו האישית כמחנך וכרב. חשוב להדגיש שהרב ראה את תפקידו כשליחות שהיא זכות, וכך, בכל מקום שהיו צריכים אותו היה מתנדב לעזור, כך ב"ישיבת חיצים" שבאיתמר ועוד קודם לכן, לפני שנים, בעזרה טכנית וחינוכית במדרשה שבאלון-מורה ובעוד מקומות רבים. היחס האישי לכל אדם הרב תמיד היה מקדים שלום לכל אדם ומושיט ידו ללחיצת יד ב"שולם עליכם" הנצחי, לקטן ולגדול כאחד בחביבות, כחברים. פעם הגיע בחור לבקר את חברו בישיבה. כשהגיע, פגש ברב: "שולם עליכם, אני בנימין"... הרב שאל לשלומו של האורח ,כדרכו בקודש ,ובנוסף לכך הגדיל לעשות וערך לו הסבר ותדרוך על הישיבה כדי שיתמצא. כך, תמיד היה הראשון להתעניין באורחים, בתלמידים החדשים וכמובן, בבחורי הישיבה. כל זה - בהארת פניו ובהתעניינות אמיתית. (עדי ו.) גילה התעניינות בעיסוקיו של כל תלמיד והיה ממש כאב לתלמידיו הקרובים שזכו אף לביקור בביתם כאשר חלו וכן ללימוד משותף. והיה אז מלמד מתוך "עולת ראיה" בנושא ביקור חולים . (ר' רון ש.) בולט יחסו החם והמתעניין של הרב שהיה ללא כל הרגשת עליונות. כשהיה מגיע לַנקודה באיתמר היה מחלק סוכריות לילדים, שיברכו ויענו "אמן" וכן היה מתנהג איתם לפי גילם, לדוגמא: "מחליק" איתם "כיפים" - "תנו כיף" וכדו'. (מאיר ל.) אף שרוב זמנו היה בישיבה, היה מקושר מאוד לאנשי "הגבעות" והיה מקפיד להגיע אליהם לעבוד, לחזק וללמוד בצוותא. "בהיותי בשיעור א', נאלצתי להעדר משיעורו ב"עולת ראיה". ניגשתי לרב ובקשתי לאפשר לי חד פעמית להקליט את שיעורו ,שכן הרב בדרך כלל לא רצה שיקליטו את שיעוריו. הרב סרב, אך הוסיף "כאשר תחזור, נקבע לימוד בחברותא על הנלמד בשיעור", זאת בטענה שההקלטה היא צמצום - "לו היו מקליטים את אביי ורבא לא הייתה חִיות בלימוד". כשחזרתי לישיבה, התביישתי לפנות לרב ולהזכיר לו את ענין החברותא. כאשר הבחין בי במהלך היום, שאל אותי מתי יהיה לי נוח ללמוד וכך למדנו. לאחר זמן מה שוב נאלצתי להעדר ושוב, חוזר חלילה, הרב סירב שנקליט וניגש אלי (כי התביישתי) לקבוע לימוד. לאחר זמן, ידעו התלמידים שהשתתפו בקביעות בשיעוריו, שניתן לגשת לרב ולבקש השלמת שיעור שהוחסר ותמיד היה נענה בחיוב (בכל נושאי השיעורים - אמונה וגמרא)". (אלנתן ג.) לתלמידים שהיו מגיעים לביקור במהלך שירותם הצבאי, היה מעניק תשומת לב ומאור פנים מיוחד, כששגור על לשונו הביטוי :"פשט בגדי לבן ולבש בגדי זהב" ,וכשהיו חוזרים לישיבה: "פשט בגדי זהב ולבש בגדי לבן" והיה מסביר ,שהכהן הגדול ביום הכיפורים היה לובש בגדי לבן כשנכנס לקודש פנימה וכאשר היה עובר לעבוד בחוץ ,בעבודת החצר ,היה לובש בגדי זהב. הרב אף היה מתעניין מאוד בנעשה בצבא, בקו או באימונים ואף היה מספר על שירותו באזור הנזכר ונותן עצות רוחניות ומעשיות. למסיימים את המילואים היה אומר :"עד יום מלאת ימי מילואכם" (ויקרא ח, לג). "ביום שיצאתי לשירותי הצבאי, הרב ליווה אותי אל מחוץ לבית המדרש - ד' אמות, ואמר לי:" הנפטר מחברו צריך להפטר ממנו בדברי תורה"...והוסיף מדברי תורתו". (יואל ד.) יחסו האישי ניכר היה תמיד, שכן בכל שאלה שנשאל, לא היה מסכים שישאלוהו בעמידה בעודו יושב, לכן היה נעמד או שהיה מושיב את השואל. כשטען התלמיד שמדובר בשאלה קצרה "ולא כדאי שאשב", ענה הרב: "השאלה אולי קצרה ,אך התשובה עשויה להיות ארוכה" ולכן ביקש שנשב. (דביר ר.) בכל שאלה, בגמרא או באמונה, תמיד היה פותח את הסוגיא, מעיין בה מתחילתה ומנתח באריכות וביַשרות, שלב אחר שלב, עד שהתברר שכלל אין קושיא. הקדיש לכל תלמיד, אפילו כשנשאלה שאלה פשוטה, את מלוא הזמן ונתן הרגשה שכולו פנוי למענו ושאינו עונה לו בחטף. וכשהיה צורך, מוסיף ביאור בכתב כדי לפשט את התשובה. (נחמיה מ.) מספר ר' ברוך פרוס: כשלפעמים, במהלך היום, נשאלה שאלה ולרב לא היה פנאי לעיין ולענות, היה מתקשר לבית השואל כדי להשיב. מספר הרב נוחם צפרי: במוצאי יום כיפור האחרון, הרב נשאר בישיבה מפני שכביש היציאה מהיישוב לכיוון קדומים היה חסום. כמובן שישב ולמד בבית המדרש. כשהגעתי לביתי, נמסר לי שהרב התקשר ואמר שרצה להוסיף משהו בלימוד ושהוא יתקשר שוב מאוחר יותר. הלכתי לקראת הרב לבית המדרש ובענוותנותו אמר: "לא היית צריך לטרוח" וכו' ומיד הסביר לי פשט ברמב"ן בסוגיית תקנת "אין אונס בגיטין", זאת כתשובה לשאלה שנשאל שבועיים לפני כן על ידי שנים מתלמידי משיעור א', וכשנשאל אז אמר, לאחר עיון, שאינו מבין ובמוצאי יום הכיפורים, הבין והסביר לי ואף כתב את התשובה, שמא לא אגיע. כשנפטר הרב שמעון פורטל זצ"ל, מייסד הישיבה ומנהלה הראשון, למד עם בנו אברהם חברותא בזמנים קבועים במהלך השבוע וכן כשנרצח הלל ליברמן הי"ד, ביקש מהאלמנה ללמוד עם בנה באופן קבוע. אך לצערנו לא זכה לכך. (ר' משה כץ.) כדוגמא לאישיותו כמחנך, סיפר אחד האברכים שלמד חברותא עם נער מהיישוב, שיום אחד ניגש אליו אחיו של אותו נער וביקש ממנו ללמוד אתו באופן חד פעמי. האברך הסכים ושאל:" מה נלמד?" אמר לו התלמיד שהרב נתן לו מטלה, ללמוד את הסוגיות בקידושין ל"א-ל"ב העוסקות בכיבוד הורים וכבוד רבו. כשבסוף הלימוד שאל האברך מיהו הרב שלו ועל מה ולמה נתן לו מטלה זאת? התברר לו לתדהמתו, שהרב הוא לא אחר מאשר הרב בנימין שבתקופה זו לימד בישיבת חיצים באיתמר. התלמיד סיפר לו שבאותו יום התחצף לרב בצורה קשה ולכן הרב הטיל עליו מטלה זו ועובדה שהתלמיד אכן מילא אותה. (אלישיב ס.) "לפני נישואי התגוררתי בקדומים, (מקום מגוריו של הרב.), אך עד שהגעתי לאלון-מורה לא נקשרתי אל הרב. כשהתחלתי ללמוד באלון מורה, זכיתי להכירו באופן קרוב יותר, מתוך שיעוריו והנהגותיו. בשבתות חופשיות, הייתי מבקש מהרב ללמוד איתו בחברותא (כפי שהקפיד לומר - לא שיעור). הרב בנימין נענה וכך היינו לומדים בצהריים, כשלעתים מצטרפים עוד חברים. אותה שעת צהריים לוותה בהרגשה מופלאה - שקט שרר בבית, הרב ישב מול הסטנדר, הגיש לנו כוס תה או מיץ והחל פותח בלימוד מהספר "אש קודש" או מ"שם משמואל" ולפעמים ב"דרך חיים" למהר"ל על פרקי אבות (בין פסח לראש השנה). פעמים רבות לצערי, כשהייתי מתעייף והראש החל "מנקר" - הרב לא אמר דבר, אך בצורה מופלאה, לאחר שראה שאני עייף מאוד, מצא את הדרך לסיים את הלימוד, ליווה אותנו עד מחוץ לבית וברך אותנו במאור פנים. לעתים, הרב היה מתעייף מאוד, אך לא אמר דבר ולימד כרגיל, עד ש"צנח" על הסטנדר, לאחר מספר שניות התעורר והמשיך, וכן הלאה, עד שהעיפות הכריעה אותו והיה חייב לסיים. לאחר זמן, הרב כבר היה ניגש אלי בעצמו בימי חמישי בישיבה, מתעניין אם השבת שבת חופשית בישיבה ואם אכן אהיה בבית ואם כן, היה מודיע לי אם יוכל ללמוד או לא ומתי. בתקופת שירותי הצבאי התקשיתי מאוד לעמוד בקביעות והפסקתי. בתחילה, הרב היה ממשיך להודיע לי אם מתקיים השיעור או לא וכשראה בתבונתו, שכבר אין לי אפשרות להגיע, פסק מלהודיע לי. לאחר הסתלקותו התברר לי, שחצי שעה לאחר השיעור, הרב כבר מיהר ללכת לגבעת הישיבה בקדומים, להעביר שם שיעור - חברותא, אכן,"צדיקים אין להם מנוחה..." (אלישיב ס.) אחריות על הלימוד סיפר ר' רון שמואליין (שהיה מגיע מידי יום לישיבה עם הרב): כאשר הרב בנימין היה לפעמים מאחר מעט לישיבה לשיעור הבוקר שהחל ב- 9:00, היה מבקש בפלאפון מנהג ההסעה שהייתה אמורה לעלות מהיישוב לישיבה ב 8:45 להמתין חמש דקות שכן הוא בדרך. פעם קרה שאחרנו במספר דקות והגענו ב 8:50, אך הרב לא הודיע לפני כן בפלאפון כי היה בטוח שנספיק להגיע להסעה. התחלנו לעלות ברגל כשהרב מוכיח את עצמו מספר פעמים ,"למה לא התקשרתי, איזה טעות עשיתי במיוחד שעכשיו אני צריך להעביר שיעור", והרב צעד בהליכתו המהירה במעלה הגבעה, כשאני מנסה להשיגו בהליכה-מרוצה. אחד האברכים, שעבד גם בהוראה בבית הספר, סיפר שהשתתף בשיעורו של הרב שהיה מסתיים סמוך לתחילת השיעור בבית הספר: "הרב תוך כדי שיעור, היה מסתכל על השעון ועלי כדי לרמוז לי שאני צריך ללכת ללמד את הילדים, ושלא אתמהמה עוד. " (ר' יוסי ד.) בשנים הראשונות לקיום הכולל באלון מורה, היה מדגיש את הצורך בהרגשת הערבות ההדדית, וכשאחד מחסיר הדבר מחליש את שאר החברים. כמו כן הציע ,למי שמעוניין, את האפשרות לערוך דו"ח אישי-עצמי, כדי לחזק את האחריות הבאה מתוך ביקורת עצמית. (ר' יוסי ד.)